מה בעצם עשו השוטרים בזמן הטבח בברנוער?

במלאת שנה לאירועי ה-1.8.2009, אנו מגישים את המאמר שלהלן כתזכורת לאירועים שקרו באותו ערב בעיר תל אביב

דנה רוטשילד

השאלה האמיתית בסיפור הזה היא איך לעזאזל הצליח הרוצח לברוח. איך קורה שבלב תל אביב, מרחק יריקה משדרות רוטשילד, באחד הרחובות הכי מרכזיים והומים בעיר, יכול בנאדם לרסס בנשק אוטומטי במשך דקות ארוכות ולברוח רגלית מזירת האירוע מבלי שהמשטרה תתפוס אותו בתוך דקות. נכון למועד כתיבת שורות אלו, ביום שלישי בערב, עוד אין להם קצה חוט. ועוד אומרים שהוא לבש שחור ועטה מסכה – עניין די בולט בשטח, אם תשאלו אותי. אז איפה, כוס ראבק, היתה המשטרה? איך זה שבאזור נחמני־רוטשילד כל אידיוט שמעשן בפאב או מסתובב עם הכלב בלי רצועה חוטף רפורט, אבל כשרוצח עם נשק אוטומטי מסתובב ברחוב עם מסכה מתברר שהרחובות שלנו מופקרים לגמרי? איך זה שבאותו ערב בקושי היה אפשר למצוא חצי ניידת בכל השכונה?
לשאלה הזו דווקא יש תשובה, ונדמה שהיא טומנת בחובה הרבה יותר מאשר חשיפת סדר העדיפויות החאפרי של כוחות השיטור בארץ. אתם מבינים, קוראים יקרים, בזמן הירי ומעט לאחריו, במקום לתפוס את הרוצח ולתגבר אבטחה במקומות הומו־לסביים, היו מיטב שוטרינו באזור התחנה המרכזית, נותנים גב לפקחי יחידת עוז, לוכדים ומעמיסים עובדים זרים על אוטובוס של מינהלת ההגירה, נכנסים כמו שצריך בעשרות המפגינים והמפגינות – חלקן לסביות – שהוקפצו למקום עם הישמע דבר הפשיטה. היתה אלימות, זה בטח לא מפתיע אתכם כבר, וגם היו מעצרים, בוודאי תשמחו לדעת. לא רק של מהגרי עבודה, שמהם לא הכי אכפת לכם, בואו נודה על האמת, אלא גם של ישראלים. חלקם הומואים. נו מה. אמרתם סמולנים? אמרתם יפי נפש? אמרתם למה אתם מנפנפים במיניות שלכם ודוחפים אותה לפוליטיקה? אמרתם אם כל כך אכפת לכם מהסודנים לכו תפגינו בעזה, שם יודעים איך לטפל בכם? תודו שאמרתם. אתם תמיד אומרים. אם לא בעל פה אז בלב, לעצמכם. או בטוקבקים, כמובן, אחרת מאיפה הייתי יודעת.

מהתחנה המרכזית לוקח כמה דקות טובות להגיע לרחוב נחמני, גם עם קוז'אקים וסירנות, ובמיוחד אם מדובר במסה של ניידות. זה למה לקח להם זמן להגיב לקריאה, לשוטרים. שתדעו. וזה למה היה כולה שוטר וחצי באזור נחמני מלכתחילה. לתשומת לבם של כל ההומו־לס־בי־טרנס־קווירים והסטרייטים העלק ליברלים שלא מבינים איך המאבקים האלה קשורים זה לזה, ומתעקשים ש"נטייה מינית זה א־פוליטי". אתם יודעים, כמו שווייץ. נייטרלית. הכול בניוטרל.
אחר כך, כשצצו כל אלה שתמיד מצטטים את דבריו של הכומר הגרמני והפעיל האנטי נאצי מרטין נימלר, עם ה"כשהם באו לקחת את היהודים לא התנגדתי, כי לא הייתי יהודי… וכשבאו לקחת אותי, לא נותר מי שיתנגד", וחתמו במוסר ההשכל "היום זה ההומואים, מחר זה אתם", חייכתי חיוך מריר. עכשיו אתם נזכרים? איפה הייתם בחודשים האחרונים, בשנים האחרונות? זה גם לא מפתיע שרובם לא זוכרים את הציטוט הנכון, ומתחילים ישר מזה שלקחו את היהודים – הרי מה הפאנץ' ליין מבחינתם? זה שהרגו יהודים, השאר על הזין שלהם – כי "כשבאו לקחת את היהודים" הגיע, בטקסט המקורי כמו במציאות, אחרי שכבר לקחו את "הקומוניסטים", "הסוציאליסטים" ו"חברי איגודי העובדים". זה לא היה מקרי. זה שיכלו לקחת את היהודים בשקט, בלי יותר מדי כאב ראש והתקוממויות, זה בין השאר בגלל שכל אלה שהיו עלולים להתנגד – ניחשתם נכון, מדובר ב"קומוניסטים", "סוציאליסטים" ו"חברי איגודי עובדים", או בלשון בת זמננו "סמולנים" – כבר טופלו בידי הרשויות.

באחת בלילה עדיין לא ידעו מי הרוצח, אבל כבר אז היה ברור שמדובר באחד הרגעים הקשים לסצנה הקווירית, על שלל חבריה. אירוע מכונן. ברוטשילד פינת נחמני מתחילים להתאסף עשרות, ואחר כך מאות, להפגנה ספונטנית. לפעמים אי אפשר יותר לשתוק וחייבים להראות סולידריות, תמיכה, להביע הזדהות. אנשים מצלצלים זה לזה כמו בימי הפיגועים, רק לוודא שאתה חי. כמה לא עונים, וזה מפחיד. עד מהרה מתברר שהם היו בהפגנה בלוינסקי נגד גירוש העובדים הזרים, כולל הסטרייטים שתמיד באים למצעדים ולהפגנות שלנו, אלו הם "הסוציאליסטים" ו"הקומוניסטים" שבשיר המצוטט של נימלר נלקחים ראשונים. ואכן, גם ביום שבת הם חטפו קודם, חלקם מכות, חלקם נעצרו. מהגרי העבודה, אגב "איגודי פועלים", צפויים להישלח לגירוש. ואיפה היו שאר הסטרייטים, אלה שאנחנו בין "כמה מחבריהם הטובים ביותר"? ובכן, דחוס כאן.
יצא לי כמה פעמים להיות בסניף האגודה שברחוב נחמני. זה היה מתישהו ב־97', אולי 98'. גם אז פגישות הנוער היו בשבת בערב. לא שהיה לי אומץ ללכת אליהן, אבל כן עברתי שם באמצע השבוע. "רק בשביל חומרי הקריאה". היתה שם ספרייה עם ספרים ומגזינים קוויריים מחו"ל, והיה אפשר להשיג שם את המגזין המופתי "הזמן הוורוד", ומהם למדתי, בבולמוסי קריאה שהפתיעו גם אותי ברעבתנותם, איך לדבר על ואת הזהות שלי. עוד לא הבנתי את זה בזמנו, אבל כל מאבק פוליטי ששווה משהו מתחיל, לפני הכל, במילים. השפה, רבותי, היא שדה קרב, כפי שהדגים הסיקור התקשורתי והחדשותי של הטבח. "את מהקהילה?", פונה אלי כתב של רשת זרה בעצרת הזיכרון, אולי אני רוצה להתראיין. אתם מבינים, נדמה לכם שהמהפכה ההומואית מאחורינו כי יש הומואים בתוכניות ריאליטי וכמה סלבס מחוץ לארון, וכל זה טוב ויפה, אבל הם עדיין לא מסוגלים להגיד "הומו" ו"לסבית". אלה עדיין מילים עם קונטקסט מיני מלוכלך, מאיים, ומדובר במהדורת חדשות כאן. זה לא מכובד. ילדים צופים בזה ואנחנו לא רוצים להכניס להם רעיונות לראש. לא לא, גם לא בהודעות לעיתונות שהוציאו אנשי ציבור וחברי כנסת בעקבות הדברים. במיוחד לא ראש הממשלה והנשיא. וכבר הטוקבקים הראשונים מזהירים שהומואים ולסביות "בטירוף" כדי "לנצל את האירוע" ו"להשתלח בכל מי שלא בעדם". אי אפשר שלא לאהוב טוקבקים. זה אשכרה המודחק הקולקטיבי. את מה שירמזו לנו בנימוס המילים המכובסות שהסתובבו בתקשורת – "הקהילה", "נטייה מינית", "להט"ב", "גאים", "עליזים" – ייתנו לכם בפרצוף הטוקבקים. במיוחד אהבתי את "יש הבדל גדול בין להציג אתכם כחולים וסוטים או להתנגד לדרככם לבין להסית לרצח".

אחרי עצרת הזיכרון בגן מאיר היה ארבע לפנות בוקר, אבל הייתי ערנית כמו חיית מעבדה על קפאין והסתובבתי בחדר דרוכה כמו קפיץ; השותף, שגם היה בעצרת – בדירה שלנו כולם הומואים/לסביות, כולל החתולים – שאל שוב ושוב, בהיסטריה, "מה זה אומר?", "מה ההשלכות?" ו"טירוף!", וניסה לחלץ ממני אמירה חד משמעית על מה שקורה פה. לא היתה לי אחת כזו. בין השאר כי עוד לא היו פרטים מלאים, אבל גם כי נדמה שכאן, בתל אביב פינת לאמשנה, אנחנו נמצאים קרוב מדי להתרחשויות; שהכל ברזולוציה כל כך גבוהה, שאפשר רק לחוות את הגודש, להיות מופגז בגירויים. כדי לראות את התמונה הגדולה צריך לקחת קצת מרחק, לעשות זום אאוט. זה בטח נראה מחורבן גם משם, אבל לפחות אפשר לנשום.

(פורסם לראשונה ב"העיר")

תגים: גירוש, הומואים, הטבח בברנוער, הרצח בברנוער, לסביות, מהגרי עבודה, משטרה, עובדים זרים, שוטרים