לדמותה של המנטליות הפאשיסטית בישראל

by

צריך להודות: המצב כאן די רע. אמרו את זה קודם, לפניי – זה לא משנה. אפשר להתחמק, לעמוד על הראש, לנסוע לברלין ולחזור, לסלול כבישים עוקפים ובכל זאת: המצב די חרא. אחרי אביב רגוע במקצת –  אולי בהשפעת גל ההלם של המהפכות הערביות או החקירות נגד ליברמן – אווירת הג'ינגואיזם הממוסד מרימה ראש באלימות מועצמת, ונראה ששום דבר לא יעמוד בדרכה.

חוק החרם, חוק העמותות, החוק הביומטרי, וההתנפלות האלימה של השב"כ והמשטרה על קומץ פעילי השלום שנחתו בנתב"ג– כל אלה מבשרים את פתיחתו של קיץ מייגע, ארוך ומסוכן. מה שמדאיג עוד יותר הוא שהנוגדנים הדמוקרטיים המועטים שעוד היו לחברה הישראלית הולכים ונשחקים. אם בחורף של פאינה קירשנבאום הצעות חקיקה אנטי-דמוקרטיות עוד עוררו פולמוס כלשהו בתקשורת, הקיץ הקרוב נראה כמו הצגת יחיד של זאב אלקין. אפילו פרשני הטלוויזיה היותר נאורים מסתפקים בהמהום רפה.

זה לא נראה כמו גרמניה 34', אלא יותר כמו רוסיה 2005. וזאת לאו דווקא נחמה. ההשוואה לנאציזם מבשרת לפחות איזושהי הידרדרות מהירה המובילה למפלה עתידית – במיוחד כשמדובר על מדינה כמו ישראל, שכוחותיה מוגבלים ומצביאיה מטומטמים. לעומת זאת, סמכותנות בסגנון פוטין יכולה לשרור כאן גם אלף שנים, ולהחמיר בהדרגה. אפילו אם תוקם מדינה פלסטינית, ואפילו בגבולות 67', כנראה שהמשטר בפנים ישראל רק ידרדר. ואם להיות כנים, לאף אחד בעולם גם לא יהיה ממש איכפת. בסין וברוסיה יש כיום משטרים סמכותניים קפיטליסטיים שזוכים לתמיכה של קבוצת הרוב בשתי המדינות. ובשונה מהמצב בתקופת המלחמה הקרה, אז התיימר המערב להילחם "בשם החירות", כיום המשטרים הדכאניים האלה נמצאים למעשה באותו מחנה "שלנו", סוחרים "איתנו" בנפט ובסמרטפונים, ופתאום שאלת החירות של נתיניהם הרבה פחות מטרידה את מנהיגי המערב. אפשר לראות גם באופן הזה את המשמעות של העידן שאחרי המלחמה הקרה: אין שום כוח משמעותי שיש לו אינטרס להתנגד לעריצות.

בכל מקרה, אם נחזור לפרשת "המטס", נדמה לי שאפשר ללמוד ממנה כמה דברים על הפאזה הנוכחית של המנטליות הפאשיסטית בישראל. רבים ציינו את האימה הפרנואידית שעוררו כמה עשרות אידיאליסטים מאירופה ואמריקה. היו שהשוו את חרדת החדירה לניסיון לכווץ את פי הטבעת, שרק הופך את החדירה לכואבת יותר. אבל אני מעדיף להתמקד בצורה שבה דיווחו אמצעי התקשורת על האירוע, למשל יניב קובוביץ, כתב עיתון הארץ –

במשטרה, הנערכת למטס, לא צופים לפעילים בדמותם של אלה שהגיעו על המרמרה, אלא לאנרכיסטים שככל הנראה לא צפויים להגיע עם אמל"ח או חפצים חדים מאחר שעברו בידוק במדינות שמהם הגיעו.

במשטרה הבינו שהנשק העיקרי של הפעילים הם מצלמות ומכשירים ניידים שבאמצעותם ינסו להפיק סרטים המראים אלימות משטרתית. ההערכה היא שכל פרובוקציה תגרור אחריה אירוע משמעותי גדול יותר, ומזה ינסו להימנע… השוטרים קיבלו הנחייה לפיה מרגע הגיעם לשדה התעופה עליהם להבין כי הם נמצאים ב"תכנית האח הגדול", כלומר סביר כי יהיו מצלומים וכל פעולותיהם יתועדו על ידי הפעילים.

הדבר הבולט בדיווח הזה הוא האינסטרומנטליות והטריוויאליות שבהן מתוארת פעולת דיכוי מכוערת ומרושעת. אין בידיעה – שבנויה כך נראה בעיקר מהודעות יחצ"ניות של המשטרה – שום הטלת ספק בצורך שבהפעלת אלימות ומעצרים נגד פעילי שלום – אנשים שהיו זוכים בעבר לכינוי הפטרוני-אמפתי "ביטניקים". אותם פעילים מתוארים כ"הפרעה", טיפוסים "בעייתיים" שמעוררים רק שאלה אחת: איך "לבלום" אותם, כלומר לזרוק אותם למעצר בלי שתמונות מביכות ידלפו החוצה.

בתיאור הזה ובמנטליות שעומדת מאחוריו אין שום קנאות דתית ושום לאומנות קיצונית. האידיאולוגיה הזאת גם לא בדיוק קשורה לכיבוש או לדיכוי הפלסטינים, ובטח לא לציונות. כלומר, היא לא קשורה למשהו שברל כצנלסון אמר או לא אמר לפני 70 שנה. היא קשורה למבנים מנטליים די אוניוורסליים בתקופה הנוכחית, שנוכחים באופן מועצם בישראל של היום (ובפרט, אגב, ב"ישראל היום", שופרה של השמרנות הפונקציונליסטית של עידן ביבי). לכן צריך גם נשימה ארוכה כדי להתמודד איתה.

האידיאולוגיה התועלתנית שולטת היום ללא מצרים באופן הסיקור של התקשורת – ולא רק בישראל. השאלה היחידה שעומדת על הפרק היא "מה עובד", מה צריך לעשות כדי להמשיך להיות מה שאנחנו עם מינימום שינויים. עשרות שנים של שטיפת מוח על כך שהקפיטליזם הוא המבנה החברתי האפשרי היחיד שכנעו אותנו שהחברה שלנו היא בעצם מושלמת, גם אם היא מצריכה שיפוצים פה ושם. בהתאם לכך, אף פעם לא מחפשים את הבעיה במבנים החברתיים עצמם, אלא תמיד יזהו אותה עם הקצוות או עם איומים חיצוניים – בין אם זה "הפוליטיקאי המושחת" או "האב הרוצח". החברה מתוארת כמעין משפחה מלוכדת ושמרנית, גם אם "שובבה" – בת דמותה של המשפחה המבעיתה שמככבת בסדרה הדוחה "כאן גרים בכיף".

וככה, קל להתייחס לאקטיוויסטים שנוחתים בנתב"ג כאל סוג של הפרעה, אולי כמו מדוזות. זאת גם הצורה שבה התייחסו לפרשה הזאת אנשים לגמרי לא קיצוניים כמו אושרת קוטלר, צ'יקו מנשה ואלון בן דוד. מבחינה זו, אותם פעילי שלום מאיימים לא רק על מצבה הגיאו-פוליטי של ישראל, אלא גם על המבנה החברתי, על "אורח החיים הישראלי". בסופו של דבר, אנחנו הולכים לעבודה ומגדלים את הילדים ואילו הם מסתובבים בעולם ועושים רעש. אנחנו מתפרנסים והם מגלגלים בראש כל מיני רעיונות הזויים. למעשה, אם הסדר קדוש בעיניך, כמעט בלתי אפשרי שלא לרצות למגר הפרעה כזאת, ולצפות שהשוטרים יעשו את זה בשבילך.

2.

אבל איך כל זה מתיישב עם האנרכיה הכללית בישראל, עם חוסר הכבוד למוסדות שכבר תואר כאן?

כשהשתחררתי מהצבא עבדתי כחצי שנה בתור מדריך טיולים ב"אגד תיור". הייתי כנראה קצת חסר כריזמה, והאמנתי שפליניוס הצעיר הוא טקסט מספיק מסעיר בשביל להקריא לילדים בכיתה ט'. במקרים מסוימים התוצאה היתה די מביכה, אם לא מסוכנת: בטיול אחד, הילדים ניסו לסנוור את הנהג עם פנס מגלייט כדי שיעשה תאונה; ובפעם אחרת, במצדה, בזמן שניסיתי להקריא את נאומו של אלעזר בן יאיר, הם עשו תחרות מי יצליח לזרוק אבן שתיכנס לי לפה. המורים שלהם עמדו בצד, שתו נסטי ודיברו על תעריפים של סלולרי. אחר כך שאלתי את המורה שלהם אם לא מפריעה לה הצורה שבה הכיתה שלה מתנהגת. היא ענתה בלי לחשוב פעמיים: "הצבא כבר ירסן אותם".

אני זוכר שכשהיא אמרה את זה הנהנתי בהסכמה. אף על פי שדי סבלתי בצבא, היה לי נוח לחשוב עליו בתור מוסד שמיישר אנשים ומבטיח סדר חברתי. למעשה נהניתי לדמיין את הילדים האלה צועדים בשורה עם תגיות אדומות בדרך למעצר. כשאני חושב על זה, אני מבין שלמעשה התשובה הזאת כבר היתה כבר היתה גלומה בשאלה, שהתייחסה לילדים כאל בעיה, כאל פראים שיש לרסן. מצד שני, חלקם באמת היו אלימים – כלפיי וכלפי אחרים.

הניגוד הזה בין מין "מצב טבעי" אלים לבין משמעת צבאית הוא המבנה הבסיסי של המנטליות הפאשיסטית בישראל. דווקא מכיוון שלפרט יש חופש די גדול, לא רק במובן של זכויות ליברליות קלאסיות אלא גם במובן של היעדר נורמות, סמכות וגבולות חברתיים נוקשים, גוברת ההזדהות עם מנגנון המדינה שמאפשרת לו את החופש הזה. הציונות, בסופו של דבר, איפשרה ליהודים להשתרש בארצם ולהתנהג כמו מניאקים. זה הישג לא קטן.

זה מזכיר לי מאמר מעולה שהתפרסם לפני כשלוש שנים על ידי האנתרופולוגית דבורה גולדן, שעוסק בסדר החברתי (social order) בגני ילדים ישראליים. גולדן מגדירה את סוג הסדר הזה  כ-Structured Looseness – אולי "הפקרות מוסדית". באותה מידה שבצה"ל, עוד מאז הפלמ"ח, אין משמעת פרוסית, כך גם גן הילדים הישראלי לא נראה כמו גן ברייך השלישי, ואפילו לא הרייך השני. הסמכותנות הישראלית לא פועלת ככה.

לכאורה, בגן אין שום סמכות: אין סדר יום מחייב ואין כללים כתובים המחייבים את הגננות ואת הילדים; "הריכוז" והפעילויות לא נגמרים בנקודת זמן קבועה, אלא מתפוגגים ומתפזרים לאטם; הילדים מדברים בלי להצביע, נדחפים קדימה וכמובן קוראים לגננת בשמה; וגם הארוחות אינן מסודרות. הגננת אינה עקבית במדיניות הענישה והתיגמול, ואינה מקפידה שהוראותיה יתבצעו

גולדן כותבת למשל –

This looseness in regard to tidying and cleaning duties stands in contrast to the “ideological preoccupation with order and cleanliness” (Norman 1991:132) in a kindergarten in a small Bavarian village, in which all the children were made to participate in the ongoing upkeep of the kindergarten, including an hour devoted to tidying up at the end of the day.

כאמור, אנחנו לא בבוואריה. אך האם הבלגאן הזה מגלם פדגוגיה דמוקרטית ברוח 68', או תפישה חינוכית פוסט מודרנית? זהו, שלא. הסמכות מבוססת על הזדהות עם הגננת, שמושגת באמצעות היגדים כמו "אם לא תהיו בשקט אני אצעק ויכאב לי הגרון". הגננת ממלאת תפקיד פחות פורמלי ויותר אמהי, ובזכות כך היא משוחררת ממגבלות בירוקרטיות ומהווה דמות כריזמתית ודומיננטית. התנהגות פרועה מדי מובנית כפגיעה אישית בגננת, ובקנה מידה גדול יותר – במדינת הלאום. וכך, אותם ילדים אמנם יעשו קצת בלגאן לגננת, (ואחר כך למורה ולמעשה אפילו למפקד הישיר) אבל יהיו צייתנים מאוד כלפי המדינה, ויגלו הזדהות אישית עם האידיאולוגיה שלה. כיוון שהמדינה היא משפחה, הציות וההזדהות אינן נתפשות ככפיפות אלא כיחס חם, רגשי, אינטימי ואפילו כיפי. הסדר החברתי נתפש טבעי כמו המשפחה, באופן שלא מצריך אפילו הסבר או הנמקה לציות.

כל זה לא יכול שלא להזכיר את אבחנותיו של מקס הורקהיימר במאמר "סמכותיות ומשפחה בימינו" מ-1949 (תרגום: דוד ארן). הורהיימר מתאר שם את ההבדל בין המשפחה הסמכותית ההבורגנית-מסורתית (כמו זו שמופיעה למשל ב"סרט לבן" של הנקה) לבין המשפחה החלשה שבחברה המודרנית –

חיש מהר הוא [הילד] מגלה שהאב בשום פנים אינו אותה דמות רבת-עצמה, השופט ללא משוא פנים והמגן הנדיב כפי שהוא מתואר… חולשת האב המותנית חברתית – שגם התפרצויות של גבריות לפרקים אין בהן כדי להזימה – מונעת את הזדהותו האמיתית של הילד איתו. בעבר חיקוי אוהב של הגבר הבוטח בעצמו והנבון, המסור לחובותיו, שימש לפרט כמקור לאוטונומיה מוסרית. כיום מחפש הילד הגדל – שבמקום דמות אב, קיבל רק את הרעיון המופשט של עצמה שרירותית – אב חזק יותר, אב-על, כפי שמספקו עולם הדימויים הפאשיסטי… כיום יקרה תכופות שהאב מוחלף על ידי קולקטיב, על ידי כיתת בית-הספר, נבחרת כדור הרגל, אגודה כלשהי או המדינה. ככל שמצטמצמת בנפשו של הפעוט התלות במשפחה לפונקציה פסיכולוגית גרידא, כך נעשית היא מופשטת ומעורפלת יותר בתודעתו של המתבגר.

מיותר לציין מה ממלא אצלנו את התפקיד של אותו קולקטיב מחליף-אב: קורסי הכנה לצה"ל. אני זוכר את המורה לספורט בחטיבת הביניים שבה למדתי, בוגר סיירת נאה, שהצליח לראשונה לאכוף משמעת מרצון בכיתה שלי ויצר סביבו הערצה פאשיסטית למדי. לחילופין, אפשר לחשוב למשל על אברי גלעד –נביא הניאו-שמרנות האלימה בישראל. גם כשגלעד יוצא באמירות הריאקציונריות והפאשיסטיות ביותר, הוא מכיל בתוכו את אותו נער מופרע מ"העולם הערב". בדיוק בגלל זה הוא כל כך מסוכן.

3.

אז מה אפשר לעשות? איך אפשר להתנגד לפאשיזם הקז'ואלי הזה, פאשיזם בסנדלי שורש, פאשיזם אנטי-סמכותני, א-פורמאלי, קומון-סנסי, אפילו דמוקרטי, המובנה בתוך המושגים הבסיסיים ביותר של "טבע" ו"משפחה"?

אין לי מושג. אבל מכינים לנו רייך בן אלף שנים של ליברמן, כנראה שתצטרך להתפתח כאן סוג כלשהו של תרבות דיסידנטית, כמו שהיה בברה"מ של ברז'נייב, למשל – עם תקליטים של פינק פלויד מוברחים מהמערב. במצב הזה אפשר להחזיק מעמד די הרבה זמן – יותר זמן מהציונות. אנחנו, בכל מקרה, מתכוונים להמשיך להציג כאן ציורים של מין בין בני אדם לחיות.

תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,

68 תגובות to “לדמותה של המנטליות הפאשיסטית בישראל”

  1. דניאל קלטי Says:

    "כשהשתחררתי מהצבא עבדתי כחצי שנה בתור מדריך טיולים ב"אגד תיור". הייתי כנראה קצת חסר כריזמה, והאמנתי שפליניוס הצעיר הוא טקסט מספיק מסעיר בשביל להקריא לילדים בכיתה ט'. במקרים מסוימים התוצאה היתה די מביכה, אם לא מסוכנת: בטיול אחד, הילדים ניסו לסנוור את הנהג עם פנס מגלייט כדי שיעשה תאונה; ובפעם אחרת, במצדה, בזמן שניסיתי להקריא את נאומו של אלעזר בן יאיר, הם עשו תחרות מי יצליח לזרוק אבן שתיכנס לי לפה. המורים שלהם עמדו בצד, שתו נסטי ודיברו על תעריפים של סלולרי. אחר כך שאלתי את המורה שלהם אם לא מפריעה לה הצורה שבה הכיתה שלה מתנהגת. היא ענתה בלי לחשוב פעמיים: "הצבא כבר ירסן אותם"."

    אותי, הפסקה שהזאת שכנעה: זהו-זה. באופן סופי ומוחלט, ויתרתי. דכאו את הפלשתינים, הגדילו הפערים לרמת ברזילאיות/הודיות/ניגריות, השמידו אלפים בתנאונות-דרכים, כרתו את כל העצים – אני לא אנקוף עוד אצבע, לעולם. אינכם ראויים לי ולמאמציי. איש מכם לא.

    לישראל, אין שום תקווה שהיא.

  2. רתם Says:

    עלית על דברים ממש מעניינים. רק רציתי להזכיר שבערך לפני עשרים שנה, שמעתי את בשארה שואל על הפרת הסדר הציבורי – על איזה סדר מדובר? הוא דבר אז על הגדה וחשבתי על זה סביב המטס – כמה פעמים שיגידו ברדיו "כדי למנוע הפרת סר…" וכו וכו -תישאר תמיד השאלה – איזה סדר?

  3. נטליה Says:

    המודל של פאשיזם-בסנדלי-שורש מסביר בצורה משובבת נפש ומדכאת דברים רבים, אבל עדיין נותר סימן השאלה סביב גילאי 30 ומעלה – האנשים האלו מתבגרים, הלא כן? מזדקנים הם, ומתברגנים, חלקם אמנם בעוני יחסי.
    לאחר שהתבגרת-התברגנת אתה מבין "איך החיים עובדים", "מה זה בעצם", וכו'. כלומר, גם תחת הפריזמה הזאת – נאהבה או נתעבה – מקבל הישראלי המתבגר את הכיבוש, אותה הפרעה תשתיתית וקטלנית ב"בורגנות הפלסטינית", בשוויון נפש תמוה. מסוגל הוא לצאת מדעתו אחרי פקק, אך שלוש שעות במחסום נראות לו הגיוניות. הייתי מצפה ממי שחי, נושם, נוטל חלק סביל במערכת כל כך מונוטונית וקונפורמית כמו שוק העבודה-משכנתא-אשראי-הרחבה-מכוערת-בפרבר הישראלי (פראי וחסר רחמים ככל שיראה למנתח הכלכלי, הנגזרת היומיומית שלו עדיין מפוהקת במובנים רבים) שיפגין יומיום נגד מה שקורה לאנשים אחרים חמש דקות מכפר-סבא וכו'. שלא יפגין, שיזדעזע עמוקות. שלא יזדעזע, שיביע אמפתיה. שלא יביע אמפתיה, שיבין לפחות קצת. שלא יבין לפחות קצת, שיגיד שזה לא בסדר באמת. שלא יגיד שזה לא בסדר באמת, שלא יקלל לפחות. בקיצור, ולא היא. הוא שונא את מי שמבקר את המצב הזה, שונא ערבים, מסוגל להכחיד שמאלנים, וקשה לדבר על כל זה לידו. בקיצור, סנדלי שורש או לא, יש גם פאשיזם כרטיס-עובד-שתלוי-על-הצוואר-או-מבצבץ-מכיס-המכנסיים, ואותו קטונתי מלהבין.

  4. אייל גרוס Says:

    אח אח אפילו נחמה אין. אולי "מזל" שיש את הכיבוש שלפחות יגרום לעולם קצת להתעניין מה שהוא לא עושה בדיכוי פנימי בלבד?

  5. זמואל Says:

    שוב ושוב "למינים ולמלשינים אל תהי תקוה".
    ואכן, אין לכם תקוה
    אכולי ייאוש
    רואים צילי הרים כהרים
    שוקעים בדמיונות ובבלבולים
    משברי תיאוריה א' לרסיסי אקטואליה ב'
    רדידות וניים-דרופינג
    קצת "כשהייתי בצבא" עם קורט "פעם חשבתי" ואיזה "הייתי כנראה קצת חסר כריזמה" בשביל אפקט האמינות והסימפטיה
    ערבב עם גוזמאות, השוואות מופרכות (ישראל-נאצים) , היסטריה מוחלטת (הרייך של ליברמן – הרבה חריף של דמוניזציה קשה)
    להגיש עם מנות אקטואליה בפרשנות מנותקת, מסולפת
    מומלץ קר עם יוטיובים של נאצים לסאב-טקסט או פלמ"ח לסאב-קונטקסט בשביל הנוסטלגיה ל"ציונים שהתפכחו ואיך הרס אותנו הכיבוש" או שמא בשביל "הציונות דפקה את גן העדן האוריינטלי פה"

    בתאבון.

    אה. אנחנו אוונגארד, אז יהיה מין עם בעלי חיים ואילו יכולנו, בשביל האדג' היינו גם מצרפים קצת הפרשות גוף או
    כן. כזה.

  6. יוסי Says:

    "רייך בן אלף שנים של ליברמן". יהיה מעניין להיזכר במשפט ההיסטרי הזה אם בממשלה הבאה מרצ תשב בקואליציה עם קדימה.

    ואם לא, אז מה בעצם יקרה כאן? מה יהיה שונה? סוף העולם? לא. גם ברוסיה יש אנשים שמחים. גם בטורקיה. אולי אפילו בסוריה. אז מה זה הפינוק הזה? אוי אוי אוי, לקחו לי את הדמוקרטיה, גזלו לי חירות. דגנרטים, תתאפסו על עצמכם. תאכלו קצת קוטג' ותירגעו.

    • נטליה Says:

      יוסי וזמואל – לא היה לכם מה להגיד. לא הגבתם לטענות הפוסט. סתם התעצבנתם על מי שמנתח תופעה בצורה שנוגדת את דעתכם. תתבגרו.

  7. לם Says:

    מאמר טוב אך מתעלם מעובדה אחת חשובה. שלטון פשיסטי אינו עשוי מקשה אחת ומשך קיומו תלוי באוריינטציה הבסיסית שלו באשר למדיניות החוץ. פרנקו מייצג פשיזם עם אוריינטציה 'לא התקפית' שאכן שרדה שנים ארוכות תוך התעמרות באזרחיו. היטלר מייצג אוריינטציה תוקפנית קיצונית החוצה ולא רק פנימה שכמובן לא האריכה ימים. כמו שהדברים נראים כאן ועכשיו ומזה ארבעים שנה ואפילו במאמר שלעיל, דיכוי מוכוון פנימה של חברי גזע האדונים יהיה דרוש במינון יחסית נמוך ויופעל בעיקרו להשתקה זמנית / סופנית של המתריעים הפוטנציאליים כנגד האוריינטציה ההתקפית החוצה ומעשי הזוועה כלפי 'הנחותים התקועים' לנו כעצם בגרון במרחב המחייה המובטח לנו מקדמת דנא.
    אכן יש יסוד לאופטימיות מאקברית – הם לא ישרדו לאורך זמן אך כמו במהלך ואחרי קריסת הרייך החשבון בעיקרו יוגש לנו – לא להם.

  8. Daniel Rosenberg Says:

    טקסט מעניין, אבל התיוג של כל מה שמייצג עמדה שמרנית-מהמרכז כ"פאשיזם" עשתה לי פריחה. אני אישית שמח על כך שהקונצנזוס הליברלי בישראל הולך ונסדק. זה צפוי לעשות רק טוב לפלורליזם הפוליטי (הסוג שבאמת קשור למה שקורה בחברה, להבדיל מפלורליזם תרבותי גרידא).
    אני אישית שמח על העובדה הזאת שסוף סוף הריבון קם ואומר: יש דברים שהם מעל לכל ביקורת של החברה האזרחית. אפשר לנהל עליהם וויכוח פוליטי, אבל לא לקרוע אותם החוצה מהחברה בעזרת יוזמות בסגנון חרם וכדומה. יתר על כן, אוסיף ואומר: סוף סוף יש שלטון מספיק יציב בישראל, ידועת המשברים המינסטראליים, שמצליח לבסס איזה מרכז כובד ריבוני. אפשר כמובן להתווכח על זהותו של המרכז הזה ומה ראויה להיות דמותו, אבל עצם קיומו, מה שהליברלים מכל המחנות קוראים לרוב "פאשיזם", ברוך בעיני.

    ורק בשביל הפרובוקציה אצטט את ליאו שטראוס, שכותב ב-1933, מיד אחרי שנזרק מגרמניה, לחבר יהודי. שטראוס מדבר כאן על המשטר הנאצי:

    "העובדה כי גרמניה החדשה, שפנתה לימין, לא מגלה כלפינו סובלנות, לא אומרת דבר בנוגע לעקרונותיו של הימין. נהפוך הוא: רק מתוך העקרונות של הימין, כלומר מהעקרונות הפאשיסטים, הסמכותניים והקיסריים, ניתן למחות באופן הולם, כלומר ללא צורך לפנות באופן מגוחך ומתועב לזכויות האדם המהותיות [droits imprescriptibles de l’homme], כנגד השיקוץ המרופט הזה … אין סיבה לזחול אל עבר הצלב, גם לא אל הצלב של הליברליזם, כל עוד נותר בעולם ניצוץ של המחשבה הרומית."

    • ofrilany Says:

      התייחסתי כאן יותר למנטליות פאשיסטית (פחות או יותר במושגים של הורקהיימר) מאשר למשטר פאשיסטי. מנטליות פאשיסטית יש להרבה אנשים גם במדינות לא כל כך פאשיסטיות

      • Daniel Rosenberg Says:

        אבל התייחסת לצעדים קונקרטיים. חוק החרם, חוק הזה, חוק הזה, חוק הזה. והגננת גם היא מכתיבת מדיניות.

      • ofrilany Says:

        בסופו של דבר זה קצת עניין של הגדרה – הגדרה פוליטית חמורה או הגדרה יותר תרבותית. אני גם נוטה להיות זהיר בכל מה שנוגע לתיאור של ישראל כפאשיסטית. לא בכדי כיניתי את האווירה "ג'ינגואיסטית", שזה אולי תיאור יותר מדויק לפחות למצב הנוכחי. אני גם משווה כאן לסין למשל, שגם אותה קשה להגדיר פאשיסטית.
        עם זאת, כאמור, גם אם במושגים חמורים של מדע המדינה המשטר כאן לא פשיסטי (ואפילו רחוק מזה), עדיין הרבה מהביטויים הפוליטיים כאן, חלק גדול מהתרבות הפוליטית, הם בעלי אופי פאשיסטי.

      • Daniel Rosenberg Says:

        הזכרת את הורקהיימר. אם אני לא טועה, אדורנו והורקהיימר ביקשו למצוא במחקרי האישיות שלהם תבנית של אישיות סמכותנית (authoritarian) ולאו דווקא פאשיסטית. עניין הסמכותנות שונה באופן מובהק מעניין הפאשיזם, ומייצג עקרון ארגוני שנפוץ על גבי כמעט כל הספקטרום הפוליטי, אולי אצל כולם מלבד ליברלים חריפים ואנרכיסטים. במחקרם של א' וה', באמת נמצאה, עד כמה שאני זוכר,התבנית הזאת לא רק בקרב תומכים של הימין הקיצוני, אלא גם אצל שמרנים, אצל קומוניסטים ואפילו אצל אנשי מרכז-שמאל וסתם מרכז ליברלי.
        בקיצור, יהיה מדויק יותר לומר שישראל עוברת מפנה סמכותני, ואולי אפילו רפובליקני (ב-r קטנה, ז'אן ז'אק רוסו, לא פאט ביוקנן). שזה כמובן מורכב הרבה יותר מסתם לצעוק "קץ הדמוקרטיה" ולהשתמש בפג'ורטיבים שחוקים בסגנון "פאשיזם".

      • ofrilany Says:

        הם דווקא משתמשים הרבה במושג פאשיסטי – ראה הציטוט שבפוסט, לא המצאתי אותו. ודווקא המושג סמכותני הוא בעייתי בישראל, מהסיבות שהוסברו בפוסט (כלומר, ששום דבר בחינוך ובמבנה החברתי כאן הוא לא ממש סמכותני, לפחות לא במובן הקלאסי).

      • Daniel Rosenberg Says:

        זאת אולי הנקודה לציין שהתייחסתי לחלק הראשון של הפוסט ופחות לשני, שעליו אין לי ממש ביקורת.
        הבעיה שלי היא, בכל מקרה, עם התיוג של כל הגבלה של זכויות באשר היא כ"פאשיזם", שמייצגת סוג של ליברליזם חף מביקורתיות שבו תפקיד הממשלה מתמצה בסלילת נתיבי תחבורה ורגולציה כלכלית.
        באופן אירוני, דווקא הבטחוניזם הניטרלי, שבו תוארה כניסת הפעילים לנתב"ג, היא צאצאיתו של הליברליזם הזה. במקום לומר: הפלסטינים הם האויב, כל מי שתומך בהם שייך למחנה האויב, את האויב צריך לגרש או לטפל בו אחרת, הפעילים מוצגים כהפרעה, כמטרד תעבורתי. המדינה-מכונה של הליברליזם תפקידה לעשות סדר, וגם כשהיא נלחמת, היא פשוט עושה סדר, מנקה. הליברליזם של הפוליטיקה=פאשיזם לא מטהר את העולם מפאשיזם, ובוודאי שלא מפוליטיקה, אלא רק משתיק אותו והופך את האלימות שלו לאילמת, ולכן למסוכנת. הליברלים, אם תרצה פג'ורטיב, דוחים את הפאשיזם, ומקבלים נאציזם.

      • ofrilany Says:

        נכון, החלק הראשון והחלק השני באמת מדברים על דברים די שונים, וכל אחד מהם מסמן חץ שמוביל אולי לכיוון אחר. עם זאת, יש התלכדות בין השניים כי שתי התופעות בונות ביחד סוג של מנטליות שבה המשפחתיות היא פניה האחרות של הפונקציונליות, ולהיפך. זה מתבטא למשל בדמויות כמו מיקי חיימוביץ, האם הגדולה והרגשנית של הקומון סנס הפאשיסטי. אני מתנצל אם ההגדרות לא לגמרי מוקפדות

    • רוזנברג Says:

      לאו שטראוס. אה.

    • מרמיט Says:

      דניאל, בעניין הפריחה:
      http://www.ebaumsworld.com/pictures/view/243213/

      תמרח פעמיים ביום עד שיעבור, ואל תצא לשמש.

    • רוני הירש Says:

      אני לא מבינה, דניאל – הציטוט של שטראוס נועד לחזק את טענתך שחוק החרם הוא ביטוי לריבוניות ישראלית חדשה ויציבה יותר? כי הרייך השלישי, וגם רומא הקיסרית, הוכיחו את יציבותם לאורך זמן? ושמא אתה רומז לקרבה גדולה יותר בין שטראוס לאסכולת פרנקפורט, משהו בסגנון – הפאשיזם כצורת התבטאות ספקטקולרית חי וקיים בתוך הפופוליזם של הליברליזם הטוטאליטרי? שזו טענה קצת חלשה של האסכולה הזו, לדעתי, ומהבחינה הזו אני מסכימה עם עפרי שהרישול הוא חלק אינטגרלי מהפופוליזם הישראלי, למרות שבגדול אני הפעם לא מסכימה איתך, עפרי, כי יצא לך קצת "מחכים לברברים"* (http://readingmachine.co.il/home/articles/1200038896)**, שזו טענה קצת מרושלת ביחס לסטואיות העקבית יחסית של הבלוג.

      *גם אם הקטסרופה/הברברים כבר כאן (אחת הטענות החביבות עלי בבלוג)
      ** ותודה לעומר מיכאליס שהביא למערכת

  9. גור Says:

    אני חושב שנתניהו התנגד בתחילה לחוק החרם כי הוא פוגע קצת בתחושה הזאת של הכל מותר, של 'גן זורם', שמאפשר להכל להתנהל במין נון-שאלאנטיות – שמאפשרת לגננת לעשן במרפסת ולהביא את הבת הקטנה מדי שלה במנשא-גב לגן. פתאום כשיש חוקים אז צריך קצת להיזהר. אני לא באשליות – ברור שהחוקים נכתבו כך שהגזענים לא יצטרכו להיזהר, ורק המדוכאים ומגיניהם, אבל באיזשהו מקום זה יוצר מעין משמעת מסוג כלשהו.

    הימין הקיצוני שייך לתרבות שמצד אחד נהנית מהדיכוי אבל מצד שני מעוניינת בהשארת העמימות וחוסר ההגדרה של הדברים. לכן יצירת חוקים וכתיבת התורה שבע"פ כתורה בכתב עלולה גם להזיק לעמימות הזו.

  10. רני Says:

    שלום
    המגיבים דנו בישראלים, אני אדבר על
    מי שכונו "פעילי שלום". מי מהם שדיבר
    על זכות השיבה לא עסק בשלום, לא נראה
    שתהיה שיבה בשלום. בכלל היתה לפני
    המתבונן הצגה של ההתערבות
    האירופאית בעסקי אחרים. הכל "רגע
    תהילה תקשורתית" שנגמר בשניה. היו
    יכטות בהן הפליגו האצולה, אחת או שתים
    עדיין בדרך לפי דיווחי "הארץ" שפסקו לפתע.
    פעם נדע מה קרה להן כי על היכטות היו
    בודאי יותר מתריסר שהתכוונו לכתוב ספר
    על המשט ול"הרביץ מיליון". היו כמה נחותים,
    מפליגים מהפרולטריון, ובטיסה הגיעו נוסעי
    הצרטר, תחתית המדרגה. הכל חגיגת מופע
    תקשורתי שהיה בה הכל מלבד שלום. יום
    יומיים זה בערך הזמן שכל העניין הזה ישרוד
    בזכרון או בתקשורת. המשט המפואר כבר
    נשכח לגמרי.
    תקותיו של אייל גרוס לתשומת לב בחו"ל?
    נו באמת? בן אדם בגילו ? למי באמת
    איכפת. השונאים ישנאו מחרחרי הההרג
    והחרמות מכל הצדדים ישנאו ויחרימו ואנחנו
    כאן נתבוסס בביצה המדממת רק חשוב
    לזכור ולהזכיר יום יום. "אנחנו" מי זה בדיוק
    "אנחנו" ? לא האשמים היחידים. זה חצי חצי
    חצי ישראל הציונית וחצי האיסלם
    הפשיסטי קלריקלי. זה חשוב, מי שמדבר
    על פשיזם בצורותיו השונות שיתבונן באסאד,
    נצרללה, אירן, תורכיה ובכלל בחיזון המדמם
    שאיזה שוטה כינה "אביב ערבי" . ערבי אולי,
    חורף גרעיני? ייתכן בהחלט.
    האירופאים בסיבוביהם
    מובי שהופיע בלבנון ואח"כ בישראל, בניגוד
    מוחלט לדרישות החרם הערבי וסיכן עצמו
    מעט בעולםהצבועי-צידקני האירופאי. באמת
    מחזה נדיר בין עשרות האומנים-אמנים
    שמסתובבים כאן, עשה יותר למען עולם
    הגיוני סביר מכל מניפי השלטים בנתב"ג.

  11. מרמיט Says:

    ניתוח מעולה.
    תיארת יפה את המפגש המרתק בין אגואיזם ופאשיזם.

    כשעברת פתאום לדבר על גני ילדים…
    at first I was like: WTF
    but then I was like: FTW

    עשית לי הרבה סדר בראש, לגבי התצפיות והאבחנות העגומות שלי מהתקופה הקצרה והכואבת שבה ניסיתי בעצמי להחדיר מעט בינה בקודקודו של הנוער. לימדתי מקצוע "העשרה" כיפי ומהנה (ג'אגלינג) ולא הבנתי למה חלק מהילדים – במקומות מסוימים פחות, במקומות אחרים כמעט כל הכיתה – מאלצים אותי, מחייבים אותי וכופים עלי להקדיש את רוב השיעור לענייני משמעת.

    ושוב, Thick as a Brick, רלוונטי כתמיד:
    and the youngest of the family
    is ruling with authority

  12. יואב Says:

    אחד הדברים החיוביים בדיון סביב חוק החרם, שהוא חוק לא מוסרי כמו כל החוקים האחרים שמגבילים את חופש הביטוי, הוא שהוא חושף (שוב) שכל השמאל-עמותות-בלוגים הוא לא יותר מקבוצת אינטרסים שדואגת לתחת של עצמה בלבד.
    כתבתי זאת במקום אחר, אם אסור לאסור על קריאה לחרם אז אסור לאסור על קריאה לגזענות (למשל, קריאה שלא להשכיר דירות לערבים, כשגם אי ההשכרה לערבים היא כשלעצמה אקט חוקי בדיוק כמו החרמת מוצרי התנחלויות). אם האחד מותר אז גם השני צריך להיות מותר, ואפשר גם להיפך, הכל תלוי ברצון הריבון. ומכיוון ורוב קבוצת האינטרסים הזו תומכת בסנקציות על רבנים מסיתים, למרות חופש הביטוי המהולל, אין שום סיבה, מלבד מוסר כפול, להתרגש מהבכי של הילדים שלקחו להם את הצעצוע.
    מבחינה מהותית, אין שום הבדל בין הקריאה לא לקנות מ או להשכיר לערבים, מהקריאה לא לקנות ממתנחלים. בקריאה אחת קבוצת האינטרסים תומכת, לקריאה האחרת היא מתנגדת. הרוב מסתבר מתנגד לשתי הקריאות. ביש מזל לבכיינים.

    • מרמיט Says:

      הו, יואב, רלטיביזם קדוש.

      כמו אין שום שמץ של הבדל בין החרמה על בסיס הקבוצה האתנית שלתוכה נולדת (לא מבחירתך ולא בשליטתך, אם יש צורך להדגיש את המובן מאליו),
      לבין החרמה על בסיס *בחירתך* הכלכלית/אידיאולוגית/עסקית/ווטאבר לגור ו/או לנהל את עסקיך בשטחים הכבושים.

      מי אמר למי אידיוט מועיל ולא קיבל?

      • יואב Says:

        מה גם שאני לא בטוח שהבנתי את הערת האדיוט המועיל. אני לא תומך בחוק החרם. אני לא בא להצדיק אותו. אני חושב שהוא חוק מתועב ולא מוסרי, אני רק חושב שגם עבירת ההסתה לגזענות שקיימת בספר החוקים היא מתועבת ולא מוסרית. לאדם יש זכות להשמיע את דעתו, ואם דעתו היא שיש לא להשכיר לערבים, אז זה מה יש. אני פשוט יוצא נגד הצביעות המוסרית. אם מותר להגביל קריאות לחרם מסוג אחד, אז מותר לרוב לחשוב שמותר להגביל גם קריאות לחרם מסוג אחר. או שיש חופש ביטוי או שאין, ואם מותר להגביל את חופש הביטוי, אז עליכם לקחת בחשבון שזה עניין של רוב, והיום הרוב נגדכם. זה ביש מזל, זה לא לא-חוקתי ולא לא-דמוקרטי ולא פאשיסטי.

      • יואב Says:

        וכשאני אומר נגדכם, אני מתכוון גם נגדי.

      • יובל אחר Says:

        אז נאשר חרם רק על ערבים שרוצים לשכור דירות בערים יהודיות, הם יכולים לבחור לגור בערים ערביות. בדיוק כמו שהחרם על מוצרי ההתנחלויות הוא חרם על תוצרת יהודית, בטענה שהם יכולים לבחור לייצר בקווי 48. נטען שאידיאולוגית, ערבים שגרים בערים יהודיות הן מכשול בפני השלום, ממש כמו שהיהודים שגרים בשטחי פלסטין-לעתידת, ויש לצמצם את הנוכחות שלהם שמה. עכשיו זה אידיאולוגיה ולא גזענות?

        אני מסכים עם יואב, זה נבלה וזה טריפה. או שמתירים את שניהם, או שמטפלים בשניהם באותה המידה.

      • מרמיט Says:

        יובל אחר:
        "ערבים שגרים בערים יהודיות הן מכשול בפני השלום"?
        ערבים-ישראלים שגרים בערים יהודיות, בספר שלי, הם מכשול בפני הפרדה, לא בפני שלום.

        מה גם שאי אפשר בכלל להשוות את מעמדם החוקי והמוסרי של ערבים ישראלים שמנסים לקנות בית במדינתם, לזה של מפעלים יהודיים שהוקמו על קרקע כבושה/מופקעת/גזולה, מנצלים משאבים שבאים על חשבון המקומיים בתמורה (במקרה הטוב) לעבודה ללא-מוצא בשכר ניצול, וכל שאר עוולות האי-שוויוניות בשטחים הידועות (אני מקווה) היטב.

        זה שוב הרלטיביזם הזה, שפושה בכל חלקה טובה, מנוון כל דיבור על המילה המגונה "מוסר" ומקדש את התועלתני. "מכשול בפני השלום", תק'עלק, כאילו השלום הוא יעד להשגה, ולא שאיפה קיומית שבמסגרתה אנשים חיים זה לצד זה, מכתתים חרבותיהם לאתים כמו שאמר רפורמטור יהודי אחד שהצליח איכשהו להשתחל לקאנון. כשתצליח למצוא טיעון בעד איסור השכרת דירות לערבים שעולה בקנה אחד עם האתוס ההומניסטי, אשמח לשמוע.

        עד אז, אתה ויואב מדגימים בעיניי ליקוי מאורות מוסרי ממיטב התוצרת הבאושה של הפוסט-מודרניזם.

      • יואב Says:

        אתה באמת לא מבין, אני אנסה שוב:
        מותר לא להשכיר דירות לערבים. אדם יכול להצהיר בריש גלי שהוא לא משכיר דירה לערבים. מותר להיות גזען, זה לא אסור על פי חוק.
        מה שאסור לאדם, על פי החוק, הוא להסית לגזענות, כלומר לקרוא לאחרים שלא להשכיר לערבים למשל. זו הגבלה של חופש הביטוי. אני תומך בחופש ביטוי מוחלט, לאחד מהשיקולים שלי באמת אפשר לקרוא תועלתני (דיאלקטיקה היא חיונית להתפתחות האנושית), אך לשיקול אחר אפשר לקרוא מוסרי (זה לא מוסרי להגביל אדם מלהביע את דעתו, להעניש אדם על השמעת דעתו).
        מהו הטיעון שלך בעד הגבלת חופש הביטוי?
        מה שאני אומר זה שאם אתה בעד הגבלת חופש הביטוי, כלומר הגבלה כזו היא חוקתית והומניסטית ולא פאשיסטית ומאוד דמוקרטית בעיניך, אנא קח אחריות על דבריך ובלי הבכי של חוק לא דמוקרטי / לא חוקתי / פאשיסטי וכן הלאה כאשר הרוב מגביל את חופש הביטוי בצורה שלא נוחה לך (כי אתה באופן אישי קורא לחרם ולא לגזענות).
        זהו, מקווה שבזה הנושא מוצה.

      • מרמיט Says:

        טרם מוצה, כמו שבטח כבר ראית להלן. בדיוק הצגתי לך את הטיעון שלי בעד הגבלת חופש הביטוי.

        הזכרת את שיח הזכויות: האם הזכות לחופש ביטוי אבסולוטית, על חשבון כל זכות אחרת? האם זכות *כלשהי* יכולה להיות אבסולוטית, ולהדוף כל זכות אחרת, בכל מצב ובכל הנסיבות?

        (זה חומר מצוין לפעולות בתנועה, או מה שלא תהיה המקבילה הפייסבוקית של זה.)

      • יואב Says:

        מכיוון ששאלת, אני אענה 🙂
        חופש הביטוי הוא בלתי מוגבל. זו לא שאלה מוסר, זו עובדה פיסיקלית. כשם שהחוק לא יכול לעצור אהבה, הוא לא יכול לעצור ביטויים. אנשי החוק / הזכויות / משפטנים וכן הלאה צריכים להכיר בכך ולפעול בהתאם. בניגוד לחופש הקניין למשל, חופש הביטוי הוא לא יציר החוק, ולכן החוק לא יכול לטפל בו בצורה יעילה, או לעצור ביטויים. זו שאלה של הכרה במגבלות החוק אם תרצה.

      • יואב Says:

        ואם לדייק: החוק לא יוצר את חופש הביטוי, חופש הביטוי יוצר את החוק.

      • מרמיט Says:

        אוקיי, עכשיו אכן הבנתי.
        הזכרת לי הפגנה אי אז באייטיז, בעצרת של כהנא האורגינלי המקורי מס' 1. עמדנו ושרקנו בהמונינו כדי להשתיק אותו, בעוד דבריו משודרים לרמקול רב עוצמה מעבר לכביש.

        אני גם מבין עכשיו את אמירתך ששיח הזכויות בלבל אותי.
        יפה, אז אחרי כל ההתעקשות שלי על הפן המוסרי, מסתבר שיש פה עניין תועלתני פשוט: חופש הביטוי הוא כוח טבע, כל צנזורה היא איוולת.
        לא יכולת להגיד את זה קודם?

        לא נורא, היה שווה להכביר מילים.
        וברכותיי, מזמן לא זכיתי לרענון מחשבתי כזה באינטרנטים.

        (איזה עימוד מדויק! חסכנו לקוראים עתידיים את כל הדיון להלן.)

      • מרמיט Says:

        נועם, כמו שאמר הרבי הפרוברוויאלי:
        גם אתה צודק.
        תחי הכוליות! או שלא, במקרה הזה.

        (ועכשיו אני אשתוק קצת ואעבור ליציע. תודה וסליחה)

      • יואב Says:

        זה לא טיעון תועלתני, זו טענה אמפירית!
        שמח על הרענון 🙂

    • נועם א"ס Says:

      היי יואב
      אני אוהב לקרוא את התגובות שלך כאן, ובד"כ מסכים עם הרוח וגם לפעמים לומד משהו חדש או מעדכן בעזרתן תפיסות שגויות של עצמי, אבל נראה לי שמלחמת הקודש שהכרזת על "עולם העמותות" (שלו אין לי כל קשר ישיר), שאת הנסיבות העומדות מאחוריה אתה מסביר היטב, יכולה להחמיץ משהו מהתמונה הכוללת. חוק החרם, לטעמי, הוא בהחלט אחד השוליים יותר משרשרת החוקים המחרידים שמדרבנת הממשלה הנוכחית (בהשוואה לחוק הנכבה, נניח). מכל העמדות לעניין שאליהן נחשפתי אני מזדהה יותר מכל עם זו של המגיב ב"הארץ" שאמרה: "חוק חשוב – ישראל היא כיבוש ודיקטטורה – ועכשיו כולם יודעים" (חתום: "שתקתם, תשלמו"). מתפתחת איזו מין אווירה לניניסטית כזאת של הסרת מסיכות, משהו ברוח התגובה המעניינת של דניאל רוזנברג למעלה – וזה, מבחינתי לפחות, עיקר העניין, גם בפוסט הזה של עפרי – לא עמותות-שמאל-הגמוניה-אליטה המנסות לשמר את כוחן. יותר מהתבכיינות, כדבריך, יש במתקפת הבלוגים דווקא על החוק הזה בכחנליה של שחרור מהמחנק הלוחץ של אפולוגיה אינסופית בזכות החרם/המשט/המטס/ה-15 לספטמבר וכו' וכו', שמאופיינת בניצול ההזדמנות החשובה לעבור על החוק עצמו דרך הבלוג עצמו. אכן, יותר מהתקפה על החוק עצמו, פעולת העבירה על החוק היא למעשה התקפה פומבית על ההונאה העצמית המתמשכת דווקא של הזעיר-בורגנות החילונית-ליברלית השוקעת, ולמרות היחלשות הכוח של הקבוצה הזו בעשור האחרון עדיין אפשר לרוות קצת נחת מניתוץ ראווה בריא.
      לדברים האלה יש חשיבות: הם עשויים להבהיר לזעיר-בורגנות הליברלית את אותם הדברים שיכול להיות שאתה מנסה להבהיר, בעיקר את א) שהכסות הדמוקרטית-ליברלית שממנה נהנית הזעיר-בורגנות היא רק עוד אמצעי של דיכוי, ו-ב) שהתנגדות אמיתית ויחידה לדיכוי הזה אפשרית רק בצורה של פעולה ממשית מול ולנוכח המצב הפריבילגי שממנו האליטה הזו נהנית בחסות הדיכוי, עם כל המחיר שהדבר צריך לגרור (כמו, כאמור, לעבור באופן מכוון, פומבי ומתועד על החוק).
      חוק החרם עצמו הוא בסופו של דבר בעיקר חוק די דבילי בעיני, אבל לטעון דווקא ב"אמורי", שרק בפוסט הקודם של איתמר מן הופיעה הדעה המצביעה על האבסורד שבמרדף המבוים מטעם המדינה אחרי מחברי "תורת המלך" (עכשיו אנחנו גם יודעים למה, לא? האיזון, האיזון ההסברתי הקדוש…) – לטעון שהמחאה על החוק מציגה לא יותר מ-"קבוצת אינטרסים שדואגת לתחת של עצמה בלבד" – הטיעון הזה מתחיל לחזור על עצמו.
      החוק הזה הוא אחד משרשרת של חוקים, שהכוליות שלה היא הבעיה , הרבה יותר מכל חוק לעצמו (ובמקום הראשון, מבחינתי ללא ספק, חוק המאגר הביומטרי). יותר מכל דבר אחר, ההקשר החקיקתי הכולל שבמסגרתו מופיע החוק הספציפי הזה הוא הבעייתי, וייתכן אפילו שכאן יכול להימצא הבדל מהותי כלשהו בין חוק החרם לחוק האוסר הסתה גזענית מהוויכוח שלך עם מרמיט – שבכל זאת מגיע מתוך הקשר חקיקתי שונה (אם כי בגדול אני "בצד שלך" בעניין זה). תסכים איתי שאופי החקיקה הזו נוגע גם לליכודניק ביטחוניסט-פרגמטיסט טיפוסי מקריית שמונה, שלמעשה סובל מהם כבר עכשיו באופן עקיף. החוק הספציפי הזה מן הסתם נוגע לו פחות מאשר לאנשי עמותות, אבל תהליך המחאה דווקא נגד החוק הזה הוא הזדמנות ייחודית לסדוק במעט את מסכת ההונאה העצמית של האנטגוניסט של הליכודניק מקריית שמונה – השמאלני-הבורגני-ליברלי, תהליך שגם מכיל בתוכו את ניצני ההכרה שבבעייתיות שבעמדה החברתית שלו-עצמו, משהו שאלפי מילים נגד חוק המאגר הביומטרי לא יעשו.

      • מרמיט Says:

        נועם, כמו שאמר הרבי הפרוברוויאלי:
        גם אתה צודק.
        תחי הכוליות! או שלא, במקרה הזה.

        (ועכשיו אני אשתוק קצת ואעבור ליציע.)

        (חטפתי כנראה סחרחורת. אמורים, נא למחוק את התגובה הזהה התועה למעלה. תודה וסליחה)

      • יואב Says:

        היי נועם,
        תודה 🙂
        בקשר לחוק עצמו, אני מסכים עם כל מילה. גם כבר כתבתי עוד קודם שאני חושב שהחוק מתועב. בהקשר הזה, אני לא שונה משאר הכותבים. כולנו מסכימים שטוב היה לו החוק לא היה בא לעולם, וחקיקתו אינה מבשרת טובות (מה שלא סותר את זה שאני חושב שהוא דמוקרטי וכולי). אני גם בעד ההתקפה על החוק, אם כי מנחש שהיא לא תאריך ימים לאחר שאנשים יתחילו להיתבע ע"י גדודי מתנחלים. בהיבט הזה, כמו שכבר כתבתי אצלי, החוק הרבה יותר אכזרי (ואולי אף באמת לא חוקתי) מאשר אם היה מחוקק כתוספת לחוק העונשין.
        עם זאת, רציתי להצביע על כך שאותם אנשים שעושים זאת לכאורה בשם חופש הביטוי, הם אותם אנשים שלרוב קוראים לחקור את כותבי תורת המלך (אגב הפוסט הנפלא של איתמר מן, והרי מי אם לא היועמ"ש של הכנסת הכין חוות דעת שהחוק הזה שמגביל את חופש הביטוי הינו על סף הלא חוקיות), את צועקי מוות לערבים, רוצים לסגור קבוצות שנאה בפייסבוק ועוד ועוד. אגב, אולי צריך להזכיר שהקרן החדשה בעצמה הצהירה שהיא לא תממן יותר גופים שתומכים בחרם על מדינת ישראל. כך שכל הפעילות בדף של לא נסתום היא באמת צינית. ומצטער אם אני חוזר על עצמי.
        זה בסדר להתנגד לחוק מטעמי אינטרסים, זה מאוד משמח לראות את תגובת הנגד לחוק, רק בבקשה בלי בכיינות על לא דמוקרטי או נאומים חוצבי להבות על חופש הביטוי. זה מביא לי פריחה 🙂

      • יואב Says:

        אגב, בקשר להקשר אני מסכים. זה הבדל בין החוק הזה לחוק נגד הסתה לגזענות. ההסבר הזה יכול למשל להסביר את התגובה לחוק. עם זאת, כשבית משפט בוחן חוקים, הוא לא מסתכל על הקשר הסטורי של חקיקתם ועל רוח התקופה, על הצעות שקמו ונפלו ועל חוקים "פאשיסטיים" אחרים שקיבלה עליה הכנסת. סביר להניח דווקא שבגצ יסתכל על החוק הזה לעומת עבירת ההסתה לגזענות (וכאמור, יש דמיון אך יש גם שוני מהותי בין שני החוקים, עליו עמדתי). כלומר, להבדל הזה אין קשר לשאלת כן חוקתי או לא חוקתי, כן דמוקרטי או לא דמוקרטי, שזה השיח שהשמאל מוביל. את השיח הזה רציתי לתקוף.
        רצוי ואפשר להתנגד לחוק הזה כמו שמתנגדים לחוק נגד עישון מריחואנה. מי שמתנגד מעשן וקורא לשנותו, בלי לצעוק שהאיסור על עישון מריחואנה הוא לא דמוקרטי / לא חוקתי / פאשיסטי. הוא אומר שהוא רוצה לעשן מריחואנה. כך יש להגיד: אנחנו רוצים להתיר קריאות לחרם, ולא רוצים להתיר קריאות לגזענות. למה? ככה, שיח הומניסטי / ליברלי וגו'.
        ברגע שנשענים על מילים גדולות כמו דמוקרטיה וחופש ביטוי, בזמן שבפעמים אחרות חשבתם שזה נורא דמוקרטי להגביל את חופש הביטוי (דמוקרטיה מתגוננת! חופש הביטוי זה לא החופש להסית! אז למה זה כן החופש להסית לחרם?), הטיעון הזה קורס.
        לכן אני חושב שדווקא הדברים שלי אולי יעזרו לאותם שמאלנים-בורגנים-ליברלים (ובלוגריסטים!) להבין את ההקשר הגדול. מי שמצר את היכולת של אחרים להתבטא, שלא יתפלא אם יום אחד יגידו גם לו "די". היכולת להצר את הביטויים של אחרים, גם אם הם גזענים, זו אחת הפריבליגיות שיש להיפטר ממנה.

      • נועם א"ס Says:

        ובכן, נתיישרו ההדורים…
        בשולי הדברים, יש שלוש מילים שאני משתדל להימנע מלהשתמש בהן כנימוק בטיעון – "פאשיזם", "מוסר" ו"דמוקרטיה" , ואם אני כבר משתמש בהן, בד"כ זה יהיה פחות או יותר במין אופן טכני (אם כי, כמובן, איזה אופן שימוש טכני יכול להיות למושג "מוסר"?…). משלושתן הכי בעייתית בעיני היא דווקא המילה "דמוקרטיה" – בגלל שהיא לא בעברית: אם אני רוצה להגיד משהו על ערך שלטון העם, אז אני רוצה שזה ישמע גם כמו – "שלטון העם".
        צריך לומר שהסיבה להימנעות הזאת שלי ממילים אלו היא בדיוק אותו הדבר שבו מרמיט "האשים" אותך – רלטיוויזם (כן, כן..). מה לעשות, אני עדיין מוצא ברלטיוויזם את המפתח המהותי להתקשרות בין בני אדם וקבוצות של בני אדם בעידן שבו המציאות ממשיכה להתפרק לאינסוף של אירועים נקודתיים עוקבים ומעורבלים זה בזה המחייבים את הדעת לפרמט את עצמה מחדש בכל נקודה על מנת לשמור (בקושי, אם בכלל) על המרכיב האפשרי היחיד של שיפוט אותנטי ועקבי דווקא (יחסית) – אינטואיציה סובייקטיבית ותו לא (שאותה כמובן אפשר וצריך לעדן ולשכלל על ידי הרחבת הידע, הוספת החקירה והעמקת המשמעת הפנימית). לפעמים אפשר להפנות את הרלטיוויזם גם נגד עצמו ולבטל אותו – כשאינטואיציה אומרת לעשות כך.
        דווקא חוק החרם הזה והתגובה אליו הם דוגמה מעולה לכך: ברמה האישית אני דווקא מתנגד לחרם כפרקטיקה ישראלית "פנימית" (לגבי חרם פלסטיני+בינלאומי אין זה לי להחליט, אלא עניין פלסטיני בלבד, וככזה לגיטימי כמובן), אולם מרגע שיצא חוק החרם, כרבים אחרים הצטרפתי לחרם ובמיוחד לקריאה לחרם – מהסיבה שהחוק עצמו יצר תנאי התאפשרות ייחודיים ומזמינים במיוחד לעבור עליו על ידי דיבור (ביטוי…) בלבד. כלומר הסיטואציה הנקודתית השתנתה (יצא החוק) ו"העמדה" שלי השתנתה נקודתית בהתאם – לא בגלל "דמוקרטיה" או "חופש הביטוי" אלא בגלל עצם ההיתכנות הזמינה לפעולה.
        פעולות (כינון חוק, עבירה על החוק) מול מושגים (דמוקרטיה, חופש ביטוי וכו'): כינון החוק הוא פעולה, אולם החוק עצמו הוא מושג. המושג, החוק, בעידן זה של מציאות המתפרקת לאינסוף וכו', הוא ההתגלמות המובהקת של קיבעון מסולף ביסודו לנוכח המציאות הזו. המשחק האמיתי מתנהל לא בהרכבת המושג הנגדי לחוק ("דמוקרטיה", במקרה חוק החרם) אלא בתגובת הפעולה הנגדית לכינון החוק. במקרה של חוקים נוראיים-באמת כמו החוק למניעת הסתננות למשל, פעולת נגד כזאת עלולה במידה די גבוהה של סבירות להציב את המתנגדת מול כוונת של רובה, פשוטו כמשמעו, וכבוד-עולם לכל האמיצות-באמת שעוסקות בכך ובפעולות דומות. במקרה של חוק החרם, חוק נגד "חופש הביטוי", הפעולה הנגדית היא פשוט להתבטא, דבר שאפשר להרבה פחדנים כמוני את האפשרות לפעול את אותה הפעולה באותו הזמן ולנוכח אותה סיטואציה, ואולי אולי, מתוקף הריבוי עצמו, ליצור איזשהו הד באזורים כאלה או אחרים של הקונסנזוס, שהמפגינות האמיצות בבלעין, נניח, או הכישלון המחפיר של שביתת העו"סיות, למרבה החרפה לא הצליחו ליצור.
        עכשיו כשאני חושב על זה, ג'וליאן אסאנג' אומר משהו דומה בשיחה בינו ובין ז'יז'ק (שיוצא ליד אסאנג', לא נעים לומר, קצת דביל. אפשר למצוא ב"הכל שקרים", כאן: http://alllies.org/blog/archives/10035): שהתגובה החריפה (אם לא פרנואידית) של הצנזורה האמריקאית/בינלאומית והרדיפות אחריו ואחרי וויקיליקס הן דווקא סימן טוב בכך שלמידע כפשוטו יש כנראה את היכולת (שוב?) להטריד את שלוות השלטון (ומי לא זוכר את הדיבור בערך בתקופת אינטיפאדת אל-אקצה על "יש חופש ביטוי ואפשר להגיד הכל, אבל אף אחד לא רוצה לשמוע"?) . שוב: סיטואציה נקודתית (טכנולוגיה חדשה, וויקיליקס), ו"חוק" (חיסיון חומרים דיפלומטיים או משהו כזה?) שנהיה בר-קיום רק בעצם תנאי ההיתכנות להפר אותו.
        דבר אחרון, לגבי אלפי תביעות אזרחיות של מתנחלים: ההימור שלי שבתי המשפט לא יוכלו להתמודד עם עומס כזה, וידחו את מרביתן המוחלט, אבל אולי אני נאיבי. לשעירים לעזאזל שיחטפו על הראש הייתי מקווה שתימצא רשת תמיכה כלכלית וכו', משהו כמו העזרה שהגישו למיקי רוזנטל מול העופרים. ימים יגידו.
        טוב, טירחנתי. לילה טוב

      • יואב Says:

        תודה על הלינק, מקווה לצפות בו בסופ"ש.

        בעקבות הדיון כאן העליתי מספר מחשבות על הכתב. ניתן למצוא אותן בלינק שבשמי. אתה, מרמיט והאחרים מוזמנים להגיב.

    • א.ב. Says:

      אתה טועה בכיוון המחשבה שלך.
      חופש הביטוי הוא לא חופש גורף לכול מצב, והוא מוגבל בלא לעבור על אמות מידה מוסריות אחרות שנחשבות חשובות ממנו. למשל האיסור על התמיכה בגזענות. אתה יכול לשנוא ערבים ולכן לא להשכיר להם דירה כמה שאתה רוצה וזו לא בהכרח גזענות. אבל ברגע שאתה מטיף באופן כללי לא להשכיר דירות לערבים, הרי אתה סוגר קבוצה על בסיס אתני או אחר ולפי השיוך לקבוצה אתה קובע מה ראוי ומה לא. זו גזענות והיא לא יכולה להיות מאושרת מנקודת מבט של חופש הביטוי.

      • יואב Says:

        אז עכשיו בא הריבון ואמר שלדעת העם איסור על קריאה לחרם נמצא באמת מידה מוסרית גבוהה יותר מבחינתו, והוא לא מאשר אותה, כי חופש הביטוי הוא לא חופש גורף.
        אז תתבגרו ותתגברו.
        מ.ש.ל

      • יריב מ Says:

        ההבדל היחיד בין קריאה לא להשכיר לערבים להחרמת התנחלויות, היא שהתנחלויות הן חלק ממשטר אפליה ממוסד. לא כיבוד, לא נישול ולא נעליים – כל ישראל מנושל וכבושה

  13. יואב Says:

    מספר שאלות: ואם לא בחרתי לגור בהתנחלות אלא נולדתי באחת כזו?
    ואם לא בחרתי במשפחתי אלא נולדתי אליה ובבגרותי לא יכולתי לעזוב אותה (בחירה היא עניין יחסי)?
    לעומת זאת, אם בחרתי להמיר את דתי לדת כלשהי?

    ועם זאת, באמת שלא הבנתי מה ההבדל. באחת קוראים להחרים מישהו בגלל סיבה שאנשים בקבוצת האיטרסים חושבים שהיא פסולה (נגיד גזענות), והנה באה כנסת ישראל (מייצגת דעת הרוב) ואומרת שגם הסיבה השניה היא פסולה. אנא הסבר לי, באופן רציונלי, מדוע כנסת ישראל יכולה להגיד שקריאה להחרים מסיבה אחת היא בניגוד לחוק וקריאה להחרים מסיבה אחרת אינה יכולה להיות בניגוד לחוק. כי באמת שאיני מבין. אני מבין שיש הבדל בין הסיבות, אבל הוא לא הבדל רלוונטי. אדם שמוחרם בגלל דיעותיו או מעשיו יכול להיפגע בדיוק כמו אדם שמוחרם בגלל צבע עורו.

    • מרמיט Says:

      יואב, אתה כמו בצל. שכבות על גבי שכבות של רלטיביזם.

      נעזוב רגע את ההוא שנולד בהתנחלות ובשום אופן לא יכול לעזוב אותה פן ייפלו השמיים. שיגיש בקשה לועדת פטורים. נחיל את משטר ההיתרים באופן שוויוני מעבר לקו הירוק 😉

      להבנתי, הכשל הבסיסי בטיעון שלך הוא רלטיביסטי כאמור, ומשתמעת ממנו סקפטיות *שווה* כלפי תורת ישראל הקדושה וכלפי אמנת זכויות האדם של הגויים הערלים – שאוסרת על הפליה בין אדם לאדם על בסיס מוצאם האתני (תוך קבלת חזקת החפות).
      אז כאן כנראה נפרדות דרכינו. כי אני אולי לא חושב שאמנת זכויות האדם (כמשל ל"תורה" ההומניסטית כולה) מושלמת, אבל היא עדיפה בעיניי עשרות מונים על לקט הרהורי הגדלות של העם הנבחר בעיני עצמו, שהוא הבסיס המוסרי לקריאה להפלות ערבים.

      וכך, קריאה להפלות אדם *מראש* על סמך גזעו, או דתו, או החזות המזרחית שלו (כי הרי לא חסרים מקומות ואנשים שיפסלו אדם על סך חזותו ה"ערבית", אך לא יפשפשו בציציותיהם של אשכנזים), לא שקולה בעיניי לקריאה לפגיעה בבתי-עסק (ולא בתושבי ההתנחלויות עצמם, אגב) ש*בחרו* לנהל את עסקיהם באזור שמתקיים תחת משטר מפלה ולא-שוויוני במפגיע, בחסותו של המשטר הזה. נכון, גם הם נפגעים, אבל הפגיעה בהם נראית לי מידתית, ממוקדת ומוצדקת בהרבה.

      ולסיכום, השלטון – כל שלטון – אינו ישות נטולת פניות המושלת באיזון רלטיביסטי מושלם, אלא מערכת שמכתיבה סט ערכים מסוים. החוק נגד הסתה לגזענות מייצג סט ערכים "דמוקרטי" (הומניסטי); חוק החרם מייצג סט ערכים "יהודי". בבחירה הבלתי נמנעת בין שני שמות התואר האלה שנהוג להצמיד לישראל, אין לי ספק מה הבחירה שלי.

      • יואב Says:

        מרמיט, אתה חוזר על כינוי הגנאי "רלטיביסטי" (הו לא! רלטיבסטי זה הפאשיסט החדש?) באופן שאני לא בטוח שאתה מבין את משמעותו. אבל ניחא, אולי פשוט לא הבנת את שאני מתכוון אליו. אני חושד שזה השני, אבל באמת שכבר איני יודע.
        אגב, אמנת זכויות האדם כוללת גם את חופש הביטוי, כמדומני, ובכל זאת, "הסתה לגזענות" היא מה שמכונה "עבירה המגבילה את חופש הביטוי". כך שלא ממש הבנת.
        והנה, אני בעד הגנה מוחלטת על חופש הביטוי ובכל זאת נפרדו דרכינו. האין זה קסם או שזה סתם תולדה של שיח הזכויות?
        ועדיין לא הבנתי, מה לא דמוקרטי בחוק החרם? מדוע הוא לא מייצג סט ערכים דמוקרטי? הוא לא התקבל בהחלטה דמוקרטית? מדוע הוא לא חוקתי? אני מסכים שהוא לא ממש אוניברסלי, אבל דמוקרטי לא שווה אוניברסלי, אחרת גם חוקי ההגירה לא היו ממש דמוקרטיים. החוק הוא חוק חוקתי בדיוק כמו החוק שמטיל סנקציות על "הסתה לאלימות", ואם אחד הוא דמוקרטי אז גם השני הוא דמוקרטי. אין לי בעיה עם המתנגדים לחוק, אני מתנגד לו בעצמי, אני פשוט לא רואה מדוע הוא לא חוקתי ולא דמוקרטי, כי כאמור, יש חוק מאוד דומה לו בספר החוקים (אה, אבל זה חוק שנובע מסט ערכים שמאלני/אוניברסלי… דמוקרטי=מה שמרמיט חושב).

      • יואב Says:

        האמת שגם לא הבנתי מה יהודי או לא אוניברסלי בחוק החרם. הוא חל על כולם בצורה שווה והוא לא מתיר לקרוא להסתה בזיקה למדינה. איפה היהדות נכנסת כאן? מדוע חוק כזה הוא לא אוניברסלי? הוא מייצג סט ערכים לאומי, אני מסכים, אבל לא סט ערכים יהודי. זה לא פסק הלכה של הרב יוסף או חוק שמייצג איזה רציונל דתי, סתם רציונל לאומי מפוחד.

      • מרמיט Says:

        טוב, מאז השפרצתי עוד כמה רלטביזימים לחלל, אז אנסה לרענן בניסוח, לאט לאט:

        "הגנה מוחלטת על חופש הביטוי" זו שאיפה יפה שאני חולק. אני שואף גם לאנרכיזם נאור ברוח מר"ן אליסטר קראולי, אני רק לא חושב שזה ישים במצב העניינים הנוכחי.

        *סט* הערכים הדמוקרטי, שלטענתך התממש בחקיקת חוק החרם, לא כולל רק את ההליך הטכני של הכרעת הרוב אלא מוסיף לו היבטים *מוסריים* הומניסטיים כמו הגנה על המיעוט(ים), על חופש הביטוי ועל זכויות* הפרט , למשל.
        ואכן, קורה שההיבטים המוסריים-הומניסטיים האלה מתנגשים ביניהם, כמו הראשון והשני לעיל, במקרה של החוק נגד הסתה גזענית. במקרה כזה אכן מוטל על רשויות המדינה, לפי המנדט שקיבלו מהאזרחים, להתוות את הגבולות והמינונים.

        (* אגב, גם אני לא מת על שיח הזכויות, ואני חושב שהוא אחראי לחלק מהמצב במוסדות החינוך שעופרי מתאר בפוסט, אבל במצב הנוכחי, עד שכל איש ואישה יגלו את דבר היותם כוכב ויתחברו לרצון האמיתי שלהם [שתוק אליסטר], שיח הזכויות זה מה שיש.)

        אה, הבנתי, לא רלטיביזם הוא הבעיה, אלא טהרנות. שאיפה לאבסולוטיזם מוסרי, או מוסר אבסולוטי. בגלל זה גם לא הופתעתי שבשלב זה או אחר קבעת שדמוקרטי "=מה שמרמיט חושב".

        בגלל זה אתה גם ממשיך ומשווה קריאה לחרם צרכנים – אחד הכלים החזקים והבודדים שעומדים לרשות התנגדות אזרחית לא-אלימה – ל"הסתה לאלימות". אתה מתעלם, או מתכחש, להבדל המוסרי העקרוני (כן, שוב המילה הזאת) בין פגיעה בגופו של אדם ופגיעה בכיסו.

        אז יש גוונים ודרגות של מוסר. כן, הגוונים שאני רואה לא בהכרח זהים לשלך. בגלל זה הדמוקרטיה מושתתת על קונצנזוס של דעות הציבור. אז כן, הקונצנזוס במדינה היהודית-דמוקרטית (ושוב, "יהודית" לא במובן הדתי הצר, כמו שניסית להציג את דבריי, אלא בדיוק במובן הזה של "הדת היחידה שהיא גם לאום") מוטה מראש לכיוון לקוי בהומניסטיות שלו, מרצון העם וגם בכוונת מכוון, אבל מה שחוק החרם עושה הוא בדיוק הדרה של דעות מסוימות מהיכולת *להישמע* בכלל ולהשתתף בגיבוש הקונצנזוס הזה.

        (כן, אולי תבוא ותגיד שגם הקריאות להסתה גזעית ולאלימות מודרות מהשיח. כמה דכאני, לשאוף לחיות לפי ערכי הנאורות.)
        (אה, אז אולי זה מולטי-קולטורליזם? אין לי ראש למילים ארוכות.)
        (לתגובות ארוכות כן, ועמכם הסליחה)

      • יואב Says:

        סוף סוף הבנת.
        אז אתה מבין שאפשר לעשות איזון, ושזו אחריות של המדינה, ושיש גוונים שונים ושאנחנו לא חייבים להסכים על מהו המוסר המוסר המדויק ועורכים את ההצבעה בדרך דמוקרטית. אני לא מבין רק למה אם המדינה עושה איזון שלא נוח לך זה לא חוקתי / פאשיסטי / קץ הדמוקרטיה ושקול לרצח עם.
        הנה, אפילו טהרן של חופש ביטוי כמוני מכיר בכך שזה חוק דמוקרטי (החוק הזה למשל לא פוגע במיעוטים, שזו בערך התוספת החשובה היחידה לעקרון הכרעת הרוב, ומלבד חופש הביטוי כמובן, שנועד גם לאפשר את הכרעת הרוב [טיעון תולעתני ומוסרי כאחד!]). אז מדוע אתה לא? אה, כי בעיניך דמוקרטי/חוקתי/לא פשיסטי = מה שמרמיט חושב. זו לא קביעה שלי, זה תיאור שלי את התפיסה שלך ושל אחרים שקראתי בבלוגוספירה בימים האחרונים.

  14. אתי אמינוף Says:

    אני מציעה שכל מי שרואה את עצמו אינטלקטואל, איש רוח, בעל חזון, ומעשה, יתחיל למלא תפקידי עובדי מדינה למיניהם, מורים/מורות, אחים/אחיות, שוטרים/שוטרות, קצינים/קצינות בצבא, חברים וחברות כנסת, פוליטיקאים,אנשי רוח ועסקים. תפקידים שיש להם הרבה השפעה. אל תשבו על הגדר, ותשאירו את העשייה לכל דורש, תתחילו להלחם , אפילו שהשכר לא מי יודע מה,אם כי גם את זה ניתן לשפר, מעט "ציונות" וזה לא מילה גסה.
    תשפיעו ברגלים, תעמדו מאחורי הדברים, ותנהלו אותם לפי מה שנקרא "איכות השלטון". כי איכות שלטונית, באמת לא תזיק לנו.
    תנצלו את כל הכישורים המדהימים האלה, גם ברוח וגם במעשה. תתחילו לעשות למען החברה, להציל אותה מעצמה.

  15. עומר א. Says:

    הבעיה היא שלנו לא יהיה מאיפה להבריח תקליטים. אולי ניאלץ לייצר אותם כאן.

  16. ס 1 Says:

    אבל זה נכון, אנחנו באמת על הקצה, ואם לא כל-אחת ואחד, מגיל הגן, תבין שיש משמעות לאי-סדר שהיא מייצרת לא נספיק להגיע לאנרכיה. אפילו אתה מגלה אחריות חברתית וכותב בלוג שכולם יוכלו לקרוא.

  17. יריב מ Says:

    דוגמת הגננת שלך ודומותיה נותנות תחושה כאילו התרבות בישראל של הזדהות עם הורה המגלם את הקולקטיב בקורבניותו היא בעצם הרחבה של היגיון האם הפולניה והניהול ע"י אשמה לסדר גודל לאומי (כלומר לאומני). ובמונחים קצת יותר מדוייקים – למשל אלו של האנרופולוגית שהבאת יש להודות שזו תובנה די מבריקה.

  18. אלי א. Says:

    עפרי, מה שכתבת מזכיר לי את המחשבות שהיו לי אחרי השירות הצבאי. לא שירתתי בקרבי, אבל בסוף השרות, בגלל תעתועי הנח"ל, כן עמדתי במחסומים והייתי בשטחים לכמה חודשים. המסקנה שעלתה לי שם היא שהכיבוש הישראלי מצליח לשרוד דווקא בגלל שהוא רופף, או כמו שקראנו לזה אז "שכונה". אף אחד לא ממש בודק במחסום, יש הרבה חורים, הרבה חוסר פורמליות ביחס הצבאי אל הנתינים. אני מניח שחיילים ישראלים יתנו ליותר אנשים לעבור במחסום למרות שאין להם אישור בהשוואה למשל לחיילים גרמנים. מהזווית של הפלסטינים זה לא משנה כלום, מבחינת הישראלים, דווקא הרופפות הנקודתית מסייעת ליציבות הכללית.

  19. רחל Says:

    מעניין מאד. תודה. כמה גני ילדים שהכרתי לא ענו בכלל לתיאור למעלה, אבל לא מתקשה להאמין שהרבה גנים בישראל כן עונים לו.

    בקשר לאפשרות שנהיה סין\רוסיה: נראה שזה אכן הכיוון, אבל אני מפקפקת מאד בקביעה שבמקרה כזה לא תהיה הידרדרות מהירה המובילה למפלה ודאית. בטווח הארוך, לא נראה לי שהמשטרים הקפיטליסטיים-אוטוריטריים יציבים במיוחד או בני-קיימא. בסין הסדקים נהיים יותר ויותר גלויים לעין וברוסיה אני מתמצאת הרבה פחות, אבל נדמה לי ששם עוד פחות יציב.
    כמובן סין ורוסיה הן שתי מדינות עם עומק אסטרטגי ועם חשיבות מכרעת לכלכה הגלובלית, ככה שבמקרה שלהן "הטווח הארוך" יכול להיות מאד מאד ארוך. בישראל? לא יודעת.

  20. Yas Says:

    על המנטליות הפאשיסטית של הישראלים (וגם של עמים אחרים, אלא שאצלם כאמור זה לא מגובה בחקיקה ובזוועות יומיומיות) אני לא חולקת, אבל אני רוצה להוסיף שכמו שהיטבת להביא בציטוטים, היא דווקא כן נובעת מחינוך בווארי בנוסח הסרט הלבן, גם אם היא מוסווית בכל מיני תפיסות חינוכיות אחרות ו"פתוחות" יותר. התפיסה המרכזית השולטת כמעט ללא עוררין במיינסטרים היא של אילוף, ריסון, כפייה וקונפורמיזם. כל התמורות שכביכול עברו על התפיסות החינוכיות הן קוסמטיות ולא מהותיות. אפשר לראות (ולשמוע) את זה כמעט בכל אינטראקציה מקרית של הורים וילדים.

  21. hakarzia Says:

    נתחיל מזה שהפוסט מצויין והניתוחים שלך מעניינים וטובים.
    אין בעיני ספק שהתהליך ההיסטורי הייחודי שלנו הוליד סוג של פאשיזם נעים ו"בלתי מזיק" שכבר שנים קשה להילחם בו. תמיד כאשר התראנו על קיומו הסבירו לנו שאין כאן שום סכנה והכל בסדר ולעולם לא נוכל להיות כמוהם. הרי לעולם אסור להשוות לפאשיסטים אחרים (כמו שאסור לחגוג את האחד צבמאי מכיוון שגם "שונאי ישראל" חוגגים אותו.(תיסכולים ישנים).
    בכרל מקרה על השוואה שכזו כבר זרקו אותי מהתיכון ולמדתי שבחברה שלנו אסור לעשות אותה.
    אותו הדבר עם רליטיביזם, הגדרות של מהי דמוקרטיה וסטים שונים ובלתי ניתנים להשוואה ושיח של ערכים
    (רגע… ד"ר הו כרגע פגש בפעם הראשונה את הדילקטס (1963)
    הרי בעולם המושלם אותו כולנו מדמיינים לא היינו צריכים לחוקק חוקים כאלה בכלל. דיון פוליטי וציבורי היה מתנהל בתחומי השיח והמעשה הליברלים המקובלים ואף אחד לא היה לרגע מדמיין שעם אחד ישלוט שנים כה רבות בעם (או סתם אנשים) אחר ללא מתן זכויות אזרח בסיסיות בישות הפוליטית השולטת (בחירות).
    אולי השששששמאל הישראלי צריך לנהוג אחרת. אולי הגיע הזמן ש(איך אומרים בעברית call their bluff) אולי הגיע הזמן לקרוא למדינת ישראל לקבל החלטה חד משמעית. או שהמדינה תחיל את ריבונותה על השטחים ותכיר בכל התושבים בה כאזרחים שווי זכויות וחובות (כמו, רחמנא לצלן, בתוך גבולותינו הישנות). אם הממשלה מוכנה לעמוד מאחורי האינטרסים של ה"מדינה" מחוץ לגבולותיה אז הגיע הזמן להחיל על המדינה הזו את כל הריבונות ולקבל את כל האחריות.
    מה? אי אפשר? למה?
    לא פלא הרי שביבי שאני מעריץ גדול שלו, לא הצביע כלל בהצבעה על חוק החרם. אפילו הוא אינו מסוגל להרים ידו בחוק כל כך מתועב. כך הוא גם לא יוכל להצביע ולממש את ריבונותה של ישראל על השטחים.
    הוא לא הפשיסט שיקח אותנו לשם.
    המשך הדיון והאוננות סביבו במשך כל כך הרבה שנים כמוהה כהתמהמהות של גרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה כאשר אינטלקטואלים שונים דנו לכאן ולכאן ובסופו של דבר בא הנבלה האמיתית מהאגף וקיבל החלטה היכן שכולם התמזמזו.
    האינטלקטואלים הגרמנים מימין ומשמאל היו כל כך עסוקים בדיון הפילוסופי שהעם בסוף הלך אחרי האדם הראשון שיכול לקבל החלטה חד משמעית.
    מישהו צריך לקבל פה החלטה או שכולנו נאבד ופה אנחנו צריכים להאמין שאחד משני דברים יקרה ואני מוכן לשניהם:
    1. ממשלת ישראל הכנסת והעם יבינו שאין להם יכולת להחיל ריבונות על השטחים ויחליטו להיפרד.
    2. ממשלת ישראל הכנסת והעם יחליטו להחיל את ריבונות על השטחים ולפחות אז נדע איפה אנחנו עומדים.
    בכל מקרה לנו הדיון יהיה קל יותר ולממשלה יהיה רק להחליט למי לתת פיצויים וכמה.

    סליחה שהארכתי.

    • נועם א"ס Says:

      עוד תגובה מעניינת ב"הארץ", מאת המגיב os:
      כותרת: מדינה אחת לשני העמים הפתרון היחיד שישרוד
      תוכן: גם נתניהו יודע שהגורם היחידי שמונע התפוררות של מדינת היהודים לפשיזם דתי ושלטון רבנים זה החיבור לפלסטינאים. הפתרון של שויצריה או לבנון הוא הפתרון היחידי כאן משום שהרבנים יהרסו את מה שבנינו כאשר זו תהיה מדינה יהודית בלבד. עדין מי שבונה את המדינה אלו חילוניים ופלסטינאים. אני ישראלי ובכלל לא מפריע לי שדחלן יהיה נבחר לכנסת בעוד שנים ספורות. מפחיד אותי לראות רבנים נוספים בכנסת ישראל. האידיאולוגיה היהודית איננה ברת קיום והיא אכן אידיאולוגיה הרסנית. יש לנתק את המדינה מדת.
      סוף ציטוט. (אני כמובן מסתייג מהתפיסה האנטי-דתית הברורה, אבל אי אפשר להגיד שזה לא תואם את התפיסות הבסיסיות-ביותר של רה"מינו הנוכחי, שהוא מין טומי לפיד רק בחלקלק. כטקטיקן/אסטרטג פוליטי תמיד חשבתי שהוא רחוק מלהיות סתם אהבל, אמנם לא ברמת שני העילויים של תולדות הציונות, אריק שרון ודב"ג, אבל בכל זאת. מחכים לספטמבר)

  22. רני Says:

    הקרציה, אתה מלך.

  23. הצועד בנעליו Says:

    ניתוח יפה של המנטאליות שאני קראתי לה 'שב"כ העם'. אנחנו כביכול פרועים ואנרכיסטים, אבל הדבר הראשון שאנחנו לומדים מהגנון ועד הצבא (מי שהלך) וגם אחר כך הוא איך לא לעצ'בן את הסמכות – לא במובן של לעשות רעש בגן אלא לגרום לה להיות עויינת לנו. אם אנחנו בשלום איתה מותר לנו הכל.

  24. לם Says:

    מאמר מאיר עיניים. עם זאת קשה לקבל הקביעה שבפתיח "זה לא נראה כמו גרמניה 34', אלא יותר כמו רוסיה 2005. וזאת לאו דווקא נחמה. ההשוואה לנאציזם מבשרת לפחות איזושהי הידרדרות מהירה המובילה למפלה עתידית – במיוחד כשמדובר על מדינה כמו ישראל, שכוחותיה מוגבלים ומצביאיה מטומטמים. לעומת זאת, סמכותנות בסגנון פוטין יכולה לשרור כאן גם אלף שנים, ולהחמיר בהדרגה." ובכן הבשורה הטובה / רעה שדווקא הדמיון לגרמניה שבין 1931 – 1933 הוא מדהים.החרדה הקיומית והזעם האפל שהם הבסיס לתנועות המחאה הנוכחיות יכולים בקלות להפוך לנציונל סוציאליזם ולא למה שמקווים סוציאל דמוקרטים.
    רבים ההיסטוריונים שתהו הכיצד קרסה כה בקלות המפלגה הקומוניסטית הגרמנית בשנות השלושים נוכח בריונות נציונל – סוציאליסטית ש 'על הנייר' נסמכה על כוחות קטנים ומאורגנים הרבה פחות.
    אחת התשובות העיקריות לכך היא שהקומוניסטים בפועל היו הרבה יותר חלשים מכפי שהוצגו הם 'על הנייר'. הכוח העצום שיוחס למפלגה הקומוניסטית הוא בעיקרו פרי תעמולה נאצית. מהלך ערמומי זה התבסס על קריאה נכונה של המפה. בפועל שיעור התומכים בעמדות סוציאל דמוקרטיות גם אם לא ידעו שכך קוראים לזה, היה גבוה הרבה יותר משיעור הקומוניסטים. אך אלה נכנסו ברובם לשיתוק ואימפוטנציה ברגע שהודבקה להם התווית של קומוניסטים / בולשביקים / עבדיו הנרצעים של סטאלין והפכו לגורם שולי במאבק האנטי נאצי עד כי תרומתם למאבק לא נכנסה אפילו כהערת שוליים לדפי ההיסטוריה ובדין.
    קל היה לנאצים לטפל בסוציאל דמוקרטים כפי שקל היה ובמקומות רבים קל גם היום ל'טפל' בנאנסות באמצעות תכריכים חונקים מסוג 'המופקרת חיפשה את זה'. קל משום שקל מאוד להרתיע אנשים שאינם בטוחים בעצמם, אנשים שמאמינים היכן שהוא בירכתי מוחם שמתחת למסווה החיצוני הם פגומים מוסרית – כנראה הרוב.
    הפעולות המתחייבות מתביעות מחאת האהלים עומדות בניגוד מוחלט למטרות הגלויות והסמויות של מפלגות הימין ומסכנות את הדומיננטיות העכשווית שלהם.

    זכרו כי המבינים זאת ראשונה הם פעילי הימין!

    הטייקונים ואנחנו
    המנהיגות הפוליטית הנוכחית של אויבי המחאה מורכבת בעיקרה ממשרתים בכירים של המנגנון הטייקוני. קצתם של משרתים אלה יפעלו כחוד החנית של תגובת הנגד ללוזרים כפי שכונו מוחי האהלים (אדם שוב גלובס).
    מנהיגי ימין אחרים וערמומיים יותר אם אינם בורים לחלוטין יראו בהתעוררות המאבק האזרחי הזדמנות פז להפוך ממשרתים לאדונים.
    מי ישווה ומי ידמה לרודן אשר בהינף קולמוס יכניס לכלא טייקון סורר כמו פריץ טיסן שמימן את היטלר לאורך שנים.
    מה מספק יותר לרבים מתומכיה הפוטנציאלים של המחאה מלדעת כי גם לטייקונים ישראלים תרעדנה הביצים כאשר יוזמנו לפגישה לא ידידותית במטה הקנצלר (היום רועדות הביצים לקנצלר).
    במצבנו הרגשי (חרדה וזעם אפל) אנו מתקשים לדמיין את החוויה הרגשית והפיזית הצפויה לנו אם וכאשר נוזמן רק ל'חקירונת' משטרתית (לא לשכוח מברשת שיניים) בעת התממשות החזון הנציונל סוציאליסטי. בעתיד של 'מי המלוכלך שהלשין עלי' אפילו הרפובליקה הוימארית תחשב לנווה מדבר. לטייקונים אולי תרעדנה אז הביצים אנחנו נישאר בלי.

    הנה כי כן מעתיקי הדגם הנציונל סוציאליסטי יתקפו אותנו בתנועת מלקחיים. זרוע אחת תפרוט על נחיתותנו האנושית והמוסרית (הלוזרים הבוגדניים) והאחרת תחבק ותבטיח כי מניעינו השפלים יזכו לסיפוק מלא (לטייקונים תרעדנה הביצים, זוכרים).

    נראה לכם נמוך? צודקים.

    הבשורה הרעה – הנמוך הזה עד כה ניצח.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: