מ-ה ק-ר-ה ל-ע-מ-י-ר ב-נ-י-ו-ן?

by

יש איזו תבנית חוזרת בכמה מהשערוריות התקשורתיות של התקופה האחרונה. כבר מהפרומו הראשון לתוכנית "המקור", שבו הופיעו פניו הסמוקות של עמיר בניון, משהו בסיטואציה נראה לי מוכר. פאנל של אשכנזים משתוממים עומדים בצד אחד של המסך. בצד השני יש דמות מוכרת, לא אשכנזית, שפשוט חוטפת עליהם חררה. הקריינים של הפרומו חוגגים:
מה קרה למורן מזוז?
מה קרה לג'מאל זחאלקה??
מ-ה ק-ר-ה  ל-ע-מ-י-ר  ב-נ-י-ו-ן???
תמיד זה יהיה "הקטע שעמיר בניון לא היה רוצה שתראו", או "מורן מזוז יוצאת משליטה!".  והיא אכן יוצאת משליטה – השאלה מהשליטה של מי.
זה צפוי לקרות שוב ושוב בתקופה הקרובה, עד שבסוף התבנית המוכרת של אולפן טלוויזיה פשוט לא תוכל לתפקד יותר, כי הקוד הבסיסי שלה יפסיק לפעול. המוכפף-המרואיין מתנפל על המדיום עצמו, מפנה את האצבע אל המראיינים או השופטים; אותם שופטים שאמורים להיות שקופים, או לפחות צבעוניים-שקופים, כמו החלון במרכז שירות הלקוחות של אורנג'.
יתכן שמקור ההשראה הוא דווקא דודו טופז, לא בדיוק בלתי-אשכנזי, אבל גם במקרה שלו התבנית הבסיסית של הסיטואציה בעצם אינה שונה בהרבה: מרד אלים נגד קובעי הטעם שמנפץ, אם אפשר לומר כך, את מסך הטלוויזיה עצמו. אזרחי רומניה ידעו שהמשטר הקומוניסטי נפל רק כשהמפגינים ברחוב פשוט פרצו לאולפן החדשות והתיישבו בכיסא של הקריינים. אבל בעידן הנוכחי, שבו הפוליטיקה קורית בפועל בטלוויזיה, לא בטוח שצריך שמחוץ לאולפן ייצאו המונים לרחובות. כשהמרואיינים יעיפו באלימות את המראיינים (וזה כולל גם את הפרשנים ואת המרואיינים-פרשנים), זאת כבר תהיה המהפכה.
אני די נהנה לשמוע את רביב דרוקר מפטפט. הוא נעים לי בעיניים. אבל גם די ברור לי שזה רק בגלל שאני אשכנזי. יחד עם ירון לונדון אושרת קוטלר, דרוקר הוא הנציג המובהק ביותר של המעמד המכונה בבריטניה "Chattering classes" – אותם אלה שנהנים מהפריווילגיה לשבת באולפן ולהביע דיעה על ה-כ-ו-ל. בין אם הבעיה נוגעת לחייהם של פלסטינים, אתיופים או רוסים – הפאנדיטים של הפטפוט לא יהססו להכיל את כל נקודות המבט, להבין את הכול ולייצג את הכול.

אנחנו קצת מקשקשים בשש בערב (ערוץ 10)

"אנחנו על הכיפאק, יש לנו את גלי צה"ל ואת ערוץ 2. אנחנו קצת מקשקשים בשש בערב", אמר עמיר בניון באבחנה מדויקת להחריד, "אבל זה ייגמר, זה ייגמר מהר וייגמר בקרוב". מה מהות התחזית של בניון? לא במקרה, הוא מזכיר את בג"ץ, מזכיר את הרשות הפלסטינית, אבל בעיקר הוא מדבר על המדיה עצמה, על האירוע הטלוויזיוני שמתרחש בעודו מדבר. ושוב – בעולם שבו המדיה משמעותית לא פחות מהמערכת הפוליטית עצמה, "המעמד המפטפט" הוא לא רק מטאפורה או ייצוג: אלה באמת השליטים (והמעבר הקל והחלק של עיתונאים לכנסת הוא אחת ההוכחות לכך).
 בשונה מהקמפיינים של "העם נגד תקשורת עוינת", המוכפפים העכשוויים למדו שאין טעם לתקוף את התקשורת מחוץ לתקשורת. המרד קורה רק בזמן השידור. מה שצריך זה להגיע לשידור הטלוויזיוני עצמו, ולשבור את הכללים. הם חייבים להיות סמוקים, זועמים, לעצום עיניים, לצעוק מחוץ לפריים, מאחורי המצלמה (כמו זחאלקה).  כי כל עוד הם מדברים בנימוס, בתוך המסגרת, הם לא מפילים את המעמד המפטפט – הם מצטרפים אליו.
אין לי שום אשליות לגבי מה שיהיה אחרי שהמהפכה באולפני הטלוויזיה תושלם. כמו מהפיכות אחרות בחברה הישראלית, אף אחד לא מבטיח שמהמהפכה הזאת לא יצמח פאשיזם כזה או אחר. יכול להיות שגם עורכי "ארץ האמורי" ייתלו – ואם לא בכיכר העיר אז באחת הסימטאות הצדדיות (ולא יעזור אם הם יצעקו: 'עזבו אותי, ראיינתי פעם את סמי שלום-שטרית! אני מתנגד להגמוניה האשכנזו-ציונית! תקחו את גל אוחובסקי!). אבל זה לא משנה. המהפכה הזאת כבר קורית, בחודשים האחרונים. היא לא תשודר בטלוויזיה – היא כבר בטלוויזיה.

תגים: , , , , ,

10 תגובות to “מ-ה ק-ר-ה ל-ע-מ-י-ר ב-נ-י-ו-ן?”

  1. מתן Says:

    הלינק לזחאלקה לא עובד, לפחות לא אצלי.

  2. merav Says:

    פוסט ממש מעולה. יש רק טיעון אחד שעדיין נותר בשבילי קצת מעורפל והוא לגבי התרחשותה של המהפכה בזמן הווה, שהרי שינוי מבני של הסדר מחייב שינויי בשליטה ובעלות על אמצעי הייצור. אתה רואה את זה קורה עכשיו?

    • haemori Says:

      תודה רבה. אני חושב שמבחינת המטריאליזם ההיסטורי את צודקת, וזאת נקודה חלשה ומשמעותית. הבעיה היא שבאירועים האלה, גם בלי להיות נורא פוסטמודרניסט, יש תחושה שבאמת משהו קורה – יש איזה אירוע, שלא בטוח שאפשר להסביר באמצעות אמצעי הייצור. אולי אפשר לענות: הטלוויזיה היא אתר אסטרטגי של הסדר הקיים, וברגע שהטלוויזיה לא תוכל יותר לתפקד תהיה לזה השלכה על הסדר עצמו

  3. יואש Says:

    המופעים של זאחלקה, בניון ומזוז (אגב, יוני טוען שהיא עיוורת!) הם טלוויזיה במיטבה, ועובדה שהם מקודמים ונחגגים גם בפרומואים. כלומר, במובן מסוים, אם אמשיך את הטענה המעניינת שלך, הטלוויזיה עצמה חותרת תחת שליטיה וגורמת להם בעצם להדיח את עצמם: פשוט משום שהם מרותקים לסיפור הטלוויזיוני של הדחתם.

    לגבי תלייתם של עורכי האמורי: אם כבר מהפכה פאשיסטית, ההעדפה האישית שלי היא טקסי הוקעה ציבוריים נוסח מאו. שיערם של עורכי האמורי יגולח, והם יעמדו על שרפרפים בכיכר העיר במשך ימים שלמים, מחזיקים בידם שלטי עץ עם הכיתוב "אמורי", נתונים לחסדי העוברים והשבים. אני אביא את ארוחותיהם – אורז לבן בלבד, אבל מתחתיו אסתיר מדי פעם גבעול של אספרגוס.

    • ofrilany Says:

      עם אורז לבן אין לי בעיה. אני אפילו מוותר על האספרגוס. אבל כשמגלחים אותי אני אשמח אם ישאירו פוני

    • עומר Says:

      אובדן הזהות היהודית מטריד. לא צריך לאמץ שיטות הוצאה להורג מאומות העולם! אמנם אפשר להתווכח איזו מארבע מיתות בית-דין מתאימה ל"ארץ האמורי", אבל תלייה כנראה לא תהיה שם (נתפסת כדבר מאד מבזה לצלם אלוקים שבאדם).

  4. goren Says:

    בכל אופן העניין נראה לי מופרך – לא ייתכן ששמעת אלבום של עמיר בניון במלואו אם אתה כותב עליו את זה.

  5. עידן Says:

    זה נורא רומנטי ואקזוטי לקבוע שהלא-אשכנזים המדוכאים יביאו את המהפכה וייתלו את האשכנזים השבעים בכיכר העיר. הלוואי וזה היה באמת קורה. אבל הבעיה הקשה היא חוסר הסולידריות ולמעשה האנטי-סולידריות בין חברי אותו המעמד. עמיר בניון הוא דוגמה מצוינת להעדר תודעה מהפכנית – הוא זועק ותובע את כל העולם אבל בו בזמן שולל את קיומם של הפלשתינאים ומקדש את המתנחלים.
    כל עוד הכוחות המתנגדים להגמוניה הלבנה לא ישתפו פעולה, לא תהיה להם תקומה. וחוץ מזה, מרבית המזרחיים בחרו להתגבר על ההגמוניה האשכנזית בדרך של קו-אופטציה ולא בדרך של הפיכה – הם מתנערים ממזרחיותם וכך חודרים למעוזים של האליטות. כמו שקובי פרץ עומד מול היכל נוקיה מלא ואומר לטלוויזיה – "מי שמע בכלל על קיפוח??"

    • haemori Says:

      עידן, זה שאין (כמעט) סולידריות בין קבוצות מקופחות זה נכון, אבל לא נראה לי שזה שולל את הטענה שלי. לא טענתי שהמהפכה תיראה כמו המהפכה בקובה, או כמו ש"אנחנו" היינו רוצים שהיא תיראה. אבל סיטואציות כמו זו שקרתה עם עמיר בניון מול דרוקר ושלח מוכיחה שכמה שנשכח וננסה להכחיש, הקונפליקטואליות בין מזרחים לאשכנזים פשוט נמצאת שם. אם עמיר בניון לא היה מתמרד נגד שלח ודרוקר, אפשר היה לחשוב שאין לו נגד מה להתמרד (הרי כמו שהם אמרו בתוכנית: "היינו נורא נחמדים אליו"). אבל מרגע שהוא התמרד זה חשף כמה יחסי כוח יש בסיטואציה, וזה בכלל לא משנה שכמה דקות לפני זה הוא הופיע לפני מאות או אלפי אנשים. הרי גידי גוב לא היה יכול להתנהג ככה, אפילו לא תיאורטית – הוא פשוט לא בסיטואציה שהוא יכול להתמרד כי הוא לא מוכפף. מקסימום זה היה נראה כמו זעם נוירוטי. בהשאלה, הסיטואציה הקולוניאלית נחשפת רק ברגע שיש התנגדות, אפילו קלה. כל עוד אין התנגדות היא יכולה להיראות כמו הרמוניה – אנשים שחורים מגישים חומוס לאנשים לבנים, או שרים להם סלסולים, והלבנים מוחאים כפיים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: