מה אפשר ללמוד מהקווקזים?

by

סאאקשווילי. זייף את מותו שלו

נשיא גיאורגיה עלה בסוף השבוע על רעיון מעולה: לא חייבים לפתוח במלחמה כדי לשמור על הפופולאריות. מספיק לביים אחת. ערוץ טלוויזיה המצוי בשליטתו של הנשיא, מיכאיל סאאקשווילי, שידר מתיחה שהניסה אלפי גיאורגים מבתיהם והביאה לקריסת הרשתות הסלולאריות. הרוסים, כך בישרה הטלוויזיה, פלשו לגיאורגיה, הנשיא נרצח, והטנקים עולים על טביליסי הבירה (הגרדיאן מסכם כאן את הסיפור).

עיתוי המתיחה איננו מקרי. רק לפני כמה ימים ביקרה במוסקווה ראש האופוזיציה הגיאורגית, נינו בורג'נדזה, נפגשה עם ולדימיר פוטין, וקראה לחידוש היחסים עם רוסיה. המתיחה היתה אמורה להזכיר לגיאורגים עד כמה פלישה רוסית היא סכנה ברורה ומיידית ולהציג את אנשי האופוזיציה כבוגדים. באופוזיציה סבורים שהמדיניות האנטירוסית של סאאקשווילי, זו שכבר הביאה לפלישה ממשית באוגוסט 2008, היא רשלנות פושעת. לדעתם, הוא מתעלם ממצבה הגיאופוליטי של גיאורגיה, הנטועה עמוק בתוך אזור ההשפעה הרוסי.

חדשות חוץ הן כמובן מעניינות לכשעצמן (במיוחד לאור עברם המשותף של עורכי "ארץ האמורי"), אבל הפעם לא יכולתי שלא לחשוב על מצבנו שלנו. גם אצלנו שוררת התעלמות מצערת ממיקומנו הגיאופוליטי, וגם ממשלות ישראל לדורותיהן עושות שימוש יעיל באיום הביטחוני. מדי כמה שנים הן פותחות (באינטרוואלים קטנים והולכים) במין "מבצע" מפואר, שאמור ללכד את שורות האומה. לעתים המוטיבציה האלקטוראלית ממש צועקת לשמיים. כך היה במבצע "ענבי זעם", אותו שיגר שמעון פרס ב-1996 נגד אזרחי דרום לבנון בשאיפה להופיע בטלוויזיה במעיל טייסים, מספר שבועות לפני הבחירות (המעיל היה מרשים, אני זוכר עוד היום, אבל זה לא עזר כמובן. מה שקשה לי להבין בדיעבד זה את האבל שחוויתי בשל תבוסתו של האיש הנורא והציני הזה. ביבי עדיף עליו). אבל לפעמים המבצע הוא עוד אמצעי לקבלת הכרה — לא במפלגה מסוימת אלא במובן מאליו הפוליטי, זה ששותפות לו כמעט כל המפלגות: "וילה בג'ונגל", קיר הברזל, רצחנותם של הערבים וקלישאות וירטואליות נוספות.

ההבדל בינינו לגיאורגיה ברור. כאן פותחים במלחמה ממש ואילו שם מסתפקים במתיחה. אבל ההבדל חושף גם דמיון מפתיע. גם פה (כמובן, רק מהצד הנכון של הכאילוגבול הדרומי) נחוותה מלחמת "עופרת יצוקה" כסוג של אירוע וירטואלי, כאילואירוע. אזרחים ישראלים ראו את הדם והמוות רק על המרקע ונהנו לצפות בצילומים ששיחרר דובר צה"ל. חשוב לומר: רבים נהנו לא למרות ההרג שמעת לעת התגנב למסכים, אלא בגלל ההרג, ממש כמו במשחקי מחשב אלימים במיוחד.

נינו בורג'נדזה. שולה אלוני הגיאורגית

החוויה הווירטואלית ב"עופרת יצוקה" התאפשרה בשל העליונות המכרעת של הצד הישראלי, כפי שהמתיחה בגיאורגיה היתה חיונית בשל הנחיתות המכרעת של הצד הגיאורגי. סאאקשווילי יודע היטב שכל תזוזה ממשית בשטח יכולה להביא להשמדת שלטונו בידי טנקים רוסים, ואילו אולמרט ידע שהוא יכול להרשות לעצמו לצאת למלחמה כי אזרחי ישראל היהודים יחוו אותה רק על מסכי הטלוויזיה. בשני המקרים – נחיתות מכרעת ועליונות מכרעת – כדאי לבחור באופציה הווירטואלית.

ניטשה, ב"הולדת הטרגדיה", נוגע בסגולה המענגת – אך המסוכנת – של חוש הראייה. אפולון, האל של המבט והצורה, כך מספר ניטשה, שקוע ב"התבוננות צרופה במראות". המתבונן האפוליני נהנה גם מהמראות הקשים ביותר, היות שאלה לדידו אינם אלא דימוי – כך הוא "מוגן על ידי ראי התדמית מפני התאחדותו והתמזגותו עם מחשבותיו" (עמ' 39, בתרגום ישראל אלדד). המראות אם כן עוצרים את תנועת המחשבה מלשוב אל עצמה; המבט החוצה מונע מבט פנימה.

נראה שזו בדיוק המטרה – של אולמרט ושל סאאקשווילי כאחד. אלא שנשיא גיאורגיה יודע שאסור לו להזיז טנקים בשטח. הוא חייב להשאיר את המלחמה על המסך. ראש ממשלת ישראל, לעומת זאת, יודע שגם אם הוא יזיז טנקים בשטח, המלחמה תישאר על המסך, ואף תספק שואו איכותי יותר.

המסקנה מדכאת משהו: השאלה היא לא עד כמה היהודים בישראל יודעים מה קורה לקרבנות של צבאם, אלא כיצד הם יודעים, באיזה מדיום. כל עוד המוות וההרס נותרים על המרקע, אפשר אפילו ליהנות מהם. רק פגיעה ממשית בדרך החיים של היהודים בישראל תגרום להם להביט פנימה ולהתמודד עם אחריותם למצב. רק כך תקרוס המציאות הווירטואלית – ועדיין האלימה להחריד – שהאליטה הישראלית מטפחת בהתמדה.

תגים: , , , , , ,

17 תגובות to “מה אפשר ללמוד מהקווקזים?”

  1. דודי Says:

    בטווח הגראדים, שבו נכללו באר שבע ואשקלון, וביום טוב גם מעבר לשם, המלחמה לא הייתה וירטואלית בכלל.

    • אפרת Says:

      זה נכון, ונראה לי שהיה מקום להתייחס לזה.

      היו ויש נפגעים ישראלים רבים בצד הישראלי, בגוף, ברכוש ובנפש – זה לא פשוט לחיות תחת החשש שכל רגע עלול ליפול עליך טיל, גם אם הסיכוי לכך בטל בשישים לעומת הסיכוי של איש/ה מהצד השני להיפגע. היתה איזו התבדחות על כך שהצד הישראלי מנפח את מספרי הנפגעים על-ידי מניעת נפגעי חרדה. למעשה, היו המון נפגעי חרדה, רבים מהם לא מטופלים. אגב, הבעיה בהקשר הזה היתה אחרת – שלא ספרו את נפגעי החרדה בצד הפלסטיני.

      ועם זאת נראה לה שמה שנכתב בפוסט הוא רלבנטי מאוד לרוב הציבור בישראל. זה שבישראל יכולים להתייחס לשדרות וסביסתה כאילו הם ביקום וירטואלי משקף את היחס הבעיתי של המרכז לפריפריה, גם בלי קשר למלחמה.

      אגב הסיפור על המתיחה הגאורגית הזכיר לי פרק בלתי נשכח מאחת העונות המוקדמות של משימה בלתי אפשרית, שבו ביימו תאונה של מנהיג כלשהו, כדי שיוכל לראות במו עיניו כיצד היורש המיועד שלו משתמש בכוחו לרעה לאחר מותו.

  2. מתן Says:

    א. מדובר על טווח שחיים בו בערך 10% מתושבי הארץ.

    ב. מדובר על אזור חלש ורחוק מאוד (מבחינת השפעה ציבורית) ממוקדי קבלת ההחלטות.

    ג. למעט באיזורים שצמודים לרצועה, גם שם תחושת הסכנה היתה (בעיקר, כמובן שלא רק) לאורך מרבית המתקפה על עזה תוצר של התקשורת בדירבון של יחצנ"י צה"ל והממשלה – כלומר וירטואלית ברובה.

    ד. אפשר להבין את מה שגל אומר טוב יותר כמשווים להתקפה על לבנון שנתיים קודם – שם אכן הגיב החיזבאללה בהתקפה רבתי על צפון המדינה, כולל על עיר כמו חיפה שעם כל הפריפריאליות שלה עדיין עדיפה על ב"ש מבחינת גישה לעמדות השפעה ציבוריות, מה שהפך את ההתקפה ליקרה מאוד מבחינה פוליטית עבור היוזמים שלה – ולראייה הרמטכ"ל ושר הביטחון איבדו את מעמדם הציבורי כליל מאז, לפחות בינתיים.

    ה. כשחושבים על זה ככה, אפשר למעשה לראות את הוירטואליות של המתקפה על עזה מבחינת הרוב המוחלט של הישראלים כיזומה על ידי הממשלה והצבא. כך, ההתעלמות המוחלטת מהחוק הבינ"ל שבאה לידי ביטוי בהפעלת אש מסיבית באיזורים מאוכלסים בצפיפות ובהרג והרס נרחבים שנזרעו ברצועה בשבוע הראשון למתקפה, נועדו למעשה למנוע מחמאס ומשאר הכוחות הפלסטיניים שם להפוך את המלחמה לאירוע ממשי עבור הישראלים, כל זאת כדי לשקם את "ההרתעה" (כלומר את מעמדם בציבוריות הישראלית של הצבא ושל הפוליטיקאים ששרדו את המתקפה הקודמת).

    ו. כמובן שהמתקפה על עזה לא היתה יוצאת לפועל באותה הצורה לו היו הממשלה והצבא בישראל חושבים שיש בידי תושבי הרצועה אמצעים להגיב ברצינות על הזוועה שהנחיתו עליהם כוחות הביטחון הישראליים. אבל הפראות שבה התנהגה ישראל יכולה להיות מובנת בצורה נוספת אם חושבים עליה כעל דרך להשאיר את המלחמה על המרקע עבור הרוב המוחלט של הישראלים.

    • דודי Says:

      אני לא חושב שאנו זקוקים לניטשה כדי להבין שמדינות נוטות להעדיף דרכי פעולה שמשאירות את המלחמות שלהן וירטואליות עבור אזרחיהן, ואם אפשר גם עבור חייליהן.

      דוגמה מהעבר הלא רחוק, במלחמת קוסובו בחרו כוחות נאט"ו להפציץ את סרביה מגובה רב, במשך מספר שבועות, על אף המחיר הרב בהרס ובחיי אזרחים (600 לפחות). הפצצה מגובה נמוך הייתה יכולה להיות מדוייקת יותר, אבל עלולה הייתה לסכן במשהו את חיי הטייסים מאש הנ"מ הסרבית. מבצע קרקעי היה מוכרע ללא ספק בניצחון מהיר לנאט"ו העדיפה לאין ערוך בעוצמתה, אבל גובה קורבנות מצבאותיה.

      אבל עזוב. יותר מעניין: איך זה שהכותב, שזוכר איזה מעיל לבש פרס ב-96, שכח לגמרי את ההיבט הלא-וירטואלי של עופרת יצוקה בצד הישראלי של הגבול? 10% זה בכל-זאת יותר מ-0.

      • galkatz Says:

        אני מסכים לגמרי עם תגובתו של מתן.

        רק אציין שאת ניטשה הבאתי כי זה אמור לעזור להמשיג את הקשר בין הווירטואליות לבין חדוות האלימות וההרג שהיתה מורגשת בצד הישראלי במלחמה האחרונה. אני מניח שאפשר היה להסתדר גם בלי האזכור של ניטשה. אבל אני אוהב אותו… והוא (או בעצם ישראל אלדד) באמת כותב יפה.

        ואגב, לא "שכחתי" את ההיבט הלא-וירטואלי של המלחמה בעבור קבוצות מסוימות בצד הישראלי. פשוט לא הזכרתי אותו, כמו גם הרבה דברים אחרים. ככה זה פוסט. זה טקסט קצר וממוקד שמן הסתם לא מתיימר להגיד את המלה האחרונה. לכן אני שמח על תגובתך.

  3. מתן Says:

    עזוב, יותר מעניין: איך זה שאתה לא זוכר שמי שיחסית לפלסטינים בעזה, עופרת יצוקה היתה לגמרי וירטואלית אפילו עבור אותם 10%.
    1387 הרוגים זה יותר מ-9.

  4. דודי Says:

    אני דווקא זוכר את זה, ולא אמרתי אחרת. זה לא עניין יחסי. כשיורים טילים על העיר שלך זה לא וירטואלי, גם אם בסכ"ה נפצע איזה ילד ובצד השני מתים 1300.

  5. מתן Says:

    טוב, נראה לי שמיצינו. אני מבין מה רצית להגיד, ואפילו מסכים. רק רציתי להגיד שמה שאתה אומר לא סותר את הטענה של המאמר לגבי הרוב המוחלט, והמכריע, של הישראלים.

  6. יוסי Says:

    בסופו של דבר מה שאתה טוען שהסנטימנט של רבים בשדרות "הרי הייתם הורגים את כולם בעזה אם היו נופלים טילים בתל אביב" מוטעה ולמעשה פגיעה בתל אביב הייתה גורמת להם לרגע לחשוב על הכיבוש… אני לא ממש בטוח, גם בגלל שאני חושב שהמדיניות הצבאית הישראלית לא מרוכזת מזה זמן רב בידי האליטה האשכנזית התל-אביבית אלא נמצאת גם בידיהם של קציני גבעות, מזרחים שהצליחו להגיע לעמדות כוח כלשהן ועוד כל מיני אנשים שלהם ה"פריפריה" היא בית ודבר שני בגלל שגם ממלחמה "אמיתית" כלומר מדם וזיע אפשר להנות. חלקים נרחבים בחברה הישראלית מילטריסטים ופאשיסטים מספיק על מנת שיוכלו להתמודד ולהתענג על מלחמה אמיתית, על מות קדושים של חיילים ואזרחים ועל אקסטזה של חורבן. האליטה האשכנזית ה"ליברלית" בעלת דרכונים אירופאים לא תישאר כאן ברובה, אבל לדעתי מדינת ישראל כבר מזמן לא בבעלותם כמו שרבים היו רוצים לחשוב.

    ואולי קצת קשור, קטע מהטלויזיה הגרמנית מזמן חומת מגן שהצליח לעבור את הצנזורה הפרו-ציונית בגרמניה..

    להנות בלייב מההפצצות:

    • galkatz Says:

      תודה על הסרטון המאלף. אומרים לי פה שהוא מוכר, אבל איכשהו עדיין לא ראיתי אותו. כמה דברים:
      א. דווקא היציאה של האליטה האשכנזית מהשכבות הלוחמות הופכת את הסכסוך האלים לווירוטאלי בעבורה, וכך ברור למה התקשורת ומוקדי כוח אחרים מתענגים יותר מהעבר על האלימות של צה"ל.
      ב. בעופרת יצוקה גם השכבות הלוחמות לא במיוחד ניזוקו. הפלישה לעזה היתה הרי סוג של טיול.
      ג. אני מסכים שהרבה יכולים ליהנות גם מהלחימה עצמה, אבל זה רק בהינתן זה שאין ברירה אחרת. במלים אחרות: יש משהו מרגע ומשחרר בפורקן אלים כאשר נדמה לך שאתה חייב להיות אלים ואין לך ברירה אחרת. עם זאת, זה לפחות מעלה את השאלה האם באמת אין ברירה אחרת. כל עוד המלחמה וירטואלית, אין צורך ברפלקסיה.

  7. ישי Says:

    מה קורה. רציתי להודות ל-galkatz על פוסט מעניין נוסף; ולהביע שוב שמחה על קיומו של הבלוג בכלל. מי חשב שאפשר יהיה לפתוח בלוג בעברית ולקרוא מאמר שכולל סקירה בלתי-קסנופובית של הנעשה מחוץ לישראל (לא עניין של מה בכך בימינו); ניתוח שעושה שימוש מעניין בטקסט פילוסופי רלוונטי; ולבסוף, שאלה מעניינת ומסקנה (אקטואלית) בצידה, מהנעשה כאן.

    ולגבי המסקנה, רציתי להתווכח רק עם היותה "מדכאת משהו". כלומר, לא הייתי טוען שהמציאות בישראל/פלסטין איננה מדכאת (כי כאילו, הכי מדכא בעולם); אבל רציתי להמשיך את המסקנה היפה והרדיקאלית של המאמר, ולטעון שבמידה מסויימת זו גם המסקנה שהסיקה קבוצה עם נטייה הרבה פחות פילוסופית – אנארכיסטים נגד הגדר. אני מתכוון לעובדה שראשיתה של הפעולה נגד הגדר (וכמובן פעולות ישירות אחרות בפלסטין, או ההפגנות בבילעין ובנעלין) נעוצה בהכרה שעד שיהודים-ישראלים לא יגיעו בעצמם לשטח ויראו במו עיניהם כיצד נראים שם הדברים, לא יחול שינוי בעמדתם או בתודעתם.

    מה גם שנדמה שהדברים מתחילים להוכיח את עצמם – ולראייה ההפגנות ההולכות ומתעצמות בשכונת שייח ג'ראח. יותר ויותר יהודים-ישראלים מגיעים להפגנות הללו, ועמדתם הרדיקאלית מתחדדת דרך המפגש עם המציאות במקום. במובן הזה, אנשים אלה חותרים במו מעשיהם תחת המסקנה ה"מדכאת" הגלומה בטקסטים כגון "מלחמת המפרץ לא התרחשה" של בודריאר ו"על סבלם של אחרים" של סוזן סונטג, לפיה סיקור זוועות העולם הולך ונעשה וירטואלי, הצופה בהם כלוא/כלואה בעמדה פאסיבית בלתי-נסבלת. הרי דווקא המציאות הישראלית/פלסטינית מספקת הזדמנות פז לצופה/אזרחית האחראית: נסיעה של שעה במונית שירות ממרכז תל-אביב ויאללה, את במרכז הסכסוך (זאת למשל לא הזדמנות שפתוחה בפני הרבה אמריקאים שמתנגדים למלחמה באפגניסטאן). אני לא רוצה להישמע יותר מדי רוחניקי או חס וחלילה לחייב את הכיבוש, אבל נדמה לי שמדובר בקירבה שיש להודות עליה, משום שהיא מקלה את ההתעוררות למאבק ולפעולה. אמריקאים רבים שמתנגדים למחלמה באפגניסטאן אפילו לא יודעים איפה היא.

    קרבתו המוחלטת של סבל האחר – למשל, העובדה שההפגנות בשייח ג'ראח כבר אינן "מעבר להרי החושך בפלסטין", אלא כאן קרוב לבית (והדבר אף נכון להפגנות נגד הג'נטריפיקציה ביפו ונגד גירושי ילדי מהגרי העבודה והפליטים) – מבטלת באחת את ה"דכאון" הבורגני (כלומר, את האופן בו סבלם של האחרים חודר דרך מעטה הקיום הנוח שלך), וחושפת בחשבון אחרון את הדכאון עצמו כעמדה מועדפת. בקרב מי שעוד טואחים לחשוב על המציאות, מי שיכול להרשות לעצמו נכנס לדכאון; מי שלא, נלחם. ואני לא מנסה לרמוז שהיציאה למאבק/הפגנה מבטלת את הבעיות הפוליטיות של הקפיטליזם המאוחר או של חברת הראווה, או שהחלל הציבורי משקם את עצמו פתאום באופן מופלא על קווים מודרניסטיים. אבל המשתתפים בו בהחלט ניתקו את עצמם מעמדה פסיבית ו"דכאונית" מול המציאות.

    במובן הזה עלי לבקר גם את התגובות למאמר. אני אמנם מסכים בהחלט עם "דודי" שהסבל הממשי של ילד פצוע אחד זה דבר בלתי-וירטואלי בעליל (מנסיוני האישי, גם כשמבוגרים שנפצעים מסביבך – ואפילו "מבחירה", נגיד במהלך הפגנה – זאת לא שמחה גדולה), ושיש להילחם בכדי למנוע אותו. עם זאת, מעבר לעובדה שההפגנות שבהן השתתפתי נגד מבצע ההרג בעזה ניסו להעביר גם את המסר שהוא מסכן את ילדי שדרות עצמם (והשאלה, לכמה סיקור תקשורתי זכתה עמדה זו, מהותית), נדמה לי שהתגובה של "דודי" פספסה נקודה מהותית במאמר של galkatz. אני מתכוון לעובדה שמודל הפגיעה הבינארי שלו (כמה נפגעו ב"עיר שלך", לעומת כמה נפגעו/נהרגו "בצד השני") הוא בדיוק מרכיב מהותי במה שכינה galkatz ה"כיצד", כלומר מרכיב מהותי בווירטואליזציה של הסיקור החדשותי. רק כאשר מוצגים הדברים בצורה שהם מוצגים אפשר בכלל לנהל דיון על מידתיות כלשהי בין תשעה בני-אדם למאות רבות. וכשמגיעים למקום ממש, מגלים שכל הדיון הזה פשוט מתפוגג.

    • דודי Says:

      קטונתי מלהתייחס לטענותיו העמוקות של המחבר ברמה הפילוסופית, או לשאלת המידתיות בפעולה הישראלית וכו'.

      אני ערערתי רק על הקביעה העובדתית שלו, שהמלחמה הייתה וירטואלית עבור אזרחי ישראל, והם צפו בה רק מעל מסכי הטלוויזיה. ביישובים שנפגעו מטילים, זה לא היה ככה, ולא משנה בכלל כמה אנשים ממש נפגעו מהטילים.

    • galkatz Says:

      ישי, תודה על התגובה המרתקת (אבל תעשה טובה, קרא לי גל ולא galkatz). אני מסכים גם באשר לניתוח שלך את הקשר בין הווירטואליזציה לבין המדד הכמותי של הסבל, וגם באשר לנקודה שפיתחת בהרחבה, באשר לחשיבות של התחככות בממשות. עם זאת, אני חושש שבטרם מספיק אנשים יתחככו בממשות בשייח ג'ראח, הם יתככחו בה כשינחתו מטחי טילים איראניים וסוריים על גוש דן, ורק טראומה כזו תגרום להם לחשוב מחדש על המציאות (גם למלחמת יום כיפור, לדעתי, היה אפקט כזה).
      ולא שישתמע כמובן (אני יודע שבודקים בציציותיי) שאני בעד מטחי טילים כאלה. זה רק ניתוח (פסימי משהו) של המצב.

      • יובל שקד Says:

        כאילו שזה יפריע לציטוט חלקי. מחר בידיעות:

        "בלוגרים ישראלים מייחלים לטילים איראנים"

        הבלוגרים הקימו מסגד קטן בו הם מתפללים לבואו של השיהאד שלטענתם "ינקה את כפינו הטבולות בדם פלשתיני אחת ולתמיד".

        ותודה על הבלוג הנפלא!

      • ישי Says:

        אני נוטה להסכים, לצערי. וזה אכן מדכא מאוד.

    • galkatz Says:

      תודה ליובל על המחמאה! טוב שיש בלוג אז אפשר להשתמע

  8. עדו Says:

    כל מה שאני מבין מהפוסט הזה הוא ששוב נדפקנו:
    הגרוזינים עשו מלחמה וירטואלית, אנחנו עשינו מלחמה אמיתית.
    מנהיג גרוזיה הרג את עצמו באופן וירטואלי ואצלנו…. נו.. ?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: