השפה המזוינת פוגעת ברגשות הציבור

by

 על צנזורה של השירה

 תהל פרוש

השתתפה במחשבות ובניסוח: לין חלוזין-דברת

1.

הו, בנק שלי

הו בנק שלי זיין אותי אתה רוצה לזיין אותי טוב ואף טייקון אתה לא רוצה אף טייקון לא, כן כן כן, הו בנק שלי אתה רוצה לזיין אותי טוב ואף טייקון לא טוב, לא, עם הטייקון אתה יושב לארוחת צהריים אצל אייל שני ואתם אוכלים חסילונים ברוטב שמח אבל איתי יש זיקוקים ויצרים יש הרבה תנטוס וזה כידוע עד איפה שהחיים נמתחים

הו אחיי! תתעלמו ממני למי אני עמלה כותבת שירים למי למי אוכלים שלי במסעדות של אייל שני מחזיקים ידיים באצבעות נישואים שחותמות כרטיסי עבודה, מחזיקים על כל הכתפיים כלכלה הו בדרך להפגנה נגד הטייקונים ויחסיהם האפלטוניים עם הבנק אני רואה אתכם בטאפס בר אוכלים לטינוס והבשר שלי ריק והשלט שאני נושאת נשאר לעמוד כמו זין על ויאגרה, אתם האסון שלי בדרך להפגנה נגד המלחמה

הו אתם! מי שרוצים לעשות כסף הו מי שרוצים להתעשר ומי שרוצים לשלם ומי שרוצים לאכול ואז לייצר כאב על אופני ספורט מהודרים, ומי שלובשים חולצה מכופתרת ומי שלובשים חליפה ומי שעושים קריירה מטאורית ומי שכותבים עליהם ומי שעוברת בהם התרגשות לפני הכניסה למחלקה ראשונה ומי שאוהבים שיש לבן עם עורקים, ומי שיודעים מה שעושה הכסף והם שותקים

הו בנק שלי זיין אותי ואעשה פיגוע התאבדות בלובי אחרי שאלחש סעמק ערס וכלום לא יקרה זיין אותי למפרע בתשלומים לחמש שנים במסמכים חתומים ואז אצא לשמש אל הרחוב אחרי אונס לא מוכר על ידי הרשויות הו אף שוטרת לא תבוא להציל אותי ולא אירגוני הנשים ולא ארגונים למען השלום ולא תנו לחיות לחיות

tehela

2.

בשבוע שחלף נכנסתי באיחור של כמה עשורים למועדון של הסקס פיסטולס, מועדון כותבי התועבה.  השיר "הו, בנק שלי" עורר מהומה, ובשתי פעמים שונות עלה עניין הצורך לצנזר אותו. בפעם הראשונה היה מדובר בפסטיבל דימונה אליו הוזמנתי לתת שעה על שירה מול עובדות ועובדי העירייה. החלטתי עם המשוררת ענת זכריה, לעשות שעה על שירה חברתית הנוגעת בייחוד בעבודה וכסף, נושאים שמעסיקים אותי מאוד בשנתיים האחרונות. באירוע הקראנו שירה זועמת וביניהם את השיר המדובר.

האירוע שהתרחש באולם מליאת העירייה, היה קצר אבל אפקטיווי. במהלכו התבקשתי להגיע לדימונה עם המיצג עבודת גילוי עליו סיפרתי (העוסק במתן עדויות על תנאי עבודה) ולאחריו פנו אלי שלוש נשים שהצהירו שהן אוהבות שירה, אמרו לי שהתרשמו מאוד ולקחו את שמי. אחת מהן אפילו לקחה ממני מספר טלפון. אני וזכריה חשנו שזיהינו צמא לסוג שירה כזה ושנוצר קצה של דיאלוג שיכולנו להמשיך אותו הלאה. לאחר מכן הלכנו לאכול ארוחת צהריים דשנה עם כמה מהמארחים המקסימים שלנו.

אבל משהו התרחש בין היציאה מאולם העירייה ועד שהגענו לארוחת הצהריים. אפשר לומר מעין התקוממות של כמה מאחראי האירוע ומשוררים, שטענו שהשיר "הו, בנק שלי" לא התאים לקריאה בדימונה, שהיו בקהל בין השאר כמה נשים וגברים מסורתיים שפרכסו כשאמרתי זין וזיין אותי ושגם הרב של דימונה היה שם ופירכס. למעשה, נאמר לי שאילו ידעו מבעוד מועד על השיר הייתי מתבקשת שלא להקריא אותו. קולגה משורר אמר שאפשר היה להקריא את השיר אולי אחרי הכנה מסיווית יותר של הקהל וציין שגם נאנחתי תוך כדי ההקראה באופן מיני. עוד נאמר שהשפה של השיר גבוהה מדי לאנשים שהיו בקהל, ולכן עבר מעל ראשם ומאידך שמילים הגסות חסמו את הקהל וגרמו לו להתנכר לשירה. יש לציין שלפני שהקראתי את השיר מעורר הלחץ אמרתי לקהל שלקחתי את הביטוי "הבנקים מזיינים אותנו" לקצה, שהפכתי אותו לאמצעי הביטוי לשלי.

יומיים אחרי שחזרתי מהפסטיבל הייתי אמורה להופיע עם אחד משיריי בעצרת יום האשה הבינלאומי בתל אביב, המשותפת לערביות ויהודיות. לאחר מחשבה החלטתי שאקריא את "הו, בנק שלי"; נכון לעכשיו, חשבתי, זהו השיר שמייצג באופן הטוב ביותר את מצבי בעולם כאשה, אשה שמופעלת עליה אלימות כלכלית מוסדית רבת כיוונים. חשתי שיש בשיר כדי לבטא את נהמת לבי העמוקה מול המצב הזה. המארגנות ביקשו ממני לשלוח את השיר אליהן מבעוד מועד כדי לדעת איפה לשבץ אותי בין הדוברות, ועשיתי זאת. כמה שעות אחר כך קיבלתי טלפון. "קראתי את השיר וצחקתי", אמרה המארגנת המטלפנת, "אבל תראי, הוא לא מתאים לעצרת, הוא פרובוקטיבי מדי, יהיו שם פועלות ערביות וזה יפגע בהן, זה כמו לאנוס אותן. זה שיר שמתאים לערב תרבות בתל אביב". לא הבנתי מה כל כך הצחיק אותה בשיר אבל שאלתי מה היא חושבת שיפגע בהן עד כדי אונס. "יש שם מילים גסות, את אומרת לזיין. אולי את יכולה לעדן את השיר". לא הסכמתי לעדן את השיר והיא הציעה שאחליף אותו באחר. אמרתי לה שאני אחשוב מה לעשות ואחזור אליה.

לא חשבתי לבד. שלחתי את השיר לכמה חברות פמיניסטיות והתייעצתי איתן. יחד חשבנו שהשיר הזה צריך להישמע ושאולי הפשרה הנכונה היא שאתווך אותו לפני כן ואסביר את המניעים לכתיבתו ובשימוש שאני עושה במילים הגסות. בשיחה עם המארגנת אמרתי לה שחשוב לי להופיע עם השיר הזה כי הנושא של אלימות כלכלית וניצול כלכלי מושתק, חסר שפה כמעט, וזאת חוויה משותפת אולי לכל הנשים שיהיו שם. "כן, היא אמרה, אבל את משתמשת במילים תזיין אותי".

אמרתי שאני מוכנה לתווך את השיר לפני הקריאה שלו ובכך לרכך את האפקט. אני יכולה להסביר, אמרתי לה, שהשימוש במילים הגסות הוא לא סתמי, שאני לוקחת בעלות על ביטוי ומקשרת אותו למצב הנכון של פלישה וחדירה פיזית ורוחנית שאנחנו עוברות באינטראקציות עם מוסדות כלכליים ולתחושת האונס שאלה מייצרים. חוץ מזה הזכרתי לה שפנתה אל משוררת ולא אל מנהלת עמותה של נשים, וכמשוררת זה בדיוק הדבר שאני עושה, יוצרת בשפה ולא כדי לעורר נוחות. המארגנת אמרה שהיא בעצמה תתייעץ וחזרה אליי ואמרה שהן מסכימות שאקרא את השיר עם ההבהרה לפני כן.

למחרת בבוקר, יום העצרת, קיבלתי טלפון ממארגנת נוספת: "חשבו פה על זה שוב ואנחנו מבקשות מאוד שלא תגיעי עם השיר הזה. הוא שיר טריגרי". מה טריגרי, שאלתי. "המילים לזיין וזין", אמרה. היא עצמה, ככה הוסיפה, חשבה אחרת, שכדאי שאקרא אותו דווקא כי הוא קשה. בשלב הזה הבנתי שהמלחמה על השיר אבודה. עניתי לה שכמשוררת אני רוצה למנוע סבל מיותר מבני אדם ואין לי כוונה לגרום למארגנות יגון כל כך עמוק עם השיר שלי. בסיכומו של עניין, שעתיים אחר כך, הקראתי לפני הקהל הנשי בשדרות רוטשילד שיר אחר.

 

3.

בני אדם, על החוקים והכללים שלהם, יכולים להיות קשים וגסים, לדרוס אותנו במגפיים מסומרים, להצליף בנו במילים ומעשים, לפלוש ולחדור לכל פינה בגוף-נפש שלנו ולהפך אותם. בנות ובני המזל שבינינו זוכות רק במעט יחסי מהסבל הזה, אחרות ואחרים סובלים מאוד. אין סוף לגסות ואלימות החיים האלה והביטוי ברחוב, הביטוי המקולקל והגברי, אומר שהחיים מזיינים אותנו. זה ביטוי וולגרי וקולע. הוא קולע כי הוא תופס את הגסות במה שעושים לנו, את האלימות שאנחנו סופגות אבל גם את האינטימיות שבפעולה, את הפוטנציאל של המגע להפוך לאהבה ואת הכמיהה שלנו לזה. אין לנו יכולת כמעט בכלל להגן על בני אדם מהמגע הגס הזה עם המציאות אבל מתברר שיש רצון עז להגן על בני אדם מהשפה שמדברת אותה.

אלימות כלכלית היא אלימות כזאת שגם אם נדבר אותה כל יום כל היום הדבר לא יספיק. זאת אלימות מובנית ומתוחכמת כל כך עד שגם אם כבר הצלחנו להבין מה קרה לנו באיזה רגע – אז ברגע הבא היא כבר חומקת מאתנו ומקבלת צורה נוספת. "הו, בנק שלי" הוא שיר שמתעסק בזה, מפרק לחלקים את הבנק על השיש שלו והפקידים בחליפות וממקם את המשתתפים בהצגת הפורנו של המערכת הבנקאית – מערכת אלימה של תשוקות וניצול. במובן זה העובדה שמארגנת העצרת אמרה שקראה את השיר וצחקה מעיד על דבר די מדכא; שייתכן והצנזורה של השיר נעשתה מנקודה שבה שומרת הסף לא מבינה את האלימות שהיא עצמה משוקעת בה עד צוואר.

אני יכולה להבין את הצחוק של המארגנת מהגסות של הטקסט אם היא קראה את השיר כמו שקוראים את האונס ואת האלימות לתוך עולם המיניות וזיהתה את ה"זיין אותי" עם התשוקה המינית במקום לזהות את ה"זיין אותי" עם הרצון להשביע את המערכת שאונסת באמצעות ההפיכה לאובייקט נחשק של המערכת הזאת – להיאהב על ידה. היא לא ראתה שהפורנו של הבנק הוא ניצול וכיצד התשוקות לכודות בתוכו. וזה עצוב כי נשים, אפילו פמיניסטיות, כל כך רגילות שמזיינים אותן עד שהן לא רואות כבר את העובדה שהפורנו שקיים ב"זיין אותי" בשיר אינו ארוטי. לא ניתן לדבר על אלימות מינית וכלכלית אם הפורנו נתפס כסקסי; במצב כזה שבו אין מרחק מהדבר עצמו וה"זיין אותי" נתפס כקריאת תשוקה חד משמעית אז השיר מצחיק  – הנה עשינו סרט פורנו בבנק ועכשיו אנחנו מתגרות מזה. באופן הזה אפשר להפוך אותי למשתפת פעולה עם האנס עצמו כי אני משתמשת במילים גסות.

דוגמה לצנזורה דומה שנובעת מחוסר הבנה של השירה התרחשה גם ברכבת ישראל במאי שנה שעברה. תכננו, קבוצת משוררות ומשוררים, להעלות ברכבת מתל אביב לחיפה מופע שירה ב-1 במאי יום הפועלים, אבל הרכבת צינזרה אותו בגלל שירים שיש בהם שימוש במילים מיניות כמו תחתונים. הציבור ככה התברר אז יכול לשמוע שירה שיש בה מטאפורות נחמדות של פרחים במקום קוס, מלפפונים במקום זין, או שימוש במילים תנ"כיות כמו לבעול במקום לזיין. לא משנה בכלל שהשירים, אז כמו במקרה הנוכחי, לא התעסקו בסקס אלא ביחסי האשה-כסף או האדם-עבודה, שומרי הסף לא יכלו לראות דבר אלא הפורנו-מין ומילים שמרמזות אליו.

בכל המקרים הללו צריך לשים לב לפרדוקס בכך שהמרחב הציבורי שכולנו חיות בו מכוון כולו לאלימות הכלכלית-מינית ואונס אותנו לציית לה. כולו מפוצץ במסרים של תאגידים, כמו למשל פניו של מודי בר און שמפרסם עוד בנק שתוקף אותנו, או בפניו של יאיר לפיד שייצג בעבר בנק שמזיין אותנו. המרחב נשלט על ידי כסף, מעליב באינפנטיליות המופנית כלפינו ועיקרה בסצינת הבסיס של נשים מרוטשות שמדברות כמו תינוקות אל גברים תינוקיים שיודעים הכל. כולנו סובלות וסובלים מזה, מתעצבים על ידי הדימויים הללו, חסרי כוח מולם כמעט. אף אחד לא מגן על הציבור ממסרים מוטים של טייקונים, מאווירת המירוץ הצרכני קודח שמעצבי המרחב הציבורי לקחו להם למטרה להשרות עלינו. שומרי הסף חסרי הכוח מול האלימות הממשית אבל יש להם אפשרות להגן על הציבור מהשירה, אז הם עושים את זה.

 

4.

אפשרות אחרת עגומה לא פחות היא שגם בדימונה וגם מארגנות העצרת הבינו את השיר, ראו שהוא מדבר את נקודת מבטה של הנאנסת, אבל החליטו שלא ניתן להשמיע אותו בגלל בחירת השפה. במילים אחרות, מותר לזיין כל הזמן את כולן וכולם במישור המיני והכלכלי ולייצר עבדי מין, עבדי כסף ועבדי רכוש – אבל אסור להגיד שעושים את זה כי צריך לשמור על חזות מכובדת וסטרילית. הבעיה היא כמובן שאי אפשר להמחיז את כל זה, להראות איך הגסות עובדת והכאב עובד, בלי להיות גסה כעצמך.

כאן נכנסת שאלת האפקטיביות של האמנות, והשאלה למי היא מיועדת. אחד היתרונות של עשיית אמנות הוא להגיע לגבול השפה המקובלת, או לנסח משהו חדש ביחס אליה כאקט שיש לו פוטנציאל קולקטיבי של שחרור. אבל מה שווה האמנות אם היא נדחקת להישאר בהיכלי שיש לבנבנים וצחיחים, בפסטיבלים של פרינג', שמורות טבע מגודרות היטב כדי שלא תפריע לשאר הנשים והאנשים לקנות קוקה קולה ולשאוף להיות מנהלי בנק. מה שווה אמנות אם היא רק אסתטיקה ללא כוח מערער ומטריד ומפעיל, ואיך קרה שדווקא על אנשי דימונה ועל פועלות ערביות צריך להגן מפניה?

לפני שלוש שנים משרד החינוך החליט לאסור על הקראת חלק משיריה של יונה וולך בבית ספר תיכון כאקט של הגנה על הנערות והנערים מהשפה. גם בדימונה, בעצרת הנשים וברכבת ישראל המצנזרים את השירה חשו שהם צריכים להגן על קבוצות מסורתיות או פריפריאליות-מוחלשות כפי שמגנים מבוגרים על ילדים. בשם הרב תרבותיות יש מילים שלא הולם לומר אותן בשיר ושכדי לא לפגוע, לא להכביד, כדי לא לעורר אי-נוחות או מחאה, עדיף שיהיו מילים שלא ייאמרו. בעצם אמרו לי שאת המעשים שלי בשפה אני רשאית לעשות במסגרת הלובן הפריווילגי שלי, עם לבנים פריווילגיים אחרים ובתוכם. במילים אחרות הועבר לי המסר שאין אפשרות לקבוצות האלה להכיל את השירה כי הן בשונה מקבוצות אחרות שכן מסוגלות – למשל אנשים שמגיעים לערבי שירה בתל אביב – נמצאות תחת מגבלות.

העניין המעמדי פה משמעותי כי שומרי הסף מחליטים שבעוד שאני באה ממעמד שמבין שבאמנות אפשר לומר גסויות תחת מטריית האמנות – בפריפריה או ברכבת יש נשים וגברים שלא מכירים את הקוד ולכן הם לא בני שיח שלי. על הרקע הזה מעניין לזכור שבשנות ה-80 לקחה יונה וולך את המופע שלה למתנ"ס ברמלה, מקום לא פחות פריפריאלי מדימונה, והקריאה שם את השיר המפורסם שלה "תותים" שבסופו מוזכרת המילה זין. לא תועדו אז התפרקויות על רקע שמיעת השיר. באופן דומה במסעותיי בפריפריה בישראל עם קבוצת גרילה תרבות, משוררות ומשוררים שפועלים לשינוי חברתי באמצעות השירה, גם כשנקראה שירה פרובוקטיבית לא אירעה רעידת אדמה. להיפך, מרבית הפעמים הצטרפו אלינו תושבות ותושבים ועלו לדבר עד שאי אפשר היה להבחין מי הוא מי.

הצנזורה בכל המקרים האלה מחזקת את העובדה שללא הליברליזם הניאו ליברליזם לא היה יכול לעשות מה שהוא עושה. ככה למשל, היהודיות הזמינו את הערביות לשדרות רוטשילד ורוצות לאפשר להן מרחב מוגן ונעים ומחליטות שמחיקת השפה הגסה של הסבל הגס מגדירה את הנעימות הזאת. במקרה הזה צריך לשאול על מה מבוססת השותפות עם הערביות. הרי אם היא מבוססת על משהו זה על סבל משותף שיכול לייצר ברית – הדרך היחידה שבה ההפרד ומשול של הניאו ליברליזם יכול להתמוטט בין נשים עניות לעשירות או בין לבנות לשחורות הוא במקום של הסבל. זה לא אומר שהדרך לשם פשוטה כי אנחנו לא אוחזות באותן פרקטיקות לשוניות ולא כולנו מדברות על הסבל אותו הדבר. במובן הזה ייתכן מאוד שדיאלוג יכול להתחיל מאמירות פחות קשות – אבל בפנייה אלי לא היה חיפוש אחרי שותפות אלא נשקף חוסר מסוגלות לשאת את הדיבור.

חסימת הניסיון שלי לשקף בשפה את האלימות, בטענה שהשפה היא זאת שאלימה, גורמת לי להבין שעליי להשתמש בה יותר. כל הדבר הזה דוחף אותי בגוף אשה שלי, על כל החלק-גבר שיש בי, לתבוע את החופש לקחת כל חלק בשפה הגסה. עליי גם לזעזע כדי להשתחרר מתפקיד אשה יפה ומסודרת, אשה מדברת יפה שירה נקייה ומהוגנת כדי להתקבל בציבור. מול מציאות מחורבנת לפעמים גם השפה מחורבנת אבל מבני הכוח המרובדים אוסרים עלינו לדבר את השפה ועבור נשים האיסור כפול, לכן ניכוס השפה על הגסות שבה חשובה מאוד דווקא לנשים, אפשר לומר אפילו מצווה ממש.

תגים: , , , , , , , , , ,

39 תגובות to “השפה המזוינת פוגעת ברגשות הציבור”

  1. דרול Says:

    אין ספק שבימינו, המשוררים הראויים להתיחסות, כותבים ג'ינגלים למקדונלדס וכיו"ב.

  2. יסמין Says:

    השיר נהדר. והצחוק הוא הרבה פעמים פשוט התענוג לראות משהו מנוסח טוב, מבטא דברים שחשבת או הרגשת, אבל בעצמך לא הייתי מנסחת את זה ככה. הרי גם סאטירה טובה היא כואבת – וגם מצחיקה.

    • תהל Says:

      תודה יסמין ומסכימה איתך. השיר גם מצחיק אותי במובנים רבים. בכל מקרה מה שגרם לי לבודד את הצחוק שלה היה שזה כל מה שאמרה בעצם לצד זה שחשבה שצריך למנוע מפועלות ערביות להיחשף אליו

      • יסמין Says:

        כן, טוב, כל הצביעות שמקיפה את זה, בכלל מאיפה להתחיל להתייחס אליה. אפילו המבוכה היא תוצאה של צביעות. ממש אמריקה.

  3. נועם א"ס Says:

    וואו. אחד המאמרים אם לא ה-

    הקריאה של השיר הזכירה לי את זה –

    http://www.haokets.org/2013/02/05/%D7%9B%D7%9C-%D7%A4%D7%A2%D7%9D-%D7%A9%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%AA%D7%99-%D7%A2%D7%9D-%D7%94%D7%97%D7%95%D7%A7-%D7%94%D7%A4%D7%A1%D7%93%D7%AA%D7%99/

    – גם טקסט מדויק וחזק באופן יוצא דופן שהפך למאמר הדגל שלי בנושא הדיור הציבורי, כביכול ב"סגנון" שונה לגמרי מהשיר, אבל שממש מדבר את השיר מחדש רק במילים אחרות. רק צריך להחליף בשיר (או להוסיף) את המילה "בית המשפט" במקום/בתוספת למילה "בנק". אפילו לכותרת שלו – "כל פעם שהלכתי עם החוק הפסדתי" – יש איזו איכות שירית, לאקונית וישירה.

    שאלת השפה והממשות, אמנות והמעמד, סקס והסדר הציבורי עדיין פתוחה, מסתבר… מעולה.

  4. Arnon Zangvil Says:

    ככל שיזמינו אותך פחות ופחות לארועים ממסדיים למינהם, כך עליך לשמוח שאת אכן נוגעת במנגוני כח ואלימות. כמובן שאלה מוגנים היטב. לא יודע עם "צנזורה" זאת המילה, אבל זה לא ממש משנה. עצם הניסיון ראוי: טקסט שיוכל כמו סוס טרויאני לחדור מבעד למסננים הטריואלים (למשל בלי שימוש ב"זיין אותי"), ושיעשה את העבודה לא על פני השטח באמצעות זעזוע, אלה על ידי תחפושת למבנים ה"לגטימיים". בכל מקרה, אחלה עבודה. אולי לצפות ל"הצלחה" זה לא הדבר הנכון כאן…

  5. אריק גלסנר Says:

    יפה

  6. gargar Says:

    כשקראתי את ההתחלה לא הבנתי איזה סיבה יש לצנזר את השיר. מה שחשבתי היה שאולי השורה "ואעשה פיגוע התאבדות" הפחידה את האנשים הממוסדים.
    אבל אחרי שקראתי נזכרתי שמדובר בישראל – אותו מקום שכיסו רקדניות ושניסו לאסור שירת נשים ותמונות של נשים בפרסומות.

    קריאה לאלימות שאולי אפשר למצוא בשיר לא מפריעה להם. אבל לעשות מטפורה של אלימות *מינית* לסוג של אלימות אחרת (דבר מאוד הגיוני באומנות) חס וחתול!

    פשוט עצוב!

  7. נטליה Says:

    "סצינת הבסיס של נשים מרוטשות שמדברות כמו תינוקות אל גברים תינוקיים שיודעים הכל." סיכום כל הפרסומות של העשור האחרון במשפט אחד. מבריק.

  8. יואב Says:

    פוסט יפה, שדורש תגובה יותר ארוכה, אבל בינתיים אעשה רק קישור בין הצנזורה של השיר שלך לצנזורה של נאומה של וופא טיארה בהפגנה שהתקיימה בקיץ שעבר.

    מעניין שבשני המקרים הצנזורים היו אנשי שמאל, מהסוג שמשתפים סטטוסים זועמים על סתימת פיות ופאשיזם כל פעם שלימור לבנת קוראת לצנזורה עצמית.

    מעניין גם שאת השיר שלך צנזרו מתוך דאגה לנשים הערביות, ואת הנאום של האישה הערביה צינזרו מתוך דאגה לרגשות אנשי המחאה שרגישים למילים כגון "כיבוש". אין טעם לצפות לעקביות כשמדובר בצנזורה, התירוצים של הצנזורים משתנים בהתאם לנסיבות. אין טעם לצפות לעקביות, מלבד השימוש בכוח.

    • תהל Says:

      כן, אני חושבת שזאת נקודה חשובה, שהצנזורים באים מהשמאל לא פחות מהימין ושמדובר בדיוק באותו מבנה דכאני מכל כיוון עם אותם תירוצים

    • דרור BDS Says:

      מצטרף לדברי נועם א"ס ומזכיר עוד יצירת מופת של תהל פרוש – מסעותיי במגדל, אתר זה.
      מצטרף לדברי ארדואן ומוסיף כי בנוסף לאנטישמיות, הפשיזם, הציונות והאיסלמופוביה, גם הטרור הכלכלי המופעל מטעמם של מגדלים, בנקים וגופי רשע אחרים הוא פשע נגד האנושות, כמו גם נגד בעלי החיים שעינויים בחייהם ואכילתם במותם היא חלק מהותי ממה שמכונה תרבות הצריכה.

      הקישור בין הדרתה של וופא טיארה, נציגת דעם, לבין צנזור זה, חייב להתחשב בעובדה כי נציגי ונציגות דעם היוו כמחצית מבין מארגני העצרת (כך ע"פ דף הפייסבוק). המארגנות לא הוזכרו בשמותיהן, ולכן אין טעם לשאול לזהותן, אך עם כל אהדתי לכתיבתה, למאמריה ולשיריה של תהל פרוש, ייתכן – אינני יודע אם כן או לא – כי לנציגות דעם ישנם טיעונים משלהן בקבלת החלטה זו.

    • דרור BDS Says:

      הנה דוגמה מובהקת לתרחיש בו לא תינתן האפשרות לקריאת שיר זה במסגרת השתתפותה של גרילה תרבות במאבקים הראויים להיות שותפים להם.

      לפני כשבועיים הורה מרן ראש הישיבה הגראי״ל שטיינמן שליט״א לפרסם בשמו לחזק את בני התורה כנגד גזירת הגיוס בכך שתלמידי הישיבות יקבלו על עצמם ללמוד ברציפות במשך חמשה ימים על מנת לבטל את הגזירה הקשה. ימים ספורים לאחר פרסום המכתב פנו בשאלה למרן ראש הישיבה כמה מנהלי סמינרים ועסקנים העוסקים בחינוך הבנות בשאלה מה ראוי לבנות ישראל להתחזק בימים הללו על מנת ולהוסיף רחמי שמיים ולבטל את רוע הגזירה.
      מרן הגראי״ל שטיינמן השיב להם כי על בנות הסמינרים ותלמידות בתי יעקב להתחזק בשלושה דברים. הראשון הינו באמירת פרקי תהילים. השני לדקדק ולהקפיד בשמירת השבת. והשלישי להתחזק בשמירת הדיבור שלא לדבר לשון הרע ודברי הוצאת שם רע. בזכות השינוי לטובה בשלושת הדברים הללו ה׳ יעזור ותבטל הגזירה הרעה כנגד עולם התורה ובחורי הישיבה יוכלו להמשיך וללמוד בהשקט ובטח" אמר הגראי"ל שטיינמן לעסקנים החרדים.
      http://www.kikarhashabat.co.il/%D7%A1%D7%9B%D7%A0%D7%AA-%D7%94%D7%92%D7%99%D7%95%D7%A1-%D7%94%D7%92%D7%A8%D7%90%D7%99%D7%9C-%D7%91%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%94-%D7%9C%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%9D.html

      ליהודיות ולערביות המסרבות להיות רעבות (הקרדיט לארז וגנר, מתוך דף הפייסבוק) נולדה בחטא – חטאם של הניאו-ציונים-אשכנזים המסרבים להיות שבעים, עליהם נאמר כִּי לֹא יִשְׁנוּ אִם לֹא יָרֵעוּ וְנִגְזְלָה שְׁנָתָם אִם לֹא יכשולו [יַכְשִׁילוּ] כִּי לָחֲמוּ לֶחֶם רֶשַׁע וְיֵין חֲמָסִים יִשְׁתּוּ – שותפה חדשה לדרך. אלו הן בנות בית יעקב לכנה ונוליכה יחדיו את הציונים לשתות ממימי ים המלח, אליהן נאמר רֵאשִׁית חָכְמָה קְנֵה חָכְמָה וּבְכָל קִנְיָנְךָ קְנֵה בִינָה.
      מציאת שפה משותפת איתן תקרב את נפילתם של מגדלי בבל מחד ושל חומת האפרטהייד הציונית מאידך, שנאמר דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ.

      • דרול Says:

        ובכן, דרור BDSM, טוב שהזכרת מרן הגרא"יל שליט"א.
        כפי שבוודאי אינך יודע, הילדות בבני ברק מתוייגות ומסומנות החל מגיל שש, בהתאם למוצאן האתני והשתייכותן הסוציופוליטית.
        התימניות הולכות בחולצות לבנות עם צווארון כחול, הספרדיות עם חולצות תכולות וצווארון כחול, הליטאיות של דרום ב"ב , בתכלת משובצת בכחול, הטאליבן, שבבני ברק הן גם סוג של תימניות, עם מעילים משובצים וצמות קלועות, בנות ויז'ניץ בוורוד ובורדו, הליטאיות מצפון, בלבן משובץ בתכלת, הליטאיות ממערב בתכלת חלקה, כמו בנות חסידות גור, שזה לא נורא כי שני בתי הספר מצויים בקצוות המנוגדים של העיר. החבדניקיות המשיחיסטיות לבושות סגול, החבדניקיות הלא משחיסטיות, בוורוד עם צווארון כחול.
        אין לי מושג לגבי הסאטמריות, אותן ראיתי רק פעם אחת והיו לבושות בלבן, אולי זה היה בראש חודש, או ביום הולדתה של הרבנית הצדקת מרת פאסיה לאה טייטלבאום, אז הנושא עדיין בבדיקה.
        כשהילדות הופכות ל"בנות הסמינרים" מותר הרסן מעל הליטאיות לסוגיהן. הן מחוייבות לקוד לבוש מחמיר, אבל משוחררות מתלבושת אחידה. זה לא המצב אצל החסידיות שנאלצות ללבוש בז' וחום , נאסר עליהן להסתרק או להסתפר, שלא בצורת צניפת שיער. נאסר עליהן גם לענוד עגילים שאינם קטנים ונבלעים בתוך שטח תנוך האוזן, ללבוש גרביים קצרות מעל הגרביון העבה ההכרחי וגם נאסר להתאפר.
        הסמינריסטיות הספרדיות מורשות להתאפר ולהתקשט כרצונן, הן נדרשות לתלבושת אחידה בצבע תכלת ובזה הן דומות גם לבנות חסידות גור, אבל אלו האחרונות לא מתאפרות ולובשות גרביון עבה ואטום, כך שההבדלים בולטים.
        רציתי להציע לעופרי לערוך בעניין הזה מצגת אורקולית בערב האמורי הבא, שתפתח בפני הפעילים החברתיים, מרחב אנתרופולוגי, אותו הם מנסים להדחיק בהיסטריה.
        זהו לגבי בנות הסמינרים, שאפילו הבנקים לא מזיינים אותן בגיל הזה וכנראה שזו הסיבה, שהשירה שהן כותבות, הרבה יותר מוצלחת.

      • ofrilany Says:

        יש לך דוגמא לשיר של סמינריסטית?

      • דרול Says:

        יש בלי סוף דוגמאות.
        הנה,

        אם תביטו רחוק
        תחשבו שרואים אותי
        עומדת שם
        וצוחקת לגלים

        זה לא אני.
        זה מה שהלבשתי על עצמי
        קראו לי מרה
        אל תקראו לי נעמי.

      • דרור BDS Says:

        לא, אני אכן לא יודע, אבל אני "לומד את הנושא".

        לא הבנתי מדוע כתבת כי עפרי אילני ושכמותו מנסים להדחיק בהיסטריה את סקירתך לגבי לבוש בנות בני ברק – אותה כינית מרחב אנתרופולוגי. אותי יותר הטריד מדוע תרומתן במאבק נגד הפורעים הציונים מתבטאת בהתחזקות בשלושה דברים בלבד, ואיך תתחברנה אליהן היהודיות והפלסטיניות הרוצות לקחת חלק בהתנגדות לגזירות השמד וזאת מבלי לעשות את הטעויות ה"אנתרופולוגיות" שעשו בעבר פמיניסטיות – בפרט אשכנזיות אך לא רק – כשבאו לשתף פעולה עם בנות פלסטין בכלל ועם פמיניסטיות פלסטיניות הלובשות כתום בפרט.
        אם יש לך הצעה או תובנה בנושא זה אשמח לשמוע. בינתיים, כפרשננו לענייני חרדים, אשאל אותך מה דעתך על הכתבה הבאה. מתוכה:

        "בסדר העדיפויות של החרדים בסוגיות כמו אדם אדמה ולאומיות, החיבור עם השמאל הרבה יותר טבעי (אם אפשר להגדיר אותו כך). לצערנו, היהירות של מנהיגי השמאל בעבר והתבטאויותיהם המתריסות נגד הציבור החרדי, הכניס אותנו בעל כורחנו אל חיק הימין.
        […] התקרבותן של המפלגות החרדיות למפלגות הימין, השפיעה גם על השיח ברחוב החרדי בנושאים מדיניים, והזדהות עם ערכים מבית מדרשם של הימין האידיאולוגי. מנהיגי הימין ניצלו את מצוקת הדיור בציבור החרדי ובנו להם ערים מעבר לקו הירוק וכך הפכו אלפי משפחות חרדיות למתנחלות, מחוסר ברירה. כל אלו הביאו לחדירתן של דעות לאומניות קיצוניות, אל תוך המחנה החרדי".

        קל לראות כי ישנה קורלציה מלאה בין השיח הזה ובין השיח המזרחי. המשך ההתנכלות של מחברי הברית החדשה (הקרדיט לליצמן) – האשכנזי בנימין נתניהו, המכונה תרנגולת שחוטה בשיח החרדי, האשכנזי יאיר לפיד, המכונה אנטיוכוס בשיח זה, ושל האשכנזי בנט, המכונה בתארים שעד לא מכבר היו שמורים לבשארה ולממשיכות דרכו – תוביל, אולי, גם את הפועלים המזרחים, ביניהם תומכי ש"ס (בתקווה ובאמונה שדרעי ייסלק את הפורע הציוני אלי ישי ימ"ש) אל עבר הברית הישנה:

        "לא האמנתי שהיום היא [יחימוביץ] תהיה התקווה הגדולה של הציבור החרדי. עצם השיח ברחוב החרדי בשבועות האחרונים, שרואה במפלגת העבודה שותפה וחברה, הוא מבורך בעיני. השיח הוא חלק מתהליך ההתפכחות של הציבור החרדי שהפך להיות ימני יותר ויותר עד לתקופה האחרונה, שלא בצדק. […] החיבור בין החרדים למפלגות השמאל, הועילה בראש ובראשונה לציבור החרדי לפרק את הברית הכל כך לא טבעית לימין".
        מתוך: "הציבור החרדי לא האמין, אבל שלי יחימוביץ הפכה לתקווה הגדולה שלו" http://www.nrg.co.il/online/11/ART2/451/557.html

        ***
        נ.ב.
        הועבר לי המסר שאין אפשרות לקבוצות פמיניסטיות מסוימות להכיל את השירה של נעה שילדלינגר כי הן, בשונה מקבוצות אחרות שכן מסוגלות – למשל תושבי עזה הנצורה שמשפחותיהם נמחקו מהמפה לצלילי מוסיקה קלאסית – נמצאות תחת מגבלות. רציתי להציע לעפרי לערוך בעניין הזה מצגת אורקולית בערב האמורי הבא, מצגת שתפתח בפני הפעילים החברתיים והפעילות החברתיות מרחב אנתרופולוגי אותו הם מנסים
        להדחיק בהיסטריה.

      • דרול Says:

        אתה שואל שאלות של טעם, דרור, אבל אין לי דרך לענות לך.
        אתה כל כך ספוג בעוולות פיקטיביות של ישראליות/פלסטינאיות/ פמניסטיות/ אקטיביסטיות/ שמאלניות, אתה כל כך משועבד לעיסוק בסבל וירטואלי, נרקסיסטי, שאין לך את הכלים לרדת לחיקרה של מצוקה אמיתית.
        אבל אם כבר שאלת, אני אפקיד בידיך כמה מילים מתות שיקברו אצלך קבורת חמור.

        הרחוב החרדי מצוי בבהלה גדולה, בגלל ברית לפיד-בנט. אנשים שם משותקים מפחד, סלע קיומם מכה גלים.
        אני לא דובר של הרב שטיינמן, אבל אני מנחש שהוא לא סבור שהתפילות של הסמינריסטיות יצילו את המצב. מצד שני, הסמינריסטיות מטיבן הן אוכלוסיה מוחלשת, שנמצאת במצב תמידי של מתח וחשש. הרב שטיינמן אולי רוצה להעסיק אותן באופן רגוע ולא מזיק, על מנת להרחיק אותן מייאוש ומרה שחורה.
        מצד שני, הרב שטיינמן הוא מי שמנהיג את המערכת שמלכתחילה הפכה אותן לאוכלוסיה רגישה, חלשה ומבועתת.

        פעם הייתי שופט אותו לחומרה, אבל היום אני יודע, שגם הוא קורבן של המערכת,למרות שהוא לכאורה מנהיג אדיר וכל יכול.
        ככה זה ב"בית עבדים" , כולם עבדים.
        שבת שלום.

  9. גכיעגכיכ Says:

    מברך על כניסתך ל"מועדון כותבי התועבה". its glorious.

  10. גכיעגכיכ Says:

    אבל משהו כאן לא מריח לי טוב תהל, משהו כאן דיי מסריח, השיר שלך הזכיר לי ציור שראיתי איפהשהו, בציור רואים בחורה מבצעת מין אורלי מקרוב, בחורה שמוצצת זין ובוכה, דמעות שיורדות על כול הציור, במובן מסוים את לא באמת נאנסת… את מוצצת ובוכה.

    את יכולה להיות לא-מכובדת תהל… את יכולה לחיות בלי חשבון בנק… את לא חייבת למצוץ, את לא חייבת לבכות. את יכולה להשיב מלחמה, להבין שיש מלחמה, להבין שאולי יש לך סיכוי עדיין, יש בשיר הזה משהו תבוסתני, את נכנעת… "כן תזיין אותי…" ובוכה ובוכה… יש כאן קבלת העצמי כקורבן, אימוץ חולשה.

    • יסמין Says:

      מדהים כמה כל הבעה של כאב מגונה בתרבות הישראלית. בכל פעם שמישהו, בוודאי מישהי, מבינה שהיא קורבן – כן, קורבן – של כוחות גדולים ממנה שאין לה שליטה עליהם, מיד אומרים לה שהיא "מתקרבנת", שהיא "מתבכיינת", שהיא פסיבית, פטליסטית, אכלו לי שתו לי, שהכל בידינו, שהכל בראש, יו ניים איט.
      להגיד לתהל שהיא מוצצת ובוכה זה כמו להגיד לבחורה שנאנסה שהיא הלכה במיני. בתרבות הישראלית, "אימוץ החולשה" זה בוודאי הדבר השני המגונה ביותר אחרי יפות הנפש. מיתוס השואה והגבורה חי ובועט.

      • גכיעגכיכ Says:

        תראי אם היא קורבן וזהו אז פה נגמר הסיפור. היא קורבן, נקודה. יש ילדים בגיל שנה שנופל עליהם טיל ממטוס והם מתים, זהו זה, הם קורבן.

        תהל עדיין חיה, היא עדיין לא חולה לגמרי. יותר ממה שמעניין אותי מה עשו לתהל מעניין אותי מה תהל עשתה ממה שעשו ממנה.

      • יסמין Says:

        היא כתבה על זה שיר ביקורתי מלא כאב סוציולוגי ואישי, היא זעקה זעקה ציבורית ואישית. בשאר הזמן היא בטח עושה עוד דברים.

    • תהל Says:

      שמע גכי, אתה ממש לא מבין, לא את הפוסט, לא את השיר ולא את ההתמקמות שלהם בעולם יחסי הכוח. רק כדי להתחיל להסביר לך אני צריכה לכתוב כאן עוד שלושת אלפים מילה – מה שממש לא מתחשק לי לעשות. לכן מציעה לך לחזור אחורה ולקרוא שוב בלי תמונת המוצצת מול העיניים.

      • גכיעגכיכ Says:

        הנקודה שלי שאת לא חייבת לחיות עם חשבון בנק. אבל בשביל זה צריך guts. לפתוח חשבון בנק ואז לכתוב כמה רע לך זה לא להיות לא בנאדם טוב ולא משורר טוב.

      • יסמין Says:

        זאת אומרת, אתה מרשה לנו להיות מרטיריות, אבל אם אנחנו פותחות חשבון בנק אנחנו צריכות להיות מוכנות שיזיינו אותנו ועוד להגיד תודה. יפה, לפחות עכשיו עמדתך ברורה.
        מכל מקום, שליטת הבנקים (בהנחה המצומצמת למדי שעל זה השיר) על חיינו לא מתחילה ולא נגמרת בחשבון הבנק שלנו.

      • גכיעגכיכ Says:

        יסמין, אני לא כאן להרשות או לאסור, זה המרטידום עצמו שאני שונא.

        הבנק מזיין, זה מה שהוא עושה, זה הטבע שלו. באת לבנק-באת להזדיין. את לא חייבת להגיד תודה את יכולה לדחוף אצבע לגרון ולהקיא בסניף הקרוב לביתך, זה יהיה נחמד.

        שליטת הבנקים על חיינו מתחילה כשאנו פותחים חשבון בנק. להרים ידיים ולהגיד טוב ככה זה- אז ככה זה יהיה.

        שירה לא אמורה להיות pacifying ideology.

      • יסמין Says:

        שירה פוליטית היא פעולה בעולם, היא לא להגיד "ככה זה".
        אבל כן, רבים מאיתנו לא מסוגלים להכיל כאב. קצת הבעת חולשה ומיד אנחנו נאטמים. אולי אתה יכול להשתמש בשירה כדי להתאמן על זה; לפחות זה לא בא עם בכי ויללות בקולי קולות.

      • גכיעגכיכ Says:

        יסמין, אני לא רוצה חולשה וכאב, יש כבר כול כך הרבה מהם. אני רוצה שמחה ועוצמה, אני מציע לתהל לקחת מסכה ופטיש ולשבור את הויטרינות של הבנק שלה ואז *לכתוב על זה שיר!* ולא על המסכנות "שלנו".
        ה"אנחנו" (חברה) הזה זה משהו לברוח ממנו. קללות זה התחלה כלשהי אבל עוד תהל! עוד!

  11. שרון Says:

    תהל, את מזיינת את המוח: נאנסות אומרות "הו הו זיין אותי?"
    את זו שמבזה אותן

  12. שאול Says:

    קצר מידי. קשה להבין את המסר כשהוא מנוסח בצמצום קפדני כל כך.

  13. אליהו Says:

    מה יש לומר? יונה וולך את לא.

  14. אלה טבעון Says:

    מעניין — הייתי בארוע השירה בעיריית דימונה: השפה לא היתה גבוהה מדי ולא זכורה לי גברת או אדון שטענו כך, לא היתה כל מניעה להשתמש בביטוי "זיין אותי" ו/או להיאנח תוך כדי.

    אחת הטענות שהועלו היתה להימנע מהשיר. לא הסכמתי. עם הטענ השניה – שיש להבין מול מי אתה מדבר – כן קיבלתי. לא צריך לפתוח ארוע שירה בשיר כזה עם רוצים דו-שיח.

    המקבילה לכך היתה ערב שירה של מעיין בתמיכת החנויות הקטנות בעשן הזמן בבאר-שבע. לשם הגעתי בהמצת הקולגה של תהל –

    המשוררים עלו לבמה והקריאו בלי קשר או רצון לתקשר עם הקהל. עלו ומלמלו שיריהם והמילים עברו מעל הראש.

    גם כך השירה נתפסת מנותקת. והמשררים רק משדרים בדיוק את זה.
    שלכןףף התורמוס.

  15. קרן Says:

    אין ציפק'ה, את מזה פרובוקטיבית

  16. דוד Says:

    בוקר אחד, מזמן מזמן, ראיתי את חברתי דאז לובשת חולצה שמה-זה-לא-באה-טוב עם שאר פרטי הלבוש שכבר היו עליה. הערתי לה בעדינות המתבקשת והיא התווכחה איתי ואף ניסתה להוכיח שהשילוב מוצלח, שכן פה (הצבעה על איזו פינה בחולצה) וגם *פה* יש כתמי צבע שהולמים את הצבעים שיש במכנסיים.
    הצעתי לאותה חברה שתכין פתקיות קטנות עם ההסבר ותחלק אותן לכל הנקרים בדרכה, כדי להבהיר להם שהזעזוע שהם חווים מהקקופוניה התלבושתית מולם אינו נכון, שאין בו ממש. עובדה, צריך רק להסתכל פה ו*פה*. הכל מתאים.

    צטוט מהטקסט שכתבת כאן: "כאן נכנסת שאלת האפקטיביות של האמנות, והשאלה למי היא מיועדת". ובכן, את יודעת לשאול את השאלה הנכונה, אבל דומה שלדעתך, עצם אזכור השאלה הוציא אותך ידי חובת התשובה. האם עובדי העיריה בדימונה, או הפועלות הערביות, או הסגל הרחב של נבחרת ישראל בכדורגל, שותפים למספיק מעולמך הרוחני והמטען התרבותי שלך, כדי לפרש את מילותייך באופן שבו את מבינה אותן? מנגד, מה הסיכוי שהפעלת טריגרים ותיקים ומקובעים אצלם (כמו להגיד "לזיין" בארוע ציבורי) תגרום להם להתייחס לכל הטקסט שלך כאל התרסה ילדותית במקרה הטוב או פורנו רך במקרה הרע?

    את כנראה יודעת מה כוונתך, אבל מי שמזמין אותך לארוע חושב קודם כל על הקהל שלו. בבחירה בין צינזור שלך לבין גרימת אי נעימות למוזמנים, הם יזרקו אותך בלי לחשוב פעמיים. בצדק. אם את רוצה להגיע לאנשים, אל תדברי אליהם לטינית והמנעי מדימויים המכילים אברי רביה. לפחות בשני הדייטים הראשונים.

  17. דוד Says:

    כשסיימתי לכתוב את תגובתי הקודמת עוד הייתי משועשע, אבל במחשבה שניה – הפוסט הזה מופרך בצורה הרבה יותר מקוממת ממה שחשבתי קודם.

    ראשית, העובדה שאת השיר של תהל יכולים להבין רוב המנצלים אבל רק מיעוטם של המנוצלים: קודם חשבתי שזה אירוני, עכשיו נראה לי שזו בגידה בשליחות של מי שרוצה לתקן את המרחב הציבורי. זכית וקיבלת במה ואפשרות לפנות אל אנשים שישאו את דברך וינביטו, אולי, הלוואי, כמה מרעיונותייך, וזה מה שאת עושה? זורקת עליהם זין?

    שנית, וחמור הרבה יותר בעיני: למה צריך להגיע למין, עם רמז לפשעי מין, כדי להמשיג ולהמחיש את אי הצדק והניצול שיש במערכות כלכליות מודרניות? האם מושגים כמו "סחיטה", "גזל", "גניבה", "הונאה" אינם ברורים מספיק? האם כל הטרמינולוגיה של השפה העברית בנושא אלימות נשחקה או יצאה מהמחזור? או שמא הכוונה היא שהתגובה הרגשית שלנו למחירי הדלק, או להשקעת כספי הפנסיה למינוף איזה טייקון, דומה לזו של קרבן אונס? ובכן, אני (באמת) שמח לבשר לך שלא, זה ממש לא אותו דבר. לא באיזו רמה תיאורטית של "דיסקורס" ו"הרמנויטיקה", אלא בחיים האלה. קרבנות של עברות מין סובלים אחרת, חיים את הפגיעה אחרת, מתאוששים ממנה אחרת, לעומת קרבנות של עבירות רכוש. זו לא טענה מוסרית ולא הצעה לסולם ערכים חדש, אלא התבוננות פשוטה אל מחוץ לחלון, לאותה מציאות שלא תוכלי לשנות עד שלא תכירי בקיומה.

  18. אלכסנדר ביקרון Says:

    לא צנזרו ולא נעליים
    העירו על ההקשר
    יפה להשוות בין העצמי למשוררת כמו יונה וולך וכך להיכנס לפנתיאון.
    משוררת טוטאלית.

  19. מישאל Says:

    מילות המופת של כבוד השופט חשין בפסק הדין הידוע קידום נ' רשות השידור בנוגע לניבול פה למיניו, מהדהדות ברקע, עת יצאו מפי אדם לאו דוקא מסורתי או ויקטוריאני. נא לעיין שם.

  20. עמי Says:

    אני אספר לך סיפור (ממש קצר) – פעם עבדתי ליד אשת מכירות בכירה, בוטה וולגרית. יום אחד היא צעקה בטלפון "שתי סנט… בוא זיין אותי בתחת וזהו". מה אני רוצה להגיד – שיש ביטויים שברור לשומע שהם אלימים בניגוד לביטויים שעשוים להתפרש כביטויים של תשוקה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: