הקדוש של היונים: רשמי נסיעה להודו (חלק ג' ואחרון)

by

לחלק הראשון

לחלק השני

שימלה. גבר הולך לבדו ברחובה של עיר. הוא גבוה, הוא רזה, הוא בהיר. הוא לא מכאן. מבוגר מספיק כדי להיות נשוי (לפחות אם היה מכאן), אבל הוא הולך לבדו.

בבוקר ניגש אליו גבר אחר, שיערו מקליש (וכרס קטנה), ולוחץ את ידו. הוא שואל: מאיפה אתה? ישראל. אתה נשוי? לא. בן כמה? 29. למה לא נשוי, לא אוהב (don't like)? מה לא אוהב? אשת איש (wife). לא, אני לא אוהב. לחיצת היד משתהה. יש חברה? כן. מתחתנים? לא. למה, לא אוהב? לא, לא אוהב. אוהב חברים (friends)? כן. רוצה לבוא? לאן לבוא? אתי. לא. למה, לא אוהב?

ושוב לפנות ערב. אני שוב יושב על ספסל (אחר) ואוכל עוגת קרם (כמה נדירים הספסלים בהודו הלאשימלתית, גם עוגות הקרם). גבר גוצי בעניבה מתיישב לצדי. אתה נשוי? לא. בן כמה? 29. שנה פחות ממני, הוא אומר, ומחבק לי את הכתף. הוא עוטף אותי יותר ויותר ושואל שאלות של יום יום, אך גם: אתה מאושר? (על כל תשובה שלי הוא נותן מייד את התשובה שלו: הוא עובד במשרד עורכי דין, נשוי, "רק חצי מאושר"). מחוות גופניות של ידידות בין גברים, כאלה הנפוצות למדי בהודו. אבל אני איני מכאן, והיתה במגע איזו אינטנסיביות. עוגת הקרם נגמרה.

אני קם. אתה תבוא מחר? שיקרתי: אולי. אז ניפגש! (הוא אמר את זה בעליצות. בכלל היה בו משהו ילדי).

גברים בקינור (תצלום: אפרת אבן צור)

לפני שנות אלף בקיבוץ. ראיתי אותם ביום הראשון בעמק קינור, בסרהאן. חולצות גזורות, מהקיבוץ או התנועה, מה שנקרא "חבר'ה איכותיים". חשבתי לעצמי שזה מוזר: הרי אלה מסוג האנשים שגדלתי איתם, אבל עכשיו אני מבוגר מהם בכמעט עשר שנים. אמרתי "שלום" והמשכתי ללכת.

אחר כך, במסעדה של המקדש, הם מעשנים ג'וינט. אני מצטרף. שתי בנות, שני בנים (אבל הם לא "ביחד"). שתיהן מקיבוצים בדרום (ושניהם מקיבוצים בצפון), אבל עכשיו המשפחות שלהן גרות בלהבים. לאחת קוראים יובל. בשנה וחצי האחרונות היא גרה בתל אביב וממלצרת. היא יפה וחמודה להפליא, ראשה כגלגל החמה. אפילו הדיעות שלהם "נכונות": אנדי נכנס להביא לי את הספר שלו. כשהוא יוצא אני סיפרתי שאנדי הוא "סופר אנטי ישראלי מקליפורניה". יובל שואלת: איך אפשר להיות לא אנטי ישראלי היום?

אבל אז, יומיים אחרי, יובל חשבה שהיא איבדה את הדרכון. הצטרפתי אליה ואל טל, חברתה מלהבים, בביקור הנדרש בתחנת המשטרה. כמו תמיד בנסיבות שכאלה, השיחה התנהלה ביניהן ולא בינן לבין השוטר. טל: "תגידי, את הבנת למה הוא מתכוון?". היא לא חשבה להקדיש לו עוד רגע, לבקש שיפרש. וגם: "זה מתנהל פה כמו לפני חמישים שנה". וגם צוחקים, כל הזמן צוחקים, בלי לחשוב אם השוטרים חושבים שצוחקים עליהם. תחושת הזרות האופפת את המבקר בארצות רחוקות הענווה, הצדדיות, התשוקה למבט ולשיחה זרה להן לחלוטין. הן בעלות הבית. ההודים משחקים לפניהן.

וכך יצא שההודי הזה היושב לבטח על אדמתו, אלפי שנות תרבות מאחוריו, גנדי, טאגור, נהרו, בודהא הופך פתאום לעוד ילד חוץ. אחרי הכל, הוא באמת נראה כאילו ההורים שלו תקועים באיזו מעברה. הוא שחור מאוד ולא מדבר עברית כמו שצריך. בערבי שישי הוא ודאי הולך עם חברים לסרטים הודיים, במקום לרקוד "הורה ממטרה" ברחבה של חדר האוכל. חבל שבטמטומו הוא מתקשה להבין שצוחקים עליו.

ואולי שנאתי אותם במיוחד כי גם לי היה קל כל כך להצטרף באותו הרגע לקיבוץ. כשכולם צחקו גם אני צחקתי. ההודי הזה באמת נראה מצחיק לנוכח צחוקם, צחוקנו.

צי הסוחר. באוטובוס לכפר קלפה, גם הוא בקינור, פגשתי את ארג'ון, סטודנט בקולג'. מה אתה לומד? "arts: היסטוריה, ספרות, פוליטיקה". אני נרגש. ארג'ון הוא תלמיד מדעי הרוח הראשון שאני פוגש בהודו. ואכן, נראה שהוא וחברו ללימודים, יליד מנאלי, היו משתלבים היטב בקפיטריה בגילמן: הם עוקבים אחר צו האופנה משימלה, אבל עם תוספת מבורכת של שיק כפרי.

בניגוד לחברים מהפקולטה למדעי הרוח בתל אביב, ארג'ון לא חולם לעשות לקטורה ל"בבל", ואפילו לא להיות עורך זוטר בוואלה. ארג'ון מתכנן להיות מלח בצי הסוחר. אין ספק שמדובר בבחירה מרגשת יותר, ודאי עם יותר ביטחון כלכלי. אני שואל: למה להיות מלח? "אני רוצה להיות חופשי" (החבר ממנאלי צוחק). "איזה ערי נמל יש לכם?" חיפה, אשדוד ואילת. "ואיך הבנות?" (שוב החבר צוחק). אני מספר לו שחיפה מפורסמת בבנותיה, כולל כמה מלכות יופי ואפילו מיס יוניברס אחת. המלצתי לו לבקר ברחוב פנורמה.

שיר כאב. בכפר קלפה, אל מול הקינור קאיילש המושלג, פגשתי את יוגב ושיר אל. יוגב חסך המון כסף בשביל הטיול. הוא עבד כבודק ב"מעברים הפנימיים". המעברים על הקו הירוק? יוגב נראה מבובל משהו: "המעברים בין איו"ש לישראל". ואז: "כן, כן, הקו הירוק" (שנהב צדק. הקו נמחק).

השכם בבוקר יצאה ההסעה מנתיבות אל מעבר תרקומיא. בשבוע הוא עבד שש משמרות, חלקן בנות 12 שעות, 27 שח לשעה. זה טוב שאין שם חיילים אלא חברה פרטית, הוא אומר, כי החיילים עייפים ולפעמים "מתנהגים לא יפה" ו"הערבים מתעצבנים בקלות". "הערביםהישראלים עלולים אפילו לכעוס על המדינה. וזה עושה בעיות".

יוגב מנתיבות, שיר אל מבאר שבע. שניהם ממשפחות דתיות, אבל יחד עם כל החברים שלהם, הם "עזבו". יוגב רצה לעבור לבית ספר חילוני כבר בגיל 17, אבל לא היה כזה בנתיבות רק את התיכון של הקיבוצים, בשער הנגב. הוא העדיף לנשור והלך לעבוד, ועכשיו הוא רוצה להיות הנדסאי כימיה.

שיר אל "מתה על הדרום", יוגב פחות משוכנע. אין פה עבודה. מזל שבקרוב תהיה "הרכבת המהירה". עם הלימודים ההורים לא יוכלו לעזור. יוגב יחזור לעבוד במעברים, שיר אל תמלצר ב"ביג".

מהחדר של יוגב ושיר אל בוקע "תיכנסי כבר לאוטו וניסע" ואז: "שיר כאב". אני רוצה לשאול את יוגב: "מתי התחלת לאהוב את מאיר אריאל?" (מתי הפכת לקצת אשכנזי? מזל שיש צבא). השיחה הזו, אי שם בכפר קלפה, מוקפת במעגל צפוף של ערבים עם נרגילה.

נוכח הקינור קאיילש (הכפר קלפה, עמק קינור)

הברהמין האחרון או הנוצרי הראשון. קרישן אסף אותי מאחת המסעדות בקלפה ולקח אותי לבית הוריו, בקצה הכפר. שתינו תה בחדרו והוא סיפר לי שהוא מרגיש שישו סובל בשבילו. ההורים הברהמינים, מסתבר, אינם מתרגשים. אני מניח שישו אינו שונה מעשרות אלהויות אחרות. עוד אחד, פחות אחד.

קרישן עושה דוקטורט ב-culture בשימלה, ב"אוניברסיטת הימצ'ל פראדש". לא הבנתי מה בדיוק הוא חוקר (משהו על התרבות ההודית, והתגנבה גם המלה "פמיניזם"), אבל נראה שהוא די מגויס לעניין. הוא חושב שהתרבות ההודית הפכה "חומרנית מדי", ונשבע לתרום חלק מהכנסתו לעניים. כבר עכשיו משפחתו תורמת להם עגבניות ומלפפונים. עד אז, קרישן מתעורר בבוקר עושה תרגילי נשימה במשך שעה וחצי. לאחר מכן הוא קורא ספרי דת (הוודות, הברית החדשה, הברית הישנה). הוא גם "מאוד מתרגש" משייקספיר, קיטס וורדסוורת', ואפילו מרוסו ומאריסטו.

דווקא קרישן הנאיבי והרגשן היה מתקשה להשתלב בגילמן. הוא יצא שנה וחצי עם בחורה, סטודנטית לתואר שני באנגלית. שניהם הקפידו על "קדושה". הם רק ישבו ודיברו כל הזמן. למה? בגלל ישו? "זה מה שהרגשתי בלב". לבסוף הם נאלצו להיפרד. אביה התנגד לחתונה כי הם מקאסטה נמוכה יותר, והוא חשב שהבדלי הקאסטה יסבכו לזוג הצעיר את החיים.

מה אני? רוקח זוטר רענן מהפוג'ה של הבוקר שאל אותי: מאיפה אתה? ישראל. ומה אתה? (what are you) אני חילוני. כן, אבל מה אתה? נאלצתי להגיד יהודי. אני יהודי.

הוא היה נבוך קצת. הוא שאל: זה כמו נוצרי? זה דומה. אז אתם מתפללים לישו? לא. אז למי אתם מתפללים? לאלוהים. ומה השם שלו? שתיקה קלה (תמיד חיבבתי את הטאבו על השם המפורש).

לבסוף אמרתי לו את השם, בלחש, אבל הזהרתי אותו שאסור לחזור עליו. נראה היה שהוא לוקח את זה הרבה יותר ברצינות ממני.

באגסו. מה יש בכפר באגסו (הקולוניה הישראלית במעלה ההר מדהרמסאלה)? הרבה תרמילאים ובתי קפה ושלטים בעברית עם כיוונים ושמות מקומות ומספרים רבים. ואף לא לב אחד פועם אדום.

כנראה זה רק אני. באתי "לנוח", אבל לא הפסקתי להלך מעלה ומטה על המדרון, מחפש ולא מוצא.

מצאתי רק את מרצ'לו הקרואטי. "לא מסטרויאני", הוא מדגיש, "פשוט מרצ'לו". הוא גר פה שישה חודשים בשנה, ועוד שישה חודשים בגואה החמה שבדרום. כך זה קורה כבר עשר שנים. ואיתו יש גם את דאמיין גבריאל קטן, אזרח ישראל עם מבטא ארגנטינאי כבד. הם ישנים יחד על אותה מיטה, מתחת לאותה כילה, בחדר של 60 רופי ללילה (כחמישה שקלים).

אבל מרצ'לו דובר 12 שפות. למה? "כדי לזיין נשים מכל הארצות". זו הדרך ל"שלום עולמי". גם הוא נפל בקסמו של אושו, אבל הוא כבר עולה על המורה. הלב שלו פתוח ב-70% (אדם זקוק ל-40% פתיחה כדי להיות אדם ולא חיה). הלב שלי, למשל, פתוח ב-12%, אבל מרצ'לו טוען שמאז שאני מדבר איתו (בשעה האחרונה), הרווחתי לפחות חמישה אחוזים של פתחון לב.

יש לו קיצבת פרישה קטנה, ממנה הוא ודאמיין אוכלים (קצת) ושותים. סבא שלו, לטענתו, הוריש לו שבעה מיליון אירו. הוא היה שר בכיר (ומשורר) בממשלתו של מרשל טיטו. אז בקיץ הקרוב הוא ודאמיין יעברו לווילה בסנטה מוניקה, קליפורניה. נמאס לו מהודו, גם לדאמיין נמאס.

לה קורבוזייה. ג'ווארהלאל נהרו, ראש הממשלה הראשון של הודו, אמר שצ'נדיגאר היא "מכה על הראש", "ואם יש משהו שהודו צריכה זה מכה על הראש, כזו שגורמת לך לחשוב".

היא קרמה עור וגידים אחרי שלאהור, הבירה ההיסטורית של מדינת המחוז פונג'אב, עברה ב-47' לצד הפקיסטאני. פונג'אב ההודית היתה צריכה בירה חדשה, ושני אדריכלים אמריקאים התגייסו למשימה.

במוזיאון הארכיטקטורה הקטן יש ציטוטים שלהם על הקיר. שיעשע אותי הציטוט הבא, של אלברט מאייר: "איננו מנסים לבטא את עצמנו, אלא לפתח את העיר כפי שהודים מודרנים ובטוחיםבעצמם היו מתכננים לו היתה כזו קבוצה".

אבל עמיתו של מאייר מת פתאום, ומאייר נאלץ לוותר. שני פקידים בכירים הודים נשלחו לאירופה, וביקרו בלונדון, פאריס, אמסטרדם וז'נווה (כמה ברור היה פעם מהי התרבות ואיפה בדיוק היא נמצאת). הם הוסמכו להחליט לבדם מי האיש שיתכנן עיר למיליון תושבים. על הקיר יש מכתבי המלצה ובקשה לפגישה מכל כנפות הציביליזציה, או מה שנותר ממנה אחרי המלחמה. אחד פרופסור פרוסט מפאריס ממליץ על לה קורבוזייה, "אדריכל ששמו יוצא לפניו". ההמלצה התקבלה.

בית המשפט העליון של פונג'אב (לה קורבוזייה, 1956)

צ'נדיגאר. הלונלי פלאנט רומז לי שאני אמור לא לאהוב את צ'נדיגאר (העיצוב, כתוב שם, rather soulless), אבל אולי גם בשל כך אני אוהב אותה. נראה שהיא טובה לתושביה, לפחות לאלה מהם שחיים בשכונות האחידות, המלבניות, שלה קורבוזייה עיצב במידת אדם תמיד עם שטח ירוק וספסלים במרכזן ובניין בית הספר. אבל מלבדם יש עוד אלפים רבים שחיים ב"קולוניות", בפחונים ואוהלים נוטים ליפול.

אני לא יודע אם צ'נדיגאר גורמת לי לחשוב, אבל היא ודאי מאפשרת לי לנוח בצל האילנות, על הספספלים הפזורים לאורך השדרה. אחרי ביקור באמריצאר הכאוטית, זה הרגיש כמו חסד.

לה קורבוזייה: "הקו העקום הוא הרסני, קשה ומסוכן". אבל את המונוטוניות הנעימה של לה קורבוזייה שוברים דוכני המזון וההמונים הנעים בתזזית ממקום למקום. אני לא יודע אם זה חלק מהתוכנית, אבל האנשים שחיים בעיר הזו מאזנים את הקו הישר בהרבה קווים עקומים. ביחד הם יוצרים יופי.

נרינדין. גם נרינדין ניגש אליי במרכזה של עיר, כאשר היה כמעט חושך. הוא אמר לי: "אני מאמין בביסקסואליות" (I believe in bisexuality).

הוא בן 18, בן יחיד, והוריו חיים הרחק מכאן. לאביו יש 22 אקרים של אדמה פורייה במישורים הלוהטים של פונג'אב, אבל הוא שלח את בנו לקבל חינוך בצ'נדיגאר, הידועה באיכות החינוך הציבורי שלה.

הוא לומד בבית הספר התיכון ברובע מספר 22, במגמה הביולוגית. כעת הוא מתכונן לבחינות הכניסה לשירות הציבורי הגבוה של הודו. למה? כי זה נותן הכנסה טובה. וגם: "אני רוצה לשרת את המדינה שלי". זו לא בחינה אחת אלא סדרה של בחינות. לקראת הבחינה הראשונה צריך ללמוד ספר ארוך, 500 עמודים, עם חוקי ניוטון, מבנה התא, אירועי המאה ה-19, ושני שירים של רבינדרנאת טאגור. מה צריך ללמוד לבחינה האחרונה, עוד שנה? "הכל". הכל? "כן, הכל, המון המון ספרים".

אמרתי לו שהוא צריך ללמוד קשה והרבה, כי כביסקסואל עדיף שיגור בעיר הגדולה. אבל נרינדין רוצה להתחתן בנישואים מוסדרים עם מישהי מהקאסטה שלו קאסטה של בעלי אדמות חקלאים בפונג'אב. למה? "היא מבינה איך אני חושב, את התרבות שלי".

סבא של נרינדין נסע לאמריקה לעבוד אבל שם "רצחו אותו כנופייה של כושים". חשבתי על הסבא הזה, מהלך בארץ לא נודעת בשנות השישים. אנשים שחורים הורגים אנשים שחורים אחרים, נאבקים על אותם פירורים מהשולחן. אולי הודות לפירורים הללו, שהספיק לשלוח מדי חודש לכפר הפונג'אבי, נרכשו עוד כמה אקרים של אדמה אולי בזכותם נכדו לומד כעת בצ'נדיגאר ומאמין בביסקסואליות.

נרינדין שמח לשמוע אני מישראל. דוד שלו, ש"עובד גם במשרד", ביקר אצלנו וסיפר לו שבישראל "כל אחד הוא חייל". הוא שואל: אתה חייל? לאֿ. הצטערתי לאכזב אותו.

דלהי (תצלום: אפרת אבן צור)

הדאלית הראשון שלי. מסביב למסגד הגדול בדלהי העתיקה המשוגעים עדיין קדושים. אדם אחד חסר רגליים צועק צלילים חסרי פשר והאנשים מביטים בו קרועי עיניים, נכנעים. גם המוסלמים של הודו רוצים את האלים שלהם קרוב.

וגם אדם עם רגל ארוכה הרבה יותר מדי, כולל רגלו של תאום אינטימי שמת מזמן, כנראה עוד לפני שנולד. הוא נע על המדרכה הזו הלוך ושוב, על ידיו. אולי הוא נולד כאן, ודאי ימות כאן עוד שנה או עשרים שנה או מחר.

העיר היא כפי שזכרתי אותה חמה וקשה ומאובכת. היציאה לרחוב היא מלחמה מתמדת במכונות הנעות על הכבישים ובבני האדם הנחושים לעשות, גם הלילה, חיים, מקום.

את ראווי פגשתי באחוריים האפלים של רחוב מסחרי נוצץ למדי. ביקשתי לשתות תה בדוכן של הפועלים והוא הזמין אותי לשבת לצדו. הוא בן 16, ודובר אנגלית טובה שלמד ברחוב. כמו כרבע מאוכלוסיית הודו, ראווי הוא דאלית מה שכונה פעם "הטמאים", ועורו שחור מאוד. בידיו הקטנות הוא מכין מחרוזות פלסטיק זולות ומוכר אותן לתיירים בעשרים רופי האחת. בכל חודש הוא שולח לאמו החיה ברג'סטאן עם ארבע אחיותיו — 3,000 רופי (כ-250 שח). ואבא שלך? מה עם אבא שלך? ראווי מהסס. "אבא מת" (חשוב כמת?). ואבא גם שתה ועישן ("עישון זה רע", ראווי נוזף בי).

סוף דבר. וביום האחרון ממש נסעתי באחת הריקשות. הנהג עצר באמצע צומת, וכבר חשבתי לעצמי ששוב זוממים לקחת אותי לחנות תיירים כזו או אחרת. אבל אז הוא הרים שקית זרעונים מבין רגליו ושפך אותה על האי-תנועה.

היונים המו וביקשו אל המזון. והיה באי-תנועה, ראיתי, גם מזון מאתמול או משלשום. האם הריקשאי הנמרץ, שערו משוח בחינה, הוא הקדוש של היונים, צדיק נסתר? או שמא גם ריקשאים אחרים עוצרים לפעמים באמצע הצומת הזה, ומבקשים אלוהים ויונים?

אז היתה קדושה בהפסקת ההשתנה, וגם באי-תנועה. כמו בטקס העתיק ההוא, בדרך לגנגוטרי, גם הפעם לא הבנתי את המלים או את המעשים. אבל אהבתי את מי שדברו אותן (אהבתו השטחית של האורח לרגע).

תגים: , , , , , , , , , , , , , , , ,

18 תגובות to “הקדוש של היונים: רשמי נסיעה להודו (חלק ג' ואחרון)”

  1. אבי Says:

    יותר מדי שיחות עם ישראלים. ישראלים אני מכיר כבר מהבית.
    אין כמו לטייל באירופה, בניגווד להודו ולתאילנד כמעט ולא רואים שם יותר ישראלים.

    • גל כץ Says:

      תודה על ההערה. אבל אני חושב שלטוב ולרע — חלק נכבד מהחוויה של להיות ישראלי המטייל בהודו היא לפגוש הרבה ישראלים אחרים. כמי שמתגורר בשנים האחרונות במרכז ירושלים ולפני זה במרכז תל אביב – ומרגיש רחוק יחסית מהמיינסטרים הישראלי (מדומיין או אמיתי) – המפגש הזה יכול להיות מסקרן (ולבטח מאוד טעון) – כמעט כמו מפגש עם הודים. אין איזו הודו אמיתית או אותנטית בנפרד ממהמבט הישראלי עליה (בשביל מי שמטייל שם כישראלי).

      נראה לי שהטיול אחרי צבא, כמעט כמו הצבא (ואולי יותר?), הוא כור היתוך של הזהות הישראלית. במובן זה הזהות הישראלית היא טרנס נציונאלית – כמו הזהות האיטלקית שנוצרה בקרב המהגרים האיטלקים באמריקה (שפתאום לא היו רק סיציליאנים או רק נאפוליטאים – אלא פשוט איטלקים).

      אני כמובן לא עשיתי עכשיו טיול אחרי צבא, אבל אי אפשר להישאר מנותק מזה מול המוני הישראלים בהודו. בשביל רבים מהם זה רגע בו הישראליות שלהם מתאשרת מחדש, חוצה גבולות חברתיים וגילאיים שנותרים קשיחים יחסית בארץ המוצא.

  2. נועה Says:

    את הבלוג שלכם גיליתי לפני כמה ימים, בקישור של מכר-פייסבוק עוכר ישראל, שבהתלהבות רבה לינקק לפוסט בנושא הדרכון הזרים (הוא, דעתו דומה לזו של סש"ש).
    הבלוג שלכם מצויין.
    ועכשיו קראתי את הפוסט על הודו.
    ואני לא יודעת למה, אבל שלווה ירדה עלי.

  3. דני Says:

    אי אפשר באמת לטייל בהודו.

  4. רתם Says:

    לדני. תגובתך מעניינת. האם תסכים להרחיב?
    תודה, רתם

  5. יוסף Says:

    מדהים. במיוחד האבחנות לגבי הישראלים, שרק בשבילן היה שווה. ניתן היה (ובקריאה ראשונה כמעט התפתיתי) להתייחס אליהן בסגנון "בוקר טוב, איפה היית עד עכשיו? לא בישראל במקרה?" אבל כמובן שלא. בישראל הישראליות היא מטבעה שקופה. ולהפך.

  6. שחר Says:

    ואז: "שיר כאב". אני רוצה לשאול את יוגב: "מתי התחלת לאהוב את מאיר אריאל?" (מתי הפכת לקצת אשכנזי? מזל שיש צבא). השיחה הזו, אי שם בכפר קלפה, מוקפת במעגל צפוף של ערבים עם נרגילה.
    אתה טוב בזה, חייכתי

  7. דני Says:

    אוקיי, אז בהודו אפשר:
    1. לתייר – בין אם בנבערות שאחרי צבא, או בקבוצת פנסיונרים מאורגנת באוטובוסים ממוזגים, טיסות פנים ומלונות 5 כוכבים.
    2. לסבול – כאשר הארץ העצומה הזו מציפה במחשבות ובדימויים מערביים לעילא ולעילא שחוסמים כל אפשרות להתחבר אליה באמת וגורמים לאנוס אותה שוב בקולוניאליזם אינטלקטואלי ובה בעת לייסורים עצמיים על כך.

    לטייל בהודו באמת יכולים רק הודים.

  8. אורי Says:

    וכל האינטרקונטיננטליה מדגדגת לי כאן
    גם אני אהבתי

  9. רתם Says:

    תודה, דני. לי עצמי יש מחשבות רבות על לטייל, או תיירות, בעולם הרוב ומאד עניין אותי איך אתה חושב. אני לא רחוקה ממה שהצעת כאן אבל זה אולי נושא לפוסט אורחת בימים יותר קרירים

  10. דנהR Says:

    "שתיקה קלה (תמיד חיבבתי את הטאבו על השם המפורש)".

    (נפלא)

  11. שרון רוטברד Says:

    צ'נדיגאר מזוהה אמנם עם לה קורבוזייה, אבל מי שבאמת הפך את המקום למפעל חייו ועשה את העבודה היה בן דודו הדיסקרטי פייר ז'אנרה, יחד עם עוד זוג ארכיטקטים בריטיים. מקסוול פריי וג'יין דרו. ז'אנרה נראה היה כמו mini me של לה קורבוזייה – דומה לו שתי טיפות מים אבל נמוך ממנו בראש וחצי. הם עבדו ביחד מההתחלה אבל התנתקו במהלך המלחמה כשז'אנרה פעל ברזיסטנס ולה קורבוזייה ניסה לעבוד עם וישי. הפרויקט על צ'נדיגאר איחד אותם אך למעשה גם הפריד ביניהם סופית: ז'אנרה עבר באמצע שנות החמישים לצ'נדיגר, חי בה עד סמוך למותו ב- 1967 ואפרו פוזר באגם המלאכותי של צ'אנדיגר. הוא חתום על המון בנייני מגורים ומבני ציבור נהדרים, תכנן בין השאר את הקמפוס היפהפה של אוניברסיטת פנג'אב ואת הגנדהי בהאבן.
    מעבר לארכיטקטורה מודרנית באמת נפלאה שאיכשהו מתאימה את עצמה לכל מיני מעמדות, יש בעיר הזאת גם משהו קצת מעיק. זה נובע משלל השימושים והפונקציות השלטוניות/צבאיות/משטרתיות של העיר, שמורגשים עתה אולי ביתר שאת בגלל החלוקה המחודשת למדינות פנג'אב והאריאנה וכל מיני התנקשויות שנעשו בעיר. אבל זה גם בגלל התכנון המקורי של נוביצקי ומאייר, שבסך הכול כובד על ידי לה קורבוזייה וז'אנרה, עם מתחם הקפיטול שמסיים או מתחיל את העיר ומתייצב כמעין אזור גבול סופר מפוקח, וכקוטב של הכוח. המיקום בעיר ביחס לקוטב הזה והמרחק ממנו משקפים בצורה בהירה לגמרי את השיטה המעמדית (וילות בסקטורים שליד הקפיטול, סלאמס באזורים הרחוקים וכן הלאה).
    דוגמה אחרת, נעימה יותר, היא הפארק הנפלא של לה קורבוזייה, שבנוי כמסלול ספורטיבי/פדגוגי עם הוראות הפעלה קפדניות וממוספרות שמפוזרות על פי תכנית מדוקדקת. הפארק מגודר לגמרי, ויש שערים מעטים עם שומרים, אבל 95% מהמבקרים נכנסים ויוצאים דרך פרצות בגדר.

    • גל כץ Says:

      תודה רבה על התגובה המלומדת. היא מבהירה ומחברת בין הרבה מהחוויות שלי שם. אכן, מתחם הקפיטול הוא אסון, ולא בגלל הבניינים היפים (אם כי הייתי אומר שרק בניין בית המשפט העליון שמר על חיוניותו. בנייני הסקריטריאט והאספה הלאומית נמצאים במצב של הזנחה מתקדמת). הגדרות והחיילים די מונעים את ההנאה ממנו, ואפילו האזרחים המקומיים מתקשים להגיע לשם, שלא נדבר על תיירים. למעשה, לקח לי יומיים עד שהצלחתי סוף סוף לראות מקדימה את בית המשפט העליון. ביום הראשון חשבתי בטעות שאפשר להגיע לשם בדרך קצת אחרת מהדרך היחידה, ומצאתי עצמי בסמי ג'ונגל סבוך (מה שנחמד, אבל רחוק מאוד מלה קורבוזייה). ביום השני ביקשתי מהריקשה להוריד אותי בבית המשפט העליון ממש, אבל היא הורידה אותי מהצד השני, ממנו לא ניתן לראות את הבניין בתפארתו. הייתי צריך לחצות אתר בנייה, על הגבול בין העיר הנושבת לבין הג'ונגל, כדי להגיע סוף סוף לחזית.

      העיר הרשימה אותי בעיקר מבחינת המרקם האנושי והאדריכלות ה"קטנה", היומיומית, בשכונות. וכמובן, הפארק הנהדר שאתה כותב עליו.

      ופייר ז'אנרה אכן יחיד במינו. למעשה, אני חושב שהחלטתי לנסוע לצ'נדיגאר פחות בגלל הבניינים של לה קורבוזייה ויותר בגלל הרהיטים של בן דוד שלו… פשוט פעם עבדתי בחדשות החוץ של הארץ וערכתי כתבה על הרהיטים שלו (תרגום מהניו יורק טיימס אני חושב), שעכשיו מגלים אותם בהודו מחדש. מאז היה לי חלום קטן לראות "כיסא ז'אנרה" בביתו הטבעי. למעשה, נראה שההודים מחבבים את ז'אנרה יותר מהבן דוד שלו, ובמוזיאונים מפליגים בתיאורים של העדינות והאנושיות שלו, וכיצד הוא בחר לחיות איתם ולא בפאריס.

  12. שרון רוטברד Says:

    מאוד מסובך לקבל אישורי כניסה לקפיטול, במיוחד לבנייני הסקרטריאט והפרלמנט של פנג'אב (באלו של האריאנה אין על מה לדבר). הכניסה לסקרטריאט היא מין מסע בזמן לאדמיניסטרציה של אמצע המאה העשרים: עוברים ממשרד למשרד, מקבלים ונותנים לכל מיני מילואימניקים משועממים שהביאו נעליים מהבית פתקים שנכתבים ביד ושלבסוף מתוקתקים במכונת כתיבה על טפסים עם העתקים ונייר קופי. בסוף זה יוצא מאוד משונה מכיוון שלעומת תצוגת הכוח המאוד בומבסטית של מתחם הקפיטול שחולש כביכול על העיר, העיר עצמה היא מאוד מודרנית ומסודרת, הרבה יותר מהאדמיניסטרציה שכביכול מנהלת אותה.
    מקום נוסף, מעניין אולי יותר, גם מבחינה ארכיטקטונית, זו העיר אמדאבאד.

  13. שרון רוטברד Says:

    ועוד משהו – רשמי ביקור לא רשמי בווילה סראבאיי של לה קורבוזייה באמדאבאד:
    http://babelarchitectures.blogspot.com/2008/04/architectural-paparazzi-villa-sarabhai.html

  14. הופ Says:

    מאוד נהניתי משלושת הפוסטים. התיאורים מרתקים והכתיבה יפהפיה. תודה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: