והיתה קדושה בהפסקת ההשתנה: רשמי נסיעה להודו

by

כשהמראנו מבן גוריון במטוס של חברת התעופה המלכותית, הנוסעת לצדי קראה את "11 דקות", ספרו של פאולו קאולו. קוראים לה תום, "תל אביבית מלידה". להודו היא נוסעת בפעם הרביעית, אחרי שנכשלה בבחינות הלשכה, ולפני מועד הבחינות של הסתיו. שאלתי למה מחשב? היא אמרה שהיא כותבת "ביוגרפיה או רומאן", היא עוד לא החליטה, על חייה הסוערים עד כה (היא בת 27). מקור ההשראה שלה הוא "סיפור על אהבה וחושך". "ספר מדהים", היא אמרה.
בהודו היא תשהה חודשיים, והיא תתחיל את הטיול בקאסול (מושבת הסטלנים המרכזית בעמק פרוותי) – היא לא יכולה אחרת. "אני חייבת את קאסול, אני כבר חודש חולמת על קאסול". שם גם תישאר כנראה רוב הטיול, עם גיחה קצרה לבאגסו, סמוך לדרמסהלה. שאלתי: יצא לך להיות בעמק קינור או בעמק ספיטי? לא. היו אנשים שהלכו ל"כפרים", אבל לי לא היה כוח.
המלה הזו, "הכפרים", חזרה כמה וכמה פעמים. תמיד יש את המקום שבו תום נמצאת או היתה, ויש את "הכפרים" – כל מה שנמצא ברדיוס של  יותר מחצי קילומטר מקצה הג'וינט שלה. ובכלל, היא לא יודעת דבר וחצי דבר על המדינה שהיא נוסעת אליה."תיזהר מההודים, יש אצלם הרבה גנבים". חשבתי לעצמי: הבחורה הזו אמיתית או קריקטורה? ואולי אני המוזר פה? הרי ככה הם חיים גם כאן (כלומר שם, אצלכם), בתוך רדיוס של כמה קילומטרים מ"הכפרים".
היא מצטערת שהיא לא למדה פילוסופיה, כי "זה מה שאני עושה כל היום, מתפלספת וחופרת", אבל אבא רצה משפטים.
את ההפסקה בעמאן נאלצתי לבלות איתה ועם הסוכריות שאמא שלה שלחה איתה. הרגשתי איך זה מתחיל לסגור עליי – אני הופך פיון חסר חשיבות, נאלץ לחזות במלים ובמחוות הגנריות הללו, שמישות לכל דיכפין, ואיני יכול לברוח. מה הם יגידו?
למזלי רווח לי כשהמטוס המריא מעמאן. במושב מצדי השני התיישב אחד, דוקטורנט למחשבת ישראל, "חובב סיקים" כהגדרתו, שנוסע לסיים את כתיבת הדוקטורט באמריצר. בין היבשושיות המלומדת שלו והסתמיות ההולמת שלה, הרגשתי ששוב יש לי תפקיד בעולם. אילולא אני השיחה היתה גוועת.
.
דלהי. בחמש בבוקר המונית הנחיתה אותי ב"מיין בזאר" של פרהגאנג'. העיר היתה חמה ומאובקת והערפיח דבק בעור. הפרות רבצו בנחת והכלבים שוטטו בזנבות מקופלים. הרגשתי שאני חייב להימלט ורכשתי בסוכנות מפוקפקת כרטיס אוטובוס לרישיקש, במחיר מופקע (כל כך מופקע שאני מתבייש לספר – אם כי סביר שבזבזתם יותר על ארוחת הצהריים האחרונה שלכם).

עד מועד הנסיעה הילכתי בסמטאות הבזאר. בין דוכן לדוכן, בזווית העין, הבחנתי בכוכים כוכים בהם ישנים אנשים בשעות הלילה. התביישתי לנעוץ מבטים אבל העין לכדה צלמיות של אלים, בני אדם לרוב והרבה בדים בכל הצבעים. יכולתי רק לדמיין כמה חם בפנים, אם כל כך חם בחוץ. שלושה או ארבעה בחדר, אפילו שישה. וחלונות אין ומסביב רק עוול ושריפה.
ובכל זאת, עם בוקר הם הגיחו מהכוכים – רחוצים ונקיים וטובי לבב. רציתי לבכות על ההודים הללו, או על העולם. אני חושב שזה היה קתרזיס של אחרי הטיסה.

פוליטיקה 1. באוטובוס לרישיקש ישב מאחוריי כהן דת הינדי – עד כמה שהצלחתי להבין – או לפחות אחד שעורך טקסי נישואים. הרבה מלים נשפכו על הצורך להתמודד בחו"ל עם שונאי ומבקרי ישראל. מעט מדי נכתב על הטירדה האמיתית – תומכי ישראל מושבעים. כששמע שאני מישראל, הכהן הגיב בהערצה. ישראל חזקה, הוא אמר, הודו חלשה. הודו גדולה וחלשה, ישראל קטנה וחזקה. אתם יודעים איך לטפל במוסלמים. מלמלתי משהו על זה שאנו חיים עם מוסלמים וצריך ללמוד לחיות בשלום. אבל יש מוסלמים טרוריסטים, הוא אמר. אמרתי: יש מוסלמים טובים ומוסלמים רעים, כמו שיש הינדים טובים והינדים רעים.

"לא כל המוסלמים הם טרוריסטים, אבל כל הטרוריסטים הם מוסלמים", הוא קבע, כל כך מרוצה מהמשפט הסימטרי שיצא לו, עם הניחוח הלוגי המשכר (הוא חובב סימטריה כפי שאולי הבחנתם). לבי לא עמד לי לאכזב אותו, מה גם שלאן כבר השיחה יכולה להתפתח? השבתי לו: זה תלוי איך אתה מגדיר מוסלמי ואיך אתה מגדיר טרור.
זה השתיק אותו. לפחות עד שהוא הפציר בי לבוא להשתין. חשבתי שההצעה במקומה, אבל אז התגלה שאנו אמורים להשתין בעוד האוטובוס מתקדם לאיטו בפקק – ועוד בבוץ מהצד השני של האוטוסטרדה (מלה חזקה לכביש המשובש הזה. אבל ניחא). ואכן, הפקק התחיל להשתחרר בעודנו משתינים, ואני מהלחץ התקשיתי להשתין. ייאמר לזכותו של כהן הדת שהוא המתין בסבלנות (אחרי הכל, כל צה"ל עמד מאחוריי). רצנו כל עוד נפשנו בנו.

פוליטיקה 2. תרגמתי למענכם את הידיעה הראשית של גיליון ה"הינדוסטאן טיימס" באחד מימי השבוע האחרון (העיתון באנגלית השלישי בתפוצתו במדינה). מצאתי אותה משעשעת. אבל זה דורש קצת רקע: בחודשים האחרונים, אחרי שנה שנתיים של שקט, שוב חזרה האלימות לקשמיר. זה התחיל בתקריות פזורות של יידויי אבנים והמשיך במספר הרוגים בהתנגשויות בין הצבא ההודי לבדלנים המוסלמים.

אז הנה הידיעה (העברית המוזרה לעתים באה להעביר את האנגלית המוזרה):
רק בן 13, וכבר מיידה אבנים ותיק
——————————
שישה חודשים חיפשה משטרת סרינגאר את השחקן הראשי בתקריות יידוי האבנים שפקדו את העיר. ביום שישי, כאשר המשטרה לכדה אותו, היא גילתה שמדובר בנער בן 13.
הוא לקח חלק בלפחות 50 מקרים של ידוי אבנים, ללא שום רמז מדוע הוא עשה זאת, אמרה המשטרה. המשטרה מטפלת בו כעת, ומאכילה אותו גם.
המקומיים העניקו לילד את השם "ואירדאת", שבשפה הקשמירית משמעו "תאונה קטלנית".
הנער עובד כמנקה בחנות מקומית אבל מכנה את עצמו "איש מכירות". "הוא אפילו אינו יודע שמישהו שרק מנקה ומסיר אבק בחנות אינו איש מכירות", אמר גורם משטרתי.
כאשר הם תפסו אותו, הוא לבש חולצה קרועה ומכנסיים בלויים. הדבר היחיד שהמשטרה הצליחה למצוא עליו היה חפיסה של סיגריות זולות.
ואירדאת נמסר חזרה למשפחתו, היות שהוא "צעיר מכדי להירשם בפלילים", אמרה המשטרה. "הוא רק נער תמים, די לא בוגר, שלא ידע מה הוא עושה. אין מניע בכלל, שום סכום כסף אינו מעורב, הוא אפילו אינו מדבר על ידוי אבנים ככלי מחאה", הוסיף המפקח הראשי.
המשטרה אמרה שואירדאת, שאביו מת, השתייך למשפחה מאוד ענייה. הוא למד עד כיתה ג'. "המורים היו מכים אותי. אז שנאתי ללכת לבית הספר ולבסוף יום אחד עזבתי את הלימודים", אמר הילד, לפי דיווחי החוקרים.***
עוד ידיעות מהעמוד הראשון של ההינדוסטאן טיימס: יותר מעשרה הרוגים לצבא ההודי מידי המורדים המאואיסטים במרכז הודו. הפרשן לענייני מאואיסטים: הבעיה היא לא אסטרטגית אלא טקטית. הכוחות אינם מקפידים על נוהל פינוי צירים;  מאיאוואטי, ראש הממשלה הדלית (כלומר בת למה שכונה פעם "קסטת הטמאים") של מדינת אוטר פראדש, יצרה מחוז מנהלי חדש וקראה לו על שם אחד המנהיגים ההיסטוריים של הדלית. משפחת גנדי ומפלגת הקונגרס זועמות: המחוז – חלק מאזור בחירה מסורתי של שושלת נהרו-גנדי – היה אמור להיקרא על שם רג'יב גנדי, ראש הממשלה המנוח ובעלה של מנהיגת המפלגה, סוניה גנדי.
.
בהארטי. עדיין באוטובוס, פגשתי את בהארטי. היא קראה רומאן רומנטי באנגלית, וסיפרה לי שבעלה עובד בפירמה פיננסית במומבאי (London based כפי שהיא הדגישה מספר פעמים). היא בת 24 ובמקור מדרה דון (לא רחוק מרישיקש). עם בעלה היא התחתנה ב"נישואים מוסדרים" (arranged marriage). היא אינה מאמינה באהבה, או יותר נכון, היא תיקנה, היא מאמינה באהבה אבל לא בנישואי אהבה. אז אהבה יכולה להתחרחש רק מחוץ לנישואים?, שאלתי. היא ציחקקה. לא היתה תשובה.

על ארוחת הצהריים היא התעקשה לשלם (ונראה היה שהפרוטה מצויה בכיסה), וכשחזרנו לאוטובוס כהן הדת מהסיפור הקודם הציג לי איזו תנועה מגונה. רוצה לומר: זיינת אותה? אמרתי לו: תתבייש לך, אתה כהן דת! הוא אמר: זה בסדר. אתם רק צריכים להתחתן, אני אערוך את החתונה (כל העניין היה מביך במיוחד, היות שהיא ישבה במושב סמוך). חשבתי לעצמי שזה אולי אומר שההפרדה בין סקס לדת היא מחשבה שבאתי איתה מהבית. אחרי הכל, האלים ההודיים הם יצורים מיניים למדי, אפילו אולטרה מיניים.
בשלב כלשהו היא הזמינה אותי לשבת לצדה. you are not very talkative, היא פסקה. אמרתי לה שאני עייף אבל אשמח לענות על שאלות. היא שאלה ועניתי, לא תמיד לשביעות רצונה. בסוף החלפנו אימיילים. היא הבטיחה לבוא לניו יורק.

רישיקש. חמה כמו דלהי, אבל יש כאן בריזה מלטפת בשעות אחר הצהריים ובתי קפה. הייתי יכול לחיות גם בלב הסהרה, אם היה שם בית קפה. ב"בודהה קפה" עלו על נוסחת הלונלי פלנט: מוזיקה הודית מתוחכמת וביטלס לסירוגין. השולחנות מלאים תרמילאים, למרות שזו לא העונה. דווקא נחמד בשל כך. מחוץ לבית הקפה רואים מעט מאוד תיירים. אפילו בית חב"ד סגור על מנעול ובריח.
אני קורא את הספר הנהדר שחברי עמיחי השאיל לי (יומן מסע של ו.ס. נאיפול בהודו), ושותה צ'אי. נעים פה, בעיקר לפנות ערב. אבל אחרי יומיים הצפנתי – באופן זמני – לגנגוטרי.

.

הברהמין הראשון שלי. מאז הגעתי להודו רציתי לפגוש ברהמין אמיתי. אולי זו האובססיה הנושנה שלי להירארכיות חברתיות (כשהייתי קטן פיתחתי שליטה מרשימה במדרג האצולה האירופי. לקח זמן עד שהבנתי שזה לא מתיישב עם סוציאליזם) – או הזדהות פשוטה עם דורות דורות של מלומדים, המדקלמים שוב ושוב שברים של מסורת עתיקה, בלי ממש להבין אותה.

לצערי בהארטי התגלתה כבת לקסטת הלוחמים – אמנם מכובד למדי, אבל אם הברהמינים נולדו מראשו של ברהמה, הלוחמים הגיחו נמוך יותר, מזרועותיו. אפילו כהן הדת (האמת שלא במפתיע לאור הוולגריות) אינו ברהמין. בהארטי ידעה לומר, לפי בגדיו, שהוא בן לקסטת הסוחרים (הירכיים של ברהמה). מסתבר שהחוק ההודי כבר אינו מחייב שכהני נישואים יהיו ברהמינים. בושה וחרפה.

את הברהמין הראשון שלי פגשתי בגנגוטרי. עם שקיעת החמה ירדתי מאחד המדרונות המיוערים (יפה שם להפליא – והקדושה מרחיבה את הלב ואת הדעת). עמדתי סמוך לקו המים. שני גברים טבלו בגנגס הקפוא, כפי הנהוג, והצעיר מביניהם לקח אותי תחת חסותו – תחילה למקדש ואז לחדרו, ללמד אותי לעשות מדיטציה (בעוד חברו הזקן מנסה לישון).

כשיצאנו מהמקדש, שאלתי: "האיש במקדש היה ברהמין, נכון?" (בשלב זה כבר הבנתי שזה לא יאה לשאול אדם ישירות מה הקסטה שלו, אז הלכתי בדרכים עקלקלות). כן, ברהמין. גם אני ברהמין, הוא אמר (וקוראים לי פאוואן, פאוואן קאושיק). האמת שכבר יכולתי לנחש זאת – מהעובדה שהוא דיבר אנגלית מצוינת אבל סיפר שהוא מ"הכפר" (אמנם רק שעה נסיעה מדלהי).

אבל האליטה, מסתבר – כדרכן של אליטות – שוקעת. פאוואן בן 27, אבל הוא לא מתחתן וגם לא מחפש עבודה. "אני משוגע", הוא אמר. יש עוד משוגעים בין חבריך? כן, כמעט כולם, הוא צחק. את הכסף הוא מקבל מאדמות המשפחה, המשכירה – ממש כמו במושבים מסוימים בדרום השרון – שטחים למבני תעשייה.

פאוואן, מסתבר, הוא מחסידי אושו. וגם אני אמור להיות אחד כזה, בסוף השיחה. כך לפחות הוא הבטיח. אני מניח ששיחה עם אחד מחסידי אושו היתה משעממת אותי די מהר, בנסיבות אחרות, אבל פאוואן הוא הודי, וחשוב יותר – הוא ברהמין. אז החלטתי לראות מה יש לו להגיד.

שתינו צ'אי באחת המסעדות. "אתה צריך לחפש את אלוהים" הוא אמר. אני לא כל כך מאמין באלוהים, אמרתי. פתאום הוא הגיח משלוותו וכמעט צעק: אז לשם מה (?what for) לשם מה הכול? לו ידעתי לתרגם את אבידן לאנגלית, הייתי מספר לו על העובדה הפשוטה, החותכת, שאין לנו לאן ללכת, שמצדיקה כביכול את הכל. אבל במקום זאת הרחקתי את עצמי מהסיטואציה (כדרכי בקודש) ועניתי בשאלה: אז זה מה שמניע אותך? אתה חושב שתמצא את אלוהים? מצאתי את אלוהים. אני אלוהים. אתה אלוהים. שאלתי: אז מה עם שיווה? (הצבעתי על צלמית של שיווה בפינת החדר. תמיד יש צלמית של שיווה בפינת החדר). גם זה אלוהים, וגם העמוד הזה יכול להיות פסל של שיווה אם תראה אותו ככזה, אם תהיה אלוהים, הוא אמר.

פאוואן היה נוגע ללב. הוא היה רגיש ודק הבחנה (פתאום הוא שאל: ?you feel comfortable with me), אבל גם לחלוטין מרוכז בעצמו. עליי הוא לא שאל דבר. כשהוא אמר שהשאלה היחידה החשובה היא: מי אני? ניסיתי לספר לו על סוקרטס, אבל זה לא עשה עליו יותר מדי רושם. הוא זנח את הכל בגיל 18, כשפגש את המורה שלו – פקיד בנק ביום, חסיד אושו בלילה. כמו המורה, פאוואן מתעורר בחמש בבוקר ועושה שש שעות מדיטציה. הוא מתעמל. מהיפעלויות הגוף הוא מחוסן, הוא אמר. הוא עושה "סקס של הנפש".

המשך יבוא. פאוואן הזמין אותי לבקר בכפר. הוא יבוא בעצמו לקחת אותי מדלהי, בסוף הטיול. עד אז, הוא ביקש, אני צריך לקרוא משהו של אושו.

האליטה החדשה. גם הם היו שם, בגנגוטרי – במכנסיים טובים ומצלמות משוכללות. למשל כמו זה שפגשתי במונית (ככה הם קוראים פה לג'יפ עמוס בלפחות עשרה אנשים, כולל זה שצמוד לנהג וההילוכים בין רגליו). הוא היה מכוער למדי, עם אוזניים גדולות – גדולות עד כדי כך שדימיתי לראות בו התגלמות אנושית של גנפתי (או גאנש), האל הפיל (או פילפילון. באיורים הוא נראה ידידותי למדי).

גנפתי עבר בגיל 15 ללונדון, לחיות עם קרובי משפחה. הוא עבד שם כמה שנים ב-recruitment. עכשיו, בן 24, הוא חזר להודו, "להתחיל קריירה". שם הוא התגורר, חשבתי, ברובע מהגרים קודר. כאן הוא חוד החנית של הודו החדשה.

אתה מפה מסיבות דתיות? שאלתי. לא לא, הוא הזדרז להשיב. ואחרי שהות קצרה הוסיף: אתה יכול לקרוא לזה "סיבות רוחניות".

גנפתי שמח לשמוע שאני מתחיל ללמוד בקולומביה, ומייד הניח שזה יהיה ב-great business school שלהם. לא רציתי לאכזב אותו (מה גם שבשלב זה הבנתי שלימודי פילוסופיה נשמעים להם מוזר, מאוד מוזר), אז הסתבכתי בטבעת שקרים מענגת, כולל משהו על הפירמה המשפחתית שאני אמור לרשת בסופו של דבר.

במחשבה לאחור, אולי זה לא נבון לעצבן את גנפתי. אלים יודעים לבחון כליות ולב. אבל כנראה גם זו מחשבה שבאתי איתה מהבית.

מלים מלים מלים. אי שם בדרך, בין כפרים ועיירות, עלתה משפחה על המונית – לא לגנגוטרי, רק לעיירה הבאה, מרחק שעה נסיעה. בהפסקת ההשתנה אב המשפחה פנה אליי. הוא לא ידע מילה באנגלית. אבל הוא דיבר. אליי הוא דיבר. ודיברתי בחזרה. היו שם הרבה מלים באויר, מה גם שבשלב מסוים הבנתי שאין שום צורך לדבר באנגלית. דיברתי אליו בעברית, ואף דיקלמתי כמה שורות של טשרניחובסקי ("שחקי שחקי על החלומות זו אני החולם שח. שחקי כי באדם אאמין, כי עודני מאמין בך. כי עוד נפשי דרור שואפת. לא מכרתיה לעגל פז").

איזו מין תפישה של תקשורת מניחה הפנייה הזו? אני חושב כעת. מה התכלית של הפנייה? היא ודאי השיגה רוח טובה, ומידה רבה של משחקיות. אפילו יש על מה לכתוב הביתה. אבל תכלית לא היתה שם. הוא פשוט דיבר – כי הייתי שם. גם אני כבר דיברתי, מבלי להחליט שעכשיו אדבר. חייכתי, גופי אמר כמה דברים עלומים. הוא פשוט המשיך את השיחה.

הוא לא חשב שהמלים שייכות לו. שהוא מבין את המלים, שהוא מתכוון דווקא למלים הללו ולא לאחרות. כמו אחד הברהמינים מהספר של נאיפול, זה שסבא שלו דיקלם מנטרות בסנסקריט מבלי להבין מה הן אומרות. ואולי גם כמו בהארטי. למה התחתנת בנישואים מוסדרים? שאלתי אותה."ככה עשו תמיד. יום אחד ההורים הודיעו, ואני בדיוק סיימתי קולג' למסחר". וקודם, לא רצית לאהוב? "לא חשבתי על אהבה או על נישואים. התרכזתי בלימודים".

אלה אנחנו שהחלטנו שלדיבור יש תכלית, ויש את הכוונה, זו ששייכת רק לי, וזה אני שאמור להעביר אותה – ואחרים אמורים לקבל, ולאכסן אותה אי שם בראשם. ופתאום אנו מגלים שזה פשוט לא עובד. הכוונה לא עוברת. ה"משמעות" הולכת לאיבוד.

אז היתה מעט קדושה גם ברגע ההוא, בין העיירות בדרך לגנגוטרי, בהפסקת ההשתנה. חזרנו על מלים כמו בטקס עתיק, וכמו המיתוסים ההודיים שקראתי, היה בזה משהו משחקי, בלתי צפוי. אנשים מספרים את הסיפור, בכל פעם קצת אחרת – אבל מדמיינים שכך זה סופר מאז ומתמיד, שהמלים אינן באמת שלהם (אבל במידה מסוימת, הן כן).

המונסון. כעת כולם כאן, במדינת אוטרקאנד, מחכים למונסון. "רק עוד כמה ימים והמונסון יופיע", הבטיח ההינדוסטאן טיימס לקוראיו. אני, לכשעצמי, בקרוב אסע לשימלה. אולי כך אמלט מהגשם.

אבל אולי צריך לקבל אותו, להיכנע. זה קורה לי פה הרבה: זו היתה החלטה רצונית להיכנע לחום, לוותר, וכך גם את הנסיעות האינסופיות והצפופות עד מחנק, ואבק הדרכים, והפקקים ביציאה מדלהי.

תגים: , , , , , , , , ,

13 תגובות to “והיתה קדושה בהפסקת ההשתנה: רשמי נסיעה להודו”

  1. אמיתי ס Says:

    פוסט טוב, תמשיך.

  2. מעולה Says:

    המונסון יהיה כיף.

  3. Shunra Says:

    בסוף הכל מתכנס לשירה – תודה שהבאת גם לקוראים.

  4. כריש נמר Says:

    יפה מאוד!

  5. גדי גולדברג Says:

    מצטרף לתשבוחות על הפוסט הנפלא. כן, תמשיך!

  6. מרגוליס Says:

    איזה יופי. איזה הודו.

  7. אורי Says:

    פוסט מעולה. וגם התמונה של לקשמן ג'ולה.
    אחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח… הכפרים, וגנגוטרי.
    אני רוצה הביתה

  8. רתם Says:

    טוב שהקשר איתך חודש לאחר שאבדת לנו.
    יופי של טקסט. נהדר לך
    ובחיוך, מכיוון שאתה רצית לבכות על ההודים, אנחנו כאן נסתפק בלבכות על עצמנו בגלל אבא של תום מ" אבא רצה משפטים…" שמתמצת הכל כולל את אבא לא מתכוון שאדע מה קורה ב"כפרים" לא כאן לא שם ולא בשום מקום. אנחנו כאן נבכה על עצמנו שמוקפים בתומיות ותומים.

  9. yoash \/ יואש Says:

    פוסט נהדר.
    האם מוט ההילוכים היה בין רגליך?

    • גל Says:

      תודה! (תודה מאוחרת, גם לשאר המגיבים)

      אין כמוך, יואש, לשים את האצבע על הנקודה. אבל אאלץ לאכזבך: העדפתי את המושב שליד.

  10. יובל Says:

    פוסט יפהפה. באמת.
    ומעניין שתום, שאצלה "אבא רצה משפטים", מופיעה באותו הפוסט יחד עם בהארטי, שהתחנתה כך: "יום אחד ההורים הודיעו, ואני בדיוק סיימתי קולג' למסחר". יכול להיות שאנחנו לא כל כך שונים, בני האדם כאן ושם, לא?

  11. הופ Says:

    נהניתי עד מאוד.

  12. בדוי Says:

    שלושה סוגי ישראלים פוקדים את הודו: טיילנים, רוחניים וסטלנים. תום סטלנית, אתה טיילן והשיחות שלך עם פאוואן מזכירות לי שיחות שלי עם ישראלים רוחניים בפונה ובטריוואנדום.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: