פאשיזם לא בא

by

(לפחות לא לתל אביב)

לפני קצת יותר משלוש שנים, בקיץ 2010, עלה לי רעיון לסרט שייקרא "יומני היוגה שלי". זה היה אמור להיות סרט בסגנון "קברט", שבמרכזו חוג יוגה במרכז תל אביב בתחילת העשור השני של המאה ה-21. משתתפי החוג נפגשים מדי שבוע, עושים הרפיה ו"כלב מסתכל למטה", ומשתדלים לחיות את חייהם פחות או יותר בשלווה. השיעורים נמשכים כסדרם גם כאשר ההתרחשויות מחוץ לסטודיו נעשות פחות ופחות שגרתיות. גם כשברחוב עוברות כנופיות אלימות של פורעים רעולי פנים עם דגלי ישראל. גם כשהמשטרה פורצת לביתה של אחת המשתתפות ועוצרת אותה. וכן הלאה, עד שהשיעורים לא נמשכים יותר.

נזכרתי ברעיון הזה לפני כמה שבועות, כשמצאתי גיליון של "העיר" מיוני 2010, שכותרתו "פאשיזם בתל אביב". העיתון תיעד עשרות ומאות ביטויים להידרדרות המהירה של המשטר הדמוקרטי בישראל. גם באוניברסיטת תל אביב יצא בערך באותו זמן פרסום שבועי שנועד לעקוב אחרי עליית הפאשיזם על בסיס שוטף. נפתחו גם בלוגים לתיעוד הידרדרות הדמוקרטיה, כולל הבלוג הזה. כולם היו בסוג של ריגוש, תחושה שקורה משהו חסר תקדים, משהו שלא ייאמן.

כי זה היה באמת לא ייאמן. הצעות חוק, הפגנות של "אם תרצו", צעירים רעולי פנים בלי חולצה שועטים בכנופיות ברחובות תל אביב. כמו העמודים הראשונים ביומנים של ויקטור קלמפרר מ-1933. כמו העמודים הראשונים בזכרונות של סבסטיאן הפנר, שנזכר איך הוא פוגש לראשונה איש אס-אה. "לא עוד שוטר המקוף המוכר". מבהיל, אפילו מבעית. "לא יאמן מה שקורה בישראל, פשוט לא יאמן", אמרתי למריוס המארח שלי. כולם התווכחו אם השנה היא 32' או 34', או אולי כבר 37.5'. אם צריך לעזוב כבר עכשיו, או לחכות כמה חודשים. והרבה באמת עזבו (לרוב כי היתה להם הזדמנות מתאימה). במסיבות הפרידה שלהם,
היתה נסוכה על פניהם הבעה נוגה, כאילו הם עוזבים מקום שאליו כבר לא יחזרו לעולם.

ובאמת, אם מסתכלים על אותו גיליון של "העיר", אפשר להסיק שהידרדרות הדמוקרטיה מתרחשת בקצב מואץ, וממש אוטוטו הכול הולך להשתנות. "הפגנה – כל עוד זה חוקי" קראו ההזמנות בפייסבוק. בפועל, כל מיני דברים קרו בשלוש השנים האחרונות, אבל לא בדיוק בצורה שבה אני ורבים אחרים דמיינו את ההתרחשויות. "העיר", למשל, הפסיק לעקוב אחרי קריסת הדמוקרטיה – אבל לא כי השלטונות הוציאו נגדו צו סגירה, אלא כי הבעלים שלו החליט לסגור אותו.

בחוסר התאמה מתסכל לפנטזיה הבורגנית של מעצרי היוגה, הפאשיזם לא בא אליי הביתה. ויכול להיות שהוא לא בא בכלל. אם למקם את עצמנו על הטווח שמ-1932 והלאה, אפשר להגיד אפילו שחזרנו קצת אחורה בזמן. יש תג מחיר, ויש אלימות משטרתית, ורון חולדאי, ורות קלדרון. אבל גם בעבר היה את רחבעם זאבי, את יונה אברושמי ואת עמי פופר. אולי ההבדל הוא שלא היה אז פייסבוק.

מה שיש זה כיבוש, נישול, בידוד, גזל אדמות ומסעי הרג עונתיים. יש כליאה וגירושים, יש גזענות ויש דיכוי תרבותי – כמו שהיה עוד לפני שנולדנו, בצורה כזו או אחרת. ויש, כמובן, קפיטליזם.

אבל כל זה לא פאשיזם. אפשר לקלל עד לב השמיים את שר האוצר  – אבל עד לפני שנה-שנתיים, בתקופת העלייה המטאורית של ליברמן, הדעה הנפוצה בחוגי השמאל היתה שבשנים הקרובות נצטרך להתמודד עם דברים חמורים בהרבה מעליית מחירי הערק.

cabaret2

האם אפשר לנשום לרווחה? יכול להיות. אולי ההיסטוריונים שיכתבו את תולדות ישראל בתחילת המאה ה-21 יגידו שהידרדרותו של המשטר לכיוון הפאשיסטי הגיעה לשיאה בתקופה שבין "עופרת יצוקה" בדצמבר 2008 לחודשים שאחרי משט המרמרה במאי 2010, אבל נבלמה או לפחות הואטה בשנים הבאות. הם בוודאי יציינו את ארגוני זכויות האדם ואת הח"כים המועטים של השמאל שעמדו על המשמר. אולי הם ייחסו את השינוי למחאה החברתית. ובאמת, יכול להיות שעם כל הביקורת על המחאה החברתית, היא הצילה אותנו ממצב פוליטי הרבה יותר גרוע מהמצב הנוכחי, בכך שהפנתה את השיח לנתיבים כלכליים-חברתיים.

יריב מוהר כתב על זה לא מזמן, בעקבות המחאה בטורקיה –

תובנה מפובליציסט טורקי מוכשר: המחאה הפכה זה מכבר לרשות נוספת וחשובה בדמוקרטיה, בפרט בדמוקרטיות שבריריות. ומכאן חשיבותה – כעוד כוח מבקר ומאזן ובולם את המערכת השלטונית, שלעיתים מערכות האיזונים והבלמים המסורתיות קרובות מדי לצלחת ההגמוניה או למיסגורי "החוק והסדר" הפורמאליסטיים, ולכן לא יכולים לבלום.

אבל אם ככה, אם המחאה באמת סימנה מפנה היסטורי, יהיה צורך בפרספקטיבה ארוכה יותר כדי להבין מה בעצם קרה כאן. מה למשל קרה בקיץ השני, הטראגי, של המחאה, ששיאו בחלון הבנק המנופץ וסופו בלהבה ששרפה את משה סילמן. ומתי בעצם נגמרה המחאה והתחיל הקמפיין של "יש עתיד". כל זה במישור האינטראקציה בין הציבור לממשלה, שהיתה, יש לומר, יותר תוססת בשנתיים האחרונות מאשר ברוב ההיסטוריה של ישראל.

אבל כדי להבין באמת מה קרה כאן, יצרכו להיחשף גם כמה מסמכים ושיחות סודיות שישיבו למשל על השאלה – האם נתניהו באמת עמד לתקוף באיראן, או שכל זה היה ספין?

(תקיפה באיראן – עוד משהו שכנראה ניצלנו ממנו).

כל זה בהנחה שהפאשיזם נבלם. אבל יש גם אפשרות אחרת. יכול להיות שבשום שלב לא היתה סכנה אמיתית של "פאשיזם". ש"הפאשיזם" עצמו היה עוד איזה ספין.

כי בשלב מסוים, יש לומר, הדיבור על סכנת הפאשיזם הפך לספורט לאומי של אותו "מעמד בינוני" מפורסם. ובמיוחד בתל אביב, שבה הסיכוי להיעצר ברחוב על ידי המשטרה הוא דווקא נמוך יותר מאשר בכל מקום אחר בישראל. אבל הרי זה מה שעושים בתל אביב – יוצאים לשתות, נאבקים בפאשיזם, וחולמים על "לעשות את זה בגדול" בחו"ל.

התחלתי לחשוד שמשהו בדיבור על פאשיזם נעשה מפוקפק מתישהו ב-2011. זה היה כפגשתי עיתונאי אחד שהכרתי בתקופת עופרת יצוקה. אז, במלחמה, היה לנו ויכוח די קולני ולא נעים – הוא שאג עליי שאני מוציא את דיבתם של חיילי צה"ל ואני צווחתי שהוא פאשיסט. ועכשיו, שנתיים אחרי, מצאתי אותו בפאזה אחרת, מסביר לי שישראל נעשית פאשיסטית ושכל מי שדואג לעתיד של הילדים שלו צריך לברוח מכאן. והוא באמת היה בדרך החוצה.

גם המערכונים בארץ נהדרת שבהם נראה ליברמן בדמות מעין-היטלר סימנו איזה טוויסט במצב. אם התוכנית של המדינה בערוץ של המדינה מבוססת רובה ככולה על בדיחות בנושא הפאשיזם של הממשלה – הרי ש"העמידה מול הפאשיזם" היא לא עמדה שולית של איזו קבוצה מצפונית זעירה. וכשאמנון דנקנר פירסם את המאמר "אני מתבייש", עם משפטים כמו –

נדמה כי דברים שהיו אצורים ועצורים בנשמה הישראלית, מוחבאים היטב מחמת הבושה, מתפרצים פתאום בתחושה של שחרור ומרקדים באופן מגונה בראש חוצות… יש מפלגות שלמות שהצבע והמוזיקה שלהן מעוררים בפלצות זיכרונות אימה.לפעמים אני מנסה לעשות את התרגיל הבא: לחשוב שאני הולך לישון מתישהו בשנות השמונים או התשעים ובעצם מה שאני חווה בזמן האחרון כאן הוא רק סיוט בשנתי. לא. הרי זה לא יכול להיות. לא אצלנו. לא אצל יהודים. אבל הנה – זה קורה.

עלתה שוב השאלה: מי כאן נגד מי, ולמה.

lonistom1

"לא נסתום את הפה", כך כתוב על החולצה המקומטת. ובאמת לא סתמנו.

בתרבות שמבוססת על חוויות פוליטיות קולקטיביות, החרדה מהפאשיזם הפכה בעצמה לחוויה כזו – לפחות מבחינת אותם chattering classes שמורשים להופיע על מסך הטלוויזיה. וכך, האנרגיה האלימה של הפאשיזם הוטמעה בתוך הפטפוט הכללי. כרגע היא מתחבאת איפשהו בתוכו, ספוגה כמו גוש חרא שנמרח בשכבה דקה על פרוסת לחם.

כשמדברים ב"לילה כלכלי" על איזו קטסטרופה כלכלית עתידית, הפרשנים מרגיעים ואומרים ש"הבורסה כבר שקללה את זה". כך למשל הם מגיבים כשמוזכרת הסכנה שיוון תפרוש מהאיחוד האירופי. "כן, יכול להיות שזה יקרה, אבל הבורסה כבר שקללה את זה". במשך תקופה ארוכה הייתי צוחק כשהייתי שומע שהבורסה שקללה את המשבר הכלכלי. חשבתי שהם מטומטמים, חסרי אופק היסטורי, שלא מבינים מה עומד בפתח. אבל בשלב מסוים הבנתי שאולי הם צוחקים עליי.

כי מה זה בעצם אומר ש"הבורסה שקללה" את הקריסה? אני מניח שזה אומר שבעלי ההון כבר התכוננו לאפשרות הזאת, כלומר פיטרו עובדים, קיצצו במשכורות, העבירו מפעלים לסין וכו'. במקום שהמשבר יבוא בבום, כחוויה קטסטרופלית שכולם עומדים מולה המומים ונפעמים, האנשים הקטנים סופגים את הסיכון באופן אישי ואינדיווידואלי, בצורת מכתבי פיטורים או הורדות משכורת. ואז הבוס מסביר: "אנחנו חייבים להתכונן למה שעומד בפתח".

באותו אופן אפשר לומר שהבורסה הפוליטית הישראלית כבר שקללה את הפאשיזם. תוצאת השקלול: יאיר לפיד. הוא ממלא את תפקידו של הבוס, שמסביר: "אנחנו הרי לא רוצים שיהיה כאן פאשיזם, גם הדוד אמנון לא רצה, אנחנו הרי יהודים ולא אוהבים מגפיים משוננים, אז בשביל שלא נצטרך פאשיזם צריך לכרות ברית עם נפתלי בנט, ולגייס את החרדים והערבים, ושההגדרה של המדינה תהיה רק קצת יותר יהודית וכו', וגם אם אפשר שתשתו פחות ערק. וככה נוכל להמשיך לחיות בערך כמו עכשיו, עם פייסבוק בחינם חופשי לכולם ועם גבעת חלפון ביום העצמאות".

ובאמת, התוצאה הושגה. התסיסה בבתי הקפה של תל אביב נבלמה במידה רבה. האמנים חזרו לעסוק באמנות, המצחיקנים במצחיקנות והפרסומאים בפרסומנות, בערך כמו בימי אולמרט העליזים. המשפחה הלוחמת של השמאל המתגונן התל אביבי, שהתחשלה בימים הקשים, מתחילה להיפרם בקצוות. אז לגורי אלפי יש פתאום מחשבות שאולי הוא קרוב לנפתלי בנט. ואנשים כמו דרור פויר מגלים שנתניהו הוא בעצם לא כל כך נורא. זהו אותו פויר שהפיק בעבר הלא רחוק טקסטים זועמים ביותר בדבר הסכנה לדמוקרטיה, ושחבריו נזפו בסמכותיות בכל מי שהשמיע דעה אחרת: "שקט! עוצרים את  הפאשיזם".

השלטון כאן למד מזמן שהדרך הטובה להתמודד עם התנגדות היא התעלמות, בידוד והשתקה באמצעות בידור. וכך, כל מיני אנשים שצרחו כמה המדינה הזאת פאשיסטית מופיעים פתאום בתור "שגרירים של מדינת ישראל" (ואפילו בלי תשלום!). כי עכשיו כשאין פאשיזם, מתברר שבעצם הכול די סבבה. היי, יש לנו אפילו שר אוצר שמנגן ביטלס!

לא קל לתחזק זעם לאורך זמן.

*

כמובן שיש תופעות פאשיסטיות בישראל, ויש מנטליות פאשיסטית מושרשת מאוד, איפה שלא תחפור. אבל יש לציונות דחף אחד חזק יותר מהדחף הפאשיסטי, והוא דחף ההישרדות. ומה שלא הבנו כשפחדנו מהפאשיזם, זה שהקפיטליזם והגלובליזציה הם מרכיבים מהותיים במשטר הציוני. ספק אם ישראל פאשיסטית תוכל להמשיך להחזיק חברות הייטק שיעשו עסקאות עם גוגל. אפשר אפילו לשאול אם פאשיזם ממש, עם המרכיב האוטרקי שטמון במשטר כזה, הוא בכלל אפשרי בקונסטלציה הכלכלית הנוכחית באיזשהו מקום בעולם המבוסס. או שאולי המערכת העולמית כולה היא כבר מזמן פאשיסטית, כמו שטוענים אנרכיסטים לא מעטים. אבל במקרה כזה, המושג פאשיזם מקבל כבר משמעות אחרת.

אבל זאת לא רק גלובליזציה מופשטת. אם נחזור לציונות: הציונות היא פרויקט עולמי. מרכז הכוח שלה לא נמצא בירושלים, וגם לא בתל אביב. הוא נמצא במקום שאין לו שם, בקו רוחב 51.76, קו אורך -17.53, כמה מאות קילומטרים ממערב לסקריף שבאירלנד, לתוך האוקיאנוס האטלנטי –  אמצע הדרך בין ירושלים לוושינגטון.

אי אפשר בעצם לדבר על המשטר בישראל בלי לדבר על המשטר בארה"ב. ישראל היא משטר חסות של אמריקה, ואמריקה תחליט בדיוק כמה פאשיזם היא מוכנה לסבול כאן. המנהיג בפועל של ישראל הוא ברק אובמה – אם הוא פאשיסט, אז גם ישראל פאשיסטית.

בפראפרזה על אמירה אחרת: ישראל לא מספיק חזקה לעשות דמוקרטיה, ולא מספיק חזקה בשביל לעשות פאשיזם. לכן הייתי אומר לאלה שנוסעים לחו"ל וחושבים שלא יהיה להם לאן לחזור – תנוח דעתכם. כל עוד המערכת הבינלאומית מתקיימת בצורתה הנוכחית, גם ישראל תתקיים פחות או יותר בצורתה הנוכחית. היא עדיין נחשבת לפתרון הבעיה המכונה "הבעיה היהודית". וכשהמערכת הבינלאומית תתרסק, ממילא שום מקום לא יהיה בטוח.

רטוריקת העמידה מול הפאשיזם היתה אסטרטגיה פוליטית עם אפקטיביות מסוימת, שגרמה לאנשים מהמעמד הבינוני להרגיש הם נאבקים "על עצם הזכות להיות מה שהם", כלומר על הזכות להמשיך לחיות כמו כל צעיר מערבי ולעשות יוגה. אבל למעשה האיום על אורח החיים הליברלי-מערבי בישראל מעולם לא היה משמעותי.

מי שנמצא כאן בסכנה פוליטית אמיתית הם אלה שהיו תמיד בסכנה – כלומר בעיקר ערבים ולא-יהודים אחרים. אלא שמעט מאוד יהודים מתעניינים בצרות של לא-יהודים, ולא נראה שזה ישתנה בקרוב. לרוב לא עושים על זה מערכונים בארץ נהדרת, ולרוב לא עוזבים בגלל זה את הארץ.

אבל בסופו של דבר, זאת הבעיה: הכיבוש, הנישול, הבידוד, גזל האדמות ומסעי ההרג העונתיים. הכליאה והגירושים, הגזענות והדיכוי התרבותי – כל מה שהיה עוד לפני שנולדנו, בצורה כזו או אחרת.

ויש כמובן קפיטליזם. הדיקטטורה של הקפיטליזם היא אפקטיבית יותר מכל חוק פאשיסטי. היא אומרת לך: "אתה יכול למחות כמה שתרצה, אבל אף אחד לא ישלם לך על הלחם, ואולי גם תצטרך לשלם את הוצאות האבטחה". וכך מוחים רק המבוססים ממילא, והדברים ידועים.

ישראל היא קהילה מגודרת, פרויקט אנדרומדה, שהפקיעה ארץ שלמה, גידרה אותה ובאמצעות כוח אבטחה עצום כתשה את תושביה. אולי זה פחות עניין של דמוקרטיה, ויותר עניין של גזל. כמו שאמר ג'מאל זחלקה: קחו את הדמוקרטיה שלכם, ותחזירו לנו את האדמות.

 לכן צריך לומר בכנות, שמי שרוצה להתנגד לרוע של מדינת ישראל יצטרך להתעמת עם הרוע במקומות שבהם הוא פוגע, ולא לחכות שהרוע יבוא לקחת אותו מהסמינר באוניברסיטה.

אבל אולי אני טועה.

תגים: , , , , , , ,

27 תגובות to “פאשיזם לא בא”

  1. Eyal Ronen Says:

    פאשיזם זה ספין.
    אומר משהו קודר על האג'נדה שהריצה אותה בתקשורת.
    (על ראשו של מי בוער הכובע?)

    • פרנץ ק. Says:

      בררר… כמה שאתם שקועים בדימוי העצמי שלכם, כמה חשוב לכם לא להיות כמו כלום, איך יראו חייכם אם המותג "שמאל" יפשוט רגל חלילה… אתם עלולים ללבוש את אותו הבגד שמשתמשים בו פשוטי העם, ואתם המכורים למותגים משחר ילדותכם לא תעמדו בבושה, עלובים

  2. יניב Says:

    "באותו אופן אפשר לומר שהבורסה הפוליטית הישראלית כבר שקללה את הפאשיזם. תוצאת השקלול: יאיר לפיד." – מעולה.

    מעלתו הגדולה של הטקסט היא בהכרה שהכרזות וזעקות ה"פשיזם! / פשיסטים!" מצד שמאלנים, בורגנים ושאינם-בורגנים, חוסמות אפשרות לדיאלוג פוליטי ולעשייה פוליטית של ממש. בדומה לפרקטיקת ההוקעה בשמאל, שעליה נכתב כאן בבלוג, נדמה לי קצת לאחר שיאו של גל ה"אבוי! פשיזם!" – מטרתן העיקרית של הזעקות הללו היא להרגיש צודקים, סוג של קתרזיס טהרני. (ומכאן גם ברור מדוע הזעקות הללו מאפיינות בעיקר את בנות ובני המעמד הישראלי שיש לו הסיבות הכי טובות מבחינה היסטורית שלא להרגיש צודק, ולהיצמד נואשות לפרקטיקות שונות של טיהור-עצמי). אגב, אותו דרור פויר שנזעק בדבר הסכנה לדמוקרטיה, לפני שהוא גילה שנתניהו אולי לא כ'כ נורא, הפיק טקסט בשם "לו הייתי דיקטטור" – שבו הוא פורש את חזונו בדבר אכיפה נוקשה, אלימה וחסרת פשרות של נורמות התנהגות מעמדיות. טהרנות וטיהור המרחב באופן אלים הן שתי צורות שונות להשיג את אותו האפקט. http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000776186

    א ב ל יש נקודה בעייתית בטקסט – אל מול תפיסת הזמן האפוקליפטית, שחוסמת עשייה פוליטית, עומדת תפיסת זמן מעגלית, שגם היא עלולה לחסום עשיה פוליטית. לא נכון לומר ש"מה שהיה (לפני שנולדנו) הוא שיהיה (לפחות עד סוף הקפיטליזם)". הכיבוש, הנישול, הבידוד, גזל האדמות ומסעי ההרג העונתיים. הכליאה והגירושים, הגזענות והדיכוי התרבותי – כל אלה אינם תופעות נצחיות ובלתי משתנות. יש להם דינמיקה, יש דברים שנוספים עליהם. ישנה התקדמות / התדרדרות, או במלים אחרות – יש תנועה והתפתחות, וגם אם הפשיזם אינו תחנת היעד שלהן, כמה מהסממנים שלו הם תחנות מעבר, לצד תחנות מעבר עם סממנים אחרים.
    ישנה הדתה הולכת וגוברת של החיים הציבוריים / המרחב הציבורי בישראל (וכן בפלסטין), בקרב ציבורים נרחבים מאוד, גם אם השמאל הליברלי-בורגני בתל אביב (עדיין?) לא מרגיש זאת. ישנו שימוש של כוחות משטרתיים (לא שב"כ – מה שאכן היה תמיד, אלא של המשטרה עצמה) כנגד מי שנתפס כמתנגדי המשטר. וישנה הרחבה של הגדרת אלה האחרונים להכיל גם שמאלנים קיצונים ומזרחים רדיקלים (לשם תזכורת – פעולת המשטרה נגד תנועת "זוכרות" ביום העצמאות שעבר; זה חזר על עצמו בשבוע שעבר עם אירועי 'לילה שחור'). וכמובן, הקפיטליזם. גם הוא אינו בלתי-משתנה. התרחבות והעמקת השפעתו הן הן הדינמיקה העיקרית שלו.

    "לא קל לתחזק זעם לאורך זמן" – זה נכון במיוחד במקומות שבהם הרוע לא פוגע ושההתמודדות של המשטר עימם היא באמצעות בידוד והשתקה באמצעות בידור.
    לכן על המסקנה שלך אני חותם בשתי ידיי.

    • ofrilany Says:

      מסכים עם כל מה שאתה אומר, וגם (ובעיקר) עם האבל. ברור שלא הכול נשאר אותו
      דבר, הרבה דברים משתנים, גם דרך אגב בדפוס היחסים בין ישראל לארה"ב.

  3. nitzan Says:

    יופי של רשימה. אבל אולי הבעייה היא לא ה"פאשיזם" אלא ה"פאשיזם" הטוטאליטרי של גרמניה, או במילים אחרות החשיבה הקטסטרופלית (הפוסט- שואתית) שלנו (הפאשיזם כארוע). כפי שרוג'ר גריפין מראה במחקרים השוואתיים יש משטרים "על הרצף" הפאשיסטי שחיים עם קולוניאליזם או כיבוש או שעבוד פוליטי בלי השמדה ומלחמה טוטאלית. וכפי שההסטוריון הצרפתי פייר רוזנוואלון כתב, הגיע הזמן שננטוש את "האנטי-טוטאלריות" הקטסטרופלית, שמסבכת את השמאל מאז 68' ובעצם מנטרלת אותו אל מול המנגנונים של ההפרטה התאצ'ריסטית-רייגניסטית וצורות שונות של "קולוניאליזם זוחל".

  4. עמית Says:

    אני חושב שמירי רגב שהצהירה בהתרסה שהיא "גאה להיות פאשיסטית", ובכלל בימין, השכילו להבין את הקריאה "פאשיסט!" כפרקטיקה מעמדית של השמאל, שמצוי בדיאלוג יותר עם ההיסטוריה מאשר איתם. היום לכנות אדם פאשיסט בעיקר מסמן את עצמך.

  5. מיה Says:

    שאנן בצורה מדאיגה.
    התופעה הפשיסטית הכי משמעותית היא הניוספיק שמונחל כאן בצורה כל כך תת קרקעית (אשכרה ביי דה בוק) שכל התודעה הקולקטיבית פה משתנה.
    שמאל זה מילת גנאי (סמול). די לכיבוש זה אנרכיזם הזוי, זכויות אדם זה טרור מבית. המילה כיבוש כולה טעונה היום בשקים כבדים של ספק. יותר ויותר ניתן לשמוע את השאלה "כיבוש? איזה כיבוש?"

    הפשיזם פה, וכמו שצריך, אי אפשר לראות אותו. עד שכל מה שאפשר יהיה לראות זה רק אותו.

    • י.א Says:

      +1

    • amit Says:

      שמאל נהפך למילת גנאי כי הפרופיל של שמאלן נהפך להיות זה שיוצא בזעקות שבר לגבי הפשיזם המתממש ובא תוך הוקעה צדקנית של החברה שמסביבו. תמיכה בסיום הכיבוש לא נהפכה ל"אנרכיזם הזוי" אלא לקונצנזוס מתגבש (עם טרימינולוגיה שונה ומניעים אחרים, ובכל זאת). זכויות אדם לא נתפשים כטרור מבית, אלא כמושג שחל וויכוח על המהות שלו ומנסים להוציא אותו מהמונופול של צד אחד במפה הפוליטית שעשה ממנו משהו מאוד מסוים (ע"ע כדוגמא קיצונית של זה אורית סטרוק כפעילת זכויות אדם). המילה "כיבוש" שבעבר הייתה מוקצה לחלוטין כעת נפוצה ברחבי השיח הפוליטי והתקשורתי.

  6. רמי Says:

    רשימה מעניינת. יש לי הערות כמובן. המתח ההיסטורי, התת קרקעי, בין מזרחים לאשכנזים לא הוזכר ולו במילה. קל מאוד להצביע על הלא יהודים שחיים כאן כקורבנות האולטימטיביים של הציונות בגרסתה הנוכחית. הציונות פגעה לא רק בפלסטינים אלא בראש ובראשונה במזרחים. מלכתחילה ישראל מתנהגת כמו חברן נדל"ן וכשהגיעו המזרחים המשרדים היו סגורים בפניהם. במילה המיופייפת "עליה" השתמשהו במקום במילה נייטרלית יותר ומקובלת יותר כמו הגירה כדי להפלות אוכלוסיות מהגרים מסוג אחד ולהטיב עם סוג אחר. הסכסוך הפנימי בין כהי העור לבין הבהירים, גם אם הוא מוכחש, משפיע על הפוליטיקה המקומית ומשעתק את העמדות הפוליטיות והמעמדות הכלכליים במקום הזה. קל לעזור למי שלא אוכל איתך באותה הצלחת ולהזדהות איתו, בייחוד שהשארת להוא שאוכל איתך מאותה הצלחת מעט מאוד אוכל וגם על המעט הזה אתה מצפה להוקרת תודה.
    זוהי הנקודה העיוורת של השמאל האשכנזי וכל עוד לא יציעו עליה ולא יעסקו בה באומץ וביושרה כל הדיבורים על כיבוש ונישול וגזל יהיו ויובנו כצבועים, ריקים וצדקניים.

  7. דרור BDS Says:

    צבי בן דור, ינואר 2011, רלוונטי גם, ובייחוד, היום: "המזרחים הם המועמדים היחידים לחולל הפגנות כמו אלה שבמצרים. למה היחידים: כיוון שערבים שעושים דבר כזה נרצחים. נקודה. למה היחידים, כיוון שהמזרחים היו פלח האוכלוסיה היחיד שחולל הפגנות דומות לאלה שיש עכשיו במצרים (נא להביא בחשבון יחסי היקפי האוכלוסיה כמובן). ולא פעם אחת עשו את המזרחים אלה לפחות שלוש פעמים: בואדי סאליב, בזמן הפנתרים, וב1990 כשיצאו לגור בגנים הציבוריים ולמחות על חמש-עשרה שנים של מדיניות דיור שערורייתית ועל סימנים ראשונים של העדפה של מהגרים מרוסיה. רק הפלישה לכוויית עצרה את המחאה העממית ההיא, והושיבה מחדש את התחת הדשן של הקוזינה הפולניה שלנו על הראש שלנו".
    מתוך: "אנחנו והקוזינה המשמימה שלנו: קנאה במצרים " – צבי בן דור http://kedma.co.il/block/archives/1194

    ***

    "[1] אם המחאה באמת סימנה מפנה היסטורי,
    [2] יהיה צורך בפרספקטיבה ארוכה יותר כדי להבין מה בעצם קרה כאן.
    [3] מה למשל קרה בקיץ השני, הטראגי, של המחאה, ששיאו…".

    1. מה שמכונה המחאה בה"א הידיעה סימנה מפנה היסטורי במובנים מסוימים. במובנים אחרים הקריאה "ביבי, חד"ש, אותה מהפכה" – קריאה שהרגיזה רבים, דני דנון אינו מביניהם – סימנה את הזעם של המתנגדים והמתנגדות המזרחיות אל מול ההתעלמות מהם וממאבקם\ן. אולי הייתה זו הקריאה "יפו, התקווה, אותה מהפכה" שגרמה לסתיו שפיר, לימים חה"כ סתיו שפיר בשבילם, לבוא להפגנה אותה ארגנו אשכנזים, לא חשוב מאיזו מפלגה, ולרוץ ולהתחבק עם ציפי לבני, פושעת המלחמה ציפי לבני בשבילנו, דווקא ביום בו ארגנה שולה קשת הפגנה נגד הפורענות הציונית-חולדאית עליה הרחיב מתי שמואלוף בשירו – פינו את התקווה.

    2. מה שבעצם קרה כאן הוא דבר פשוט. על המחאה השתלטו גורמים ציוניים עוינים המכונים העמלק הציוני ע"י הרב שטיינמן. אמנון דפני, עידן מילר וראש הנחש הציוני בועז נול, התחזו לנביאים: בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרֲכוּ יְהוָה. והיות ומדובר בעמלק והיות ומדובר בציונים, הקימו אלה ארגון המכונה ע"י ניצן הורביץ, פושע המלחמה אבי דיכטר ותומכיהם בכינוי "המחנה הלאומי". הם התקבלו ל[ה]מחאה החברתית ללא מחאה, ולמרות האזהרות הרבות, כולל תגובות שלי לאתר J14 שצונזרו עקב מה שמכונה שפה פרועה שאינה ראוייה להתפרסם, הוכרו כלגיטימיים, כחלק אינטגרלי מהמחאה.

    3. שיאו של הקיץ השני לא היה ניפוץ חלון בנק (אני סבור כי דווקא פורע ציוני הוא זה שנשלח לנפץ את חלון הבנק כדי להציגה כמחאה אלימה של אנרכיסטים) אלא יום קודם, היום בו דפני ליף נעצרה באלימות ע"י אוסף בריונים, כשאחד מהם, כך נראה במפורש בתצלום, התקיף אותה תקיפה מינית. http://2nd-ops.com/adiby/?p=5695
    גם עידן מילר היה עד לתקיפה הזו. הוא עמד נינוח, די רחוק, וחשב איך לנצל את תומכיה התמימים של המחאה כדי לגרום להם להמשיך ולרצוח ילדים לצלילי מוסיקה קלאסית: "אריק שרון, עמיר פרץ, אהוד ברק [הכוונה לפושעי מלחמה בעלי שמות אלה – דרור]; במצורכם על עזה בְּצַעְדְּכם מִשְּׂדֵה אֱדוֹם אל עבר הקומה ה14 של משרד הבטחון [הכוונה למשרד לסחר בנשק, דמים ונפשות – דרור], אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם [הכוונה למה שעידן מילר מכנה מבצע גשמי קיץ -דרור]. הָרִים נָזְלוּ [הכוונה לטבח בעזה המכונה עופרת יצוקה ע"י מילר].
    למחרת התקיימו שוב שתי הפגנות. אחת זועמת עקב הפורענות הציונית האחרונה, ואחרת, גדולה ממנה, בהשתתפות יאיר לפיד, פושע המלחמה שאול מופז ואחרים, שכל מטרתה הייתה המשך רציחת ילדים לצלילי מוסיקה קלאסית בדרכים אחרות, דרכים שכונו לימים ע"י הרב שטיינמן בתואר ממשלת הזדון החורבן והשמד.

    ***

    לאחר שהבנו מה בעצם קרה כאן, יש גם צורך לברר כיצד דבר כזה היתכן. והרי כולנו נחרדים מסכנת הפשיזם. המהדרין אף חוששים מדני דנון, וגם את מניעיהם יש לברר. "בשלב מסוים, יש לומר, הדיבור על סכנת הפאשיזם הפך לספורט לאומי של אותו "מעמד בינוני" מפורסם. ובמיוחד בתל אביב". גם אני, הקטון, התחלתי לחשוד שמשהו בדיבור על פאשיזם נעשה מפוקפק http://www.haokets.org/2012/02/16/%D7%99%D7%A9-%D7%9C%D7%99-%D7%9E%D7%A9%D7%94%D7%95-%D7%9C%D7%94%D7%A6%D7%94%D7%99%D7%A8/#comment-57609

    דני דנון מבשר משבר עבור אנשים מסוימים התומכים בלגיטימיות של משטר מסויים של מדינה מסויימת. כך גדעון לוי ב2011: "מִנִּי אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם בַּעֲמָלֵק אַחֲרֶיךָ בִנְיָמִין בַּעֲמָמֶיךָ מִנִּי מָכִיר יָרְדוּ מְחֹקְקִים וּמִזְּבוּלֻן מֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט סֹפֵר", או בשפתו: "נתניהו עלול למצוא את עצמו עד מהרה במצב שבו לא יוכל עוד לעצור בעד המשחק המסוכן הזה. בלבו הוא אומר בוודאי: ישחקו הנערים לפנינו; ישתוללו להם האלקינים, הדנונים, האקוניסים והלוינים כאוות נפשם – אני פה, ואני אדע לעצור בזמן את דהירת הנמר. אבל נתניהו לא יוכל עוד לעוצרו. את דהירת הנמר הזה כבר קשה לעצור, וסופו של נתניהו שייפול מגבו, ואתו תיפול הדמוקרטיה הישראלית, מרוסקת ומדממת, בלא תקנה". (נתניהו על גב הנמר, גדעון לוי, הארץ דעות).
    די לקרוא את מאמריהם האחרונים של מזל מועלם ושל עקיבא אלדר, אל-מוניטור, או את היללות והיבבות האשכנזיות של תומכי מרצ המתפרסמות תדיר במדור הדעות של הארץ, כדי להיווכח עד כמה צדק לוי בתחזיות האימים שלו. מאידך, דני דנון מבשר הזדמנות עבור אחרים.

    ***

    או שהפרלמנט הציוני ייצג את כולם, או שלא יהיה פרלמנט ציוני – כך לוחם החופש ברק כהן, ובשפתו: דמוקרטיה או מרד. קריאה כזו לא נשמעה 40 שנה, שנאמר: וַיִּכָּנַעו הפנתרים השחורים לִפְנֵי האינטרסים של גולדה גלילי ודיין – המכונים בפרופגנדה הציונית האינטרסים הבטחוניים של בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – וְלֹא יָסְפוּ לָשֵׂאת רֹאשָׁם וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה. עוד לפני שנחרב הפרלמנט הציוני באו עדי אופיר ואריאלה אזולאי והתנבאו: ישראל – מדינה במזרח התיכון. יבוא יום שתהיה מדינת כל אזרחיה או שלא תתקיים כלל.

    התפללה רות קלדרון: מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם נִלְחֲמוּ עִם רוצחי ילדים לצלילי מוסיקה קלאסית. צהללה נועה שיינדלינגר: נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם. נַחַל קְדוּמִים נַחַל קִישׁוֹן תִּדְרְכִי נַפְשִׁי עֹז. תעמלל עיתונאי החצר דורון הרמן: אָז הָלְמוּ עִקְּבֵי סוּס מִדַּהֲרוֹת דַּהֲרוֹת אַבִּירָיו. קילל לוחם החופש ברק כהן: אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ [של המדינה הציונית] כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת כרמן אלמקיים וספיר סלוצקר עמרן.

    תְּבֹרַכנה מִנָּשִׁים ליטל בר ספיר סלוצקר עמרן וכרמן אלמקייס. מרד שָׁאַל דמוקרטיה נָתָנָה facebook.com/photo.php?v=10151551141769001&set=vb.213793465311034&type=3&permPage=1
    בְּסֵפֶל אַדִּירִים הִקְרִיבָה חֶמְאָה [חמאה – מחאה של אשכנזים] יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה וִימִינָהּ לְהַלְמוּת עֲמֵלִים וְהָלְמָה במשטר הציוני מָחֲקָה רֹאשׁוֹ וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ. אמר ברק כהן: כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ יְהוָה וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה.

    • אורי דויד Says:

      נהניתי. מה עם איזה פוסט אורח?

    • דרור BDS Says:

      "תגיד, הרגת ערבי? שאלתי אותו. […]
      כן, הרבה.
      אז אתה רוצח? המשכתי.
      כן, ובזכות כל הערבים שהרגתי, אתה קיים. […]
      ידעתי שהוא כבר עמוק בתוך המלכודת. חץ הרעל כבר חדר, והוא כבר לא יוכל לסגת. המשכתי להזכיר לו, שלפי דבריו הוא רוצח, והאם הוא מסתמך על עובדת היותו רוצח, כדי להיבחר לבית המחוקקים"?

      ***

      חצי שנה מאוחר יותר. דפני ליף מגיעה לפרלמנט הציוני ואומרת: "יש כאן, בתוך החדר הזה, איזשהו סוג של אבסורד. יושבים כאן חברי כנסת מסיעות שונות ומגוונות, כולם מסכימים, באופן הדיבור שלהם בעצם, על אובדן הדרך של משטרת ישראל ביחס למפגינים בדרך זו או אחרת, למעט חה"כ צור, שלא מספיקה לו… [נשמעות נהמות] …שניה אדוני, אני לא ממש נכנסת לעניין הזה… [נהמה:]אל תתני ציונים לדעות שלי… אני לא נותנת ציונים לאף אחד".

      וגם כאן youtube.com/watch?v=8nG9s0RqKjU

      מי זה דוד צור? דפני ליף בוודאי הייתה שמחה לענות על השאלה הזו, אבל הקדימו אותה:
      "זהו דוד צור, בעברו שרת בימ״מ, ושימש גם כמפקד מחוז ת״א. הערב הוא הגיע … לשדר את המסר של ״הנבחרים הנפגשים עם העמך״". ומה חיפשת שם? "הגעתי לשם, כחלק ממאמץ כולל לאתגר את כל נציגי המשטר הציוני הבזוי".

      לו הייתה דפני ליף מתארת את חוויותיה מהאירוע, בוודאי הייתה ממשיכה וכותבת
      את הדברים הבאים:
      "שם, כאשר דוד צור ישב בשולחן, פניתי אליו. ידעתי שאצליח לגרור אותו לרוגז. לא ידעתי עד כמה מהר, וכמה אלמד מהחוויה.
      […] המשכתי לחפור אותו, בנקודה שהוא עצמו התפאר בה, שהוא רוצח. אז התחולל דבר מה מעניין. הוא שכח את מה שאסור היה לו לשכוח כפוליטיקאי. הוא חזר לדמות השוטר. זאת שהוא רגיל לה. אותה סמכות שכולם כנועים לה מסביב. ושחרר את המשפט הבא: …[ציטוט של נהמה].
      […]דוד צור לא הבין מה קורה. בניסיון אחרון, הוא פנה אלי בניסיון התגרות מהמטופשים ביותר שראיתי בימי חיי. ״אולי תכה אותי "? הוא שאל.
      אני לא רוצח, אני מתנגד למשטר הרצח ששרתת. אתה הרוצח. אני רוצה דמוקרטיה".

      מסכם לוחם החופש ברק כהן:
      "מהסיטואציה הזאת למדתי המון. ראשית, שמפלגות מאמצות ״יוצאי משטר״, כדי לעשות בהם שימוש ברגעים כאלה. שיגייס את המשטרה לטובתו, כדי לשמור שהאינטרסים של המפלגה, במקרה הזה, אירוע של ״התנועה״, יעבור בלא רעשי רקע. [לדפני ליף לא נותר אלא להחליף מפלגה במשטרה ומשטרה במפלגה]
      שנית, שהם מסוגלים לעשות הכל כדי שאתה תשתוק ולא תטיח בהם אמת קטנה.
      שלישית, שבאמונה, בלא אלימות ובעבודה עקבית, קשה מאוד למנוע מאדם להתנגד.
      רביעית, סיעתא דישמיא גוברת על כל רוצח ציוני (; ".

    • דרור BDS Says:

      סמי שלום שטרית:

      "״בעוד אלה מנענעים את העץ, באים אחרים ואוספים את הפירות מן הארץ״. זהו סיפורה של כל מהפכה פחות או יותר, ואף סיפורה של כל התקוממות חברתית גדולה. מישהו שבזמן המחאה עצמה יושב מן הצד ומידי פעם מוחא כפיים במתינות, יגיע בתזמון מדוייק ויקטוף את הפירות לעצמו, למשפחתו, לשבטו, וידכא כל רעיון ויעד שהמחאה הובילה. אבל הוא לעולם לא יצליח מבלי שיהיו לו שותפים סמויים או סומים מתוך המהפכה. הסתכלו בדוגמאות סביבכם.

      כך קרה למצרים הנפלאים. פעמיים הם השביתו את המשטר וגרמו להפלתו. אבל בשתי הפעמים לא הייתה להם אלטרנטיבה מוכנה מראש. אם לא הכנתם מראש, לפני שאדם אחד יוצא לכיכר, חוקה חדשה, מבנה חדש למשטר וממשלה אלטרנטיבית המוכנה להיכנס מיד לחלל שיווצר, אז כמובן שכל עמלכם יהיה לטובת ״המתונים״ שיום למחרת יהפכו את עורם, אם רק למראית עין, כי מעולם לא חשבו אחרת.
      קחו אפילו את יאיר לפיד מול מחאת רוטשילד. קחו אפילו את ״המתונים״ מבין מנהיגי המחאה שגזרו קופון. (אני לא נכנס כאן לכל הדוגמאות בספרי ״המאבק המזרחי״ כמו דוד לוי והליכוד מול הפנתרים השחורים וכל מחאת שנות השבעים).

      זה עובד כמו חוק טבע. כל מהפכה שהכינה משנה סדורה וברורה, הנהגה אידיאולוגיה ופוליטית גולה, תנועה פנימית נרחבת, תמיכה ותעמולה בקרב העם ובינלאומית, וכמובן הרבה כסף ונשימה ארוכה, הצליחה, לפחות מול יעדיה. ועוד דבר, מהפכות הן דבר אכזרי ומי שלא מוכן לשפוך דם ולהקריב את דמו, שימשיך (כמוני) לקשקש על המקלדת. כמעט ולא היו מעולם הרוגים יהודים במחאה חברתית. אלה שהציתו עצמם למוות עשו זאת לריק, לצערי. ביום בו כוחות הביטחון בישראל יהרגו עשרה מפגינים יהודים בהפגנה חברתית (לא נגד הגדר או הכיבוש, לזה תימצא הרבה סימפטיה), ביום ההוא נדע שלראשונה מדברים על מהפכה ולא על מחאת דיור. אבל לפני שמישהו קופץ אל האש, כדאי לחשוב על היום שלמחרת. לחשוב ולהכין את היום שלמחרת. אחרת יבוא עוד בחור נחמד עם ג׳ל השיער ועוד ג׳ינג׳ית חביבה ויאספו את הפירות, לא לפני שיערכו לכם לוויות מרגשות ומלאות הבטחות. וזה חבל".

      ובתגובות: "רבותיי, איך כל כך מהר הפכתם אותי למסית לשפיכות דמים, חס ושלום. הרחקתי את ילדיי מקרבת הגנרלים כדי שלא יהיו שותפים לשפיכות הדמים המתרחשת בארץ הזאת בשם היהדות לכאורה. תחזקנה ידי כל המסרבים ליטול חלק בשפיכות דמים, כולל החרדים כמובן. כל מי שחושב אחרת לוקח חלק פעיל באלימות ובשפיכות דמים יום יום".

  8. David C Sagi Says:

    דמוקרטיה לא תנחת על חברה ביום בהיר אחד. זהו תהליך והעם המצרי שואף אליו באומץ מעורר הערצה.
    הישראלים והארי שביטים לעולם יראו את המהפכות שמתרחשות לנגד עיניהם בעיניים של האתמול. לעולם לא יראו את המחר.
    כמובן שהתפיסה הגזענית מחייבת אותם להמעיט בערך ההתרחשויות ע"מ לשמור על עליונות בעיני עצמם. ואולי גם הפחד מפני התפקחות שכנינו. שבסופו של דבר יתגלה כל השקר עליו החברה שלנו מושתתת.

    • David C Sagi Says:

      מאמר מצוין.
      הפשיזם לא יבא, מכיוון שהיה כאן מהרגע הראשון.
      אפשר לראות כפאשיזם משטר המהווה במהותו רודנות המססת עצמה על אידאולוגיה. לא נטעה אם נראה בו טרור של השכבה השלטת ומקורביה כנגד יתר שכבות האוכלוסייה באותה חברה, לתועלת השכבה השלטת ומקורביה.
      במקרה שלנו, הרי זה בדיוק מה שהיה כאן מאז כינונה של הישות המדינית כלומר מאז הקמת מדינת ישראל. ללא ספק, היה וממשיך להתקיים כאן משטר טרור שמשמעו שלילת זכויות וחירויות אזרחיות תוך השלטת איומים ופחד, באופן חוקי ולא חוקי על אותה אוכלוסיית יעד מובחנת – הערבים – המהווה מושא הניצול, לתועלת השכבה המנצלת.
      טרור מדיני זה מושתת על אידיאולוגיה. תיאורטית הוא מופנה כלפי מי שאינו יהודי, מעשית הוא מופנה כלפי כל מי שאינו לבן. כלומר גזענות לעילא ולעילא.
      הפשיזם כן הולך ומתהדק כלפי אותה שכבה אליה הוא מופנה. לעומת זאת הוא שואף לקבל לגיטימציה ושותפות מהאוכלוסייה הלבנה. לכן אין לא עניין להנחיתו על אותה אוכלוסיה לבנה לה הוא זקוק ע"מ להמשיך בקיום הטרור כנגד האוכלוסיה המנוצלת

  9. גיא ברילר Says:

    יש לי תחושה לא נוחה של אולי ואם, גם אך אבל וכו' מהטקסט הזה. בלי להיכנס לפרטי הציטוטים, מציין תחושה כללית. במילים פשוטות, זה ש ב2010 היתה לכותב הרגשה סובייקטיבית של דחיפות (תיקשורתית?) יותר גדולה מאשר כרגע לא אומר הרבה.
    אז יש לו, אז מה? (זה בערך מה שרוח הדברים בנאמר פה מצליחה להשיג).
    בפועל:
    מדינת ישראל מקיימת מציאות דיכוי קולוניאליסטית מובהקת ורחבת היקף, השיח הפנימי לא מצליח להיתמודד עם זה באופן אפקטיבי. החיים ב"דמוקרטיה הצבאית" הקפיטליסטית הזו נוחים יחסית לחלק מהיהודים (פחות ופחות…). החינוך לפחד מאלטרנטיבה מושרש ומשתק את האפשרות לפרוץ את גבולות השיח הפנימי שלנו ("המצב הביטחוני" + זיכרון השואה, יחנוק – בצדק?- כל מהלך אופוזיציוני אפקטיבי). סוג ההגיגים האלו מיותרים. זה שריקה באפלה. (זה בסדר לשרוק באפלה אבל לחשוב שזה באמת מאיר את האפלה זה שטות)
    חבר, חשוך פה, אין סיבה לזייף/למתן את זה.

  10. יהושע Says:

    עפרי. כרגיל תענוג. אבל תגיד, למה אי אפשר לומר שכן, זה פאשיזם. פשוט אנחנו בצד ההפוך מזה שאנחנו מדמיינים את עצמנו. פאשיזם זה כאן.

  11. רועי Says:

    כמו ששרו ב-Avenue Q, "כל אחד הוא קצת גזען" וכנראה גם קצת פאשיסט. לא רק בישראל, אלא בכל העולם. אבל בישראל אחת הבעיות המיוחדות היא שקל מאוד להגשים גחמות כאלה ואחרות בצורת חוקים. זאת כיוון שאין בית עליון ואין חוקה כדי להגביל את התממשות הרעיונות הדי פרועים של חלק מחברי הכנסת. בארה"ב למשל, יש ללא ספק הרבה אנשים שהיו רוצים מימון לבתי ספר דתיים, או להגביל את האזרחות ללבנים בלבד, אבל בקונטקסט החוקתי האמריקאי אלה יהיו יוזמות כה חסרות שחר, שלא שווה לאף פוליטיקאי להעלות אותן על סדר היום.

    המסר שלי הוא אופטימי אם כן – זו לא מנת יתר של פאשיזם, אלא רק מערכת חקיקתית נטולת איזונים ובלמים שמפתה פוליטיקאים לממש את כל מה שיש להם בבטן.

  12. קורא נאמן Says:

    הבעיה עם המילה "פאשיזם" זה שהיא "All Things to All Men "
    לפאשיזם יש הרבה מודלים (גרמני, איטלקי, ספרדי, דרום אמריקאי)
    זה שהשמאל הליבראלי לא קיבל לפני שנתיים פאשיזם שהוא בעצם קריקטורה של פאשיזם, לא אומר שאנחנו לא חיים בחברה פאשיסטית.

    מעצרים מנהלים של פלסטינים ופליטים, עינויים, אתנוקרטיה, גירושים, עוצרים, שוד אדמות, רצועת עזה שהיא מחנה ריכוז, מדינה שמנוהלת על ידי קומץ של אוליגרכים.
    אנחנו נולדנו לתוך המציאות הזאת, זה הצבע שאיתו אנחנו רואים את העולם, בשביל מישהו שמסתכל מבחוץ (במיוחד אם הוא פלסטיני או פליט) החברה הזאתי היא פאשיסטית למהדרין.
    אנחנו הצפרדע שהתבשל לאט בתוך הסיר, זה למה "הפאשיזם" שלנו לא נראה לנו מספיק "פשיסטי".

  13. סמולן Says:

    אני מסכים עם משהו שנחבא בטקסט בין השורות: ברגע שבו הסחים אימצו את האנטי-פאשיזם, מיד הלכו ההיפסטריות לברר עם עצמן בירורים נוקבים ודחופים. זה לדעתי לב העניין: ההיפסטריות ההומואיות התלביביות הן מי שמגדיר מה יש ומה אין, ואם הן משתמשות במונח כמו פשיזם לביקורת המרכז, הדבר הטוב ביותר לעשות להן הוא להתחיל להשתמש בביקורת הזו באופן סחי גאה, מדנקנר ועד אסי כהן. למעשה, אם ביקורת הכיבוש תתפוס, צריך ומיד להתחיל לתקוף את הכיבוש. תוך דקה ההיפסטריות יקימו פה לאומיות שווה ומנומקת.

    כמו שהמקום הכי פשיסטי באימפריה התל אביבית, אני מניח, הוא הגלריה בכניסה לאוניברסיטה. שמה, הבנתי מפוסט באמורי, יש פסלים נאציים מנומקים היטב: האסתטי הוא קצה הקצה של הפוליטי, והפוליטי הוא השפיץ של האבסולוטיזם הטוטליטרי, כי ככה, יהוה הוא הבסיס לנאציזם, לאקטיביזם ולדקונסטורקציה-אירונית-בקטע-מודע-לעצמו, והחלק החמוד, הקומי והפאנצ'י, הוא שהגיע הזמן להבין את זה ולהפסיק ללכת בקפנדריות (עם תנועה של היד מסביב לראש, הדרך הכי לא קצרה מפה לשם). מש"ל ?

  14. רתם Says:

    עפרי, בלי סגידה ובלי פאשיזם, אני חושבת שזה טקסט מרתק ומבריק. מחר אקרא אותו שוב. תודה

  15. noam tirosh Says:

    עפרי, תודה. מרתק. יחד עם זאת (ואני מצטער על מה שנקרא בשפתנו 'אוף טופיק') קשה לי עם צמצום החוויה הישראלית לדיקטטורה של קפיטליזם ול-"כיבוש, הנישול, הבידוד, גזל האדמות ומסעי ההרג העונתיים. הכליאה והגירושים, הגזענות והדיכוי התרבותי". הרבה יותר מזעקות, השווא ככל הנראה כפי שאתה טוען, בדבר סכנת הפשיזם המתקרב, השמאל בישראל הולך ומצמצם אחיזה במרחב הציבורי בדיוק מכיוון שהוא לא משכיל להבין שהחוויה הישראלית מורכבת הרבה יותר מהגירסה החד ממדית אותה ציינת (גם אם אי אפשר להתכחש לכך שכל המרכיבים עליהם אתה מדבר קיימים בצורה כזו או אחרת במה שאני מכנה 'החוויה הישראלית'). אם אנחנו כולנו חיים בדיקטטורה קפיטליסטית, כובשת, מנשלת, מתבודדת ומבודדת, גזלנית, רצחנית, כלאנית ומגרשת, גזענית ומדכאת, אם כלו אלו ביחד הם הם, ורק הם, החוויה הקולקטיבית הישראלית, אז אין לנו מה לחפש כאן. הפרדוקס הוא שרובנו נשארים כאן. (גם אם פה ושם, אלו שיכולים להרשות לעצמם, מעבירים עצמם לתקופה לברלין או לתרמית אחרת של חופש) אם רובנו נשארים כאן, משהו מחזיק אותנו כאן. משהו שהוא עמוק הרבה יותר מהחוויה הישראלית שאתה מתאר. עד שהשמאל הישראלי (שם קוד גנרי שאפשר לעשות בו שימושים רבים ומנוולים) לא יתחיל לדבר גם על האספקטים השונים של החוויה הישראלית, אותם אספקטים שעבורם שווה להמשיך ולהתנגד לכל מה שציינת, הוא ייתפס כלא רלוונטי. ובצדק.

  16. עמית Says:

    להכריח אנשים אחרים לשלם לך על הלחם זה דיקטטורי, לא להיפך.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: