מה אפשר ללמוד מהקווקזים?

סאאקשווילי. זייף את מותו שלו

נשיא גיאורגיה עלה בסוף השבוע על רעיון מעולה: לא חייבים לפתוח במלחמה כדי לשמור על הפופולאריות. מספיק לביים אחת. ערוץ טלוויזיה המצוי בשליטתו של הנשיא, מיכאיל סאאקשווילי, שידר מתיחה שהניסה אלפי גיאורגים מבתיהם והביאה לקריסת הרשתות הסלולאריות. הרוסים, כך בישרה הטלוויזיה, פלשו לגיאורגיה, הנשיא נרצח, והטנקים עולים על טביליסי הבירה (הגרדיאן מסכם כאן את הסיפור).

עיתוי המתיחה איננו מקרי. רק לפני כמה ימים ביקרה במוסקווה ראש האופוזיציה הגיאורגית, נינו בורג'נדזה, נפגשה עם ולדימיר פוטין, וקראה לחידוש היחסים עם רוסיה. המתיחה היתה אמורה להזכיר לגיאורגים עד כמה פלישה רוסית היא סכנה ברורה ומיידית ולהציג את אנשי האופוזיציה כבוגדים. באופוזיציה סבורים שהמדיניות האנטי–רוסית של סאאקשווילי, זו שכבר הביאה לפלישה ממשית באוגוסט 2008, היא רשלנות פושעת. לדעתם, הוא מתעלם ממצבה הגיאו–פוליטי של גיאורגיה, הנטועה עמוק בתוך אזור ההשפעה הרוסי.

חדשות חוץ הן כמובן מעניינות לכשעצמן (במיוחד לאור עברם המשותף של עורכי "ארץ האמורי"), אבל הפעם לא יכולתי שלא לחשוב על מצבנו שלנו. גם אצלנו שוררת התעלמות מצערת ממיקומנו הגיאו–פוליטי, וגם ממשלות ישראל לדורותיהן עושות שימוש יעיל באיום הביטחוני. מדי כמה שנים הן פותחות (באינטרוואלים קטנים והולכים) במין "מבצע" מפואר, שאמור ללכד את שורות האומה. לעתים המוטיבציה האלקטוראלית ממש צועקת לשמיים. כך היה במבצע "ענבי זעם", אותו שיגר שמעון פרס ב-1996 נגד אזרחי דרום לבנון בשאיפה להופיע בטלוויזיה במעיל טייסים, מספר שבועות לפני הבחירות (המעיל היה מרשים, אני זוכר עוד היום, אבל זה לא עזר כמובן. מה שקשה לי להבין בדיעבד זה את האבל שחוויתי בשל תבוסתו של האיש הנורא והציני הזה. ביבי עדיף עליו). אבל לפעמים המבצע הוא עוד אמצעי לקבלת הכרה — לא במפלגה מסוימת אלא במובן מאליו הפוליטי, זה ששותפות לו כמעט כל המפלגות: "וילה בג'ונגל", קיר הברזל, רצחנותם של הערבים וקלישאות וירטואליות נוספות.

ההבדל בינינו לגיאורגיה ברור. כאן פותחים במלחמה ממש ואילו שם מסתפקים במתיחה. אבל ההבדל חושף גם דמיון מפתיע. גם פה (כמובן, רק מהצד הנכון של הכאילו–גבול הדרומי) נחוותה מלחמת "עופרת יצוקה" כסוג של אירוע וירטואלי, כאילו–אירוע. אזרחים ישראלים ראו את הדם והמוות רק על המרקע ונהנו לצפות בצילומים ששיחרר דובר צה"ל. חשוב לומר: רבים נהנו לא למרות ההרג שמעת לעת התגנב למסכים, אלא בגלל ההרג, ממש כמו במשחקי מחשב אלימים במיוחד.

נינו בורג'נדזה. שולה אלוני הגיאורגית

החוויה הווירטואלית ב"עופרת יצוקה" התאפשרה בשל העליונות המכרעת של הצד הישראלי, כפי שהמתיחה בגיאורגיה היתה חיונית בשל הנחיתות המכרעת של הצד הגיאורגי. סאאקשווילי יודע היטב שכל תזוזה ממשית בשטח יכולה להביא להשמדת שלטונו בידי טנקים רוסים, ואילו אולמרט ידע שהוא יכול להרשות לעצמו לצאת למלחמה כי אזרחי ישראל היהודים יחוו אותה רק על מסכי הטלוויזיה. בשני המקרים – נחיתות מכרעת ועליונות מכרעת – כדאי לבחור באופציה הווירטואלית.

ניטשה, ב"הולדת הטרגדיה", נוגע בסגולה המענגת – אך המסוכנת – של חוש הראייה. אפולון, האל של המבט והצורה, כך מספר ניטשה, שקוע ב"התבוננות צרופה במראות". המתבונן האפוליני נהנה גם מהמראות הקשים ביותר, היות שאלה לדידו אינם אלא דימוי – כך הוא "מוגן על ידי ראי התדמית מפני התאחדותו והתמזגותו עם מחשבותיו" (עמ' 39, בתרגום ישראל אלדד). המראות אם כן עוצרים את תנועת המחשבה מלשוב אל עצמה; המבט החוצה מונע מבט פנימה.

נראה שזו בדיוק המטרה – של אולמרט ושל סאאקשווילי כאחד. אלא שנשיא גיאורגיה יודע שאסור לו להזיז טנקים בשטח. הוא חייב להשאיר את המלחמה על המסך. ראש ממשלת ישראל, לעומת זאת, יודע שגם אם הוא יזיז טנקים בשטח, המלחמה תישאר על המסך, ואף תספק שואו איכותי יותר.

המסקנה מדכאת משהו: השאלה היא לא עד כמה היהודים בישראל יודעים מה קורה לקרבנות של צבאם, אלא כיצד הם יודעים, באיזה מדיום. כל עוד המוות וההרס נותרים על המרקע, אפשר אפילו ליהנות מהם. רק פגיעה ממשית בדרך החיים של היהודים בישראל תגרום להם להביט פנימה ולהתמודד עם אחריותם למצב. רק כך תקרוס המציאות הווירטואלית – ועדיין האלימה להחריד – שהאליטה הישראלית מטפחת בהתמדה.

תגים: אהוד אולמרט, אפולון, גיאורגיה, מיכאיל סאאקשווילי, ניטשה, נינו בורג'נדזה, עופרת יצוקה