מהמזרח למערב, ובחזרה: רשימות קצרות ממסע דילוגים באמריקה

by

1. בעידן הנוכחי, אנשים בכל מקום בעולם עושים למעשה את אותם דברים. בשביל להבחין במשהו שונה צריך מאוד לרצות.

2. צריך למשל להסתכל על שני גברים אמריקאים צעירים ולדמיין שהם שני אשכנזים בישראל. המשחק הוא לחכות לרגע שבו משהו נראה פתאום לא סביר. ואז מבינים: אנחנו לגמרי לא white.

3. כבר שנים, המראה האמריקאי-אורבני הוא "הסגנון הבריאותי". הכול כאילו פשוט, בהיר, טבעי, טרי, רענן, מואר, רחב ידיים. אבל אפילו במקומות הכי "ביו", מגישים את התה צמחים בכוסות קלקר חד פעמיות. אלה הרגעים שבהם מתברר כמה חסרת שחר היא התקווה להציל את העולם מקטסטרופה אקולוגית על ידי תיקון אישי של אורח החיים. כי אפילו אם תתלבט שלוש פעמים בשעה אם לקנות מוצר אקולוגי או אורגני – עדיין יהיו בערך 200 מיליון אמריקאים שכל אחד מהם מייצר בכל יום פסולת בכמות שאדם נורמלי לא מייצר בשבוע (ואני לא מדבר על העולם השלישי). אמריקה זה אריזות. אורח החיים האמריקאי זה אריזות. מתחת לאריזה אין כלום, וכו'. אבל זה מציב דילמה בפני תושבי העולם החוץ-אמריקאי: הם יכולים להיות ילדים טובים ולחסוך במשאבים, אבל האמריקאים ימשיכו לזלול, לצרוך ולזהם רק ביתר שאת. זה אומר שאנחנו, שאר העולם, שוב נצא פראיירים.

4. טרנד עוד יותר חדש: לוזריות. התיאורטיקנית הקווירית ג'ודית הלברשטם פירמה ספר משפיע, The Queer Art of Failure, שמזמין אנשים להיכשל. היא טוענת שהבשורה הזאת מתאימה לתקופה הנוכחית של המשבר הכלכלי, שבה ממילא אי אפשר לנצח. אבל שוב, העטיפה חושפת את האמת: הרוח והסגנון של הספר טריומפליסטיים להבהיל. זוהי פרוגרמה לגאולה על ידי כישלון, עם כל היסודות ההכרחיים, כראוי לתלמידה חנונית שקדנית: פוקו, בנימין וכו'. הנה לדוגמא –

This book [is] a stroll out of the confines of conventional knowledge and into the unregulated territories of failure, loss and unbecoming… In this book on failure I hold on to what have been characterized as childish and immature notions of possibility and look for alternatives in the form of what Foucault calls "subjugated knowledge" across the culture… Training of any kind, in fact, is a way of refusing a kind of Benjaminian relation to knowledge, a stroll down uncharted streets in the "wrong" direction [Benjamin 1996].

וכו' וכו'.

5. מה עוד מעסיק את עולם ההגות האמריקאי? בשנה שעברה הגיע לשיאו גל הקינות על שקיעתה של האימפריה. בינתיים, ניכר שכבר עברנו פאזה לספרים שמסבירים איך אפשר להרוויח מה-Global tilt. בקפיטליזם, תבוסה, שקיעה ומשבר הם תמיד עניין יחסי; ותמיד השאלה היא איך לעשות מזה כסף.

6. האוכל הגרוע של הגרמנים הוא יותר גרוע מהאוכל הגרוע של האמריקאים. האם זה אומר שהגרמנים יותר טובים מהאמריקאים בלהכין אוכל גרוע?

7. כמו בגרמניה ב-44': ככל שנשארים פחות מעשנים באמריקה כך נלחמים בעישון ביתר אכזריות‎.

8. בשרלוט, צפון קרוליינה, אני רוצה לחבק כל אמריקאי ולשאול אותו אם אפריקה זאת מדינה.

IMG_8194

9. בטיסה לנוקסוויל, טנסי, החרימו לי את השמפו שאמי שלחה לגיסתי.

10. בידוק בטחוני כתרגול זן.

11. "What is this object?" שואלת אותי המאבטחת אחרי שהוציאה אותי מהתור. אני ניצב מולה חסר מלים. אני לא יודע איך קוראים לדבר הזה. אני צריך להמציא לו שם. אני מרגיש כמו אדם הראשון בגן עדן.

12. סופסוף "בדרום". נזכרתי בשני דברים שאמא שלי אמרה: א) באמריקה צמח גזע של ענקים ב) לאמריקאים יש רמקול בגרון.

13. "הרפובליקנים בדרום ארה"ב הם הקבוצה האנושית שאחראית יותר מכל קבוצה אחרת לאסונות ולצרות של העולם". ככה נהגתי להגיד במשך שנים. האם האנשים מסביבי נראים נבזיים במיוחד?
קשה לי להחליט. האמת שהם דווקא נראים כמו אנשים הגונים.

14. תגובה בגוגל של מבקר במוזיאון הקונפדרציה בנוקסוויל:

I have to agree with the other poster regarding the tour guide. Rather than act as a guide and point out the historical importance of the house and grounds he wanted to berate the historians, the current administration, and insisted on telling two young school children that their history books arefull of lies and the teachers perpetuate these lies.

תיקון: לאמריקאים בדרום אין זמן להיות רעים או טובים. הם עסוקים בלהפסיד במלחמת האזרחים.

15. נדפקנו. האנשים שקובעים את גורלנו עדיין בטראומה מקרב סטונ'ס ריבר.

16. אבל בסופו של דבר, הפרוור האמריקאי הוא נוף הילדות של כולנו. כולנו ראינו "שנות הקסם". אפשר להגיד שהרגשתי בבית בשלושה מקומות: בקניה, שם נולד המין האנושי; באוקראינה, שגם נולדה סבתא שלי; וכאן בפרוור, שם נולדה הנפש שלי.

IMG_8272

17. עוד תרגול זן: להפיק הנאה מפסקאות פתיחה של כתבות בהארץ.

18.כשאתה רואה אחת ישראל מרחוק, למשל דרך קריאת כתבות באתרי חדשות, בא לך למעוך אותה כמו ג'וק.

19. בדלאס, טקסס. העיר הזאת נראית כמו תפאורה שהעמידו לפני שעתיים, לא, לפני עשרים דקות. כמו הטקסס ראנץ' שהיה פעם ליד אילת.

20. דלאס, בירת שנות ה-80.

21. דלאס מתגלה כמקום נורא, ממש נורא. חשבתי שלפחות ינסו למכור לי כובעי ג'יי אר וטאקוס. כלום. בניינים סטריליים, כבישים, ואפס אנשים ברחובות. בכלל, מי שהולך ברחוב הוא מיד בגדר חשוד – הומלס או טיפוס א-סוציאלי. כהולך רגל אידיאולוגי, אני מרגיש שדרכי הגיעה אל סופה.

22. אני חולה. אני הוזה שהסיפור ייגמר בבית החולים Dallas Memorial, כמו הפרק האחרון בעונה השמינית של "דלאס", כשבובי מת. החדרנית נכנסת. אני לא מצליח לתקשר איתה, היא מדברת רק ספרדית.

24. כמובן שבובי מתעורר לחיים בתחילת העונה העשירית, כלומר פמלה מתעוררת ומתברר שזה היה חלום. בכלל, יותר טוב לראות דלאס מלהיות בדלאס.

24. יש לי בחילה. דאלאס מתקיימת על כסף, דלק ובשר בצורתם הגולמית. מוכרים דלק וקונים בשר. מוכרים בשר וקונים דלק. מוכרים כסף וקונים כסף. בין שלוש הנקודות האלה אין שום תיווך – המעבר הוא ישיר, כמו ברברים.

IMG_8243

25. במלונות יש כל מיני כנסים, אז פה ושם רואים מישהו יוצא עם התג המכוער של הכנס תלוי לו על הצוואר כמו פרה. אין כאן בכלל אנשים עם כובע קאובוי. בתל אביב כבר יש יותר.

26. ליד תחנת האוטובוס פתאום מופיעים אנשים: עשרות שחורים, מרוששים, נפוחים, מסתובבים הלוך וחזור על איזו מדרכה. כאילו הם נמצאים במישור קיום אחר, בלתי נראים. מראה מבהיל. התעמולה הסובייטית צדקה, בסופו של דבר: אמריקה היא באמת הגיהינום. אני נזכר במשהו שקראתי פעם באיזו כתבה בניו יורק טיימס: תוחלת החיים של גבר אפרו-אמריקאי בשכונת עוני בוושינגטון נמוכה מתוחלת החיים של גבר ממוצע באפריקה.

27. וכך גם בתוך תחנת האוטובוס של Greyhound, שנראית כמו בית מעצר. בפנים אנשים עניים מאוד, עניים מהסוג שאתה קורא עליו באגדות או ב"עלובי החיים" – עם בגדים קרועים וצרורות של סמרטוטים. כאן בעיקר היספאנים. אפילו בהודו או באתיופיה זה לא נראה ככה. והם דווקא מעשנים – אפילו סידרו להם חצר עישון (!). ולמעלה טלוויזיה: סיקור של תחרות אכילה של המבורגרים.

28. פתאום אני נזכר: אני נמצא בעיר של משפחת בוש. אם ככה נראית, ככה מתקיימת העיר שלהם, אפשר רק לדמיין איך הם רצו לראות את העולם.

29. במוזיאון השואה של דלאס אני חושב: כל תושבי העולם ניצולים של משפחת בוש, שניסתה להפוך את העולם לדלאס.

30. מנסה את מזלי ב-Fort Worth, הסמוכה שנקראת "השער למערב". כאן, באזור הבוקרים ההיסטורי, סופסוף מנסים למכור לי כובע קאובוי. לפחות זה!

IMG_8451

31. שני בוקרים צעירים במוקסינים עומדים ליד הגדר ומתעסקים עם האייפון שלהם. אני לא ממש יודע אם הם "בוקרים" או "מחופשים לבוקרים". ממילא, בנופים תיירותיים כל מה שיש זה תיירות. ביזנס. התרמית היא הדבר כשלעצמו. לכן החוויה הכי אותנטית היא ליפול למלכודת תיירים. להידפק. אני עוד צריך לכתוב פעם את הפוסט הזה, "מדריך לתייר הנדפק".

הפרות, בכל מקרה, הן אמיתיות.

32. הדרך מפורט וורת' לדלאס כל כך מכוערת. מגרשי חניה, מתחמי קניות של וולמארט, תחנות דלק אינסופיות, צמחייה מלוכלכת של צדי דרכים. חמסנות בלתי מוגבלת של שטח. אחי מסביר לי בצ'ט: בסדרות האמריקאיות לא מראים לנו כמה אמריקה מכוערת.

33. בשיא המשבר, מתגלה "מסעדה גלילית", מזרח תיכונית, ממש בלב אזור המלונות. סינית קטנה מציעה בופה של טבולה, באבא רנוש, וחומוס. חומוס! חומוס אמיתי בדלאס! ככל שעובר הזמן היחס שלי לחומוס נעשה פחות משועשע ויותר כבד ראש. זו מתת האלים לגזע השמי.

34. על העצים עומדים מין זרזירים מקסיקנים (Quiscalus mexicanus), בלהקות גדולות. יש מקומות שבהם הם מתקבצים ומחרבנים והמדרכה כולה מכוסה בלשלשת.

35. פספסתי את מוזיאון האמנות התנ"כית של דלאס. צריך להשאיר משהו לביקור הבא.

IMG_8315 - Copy

36. עוזבים את דלאס. עצירת ביניים בפיניקס, אריזונה. האנשים כאן, עם מכנסיים קצרים, נראים כמו חוקרי הטבע האמריקאים המזוקנים שהיו באים לבקר את אבא שלי כשהייתי ילד.

37. ההתיישבות באריזונה, אחת המדינות הצעירות ביותר בארה"ב, לא הייתה מתאפשרת בהיקפים משמעותיים אלמלא המצאת מיזוג האוויר. זה המקום שבו המזגן הפך לגורם אסטרטגי.

38. אני קונה מזכרת: עקרב אמיתי קפוא בתוך מחזיק מפתחות. מזעזע, באופן כלשהו.

39. סופסוף בסן פרנסיסקו. שיפולים מכוסי ערפל, עם עצי זית וצומח אירופי/ים-תיכוני. מוזר שבקצה העולם חוזרים שוב לים התיכון.

39. ובכל זאת, הכול שונה. אנחנו חצי בסין, חצי במקסיקו, חצי באמריקה. זה המקום הכי רחוק שהייתי בו.

40. ממש נחמד כאן! אמריקה!

41. ב-Castro – המון דגלי גאווה, מכוני כושר, חנויות לחומרי סיכה. נוף ניאו-הומואי מדכא למדיי.

42. במסגרת "המרכז למין ולתרבות" נפתחה תערוכה המוקדשת ליצירות האמנות של מועדון המאוננים (Jack's Club) של סן פרנסיסקו, במלאת 30 שנה להווסדו. המועדון הזה הוקם עם התפרצות מגפת האיידס, כדי לשמר דפוסים קהילתיים שהתהוו בסאונות של ההומואים, ועם זאת למנוע הדבקה והתפשטות של המחלה.

על הקירות תלויות יצירות אמנות פולחניות, בנויות ברובם על גבי פאלוסים שיובאו מבאלי. כמה יהודים הומואים-היפים-מקשישים מסתובבים בין המוצגים בחדר הקטן, אוכלים בוריטוס ושותים יין בכוסות פלסטיק. לדבריהם, ההומואים הצעירים ב-Castro לא מתעניינים כבר באירועי מורשת כאלה, לכן הם נרגשים מאוד לראות אנשים צעירים פחות או יותר. אני שואל אחד מהם מתי המועדון נסגר. הוא עונה שהוא לא נסגר. "כל יום שני אנחנו נפגשים בערב. לפעמים באים יותר ולפעמים פחות".

איכשהו, זה מזכיר לי את "משמרות השלום והדמוקרטיה" שנפגשים בימי שישי אחר הצהריים ליד כיכר רבין ושרים בגרון ניחר "האמיני יום יבוא".

IMG_8684

43. השפה שלנו, המסורת שלנו, מתחילה איפשהו במזרח, ליד הים התיכון. היא התפשטה לאירופה, ואחר כך חצתה את האוקיינוס האטלנטי לאמריקה (גילוי אמריקה היה מעין המשך של מסעי הצלב לירושלים). ובאמת, בחוף המזרחי של אמריקה עוד אפשר לראות המשך של אירופה, אבל בחוף המערבי הדימויים והמלים מתרוקנים ממשמעותם. האוקיינוס השקט כבר לא משתלב בסיפור שאנחנו מכירים. יש כאן כמובן נוצרים, אפילו יהודים, אבל כל הסמלים עוברים פגאניזציה כשהם מגיעים לחופי האוקיינוס השקט. היהודים הם Jewbu's, והנוצרים מקיימים כל מיני פולחנים ארוטיים סביב ישו הצלוב.

אבל דווקא כאן, רחוק כל כך, בחוף האחרון, הקימו האמריקאים את מכונת הדימויים שיצרה את העולם שלנו: הוליווד.

מה זה אומר? אני לא בטוח. זה מצריך עיון נוסף.

 

44. דיגרסיה בנושא תיאוריית הספר:

במשך די הרבה זמן ארצות הברית ממש לא עניינה אותי. התחלתי להתרגש מאמריקה בתואר הראשון, כשנדרשנו לקרוא את "תזת הסְפָר" (Frontier Thesis) של פרדריק ג'קסון טרנר. ב-1893, ביקש טרנר לתאר את ההיסטוריה של ארצות הברית כתופעה ייחודית הנבדלת מההיסטוריה האירופית, והציע עקרונות אחרים להסבר התפתחותה, המבוססים על תולדות ההתיישבות והמאבק הבלתי פוסק בשממה. המושג ספָר (frontier) אינו מציין קו גבול במובנו הפשוט, הגיאוגרפי, אלא חזית דינאמית של הציויליזציה, המתרחבת באמצעות פעולתם של יחידים הצמאים להגשמה עצמית. במשך שלוש מאות שנה עוצב אופייה של ההתיישבות באמריקה הצפונית על ידי התנועה המתמדת מערבה, שלא כוונה על ידי הממשלה אלא על ידי יוזמה פרטית. בספר מתעצב האדם האמריקאי החדש, שהינו חלוץ המכניע את סביבתו ובד בבד מתאים עצמו אליה. זהו “self made man”, אדם נייד, אוהב חופש הנשען על כוחותיו בלבד.

כיוון שהחברה עצמה מתפתחת ואינה חדלה להתפשט – מבחינה גיאוגרפית ומבחינת המשאבים העומדים לרשותה – דבר אינו מגביל את אושרה. בד בבד, הספר משמש כ"שסתום ביטחון" המונע רדיקליזציה חברתית, כיוון שהאפשרות לנוע מערבה פתוחה לכל אדם החפץ לשפר את מעמדו הכלכלי והחברתי. מבחינה היסטוריוסופית, תזת הספר מהווה מודל חדש לתיאור התפתחותם של חברות ומשטרים. בחברת הספר, ההיסטוריה האנושית מתחילה כאילו מבראשית בכל כברת ארץ חדשה הנכבשת על ידי המתיישבים. בניגוד להתפתחות הדיאלקטית המונעת על ידי שלילה, כלומר על ידי דינמיקה פנימית, סגורה, של הוויה אחת הנשללת על ידי הוויה אחרת המתפתחת בתוכה, הדינמיקה של חברת הספר היא פתוחה, ומבוססת על התרחבות וטמיעה. השינוי בחברה האמריקאית אינו נובע ממאבק בין אידאות או מסדרת מהפיכות פנימיות, אלא על מהסתגלות "אקולוגית" לסביבות משתנות. הקונפליקט אינו בין יסודות שונים בחברה אלא בין החברה כולה לשממה, בין התרבות לטבע.

כבנים (חורגים) למחשבה האירופית, אנחנו נוטים לגלות חשדנות כלפי הספר. השמאל הרדיקלי הוא אורבני להפליא, ואנשים אורבניים מתקשים להבין מהו מרחב. ברור, שיש גם אינספור סיבות לבקר את אידיאולוגיית הספר – ובראשן ההבנה הבסיסית שהשממה לעולם אינה שממה, והתפשטות של "התרבות" באה על ידי שעבוד של תרבויות אחרות. הגדרת הספר היא מלכתחילה אידיאולוגית, ומבוססת על ההנחה שכל מה שחיצוני לחברת המתיישבים הוא למעשה תוהו ובוהו או חלל ריק, הדורש הכנעה ועיצוב מחדש. התפשטותה של התרבות מתבצעת באמצעות הדרה ודחיקה מתמדת של מה שנתפס כ"אנטי-תרבות": הרס הסביבה הטבעית, גירוש וטבח של אינדיאנים, טמיעה של מהגרים בעלי תרבות ומנהגים אחרים. אפשר גם להזכיר שהאידיאולוגיה הציונית מבוססת בעצמה על גרסה של הספר – מהחלוצים הראשונים, דרך הפרחת השממה ועד ההתנחלויות.

ועם זאת, ככל שמצבה של האופוזיציה השמאלית בגרסתה האירופית נעשה נואש יותר, אני מרגיש משיכה רבה יותר כלפי אידיאל חברתי שמבוסס על דינמיקה של ספר, כלומר: פריצה של יחידים אל מחוץ לגבולות החברה כדי להקים חברה חדשה יש מאין. המשמעות של אידיאל כזה, הוא שהניתוח הביקורתי של החברה לא נועד לחולל בה שינוי – הדרגתי או מהפכני – אלא לשלול אותה כדי להוות בסיס להקמה של חברה אחרת על ידי חלוצים. השינוי החברתי עשוי לקרות בשלב הבא, כאשר החברה שנותרת מאחור מחקה את המודלים שנוצרו בשממה ומשתנה בהשראתם.

ואכן, בשונה מחסידים שונים של הגלותיות, אני לא מוצא סיבה לייחס אשמה לחלוצים הציונים בגלל עצם העובדה שהם מאסו בחברה שבה גדלו וביקשו להקים חברה אחרת. הביקורת נוגעת, כמובן, למחיר ששילמו אותם "אינדיאנים" ששכנו מימים ימימה בשממה, וקבוצות אחרות שנפלו קורבן לחברת החלוצים.

אבל האם האופקים החדשים שפותחים החלוצים חייבים בהכרח להפיל קרבנות? האם אי אפשר לדמיין פתיחה של מישורי קיום חדשים, שבהם תתאפשר התפתחות והתרחבות חברתית-תרבותית שלא תתרחש על חשבונם של אחרים?

בכלל לא ברור. בכלל לא ברור גם כיצד "הספר" יכול להוות  תשובה למציאות הפוליטית שלנו, כלומר לדיכוי הפלסטינים. אך אם יותר לי להשמיע דברי כפירה: המאמץ הסיזיפי של השמאל בישראל לשכנע את החברה לאמץ ערכים שהיא לא מעוניינת לאמץ (לפעמים על בסיס תפישות של "תודעה כוזבת") הוא כנראה לא הרבה יותר סביר.

IMG_8614

45. אין ספק: Rural Gays הם החזית המינית הבאה.

עוד רשמי מסע:

ידיים נשלחות מתוך הנוף: רשמים מנסיעה לאתיופיה

והיתה קדושה בהפסקת ההשתנה: רשמי נסיעה להודו

מכונת הכביסה, או: גרמניה

תגים: , , , , , , , , , , , , , , ,

21 תגובות to “מהמזרח למערב, ובחזרה: רשימות קצרות ממסע דילוגים באמריקה”

  1. יואב Says:

    אין ברירה אלא להצטרף ל-Space IL במטרה לכבוש את החלל, הספר האחרון.

  2. Benny Brunner Says:

    America isn't a fucking country. America is a business. Now give me my money! ~ Jackie (Brad Pitt) in Killing Them Softly

  3. יונתן Says:

    אין ברירה, אלה להגיד שזהו סיפור מרתק.

  4. רתם Says:

    מבריק, משעשע, מדכדך. ברוכים השבים

  5. רועי Says:

    לגבי 43. מצד שני, מעניין איך רחוק כל-כך מאירופה, השתמרו הדימויים האירופיים בלי שינויים יותר מדיי קריטיים. סן פרנסיסקו, בוסטון ופריז בסך הכל נמצאות על אותו ציר, מה שאי אפשר להגיד על אילת, באר שבע ומילנו. כמו היוונים שנשאו עמם את אלי הבית לכל קולוניה חדשה, ומיהרו להקים גימנסיונים ותיאטראות, גם האמריקאים הקפידו על סגנון די אחיד של אוניברסיטות גותיות, בתי ממשל ניאו קלאסיים ובתי אופרה בסגנון הרנסאנס. זה לא רק ברמה הציבורית, אלא גם ברמה הפרטית: לובשים חליפות, בחתונות מנגנים את מנדלסון והקאנון של פכלבל (ולא את "אתה תותח"), אוספים את הקקי של הכלב, וכולי וכולי.

    זה נכון שבחוף המערבי יש תחושה משוחררת יותר, אבל האמריקאים הם אלופי העולם במעבר חלק בין הפורמאלי לבלתי פורמאלי. כלומר, הגולש צרוב הפנים מסן דייגו דווקא יפתיע אותך וידבר לעניין וברהיטות כשהוא יושב בראיון עבודה, וידע מה ללבוש ללוויה של הדודה הזקנה שלו. זה בניגוד לסטלן הישראלי הממוצע, שתמיד יראה כמו סטלן בלתי מגולח בכל אשר יפנה.

  6. יניב Says:

    מעניין, משעשע ומחכים.
    אני חושב שנסיעה ב-greyhound (רצוי אחת שנמשכת לפחות כיממה) צריכה להיות דרישת-חובה בקמפוסים אמריקאיים שבהם כל מיני אנשי אוקיופיי לוגמים תה צמחים מכוסות קלקר ומדברים על החשיבות של הכישלון א-לה הלברשטם.

    החלק על תרגום של תיזת הספר לפוליטיקה רדיקלית עכשווית – מעולה.

    • עידו Says:

      מסכים לגמרי בעניין ה-greyhound. לפני כ-12 שנה נסעתי פעם בחודש לצרכי מחקר מפילדלפיה לספריית הקונגרס בוושינגטון. בבוקר, הייתי לחוץ להגיע כמה שיותר מוקדם (ולתפוס מכונת מיקרופילם) כך שלא היתה ברירה אלא לשלם את מחיר הנסיעה היקר להכאיב ב-Amtrak ולגלות שאני היחיד בקרון בלי חליפה, עניבה ולאפטופ. אחרי שהספריה היתה נסגרת כבר לא היה צורך למהר והיה חשוב מאד לחסוך, אז הייתי נוסע בחזרה לפילדלפיה ב-greyhound. כמעט כל מה שאפשר להגיד על פערים חברתיים בארה"ב מתמצה בפער שבין שתי הנסיעות הללו.

  7. נטע Says:

    1. השאלה שנשאלת בסיום הטקסט היא "איך יוצרים מקום?" כהתפתחות מהשאלות (הימנית) "איך לוקחים מקום?" ו- (השמאלנית) "איך מפנים מקום?". מעניין לחשוב על כך בשילוב של אספקטים פילוסופיים, טכנולגיים, אדריכליים.
    2. האינטרנט הוא סוג של יצירת מקום. אבל האינטרנט הוא לא מקום לגוף ועדיין החיים הם מאוד בתוך גוף.
    3. השאלה הזו סופר קריטית בכל העיניין הציוני-פלסטיני. כל הפירואטים של הגדרות הזהות למיניהן לא יפתרו את השאלה איך יוצרים מקום.
    4. מוצרים יש למכביר, זמן יש למכביר, אנשים יש למכביר, מילים יש למכביר. מה שחסר לנו באופן דחוף זה ליצור מקום (בלי לקחת ובלי לפנות).

    • Shahar Says:

      מעניין.
      לגבי 4. איך אפשר ליצור מקום בלי לקחת? גם אם "ניקח" מקום ורטיקאלי למעלה כלפי האנסוף (ניו יורק כדוגמא) ניקח את הבריזה/נוף/שלוות נפש של מישהו… ועדיין, יש מקום למכביר. ניהול המרחב הוא האתגר.

      • נטע Says:

        אני מסכימה איתך לגבי האתגר שבסידור המרחב. עולות בדעתי שתי דוגמאות: אחת היא של יצירת אמנות שבה האמנית בונה את פלסטין לגובה כמגדל והשנייה היא של חוברת של איקאה שבה הם טוענים להראות משפחה שמנהלת אורח חיים בורגני מלא בשטח דירה של 35 מ"ר.

  8. נטליה Says:

    אהבתי מאוד.

    אפשרויות לספר –
    1. טרנאק, אלו שכתבת עליהם כאן.
    2. הירח (ועושה רושם שזה קורה).
    3. אני בטוחה-בטוחה-בטוחה שבישראל יש הרבה ספר שאף אחד מאתנו לא מודע אליו. מדי פעם, כשאני נודדת, אני מגלה פרגמנטים אקס-טריטוריאלים כאלו.

  9. שרון Says:

    תענוג לקרוא, עפרי. תודה.

  10. sbshalom Says:

    יש לך נטיה לכתוב בציניות ובזלזול. אותי בתור צעיר העיר סן פרנסיסקו על תושביה הנפלאים הצילה אותי. הייתי בחור צעיר בארון אחרי הצבא. עם מעט כסף יחסית יכולתי לחיות בהוסטול עם אנשים מעניינים מכל העולם, ולחיות כהומו מחוץ לארון. למדתי גם מה זה מאבק גאה אמיתי שלא עסוק באפולגטיות וברצון לשווק את המדינה והצבא כליברלים.
    הגעתי לעיר שהיה מותר בה להזדיין בגנים בלי שראש העיר וההומו משת"פ מחמד שלו (תל-אביבי חולדאי ויניב ויצמן) יהרסו אותם.
    מצטער בשבילך שהגעת לתערוכה מטופשת של איזה מאוננים זקנים-בורגנים, אבל לעיר הזאת יש הרבה מה להציע מבחינת: תרבות, אנושיות ואקטביזם.
    ובקיצור ולעניין, העיר הזאת על כלל תושביה נתנה אנרגיות וכוחות להמשיך לחיות עוד שנים רבות במציאות הישראלית הקשה.

    • ofrilany Says:

      אבל אין לי ויכוח איתך על זה. אני בכלל לא מזלזל, ואני גם חושב שזאת עיר די
      נפלאה (ככל שיכולתי להתרשם), וגם את הזקנים ממועדון המאוננים אני מעריך אגב.
      ואני גם מסכים איתך לגבי ראש העיר והמשת"פ ההומו שלו.

  11. יסמין Says:

    you can make a business out of it!
    לפני שאתה כותב את המדריך לתייר הנדפק, אל תשכח לרענן את זכרונך בלובסטרים של דיוויד פוסטר וואלאס הגאון.
    וגם זה יפה מאוד:
    http://mafteakh.tau.ac.il/2011/11/06-4

  12. אפרים Says:

    ממש לא קשור לפוסט הזה. אבל תמיד כשאני קורא את הבלוג אני מסתכל על עמודת הרשימות הנצפות ביותר. תמיד אני רואהבמקום גבוה את 'מי הרג את רפול'. קונספירציה?

    ומה הקטע של השחורים על המדרכה? לא הבנתי. אני בטוח שאתה לא קורא את זה הרבה אבל הפוסט הזה תמציתי מדי.

  13. shoshhazangrinberg Says:

    האמריקאים הם כמו ילדים – מאמינים, צייתנים ומכבדים. אני מקנאה בהקפדה על ה"פרסונלספייס" ועל האשכרה ציות לחוקים פשוט כי הם חוקים, זאת לעומת הזלזול הישראלי המגעיל.

  14. געכי Says:

    פוסט נחמד כמו שמזמן לא היה פה. נשארתי עם הרושם כאילו בקרתה באיזה ריק ברברי, אני מכיר את ההרגשה… ובאמת זו האנלוגיה הכי טובה ל"תרבות" הזאת שלנו – מדבר (רק במקום לטאות ונחשים יש מאבטחים ושוטרים והמון פאטה מורגנה כמו בר רפאלי) ההתייחסות לאורבניות של ה'שמאל הרדיקלי' ראויה למחשבה מעמיקה יותר, באמת מתמיהה איך אנשים שלכאורה ערים לזוועות שהם-הם התרבות הזאת מוצאים בית דווקא בנקודות הכי צפופות שלה.

    קול קורא מהחלוצים החדשים באירופה- http://guerrillanews.wordpress.com/2011/01/03/meanwhile-at-the-tarnac-commune-in-france/#more-980

  15. Humble Luke Says:

    הליברליזם ילד את הבדלנות האמריקאית, מה שמנתק אותם מהעולם ואפילו מעצמם. המדינה הזו נכנס למסלול הדעיכה שלה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: