וייחר לאובמה מאוד: ארה"ב, הנצח ואמונת הבחירה

by

1.

מעטים זוכרים שבזמן קמפיין הבחירות לנשיאות ארה"ב, כשהמועמד ברק אובמה הודיע על בחירת ג'ו ביידן לסגנו, התפרסמו מיד כתבות ארכיון בעיתונות הישראלית הפטריוטית בדבר היסטוריית ההתבטאויות של ביידן בנוגע לישראל. אחת האמירות שהוצגו כהוכחה לכך שביידן הוא ציוני נאמרה ב-2007. "תדמיינו את מצבנו בעולם אם ישראל לא היתה", צוטט הסנאטור. "כמה ספינות מלחמה נוספות היו דרושות לנו? איזה כמויות של חיילים היינו צריכים להציב?".
איכשהו הציטוט הזה, שהיה אמור כנראה להרגיע את קוראי Ynet, די זיעזע אותי אז. לא היתה כאן הפתעה גדולה, אבל האמירה המפורשת שההצדקה לקיומנו כאן הוא לשמש תחליף לחיילים אמריקאים במזרח התיכון נשמעה לי מעט מדכדכת. והנה, בשבוע שעבר, ביידן אמר לפי הדיווחים דברים שונים, אבל בעצם לגמרי דומים. סגן הנשיא שאג על נתניהו ש"זה מתחיל להיות מסוכן לנו, מה שאתם עושים כאן פוגע בביטחונם של החיילים שלנו שנלחמים בעיראק, באפגניסטן ובפקיסטן". ההיגיון די פשוט: עד עכשיו הייתם חיילים טובים, עכשיו אתם עושים בעיות ולכן תחטפו.
אותו היגיון עלה משיחת הנזיפה של הילרי קלינטון (שבו "קלינטון דיברה ונתניהו בעיקר שתק") וממאמרו המהדהד של הפרשן האימפריאלי תומס פרידמן, שהזהיר כי "הימין הדתי בישראל מנותק מצרכיה האסטרטגיים של ארה"ב". אל תשכחו מי אתם, מה התפקיד שלכם, ומה מצדיק את עצם קיומכם, אומרים לנו האמריקאים. כוח אימפריאלי חשוף, גס ואלים.
והנה, תל אביב צוהלת. כבר מזמן לא הייתה לשמאלנים סיבה כל כך טובה לשמוח. קלינטון הכניסה לנתניהו. ביידן דפק על השולחן. אובאמה העמיד אותנו במקום. קל ליהנות מהמחשבה על פניו המזיעים של נתניהו, ובכל זאת, לא לגמרי ברור לי איזה סיבה יש למי שמשייך את עצמו לשמאל להזדהות כל כך עם השיקולים האסטרטגיים או הטקטיים של מכונת המלחמה האמריקאית.
אפשר כמובן לטעון שלחץ בינלאומי זה הדבר היחיד שיכול להזיז את ישראל. אבל מה שהאמריקאים מפגינים כאן הוא לא לחץ מבחוץ – הוא פשוט כוח חשוף של האימפריה המופעל על הפרובינציה שלה. ההערצה לשוט האמריקאי לא הופכת אותנו לדיסידנטים, אלא דווקא מזכירה שחלק גדול ממה שמכונה השמאל הליברלי הוא פשוט הפלג הפרו-אמריקאי של המחנה הציוני, או ליתר דיוק הפלג הפרו-ציוני של המחנה האמריקאי.
אם כבר, הצד החיובי במשבר הזה הוא העובדה שהוא חושף מה שישראל היא באמת: מחנה צבאי אמריקאי. אבל אם המצב הוא כזה, הצעד הפוליטי הסביר הוא בטח לא התרפסות בפני הקיסר. נראה לי שסביר הרבה יותר להגיד לאמריקה: לא מדובשך ולא מעוקצך. במקום "לדפוק על השולחן", הואילי בטובך לארוז את הנשק והערבויות ולעוף מכאן.

http://www.bluffton.edu/~sullivanm/strasbourg /syndet2.jpg

2.

כשהייתי בכיתה ב', והמורה שלי הייתה מתארת בטבעיות גמורה איך אברהם אבינו דיבר עם אלוהים, עלתה בי לא פעם התהייה: למה דווקא אנחנו? כידוע, השאלה הזאת היא המסתורין הגדול של הקיום היהודי. אבל בעצם אותה תהייה בדיוק עולה בו זמנית לגבי היחסים עם ארה"ב: למה דווקא אנחנו? למה מנהיג העולם ג'ורג' ו' בוש קפץ לירושלים פעמיים בשנה אחת (2008) – בעוד שבאותה שנה הוא לא ביקר אפילו פעם אחת בסין, בהודו או בברזיל.
הנקודה היא שבמומנט הנוכחי בהיסטוריה, אמריקה ממלאת, באופן הפשוט ביותר, את התפקיד של אלוהי אברהם יצחק ויעקב. היא מתברגת לתפקיד הזה בהתאמה מושלמת. כמו שאלוהים בחר בנו מכל העמים, אמריקה בחרה בנו מכל המדינות. כמו שאלוהים הוא שלנו, אבל הוא גם האל ששולט בעולם, אמריקה היא שלנו, אבל היא גם שולטת בעולם. ההסדר הזה נוח לשני הצדדים: ליהודים, ודווקא בעיקר לחילונים, יש תחליף לאלוהים שמגן עליהם בעולם המסוכן; והאמריקאים, מצדם, נכנסים לתפקיד מכובד למדיי כשהם לוקחים חסות על העם הנבחר: הם הופכים לאלוהים, או לפחות לממלאי המקום שלו עליי אדמות.
הקונסטלציה התיאולוגית הזאת נמצאת ברקע לכל השיח הפוליטי בישראל, ולמעשה לכל השיח בכלל. האפשרות של הסרת התמיכה האמריקאית בישראל מעוררת חרדה כל כך עמוקה לא בגלל שזה יגרום לקשיים כלכליים, ואפילו לא בגלל שלא יהיה לנו נשק להדוף את הערבים. היא מעוררת חרדה בגלל שברגע שבו אמריקה לא תאהב אותנו, נפסיק להיות העם הנבחר – הדבר היחיד שבזכותו שווה בכל זאת להיות יהודי. לעתים תכופות, השפה התיאולוגית פורצת אל תוך הדיון על היחסים עם ארה"ב באופן די משעשע. קחו למשל את מה שאמר שלשום רוברט גיבס, דובר הבית הלבן. גיבס הבהיר ש –

"Mature bilateral relationships can have disagreements and this is one of those disagreements," he said. "It does not break the unbreakable bond we have" with Israel on its security.

אבל כשהדברים תורגמו לעברית ב-Ynet, הם נשמעו די אחרת. לפי הידיעה:

ארה"ב "אינה שוברת את הקשר הנצחי שיש לנו עם ממשלת ישראל והעם הישראלי".

בשונה מהפסקת התמיכה האמריקאית, שהיא כאמור אפשרות בלתי נתפשת, הזעם האמריקאי שמתעורר מדי פעם הוא דווקא חלק טבעי ביחסים: זה פשוט שחזור של חוויה שמוכרת לנו היטב מהעבר – הזעם של אלוהים האב על עם ישראל העיקש וכפוי הטובה כאשר זה האחרון עשה את הרע בעיניי אדוניי. כפי שאמר אולמרט במלחמת לבנון השנייה, בהתרסה מוזרה לפני אלוהים: "לא ניתן לשבור אותנו, כי עם קשה עורף אנחנו".

3.

הקונסטלציה המודרנית של עם הבחירה היא לא סתם מטאפורה. זאת באמת הסיבה היחידה שאנחנו כאן. גם אם ניקח בחשבון את האינטרס הצבאי הצר של ארה"ב, ואת רגשי האשמה על השואה, ברמה הראשונית ביותר הסיבה שבגללה מחזיקים אותנו בחיים היא התפקיד שיש ליהודים בסיפור הגאולה, שהוא הסיפור המרכזי ובעצם היחיד של התרבות המערבית, ובפרט של ארה"ב כאומה דתית. כך היה באלפיים השנים האחרונות, וכך המצב גם עכשיו. כל השאר כמעט זניח. אנחנו יכולים לנסות לשכוח מהיסוד הזה, להישבע שאנחנו חילונים, להתלבש כמו היפסטרים, אבל בכך נהיה כמו פרעושים שרוקדים על כלב ומדמיינים לעצמם שהוא אולם תיאטרון.
אתמול התקיים באוניברסיטת תל אביב כנס לקראת הוצאה מחדש של הספר "מיתוס ותבונה ביהדות ימינו" של אוריאל טל, שהתאבד לפני 25 שנה בגיל 57. אוריאל טל היה מהגאונים הבודדים שצמחו באקדמיה הישראלית, אבל מחקריו מוכרים כיום רק למעגל די מצומצם של חוקרים. בכנס לזכרו היו אולי 30 אנשים – המרצים המשתתפים, בני המשפחה ועוד מאזינים בודדים.
אחד החיבורים המסעירים שכתב טל נושא את הכותרת הצנועה "הנוסח החדש בשיח שבין יהודים ונוצרים". זוהי הרצאה שנישאה ב-1969 במסגרת "החוג לידיעת עם ישראל בתפוצות בבית נשיא המדינה", עם תשובה של הנשיא זלמן שז"ר. טל עוסק בהרצאה בנושא שלא מרבים כל כך לעסוק בו בישראל: ההשפעה של הקמת מדינת ישראל, ובפרט של מלחמת 67', על התפישה הנוצרית בנוגע לתפקיד התיאולוגי של היהודים. הוא מציין בפתיחה שהעיקרון המרכזי בעמדתה ההיסטורית של הנצרות כלפי היהדות הוא העיקרון הקובע כי –

"מעמדה המושפל של היהדות הוא עדות שבדיעבד לצדקת-הנצרות. לפי תפיסה זו עשוי מצבה ההיסטורי הריאלי של היהדות, שעיקרו סבל, רדיפות וגלות, להעיד על הטעות והחטא התיאולוגיים והרוחניים, בהם נתונה היהדות. טעות וחטא אלה היו מנוסחים בדרכים אחדות, ובעיקר כאי-הודיה עיקשת בגאולה שבאה לעולם בכוחה של האינקרנציה, אשר היתה ואשר עודנה מיועדת בראש ובראשונה ליהודים. אי-הודיה זו הביאה קללה על היהודים. הם איבדו את מעמדם כעם-בחירה והפכו מממלכת כהנים וגוי קדוש לבני שטן ולנושאי-אות קין, נעים ונדים כרוח רפאים מבעיתה".

זוהי הסינגוגה העיוורת והמובסת, שדמותה השפופה נשקפת מהתבליטים ברבות מהכנסיות באירופה. אלא שהתמונה הזו השתנתה כאמור בעשורים האחרונים. בעיני הכנסייה, 60 שנה הן הרף עין, אך בכל זאת משהו קרה ב-60 השנה האחרונות. "מעמדה [של היהדות]… שוב אינו מעמד של השפלה ושל גלות מאונס… להיפך, מצבם של ישראל כמות שהוא היום מעיד כי גם במישור הרוחני, האסכטולוגי, לא נלקחה הבחירה מהם". הוא מביא כדוגמא את החיבור "ישראל והכנסייה" שהוסמך על ידי הכנסייה הרפורמית (הפרוטסטנטית) ההולנדית ב-1959:

"נקודת המוצא לגישה המחודשת שמציעה הכנסייה הרפורמית היא כי שיבת ציון שנתקיימה בימינו חייבת לשמש עדות לעיני העולם הנוצרי לכך שארץ-ישראל, כלומר לארץ הגשמית (land), יש משמעות רוחנית שחורגת אל מעבר לארציות, מעבר לצד גשמי שלה… עיקרה של עדות זו בכך שהיא מאשרת מחדש את העיקרון אשר לפיו המציאות הארצית, הגשמית, היא חלק בלתי נפרד מאמיתות דתיות, מן המישור הרוחני".

להקמת מדינת ישראל יש אם כן משמעות קוסמית, ואפילו מעבר לקוסמית: היא הביטוי ליחסים חדשים בין הרוחני לחומרי, בין הסמל לממשות. הנצרות כולה מבוססת על הברית החדשה המחליפה את הברית הישנה, על עיר האלוהים המחליפה את העיר הארצית, על בשורת האהבה שמחליפה את החוק של משה. והנה – עיר האלוהים הפכה לבירה הפוליטית הגשמית של עם ישראל, ו"ישראל בבשר" מקיים באופן יומיומי את הייעוד המשיחי שהיה אמור להיות מוסב ל"ישראל שברוח" (כלומר הכנסייה).
כאן אנחנו חוזרים לתפקידה של ארה"ב. אם הסינגוגה כבר לא עיוורת, ואם היהודים חזרו להיות העם הנבחר, המסקנה שיש להסיק היא שארה"ב צריכה להיות זו שתבחר בהם. מה שנדרש מישראל הוא רק התמסרות מוחלטת לתפקיד שלה בסיפור הגאולה הנוצרי, והתנערות מנראטיווים אחרים שיכולים להעניק משמעות לקיומה. אבל מי שסומך את ידיו על הפרשנות הציונית, כלומר החומרית, הגשמית והפונדמנטליסטית, של הגאולה, המתבטאת ברפובליקה הישראלית, נאלץ להניח בצד את הפרשנות הרוחנית של הסיפור.
זהו ויתור קשה, שלא כל הנוצרים מוכנים לעשות. לא כולם מוכנים לוותר על המשמעות הסמלית של יציאת מצרים ושל הנביאים, שליוותה את הנצרות מאז פאולוס. בספרו "חלומות מאבי", מספר ברק אובמה על הרושם שעוררו בו דרשותיו של הכומר ג'רמייה רייט:

"Inside the thousands of churches across the city, I imagined the stories of ordinary black people merging with the stories of David and Goliath, Moses and Pharaoh… Ezekiel’s field of dry bones… Those stories — of survival, and freedom, and hope — became our story, my story"

גם כאן – יש שיראו בכך אישור למחויבותו של אובמה לעם התנ"ך. אבל קריאה אינטליגנטית יותר תראה כאן משהו אחר לגמרי, שאותו אומר אובמה במפורש: הסיפורים של דוד וגולית ושל משה ופרעה הפכו לסיפורים שלי, ולא שלהם, של השחורים ולא של היהודים.
אם נבחן את ההיסטוריה הקצרה של ישראל, נראה שהיא עברה במהירות בין שלושה נראטיווים ושלוש "בחירות": מהצהרת גרומיקו ב-1947, שהובילה לתמיכה הצבאית הסובייטית ב-48' (רובים צ'כים וכו') ועד התנערותה של ברה"מ מישראל בסביבות 1951, ישראל נהנתה לזמן קצר ובעירבון מוגבל מתפקיד העם הנבחר של המטריאליזם ההיסטורי; בשנות ה-50 וה-60, עם התמיכה הצרפתית (כורים אטומיים וכו'), היא הפכה לעם הנבחר של האוניוורסליזם הרפובליקני נוסח המהפכה הצרפתית; ואחרי 67', היא הפכה כאמור לעם הנבחר של מלכות החסד הנוצרית האמריקאית.

הכנסייה המנצחת והסינגוגה המובסת

4.

האם משהו חדש קורה עכשיו? אפשר להשתעשע במחשבה שכן. מבחינה זו, לעובדה שמוקד המשבר הנוכחי הוא ירושלים יש משמעות. היהודים הם אמנם עם נבחר, אבל אסור להם לשכוח מי בחר אותם. עליהם לזכור שהבחירה הזאת משחקת תפקיד בסיפור אחר, שהוא לא הסיפור שלהם. כאשר היהודים מרימים ראש בירושלים, מתגרים באומות העולם ומנסים, מטאפורית יותר או פחות, להקים את בית המקדש השלישי, הם מתגרים בגורלם. את מה שצוטט קודם כתב טל ב-69, אבל עכשיו יתכן שהמצב שונה. אם מצבו של ישראל בבשר הוא העדות להיותו העם הנבחר, ברגע שבו מצבו משתנה, תהיה זו עדות לכך שהוא כבר אינו העם הנבחר. אמריקה תוכל לבחור לה עם אחר, או לחזור לפרשנות הרוחנית של הטקסט.
נדמה לי שהשאיפה של השמאל התיאולוגי צריכה להיות האצת התהליך הזה. כאנטי-אימפריאליסטים ואנטי-פונדמנטליסטים, אנחנו צריכים להתנגד לתפקיד שהוענק לנו בסיפור הגאולה הנוצרי-אמריקאי, ולברך על כל הפרה של הברית בין הבוחר לנבחר. מבחינה זו, אפשר לברך על המשבר הנוכחי לא בגלל הסיבה שלו (ההתנחלויות) או התוצאה שאמורה להיות לו (הסכמה של ישראל להסדר כזה או אחר) אלא בגלל המשבר עצמו. לא צריך להיות חרדי מנטורי קרתא כדי להבין שרק כשההתגשמות החומרית של המלכות השלישית תתערער, נוכל לחזור ולשאת את התקווה המשיחית האוניוורסלית. בניסוח פוליטי יותר: דווקא כשאמריקה תמאס בנו, אפשר יהיה להזדהות עם ישראל.
וכמובן, סביר מאוד שזה לא יהיה תלוי בכלל בנו. ברגע שבו אמריקה תאבד מכוחה כמעצמה העולמית ההגמונית, לבחירה ממילא לא תהיה משמעות. גם אם אמריקה תתמוך בנו אז, היא תהיה בבחינת אל אחד מבין רבים. יכול להיות שהוא יידע להפוך את המטה שלו לנחש, אבל הנחש שיבראו לעצמם הסינים יאכל אותנו בלי מלח.

תגים: , , , , , , , , , , , ,

15 תגובות to “וייחר לאובמה מאוד: ארה"ב, הנצח ואמונת הבחירה”

  1. shlomisam Says:

    מדהים שמבחינה תיאולוגית הקצה הימני היה חותם על כל מילה ומילה מהמסקנה שלך.

    בכלל, זה הולך ונשמע בשמאל הראדיקלי יותר ויותר כמו "ארה"ב=שטן גדול, ישראל = שטן קטן"

  2. מתן Says:

    בכלל, זה נראה בזמן האחרון שיש הרבה דברים להסכים עליהם עם הימין הקיצוני, אולי אפילו באותה מידה כמו עם השמאל הציוני/ימין מתון (אם מישהו עדיין מצליח לאתר הבדל בין שני המונחים האלה). למשל בסוגיות של סרוב להוראות המדינה (גיוס, פינוי…) והסתייגות מהכוונה (לכאורה) לחלק את הארץ.

    לא שאני אומר לתמוך עקרונים באיתמר בן גביר, נעם ארנון ושות', אבל מה אפשר להגיד נגד העמדה שאומרת שאפשר לסתום את האף ולשתף איתם פעולה בנקודות שאנחנו מסכימים עליהן באותה מידה שצריך להתעלם מהצחנה כדי להשתתף באותה הפגנה עם מרצ/עבודה/ליכוד/קדימה?

  3. ניצן Says:

    זה יפה, אבל… הניתוק מארה"ב לא יכול לבוא לפני שינוי אחר, מהותי ממנו- או חיבור למעצמה מערבית אחרת שתהפוך ל"אב" חדש, במקום זה שאנחנו משליכים, או שינוי תרבותי שיכניס אותנו למזרח התיכון. אם האחרון הוא מה שאתה שואף לו המסקנה המיידית היא שהגיע הזמן ללמוד ערבית ולהתחיל להתערות בתרבות שסביבנו, לא? אחרי זה אפשר יהייה להחליט עם מי מייצרים בריתות, קדושות או לא, את מי מוציאים מהן, או את מימושו של "השמאל התאולוגי" כפי שאתה קורא לו כמעשה של "ביטול המלכויות", גם אלה החיצוניות. הרי הנזיפה האחרונה רק הצביעה על הקיים- על ההיבריס שלנו שמשתולל לאחרונה ללא מעצורים, או משתולל כי מישהו שם מתיר לו לעשות זאת.

    • haemori Says:

      אתה צודק, במיוחד לגבי הנקודה ש"ביטול המלכויות" זה חזון משיחי למדיי בהקשר היהודי. לא חשבתי על זה. ניסיתי לאפיין קונסטלציה מסוימת, אבל כמו שכתבתי – התגרות מהסוג של השתוללות בירושלים אכן עשויה לשנות את הקונסטלציה הזאת.

  4. איריס חפץ Says:

    עפרי שלום (אם אכן מדובר בעפרי אילני…).

    יופי של מאמר וברכות על הבלוג. קיבלתי את הקישור אליו היום וכבר טבעתי בענין רב (וזה כבר מזמן לא קרא בבלוגיה בעברית למרבה הצער).

    אשמח אם תיצור (תצרי?) איתי קשר

    ברכות, איריס
    irishefets@kedma.co.il

    • תמר Says:

      עפרי היקר/ה,
      שמתי לב שאיריס חפץ כבר הצליחה לפתות אותך לתת את הסכמתך לפרסום באתר קדמה. גם אני התפתיתי לצערי לפרסם שם שתי רשימות בעבר, לפני שגיליתי שמתפרסמים בו גם שירים עם ביטויים כגון "הסוהר רבינוביץ', ממלמל ביידיש, מגיש לנו את חבל התלייה", ציטוטים לגמרי לא ביקורתיים ממיין קאמפף לאדולף היטלר ועוד כהנה וכהנה מגדנות ותופינים. איריס חפץ עצמה הצהירה לא מזמן שהאתר נועד לשמש מיכל ללא תחתית לשנאה תהומית כלפי אשכנזים, ואפשר לראות כמעט בכל פוסט כיצד היא מיישמת כעורכת מדיניות מוצהרת זו, כאשר כל אשכנזי שנכנס לאתר זוכה לעמוד במרכזו של לינץ' של גידופים ונאצות משולחי רסן ונטולי כל קריטריונים של אתיקה בסיסית, המתוזמר היטב על-ידי הגברת חפץ. אתר קדמה למזרחים לוקה בכל החוליים של הציונות ליהודים: הוא עונה על גזענות בגזענות, על אלימות באלימות ועל סטראוטיפים בסטראוטיפים, בדרך כלל גם לא כלפי האשמים הנכונים. אני ביקשתי מחפץ להסיר את הרשימות שלי מהאתר המכוער שלה, והיא, בכוחנות האופיינית לה, סרבה. מקווה שלא יקרה לך מה שקרה לי.

  5. אפרת Says:

    הי עופרי
    פוסט מצוין
    אני מאוד מסכימה

    אגב, הקשר בין הנצרות הפרוטסטנטית לנצרות מודגם מאוד יפה בסרטי הארכיון בסרט האחרון של אייל סיון "ג'פה". בסרט רואים כמה סרטים ישנים מהחלק המוקדם של המאה שעברה שמדברים על ישראל כארץ ריקה, שהציונות עתידה לחדש אותה ולעשות בה מודרניזציה. מה שמדהים זה שחלק ניכר מהסרטים האלה הם סרטי תעמולה/תירות נוצריים (זה מסתמך על הסרט עצמו אבל גם על דברים שא.ס אמר בשיחה שהתקיימה לאחר ההקרנה ברבור בירושלים).

    • ofrilany Says:

      תודה רבה! מה שאת כותבת מעניין מאוד. עסקו קצת בשנים האחרונות בשאלות תיאורטיות (ברמה של תולדות הרעיונות) בנוגע לקשר בין ציונות לפרוטסטנטיות, אבל העניין הוא שיש הרבה מאוד דברים לגמרי קונקרטיים – כל מיני טיפוסים פרוטסטנטים אוריינטליסטים שהסתובבו סביב הרצל והעריצו אותו בתור מין יהודה מכבאוס המודרני, וגם מאוחר יותר – כולל כמובן אורד וינגייט הנוצרי האדוק והביזארי שנהג להסתובב בעירום.

  6. דודי Says:

    "אם נבחן את ההיסטוריה הקצרה של ישראל, נראה שהיא עברה במהירות בין שלושה נראטיווים ושלוש "בחירות": מהצהרת גרומיקו ב-1947, שהובילה לתמיכה הצבאית הסובייטית ב-48' (רובים צ'כים וכו') ועד התנערותה של ברה"מ מישראל בסביבות 1951, ישראל נהנתה לזמן קצר ובעירבון מוגבל מתפקיד העם הנבחר של המטריאליזם ההיסטורי; בשנות ה-50 וה-60, עם התמיכה הצרפתית (כורים אטומיים וכו'), היא הפכה לעם הנבחר של האוניוורסליזם הרפובליקני נוסח המהפכה הצרפתית; ואחרי 67', היא הפכה כאמור לעם הנבחר של מלכות החסד הנוצרית האמריקאית."

    כתוב יפה, אבל לא חושב שזה קשור כ"כ למציאות.

    בגלל הנטיות הסוציאליסטיות של היישוב היהודי, הסובייטים בנו על הסיכוי שתקום בישראל גרורה קומוניסטית, ולכן הצביעו בעד הקמת המדינה באו"ם. זה לא הפך את ישראל ליותר חשובה בראייה הסובייטית מאשר הקומוניסטים היוונים נניח, או ארגונים מרקסיסטים באפריקה או אמל"ט.

    לגבי "תמיכה צבאית סובייטית (רובים צ'כים וכו'") לא ברור מה הכוונה ב"וכו'". לא הייתה תמיכה צבאית סובייטית או אמריקנית באחד מן הצדדים במלחמת 1948.

    עסקת הנשק הצ'כית לא הייתה יוזמה סובייטית אלא ישראלית וצ'כית. עד פברואר 48' עוד הייתה לצ'כוסלובקיה מידה מסוימת של ריבונות, ומי שפעל לקיום העסקה מהצד הצ'כוסלובקי היה יאן מסריק, שר החוץ, שלא היה קומוניסט (מסיבותיו שלו הוא היה מאד פרו-ציוני; אם תרצה תוכל לכתוב שעבורו "מדינת ישראל הייתה העם הנבחר של ההומניזם המרכז-אירופי" או משהו). הסובייטים אמנם לא טרפדו את העסקה, מכיוון שעוד קיוו כאמור לקבל לידיהם מאחז קומוניסטי במזה"ת, אבל מכאן ועד תמיכה צבאית פעילה, ועוד יותר – התייחסות לישראל כאל "העם הנבחר של המטריאליזם וכו'" רחוקה מאד הדרך לדעתי.

    אחר כך באו היחסים הקרובים והדי מוזרים עם צרפת, שגם להם לא הייתי אץ לייחס להם יותר מדי משמעות אידאולוגית. הם נשענו על אינטרסים (בעיקר יריבות משותפת מול מצרים) ועל שמעון פרס, והתפוגגו כשצרפת יצאה מאלג'יריה.

    • ofrilany Says:

      לא הייתי ממהר לבטל את האפשרות שהיתה תמיכה סובייטית די משמעותית בישראל, או לפחות אופציה כזאת. מי שהכריע לכיוון המערבי היה במידה רבה בן גוריון. ולגבי הרובים הצ'כים – קודם כל, הרכש כלל גם מטוסי מסרשמיט ואימון של יחידות חי"ר. דבר שני, הסובייטים, ובפרט סטאלין, היו דווקא פעילים מאוד בהחלטה הזאת. ראה למשל כאן:
      http://www.palyam.org/OniyotRekhesh/USSR_role

      אין ספק שהמרכזיות והבלעדיות של הברית בין צרפת לישראל היתה פחות גדולה מהמרכזיות בין הברית בין ארה"ב לישראל. לגבי ברה"מ הברית היתה עוד פחות משמעותית. הפסקה הזאת נועדה בעיקר להראות שני דברים: 1. הברית ה"נצחית" בין ארה"ב לישראל, והאידיאולוגיה שנלווית אליה, רחוקה מלהיות באמת נצחית. 2. שהתנאי מבחינת ארה"ב לבחירה בישראל הוא התנערות מנראטיווים אחרים שיכולים להעניק משמעות לקיומה

  7. עידן Says:

    מאד מעניין ומשכיל, תודה. הניתוק מעטיני האמפריה הוא אכן הדבר הכי טוב שיכול לקרות לנו, כך תמיד חשבתי.

    http://www.notes.co.il/idanl/57143.asp

  8. אלון Says:

    עופרי בהחלט מעניין,אך אני חושב שיש להביט על העניין בעיניו של ריאל-פוליטיקן; ארה"ב איננה אוהדת גדולה של ישראל וישראל איננה אוהדת גדולה של ארה"ב. כל קשר שהיה, ישנו ויהיה בין שתי המדינות יהיה ע"ס (בדומה לכלל הקשרים בין מדינות ביחסים בינלאומיים) אינטרסים, או אולי אינטרסים הדדיים. העם השוכן בציון אינו "מוסרי", אינו "נחמד" וכך גם העם היושב בצפון-אמריקה – כולם מופעלים ע"י אינטרסים ראשית לשרוד ואם אפשר אז גם שיהיה מעורב בזה כסף.
    אנו נהנים מהממתקים האמריקאיים והם נהנים ממה שהם חושבים שזה מוצב צבאי קדמי; ביום שהאמריקאים ייחלשו נלך (כפי שאנו כבר עשינו ועודנו עושים) אחרי הענק הבא – סין או כל אחד אחר.
    אני אינני רואה שום בעיה שמדינה כמו ישראל תסתמך על מעצמה, זאת או אחרת, ע"מ לשרוד ולקבל "גב" מבלי ליפול לתהומות של איבוד זהות עצמית. אנו איננו זקוקים להתנתקות מארה"ב בכדי להשיג את זהותינו או מוסריתינו(!).
    אנו יהודים, ישראלים, שנעזרים בחברינו האמריקאים, אם יבוא היום ונפסיק להיות חברים – אנו (והם) נמצא חברים חדשים.

    תודה
    אלון

  9. גאולה Says:

    מא מאמר מרתק

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: