הילד עם הרגל השרופה

by

עודד נעמן

שטויות! אלו שטויות. או כמו שהיו אומרים: "שטויות במיץ". אז זהו: אלו שטויות במיץ. אלו שטויות כי כל זה לא היה. זה לא היה ולכן זה שטויות. מה נטפלים אליי, אני לא מבין? אני נזכר בהם: באירועים שלא ארעו, בתרחישים שלא התרחשו, במקרים שלא קרו. מה זה? מה הם הזכרונות האלו? מי הם כל הלא-אנשים האלו? מה הן הלא-פעולות האלו? כל הלא-רגשות האלו? איך אפשר לזכור מה שאין? שמעולם לא? ומה עם האמת? למה אני לא זוכר אותה? למה אני לא זוכר את מה שבאמת הייתי, מה שבאמת עשיתי? למה כל הזמן אני חייב להתעסק בשטויות? במה שלא? למה שלא אתעסק במה שכן, לשם שינוי? מה עם מה שכן? כן היה! שוכח את מה שהיה; זוכר את מה שלא היה. אני תשליל של עצמי.

כמו חבורת ילדים משועממים, דברים שלא היו אוחזים בשרוול חולצתי ומושכים אותי אחריהם, להראות לי משהו. "לא!" אני מנסה לשחרר את היד, "מה הטעם? ובכלל, אי-אפשר להזכר במה שלא ארע." ואז הם מראים לי – הדברים מושכים אותי בשרוול וצועקים ודוחקים בי ומראים לי. למשל הם מראים ילד בן שבע או שמונה, יושב בטנדר, במושב לצד הנהג ורגלו השמאלית מורמת, מוגשת כמִנחה. "הילד עם הרגל השרופה" אני קורא ללא-זיכרון הזה. אני מסתכל על הרגל שמוגשת לי ורואה שהיא מכוסה שלפוחיות ומוגלה, עור מקומט וחרוך. אז אני מסתכל בפני הילד: הוא לא בוכה אך פרצופו מכורכם. הדברים שלא קרו אף-פעם מראים לי את הילד בעל הרגל השרופה ואני אומר, חד-משמעית וללא היסוס: זה לא היה. בחיי לא ראיתי את הילד הזה. לא הייתי שם. לא הוגשה לי רגל כמנחה, היא לא היתה שרופה, לא עמדתי מחוץ לטנדר. עזבו אותי, בבקשה, אני מבקש יפה שתצאו. עזבו אותי לנפשי. הם שותקים. הם שותקים אבל עוד מחזיקים את הילד ואת הטנדר והרגל מול עיני רוחי. אני מסתכל שוב ורואה איש במושב הנהג ליד הילד. האיש מצביע על הרגל ואומר "רופא, רופא". דבר אחד בטוח: אני לא רופא ולא מבין כלום ברפואה ולא יכול לעזור. לכן טוב שכל זה לא קרה ושהאיש ובנו לא קיימים. ובכלל אני לא יודע אם האיש במושב הנהג היה באמת אבא של הילד. וזה לא משנה כי הוא לא היה איש! אני צועק על הלא-זכרונות שלי, שמעלים בי ריק אחרי ריק ומציגים לי אותם כראיות, כאילו הפרוטוקול של ההיסטוריה האנושית רשם אותם לפניו ועכשיו אי-אפשר עוד להכחישם. אני מכחיש בכל תוקף: לא הייתי שם וזה לא קרה לי ואני לא יודע. צריך להסיע את הילד לרופא. מי זה הילד? הנהג אומר שהילד בן שלו ושהוא צריך "רופא, רופא". אני מבין את הסיטואציה. את המצב. מבין את הצורך. זה לא שאני לא מבין. אין בעיה של הבנה. יש בעיה של התרחשות. של מה שאפשרי. זה לא. זה לא אפשרי כרגע. אדוני, אני מבין אבל זה לא אפשרי כי. אל תקטע אותי. כי אי אפשר. למה? כי ככה. כי המחסום סגור. אבל אני לא… אני מבין את המצב, שאיננו. אדוני, אבא, אני מבין. בוא, בוא – אני אעזור לך לשאת את הילד המסכן אל המוניות בצד השני של המחסום. הנה אני עוזר לך. אם זה היה קורה זה מה שהייתי עושה. הבעיה היא שזה לא קרה ולכן האבא (ואני לא בטוח שהוא באמת אבא) אמר לי "לא!" בכעס. אני לא מבין: "בוא נעביר את הילד למונית ותקח אותו לרופא!" אני צועק. והוא אמר: "לא מונית. אני צריך את הטנדר להעביר סחורה". אדוני, אדוני, אדוני! מה זה אתה עושה עם הבן שלך והכווייה שלו? אתה משתמש! אתה משתמש בכאב הנורא שלו, ברגל השרופה שלו, למטרות כלכליות, פיננסיות! ואולי בכלל אתה שרפת לילד את הרגל! יש לך מזל גדול שאתה לא עושה את מה שאתה עושה בגלל שכל זה לא קורה. מזל גדול! אתה לא נכנס עם הטנדר. "אני יכול לעזור להעביר את הילד למונית שיסע לרופא אבל לא יכול לתת לך להכנס עם הטנדר." האבא שאולי אינו אבא מצמץ ואמר: "אם ככה, אני לא נכנס. או שאני נכנס עם הטנדר, או שהילד לא רואה רופא." ככה הוא אמר לי בקול בטוח וכשנזכרתי בזה שמחתי לדעת שזה לא קרה. "למה? למה לא לקחת את הילד לרופא? הילד צריך רופא" -"צריך לעבוד ולהעביר סחורה," הוא אמר, האבא-לא-אבא, "יש סגר כבר כמה ימים וצריך לעבוד וכסף. והילד לא יראה רופא אם לא תתן לי, חייל. תן לי, חייל, להעביר סחורה." הרגל של הילד בעבעה, כאילו האש עוד אוחזת בה, ושפתיו של האבא-לא-אבא רעדו בזעם ועלבון. אני החזקתי רובה ואמרתי שאני אעזור לו להביא את בנו אל הרופא אבל לא אתן – לא אתן! – להכנס עם הטנדר להעביר סחורה. למה? כי אי-אפשר, כי המחסום סגור. וסגור זה סגור וסגור זה פתוח להולכי רגל ועגלות עם חמורים אבל לא לכלי רכב עם מנוע. ככה זה: המוחלטות של הסגירות החלקית של המחסום. הילד במושב ליד הנהג בכה. מי יודע אם בכלל היה בנו של אביו? מי יודע אם בכלל היה ילד! אני… אני בטח לא ידעתי. לא ידעתי. עמדתי שם והסתכלתי ולא ידעתי. הילד בכה והאבא רעד. ואז האבא החליט, ראיתי שהחליט, פניו כשל איש הקופץ מצוק. האבא-לא-אבא הזדקף, הסתכל בי ואמר, לאט: "הילד. לא. יראה. רופא." ואז הוא התניע את הטנדר ונסע לאחור והסתובב והילד בכה ובכה והם נסעו משם ונעלמו בענן אבק אל הריסות ההיסטוריה והמחסום נשאר סגור סגור, והסגר נשמר ולא היה ילד ולא היתה רגל שרופה ולא היה רופא. הם מראים לי את זה, עדת ילדי הלא-זכרונות שלי, אבל זה לא היה. זה לא היה. בבקשה, בבקשה תאמינו: לא הייתי במחסום הזה, ליד טול-כרם. לא היה מחסום ולא היה סגור ולא היה פתוח רק לתנועת חמורים או הולכי רגל פיסחים, או משאיות עם חציר ואורז. וכל הכללים וההוראות, האישורים, ההגבלות, הפקודות, שבטלו זה את זה ושינו זה את זה עד שלא נשאר מהם דבר: כל אלו לא היו. ואם היו לא היה אפשר למלא אחריהם. ואם החיים כולם מאורגנים על-פי כללים שאי-אפשר למלא אחריהם והגיון שאינו מתקבל על הדעת אז החיים הם לא-חיים ואנשים לא-אנשים וכאב הוא שמחה ואהבה היא עלבון והמוות פיתרון.

אנט מסג'ר (2002)

אנט מסג'ה (2002)

11 תגובות to “הילד עם הרגל השרופה”

  1. סמולן Says:

    נראה לי שצריך לתרגם את השתיקה. הטקסט מרהיב. אבל יש לו משמעות שלפיה ערבים הם לא אחלה. לכן, אני משער, נעדרים דברי החיבוב הרגילים (מבריק !, פוסט מעולה אם לא ה – , וכיוב). בחיי, כתוב טוב. אממה, נורא שמאל-ציוני. סג של עמוס עוז.

    • נטליה Says:

      למה לפי הטקסט ערבים הם לא אחלה?

    • נועם א"ס Says:

      אידיוט. הסיפור הזה באמת מרהיב – זה גם מה שאמרתי ברגע שסיימתי לקרוא אותו לאישה הטובה שאיתה התמזל מזלי לחלוק את הרגע הזה כמו את יתר חיי (אני לא מקפיץ אותה למחשב על כל פוסט שעולה באמורי, גם לא כאלה שאני חושב שהם טובים מאוד – רחוק מזה. זו אולי פעם שלישית או רביעית שעשיתי את זה בתולדות הבלוג). לא יודע לגבי אחרים – החלטתי לא להגיב מסיבה סובייקטיבית – מתוך מטרה למתן קמעה את המעורבות שלי כאן. הרגשתי, מתוך נרקיסיזם אולי, שאני נהיה קצת יותר מדי דומיננטי ויש לי רגעים כאלה שבהם קצת נמאס לי מעצמי. בכל מקרה הסיבה היא בהחלט לא "משמעות שלפיה ערבים הם לא אחלה". אני לא יודע למי להתפלל בשביל שיחסוך ממני כבר את האינואנדוז התפלים שלך. מתוך שמעולם לא זכיתי לקרוא ממך ולו מחשבה יצירתית, כנה או קונסטרוקטיבית אחת, אלא רק את אותו דפוס חוזר של פרודיזציה דלוחה שלך נראית כמו שיא התחכום, אז הנה, רק בשבילך, הסיבה האמיתית שהטקסט הזה מרהיב – תשתדל לא לקרוס תחת העומס ועזוב אותי מעמוס עוז (ואני לא עושה לזה קריאה חוזרת ועריכה כי אין לי כוח):

      הרקע לפרסום הטקסט הוא ביקור אובמה. לאירוע הספק-היסטורי הזה יש תכונה המשותפת לו ולאירועים מסדר הגודל הזה ובעלי נסיבות דומות: הוא זורק את השיח התקשורתי וכו' לשיח המקרו-פוליטי המאוס של "תהליך השלום", "גושי התנחלויות", "הכרה במדינה יהודית", "מי התחיל ב48", "איראןשואה", "בנטלפיד" ועוד ועוד חרא ציוני שבתהליך אנליטי ארוך שנים ורב משתתפות ותורמות, אחדות מאיתנו הצליחו להבחין שאין זה אלא עוד מכשיר, אפקטיבי במיוחד, להסיט באופן תדיר והרסני את המבט מ-ה-מ-מ-ש-ו-ת היומיומית שנקראת "הבית הלאומי" שבו אנחנו חיים. הנה דוגמה מאתמול לממשות הזאת, באדיבות יוסי גורביץ:
      http://www.btselem.org/hebrew/press_releases/20130320_minors_detained_in_hebron

      המסקנות של האנליזה הזו הן דחייה של מה שאפשר לקרוא לו "הממלכתיות הישראלית" כסיפור המסגרת של הקיום כאן, והתעקשות על -הממשות- של הקיום הזה כאינדיקציה בלעדית לאופני השיפוט שלו. כיוון שכל קיומך מותנה בהתאמתך המלאה וחסרת הסייגים א-פריורית לסיפור הממלכתי הציוני, כל פועלך מושתת על הניסיון האומלל לקעקע את עצם ההיתכנות (או "הלגיטימיות") של האנליזה עצמה (ולכן אצלך הממשות שאותה האנליזה מנסה להנכיח מסתכמת ב"ערבים הם אחלה", ולא, נניח, ב"אולי איזה ילד בן שמונה אתמול בחברון שההורים שלו עדיין לא יודעים איפה הוא נמצא ומה עושים לו הוא אולי אחלה"). ההתניה הא-פריורית הזו של הקיום שלך היא מה שמונע ממך את היכולת להסביר, וככל הנראה – לראות מלכתחילה – למה הסיפור של עודד נעמן אכן מרהיב. לא רק את היכולת זה מונע ממך, אלא את עצם הרצון לראות.
      על רקע תכונתו המקרו-פוליטית המסמאת את המבט מהממשות של ביקור אובמה, הסיפור של עודד נעמן מתעקש להיתפש בציפורניים בממשות הזאת. זה מהלך נואש: כל הפסקה הראשונה, שאינה אלא הקדמה ארוכה לסיפור קצר, נאבקת בנואשות הזו כלחום יעקב במלאך השם. האסטרטגיה היא היפוך דיאלקטי: זה שטויות, זה דמיון, זה לא קרה, זה לא אמיתי – זאת הממשות (הממשות מתקיימת רק בחיווי שלה, רק בידיעה הפנימית-סובייקטיבית של חוויה שאינה ניתנת להוכחה או להפרכה, שהיא מעל הוכחה או הפרכה. הנגד ל-"תהליך השלום", "מדינה יהודית-דמוקרטית", "ביקור אובמה", "ערבים הם אחלה").

      בניגוד לוידאו ודיווח באתר בצלם על נערים יהודים לבושי-ירוק ונושאי כלי-רצח שחוטפים ילדים בני 10 מידי הוריהם, שהוא אמנם כולו ממשות – אך אינו אלא תיעוד שלה – הסיפור של עודד נעמן מבקש להנכיח אותה (ולא "רק" לתעד אותה"). לשם כך נחוץ מבנה שישתקף בו המהלך הדיאלקטי של ההקדמה, אך לא כתיאור של מאבק פנימי-סובייקטיבי כדי –להגיע- אל הממשות (להגיע אל האתר שבו היא –קוראת- – הנפש הערומה החוות את הממשות של עצם החיווי שלה, ולחלץ את הממשות משם), אלא כתיאור של הממשות הנחווית עצמה – הרגל השרופה, הרכב, האבא, המחסום, הפרנסה.

      אתה קורא את הסיפור ומבין מתוכו ש"ערבים הם לא אחלה". זה בגלל שאתה קורא כל דבר, כולל את הקיום שלך-עצמך, כמטריצה של דוגמות, הוראות וקביעות קטגוריות, בטח כאלה של "מוסר" ועוד קשקושים ציוניים, ריקות מתוכן – כלומר ריקות מממשות. למעשה, זה בדיוק הפרויקט האפיסטמולוגי שתכליתו לחסוך מציונים את הממשות של קיומם (ע"ע "תהליך השלום", "זכות על הארץ", "מי התחיל ב48", "ביקור אובמה"). אתה "ביקור אובמה".

      כמובן שהסיפור המרהיב של עודד נעמן עוסק במשהו אחר לגמרי מ"ערבים – אחלה או לא אחלה?". המהלך הדיאלקטי של הנכחת הממשות בסיפור המרוכז הזה נמצא כ"כ מעל הזבל הציוני שהוא הקריאה שלך ויכולת הקריאה שלך, שזה די עצוב. לסיפור יש, כביכול, שני גיבורים – המספר החייל במחסום והאבא. למעשה זהו גיבור אחד שמפוצל בין שתי דמויות כמו ניוטרון בגרעין של אורניום שמורכב מאלקטרון ופרוטון: הרצון הראשי של שתי הדמויות הוא אותו רצון בדיוק – להביא את הילד לבית חולים. הילד לא מגיע לבית חולים בגלל ששני רצונות משניים של שתי הדמויות מתנגשים: הרצון של האב לפרנס את משפחתו והרצון של החייל "לשמור על הסדר" (זה לא באמת הרצון של החייל – אין לו עמדה לגבי "הסדר". הוא משרת את "הסדר" כי הרצון האמיתי שלו הוא לא להיות *זה שמערער את הסדר*, שזה רצון אחר לחלוטין). שני הרצונות המשניים המתנגשים מונעים מהרצון המרכזי המשותף להתממש – עצם המאבק בין שני הרצונות המשניים חזק יותר מהרצון המשותף. במונחים פיזיקליים ניוטרון האורניום האחיד מתפרק לאלקטרון ולפרוטון ונפלטת קרינת גאמה.

      הצבה זה כנגד זה של שני הרצונות המשניים המתנגשים מצביעה על תכונות פיזיקליות שונות של שני החלקיקים – כלומר תכונות של ממשות. הרצון של החייל הוא "לשרת את הסדר": זהו אינו רצון שנובע אינהרנטית מתוך החייל (כשזה המקרה – יש הרבה כאלה – אז מדובר בסדיסט, ואז גם הרצון המרכזי המשותף להביא את הילד לבית החולים לא מתקיים בצד הזה של המשוואה, וכל המערכת הדיאלקטית של הסיפור קורסת), אלא, כאמור – רצון שמוגדר באופן נגטיבי – לא להיות זה שמערער על הסדר. כלומר זהו אנטי-רצון. זהו רצון של "הסדר" שמתממש דרך הגוף של החייל כמכשיר, ובמקרה הספציפי הזה של הרצון המרכזי להביא את הילד לבית החולים – זהו גם רצון מנוגד באופן ישיר לרצון האינהרנטי של החייל עצמו.

      הרצון של האב לפרנס את משפחתו אמנם משני לרצון המרכזי הדחוף יותר להביא את הילד לבית החולים, אבל זהו לא אנטי-רצון של גורם חיצוני מופשט שמתממש דרך גופו של האב אלא רצון אינהרנטי לא פחות מהרצון להביא את הילד לבית החולים, גם אם "חלש" יותר באופן רגעי.

      "הסדר" הוא ההיפך מהממשות. "הסדר" הוא "ביקור" אובמה", "תהליך השלום", "הזכות על הארץ". המשפחה והפרנסה הן ממשות באותה מידה שרגלו השרופה של הילד היא ממשות. הכוחות שמפרקים את ניוטרון הרצון המרכזי המשותף של החייל ושל האב הם הממשות של המשפחה והפרנסה מצד האב והאנטי-ממשות של "הסדר" מצד החייל. הממשות "החלשה" של הרצון לפרנסת המשפחה הייתה חזקה מספיק – כממשות – כדי למנוע את הרצון המרכזי המשותף להביא את הילד לבית החולים – אבל בשביל להתממש היא הייתה צריכה שהאנטי ממשות של הסדר הציוני תהיה חזקה באותה המידה דרך גופו של החייל, למרות שאין מדובר ברצון אינהרנטי של החייל עצמו. בסוף רק האנטי-ממשות של הסדר הציוני מתממשת – ניוטרון האורניום של הרצון המשותף להביא את הילד לבית החולים מתבקע, הממשות של פרנסת משפחת האב והן הצלת הרגל של הילד מתפוגגות לקרינת גאמה. האנטי-ממשות של "הסדר" – הציוני – היא מה שנשאר לאחר השואה האטומית. ערבים הם אחלה.

      • נטליה Says:

        תמשיך להגיב, נועם, לי לא נמאס ממך.

      • ofrilany Says:

        לגמרי לא נמאס.

      • נועם א"ס Says:

        סמיילי

      • סמולן Says:

        שככה יהיה לי טוב, שורותי הקצרות יצרו את המסה הנרחבת הזו, שמבטאת באופן כל כך הדוק את השמאל הקנוני ? הידד.

        אבל ראה, טמבל רהוט. כל העניין הוא ממש לא מה שכתבת. שים בצד במטותא את הניוטרונים ואת תהליכי הנגד-נגד-נגד. מה שעומד למולנו הוא איש שמאל שהלך להיות חייל במחסום. זו הרקע הבסיסי, היסודי ביותר. הוא שם כדי לתפוס מחבלים ומאידך כדי לעשות טוב לפלסטינים התמים יותר. עמדתו המשוכללת למדי – בטח יותר משלך – היא שהציונות הממלכתית המדוברת היא לא לגמרי שגויה, וכך גם האנטי ציונות הקנונית, שאותה אתה מדברר. זו תקפה לגבי מחבלים, וההיא לגבי פלסטינים שאינם מחבלים. בצירופם, הכל קיים, ממושמע, מונהר. שתי הדוגמות הללו, ביחד, מסדרות לו את המטריצה, כפי שציינת לגבי בצדק חלקי (מה לעשות, יש לי חלקים לא מטריציונים; פעם אחרת). מכל מקום, נדמה לי שאתה רואה חלק מהתמונה לא רע: העצמי המספר נחלק בין זה של החייל במחסום, ובין הגבר שברכב. אבל הגבר שברכב מיוצג בדרגת ריחוק קלה: הוא מה שהוא, כפי שהוא מיוצג אצל החייל במחסום. יש אחדות מסויימת, ואין נקודות ראות אחרות.

        קשה לי להניח שאפילו אתה אוחז במשהו ששונה מהותית מהעמדה הזו. היא נפוצה בטירוף אצל כולם, וההבדלים נוגעים בעיקר למיקומו של קו ההפרדה בין שני משטרי השיח, מערכות הפשר הללו. כלומר, אני משער שגם ואפילו אתה, אם תתקל בפלסטיני שבא לשסף את צווארה של ילדה יהודיה, תעשה משהו אלים למנוע את זה. אולי אם לא תהיה ברירה אחרת וגו', ואולי בעדיפות רגשית נמוכה יותר מאשר סתם ללכת מכות עם ימנים (מה שאתה מציין מעת לעת כאחד הבילויים המרכזיים שלך). אבל אני משער שתעשה משהו.

        ובכן, מה שיפה ומרהיב בטקסט הזה, לטעמי הנחות ומעבר לשפתו הראויה להפליא, הוא שהוא דן בעמדה הזו באופן ביקורתי באמת. הוא לא בטוח שיש פה שתי מערכות שהן מוציאות, אבל יותר מכך בהרבה, הוא לא משוכנע שהן ממצות. ולצורך העניין, מוצג לך מקרה שלא נופל בדיוק באף אחת מהן. הילד עם הרגע השרופה לא נכלל במרחב המושגי הזה. הוא שותק. ובמקרה הזה, הפתרון, המוצא של איש השמאל שעומד כחייל במחסום, הוא בדיוק מה שאתה נוקט אותו: הכחשת הקיום הקונקרטי ושבועת אמונים לקנון השמאלי.

        הכותב מכחיש את קיום המאורע באופן ישיר. אתה עושה לה הזחה תיאורטית ומוסיף פרטים שאינם בנמצא (פרנסה, אב). בפסקה האחרונה שלו הכותב נשבע באמ-אמא שלו שהוא שמאלני טוב, יודע שצריך לשנוא את ישראל, ומעדיף את זה ואפילו מאד על עצם ההרהור במרחב חסר הפשר שנתקל בו.

        יש הכרעה קיומית במה שמתואר, והיא קצת כמו שכתבת, בחירה שלא להתנגד. אבל הבחירה הזו כוללת את סדר השמאל, ומופיעה לאחר תיאור של כשל הסדר הזה. לא רק שלו, אבל זה כמעט שולי, שכן על הדרך נחשף כיצד הסדר השמאלי הזה מחובר בבטון לסדר הציוני-ממלכתי ההוא, כפרה עליו. כלומר, הבחירה הקיומית הזו לא מוצגת באור ההירואי שאתה מציג אותה. להיפך.

        עכשיו, ראה. אני עוסק רק בתחום הביניים שבין שני השיחים. אני לא כותב על שום דבר אחר, או כמעט ולא. אני מבין שאתה חושב שאני עוסק רק בהרחבת התחום הציוני-ממלכתי. זו טעות סבירה. בפועל, אני עוסק בהצגת המגבלה של התחום השמאל-קנוני, ואילו הקישור האוטומטי להרחבת הציוני-ממלכתי הוא בעיקר בתודעת הקוראות נשות השמאל (עם הזמן, צצו לי כל מיני התנגדויות לחלק מהאופנות בשמאל, אבל זה לא העיקר). הממלכתי-ציוני מוגבל מאד, ולדעתי אינו נוטה לאימפריאליזם השיטתי שהשמאל-קנוני עוסק בו במרץ.

        אני משער שאתה לא כל כך רואה את התחום הזה, הביניים, זה שלא ממוצה על ידי מה שאתה מכנה ציונות ממלכתית ומה שאתה מחויב אליו בלב ונפש, אבל אני מוצא את עצמי נדהם אל מול שתי עובדות. האחת, שאתה כן הצלחת להבין שמדובר בטקסט מעולה. השניה, שהצורה שבה המשגת אותי קשורה באופן הדוק למה שהטקסט, לשיטותי, בא לומר. יש תקווה.

      • נטליה Says:

        הקריאה של סמולן מזכירה לי את הקריאות שנעשו בעבר בעיתון "דבר" – מי לנו ומי לצרינו (שם זה היה המפלגה).

  2. גכיעגכיכ Says:

    ב'ואנה, מאיפה אתם באים אנשים? לפני כמה ימים שאלתי את הבחור שעובד במכולת, בן 21 , אם הוא עשה צבא והתשובה שלו הייתה: "שילכו להזדיין, הם לא משלמים כלום". איזה מין סמים צריך לקחת בשביל להמשיך לאכול את החרא הזה… אותי שמו באיזה בסיס חימוש בבאר שבע ואיזה אידיוט גס רוח הקים אותי בשלוש לפנות בוקר שאני יעלה על הטויוטה ויסע ב15 קמ"ש ויסתכל על גדר שנפרסת על פני כמה קילומטרים בסיבובים, רציתי לשאול אותו "סליחה… אנחנו מכירים?" וכול החבר'ה האלה שם בני 18 19 ו20 אוכלים את הבולשיט הזה… לא יאמן… יצאתי על קב"ן תוך חודשיים. שמעתי על כאלה שאומרים שהם נהנו בשירות שלהם, אבל זה?!

    מקדיש לכם את דברי החוכמה האלה, החל מ1:45

  3. דרור BDS Says:

    "מה שעומד למולנו הוא איש שמאל שהלך להיות חייל במחסום. זו הרקע הבסיסי, היסודי ביותר… עמדתו המשוכללת למדי היא שהציונות הממלכתית המדוברת היא לא לגמרי שגויה, וכך גם האנטי ציונות הקנונית… בפסקה האחרונה שלו הכותב נשבע באמ-אמא שלו שהוא שמאלני טוב, יודע שצריך לשנוא את ישראל, ומעדיף את זה ואפילו מאד על עצם ההרהור במרחב חסר הפשר שנתקל בו".

    נראה כי לא טרחת להבחין בין המספר המתבונן לבין הסיפר. פרשנות מוטעית זו היא שעמדה לך לרועץ בהבנת פרשנותו של נועם א"ס את דבריך. אגדת הרגל השרופה של עודד נעמן, אגדת הסופר של עגנון, אגדת המסוק של נעה שיינדלינגר, אגדת המגדלים של תהל פרוש ע"פ אגדת התאומים של אוסמה בן לאדן, ואגדת שמשון של ברי סחרוף, כל אלו מתחברים לדבריה של ח"כ קלדרון: "מה אני יכולה ללמוד מרב רחומי ואשתו למקום הזה ולעבודה שלי כאן? אני לומדת שמי ששוכח שהוא יושב על כתפי האחר – יפול".

    זה מה שעומד למולנו:
    שמשון משתגע
    דופק את הראש בתוך הקיר
    שמשון כבר יודע
    שאי אפשר יותר להסתיר
    גיבור גדול היית
    חייל בסיירת אלוהים
    וממה ששם עשית
    לא עוזב, הולך איתך תמיד
    הולך איתך תמיד

    הרקע הבסיסי, היסודי ביותר, בה מתבטאת עמדתו המשוכללת של האנטי גיבור מתוארת אצל עגנון ושיינדלינגר כך: "כשחוזר ר' מן המבצע ורואה את אשתו בעצם יופיה עומדת במראה מיד היא נושאת חן לפניו. מתקרב הוא אצלה לומר לה דברי ריצוי. כיון שהוא מגיע אצלה מנצנץ לפניו שמו [של רוצח הילדים אהוד ברק] יתברך מתוך המראה מיד עומד וקורא בדביקות קדושה שויתי מלחמה בטרור לנגדי תמיד, ועוצם עיניו מפני כבוד ארכי פושע המלחמה ויראתו. ושניהם פורשים בשתיקה. הוא יושב בקרן זוית זו ומחסל את הטרור והיא יושבת בקרן זוית זו וקוראת בתחינה של הטובות לטייסים, עד שהשינה חוטפת עיניהם".

    קל לראות כי בניגוד לתודעתו הכוזבת של הסופר הציוני עמוס עוז, אין סימביוזה בין הציונות לבין האנטי ציונות בתודעתו של האנטי גיבור. כל עניינו בעבר היה לא לערער על שמירת הסדר, כפי שהציע נועם א"ס, וכל ענייניו בהווה הוא לטשטש את גבולות המציאות והדמיון – דרך המילוט היחידה שנשארה לו:
    על נהר אספירין ישבנו
    במקומות המוכרים
    לא שומעים לא רואים
    כאילו אנחנו אוויר

    אלא שגם זה, כך מתברר, הוא פתרון זמני בלבד: "וכשהגיע ר' לכתוב את השם לא מצא מקוה טהרה. נטל גרזן והלך אל הנהר אשר מחוץ לעיר ושבר את הקרח וירד וטבל ג' טבילות". על כך מיכל ארבל: "מצד אחד, המעשה הקיצוני של הטבילה בנהר הקפוא הוא שיאן והמשכן של כל הטבילות הקודמות, שהרי ר' טובל עצמו בקביעות פעמיים ביום וחוזר וטובל בכל פעם שהוא עומד לכתוב את השם הקדוש. מצד אחר, הטבילה האחת הזאת פורצת את מערכת האיזונים שהטבילות החוזרות והנשנות היו חלק ממנה. שבירת הקרח היא שבירת הגבול בין עולם לעולם, והטבילה במי קרח היא התיקון המיסטי לטבילות החינם של… [גיבור סיפורו של עודד נעמן]". (מתוך: כתוב על עורו של הכלב – על תפיסת היצירה אצל ש"י עגנון, הוצאת כתר, 2006)

    שיאה של טעות פרשנותך את הטקסט הוא פרשנותך לפיסקה האחרונה. הקוביה ההונגרית לא הסתדרה לבסוף כפי שטען ראש ממשלת הזדון והחורבן ואתה בעקבותיו, האנטי גיבור לא מצהיר על כך שהוא שמאלני טוב, כלומר עוכר ישראל לשיטתך, אלא דווקא ההיפך הוא הנכון: "החיים הם לא-חיים ואנשים לא-אנשים וכאב הוא שמחה ואהבה היא עלבון והמוות פיתרון". אנטי-גיבור סיפורו של נעמן, כמו אנטי-גיבוריו הרבים של עגנון, עוברים אל המימד הטרנסצנדנטי כאשר אינם יכולים עוד להכיל את פשעיהם: "הקדוש ברוך הוא פשט טליתו של אורה והעולם עומד בתפילת לחש של ערבית. העששית דעכה והפתילה שקעה בתוך השמן. פתאום קפצה לשון של אש והאירה את החדר. ואורה גלמה את פניו של ר' הטייס שצנח עם מסוקו, ושמלת חופתה של אשתו פרושה עליו ועל מסוקו".

    כך תיארה זאת נועה שיינדלינגר, מתוך אגדת המסוק:
    עוד מעט יגמר הסרט
    בקרוב המציאות
    התמונה מטושטשת
    והצליל לא ברור
    וכך תיאר זאת ברי סחרוף: תחילת קלקולו בעזה, לפיכך לקה בעזה (בבלי – מסכת סוטה דף ט עמוד ב)

    כדי למנוע אי נעימויות מיותרות ותאונות מצערות כפי שתוארו ע"י סופרים ומשוררות אנטי-ציוניים ואנטי-ציוניות, וכפי שלא תוארו מעולם ע"י ציונים כמו עמוס עוז המתנגדים לסרבנות – יורים, בוכים, רוצחים, שומעים מוסיקה קלאסית ולבסוף, במכה הקטנה האחרונה בכנף, מבינים כי יש הבדל גדול בין שמיים לבין ארץ – רצוי להשמע לשר הבטחון הבא, הרב הגאון הגראי"ל שטיינמן
    http://www.kikarhashabat.co.il/%D7%94%D7%91%D7%97%D7%95%D7%A8-%D7%94%D7%AA%D7%A2%D7%A7%D7%A9-%D7%9C%D7%94%D7%AA%D7%92%D7%99%D7%99%D7%A1-%D7%94%D7%A8%D7%91-%D7%A9%D7%98%D7%99%D7%99%D7%A0%D7%9E.html

  4. ק.א Says:

    גיהנום בן 65. מחלת נפש קולקטיבית המעודדת והמנוצלת ע"י האימפריאליזם ועוזריו (באמתלה בזויה של עשיית טוב עם היהודים ומדינתם) לשם זריעת ברדק וטמטום ארוך טווח ללא תאריך סיום עם אפשרויות שיקום הולכות ופוחתות, מה שמאפשר להשיג בקלות יחסית את הדומינציה המבוקשת. בעוד במדינות אחרות מנטליות כזו היא סיבה לבושה ודבר שיש להתרחק ממנו בישראל זוהי הגאווה הלאומית – המוצהרת – ואין בילתה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: