במעגל המצטמצם

by

בימים האחרונים שלי בגרמניה הייתי די מודאג. מריוס והיידמארי התקשו להבין אותי כשניסיתי להסביר להם איזה מקום לא נעים זה ישראל העכשווית, וכמה זה מעיק לנחות שם עכשיו, ולא לביקור אלא לתמיד. הם חזרו ואמרו לי שבטח נורא נחמד שהשמש זורחת. מה שנכון, במידת מה.

יום אחד לפני הטיסה חזרה נסעתי מגטינגן לברלין. שם, בברלין, צללתי די מהר אל ההוויה הישראלית הרועשת של העיר, שעליה כבר כתבתי כאן. הפעם לא היה לי כוח להתנגד. החיים שהתגלו לי שם קצת הזכירו לי את פאריס של שנות ה-30: הרבה מאוד יהודים, במקרה זה ישראלים, שמצויים בשלבים שונים של הליכי התאזרחות ופליטות. מתחתנים עם גרמנים, עוברים מדירה לדירה, חופרים בורות בקרח כדי לשאוב מים מהתעלה. "היתרון העיקרי של ברלין הוא שהיא לא בישראל", הסבירו לי. מישהי שפגשתי ליד אינטרנט קפה של טורקים בנויקלן הזהירה אותי שנורא בישראל. אמרתי לה שלתחושתי המצב לא מאוד שונה מאיך שהוא היה לפני חצי שנה. אבל היא אמרה לי שאני טועה, והמצב הרבה יותר גרוע. מה שנכון, במידת מה.

כשהגעתי לתל אביב, שמתי לב שאנשים מדברים בעיקר על נושא אחד: מחירי הנדל"ן. כן, דיברו גם על הגזענות, ועל המרכז לאמנות הפיתוי. אבל התחושה היא שהאיום המיידי הוא שכר הדירה שגואה ולא עוצר, ופשוט דוחק אנשים החוצה מהעיר ומאורח החיים העירוני שהם התרגלו אליו, שכולל גם הרבה רכיבים אחרים מלבד עצם החיים בעיר. היתה לי הרגשה שגם כשאנשים בתל אביב מדברים על הגזענות או על הפליטים הם מדברים בעצם על בעל הבית שלהם ועל זה שהם הופכים למין פליטים של שכר הדירה, אולי בבית של ההורים שלהם במבשרת או בפתח תקוה. ולמעשה די בצדק: בעניין הזה, לפחות אי אפשר להאשים את השמאל התל אביבי שהוא מצטדק או מתייפייף. השמאל דואג לתחת שלו, במובן הנקי ביותר של הביטוי.

בסופו של דבר, אולי זה מה שעומד גם מאחורי כל הדיבור על הסחים שהיה בקיץ: לא מעט אנשים בתל אביב מרגישים די מאוימים, מרגישים שהסכנה מתקרבת לבית, שהשאלה היא כבר מזמן לא אם הם ינצחו אלא אם הם ישרדו פיסית. אני בעצמי ראיתי לפני חצי שנה כנופיה של רעולי פנים מהימין הקיצוני שועטים ליד הדירה שלי, ברחוב צדדי במרכז תל אביב (ולמי שמטיל ספק, זה היה אחרי ההפגנה ההיא). אבל בסופו של דבר, הסכנה הקיומית הזאת היא כלכלית יותר מאשר פוליטית; אם אפשר בכלל להבחין בין שתי הקטגוריות.

כל זה הוא חלק מתהליך יותר כללי: צמצום מהיר של האפשרויות לחיים בארץ הזאת, בלי להיות משועבד לתעשיית הנשק או להון הגדול. המהפכה שמתרחשת בימים אלה בישראל לא צריכה גולאגים או מחנות כדי להוציא לפועל את הליקווידציה של המעמד הליברלי-שמאלי (או איך שלא יקראו לו). הג'נוסייד נעשה באמצעות מחירי הנדל"ן, והצמצום ההדרגתי של אפשרויות התעסוקה באקדמיה, העיתונות והתרבות. רוב החברים שלי הם עיתונאים שכבר לא עובדים בעיתונות, כי הם נפלטו משם בשלוש השנים האחרונות. חלקם נהיו יחצ"נים מסוגים שונים.

זאת הנקודה: שבשלב הראשוני, אנשים לא יצטרכו למות, אלא פשוט להפסיק להיות מה שהם. ואכן, כשאני מסתכל מסביבי אני רואה שכמעט כולם נאלצו לבחור בשנים האחרונות באחת משלוש אסטרטגיות:

1. להגר – ברור שהרבה אנשים שמהגרים לברלין, למשל, ואומרים שהם לא יכולים יותר לחיות בישראל, עושים את זה מסיבות כלכליות-קיומיות. כמו שכתב נתי אורנן בבלוג היפה שלו:

עבדתי שנה וחצי בחברת כבלים כי רציתי להתפרנס בכבוד לאחר שנים רבות של עשיה אמנותית שאין שכרה בצידה… ההבנה כי קיימת האפשרות שאעבוד כל חיי כפקיד בצד עשיה אמנותית שאין לה הדהוד במקום בו אני חי הביאה למחשבות על עזיבה למקום אחר. בביקורים קודמים באירופה חשתי כי לפני הכל כשאני נמצא באירופה ריאותי שבות לפעול והיכולת לנשום חוזרת אלי.

2. לעזוב את העיר – בהנחה שיש בכלל אופציה כזו. במקצוע שלי למשל (אם יש כזה), זה לא ממש אפשרי, במיוחד אם אין לך אוטו.

3. לעבור לעבודות יותר משעממות אבל רווחיות. ברור שהאופציה הזאת היא כשלעצמה פריווילגיה של שכבות מסוימות. אבל כאמור, אני לא מנסה לטעון בפוסט הזה שיושבי בתי הקפה בתל אביב הם האנשים הכי מסכנים בעולם, יותר מפליטים בגוג'ראט. אני רק אומר שצורת חיים מסוימת, ואולי אפילו תרבות מסוימת, עשויה להיעלם תוך כמה שנים.

חשוב גם לציין שהאבחנה בין מה שאני נאלץ כאן להגדיר "התל אביבים" לבין אלה שמאיימים עליהם היא לא מאוד חדה וברורה. לפעמים אלה שסובלים מהעלאת מחירי הנדל"ן הם הבנים של אלה שמעלים את מחירי הנדל"ן. למשל, לפני כמה חודשים קראתי את הטקסט הזה, ש"מוקדש לכל התל אביביים החדשים שקונים כאן דירות כי זה מגניב ואופנתי וזאת ההשקעה הכי בתזונה". הכותב מתאר מעין מלחמת בני אור ובני חושך, בין התושבים המקוריים של "תל אביב שלנו" שהיא "כבר שנים עיר מקלט לכל מי שישראל פלטה אותו אבל הוא מסרב להיפלט", לבין התל אביבים החדשים. לדבריו –

בגללכם העיר הזאת הופכת להיות יקרה מדי, בלתי נסבלת מדי, והעיקר – דורשת מאיתנו שנתחיל להיות דומים לכם כדי לשרוד בה. אבל אנחנו לא יכולים להרשות את זה לעצמנו: אתם חושבים על תועלת, אנחנו חושבים על יופי, אתם חושבים על רווחים, אנחנו חושבים על הנאה, אתם חושבים על הפנסיה, אנחנו חושבים על היום ואנחנו לא נגרר אחריכם במרוץ לכסף ולכוח. אם העיר תהפוך לבלתי אפשרית בשבילנו, אנחנו בהחלט נמצא לנו מקום אחר, בארץ או על הירח… אבל כשנלך, ניקח איתנו את כל הציורים, הסרטים, השירים, העיצובים, בתי הקפה, הגלריות, המיזמים והחנויות המיוחדות שלנו ,ואתם תישארו רק עם מה שהבאתם איתכם: עם הג'יפים הענקיים שחונים על המדרכה בנווה צדק, עם כרטיסי הפלטינום שקונים דרינקים יקרים בלילינבלום, ועם גן הילדים הצעקני בנמל,.  ואז תשאלו את עצמכם פתאום – למה נהיה כל כך מכוער ועצוב בחוץ? מי לעזאזל כיבה את האור?

נדמה לי שדווקא בגלל שהטקסט הזה הוא די נרקיסיסטי יש בו כנות מסוימת, יותר מאשר בהרבה טקסטים אחרים שנכתבים בעיר הזאת. במושגים של הבלוג, הייתי מגדיר אותו "מופע של אמת". מצד שני, לי באופן אישי לא לגמרי ברור למה בתי קפה, חנויות ו"מיזמים" משויכים לצד "שלנו". למען האמת, בתי קפה הם מבחינתי די האויב. זה מראה שאצל כל אחד החלוקה בין "אנחנו" ו"הם" היא קצת שונה. במחנה הפליטים, הייתי מעדיף לא לישון באותו אוהל עם הבעלים של החנות המעוצבת שבצד השני של הרחוב. בכל מקרה לא נראה לי שהוא יהיה שם, באוהל. יש לי תחושה שהוא יסתדר. וזה גם חלק מהעניין: האנשים יסתדרו, בחלקם. השאלה מה יהיה עם ההוויה. זאת שאלה כמעט אקולוגית.

*

בקיצור – אפשר לומר כל מיני דברים על תהליכים שקורים בישראל. אפשר לטעון שמעולם לא היה יותר גרוע, ואפשר לטעון שבעצם תמיד היה גרוע כמעט באותה מידה. אבל מה שאני יכול לומר בוודאות שקורה בשנה האחרונה (למרות שדווקא את זה לא כותבים בעיתונים), הוא שהאנשים שמסביבי פשוט נמוגים בזה אחר זה: בין אם הם מהגרים לחו"ל או הופכים לאנשים אחרים, שכמעט אי אפשר לזהות.

עכשיו, כיוון שהפוסט הנוכחי עוסק ממש בחיים הקונקרטיים כמו שאני רואה אותם, אני מרגיש צורך בגילוי נאות מסוים, שנוגע לבסיס החומרי שלי עצמי. זאת, כי לפעמים יש לא מעט חוסר כנות בעניין הזה, ואנשים שלכאורה נמצאים באותה סירה בעצם נמצאים כל אחד על כלי שייט לגמרי אחר. נכון להיום, אני יכול להחשיב את עצמי לאדם די בר מזל, כי אני מקבל מלגה של דוקטורנטים. בזכות זה, דרך אגב, אני מסוגל בכלל לתחזק את הבלוג הזה – משהו שלא ממש יכולתי לדמיין בתקופה שבה עבדתי בעיתון. מבחינה זו אני די בר מזל, כי אני יודע שיש הרבה אנשים שלא מצליחים להשיג מלגה.

על כל פנים, מלגה היא רק מלגה. ולא ירחק היום שבו המלגה תיגמר, ואחר כך יש לי עוד כך וכך שנים לחיות על פני כדור הארץ. התחושה שלי היא שכיום אני ממוקם במעגל די נוח, אבל המעגל הזה הולך ומצטמצם, והחושך מתקרב. בדרך כלל המדיניות שלי היא לא לחשוב מה יקרה אחרי שתיגמר המלגה. אחד הדברים שמפתיעים אותי כשאני מדבר עם דוקטורנטים אחרים, הוא שחלקם ממש מאמינים שאם הם יתאמצו מספיק, הם יהיו בעוד עשר שנים במצב של המנחים שלהם, כלומר יקבלו תקן באוניברסיטה.

אבל זאת כמובן אשליה. אולי בגלל שסיקרתי קצת את מערכת ההשכלה הגבוה, אין לי שום ציפיות מהמסלול שבו אני נמצא כרגע. שום דבר לא מחכה בקצה המסלול. המסלול עצמו הוא רק הסחת דעת שנועדה להשאיר אותנו רגועים. האוניברסיטה בצורתה המוכרת לנו היא מוסד ששייך לעבר. היא זומבי, או במקרה הטוב ערפד. אין כיום שום כוח משמעותי בישראל שיש לו אינטרס לשמור על הפקולטות למדעי הרוח או מדעי החברה.

אגב, אין לי ילדים. ואני חייב לומר בהערת אגב, שלדעתי הרבה אנשים בתל אביב נעשים הומואים פשוט כי קשה להם לדמיין איך הם יפרנסו משפחה. אני מקווה שלא העלבתי את יניב ויצמן או בגל אוחובסקי.

*

מכל זה, לא צריך להבין שאני פסימי. תהליכים חברתיים קורים. שכבות חברתיות מסוימות נמחקות. יש בזה יופי מסוים. כבר כתבתי בעבר, שייתכן ובעתיד הרבה מהיהודים בישראל יהיו מוסלמים. בינתיים, אני מניח שבמקום החוגים האינטלקטואליים-ליברליים הנמוגים צומחת אליטה חדשה. על כל כותב אורח ב"ארץ האמורי" שמהגר לארה"ב צומח איזה הראל חצרוני – גם הוא סוג של בלוגר.

וזאת בעצם הנקודה האחרונה, שלגביה אני גם חלוק עם הרבה מהקוראים של הבלוג הזה. הרבה אנשים בחוגי האקדמיה, התרבות והמדיה בתל אביב מתמודדים עם ההתפוררות על ידי גלובליזציה עצמית, כלומר הזדהות והתמזגות עם איזו הוויה ליברלית בינלאומית. יש אנשים שדי ברור להם שעם קצת מאמץ, אפשר להגר לחו"ל. אולי ההורים שלהם הכינו אותם לזה מאז שהם היו ילדים. בסופו של דבר, זה העיקרון של הגלובליזציה: היא רומסת וממוטטת את הסביבה המקומית שלך, בעוד היא מבטיחה למעטים שהעולם כולו פתוח בפניהם.

אני, בכל מקרה, לא ממש מרגיש שהעולם פתוח בפניי. כנראה חשבתי על זה מאוחר מדי. קודם כל כי אין לי דרכון זר (עוד סוג של אבחנה בתוך האליטה האשכנזית, שלפעמים נקבעת על ידי גורמים ממש שרירותיים) וחוץ מזה כי אני, אפעס, די כבול לשפה העברית. האמת שעד היום לא הרווחתי אפילו שקל אחד ממקצוע שלא קשור לכתיבה. ומעולם לא כתבתי יותר משלושה משפטים באנגלית ברצף, שלא לדבר כמובן על גרמנית. יותר מכך: אין לי שום ציפיות שמישהו בלוס אנג'לס או בדיסלדורף יתעניין במה שיש לי להגיד. אני מרגיש די חלק מההוויה העברית, במובנה הרחב. ונדמה לי שאני לא היחיד שמרגיש ככה. כמו שאמר רטוש: הלחם שלנו עברי כולו. בעניין הזה אני די ציוני: אין לי ממש תרבות אחרת. ואם היא תיפול, או (יותר סביר) תגיע לכדי השחתה מוחלטת, גם הסובייקט הפרטי שלי עשוי להיעלם יחד איתה. במונחים קוסמיים, זה לא נראה לי הפסד כזה גדול.

אני די מעריך את קורט טוכולסקי וסטפאן צווייג, שכאשר הם ראו שהתרבות הגרמנית הולכת לאבדון הם לא ניסו לאמץ תרבות אחרת (למשל, להגר לפלשתינה) אלא פשוט התאבדו. נדמה לי שיש בזה אפילו משהו די אופטימי: אם לא אז לא. כמו שאמר אביב גפן, "זה לא חובה לחיות/ זה זכות להיות חיים".

אבל אולי יש עוד משהו לעשות לפני זה. יש לי איזה רעיון. אולי אני אכתוב על זה בקרוב.

תגים: , , , , , , , , , , , , , , ,

85 תגובות to “במעגל המצטמצם”

  1. גור Says:

    אני די מוטרד מהיום שבו לא נוכל לשבת ככה סתם בבתי קפה בבוקר יום שני. לעומת זאת – אנחנו לא הדור הראשון של 'יושבי בתי-קפה' – אז אני מניח שלא נהיה האחרונים. לגבי הישיבה באוהל – יכול להיות שלא תרצה להיות באוהל עם זכיין של קפה לנדוור סניף אבן-גבירול, אבל אולי כן עם חנה מהקיוסק בגינת רות או אולי אפילו עם הבעלים של קפה תמר. נכון, להיות בעל עסק הופך אותך לטיפוס קצת מחוספס, אבל אני לא משוכנע שהרבה יותר מחוספס מדוקטורנט שנלחם על תקנים באוניברסיטת ת"א.

    לעניין הכתיבה כזהות: אני די מבין איך אתה מרגיש לגבי עבריותך אבל אני חושב שאם תהגר – ואני די מקווה שלא (ובכך גם אני אולי ציוני באופן מסויים) – די מהר תפתיע את עצמך בפרסונה הלא-עברית שתפתח ככותב. מי יודע, Ofri Ilany אפילו עלול לקום על יוצרו ולהיות יותר טוב מעפרי אילני…

  2. אהרן שבתאי Says:

    תודה על הרשימות המצויינות הזאת, ועל האחרות שכתבת. גם אני מרגיש כך כבר כמה שנים, ובמידה רבה אני חי את העברית בתרגום

  3. קים Says:

    תודה עפרי, הזדהיתי נהינתי מהפוסט ומהתובנות שחידדו והבהירו תחושות שריחפו אצלי באופן לא מנוסח.

  4. קרין Says:

    תודה שבהצלחת לבטא ולנסח ברהיטות הרבה מהתחושות שלי בפוסט הזה, וגם על הבלוג הזה, שהוא סוג של נחמה ותמיכה.

  5. טל לינזן Says:

    אני לא יודע לגבי מחירי הנדל"ן — אחרי הכול, יכולים להתקיים בתל אביב חיים בוהמייניים-אינטלקטואלים גם מחוץ למתחם שבין קינג ג'ורג' לרוטשילד. תהליכי ג'נטריפיקציה מתרחשים בכל מקום, וזה די משעמם להתלונן עליהם. שכר הדירה בניו יורק גבוה פי כמה מבתל אביב, ובכל זאת מצליחים איכשהו לקיים כאן חיים תרבותיים — במקומות שהולכים ומתרחקים מהמרכז, אמנם, אבל גם נויקלן היא לא בדיוק ליד אלכסנדרפלץ.

    • מתן Says:

      אבל גם בשפירא וביפו המחירים עולים בטירוף.
      וכמו שכתב שיר חבר שני פוסטים קדימה, המשכורות (חוץ מבהייטק) די נשארות במקום…

  6. מרמיט Says:

    הזדהיתי מאוד.

    א. לי דווקא יש ילדים.

    ב. בערך ברגע שהראשונה נולדה עברנו לבית של ההורים (של המרמיטה).

    ג. אני עדיין מסוגל לזהות את עצמי במראה, אבל פחות אוהב מה שאני רואה בה כשאני מוצא את עצמי שוקל ברצינות עבודות ממ"חיות ופרסומיות, בעוד האישה שאיתי אומרת שאולי יש דברים חשובים יותר מלאהוב את מה שאתה עושה לפרנסתך.

    ד. לא נשכח ולא נסלח לסבתא שלי, שהיתה יכולה לסדר לכל נכדיה דרכונים ארה"ביים בקלות ומיאנה לעשות את זה עד יום מותה.

    ה. כן, אני מפונק, אני מעמד ביניים נשחק. אבל אני גם יודע שגורלי קשור בגורלו של פרולטריון הסחבות מעבר לכביש, במחנה הפליטים לוד, ושנפילתו מבשרת את נפילתי.

    ו. גם אני די קשרתי את גורלי בגורל העברית. אני תוהה אם עוד לא מאוחר מדי ללמוד שפה בינלאומית כמו "היי-טק", או אינסטלציה.

    ז. כדברי פורטיס, ההוא שטענת פעם שהוא א-פוליטי או בת יענה או משהו:

    ז. להתראות במחנה הפליטים.

  7. עוז Says:

    בעוד עשרים שנה, האם מישהו באיזשהו מקום בעולם יוכל להתפרנס מכתיבה?
    האם מוסד האקדמיה יהיה קיים במערב?

  8. יונתן Says:

    לי יש גרין קארד כי אשתי אמריקאית – זה לא מנע ממני להתעקש שנגור רק בא"י שהיא מולדת אבות אבותי וביתי היחיד.
    לפני כמה שנים חבר מתנחל יקר אמר לי במילואים משפט שהולך ומתברר כנכון עם השנים – הוא אמר לי שהילדים / נכדים/ נינים של ביילין, שולמית אלוני ודומיהם, במקרה הטוב לא יגורו בארץ ישראל ובמקרה הרע לא ישאר מהם זכר של יהדות, מכיוון שחינכו אותם שאין להם זכות בארץ ישראל.
    המזל הוא שמדובר בקומץ כל כך קטן ולא משמעותי של ויינינגרים…
    אין ספק שתהיו חסרים לי, אני אתגעגע מאוד, אבל מצד שני, אפשר להסתדר גם בלעדיכם. דרך צלחה!

    • מרמיט Says:

      איזה קטע, לי לפני כמה שנים אמר חבר תל אביבי שתוך כמה שנים לא יישאר בארץ הזאת אף אחד חוץ מפאנטים דתיים שירצו להרוג את כל מי שלא מסכים איתם, משפט שהולך ומתברר כנכון עם השנים.

      סיבה ומסובב, יונתן, אתה יודע. אם החברים המתנחלים היקרים שלך (וחבריהם הפנאטים מהצד של החתן) הופכים את עצם המגורים כאן למבחן של מסירות הנפש וקידוש השם, יישארו איתם רק כאלה שזה מה שחשוב להם בחיים, במקום דברים כמו – לחיות, לאהוב, לגדל ילדים ולהאמין שאתה מגדל אותם לחיים טובים ובטוחים.

      • יונתן Says:

        אם פספסת משהו, אז ב- 120 שנים האחרונות מי שרצה לחיות כאן, לגדל ילדים, להיות חופשי ולהסיר מעצמו את עול הגולה – היה צריך לעמוד במבחן של מסירות הנפש ואמונה יוקדת בצדקת דרכו. מי שלא עמד במבחן, לא הגיע מלכתחילה או שירד וחזר לתהומות הגולה.
        ודרך אגב, במידה ותקבע את משפחתך באירופה/ארה"ב וחס וחלילה מדינת ישראל תפסיק מלהתקיים, כמה זמן אתה חושב שיעבור עד שתמצא את עצמך אזרח סוג ז'?
        קיומה של מדינת ישראל מאפשר כיום את החופש היחסי בגלות.
        וחוץ מזה, לדעתי, תל אביב לא רואה את ברלין ממטר (ולא, כשאני אומר תל אביב, אני לא מתכוון לכל ההיפסטרים נושמי הנפיחות של עצמם שידברו על זכויות אדם בקונגו בזמן שידלגו מעל ההומלס המיובש ברוטשילד, אלא לרוב תושבי העיר הזו שאיתם אני נמנה ואותה אני אוהב).

      • מרמיט Says:

        אה, לא.

        אני מכיר אישית כמה וכמה אנשים שבאו הנה מתוך תקווה שלפחות ילדיהם או נכדיהם, אם לא הם עצמם, יוכלו לחיות פה חיים נורמליים פחות או יותר.

        הם לא ידעו, ואולי לא העלו על דעתם, שהחזון ההרצליאני שלהם ייחטף על ידי פנאטים משיחיים שמבחינתם "לנצח תאכל חרב" היא תוכנית אופרטיבית, ולא נבואת זעם.

        ויכול להיות שהם היו תמימים, ושהוליכו אותם שולל ומעולם לא היתה כוונה לשאוף פה לנורמליות (איינשטיין, גאון שכמותו, התריע על זה מזמן) – אבל אי אפשר להגיד שהם באו הנה עם נחישות יוקדת בעיניים ורוח אלוהים בנשמה. הם באו הנה כי הבטיחו להם מקום בטוח, לא תפקיד במלחמת גוג ומגוג על תקן ניצבים/בשר תותחים/חמורו של משיח.

        את ההווה והעתיד, היהודיסטים שלך כבר החריבו. לפחות אל תעוות גם את העבר.

      • יונתן Says:

        אתה לא מבין את הכוונה.
        אם תאמין בצדקת דרכך ואם תהיה סגור מוסרית על זכותך על הארץ, אז תוכל לחיות פה חיים נורמליים.
        אם לא, אז אין לך מה לחפש פה.
        ודרך אגב, זה תקף גם לתושביה הערבים של הארץ – אם הם לא יאמינו בזכותם על הארץ, סופם מחוצה לה.
        ובנוגע לפתרון עתידי – רק מי שקיימת לו זכות יכול לוותר עליה או להתחלק בה.
        ועוד הגיג אחרון לסיום – חיה שמתלבטת על זכותה לקיום סופה להיכחד.

      • מרמיט Says:

        אמונה בצדקת הדרך?

        ואם אני מאמין – סליחה, יודע – שבדרך נעשו גם טעויות, מה אז?
        כי נראה שאלה האפשרויות שהציונים עצמם מעמידים בפניי – או שתגיד אמן ותחתום בלאנקו על היותנו צודקים ומוסריים ויפים ללא רבב, ובכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו… או שתקפל את הפקלאות ותלך, כי אתה לא נחוש מספיק, כי אין מקום לספקות והיסוסים.

        כל עוד אסור לדבר על הנכבה, כל עוד הציונות לא תתמודד בעיניים פקוחות עם עברה ותכיר בעוולות שעשתה בדרך, עוולות שממשיכות להתקיים מכוח ההכחשה הזאת – ע"ע לוד, שעוד לא התאוששה מהגירוש הגדול גם אחרי 60 שנה, לוד שראש העירייה שלה האמין שביכולתו להגן על עירו מאסון בזכות קשריו הטובים עם היהודים – כל עוד הציונות ממשיכה להיאחז בשקר הזה, פוסט-ציונים כמוני יהפכו מכוחה של ברירת מחדל לאנטי-ציונים, כאלה שאין להם מקום בקולקטיב הנחוש שרץ אחרי הדגל בעיוורון מתקרבן.

      • יונתן Says:

        אתה יכול להאמין שנעשו טעויות – גם אני מאמין שנעשו טעויות – אני מאמין למשל, שהיו צריכים לפנות עוד כמה ישובים ערביים שהשאירו בסופו של דבר, אני מאמין שקיפוחם של הערבים שנשארו במשך עשרות שנים היה טעות, אני מאמין שהשפה השנייה שלנו הייתה צריכה להיות ערבית ולא אנגלית, אני מאמין שההטבעה של אלטלנה הייתה טעות, אני מאמין ששלטון מפא"י המושחת במשך עשרות שנים של אנשי שלומנו היה טעות, אני מאמין שהפרטה ללא בלמים היא טעות, אני מאמין שהזנחת הנגב הייתה טעות ועוד ועוד ועוד. אבל אני גם מאמין שיש כאן מטרה, שכל עוד הטעויות נעשו בדרך אליה, אז אני מוכן לסלוח (לא לשכוח). המטרה היא בית לאומי לעם היהודי כדי שזה יוכל לחיות בחופש תוך מימוש תרבותו ודתו בארץ אבותיו ותהיה לו את היכולת להגן על עצמו בכל עת שידרש.
        אמא שלי הייתה אומרת – מי שלא עושה לא טועה!

    • דנהR Says:

      אם כבר, לא יישאר בישראל משהו שיש לו זכר של יהדות. כי היהדות נשארת אצל אנשים כמוני, שכוחנות מאיימת עליהם, שהם תמיד ביקורתיים, תמיד חושבים ב(לפחות) שתי שפות, תמיד מתפלפלים, תמיד זרים (גם כאן ועכשיו, גם שם ובכל מקום).
      יהיו כאן ישראלים בני דת משה. אולי.
      אני לא חושבת שתחזיקו הרבה. וגם אם תחזיקו, התרבות שלכם לא תהיה שווה משהו. כמו העמרצים שלא זכו לגלות בבל. ואני אומרת את זה בעצב עמוק, כזה שקשה לי להתמודד איתו. לא מתוך איזשהו ניסיון להתפלמס איתך או עם כת ה"ארצישראל".

      • יונתן Says:

        מצטער לבשר לך שיהודים כמוך, בדרך כלל, היו דור אחרון של יהודים. מניסיוני העגום, ככל הנראה, הנכדים שלך יגידו שהייתה להם סבתא יהודיה…
        לא יודע אם זה טוב או רע מבחינתך, אבל זו המציאות.
        ובקשר ללהחזיק הרבה – משפחתי גרה בירושלים כבר מאות שנים מתוך אהבה עמוקה לפיסת הארץ הזאת (קשה להסביר את זה לגולי אירופה) וזה לא קשור למדינת ישראל, אבל מהניסיון המשפחתי, התקופה שבה היהודים שולטים בארץ היא התקופה הכי טובה עבורנו, אז מפרגנים.
        יש לי הרגשה שנחזיק עוד כל כך הרבה, עד שהעמים שמסביב יספיקו להתחלף כמה פעמים…

      • ofrilany Says:

        התחזית שלך לא ממש תואמת את ההיסטוריה היהודית. אפילו אהוד ברק ידע לומר שהריבונות הראשונה (הממלכה המאוחדת) והשנייה (ממלכת החשמונאים) על כל הארץ נמשכה בסופו של דבר רק כמה עשורים
        אפשר לקרוא היסטוריה יהודית אבל אפשר גם לקרוא את ההיסטוריה של הארץ הזאת ולראות שכל הסיפור של היהודים הוא בסך הכול פרקון די קצר בהיסטוריה הזאת
        וראה למשל את הצלבנים
        haemori.wordpress.com/2010/07/28/jerusalem

      • יונתן Says:

        עזוב אותך מצלבנים, מוסלמים ושאר עניינים חולפים, אנחנו כאן כדי להישאר. התרבות עדיין מתעצבת, השפה עדיין מתהווה, הרכב העם נתון עוד לשינוי, יש מקום עדיין לדיון בענייני סמלים ויש כל כך הרבה אויבים שאפשר להפוך לידידים.
        אולי כדאי בכל זאת שתישאר פה, מה אתה אומר? מה שבטוח – יהיה מעניין!

      • עופר Says:

        שרוק בחושך ככל שתרצה, אבל (ועפרי נגע בזה), תוך איזה דור וחצי, גם הצאצאים של החשמונאים (סוג של כהניסטים) כבר היו מתיוונים פר אקסלאנס, אחרי שהמתיוונים (הרשעים !!) טוהרו.

        עם גישה כזו, לנכד שלך יהיה שם מקביל ל"הורקנוס". לא נורא.

    • האמורי Says:

      זהו שלמרבה הצער אנחנו (לפחות חלקנו) נאלצים להישאר. זה כמו דוד מאמריקה שכולם רוצים שהוא כבר יטוס הביתה ואומרים לו שלום בדרך לשדה תעופה ואז הוא חוזר עם התיקים כי מתברר שהמטוס נתקע

  9. יוסי Says:

    קצת ילדותי לטעון שדרכון וקשיי מקצוע הם הסיבה להישאר בארץ. קשה לחיות בחו"ל כי לא נעים להיות זר בארץ שבה אתה חי. זו פגיעה אנושה באיכות החיים, אפילו אם היבטים אחרים באיכות החיים משתפרים. אפילו מהגרים מקסיקנים בארה"ב או מהגרים פיליפינים כאן, עם כל השמחה שלהם על הכסף שהם מרוויחים, לא יכולים להתחמק מהירידה באיכות החיים שנובעת מהזרות, מכך שכבר אף פעם לא תהיה בעל הבית, אלא אם תחזור למולדתך.
    אגב, זו גם הטרגדיה הגדולה של ערביי ישראל. שהם חשים זרים במולדתם.
    מנסיוני ומהכרות עם ישראלים רבים שבחרו לחזור לישראל אחרי חיים חומריים טובים בארה"ב, זו הסיבה העיקרית לבחירה בחיים כאן.

  10. רונה Says:

    אני בדיוק נזכרת שבימי השריפה בכרמל רותקתי למכשיר הרדיו. גורלם של עצי הכרמל הדאיג אותי מאוד ,עוד לפני שידעתי על האוטובוס אפילו. בזמן ההאזנה לדיווחים נזכרתי איך בקיץ האחרון הייתה שריפה בקליפורניה שכילתה מיליונים על מיליונים של עצים. הייתי מתעדכנת בהיקפה מדי כמה זמן דרך בלוג הרכילות האהוב עליי, שסיקר את התקדמות השריפה מהזווית של הקרבה הגיאוגרפית לבתי סלבריטאים.
    מהעצים הקליפורנים בזמנו בכלל לא היה לי אכפת. ההיפך, אפשר לומר. ומותר לומר, כי זה לא עצים שלנו. אבל הכרמל שרף לי בלב, בחיי. חברה שלי שאלה אם בחי בר יש אלפקות ואני התבאסתי שהיא בכלל לא יודעת איזה חיות היו כאן. אחר כך הסוהרים פרנסו לי את החלומות כל השבוע. זה לא ממש משהו שאני יכולה להסביר, חוץ מהתחושה ש… נו, שאולי הייתי עם אחד מהם בטירונות. there u have it
    ואני זוכרת שלראשונה מזה הרבה זמן עטפה אותי חמימות נעימה. לרגע קט הרגשתי שארצי שלי בוערת, דגש על שלי. שיש לי ארץ שבה נולדתי ושאולי, במקום לענות את עצמי בשאלות כמו "מה היה אילו בגיל 20 הייתי קמה והולכת", או ב"מה עוד צריך לקרות כדי שתביני שזה הסוף כאן", אפשר להחליט שמסתכלים על זה ככה: אני אגור איפה שנולדתי. זאת הארץ שלי והיא אמנם מעפנה אבל זה הגורל שלי. פה אני אחיה, אעשה ילדים וכל זה, כי.. ככה. פשוט ככה. כמו כפרי בדרום איטליה.
    לא הרגשתי ככה מאז שחילקו לנו דגלי ישראל בגן ויצ"ו, ונפנפנו לשמעון פרס. אני זוכרת שהבנתי שזה איש טוב וחשוב שישמור עלינו ועל הדגלים. בכל אופן הרגע בכרמל היה רק רגע, ולצערי הוא חלף. אני כבר לא מצליחה להתחבר למקורות הכנעניים שלי , אתם יודעים, עם כל החרא שהומטח עלינו בחדשות בשבוע האחרון. חרא אנושי ששום אסון טבע לא יכול לקחת עליו אחריות. ולא סתם אנושי- כזה שקורה בבת ים ובשכונת התקווה, כלומר בגבולות עירי-מדינתי.
    אבל אני עדיין מתגעגעת לרגע ההוא הפטריוטי, שבו אהבתי את חלקת האדמה הארורה הזאת כמו שאמא אוהבת גם ילד מפגר. ואם להיות כנים, אז בעיקר לתחושה שאין מה לאכול את עצמי על שנשארתי מאחור. כי כשהרגע הזה עבר, חזרתי מיד לפנטז על כל מה ששם, במקום אחר, ש(כביכול) לא עומד להיגמר.

    • נועם א"ס Says:

      חותם על כל מילה ומוסיף:
      בשנותי האחרונות בחו"ל (סודר דרכון גרמני) פרצה אינטיפאדה 2000 וחבר שלי שגר אז בשכונת שפירא בת"א התקשר באמצע הלילה ואמר שהוא מתחרפן כי המון מוסט של יהודים כשרים התאסף מול הבית לידו, בו שיכנו משפחה של משת"פים מהגדה, יידו אבנים, ניפצו שמשות, התכוננו ללינץ'.
      בדירה הקרה בלונדון אני באותו הרגע התחלתי לאכול את הטיח מהקירות, ולא יכולתי להפסיק עד שנחתתי סופית בבן גוריון. המחשבה שארצי/עמי משתנים בצורה שאם אני לא אתמקם איכשהו פיזית בתוך התהליך הזה, לא יהיו אלו ארצי ועמי יותר, הייתה בלתי נסבלת.

      • דנהR Says:

        תודה. ניסחת בדיוק את מה שאני חוששת ממנו (כלומר, בנוסף לשפה, לתרבות, למצב הכלכלי, לבדידות, למחנק, ושאר זוטות).
        במובנים רבים חלק מהרצון שלי לעוף מפה נוגע לזה שאיני יכולה עוד. כלומר, כל עוד אני כאן, אשכנזיה (ברובי) מהמעמד הבינוני/בינוני-גבוה (מה שנשאר מהם), עם כל הפריווילגיות שנגזרות מהמצב הזו, כל גוש חרא חדש שצץ כאן הוא, בין היתר, עלי. על מצפוני, בשמי, וכן הלאה. התחושה היא שכל הפגנה או פעולה שאני מתייצבת בה (כמובן, מעט מדי, ולא מספיק וכו', אבל אפולוגטיקה היא עניין משעמם כשממילא אתה מכריז על עצמך כמי שהרים ידיים) היא בבחירת אצבע בסכר. ועייפתי כבר, וגם נראה כאילו שזה לא מספיק. אני רוצה לחיות במקום שבו כשמציתים דירת מהגרים אני לא אתכנס בעצמי מחמת הבושה, ולא אדע מאיפה ואיך להתחיל לאכול את הטיח מהקירות.
        הזיקה ביני לבין ישראל היא פיזיולוגית, ואני חייבת לחתוך אותה כדי לשרוד. אמה-מה, שברגע ששוב תתרגש איזה קטסטרופה, איך אוכל להתמודד עם זה שאני בחו"ל בזמן שכאן המדינה קורסת תחת יושביה, ואני לא עושה דבר?

    • א.ב. Says:

      נראה לי שאת מבלבלת בין אהבת הארץ לבין אהבת המדינה (או פטריוטיזם).

  11. רתם Says:

    מעציב

  12. הילי Says:

    אני לא מבינה מה הולך פה: פרסמת פוסט שלם על למה מבאס לגור בארץ ויותר סבבה לגור בחו"ל? ואז חצי-נימקת את זה מכל כיוון אפשרי (כלכלי, תרבותי, נדל"ני, פוליטי, תרבות בתי הקפה [?]), אבל לא ממש ירדת לשורש של אף עניין? אני עדיין מתקשה להאמין שכינית את הטקסט המגלומני ש"מוקדש לכל התל אביבים" כ"מופע של אמת" (ביטוי איכסי בפני עצמו).

    "אפשר לומר כל מיני דברים על תהליכים שקורים בישראל." אפשר, ורצוי, ויאללה – אפילו ממש כדאי. אבל אתה לא אמרת פה יותר מדי, ידידי, חוץ מהרבה מלל שניתן לסכם ב"תל אביב = חרא; ברלין = סבבה", וציטוט משיר של אביב גפן. אבוי.

    • ofrilany Says:

      קודם כל כן. אפשר לפרסם פוסט גם על פחות מזה. בכל מקרה, "ברלין = סבבה" זה בטח לא המסקנה

    • דנהR Says:

      יש טקסטים, כמו אלו של ר' נחמן מברסלב, או – להבדיל – הטקסט של עפרי כאן, שאם מנסים לתרגם אותם לטיעונים לוגים חוטאים לעיקר. כמובן שעפרי הוא בכל זאת בחור מאורגן, אז אם תתעקשי, תצליחי לארגן את המבנים הלוגיים ואפילו, אם תתאמצי, להתפלמס איתם.
      אלא שזה מחמיץ את כל הרעיון. הרעיון הוא להקשיב לניגון של הטקסט, ולשמוע ייאוש, ותלישות, וחוסר אונים ואי ידיעה וחוסר ביטחון לגבי המחר.
      ברלין=סבבה? בכלל לא. תל אביב=חרא? עוד יותר לא.
      אבל אני לא יודעת מה יקרה איתי כאן עוד כמה שנים (עשור?), וזה מאיים עלי, ואני מפחדת ועצובה ורע לי. זה הטיעון, בגדול. נסי להפריך אותו לוגית.

      • הילי Says:

        אני לא יכולה – וגם לא רוצה – להפריך לוגית את הרגשות שלך, כמובן. אבל אינני מוצאת בטקסט הנ"ל את הניגון עליו את כותבת. אני שומעת ממנו ייאוש ובלבול – זה בהחלט מובן לכל קורא, אבל אני שומעת גם המון התנשאות, קישורים לוגיים (כן, לוגיים) מנותקים מהקשר, כתיבה אינטואיטיבית שאינני חזקה מספיק כדי להגיע לרמות גבוהות של תקשורת עם הקוראים. אם לקצר – אני חושבת שזה טקסט לא טוב, כי הוא *כן* מנסה לטעון טיעונים לוגיים אמפיריים, אבל מבסס אותם רק על תחושותיו האישיות והרפלקציה האינטואיטיבית והכלל-לא שלמה שלו.

      • ofrilany Says:

        הילי, קודם כל נימת הנזיפה לא ברורה לי – לא אצלך ולא אצל אנשים אחרים שמגיבים לפעמים. בכל מקרה, אני דווקא די מרוצה שאת אומרת שהפוסט לא קוהרנטי או כושל מבחינה לוגית, כי הואשמתי כבר ברהיטות יתר. לגבי זה שהטקסט לא טוב – ניחא. ממילא ניסיתי בעיקר להנציח אווירה מסוימת.
        ועם זאת, כיוון שכנראה לא הייתי לגמרי מובן, אציג את הטיעון בתמציתיות, ואולי אוסיף קצת:
        1. שמעבר לכל הדיבורים על מה שקורה בארץ או בעולם, בקנה מידה גדול, נכון לדבר מדי פעם על מה שקורה ספציפית לאנשים שכותבים וקוראים את הבלוג הזה, מה שקורה לצורת החיים שלהם ולאפשרויות שלהם. למעשה, ממילא הרבה פעמים אנחנו מדברים על זה גם כשאנחנו לכאורה מדברים על פלסטינים. אז עדיף לפעמים להיות גלויים, גם אם זה נשמע כמו התבכיינות.
        1.א' אבל כשמדברים על הדברים האלה, צריך לקחת בחשבון שמבחינה מסוימת כל אחד לנפשו, ושלא כולנו באמת באותו מצב.
        2. שאם מסתכלים על האנשים שמגיבים כאן, אז עובדתית, הרבה מהם נמצאים בחו"ל, וזה כנראה אומר משהו.
        3. אבל לא כולם. יש אנשים שלא נמצאים בחו"ל, וגם אם ההבדל הוא די שרירותי, הוא קיים.
        4. שיש אנשים שאולי היו רוצים להיות בחו"ל, אבל לא ממש יכולים, למשל כי הם כבולים לשפה העברית. ושאם לדבר על עצמי, אני לא בטוח שהגירה היא בהכרח אופציה מבחינתי, ושהייתי אולי מעדיף לגווע עם התרבות העברית.

  13. אהד Says:

    הכי כואב לי לראות את אזרחי ישראל מפגינים נגד הפליטים, כמו חבורה של ילדים שננטשו על ידי הוריהם באיזה בית יתומים ללא השגחה, עם הנהגה שלא מתפקדת עשורים רבים ועסוקה רק בגזילת משאבים וחלוקת השלל- מפגינים נגד הפליטים ומתבלבלים בין חוסר התפקוד המערכתי של הממשלות לאורך שנים, לבין חבורת הפליטים עליהם מוציאים עלילות דם. ועוד לשמוע את ביבי מבקש מהציבור: "לשמור על החוק" ממש נשמע כמו- "תשתדלו לא לפגוע לפליטים בפנים כשאתם מכים אותם".

  14. שני קדר Says:

    ואפשר גם להשאר ולהלחם. היה רגע בהפגנה האחרונה של האגודה לזכויות אדם, כשהגעתי לכיכר וראיתי את התהלוכה מתקרבת, ופתאום קלטתי שגל של פליטים סודנים הצטרף להפגנה: הפנים שלהם היו נרגשות, הם הרימו ידיים וצעקו. חברתי שמתנדבת באס"פ, ארגון שעוזר לפליטים אמרה שהיא לא מאמינה שכל כך הרבה הגיעו כי בדר"כ הם מפחדים מהשוטרים. ליבי גאה מתהרגשות והתחלתי לחייך: איפה עוד אפשר לרצות להיות חוץ מבמקום שאפשר להרגיש את קצה המהפכה מדגדג באצבעות? עם כל פעימה של יאוש והתדרדרות במדרון החלקלק, אנחנו קרובים יותר. בשני הקיצים שביליתי בברלין, עיר יפהפיה שיש לה מקום חם בליבי, הלכתי להפגנות והדבר היחיד שהרגשתי זה: "צריכים אותי בבית". זאת רק ברלין, וזאת רק תל אביב. ולעובדה הרנדומלית שנולדתי ישראלית, דוברת עברית אין שום משמעות למעט העובדה שזה הבית הדפוק שלי, הבית שצריך אותי, ואני רוצה לראות מישהו/י שלא רוצה לבכות כשהוא/י שומעת את המשפט "לא אוותר לה, אזכיר לה, ואשיר כאן באזניה עד שתפקח את עיניה".
    אין לי סנטמינטים ללאומיות או לדת, אני מתעבת את שניהם, אני מדברת על משהו אחר – רגשי וראשוני הרבה יותר: תבונה. רגישות. שפיות. אהבת אדם ואישה שנובעת מתוך רצון קהילתיות. הדברים שאני רואה בבלוג הזה ובבלוגים אחרים, הדברים שאני רואה בעיני חברתי מאס"פ והפליטים המדהימים שלה (שאחרי כל מה שהם עברו, שאנחנו יכולים רק לדמיין). כן כן, הרוח הקהילתית והכל – זאת שנחה בברלין אבל פועמת בישראל. כי אני לא מכירה תחושה חזקה יותר מתחושה של בית. כי אחרת לא היינו טורחים לדבר על זה, ולהתגעגע (אחד לשניה, לאיך שהיינו, או לתקווה שהיתה לנו פעם). ואני לא מדברת אלא על רגעים קטנים, על תחושה ממוסמסת שקשה להתמקד בה מול גלי האדישות והניכור, בעיקר כשאני בארץ. זה לא מספיק, אבל אולי במחנה הפליטים, כשפסייבוק וסמסים לא יסיחו את דעתנו, נוכל סוף סוף להתחיל לתכנן את המהפכה.

  15. איריס חפץ Says:

    הי, עפרי ותודה.
    בתור מהגרת, שגם לא התחילה ממש כמהגרת, אלא חשבה לנצל הזדמנות לצאת מהארץ לשנה, וברגע שזה התאפשר נשארה יותר, זה בטח מעניין לקרוא את כל זה.
    אני מקווה שזה לא ישמע כמו משהו של דודה טרחנית או פעילת הסוכנות לזהות יהודית ולא ישראלית. בתור מישהי שגם חיה כל כך בעברית, זה היה בשבילי גם משהו שהיה קשה לדמיין, לחיות בשפה אחרת.
    את המאמר הראשון שפרסמתי בזודוייטשה צייטונג, שהוא עיתון גרמני לאללה, כתבתי על ה
    Einbürgerungstest כמכתב פתוח לאנגלה מרקל. כתבתי אותו בעברית ואז תרגמתי לגרמנית קלוקלת ואז נתתי לעורך פרטי שישפר את זה. את המאמר האחרון שלי כבר כתבתי מיד בגרמנית, מה שלא הייתי יכולה להעלות על דעתי לפני כמה שנים.
    אז לא: זה לא שאני חיה בגרמנית. אבל אני חיה גם בגרמנית וגם בקרב גרמנים.
    ומה שיהודי בעיני, למרות השמד הציוני, זה הקוסמופוליטיות והיכולת להעביר את הערכים האוניברסליים שלך לכל מקום.
    את כל זה אני כותבת מעמדה מרופדת כאן, ולא רוצה לזלזל לרגע בקשיים של פרנסה (שהם הרבה יותר משמעותיים מדרכון, למרות שדרכון היה מסדר לך פה דמי אבטלה, אבל בשביל זה אפשר הרי להתחתן).
    אתה לדעתי עושה קצת יותר מדי גלוריפיקציה לאנשים כמו קורט טוכולסקי. הוא היה מסוכסך עם העולם עוד הרבה לפני שהנאצים עלו: החליף דתות וקבוצות ייחוס ונשים. אין בזה כל פסול כמובן וזה לא מוריד פסיק ממה שאני חושבת על כתיבתו הגאונית. אבל הפרשנות שלפיה הוא כביכול בחר להתאבד ברגע שראה את תרבותו מתאבדת, ואני יכולה לדמיין מאיפה היא באה, לוקחת גם לו את המניעים האישיים שלו שלא קשורים רק לפוליטיקה הגדולה והאיומה שהיתה אז. היה גם את ברכט שהחזיק מעמד בשבדיה, אחרי הכל לא המקום הכי רע אז, סידר לעצמו כמה נשים והמשיך לחיות בגרמנית, גם בארה"ב וגם במזרח גרמניה אחר כך. רק למשל…

  16. יותם Says:

    מדוע טון הגב-אל-הקיר, שנודף מנוסטלגיה יהודית קצת סנטימנטלית ולא בהכרח הולמת את מצבו האקטואלי של העם היהודי. רוצה לומר שמן הסתם היית יכול להשתלב ככותב טור על אפייה בארקנזס טיימס, לייפסטייל בלייפציגה וולקסצייטונג ואולי אפילו מגיש פינת פרשנות פוליטית מטה-היסטורית בערוץ טלוויזיה מקומי בנוואדה (האחרון יכול ממש להתאים לך בעיני). השאלה היא בשביל מה?
    הצרה היא שביחס לכאן העולם הוא באמת לא מקום מעניין כל כך, ונדמה לי שקשה יהיה להתחיל להתעניין בו. קשה לי לחשוב על עצמי חי במקום אחר, בעיקר משום שאני לא חושב שאי-פעם אתרגש מהפולמוס על מסיבות תה, מצב השמאל הגרמני או אפילו וויקיליקס. כאן בהחלט אסכים איתך, שכבר עדיף להתאבד.
    מכאן שלחיות כאן זה לא לגמרי כורח, אבל לא בדיוק בחירה – אלה פשוט החיים עצמם, ואין ממש חיים אחרים מהם.

  17. אלי Says:

    יפה. עצוב. קראתי את הקטע בקול לד. ושנינו חטפנו דיכאון (על אף שיש לי דרכון זר).
    כל הכבוד לשניכם, עפרי וגל, שאתם לא רק מלקטי עוולות, סטייל הבלוג הפוליטי הממוצע, אלא שמים את הכל במסגרת רחבה. אני נדהם מהיכולת שלכם כל פעם מחדש לפגוע בול, לפחות במה שאני חושב. אחרי הדיכאון, יש משהו מעודד ביכולת להגדיר נכון את המצב. כך גם אתה מרגיש שאתה לא לבד. וגם אם ברור שאין יותר מידי מה לעשות, לפחות אפשר לחשוב על האופציות בצורה יותר מףוכחת.

    אגב, "מכל זה, לא צריך להבין שאני פסימי. תהליכים חברתיים קורים. שכבות חברתיות מסוימות נמחקות. יש בזה יופי מסוים" – המשפט הזה ראוי לפרס ההכחשה/רציונליזציה של השנה.

  18. איתמר Says:

    רבות התגובות פה שאומרות "ישראל צריכה אותי". האמנם ישראל צריכה אתכם או שאתם צריכים אותה?

  19. יסמין Says:

    שכבות חברתיות מסוימות נמחקות – לא; הן עוברות למקומות אחרים. אחרי יותר מעשר שנים במרכז תל אביב גם אני נאלצתי להגר ממנה (ממש רחוק במונחים תל אביביים) בגלל התהליכים העוברים על שוק הנדל"ן, וההפתעה הגדולה היא שיש חיים גם מחוץ לתל אביב, סליחה בעדהקלישאה. אבל כן, אף על פי שעכשיו אני גם מתגעגעת אליה, התגלית הזאת בהחלט הפתיעה אותי. לא שאני רוצה להישמע אופטימית חו"ח, אבל במקום רק עיר אחת וספר גדול ומשעמם, אולי ייווצרו פה יותר קהילות חיות, מובחנות באופיין, עם כל מיני סצינות, בכל מיני מקומות בארץ? זו אופציה לא רעה.

  20. אבי Says:

    אפשר לחשוב שבערים אחרות הנדל"ן לא עולה בצורה קיצונית. אני לא חושב שיש היום הרבה צעירים שיכולים לקנות בלי עזרתם של ההורים ומשכנתא גבוהה דירה בפ"ת.
    אגב, ת"א מעולם לא הרשימה אותי. עיר בלי מבנה היסטורי חשוב אחד, בלי מבנה ארכיטקטוני מרשים אחד, עם הרבה לכלוך, זיהום ופקקים, עיר בלי מטרו או חשמליות, שהדבר היחידי שיש לה להתגאות בו זה בתי הקפה והפאבים שלה.

    • עוז Says:

      אפשר לעבור לקרית גת, זה באותו זמן-מרחק מתל אביב כמו כפר סבא ויותר זול.

      • Assaf Says:

        עוז,

        לגבי תחבורה אתה צודק שמאז שיפור קו הרכבת קרית גת התקרבה למרכז.
        אבל האם בדקת את מערכת החינוך בקרית גת, את איכות השלטון המקומי ומה אפשר לעשות שם בערב? ואיך מקבלת החברה המקומית זוג של צפון-תלאביבים או ורדרדים אחרים שבאים לגור בשכונה שלהם? אני מדבר כמי שעבר לאזור בסוף שנות ה-90 וחי שם 5-6 שנים נטו, ושמשפחת אשתו חיה באזור יותר מ-50 שנה ורבים מילדיה עברו במערכת החינוך של קרית גת.

        אגב, מפעל אינטל שעבדתי בו הציע ועדיין (עד כמה שידוע לי) מציע די הרבה כסף לעובדים שעוברים לגור עד 15 ק"מ מהמפעל, שזה בעיקר קרית גת ועוד כמה מושבים. כמעט אף עובד לא עבר לגור בעיר עצמה. סנוביות? אולי. אבל גם החלטות משפחתיות שהוחלטו לאחר בחינה קצת יותר מקרוב של איכות החיים בעיר.

        האמת שזה די מדהים וגם מתאים לרוח הפוסט הזה. בישראל על כל השינויים הדרסטיים שהיא עוברת, יש דברים שנשארים תקועים בעיקר בתחום היחסים החברתיים-כלכליים בין קבוצות. הקו הדרומי של ה"יישוב" ממלחמת 1948, קו באר טוביה – נגבה, היה ונשאר הקו הדרומי של מה שנחשב, וגם מרגיש כמו, ישראל הראשונה.

        חוץ מאשר היבטים נקודתיים רבים שאפשר לפרוט לפרוטות, מעבר לאותו קו גיאוגרפי יש תחושה כללית של חיים בתוך הזנחה וחוסר עתיד, או של עתיד מוגבל מאוד באפשרויותיו. ראיתי די הרבה משפחות, חלקן עם חזון ומעוף וכישורים חברתיים טובים בהרבה משלי, מגיעות מן המרכז, נשחקות ועוזבות.

        אבל אדרבא, מי שמוכן שינסה. כצעירים שאין להם עדיין יותר מדי על הראש, זה שווה בדיקה. רק כדאי להיות מודע מראש כדי לא להתאכזב.

      • מרמיט Says:

        אסף, תשובה מרתקת ומעוררת מחשבה.
        תשואות.

        (תודה, וסליחה על התגובה הבלתי-אינפורמטיבית בעליל.)

      • Assaf Says:

        תודה!

      • עוז Says:

        אולי אני יוצא קצת צעיר חסר אחריות אבל לא יכולתי להתאפק:

        איזה מזל שלא נולדתי צפון תל-אביבי ואני זכאי למוביליות חברתית ויכול לגור מחוץ לתחום המושב. לא ידעתי שיש לנו בארץ אנשים שמצבם כה קשה..

      • אסף אורון Says:

        עוז

        אני שומע את נימת האירוניה. כולנו הישראלים אוהבים לקטול אבל פה קצת פיספסת. תיארתי מצב ישראלי נתון שחוויתי אותו בגוף ראשון, ואתה בוחר לרדת עלי אישית. שיחקת אותה.

        אתה יכול לקרוא לזה "תחום המושב". העובדה היא שהיישובים והשכונות בארץ בהם יש מערכות ציבוריות וחינוכיות מתפקדות היטב הם אכן מעין "תחום מושב" של מעמד עליון ובינוני-עליון, מורכב בעיקר מאחוסלים וממזרחים שהתבוללו בתוכם. לרוע המזל זה מיעוט קטן מכלל היישובים בארץ. אני מדבר על מקומות כמו כרמי יוסף, תימרת, להבים, וכו' וכו'.

        אני וזוגתי עשינו בחירה מודעת לא להסתגר במובלעת כזו, לא מתוך רצון "לרדת את העם" אלא באמת מתוך תחושת שייכות ואי-התנכרות. אם היתה אידאולוגיה, היא היתה בעיקר כזו של אנטי-סנוביזם. ואז אחרי שהתמקמנו, נתקלתי חוץ מן הבעיות האובייקטיביות הידועות, גם בסוג של גזענות הפוכה אנטי-אחוסלית. זה לא היה אצל כולם, אבל זה היה מספיק מורגש בשביל להיות לא נעים. מה שמעניין שהטינה הזו היתה בעיקר אצל בני הדור שלנו ילידי שנות ה-60 וה-70 ולא אצל דור ההורים שלהם שהיה מוכן יותר לקבל.

        באיזשהו מקום זו תמונת ראי של מה שמזרחים או דתיים או ערבים עשויים להרגיש במקום כמו כרמי יוסף. אם אתה יודע להתבולל מספיק (להתנהג מספיק דומה למזרחי) יש יותר סיכוי שיקבלו אותך. אם האשכנזיות שלך בולטת כמו איזה מה-שמו, אז יחשדו בך וירכלו מאחורי הגב ולפעמים גם בפרצוף.

        עכשיו אולי הבנת. אם זה הופך אותי למפונק מדי בשבילך, קח עלי עוד סיבוב. תרגיש חופשי.

      • איתמר Says:

        אסף אולי תרחיב לנו איך עושה מזרחי, בשביל לשרוד טוב יותר במזרח התיכון, שהוא כידוע מושבם של המזרחים. זתומרת.

      • אסף אורון Says:

        אתה מבלבל בין הפרטי לכללי.

        הבעייה הכללית שלנו במזרח התיכון היא פשוטה בהרבה מהבדלי תרבות, ולמעשה הבדלי התרבות משמשים כתרגיל הסחה. אנחנו משחקים אותה שזה בסדר לגנוב ולשדוד מהשכנים ולשקר עליהם כדרך חיים, ומצדיקים את זה דרך טענה לעליונות תרבותית או קושאן מן התנ"ך. נפסיק להתנהג ככה, יקבלו אותנו. אולי לא תהיה כאן חברות מדהימה, אבל דו קיום סביר כן.

        ברמה הפרטית לא גנבתי כלום מן המזרחים שלא קיבלו אותי ביישוב שגרנו בו. אבל הם חשים (אני משער) שבאופן כללי המערכת שודדת אותם, ומזהים אותי איתה. עם הזמן זה השתפר, גם בגלל שנכנסו ליישוב עוד משפחות עם רקע יותר מגוון. אבל בינתיים עזבנו, בעיקר מסיבות אחרות.

      • עוז Says:

        אסף, אני מצטער עם העלבתי, לא התכוונתי לפגוע בך, פשוט משהו בתמונה לא הסתדר לי והצבעתי על זה בצורה עוקצנית.
        בכל זאת, אני גר בלהבים,גם אני בבועה, אבל אבא שלי הגיע מהמעברה בירוחם(הצד הרומני) ואת המשפחה של אמא שלי זרקו בצפת.

        פשוט מההיכרות שלי עם קרית-גתניקים, מדובר באנשים בדיוק כמוני, אין איזה פערי תרבות תהומיים, רק פער כלכלי, ויותר קטע של לגדול בשכונה.
        בבית ספר שלי היו שלל אנשים מבאר שבע, נתיבות, אופקים, ירוחם, דימונה.
        אוקיי, אז יש במקומות כאלה יותר ערסים ופרחות, גזענות כלפי אשכנזים?
        מה, זה שצוחקים עלי שאני אשכנזי טחון, ועל מישהו אחר שהוא תימני תחמן, ועל מישהו אחר שהוא רוסי/ערבי/קפקזי עבריין/מושבניק ערס/גר בדימונה?

        אולי אני לא מבין את מה שאתה חווית, כנראה שכשאתה כבר נשוי או עם ילדים וממוקם במקום מסוים קשה יותר לעשות את המעבר.אבל מהמקום שאני נמצא בו אני לא רואה בעיה בלגור בבאר שבע, או בירוחם או בקרית גת. בשבילי זו ממילא עיר- לא מקום מאוד קהילתי, שאפשר לחפש בו את הנישה שלך. ואני לא חושש מיחס עוין על רקע אשכנזיותי,זה נראה לי מוזר בהתחשב בזה שבכל המקומות האלה יש לא מעט אשכנזים(או אשכנזואידים מזרח אירופאים) גם אם יש רוב מזרחי.

      • Assaf Says:

        עוז, ההתנצלות מתקבלת.

        כמובן שאני חושב ותמיד חשבתי שכולנו "אנשים כמוני וכמוך" ובטח ובטח שאיני חש כל עליונות תרבותית.

        חשבתי גם שכבר צברתי היכרות די מקרוב עם "ישראל השנייה", ואני יכול להשתלב ביישוב בפריפריה בלי בעיות מיוחדות. חוץ מזה שכאמור, אשתי היתה בת האזור וגיסי כבר גר באותו יישוב.

        אולי בדיוק בגלל זה לא הייתי מוכן נפשית לקבלת הפנים העויינת.

  21. עומר א. Says:

    עפרי –
    בבקשה אל תתאבד.

    • ofrilany Says:

      בסדר. אבל אני אשקול את זה שוב בכפוף לתנאים

      • עומר א. Says:

        טוב, אז אחרי שהבהרנו את הנקודה הזו, ובתקווה להשפיע על התנאים העתידיים, יש לי עוד כמה הערות:

        א. הפוסט הזה תפס אותי בבוקר של כאב מיואש, שבחלקו היה קשור לגלות האישית שלי מתל אביב, ועשה לי מאוד טוב להיזכר דרכו בהקשר הקולקטיבי-פוליטי של הגלות הזו. זה מקל על הצער, ובאופן פרדוקסלי משיב בו שמץ תקווה. אז תודה.

        ב. הגירה היא פנטזיה נחמדה, אבל נראה לי די ברור שהמערב בכללותו הולך לאותם כיוונים שאנחנו כאן הולכים. אולי קצת יותר לאט. הגירה אולי תקנה לך (או למישהו אחר) עוד עשרים שנים של שקט, אבל בבוא העת תציב אותך בעמדה חלשה הרבה יותר: מבוגר יותר, מהגר, יהודי. לא בטוח שמשתלם כל כך.

        ג. עולה הרושם מהפוסט שעניין ההתקיימות המטריאלית האישית שלך הוא לא המרכזי כאן, אלא גורלה העצוב של ההוויה התלאביבית/אקדמית (למרות שהחפיפה ביניהם לא מלאה). אולי כדאי להזכיר שמפעל כמו "ארץ האמורי" הוא נקודת פתיחה מצוינת לבניית מסגרות חליפיות למוסדות בדעיכה. אם תל אביב אכן מתה, הרי שכאן מתרחשת תל אביב של מעלה, שממנה אפשר להתאבל על מה שהיה, ולהתחיל לבנות את מה שיהיה. אם האקדמיה גוססת, כאן נוצרת בדיוק הקהילה שתוכל ליצור את האקדמיה של המאה ה-21. זה מן הסתם יהיה יותר קשה בלי התקציבים השלטוניים הנדיבים, אבל מצד שני היעדר החיבור למוקדי הכוח יאפשר לתשוקה ה"אקדמית" ביטוי מזוקק יותר (למשל: קשה לי לדמיין כתיבה כמו זו שמתרחשת כאן לפני 20 שנה). ומעט קולקטיביוּת יכולה גם להקל על קשיי ההתקיימות החומרית.
        בקיצור, אם נרצה אין זו אגדה.

      • ofrilany Says:

        תודה עומר. אתה צודק כרגיל, ובקרוב אכתוב על זה

  22. Assaf Says:

    עופרי,

    תודה על פוסט שהוא אחד החשובים שלך (כבר קצת מעייף להוסיף את הסופרלטיב הזה…) ובעיקר אולי האישי החושפני והכנה ביותר. גם ההערה הזו שלי היא בפסים דומים.

    תראה, בתור מי שלא חי בארץ 8 שנים קשה לי להעריך עד כמה תחושת החנק באמת מתחילה לעבור בזמן האחרון להיבטים מאוד מעשיים ששוחקים גם את המעמד הבינוני. אני מקבל את העדות שלך שזה אכן קורה ברמה כזו או אחרת. כשהגעתי לביקור באביב האחרון אחרי השהות הרצופה הארוכה ביותר בחיי מחוץ לארץ (כמעט 4 שנים), מה שהיכה בי יותר מכל היה דווקא אווירה של הדוניזם. בעיני זה נראה לי כמו בריחה, אבל לא יכולתי לשתף אף אחד חוץ מאשתי באבחנה הזו – גם ככה אני מסומן כ"שמאלני מטורף שרואה רק את השלילי".

    בכל אופן, אם זה מעודד אותך, אשריך שעדיין אתה לא יכול לדמיין חיים אמיתיים במקום אחר. גם אצלי זה היה כך עד מתישהו ב-2001-2002. למרות שיש לי דרכון זר, מעולם לא חלמתי לנצל אותו חוץ מאשר למטרות טיולים. ואז בשנה השנייה של אינתיפאדת אל-אקצא הרגשתי שישראל עוזבת אותי. הארץ בה גרתי ובעיקר האנשים שחיו בה הפכו להיות עם זר, או יותר נכון כמו בסרטי האימה המפלצת שמתחבאת בתוך אדם היקר לך שאתה חושב שאתה מכיר, פתאום יצאה והשתלטה עליו לחלוטין. למרות שנכנסתי באותה שנה חזק לפעילות נגד התהליך הזה, גם בשטח וגם בכתיבה ברשת, ולמרות שהיכרתי המון אנשים נהדרים שניסו לעשות כמוני וחלקם עדיין חברים שלי, היה איזשהו נזק בלתי הפיך בתהליך הזה, נזק לתחושת הבית. אגב, זה לא היה קשור בכלל לביטחון אישי או לפיגועים, אלא לשינוי האישיות של עם ישראל ולהפיכה השקטה שהתבצעה במסדרונות השלטון, ושהתקבלה כגזירת גורל או אפילו כשינוי מבורך על ידי כולם.
    .
    החל מאיזשהי נקודה ב-2002 הרגשתי שזה כבר לא משנה אם אחייה בארץ או בחו"ל, בכל מקרה ארגיש בגלות. ובעצם כמו שחווה כתבה מזמן, הייאוש והכאב יהיו אולי חדים פחות בחו"ל. וזה המצב עד עכשיו. גלות. לא הפכנו למקומיים כאן, וישראל רק הולכת ומתרחקת. לא פעם עשינו הכנות נפשיות ומעשיות לחזור, וכל פעם קיבלנו מסר חד-משמעי בצורה כזו או אחרת, שעדיין לא הגיע הזמן.

    קשה לי להגיד אם הקדמתי את זמני בתחושה הזו שהביאה אותנו לעזוב לפני 8 שנים, או שזו היתה שטות לעזוב ועדיף היה להישאר ולהקדיש את עצמי למאבק תוך חיכוך מתמיד עם רשויות החוק והמעגלים המשפחתיים והחברתיים שלי, מה שלפחות היה נותן טעם ברור לחיים. אני ממשיך להיות מעורב גם מכאן, אבל זה לא אותו הדבר.

    בעניין הזה, כל אחד צריך לאכול את הדייסה שבישל ומה שטוב למשפחה אחת לא מתאים לאחרת. בכל אופן אני ממליץ להמשיך ולהיאבק כמה שיותר. זו התרופה הטובה ביותר לייאוש. טוב מאוד שכבר יש לך רעיון, כמו שאתה רומז.

    אני מוסיף עוד שאלה יותר נקודתית ועובדתית, בהערה נפרדת. שוב תודה על הפוסט הזה.

  23. Assaf Says:

    שאלה נקודתית ועובדתית. היא קשורה גם לאותו הדוניזם שראיתי בביקור האחרון שלי בארץ.

    ישראל הרשמית לא מפסיקה להשוויץ ש"עברנו את המשבר העולמי בלי להרגיש", ושננקטו כל הצעדים הנכונים. המדדים הכלכליים מראים על אבטלה יורדת, צמיחה בריאה, המשך עליית הצריכה וכו' וכו'. אישית ה"שגשוג" הזה מצטייר לי כמו עוד ביבי-בלוף, בועה שתתפוצץ. משהו שדומה יותר מכל ל"שגשוג" הרה-האסון בארה"ב ב-2003-2007 תחת בוש. התחושה הזו מתחזקת בעיקר נוכח העובדה המוזרה, שאותם ה"צעדים הנכונים" שננקטו בארץ הם בדיוק המרשם הכלכלי של בוש שבעצם *גרם* למשבר העולמי. פלוס הימור מדינתי ערמומי, אבל די מטורף, על שער הדולר.

    אז כמה שאלות: אם באמת יש שיפור כלכלי ברמה הסטטיסטית, איזה סוג של מקומות עבודה חדשים נוצר בארץ? אצל אמריקה של בוש מה שקרה הוא שבמקום עבודות ייצור תעשייתי שנעלמו, הופיעו מקומות עבודה מעפנים בוול-מארט וסטארבאקס, ואח"כ עם בועת הנדל"ן גם הרבה סוכנות נדל"ן ומנהלים פיננסיים כאלה או אחרים – מקומות עבודה שרבים מהם התאיידו כמובן. אז מהם מקומות העבודה החדשים בישראל של השנים האחרונות? ואם יש כזו שחיקה של המעמד הבינוני, איך זה שזה לא ניכר בנתונים ואיך זה שאנשים ממשיכים לחגוג (כמו שגם כותבים כמו גדעון לוי מתארים)?

    לסיום הערה לא ממש קשורה: קלעת בול שכתבת שהאקדמיה היא זומבי. בעצם זה מוסד שהצליח לשמר מבנים חברתיים של ימי הביניים במאה ה-21, ושלא מוכן בשום פנים ואופן להתרענן וללמוד מטעויותיו אלא להיפך, נצמד לעטיני השלטון והכוח כדי לשמר את העיוותים שלו. זה אגב מצב אוניברסלי שאינו מוגבל לארץ, למרות שאני משער שבארץ זה עוד יותר קיצוני.

    • מרמיט Says:

      אני לא עופרי, אבל אני יכול לנחש כמה רמזים, סובייקטיביים לעילא:

      1. בועת הנדל"ן בישראל לא פרופורציונלית לכלום. לא ברור לי מה בדיוק מתדלק אותה (ואשמח להסברים), אבל הרבה אנשים ניזונים ממנה.

      2. ישראל חיה על אוויר – הן ברמה האישית (המעמד הבינוני חי על אשראי; הבנק שלי חזר להציע לי הלוואות בשמחה ובששון, אחרי תקופת בהלה קטנה בשיא המשבר), והן ברמה הממשלתית: אני מבין שפישר מדפיס כסף כמו שוליית הקוסם.

      3. תעסוקה – אני מניח שמגזר האבטחה/שמירה/קבלנים של כוחות הביטחון בצמיחה מתמדת… וכל מי שיכול לחבר מילים ברצף סביר הולך לעבוד בפרסום.

      • עומר Says:

        זאת הבעיה עם רשמים סובייקטיביים, הם יכולים להטעות (בפוסט, אבל יותר מזה בתגובות, מתגבש היחס להווה כנורא, לעבר כנפלא, ולעתיד כקטסטרופה). אין לי כח לניתוח כלכלי מקיף עכשיו, אבל חלק מההערות הכלכליות כאן מוטעות, להבנתי:
        1. לגבי ההערה על הדפסת הכסף – דוקא ישראל לא מדפיסה כסף. את זה ארה"ב (ובמידה פחותה מאד, בריטניה) עושות. האימה מפני אינפלציה בארץ גורמת לזה שזה צעד שכמעט לא מצוי בארסנל הכלכלי בארץ. מחזיקים את השקל בשער גבוה יחסית על ידי קניית דולרים, אבל זה לא אותו דבר בכלל כמו הדפסת כסף. אגב, למדינה כמו ישראל, שחובותיה נקובים לרוב בדולרים, יש גבול בתועלת של הדפסת כסף.

        2. "המחירים עולים ועולים" (ההערה של נועה ו) – לא נכון. המדדים בשנים האחרונות הם נמוכים מאד – ב-3 השנים האחרונות חצינו פעם אחת את קו ה-1% בחודש, וזכינו לכמה חודשים עם מדד שלילי.

        3. ההערה "ישראל חיה על אוויר" היא קצת שלהי המאה ה-19/תחילת המאה ה-20 (הלופטגשעפט היהודי). למיטב זכרוני (ולא וידאתי את הנתונים שוב) שיעור החסכון של הציבור בעלייה בשנים האחרונות, ונבלם הגידול המתמיד באוברדראפט של האזרחים. לגבי בועת נדל"ן אני דוקא מסכים שקיימת, אבל, להבנתי, אחד מהגורמים המרכזיים שמתדלקים אותה זו בדיוק העובדה שיש נתחים רחבים בציבור שיש להם רווחה כלכלית, והם מחפש מקום לשים את הכסף העודף שלהם.

        4. התעסוקה בארץ גדלה, בין היתר, בשל גידול ביצוא. משמע, אלה עבודות "יצרניות" (בהגדרות ארכאיות של שנות ה-50, אבל מילא). לא התעמקתי בדוחות תעסוקה, אבל "מנפאואר" מדווחת שיש גם גידול בקרב מוקדני טלפונים, בקרב נהגי משאיות כבדות ועוד דברים… איזה עבודה חוץ מפועל עמל נחשבת לעבודה טובה? (אישית, אני חושב שבמדינת ישראל – וגם בחגורת החלודה האמריקנית (ככה מתרגמים rust belt?) עדיף להיות יועץ פיננסי מעובד טקסטיל, אבל לא משנה)

        5. הצעדים הכלכליים בישראל בעשור האחרון שונים באופן די בולט מאלו בארה"ב של בוש. בוש הוריד מיסים והשאיר את ההוצאות כשהיו (הגדיל אותם, כשמסתכלים על המלחמות שהוא ניהל, כמו גם – מה שמן הסתם פופולרי יותר בקרב קוראי הבלוג הזה – שיפור ניכר בתנאי ביטוח הבריאות למבוגרים – מדיקייר). נתניהו, כשר אוצר, דוקא ניהל מדיניות די תקיפה (יחסית לישראל) של חיתוך בהוצאות (מה, אני היחיד שזוכר את נבואות האפוקליפסה שהקיצוצים שלו יביאו לאבטלה של עשרות אחוזים?). עכשיו הוא קוצר את היבול ההוא, אבל לא ממשיך בקיצוצים, אז אולי המשפט על מדיניות דמויית בוש יהיה נכון במבט לאחור עוד 5 שנים, כשיגיע המשבר בעקבות ההתנהלות העכשוית…

      • אדוה Says:

        http://www.adva.org/uploaded/social%20report-2010-A_1.pdf

        אגב, כל ילד שלישי בישראל הוא עני.

      • אסף אורון Says:

        עומר, תודה על התשובה המלומדת. בקשר לצעדים הדומים לאלה של בוש, התכוונתי בעיקר לתגובה למשבר שבישראל התבטאה בעיקר בקיצוץ מיסים והוצאות ממשלתיות (קצת סותר אחד את השני), וניסיונות לעודד עוד יותר את בועת הנדל"ן. בנוסף לכך, פישר הכפיל פי כמה (לא יודע אם פי 3 או פי 4, אבל משהו כזה) את יתרות מטבע חוץ, מה שבעצם מסתכם בהימור מחושב על שער הדולר. זה קנה לכלכלת ישראל זמן לנשימה לטווח קצר, אבל לא ברור באיזה מחיר.

        בקשר לייצוא – בדיוק בדקתי וכמו שחשבתי, ישראל ממשיכה לייבא כ-20% יותר משהיא מייצאת. זה נתון די קבוע בעשור האחרון, אםל אינני טועה. ההיי-טק צימצם את גירעון סחר החוץ מכ-40% לכ-20%, אבל שם הוא נשאר ושום דבר שביבי עשה לא שינה לכאן או לכאן.

        יש פיקציה מרגיזה בארץ כאילו ביבי עשה איזה נס כלכלי. ההיפך הוא הנכון. נתוני התל"ג שמנופפים בהם כאילו "קפצו" כשהיה שר אוצר ב-2003-2005, בעיקר בגלל שמודדים תל"ג בדולרים והיה לו מזל להיות שר אוצר כשהדולר צנח עולמית בכשליש מערכו.

        מה שהוא עשה בינתיים זה להפריט נכסי מדינה ושירותים ציבוריים לידי גורמים מושחתים, לקצץ בקיצבאות ובמיסים ובקיצור להפוך את ישראל לגן עדן מילטון פרידמני לעשירים בכל העולם (בעיקר יהודים, מן הסתם), אלה שמושחתים מספיק לזהות ולנצל את ההזדמנויות. פה ושם יש צעדים שאולי חיוביים, כמו הפחתת המונופול בתחבורה הציבורית, אבל בשורה התחתונה זו בכייה לדורות. בעיקר העובדה ש"בזכות" המדיניות הזו האליטות התל-אביביות קיבלו אותו כמדינאי מהוגן.

        משום מה בארץ יונקים את התעמולה הרפובליקנית הכלכלית כאילו זו תורה מסיני. בוש לא "שיפר" שום דבר בביטוח הבריאות. הוא העביר חוק תמוה לסל התרופות, חוק שנכתב על ידי חברות התרופות, האריך את המונופול שלהם לגבות מחירים מופקעים, ויצר סמטוכה איומה לפנסיונר האמריקני המצוי. הרפורמה שאובמה העביר, עם כל בעיותיה, פתרה במידה רבה את הסמטוכה הזו. גם המאנטרה הנצחית שהוצאות חברתיות על השכבות העניות זה משהו רע, היא חארטה בארטה. לקצץ בהוצאות ולתת לרשת הביטחון להיקרע זה מזיק הרבה יותר לכלכלה בטווח הארוך, את זה למדו מזמן בעולם השלישי שנכפו עליו קיצוצים כאלה ע"י קרן המטבע – ועכשיו רואים את זה גם במערב.

        ולגבי יועץ פיננסי: מן הסתם נוח יותר ובד"כ אף מכניס יותר להיות יועץ פיננסי מאשר פועל תעשייה. אבל כשכלכלה שלמה הופכת להיות מורכבת או מיועצים פיננסיים, נדלניסטיות ושאר עסקני אוויר, או זבנים ובאריסטות בתת-שכר-מינימום – ההתמוטטות קרובה מאוד. בגלל זה שאלתי, מה טיבם של אותם מקומות עבודה שנוספו מאז סביבות 2005 בישראל. ואגב, אם אלה בעיקר עבודות דרך מנפאואר זה לא סימן טוב.

      • אסף אורון Says:

        …כמובן, עיקר שכחתי.

        מי שכותב בלי למצמץ אפילו, ועוד באתר שמאלני, שביבי "וכשר אוצר, דוקא ניהל מדיניות די תקיפה (יחסית לישראל) של חיתוך בהוצאות" – צריך לעמוד בפינה.

        אין שום "מדיניות תקיפה של חיתוך בהוצאות" כל עוד ממשיכים את הסבסוד המטורף של ההתנחלויות, מרחיבים את הבנייה והתשתיות להתנחלויות ושופכים מיליארדים על הוצאות תחזוקת הכיבוש. נתניהו "כשר אוצר" וגם "כראש ממשלה" הוא תומך נלהב של המשך הבזבזנות הזו. יתר על כן, הוא התפטר מתפקידו "כשר אוצר" בדיוק על רקע התנגדותו לפינוי גוש קטיף – אי ישראלי שחי על הנשמה כלכלית מלאכותית וצרך אבטחה שוטפת בהיקף של אוגדה מורחבת.

        אחת מתוצאות הלוואי של חוסר האחריות הפיסקאלי המשווע הזה ששמו מפעל הכיבוש, היא שכדי לקיים אותו צריך לחתוך בבשר החי של פעילויות ממשלתיות "זניחות" כמו אחזקת מערך כיבוי אש מודרני.

        אז שלא יספרו לי סיפורים על ביבי הגאון הכלכלי. ביבי הוא מאוד מוכשר באחיזת עיניים, גם בנושא המדיני וגם בכלכלה – אבל ניהול של הכלכלה הישראלית על סמך סדרי עדיפויות רציונליים ואחריות כלכלית מינימלית, את זה הוא לא עשה.

      • עומר Says:

        בוש לא קיצץ בהוצאות – זה חלק מהמצב שהם נתונים בו. קלינטון הוריש לו חיסכון, והוא הצליח להפוך אותו לגרעון בזכות שילוב קטלני של הורדת מיסים והגדלת הוצאות (לא הבנתי למה קיצוץ במיסים סותר קיצוץ בהוצאות – זה תהליך הגיוני, לא? קטנה ההכנסה, אז צריך גם להקטין את ההוצאה).
        הגדלת יתרות מטבע החוץ זה בעיקר כלי כדי שערך השקל לא יעלה. נכון שיש כאן הנחה שהדולר לא יצנח, אבל המטרה המובהקת כאן היא להקל על הייצוא הישראלי.
        העובדה שההבדל בין ייצוא וייבוא לא השתנה באחוזים, לא אומר שהייצוא לא גדל. ונתוני התמ"ג שמדווחים בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מוצמדים לערך דולר קבוע (שנת 2005), אז לא ברורה לי הטענה שלך כאילו הגידול היה פיקטיבי. יתר על כן, המהלכים של נתניהו (או כוחות טבע עליונים שפעלו במקביל) הובילו לירידה באבטלה, ולכך שגם במשבר הנוכחי האבטלה נותרה נמוכה.
        ישראל איננה "גן עדן מילטון פרידמני" – שער מס החברות בארץ (עפ"י ויקיפדיה) הוא זהה לזה של דנמרק, גבוה מזה של הולנד וכיוצ"ב. גם תקרת מס הכנסה בארץ גבוהה למדי.

        לגבי ביטוח הבריאות – בוש איפשר לזקנים אמריקאים לקבל יותר תרופות. נכון שמי ששילם מחיר מופקע בנושא זה הממשל האמריקאי, אבל זה לא הופך את החוק הזה ללא סוציאלי (ועוד לכתוב את זה בבלוג שמאלני, שתומך בהוצאות ממשלתיות לשירותים ציבוריים? ;-). ברור שהרפורמה של אובמה טובה יותר, אבל זה לא אומר שזה לא היה חוק סוציאלי (וגרעוני מאד).

        ומה לא ברור ב"יחסית לישראל" לגבי מדיניות הקיצוצים של נתניהו? אני לא חושב שאני מחדש לאף אחד באמירה שכשיש קיצוצים, גורמים חזקים מצליחים להגן על עצמם… אבל יחסית למדינת ישראל, נתניהו התעמת גם עם קבוצות שלא מקובל להתעמת איתם תקציבית.

        ואגב, "סדרי עדיפויות רציונליים" – אין שום דבר לא רציונלי בלחשוב ששליטה על שטחי ארץ ישראל השלמה היא חיונית ועומדת מעל הכל, ולכן להשקיע בהם הון תועפות. אפשר (ואולי כדאי) לחשוב שהוא טועה, אבל זה לא הופך את המדיניות לאי-רציונלית.

      • Assaf Says:

        נכון, העמדת ההתנחלויות מעל לכל בסדר העדיפויות הלאומי, היא רציונלית מנקודת מבט של ימין קיצוני לאומני.

        אבל היא לא רציונלית אם אתה "מר כלכלה" שמדבר על "אדם שמן שחי על חשבון אדם רזה". ההתנחלויות בכלל וגוש קטיף בפרט הן אפילו לא "אדם שמן", אלא סתם בלון, ומהוות נטל די משמעותי על המשק הישראלי.

        השטרסלרים למיניהם שיקמו את התדמית של נתניהו בשנים האחרונות דרך הצלחותיו כביכול כ"מר כלכלה", תוך התעלמות מן הסתירה הבוטה הזו.

        לגבי בוש והתרופות, בוא נסכם שאתה פשוט לא מתמצא בפרטים. איתרע מזלי לבלות בארה"ב את רוב שנותיו של בוש, אז במקרה אני מכיר את הקומבינות השונות שבישל, וזו היתה אחת המפגרות שבהן אם כי יחסית מזיקה פחות מכמה אחרות.

      • פרידמנית Says:

        בועת הנדל"ן בישראל אכן לא פרופורציונלית לכלום, ומה שמתדלק אותה הוא כסף מחו"ל בצורת קולוניאליזם יהודי. לא מעט יהודים שמתפרנסים בדולרים בארה"ב קונים דירות בישראל, אלו שיוצאים לפנסיה ביורו מצרפת, קונים דירות באשדוד ויהודים מגרמניה קונים פה ושם "דירות לילדים" בישראל. חלק מהדירות הללו בכלל לא מושכרות, כיוון שהיהודים חמי הלב מאמריקע או צרפת "באים לחגים" וזה גורם לעליה במחירי הדירות באשדוד למשל.
        בקיצור:
        לאט לאט יוצא שאחרי שהמזרחים בכל מקרה יושבו בפריפריה לטובת האשכנזים, עכשיו אשכנזים מהמעמד הבינוני מרגישים את זה ונדחקים לפריפריה של תל אביב ע"י אשכנזים עשירים יותר מחו"ל.
        זה לפחות חלק של ההסבר.
        ענין האשראי גם נכון בחלקו וגם תמיכה משפחתית: על כל פעם שהוא וזוגתו הולכים להורים שלה או שלו לארוחת יום שישי בערב, יש "השתתפות בסגירת אוברדרפט".

      • אסף אורון Says:

        מסכים לגבי הנדל"ן. רק שחלק מאותם יהודי גולה הם דווקא מזרחים (הצרפתים).

        כמו כן עדיין יש פה תעלומה. בסך הכל בחו"ל כן מרגישים את המשבר, ושער השקל גבוה מאוד. אין יהודים בחו"ל שצריכים לפדות חלק מהחסכונות שלהם? ואם כן, האם בית בארץ הקודש שמחירו כרגע מופקע ברמה מטורפת, בעיקר במונחי יורו או דולר, הוא לא חיסכון מתאים לפדותו? או שהאידאולוגיה הלאומנית ואיזשהי שאיפה אישית ל"ביטוח פוגרומים" מכה כאן את החישוב הכלכלי?

        מאוד מוזר כל העסק הזה.

      • פרידמנית Says:

        אני לא בטוחה שיהודי צרפת הם מזרחים. מזרחים זו הגדרה פוליטית ולא רק של מוצא פיזי וזו הגדרה שנולדה מתוך הפוליטיקה הישראלית וכוללת גם הודים וגרוזינים. בצרפת רוב היהודים הללו "מסודרים": הם רופאים, עורכי דין, בנקאים ועובדי מדינה. כלומר, כשמישהו מהם יוצא לפנסיה, אז הוא נהנה מפנסיה מגיל 60 (נכון ללפני רפורמת סרקוזי האחרונה) והוא לא סובל משום משבר כלכלי. עד כמה ששער השקל גבוה, היורו בכל זאת חזק ובשביל צרפתי לקנות בית לחופי הים התיכון באשדוד ליד בית כנסת, זה עדיין הרבה יותר זול מאשר בפרובנס, למרות שהים הוא אותו הים.
        כלומר, לא בטוח שצריך לפדות את הבית בישראל, אלא יותר סביר שזו ההשקעה שלהם: לא רק רגשית ("יש אנטישמיות בצרפת" כאילו, כלומר בעידוד הפוליטיקאים הישראלים שמרוויחים מזה שהצרפתים קונים בתים באשדוד ובנתניה), אלא גם כלכלית. בנוסף, חלק מהבתים הללו כן מושכרים ואם תעשה חשבון של היחס בין ההשקעה בדירה באשדוד ביחס לתשואה משכר דירה, זה משהו שאם הם היו משקיעים את הכסף בבנק, אף בנק היום לא נותן כריבית.
        יש לי אח שחי בארה"ב ועם הזמן הגשים את החלום האמריקאי. עכשיו הוא קונה דירות ומשכיר: בארה"ב, בברלין ובבאר שבע. הדירות הכי משתלמות שלו הן בבאר שבע. עולות מעט ומכניסות הרבה. חשוב לזכור שבישראל משלמים מעט מאוד מיסים על דירות ואת אף אחד לא מעניינת האחזקה שלהן. בארה"ב כשהדייר לא משלם שכר דירה, תוך חודש הוא מפונה. באירופה זה לוקח שנתיים ובכל הזמן הזה צריך לדאוג להחזיק את הדירה ולשלם מיסים לא מעטים.
        בישראל הכי משתלם, הוא מדווח. את המחיר משלמים תושבי ישראל שאין להם כסף לקנות דירות. אלו שירשו דירה בן יהודה מהסבתא, מסודרים.

    • ofrilany Says:

      תודה אסף. אני לא ממש מסוגל לענות על השאלה הזאת, אבל יש מישהו שמסוגל כנראה ואני מקווה שהוא יכתוב על זה פוסט בקרוב

    • נועה ו Says:

      אין לי תשובות סטטיסטיות, אלא רק מהרושם האישי שלי.
      יש "צמיחה" כביכול, מה שאומר שהמחירים עולים ועולים.
      מצד שני, רוב האנשים מרוויחים אותו הדבר, כפי שהרוויחו לפני כמה שנים.
      מיעוט מצומצם של אנשים מרוויחים משכורות עתק, חלקם הלא קטן בשוק הפרטי, כך שכביכול זה ע"ח המעסיק, בפועל זה על חשבון העובדים האחרים. הרי לא יתנו העלאה לעובד מהשורה, אחרי שהמנכ"ל החדש לקח את החלק הארי של העוגה לעצמו.
      למותר לציין, שהמיעוט המצומצם הזה, מעלה כביכול את השכר הממוצע, ומראה על "צמיחה" ו"עליה ברמת החיים".

      כפי שנראה לי, אנחנו בדרך למיתון רציני, פשוט משום שאם שכר האנשים לא עלה, אבל הם צריכים להוציא יותר על דברים הכרחיים שאי אפשר בלעדיהם, היינו – דיור,
      מזון ותחבורה (בין אם ציבורית ובין אם דלק על רכב פרטי), נשאר להם פחות להוציא על הדברים האחרים: הם יצרכו פחות ביגוד, תרבות, פנאי ויתר מותרות. הם יקנו פחות ספרים, ילכו פחות לקולנוע, יקנו פחות נעליים ובגדים, יוציאו פחות על חוגים והעשרה לילדיהם…

    • אבשלום ב Says:

      מעבר לכל התשובות המלומדות, ניתן לראות את מיעוט בעבודות הטבות בארץ, לפי נו בפשטות שיעורי העוני.
      אני ממליץ לקרוא את הטורים של שי ניב בגלובס, דווקה מעמדה שהיא כביכול לא זאת של ה"עוקץ" בהכרח,
      אפשר לראות הרבה ביקורות מענינות:
      כמה נקודות שחשוב שיהיו ברורות: אחוזי התעסוקה לא משקפים משרות אמיתיות אלא משרות חלקיות ולא טובות.
      זכור לי בהקשר הזה שגלובס פרסם פעם סקר שכמות המשרות שבהן שכר של מעל 10000 ש"ח ברוטו הן רק 4% מסה"כ המששרות הפניות ושאחוז המשרות בשכר של ה8000 הוא אחוז זניח גם כן.

      יש די הרבה אנשים שנעזרים במעגל של הורים (אם יש), וכמובן משחקים על הבורסה, אם הם השקיעו בשנה האחרונה, הרי שהם הרוויחו כסף על הנייר ואם מימשו זה אומר שהיה להם גם קצת מזומןץ

  24. אורי מאיר Says:

    למה לא לגור בבאר שבע בזמן שאתה מקבל מלגה מאוניברסיטת תל-אביב?
    למה לא לחסוך קצת כסף, מה שיאפשר להאריך את הקיום הנוכחי שלך בעוד קצת זמן?
    ובאופן כללי, למה להתעלם ממדינת ישראל (חיפה, באר-שבע) ולהניח שיש לה אותו אופי פרובינציאלי גזעני כמו לפרברים של גוש דן?
    מה שמעציב אותי בקריאת 'ארץ האמורי' באופן כללי הוא התחושה שאתם אנשים עם כוונות טובות, שהיו יכולים לעשות דברים טובים, אם רק הייתם מוותרים על כמה הנחות יסוד מיותרות לחלוטין…

  25. כריש נמר Says:

    פוסט יפה ועצוב.
    אחד המאפיינם של מצב החיים "התל אביבי שמאלני" הוא הפער בין התסכול נוכח המצב הפוליטי לבין חוסר הנגיעה שלו לחיים עצמם בעיר, שהם בסופו של דבר נעימים וחמימים. נדמה שהפער הזה הולך ומצטצמם. אולי אפשר לשאוב מכך אופטימיות.

  26. benziv Says:

    כשיש רצון להצדיק תופעה, כזו או אחרת, אין בעיה למצוא את הצידוקים המתאימים. הפוסט מתאר בצורה יפה פרשנות בכיוון אחד. יש כיוונים נוספים…

  27. תומסו Says:

    רק שתדע שעוד מישהו קרא ונהנה מהפוסט

  28. רתם Says:

    שני שלום
    לעניין השיר ההוא, והציטוט החלקי שהבאת : "לא א וותר לה, אזכיר לה…"
    אני ממש לא רוצה לבכות כשאני שומעת את זה.
    אני רוצה ככה להציע לך מבט נוסף על זה: מי יזכיר לה? אלה שהיא היתה שלהם? מה הם יזכירו לה?
    אני לא מתכוונת סתם לנדנד או להציק. לי אין מה להזכיר לה כי התפכחתי (לכל העורכים הלשוניים המתנדבים של הבלוג ככה כותבים התפכחתי? תודה) בגיל צעיר למציאות בה הרבה מאד א/נשים כאן מעולם לא חשו שהיא שלהם או שהיא רוצה שהם יהיו שלה. אני לא הרגשתי כך אף רגע מאותו יום.

    • שני קדר Says:

      אני עברתי תהליך הפוך: מתחושה של ניתוק למקום (מתוך סלידה מדת ולאומיות) אל תוך תחושה של קשר רגשי שאין לו תחליף בשום מקום אחר (עדיין קשה לי להודות בכך בפני עצמי ובטח בפומבי, מתוך בושה או יראת כבוד לעין האנרכיסיטית המדומיינת המביטה בי בתוך ראשי). אני מציעה מודל אחר, במקום להתנגד או להכחיש את החיבור לבית שכשל (וכאנלוגיה שכבר הופיעה פה, נטישת הילד המפגר) על להשתמש בחיבור שלפחות אצלי הוא מאוד מורגש, ואני מודעת לתהליכים שכרוכים בענין, ככלי לשינוי חברתי. מה המשמעות של "הפתכחות"? זה נראה לי מאוד דיכוטומי – תמות נפשי עם פלשיתים או נטישת הספינה הטובעת. מה בשנה אחת חשוב לי לנשום אוויר אירופאי ובשניה לדבר בשפה שלי? מה עם ללמוד מאבק חברתי מהו מארצות בהן התרבות הפוליטית נטועה יותר בחברה, מחברות יותר אזרחיות, מלהשכיל וללמוד כדי לישם ולשפר במקום שאת חיה בו? זוהי אינה פונקציה בינארית בעיני, יש מקום לכל הגישות והן חיות בשלווה אחת עם השניה – ללכתוב בלוג מברלין ולצלם הפגנה משייח ג'ראח. הבוז שמופנה כלפי ישראלים שנשארו/חזרו בארץ מעציב אותי, הוא נראה לי כצד השני של אותם אלו שמאשימים "יורדים" בבגידה.

  29. רתם Says:

    תודה על תגובה מעניינת. מכיוון שנולדתי אחוס"לית, מה לעשות, היתה יכולה להיות לי הרגשה ש"זה שלי". מה שניסיתי להגיד לך, שלשיר את השיר ההוא, יכולה רק מי שהרגישה פעם משהו אל הקולקטיב האחוסלי, שהיה כאן פעם רוב הגמוני ועכשיו הוא מיעוט הגמוני במידה מסויימת. מכיוון שחיי הלכו, כאן בגבולות הארץ, לכיוונים בהם הם הלכו, התפכחתי וראיתי מקרוב קרוב את ההיסטוריה וההווה הפלסטיני, כפרים לא מוכרים פה ושם, ילדים וילדות עניים פה ושם ונשים חסרות השכלה פורמלית שכמהות לקצת חוק וסדר. כמה מסגדים שהפכו למסעדה או מזבלה ועוד ועוד. רק מתוך החיבור הזה, התחלתי אחרכך גם לראות ולשמוע את הקול המזרחי. אני חושבת שמה שסמי שלום שטרית מספר על מופעי ה"חלוצים" שהם עשו בבית ספר יסודי, כשהורים יושבים בקהל, לא רק מנוכרים לגמרי לזה, אלא בעצם נזופים שהם לא אותו אדם חדש, מבטא היטב את מה שאני רוצה לספר לך.
    אחרי בערך 20 אולי 25 שנות שינוי חברתי, אני אשה אופטימית, אבל רואה את המקום הזה אחרת ממך. אל תשלחי אותי לעסוק בשינוי. אני כבר שם. וגם, עדיין לא נשמתי אוויר אירופאי, את יודעת, מי שעבדה עם האחרונים בתחתית הסולם, לא בדיוק עשתה כסף שמספיק לאירופה. אין דבר. טיילתי קצת במצריים וירדן.
    ולגבי מה שמעציב אותך – לדעתי אין בבלוג בוז למי שחי כאן. ממש לא אז אל תתעצבי. אולי יש בפוסט הזה מחשבות מאד מעציבות אל התאבדות אבל לא בוז לנשארים

  30. bonafide Says:

    הרגע הזה, כשמישהו מעניק מילים לתחושה מסוימת שלך שלא ידעת איך בעצם להגדיר אותה, זה רגע די אינסופי, וגם קצת עצוב, מסתבר. כשעזבתי את הארץ העברית והשפה היו הכל בשבילי. גם פרנסה, אם כי לא דרך כתיבה, אבל בעיקר עולם שלם ואהבת חיים. לקח לי המון זמן להבין את זה, ולהבין שבמכלול הקשיים של החיים במקום אחר, אובדן השפה היה הנוראי והמאמלל ביותר עבורי. ועכשיו כשחזרתי, בעיקר בלית ברירה, בין כל הזעזועים, וסליחה על ההגדרה אבל פשוט מזעזע פה, הקשה מכולם זאת ההבנה שהאובדן הזה לא היה רק תלוי מקום, וכנראה שהוא חסר-תקנה.
    דרך משקפיים ורודים, אפשר להגיד שהמסקנה היא שאפשר להגר ולהתגבר על העברית, גם כשהיא מהווה עולם ומלואו. אבל המשקפיים שלי שחורים כרגע, והמדינה הזאת, ללא העברית שפעם קשרה אותי אליה, היא מקום אכזר ולא נהדר; וזה בלי להיכנס לגורמים הלא-פנימיים-שלי שעושים אותה כזאת..
    אין לי שומדבר חכם ואו מלומד להגיד, סתם מגיבה על נגיעה בנקודה רגישה. ספר נפלא ומומלץ עד מאוד למי שמתעניין בנושא ההגירה מנקודת מבט שפתית, וגם בכללי, זה "זרה בין המילים" של אווה הופמן (Lost in translation – life in a new language).
    תודה על הפוסט, ועל הבלוג.  

  31. רותם Says:

    אי אפשר לרדת לאותו נהר פעמיים, וזה נכון במיוחד בישראל: המדינה משתנה ועוד תשתנה, העם הזה משתנה ועוד ישתנה מיליון פעם, העולם כולו מזדעזע ועובר טלטלות כל כך דרמטיות שזה יהיה מטורף לא להשתנות גם כן. כאלה אנחנו- יצורים נושמים, שעוברים כל מיני מטמורפוזות ובסוף מתים. מי שלא יודע להשתנות, סופו לגווע מרעב ולמות קצת יותר מוקדם וקצת יותר עני.
    בקשר למחירי הנדל"ן (ובמידה רבה אף יותר- לאקדמיה הגוססת) : הרשו לי להסתכל על כל הדברים האיומים והנוראיים שאתם בוכים מהם ולהציע כיוונים אופטימיים- חוץ מזה שתמיד אפשר להקים שלוחות תל אביביות בפריפריה, ראש פינה סטייל, הרי שיום יבוא ואם כל מי שבוכים על הבועה התל אביבית צודקים- הרי שהמחירים יירדו וייעשו שפויים יותר ותתאפשר חזרתם של כל מי שעקרו לברלין בגין הגאות הנדל"נית. אותו דבר לגבי האקדמיה הציבורית (מדעי הרוח): המכללות הרי "גונבות" מוחות מהאקדמיה הציבורית, לא? המשמעות היא שבפקולטה לניהול ולמשפטים יווצרו מלא מקומות שיצטרכו להתמלא. אז נכון, זה אולי לא מזרח קדום, אבל האמת היא שבסיס הכשרתי בפילוסופיה ו/או בהיסטוריה גרמנית יכולים להיות רלבנטיים אחושלוקי בפקולטות "פרקטיות" כמו אלה שהוזכרו לעיל כמתרוקנות מחוקרים.
    בשורה התחתונה- אל תתאבד עפרי, זה רק תקופה של מנהרות. תיכף האביב יפציע וזה גם לא כל כך נורא אם התלמידים שלך יהיו חרדים, מתנחלים או ערבים. לדעתי, המיקס המלהיב הזה הוא מה שהופך אותנו למי שאנחנו. נשבע לך, כל הגויים (וגם הצפרוקאים…) שאני מנסה להסביר להם על הבלוג הזה – לא מבינים בכלל ממה אני כל כך מתלהב… לך תסביר להם מה זה יידישע מאמע תימניה ששוטפת לך את המוח בכל כך הרבה תחושת אשמה והישגיות שאח"כ מתפרצת בכתיבת תגובות לפוסטים בשעה אחת ועשרים בלילה…
    ד"ש מפאריס-
    רותם

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: