איריס יער אדלבאום – לזכרה

איריס יער-אדלבאום מתה בנפאל. היא גרה שם בשנה האחרונה.

הזיכרון האינטרנטי הוא נצחי לכאורה אבל קצר למעשה. ועם זאת מי שקרא את הבלוג שלה, ומי שהשתתף בדיון בבלוג הזה או בבלוגים אחרים בשנים האחרונות זוכר בוודאי את איריס –  מתבוננת מפוכחת וחסרת רחמים במציאות שמסביבה. התגובות שלה היו גדושות בידע, תמיד פרובוקטיביות ובלתי צפויות, וכמובן לפעמים מביכות (כן, גם לעורכי הבלוג הזה היא קראה פעם נאצים). היא לא ניסתה לעורר אהדה, ולמרות שהביקורת שהשמיעה היתה שורפת, לא היתה צדקנית ולא ניסתה להציב את עצמה במקום של "אני יותר בסדר ממך".

בתוכנות עיבוד תמונה, אם מגבירים יותר מדי את החדות התמונה נעשית בלתי מובנת. כך אפשר לפעמים לתאר את ההתבוננות של איריס, שהיתה "הזויה" בעיניי רבים, למרות שלא היתה בה שום דבר הזוי. בדרך כלל היא דווקא הצביעה על הדברים, על יחסי הכוח, שנמצאים הכי קרוב לאף. יש שסיווגו אותה כ"חוקרת קונספירציות". אבל הקונספירציות שהיא כתבה עליהן לא עסקו בעב"מים או בונים חופשיים אלא בגופים ממשיים מאוד כמו השב"כ, מערכת הביטחון והעיתונות.

וזה מה שהוביל אותה לשוליים, מחוץ למערכות שבהן היתה והיתה יכולה לכאורה להישאר ולשגשג – מחוץ לאקדמיה, מחוץ למערכת המשפט, מחוץ לתקשורת, וגם מחוץ לבלוגים ש"כולם קוראים". מתברר שבישראל קשה במיוחד להתקיים בשוליים הפוליטיים, כאופוזיציונרית אמיתית ונביאת זעם. איריס כתבה על זה פעם באחת מתגובותיה הארסיות, שהתייחסה לפולחן נועם חומסקי –

למרבה הצער, השמאל הרדיקלי דומה באמת לחומסקי, כלומר אוכל עם השמרנים ופה ושם מעיף איזו הטפה קלה שלא עולה לו בכלום. הנביאים מה לעשות ישבו בחצר המטרה, ואכלו טחינה, ואילו המודל של שמאל רדיקלי חמסקיאני דוקא מזכיר לי את מה שאמר פעם בגין על מישהו, עושה מעשה כזמרי ודורש שכר כפנחס…

כיום, להיות שמאל רדיקלי זה משרה באוניברסיטה אמריקאית וישראלית גם יחד, והתמחות בתיירות מזון אקזוטית מהודו ועד כוש, וכמובן משרה כלשהי בעבר או בעתיד בעיתון של הסובל והכחוש שוקן.

נקווה שלפחות השמאל הרדיקלי לא יקבור את הנביאים האותנטיים יותר מתחת לערימת זבל, ובזה ננוחם, ואולי פה ושם יכתבו עצומה לטובת אלה שהממסד מתנכל להם.

וכך, לא הרבה אנשים יודעים מי זאת איריס יער, למרות שהתובנות שלה מעניינות ומחכימות הרבה יותר מאלה של גדולי הפובליציסטים בעיתונים המכובדים. אומרים לפעמים שאם היה צדק בעולם אנשים שעושים עבודת כפיים היו צריכים להרוויח משכורת של מאות אלפי שקלים, ואנשים שעושים טלפונים ופגישות עסקים היו צריכים לקבל שכר מינימום. באותו אופן אפשר לומר שאם היה צדק בעולם איריס יער היתה צריכה להיות דיקאנית של פקולטה, בעוד הפרופסורים הזחוחים ועיתונאי הצמרת היו נודדים ממקום למקום ומקוששים מזון בשביל הילדים שלהם.

אהבנו אותה, והיא תחסר לנו.

קיבצנו כאן כמה קטעים מתגובות שכתבה בבלוג, בתקווה שלא יימחו.

האם אשכנזים הם מערביים?

פורסמה בתאריך 27/03/2012  בשעה 21:34 |

ככל שמדובר באוכלוסיה ממוצא רוסי (חבר העמים), ההתנסות שלהם בפרוייקטים מסוג זה אינה קטסטרופלית, כולל כאשר הם השתלטו בפועל על לאומים, וגם על לאומים מוסלמים ו"מזרחיים". גם לאחר קריסת הגוש, לא היתה קטסטרופה, וההגמוניה התרבותית לשונית הונצחה למעשה. אני כותבת את זה ערב ההכרזה על ביקור צפוי של פוטין, ובכלל, מתוך הבנה בדיעבדית של המנטליות האשכנזית הציונית )שהוסוותה שנים רבות כמשהו אחר)., אתה מדבר על תרבות שונה מאד, למשל, מזו המערבית (אמריקאית אירופאית מערבית), לטוב ולרע. הדיאלוג בין האשכנזים לבין "המזרחיסטים" מתנהל קצת עקום, ודומה לדיאלוג עם הפלשתינאים שחייב לעבור דרך הערוץ האנגלו סכסי. למעשה התיווך הזה לעיתים מזיק ומכביד, כי כל צד (ברברי כשלעצמו) מתחיל להתנסח במונחים אמריקאים כדי להצדיק את עצמו בטרמינולוגיה וערכים שאולים, המעיבים במקצת על "האמת". כך למשל, אנחנו – אשכנזיות ישראליות – נאלצים לספוג גזענות אנטי רוסית למעשה, ממרוקאים שיושבים בברלין וניו יורק, והופכים את זה לסיפור תלוש מהמציאות והזוי לחלוטין. גם האבסולוטיות שבה אתה מדבר היא מאד "אמריקאית", לגבי האפשרות של המשך הישרדות של עליות רוסיות למעשה, באזור ערבי. אני תוהה למשל להשוות את רגשות הציבור האפגני למשל בהשוואה בין ההגמוניה הרוסית שהוא סבל, בזמן הסובייטים שם, ובין המתקפה האמריקאית שם לאחרונה,, ואיך הם רואים את ההבדלים והדמיון, ומה דעתם. אני רואה שהערבים למשל, באופן כללי, מחבבים רוסים ומזרח אירופאים (הרבה יותר ממה שאני מסוגלת לסבול …), ואתה מדברר אותם אולי בלי לבדוק בשטח.

אני חושבת שסוג האינטראקציה שונה, ואולי תתפלא לראות שהמולדבים לא נענים לדימויים המקובלים שמלבישים עליהם דרך האקדמיה בניו יורק או בסורבון. . יש גם הנושא הדתי, אבל הניתוח האתני תרבותי לדעתי מעוות לחלוטין. אם תשאל מולדבי מה דעתו על זכויות הערבים שנושלו הוא ירים אצבע משולשת ויגיד "שיאכלו אותה" לא מתוך "משא האדם הלבן" והיצוא המערבי למשל של "אידיאולוגיה" אלא מתוך כבוד לכוח, ולו בלבד. אני לקחתי כי אני יכול. מצד שני, ברגע שהוא פה, המולדבי, הוא יסתדר עם מה שיש, עם פחות גזענות מהאימפריאליסט הבריטי למשל. מדובר באנשים מאד עמידים וציניים, לאו דוקא כציונים אשכנזים, אלא כמזרח אירופאים קודם כל עם השקפת עולם הנובעת מסוג מאבק הקיום של העולם הפחות משגשג, שיש לו "תרבות" והתרפקות על הסטוריה מפוארת של אימפריה. בקיצור, הדברים יותר מורכבים. נידמה לי שהערבים, אם היית עושה משאל, מעדיפים את הברוטליות של ליברמן על הנאורות של קלינטון שמביאה אחריה את הגורג בושים והנפאלם שהורג מיליון וחצי אזרחים בלי הנד עפעף. או לפחות המשוואה לא לחלוטין ברורה, ומכאן גם הגבה המורמת לגבי המזרחיסטים שמצאו את מקלטם המאד מרוקאי אותנטי בברלין ?? או סיאטל ???? בלב המאפליה שריסקה את המזרח התיכון כבר מאה שנה. פתאום המולדבים הציונים הם הבעיה "הלבנה". נו באמת.

לגבי ישראל, ברור שהיא מסגרת בעייתית, אבל כניראה לא יותר בעייתית מצ'צ'ניה, והמקומות האלה מתקיימים. אמנם בזבל, אבל לא "מושמדים".

על פשעי המדינה הציונית

פורסמה בתאריך 26/05/2013 בשעה 18:20 |

לשם הדיוק ההסטורי, ומשום שאין אף אחד שמזכיר זאת, פשעי המדינה הציונית נגד אזרחיה היהודים לא פחותים (אם לא גרועים ומזעזעים ופרוורטים יותר מכמה בחינות) מאשר כלפי הכבושים הפלשתינאים. גם מבחינה פרקטית, חשיפת המעשים המזעזעים כלפי אזרחים יהודים דוקא, תחולל את התמורה שאתה מתיימר לשאוף לה. כל הדיבורים על הכיבוש לא הועילו ולא יועילו, אלא מהווים מסך רעש לבן נוח מאד לשלטון, שאכן מעודד את המוחים המקצועיים נגד הכיבוש. אתה בגרמניה ? ממשלת גרמניה יודעת היטב מה נעשה במרתפים, ואולי בשלב זה ואחרי שהם סיפקו שלוש צוללות גרעיניות הם יתפנו לנושא זה שיסגור את הסוגיה של השואה, אחרי שיתברר, אבוי, שהנאציזם המשיך לשגשג בעיקר בציון, והקורבנות היו עדיין אותם קורבנות (יהודים, בעיקר אשכנזים), מ.ש.ל.
הנה, אפילו התת מודע הציוני פולט את הרמזים המסגירים (עיין, הדיון המעניין בפדופיליה לאחרונה, תקל תקל מנה ופרסין). ההסטוריה תשפוט גם את השמאלנים כולל באתר נכבד זה, שצרחו והשתיקו כל מי שדיבר על זה, כאשר הם מחזיקים שלט "די לכיבוש" וגם…שומעים מוסיקה קלאסית.

על אקטיביזם

1. האקטיביזם הקבוצתי האמריקאי הוא עניין תרבותי גיאוגרפי. כאשר רוזה פרקס סרבה לשבת בקצה האוטובוס, קמו והצטרפו אליה אחרים. כאשר אמריקאי חושף שחיתות, בלי אומר ובלי בקשות מצטרפים אליו אחרים כבמטה קסם, מתוך תחושה של פתאום קם אדם ומרגיש שהוא עם. בישראל, אם אני מדמיינת את רוזה פרקס, אנשים היו עושים כאילו הם עסוקים, בוהים בחלון, ורק אם היה מכות, אולי מישהו היה אומר משהו, גם כן לא בטוח. אבל בטוח שמישהו היה כותב על זה משהו חוצב להבות, מביתו.

2. אם כבר לומדים מחו"ל אז מדוע אין שומעים בישראל או מבקשים לשמוע מניסיון של אנשים יותר מבוגרים ? יש מראש פניה לצעירים מאד, יוצר ניכור אצל אנשים וממעיט את ההתגייסות.

3. לבסוף, לגופו. צודק עופרי, מה לעשות, כדי שמישהו יקום מהכורסא המסר צריך לשחרר אותו אישית. ואני מוסיפה, שהפסקתי לבוא להפגנות (האחרונה היתה בלבנון 2 בשוק הכרמל), כאשר נהיה לי ברור שהתנועה לא עומדת מאחורי כאשר אני צריכה אותה, זה מין "התפקדות", ומי שמת, מת. לא שואלים ולא באים לברר למה. זה לא מריח טוב. כאשר אני מעלה את זה, תמיד יש מישהו (כאן בשבוע שעבר עופר) שנוזף בי ומזכיר לי שאי אפשר לבקש מהערבים המסכנים לעזור "לנו". (אף שאני והוא לא באותה כורסא, גם מגדרית וגם כלכלית ומכל בחינה אחרת, כחד הורית וכולי, גם לי יש היתקלויות עם הממסד האכזר, בשדה הקיום שלי).

זה כמובן לא נכון. ראשית יש הרבה ערבים שיכולים לעזור, ומבינים זאת, ואגב עוזרים אהדדית. פעם כשעוד הייתי אקטיבית, למשל למען הבדואים, ידעתי גם שאני יכולה להרים טלפון אם אני בצרה שהם יכולים לסייע בה (רכב תקוע, וכיוצב )* כל אחד יכול לעזור, כל אחד צריך }"לובי" מתי שהו, ומי שלא צריך המוטיבציה שלו לא נקיה, זה יותר "צדקה" פטרונית. יותר מכך, מי שלא משתפ איכשהו של הממסד, צפוי שהמעורבות שלה תגרור נקמנות כלשהי מהממסד, החל ממעצר קצר ועד להתנכלויות בעבודה, או פרסום שלילי וכולי מהימין והממשלה. ודאי שבמקרה כזה אני רוצה לדעת שכאשר זה יקרה, אלה שהפגנתי בשבילם ואיתם, נמצאים שם עבורי. גם זה לא קורה.
שנית, כמובן שהיהודים בחבורות האלה הם לא במצב נואש, אבל הם עומדים מאחורי הפליטים מעזה, ואומרים "אי אפשר מאלה לבקש כלום".
אז לא באות.

יהודי ארה"ב

פורסמה בתאריך 10/03/2011 בשעה 13:01

אתה כותב שהתפוצה היהודית באמריקה זקוקה לישראל בשביל זהות ו"תעודת ביטוח", זה הרבה יותר מזה. ההתעשרות והתבססות הפוליטית של היהודים באמריקה החלה בעיקר אחרי ששת הימים. מעבר למרכיב הסוציולוגי- פסיכולוגי (החלפת ההשפלה של מיעוט לאחר שואה בתחושת גבורה וזקיפות קומה), גם העניין הכלכלי-פוליטי , היהודים נכנסו לתפקיד של מתווכי מדיניות החוץ האמריקאית במזרח התיכון, עסק משתלם בהחלט. (גם השדולה הטורקית, והקופטית-מצרית, וההינדית מאד מבוססות ותורמות להשפעה של הפזורה שלהם, מכוח התפקיד כמתווך לארץ המולדת שלהם, כפרשנים, מרגלים ו"מומחים" לארצות שמהם באו).

לא הזכרת את תפקידה של ישראל בהלבנת הון מסיבית ובסיוע להתעשרות של המוגולים היהודים, תופעה די מאוחרת ששלובה בהשקעותיהם בישראל.

ניכר שלמרות התחכום היחסי שלך (לעומת מה שאני ובנות דורי היינו, בהקבלה) אתה עדיין תמים מאד ביחס ליחסים שבין ישראל לתפוצה הזו. ברור גם לך, עם זאת, שאין הם יכולים לאפשר לכולנו, יושבי ציון, להנות מהתנאים שלהם, כי מישהו צריך להיות בשוחות. ומכאן ש"הערבות ההדדית" היא בלוף גדול מאד. הנשק של ישראל נגדם, כאשר הם סוררים, הוא רק בייזום וחירחור "תקריות אנטישמיות" כפי שנעשה בתפוצה הפרענקית, כדי להזיז אותם משם, אבל נידמה לי שבחורנו מפחדים לעשות את השטיקים האלה באמריקה, ובנוסף לכך הם יעדיפו להגר בעצמם, או לקבל חצי תאגיד, במקום לעשות בעיות כאלה. בסופו של דבר למי שיש יותר כסף, יש את הכוח.

וכל זה לפני הדיון בשאלות הפחות חרושות של סחר בנשים וסמים, אם וככל שיש.

קבורה בחיים

פורסמה בתאריך 07/01/2011 בשעה 00:23 |

כאשר רוצים להשתיק אנשים פה, רונה לא מצלצלת, למעשה אף אחד לא מצלצל, מה שמכונה בהיסטוריה הציונית "קבורים בחיים", השיטות אכזריות מאד. דבר אחד שהשתנה אצלי בצורה מובהקת לאורך חיי בישראל זה היחס למדינה. זה לא משהו קטן וחביב שהקמנו ושתלנו לו עצים, אלא מנגנון רב עוצמה וקטלני מול כל אזרח כיחיד, כולל "אזרח מספר אחד" (הנשיא המורשע למשל). השמאל הזה שעכשיו מזועזע הוא אחד מעמודי התווך של הפשיזם, בכך שהמשיך להרדים את הציבור ולהגיד לנו שזה מדינתנו הקטנה שעושה לפעמים טעויות, וטרח לטשטש את ההבדל בין היחיד למדינה ואלחש את האינסטינקט היהודי העתיק שמציע להזהר מאד מהממשלה בכל הצורות שלה.

תגים: איריס יער, איריס יער אדלבאום