שובה של הנכבה

by

שאול סתר

אנחנו חיים כיום בזמן של הנכבה. לא רק היום ממש, 15 במאי, היום שבו מציינים או לא מציינים, נמנעים או מנועים מלציין את הנכבה; אלא בשנים האחרונות בכלל, בישראל/פלסטין, בסביבותיה ובאשר לה, אפילו בלב ליבו של השיח הפוליטי היהודיישראלי – הנכבה, באשר נפנה, כבר כאן. החוק החדש, "חוק הנכבה" ("תיקון 40 לחוק יסודות התקציב", בשמו הרשמי – אבל מי בעצם לא קורא לו "חוק הנכבה"?), הוא חלק ממהלך שיבתה של הנכבה. שהרי ההגבלה, ההשתקה, האיסור – כך למדנו מפוקו (אם לא מפרויד, אם לא מפאולוס) – מצויים בלב ליבו של השיח, ביסוד כל תשוקת דיבור. ובאמת, מי לא מדבר היום על האיסור לדבר על הנכבה? ככל שהפוליטיקה הישראלית מקצינה יותר, נעשית ימנית יותר, כל יום בה הופך ליום נכבה. לא רק הפלסטינים שמציינים את חורבן כפריהם ועריהם, את הגלייתם וגירושם, לא רק השמאלנים המקצוענים שמוציאים כתבי עת, מקימים עמותות, אוצרים תערוכות, כותבים ספרי עיון, או רומאנים, או אנתולגויות שירהלא רק אנשי הימין שיוצאים למלחמת חורמה; כולם חוגגים, בהרבה רעש וצלצולים, את הנכבה.

הנכבה, במילים אחרות, חזרה להיות עניינו של השלטון, השלטון הישראלי, על זרועותיו השונות. כזאת היתה מלכתחילה: 1948 היה רגע כינונו של אותו שלטון, והנכבה – "האלימות המכוננת" שהעמידה את השלטון, את תחום חלותו, את הסדריו ותקנותיו, כלומר האלימות שיצרה את החוק שמתוקפו מתקיים השלטון בישראל, מאז ועד היום — כעת שבה להיות לא רק בסיסו השתוק של השלטון, הגחלים הלוחשות מבעד לפעולותיו, אלא גם לשון החוק שלו: הכנסת חוקקה, משרד האוצר יוציא לפועל, כוחות השיטור יאכפו, מערכת המשפט תחרוץ דין. בימים אלה מובא העניין לבג"ץ, בעתירה שהוגשה כנגד החוק; רק את קולו של מבקר המדינה עוד לא שמענו, וגם לו יהיה, מן הסתם, מה לומר בנושא. אולם בין אם בג"ץ יאשר או ידחה את "חוק הנכבה”, בין אם ציון הנכבה ייאסר על ידי בית המחוקקים או יותר, לבסוף, על ידי בית המשפט, יהיה זה כעת זיכרון שנשען על כוחה של המדינה, על תוקפם של חוקיה, על חוק המדינה שניצב תמיד על האלימות שהובילה לכינונו. אין בכך כדי לבטל את הפנייה לבג"ץ כמהלך טקטי, כניסוי פוליטימשפטי מעניין, ובעיקר כמעשה שאם יצלח, יסיר את חרב המאכלת מעל מספר גופים ציבוריים שבפעולתם אולי עוד יובילו לשינוי חברתי של ממש. אבל, כמו תמיד במקרים הללו, בג"ץ נתן ובג"ץ לקח, יהי שם בג"ץ מבורך. ובג"ץ, לא פחות מחברי הכנסת, הוא זרוע של השלטון, שלטון – והדבר נכון ביתר שאת באשר לשלטון הישראלי – שבהתירו מעשי זיכרון, אפילו בקידומם, מעצב אותם במידה רבה בדמותו.

הכפר סומייל (תצלום: דבורה ברייט). כל הדימויים מאתר "זוכרות"

אינני חושב כאן רק על ימי זיכרון ממלכתיים, בשר מבשרה של הממלכתיות עצמה. אלא גם, למשל, על התרת רסן "זיכרון השואה" בשנות ה-60 – נרטיב היסטורי שזכה, ולא בכדי, לקנוניזציה מואצת: הניצולים שהחלו לכאורה לדבר ועדותם שהחלה לכאורה להישמע, בציבוריות הישראלית של שנות השישים, בעקבות משפט אייכמן, אבל למעשה לא פחות מכך (כפי שהראתה עדית זרטל), בעקבות ההכנות למלחמת 1967, ובעיקר בעקבות היחס בין השניים, בין המשפט למלחמה, בין מעשה שלטוני אחד לרעהו. לפיכך, גם אם רסן האיסור על הדיבור אכן הותר אז, וגם אם אותו דיבור נישא אז לראשונה ברמה, הרי שהמדינה, שבהרשאתה, חסותה ועידודה נעשה הדבר, גם תבעה חזקה על דיבור זה, על משמעותו והשתמעויותיו. אולם מהצד האחר, עדותם של הניצולים לא החלה בבית העם ולא נחתמה שם: ניצולים נושאים את דברם כל הזמן, עם ובלי הקשבה, עם ובלי הרשאה. חובת הזיכרון איננה מוטלת עליהם; דבריהם פועמים בהם ומהם כהלמות לב. לכן גם האיסור על הזיכרון איננו באמת מעניינם. ניצולי השואה לא החלו לדבר במשפט אייכמן; ואפילו במהלך המשפט, הם לא דיברו אך ורק באופן בו היו אמורים לדבר. מול כל זיכרון המתקיים בגבולות המדינה, מורשה על פי חוקיה ומאושר על ידי מוסדותיה, מתקיים זיכרון אחר, בצידו, מתחתיו. אין זה זיכרון מתוקף חוק; זהו זיכרון ללא חוק.

בין אם יאושר "חוק הנכבה" ובין אם יידחה, זכרון הנכבה איננו עניינו של המשפט – וזאת לא מכיוון שהזיכרון הוא עניין "פרטי"; נהפוך הוא, הזיכרון לעולם איננו פרטי בלבד, קל וחומר זיכרון של "אסון" שנושא עדות באשר לאסון שחורג מהיחיד, אסון של הרס הקולקטיב, כלומר אסון של קולקטיב. הוא איננו עניינו של המשפט מכיוון שבהיותו ארוע הממוקם "לפני החוק" – כאלימות שהובילה לכינונו של חוק המדינה, ושמאז רוחשת בבסיסה – זכרו לעולם לא יוכל לבוא לכלל מיצוי בתחומו של החוק. זכרון הנכבה אף איננו עניין להיסטוריונים בלבד: גם אם ההיסטוריונים החדשים היו אלה שהציגו לציבור היהודיישראלי את הנכבה, אי אז בסוף שנות השמונים, הרי שהארכיב ההיסטורי שבו מיקמו את הנכבה, איננו יכול כיום לשאת אותה. גם הארכיב נוצק מתוקף החוק המארגן אותו. בעבודתו של בני מוריס, למשל, הארכיב ההיסטורי מורכב ממסמכים כתובים בלבד; וכך, "חוק הדוקומנטים" מבכר, מלכתחילה, את רשומות המדינה על פני רשמי קורבנותיה, כלומר מאשרר את האלימות המכוננת שהעמידה את המדינה, בין היתר, כרשות מארכבת. גם עבודות היסטוריות פוזיטיביסטיות פחות עדיין גודרות את הארכיב ההיסטורי ומגדירות, באופנים שונים, את רכיביו: כלל הארועים, או אפילו כלל הנרטיבים באשר לאותם ארועים. אולם אם ה"נכבה" – ה"אסון", ה"קטסטרופה" – משמעה הרס של צורת חיים, חורבן של קהילה פוליטית, ארוע קולקטיבי של אובדן, כיצד ארכיב כלשהו, כלומר אוסף של פרטים (מסמכים, עובדות, סיפורים, עדויות), יכול בכלל לקיים מושג של אובדן, מושג שפונה נגד חוק הצבירה של הארכיב עצמו?

שכונת עג'מי, יאפא (דבורה ברייט)

מהו, אם כן, זיכרון הנכבה – לא כזכותמתוקףחוק לזכור, ולא כזיכרון של ארוע מתוקף היסטורית, אלא כזיכרון של אובדן? "הנכבה שכאן” (כשמו של כתבהעת "סדק") לא רק כשיח הפושה בכל, אלא גם כחורבות המנקדות את כל מרחב החיים בישראל/פלסטין; החורבות כמקומות של היעלמות: הן קיימות כאן, לנגד עינינו, אבל נושאות עדות לגבי מה שכבר איננו כאן, שנעלם מן העין. אילן פפה כתב, בעקבות רציחתו של ג'וליאנו מר: “כל מי שמוכנים לראות בארץ הזאת את פלסטין שלפני 1948 אבל גם את ישראל שאחרי". כיצד, אם כן, רואים, בארץ הזאת, לא את ההווה האקטואלי (ישראל שאחרי 1948) ולא את העבר ההיסטורי (פלסטין שלפני 1948), אלא את המעבר בין זה לזה, את תנועת ההיעלמות עצמה? תנועת ההיעלמות הזאת איננה שייכת לעבר; היא איננה ארוע היסטורי, חתום וגדור, נכון לאירכוב. היא איננה ארוע, אלא מה שמוסיף להתארע במרחב הישראלי/פלסטיני, כל אימת שכפר נהרס, שבנייה ביישוב שעולה על גדותיו אינה מאושרת, שתושבים הופכים ללאתושבים. אלו כולם מקרים, לאארועים, שבהם משהו נעלם ומותיר את עקבות היעלמותו. כיצד, שואלת לואיז ביתלחם, מופיעות כיום עקבות אלו, חורבות אלו, לא רק כעצמים המוגשים למבט, כמושאים לצפייה, אלא כתשתית המבט עצמו, כ"פריים" שמבעדו אנו רואים את ישראל/פלסטין? לא ארוע הניתן לזכירה, אלא תנאי הזיכרון עצמו; ראשיתו של זמן מלנכולי, שחג סביב לנכבה, כמעגל סביב מרכזו (לפי אחמד סעדי ולילה אבולורוד).

הנכבה היא כאן, לפיכך, מכיוון שאנחנו חיים את זמן החורבות שלה. אולי ה"אנחנו" שעוד אפשרי כאן הוא זה של אלה החיים את הזמן הזה: לטוב או לרע, לטוב ולרע, לא רק פלסטינים, באשר הם, נידונים לחיות אותו, אלא יותר ויותר יהודיםישראלים מבינים שגם שישים שנות מדינה – כלומר, שישים שנים של חוק המדינה – לא הצליחו להפריד בינם לבין מהלך הזמן הזה. “חוק הנכבה" איננו משנה דבר בעניין; לכל היותר הוא עוד סימפטום של זמן שאין לו חוק, ושל חוק, שבין אם יאושר ובין אם יידחה, לא יוכל להיאכף על הזמן הזה.

גירוש תושבות אל-טנטורה, 18 ביוני 1948 (בנו רותנברג, גנזך המדינה)


תגים: , , , , , , , , ,

16 תגובות to “שובה של הנכבה”

  1. יוסי Says:

    הפוסט כתוב כאילו חוק הנכבה מצווה לא לזכור את הנכבה. למיטב ידיעתי, חוק הנכבה מצווה על המדינה לא לממן אירועים לזכר הנכבה. חוק רע, נדמה לי, אבל לא חוק שמצווה לשכוח ולא לזכור.

    • שאול Says:

      נכון. חוק הנכבה איננו מורה על שכחת הנכבה, אלא מטיל קנסות על מוסדות ציבור שיעסקו בזכרה. כלומר הוא נטוע עמוק בתוך ההיגיון הכלכלי הליברלי: קיבלת כסף ולא עמדת בתנאי החוזה – תיאלץ להחזיר את הכסף ולהיקנס. אבל למה להיעתר להיגיון הזה כאשר דנים בחוק?

  2. ד.ר Says:

    יופי של מאמר. רק השגה אחת: "רסן האיסור הדיבור על הנכבה" לא הותר בשנים האחרונות, אלא צומצם אם כבר. בזכרון הקולקטיבי והאישי של דור תש"ח הנכבה היא זכרון חי שאף אחד לא מנסה להכחיש. כל יליד שנות ה-60 ומטה יודע לדבר על "רכוש נטוש", על שיירות פליטים ועל שמות מקוריים של רחובות ששונו בהוראת השלטון. "חירבת חיזעה" לא היתה טקסט ראדיקלי, אלא יצירה של חבר כנסת ממסדי שזכתה להסרטה ברשות השידור. הבעיה היא שב-20-15 שנים האחרונות, עם השתררות פולחן ה"שלום" וה"דו קיום", הישראלים הליברלים ניסו למחוק בכוח את האלימות המכוננת של הריבונות שלהם ושכתבו את תולדות הציונות בגרסת הדיסני. אבל האלימות המכוננת עדיין חיה, כי הריבונות עדיין תובעת דם והניכוס הקרקעי עוד לא הושלם.

    • יאיר poes Says:

      אבל בשנות הששים, השבעים ואפילו התשעים כמעט אף אחת לא ידעה מה זה נכבה. יש הבדל משמעותי בין המחקות החברה הפלסטינית כזכרון של איזשהו משהו גדול שקרה להרבה מאד כפרים, לבין מודעות לנכבה כתהליך פוליטי שלא נסגר ולא הסתיים. כתביעה קיימת ומתחזקת של עם שלא נעלם. ההבדל הזה מתמצה בהכרת השם. והעובדה שכל הישראלים יודעים היום מה זו הנכבה, היא העובדה החשובה.

      בין חוק "איסור המפגשים עם אש"ף" לחתימת הסכם אוסלו עבר עשור. אני מעריך שבין "חוק הנכבה" לכינונו של יום הזכרון הממלכתי לנכבה לא יעבור זמן רב יותר.

    • שאול Says:

      מסכים לגמרי עם ד.ר. (חוץ מאשר בעניין "חרבת חזעה": זה כן טקסט רדיקלי, ולא בגלל שהוא מספר את סיפורה של הנכבה. אבל זה עניין אחר). במובן מסוים, אנחנו חוזרים עכשיו לסוף שנות הארבעים ושנות החמישים – אי אפשר שלא לדבר על הנכבה והאלימות המכוננת כאן כל הזמן, פועלת את פעולתה. ֿ

      מול "יום זיכרון ממלכתי לנכבה" כמושא כיסופים ניסיתי לכתוב את הפוסט הזה; ומההשוואה לאוסלו ניתן אולי ללמוד משהו.

      • רוזנברג Says:

        לצד "חרבת חזעה" יש לקרוא את "בדרך לביל"ו" המופלא מתוך "צדדיים". ואותו משפט מולא על הכפרים שזה עתה ניטשו ובהם שום דבר "לא אוהה".

  3. עידו Says:

    מאמר מצוין. אבל המסננת הפוליטית שדרכה נקראים האירועים פיספסה את זה של התל אביבים המגניבים, שבשבילם הנכבה היא באמת, פשוט, עוד סיבה למסיבה:
    "ביום העצמאות הממשמש ובא, דהיינו ה-9 למאי 2011, תערך מסיבת נכבה בישראל. בתל אביב כלומר. זו תהיה חגיגה ערבית-ישראלית שטרם נראתה במחוזתינו: תקליטנים מעולים, הופעות חיות ואווירה אסלית במיוחד" (המסמך המלא כאן: http://tonight.co.il/event.php?web_id=20860).

    כו-לם חוגגים, בהרבה רעש וצלצולים, את הנכבה.

  4. יוספה Says:

    "כיצד, אם כן, רואים, בארץ הזאת, לא את ההווה האקטואלי (ישראל שאחרי 1948) ולא את העבר ההיסטורי (פלסטין שלפני 1948), אלא את המעבר בין זה לזה, את תנועת ההיעלמות עצמה?"
    השורות האלו מהדהדות לי בסערת הימים האחרונים — שבהם אני חווה את הנכבה בזמן הגירה/גלות, קשורה ולא קשורה . יש הרבה מה לאמר כאן על הדרך שבה לא להיות במקום דוקא ממשיכה ומעמיקה את הקשר למקום – ירידה/גירוש/גלות/הגירה (ואני לרגע מאחדת אותם למרות שיש הבדלים תהומיים ברמת הפריבילגיה) לא מוחקים שום דבר.

    • שאול Says:

      אכן, דבר לא נמחק. וחוקים — מכל סוג (לא רק חוקי מדינה) — אינם יכולים להיאכף על זיכרון ולבצע מחיקה.

  5. יונה Says:

    וואו. פוסט מעולה ומעורר מחשבה, שראוי לדעתי להמשיך לדון עליו. בכל זאת, שאול, האם אינך חושב שעצם כניסת הנכבה לשיח הפוליטי המיינסטרימי בארץ היא סיבה (גם אם זעירה) לתקווה כלשהי? כלומר, ברגע שהרשויות מנסות לחוקק חוק שיאסור על זיכרון הן כבר נותנות לזיכרון הזה לגיטימציה מסויימת, לא? (אני כמובן לא אופטימי כמו התגובה של יאיר שמעליי, אבל חושב שבכל זאת יש לכך משמעות חיובית כלשהי). או מכיוון אחר, הטרנד ששטף את מחוזותינו להזדהות עם הנכבה יותר מאשר עם יום עצמאות (בעיקר בתל אביב, עדיף עם סטייק, אולי עם קצת חומוס, שיהיה אותנטי) – עדיין לא היה מתאפשר, גם בצורתו החיצונית והריקה, לפני כעשור.

    • שאול Says:

      אני חושב שיום הנכבה האחרון נתן סיבות אחרות לתקווה, כאלה שאינן נובעות מהשיח הפוליטי המיינסטרימי הישראלי.

      ואם כבר מיינסטרים, כדאי להקשיב לציפי לבני: "הילדים הפלסטינים אשר מחזיקים את המפתחות על הצוואר צריכים להבין שהדלת לה מתאים המפתח כבר לא נמצאת במדינת ישראל"

      אז איפה היא נמצאת? בלונדון? בלוס אנג'לס? או שמא למעשה לבני חוזה פה שינוי משטרי מרחיק לכת: הדלת שאותה יוכל המפתח לפתוח, תהיה – בעת פתיחתה – חלק ממשטר אחר, אחר ממה שמדינת ישראל היא היום.

  6. רוזנברג Says:

    נגד האופטימיות: ההכרה והנפנוף בנכבה כלשעצמה אינה מהווה בסיס לאופטימיות. היא יכולה בהחלט לשרת את חסידי העימות וההסתגרות והאלימות משני הצדדים.
    דומני שגם מי שסבור שרעיון שתי המדינות מת, ואין מנוס אלא להיאבק על שוויון במדינה האחת ידוע שה"דגל" – בשני העמים – יהיה "אדם אחד – קול אחד", ולא "יהודים וערבים לארצנו הם שבים" (שיבה=שבות).

    • שאול Says:

      לא בטוח. אני חושב שהמקום כל כך מצולק מההבטחות של הדמוקרטיה הליברלית – וממה שהיא למעשה טומנת בחובה (הרי בתוך תחומי ישראל גופא יש "אדם אחד – קול אחד"; אז מה?) — שמחשבה בסגנון קולקטיביות של שיבה היא לכל הפחות מעניינת.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: