וייחר לאובמה מאוד: ארה"ב, הנצח ואמונת הבחירה

1.

מעטים זוכרים שבזמן קמפיין הבחירות לנשיאות ארה"ב, כשהמועמד ברק אובמה הודיע על בחירת ג'ו ביידן לסגנו, התפרסמו מיד כתבות ארכיון בעיתונות הישראלית הפטריוטית בדבר היסטוריית ההתבטאויות של ביידן בנוגע לישראל. אחת האמירות שהוצגו כהוכחה לכך שביידן הוא ציוני נאמרה ב-2007. "תדמיינו את מצבנו בעולם אם ישראל לא היתה", צוטט הסנאטור. "כמה ספינות מלחמה נוספות היו דרושות לנו? איזה כמויות של חיילים היינו צריכים להציב?".
איכשהו הציטוט הזה, שהיה אמור כנראה להרגיע את קוראי Ynet, די זיעזע אותי אז. לא היתה כאן הפתעה גדולה, אבל האמירה המפורשת שההצדקה לקיומנו כאן הוא לשמש תחליף לחיילים אמריקאים במזרח התיכון נשמעה לי מעט מדכדכת. והנה, בשבוע שעבר, ביידן אמר לפי הדיווחים דברים שונים, אבל בעצם לגמרי דומים. סגן הנשיא שאג על נתניהו ש"זה מתחיל להיות מסוכן לנו, מה שאתם עושים כאן פוגע בביטחונם של החיילים שלנו שנלחמים בעיראק, באפגניסטן ובפקיסטן". ההיגיון די פשוט: עד עכשיו הייתם חיילים טובים, עכשיו אתם עושים בעיות ולכן תחטפו.
אותו היגיון עלה משיחת הנזיפה של הילרי קלינטון (שבו "קלינטון דיברה ונתניהו בעיקר שתק") וממאמרו המהדהד של הפרשן האימפריאלי תומס פרידמן, שהזהיר כי "הימין הדתי בישראל מנותק מצרכיה האסטרטגיים של ארה"ב". אל תשכחו מי אתם, מה התפקיד שלכם, ומה מצדיק את עצם קיומכם, אומרים לנו האמריקאים. כוח אימפריאלי חשוף, גס ואלים.
והנה, תל אביב צוהלת. כבר מזמן לא הייתה לשמאלנים סיבה כל כך טובה לשמוח. קלינטון הכניסה לנתניהו. ביידן דפק על השולחן. אובאמה העמיד אותנו במקום. קל ליהנות מהמחשבה על פניו המזיעים של נתניהו, ובכל זאת, לא לגמרי ברור לי איזה סיבה יש למי שמשייך את עצמו לשמאל להזדהות כל כך עם השיקולים האסטרטגיים או הטקטיים של מכונת המלחמה האמריקאית.
אפשר כמובן לטעון שלחץ בינלאומי זה הדבר היחיד שיכול להזיז את ישראל. אבל מה שהאמריקאים מפגינים כאן הוא לא לחץ מבחוץ – הוא פשוט כוח חשוף של האימפריה המופעל על הפרובינציה שלה. ההערצה לשוט האמריקאי לא הופכת אותנו לדיסידנטים, אלא דווקא מזכירה שחלק גדול ממה שמכונה השמאל הליברלי הוא פשוט הפלג הפרו-אמריקאי של המחנה הציוני, או ליתר דיוק הפלג הפרו-ציוני של המחנה האמריקאי.
אם כבר, הצד החיובי במשבר הזה הוא העובדה שהוא חושף מה שישראל היא באמת: מחנה צבאי אמריקאי. אבל אם המצב הוא כזה, הצעד הפוליטי הסביר הוא בטח לא התרפסות בפני הקיסר. נראה לי שסביר הרבה יותר להגיד לאמריקה: לא מדובשך ולא מעוקצך. במקום "לדפוק על השולחן", הואילי בטובך לארוז את הנשק והערבויות ולעוף מכאן.

2.

כשהייתי בכיתה ב', והמורה שלי הייתה מתארת בטבעיות גמורה איך אברהם אבינו דיבר עם אלוהים, עלתה בי לא פעם התהייה: למה דווקא אנחנו? כידוע, השאלה הזאת היא המסתורין הגדול של הקיום היהודי. אבל בעצם אותה תהייה בדיוק עולה בו זמנית לגבי היחסים עם ארה"ב: למה דווקא אנחנו? למה מנהיג העולם ג'ורג' ו' בוש קפץ לירושלים פעמיים בשנה אחת (2008) – בעוד שבאותה שנה הוא לא ביקר אפילו פעם אחת בסין, בהודו או בברזיל.
הנקודה היא שבמומנט הנוכחי בהיסטוריה, אמריקה ממלאת, באופן הפשוט ביותר, את התפקיד של אלוהי אברהם יצחק ויעקב. היא מתברגת לתפקיד הזה בהתאמה מושלמת. כמו שאלוהים בחר בנו מכל העמים, אמריקה בחרה בנו מכל המדינות. כמו שאלוהים הוא שלנו, אבל הוא גם האל ששולט בעולם, אמריקה היא שלנו, אבל היא גם שולטת בעולם. ההסדר הזה נוח לשני הצדדים: ליהודים, ודווקא בעיקר לחילונים, יש תחליף לאלוהים שמגן עליהם בעולם המסוכן; והאמריקאים, מצדם, נכנסים לתפקיד מכובד למדיי כשהם לוקחים חסות על העם הנבחר: הם הופכים לאלוהים, או לפחות לממלאי המקום שלו עליי אדמות.
הקונסטלציה התיאולוגית הזאת נמצאת ברקע לכל השיח הפוליטי בישראל, ולמעשה לכל השיח בכלל. האפשרות של הסרת התמיכה האמריקאית בישראל מעוררת חרדה כל כך עמוקה לא בגלל שזה יגרום לקשיים כלכליים, ואפילו לא בגלל שלא יהיה לנו נשק להדוף את הערבים. היא מעוררת חרדה בגלל שברגע שבו אמריקה לא תאהב אותנו, נפסיק להיות העם הנבחר – הדבר היחיד שבזכותו שווה בכל זאת להיות יהודי. לעתים תכופות, השפה התיאולוגית פורצת אל תוך הדיון על היחסים עם ארה"ב באופן די משעשע. קחו למשל את מה שאמר שלשום רוברט גיבס, דובר הבית הלבן. גיבס הבהיר ש –

"Mature bilateral relationships can have disagreements and this is one of those disagreements," he said. "It does not break the unbreakable bond we have" with Israel on its security.

אבל כשהדברים תורגמו לעברית ב-Ynet, הם נשמעו די אחרת. לפי הידיעה:

ארה"ב "אינה שוברת את הקשר הנצחי שיש לנו עם ממשלת ישראל והעם הישראלי".

בשונה מהפסקת התמיכה האמריקאית, שהיא כאמור אפשרות בלתי נתפשת, הזעם האמריקאי שמתעורר מדי פעם הוא דווקא חלק טבעי ביחסים: זה פשוט שחזור של חוויה שמוכרת לנו היטב מהעבר – הזעם של אלוהים האב על עם ישראל העיקש וכפוי הטובה כאשר זה האחרון עשה את הרע בעיניי אדוניי. כפי שאמר אולמרט במלחמת לבנון השנייה, בהתרסה מוזרה לפני אלוהים: "לא ניתן לשבור אותנו, כי עם קשה עורף אנחנו".

3.

הקונסטלציה המודרנית של עם הבחירה היא לא סתם מטאפורה. זאת באמת הסיבה היחידה שאנחנו כאן. גם אם ניקח בחשבון את האינטרס הצבאי הצר של ארה"ב, ואת רגשי האשמה על השואה, ברמה הראשונית ביותר הסיבה שבגללה מחזיקים אותנו בחיים היא התפקיד שיש ליהודים בסיפור הגאולה, שהוא הסיפור המרכזי ובעצם היחיד של התרבות המערבית, ובפרט של ארה"ב כאומה דתית. כך היה באלפיים השנים האחרונות, וכך המצב גם עכשיו. כל השאר כמעט זניח. אנחנו יכולים לנסות לשכוח מהיסוד הזה, להישבע שאנחנו חילונים, להתלבש כמו היפסטרים, אבל בכך נהיה כמו פרעושים שרוקדים על כלב ומדמיינים לעצמם שהוא אולם תיאטרון.
אתמול התקיים באוניברסיטת תל אביב כנס לקראת הוצאה מחדש של הספר "מיתוס ותבונה ביהדות ימינו" של אוריאל טל, שהתאבד לפני 25 שנה בגיל 57. אוריאל טל היה מהגאונים הבודדים שצמחו באקדמיה הישראלית, אבל מחקריו מוכרים כיום רק למעגל די מצומצם של חוקרים. בכנס לזכרו היו אולי 30 אנשים – המרצים המשתתפים, בני המשפחה ועוד מאזינים בודדים.
אחד החיבורים המסעירים שכתב טל נושא את הכותרת הצנועה "הנוסח החדש בשיח שבין יהודים ונוצרים". זוהי הרצאה שנישאה ב-1969 במסגרת "החוג לידיעת עם ישראל בתפוצות בבית נשיא המדינה", עם תשובה של הנשיא זלמן שז"ר. טל עוסק בהרצאה בנושא שלא מרבים כל כך לעסוק בו בישראל: ההשפעה של הקמת מדינת ישראל, ובפרט של מלחמת 67', על התפישה הנוצרית בנוגע לתפקיד התיאולוגי של היהודים. הוא מציין בפתיחה שהעיקרון המרכזי בעמדתה ההיסטורית של הנצרות כלפי היהדות הוא העיקרון הקובע כי –

"מעמדה המושפל של היהדות הוא עדות שבדיעבד לצדקת-הנצרות. לפי תפיסה זו עשוי מצבה ההיסטורי הריאלי של היהדות, שעיקרו סבל, רדיפות וגלות, להעיד על הטעות והחטא התיאולוגיים והרוחניים, בהם נתונה היהדות. טעות וחטא אלה היו מנוסחים בדרכים אחדות, ובעיקר כאי-הודיה עיקשת בגאולה שבאה לעולם בכוחה של האינקרנציה, אשר היתה ואשר עודנה מיועדת בראש ובראשונה ליהודים. אי-הודיה זו הביאה קללה על היהודים. הם איבדו את מעמדם כעם-בחירה והפכו מממלכת כהנים וגוי קדוש לבני שטן ולנושאי-אות קין, נעים ונדים כרוח רפאים מבעיתה".

זוהי הסינגוגה העיוורת והמובסת, שדמותה השפופה נשקפת מהתבליטים ברבות מהכנסיות באירופה. אלא שהתמונה הזו השתנתה כאמור בעשורים האחרונים. בעיני הכנסייה, 60 שנה הן הרף עין, אך בכל זאת משהו קרה ב-60 השנה האחרונות. "מעמדה [של היהדות]… שוב אינו מעמד של השפלה ושל גלות מאונס… להיפך, מצבם של ישראל כמות שהוא היום מעיד כי גם במישור הרוחני, האסכטולוגי, לא נלקחה הבחירה מהם". הוא מביא כדוגמא את החיבור "ישראל והכנסייה" שהוסמך על ידי הכנסייה הרפורמית (הפרוטסטנטית) ההולנדית ב-1959:

"נקודת המוצא לגישה המחודשת שמציעה הכנסייה הרפורמית היא כי שיבת ציון שנתקיימה בימינו חייבת לשמש עדות לעיני העולם הנוצרי לכך שארץ-ישראל, כלומר לארץ הגשמית (land), יש משמעות רוחנית שחורגת אל מעבר לארציות, מעבר לצד גשמי שלה… עיקרה של עדות זו בכך שהיא מאשרת מחדש את העיקרון אשר לפיו המציאות הארצית, הגשמית, היא חלק בלתי נפרד מאמיתות דתיות, מן המישור הרוחני".

להקמת מדינת ישראל יש אם כן משמעות קוסמית, ואפילו מעבר לקוסמית: היא הביטוי ליחסים חדשים בין הרוחני לחומרי, בין הסמל לממשות. הנצרות כולה מבוססת על הברית החדשה המחליפה את הברית הישנה, על עיר האלוהים המחליפה את העיר הארצית, על בשורת האהבה שמחליפה את החוק של משה. והנה – עיר האלוהים הפכה לבירה הפוליטית הגשמית של עם ישראל, ו"ישראל בבשר" מקיים באופן יומיומי את הייעוד המשיחי שהיה אמור להיות מוסב ל"ישראל שברוח" (כלומר הכנסייה).
כאן אנחנו חוזרים לתפקידה של ארה"ב. אם הסינגוגה כבר לא עיוורת, ואם היהודים חזרו להיות העם הנבחר, המסקנה שיש להסיק היא שארה"ב צריכה להיות זו שתבחר בהם. מה שנדרש מישראל הוא רק התמסרות מוחלטת לתפקיד שלה בסיפור הגאולה הנוצרי, והתנערות מנראטיווים אחרים שיכולים להעניק משמעות לקיומה. אבל מי שסומך את ידיו על הפרשנות הציונית, כלומר החומרית, הגשמית והפונדמנטליסטית, של הגאולה, המתבטאת ברפובליקה הישראלית, נאלץ להניח בצד את הפרשנות הרוחנית של הסיפור.
זהו ויתור קשה, שלא כל הנוצרים מוכנים לעשות. לא כולם מוכנים לוותר על המשמעות הסמלית של יציאת מצרים ושל הנביאים, שליוותה את הנצרות מאז פאולוס. בספרו "חלומות מאבי", מספר ברק אובמה על הרושם שעוררו בו דרשותיו של הכומר ג'רמייה רייט:

"Inside the thousands of churches across the city, I imagined the stories of ordinary black people merging with the stories of David and Goliath, Moses and Pharaoh… Ezekiel’s field of dry bones… Those stories — of survival, and freedom, and hope — became our story, my story"

גם כאן – יש שיראו בכך אישור למחויבותו של אובמה לעם התנ"ך. אבל קריאה אינטליגנטית יותר תראה כאן משהו אחר לגמרי, שאותו אומר אובמה במפורש: הסיפורים של דוד וגולית ושל משה ופרעה הפכו לסיפורים שלי, ולא שלהם, של השחורים ולא של היהודים.
אם נבחן את ההיסטוריה הקצרה של ישראל, נראה שהיא עברה במהירות בין שלושה נראטיווים ושלוש "בחירות": מהצהרת גרומיקו ב-1947, שהובילה לתמיכה הצבאית הסובייטית ב-48' (רובים צ'כים וכו') ועד התנערותה של ברה"מ מישראל בסביבות 1951, ישראל נהנתה לזמן קצר ובעירבון מוגבל מתפקיד העם הנבחר של המטריאליזם ההיסטורי; בשנות ה-50 וה-60, עם התמיכה הצרפתית (כורים אטומיים וכו'), היא הפכה לעם הנבחר של האוניוורסליזם הרפובליקני נוסח המהפכה הצרפתית; ואחרי 67', היא הפכה כאמור לעם הנבחר של מלכות החסד הנוצרית האמריקאית.

4.

האם משהו חדש קורה עכשיו? אפשר להשתעשע במחשבה שכן. מבחינה זו, לעובדה שמוקד המשבר הנוכחי הוא ירושלים יש משמעות. היהודים הם אמנם עם נבחר, אבל אסור להם לשכוח מי בחר אותם. עליהם לזכור שהבחירה הזאת משחקת תפקיד בסיפור אחר, שהוא לא הסיפור שלהם. כאשר היהודים מרימים ראש בירושלים, מתגרים באומות העולם ומנסים, מטאפורית יותר או פחות, להקים את בית המקדש השלישי, הם מתגרים בגורלם. את מה שצוטט קודם כתב טל ב-69, אבל עכשיו יתכן שהמצב שונה. אם מצבו של ישראל בבשר הוא העדות להיותו העם הנבחר, ברגע שבו מצבו משתנה, תהיה זו עדות לכך שהוא כבר אינו העם הנבחר. אמריקה תוכל לבחור לה עם אחר, או לחזור לפרשנות הרוחנית של הטקסט.
נדמה לי שהשאיפה של השמאל התיאולוגי צריכה להיות האצת התהליך הזה. כאנטי-אימפריאליסטים ואנטי-פונדמנטליסטים, אנחנו צריכים להתנגד לתפקיד שהוענק לנו בסיפור הגאולה הנוצרי-אמריקאי, ולברך על כל הפרה של הברית בין הבוחר לנבחר. מבחינה זו, אפשר לברך על המשבר הנוכחי לא בגלל הסיבה שלו (ההתנחלויות) או התוצאה שאמורה להיות לו (הסכמה של ישראל להסדר כזה או אחר) אלא בגלל המשבר עצמו. לא צריך להיות חרדי מנטורי קרתא כדי להבין שרק כשההתגשמות החומרית של המלכות השלישית תתערער, נוכל לחזור ולשאת את התקווה המשיחית האוניוורסלית. בניסוח פוליטי יותר: דווקא כשאמריקה תמאס בנו, אפשר יהיה להזדהות עם ישראל.
וכמובן, סביר מאוד שזה לא יהיה תלוי בכלל בנו. ברגע שבו אמריקה תאבד מכוחה כמעצמה העולמית ההגמונית, לבחירה ממילא לא תהיה משמעות. גם אם אמריקה תתמוך בנו אז, היא תהיה בבחינת אל אחד מבין רבים. יכול להיות שהוא יידע להפוך את המטה שלו לנחש, אבל הנחש שיבראו לעצמם הסינים יאכל אותנו בלי מלח.

תגים: אובמה, אימפריה, אמריקה, ארה"ב, בחירה, ביידן, גאולה, העם הנבחר, יהדות, ירושלים, ישראל, נצרות, תיאולוגיה פוליטית