"כי לנו יש אחד את השני / אנו, המעמד הבינוני"

בזיקה להתפתחויות הפוליטיות האחרונות ולעלייתה של מפלגת הבורגנים "יש עתיד", אני מביא את המאמר "מהפכה בורגנית" שנכתב לפני כחצי שנה. ימים יגידו אם הפגנתי אופטימיות מוגזמת – כרגע נדמה שכן. אבל אפשר לקוות שההיסטוריה לא נגמרת בז'ל של יאיר לפיד; ואחרי המהפכה הבורגנית והליצן שהעלתה אכן ייווצרו "תנאי האפשרות להתקוממות פרולטרית, נגד המהפכה הבורגנית אבל גם כהמשך שלה".

המאמר נכלל בקובץ "קריאת המחאה: לקסיקון פוליטי [2011-]" שיצא בימים אלה בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בעריכת אריאל הנדל ואחרים. הקובץ כולל 90 מאמרים, שלהגדרת העורכים מבקשים להמשיג את המחאה החברתית של 2011, ואת השינויים שחוללה בסדרי השפה והמחשבה.

מהפכה בורגנית

מאז דעיכת הגל הראשון של המחאה החברתית בחורף 2011, הדגישו כמה מבקרים בשמאל את אופיה הבורגני ואת הפרופיל הסוציולוגי המבוסס של מנהיגיה. בין השאר טענו מבקרים אלה כי המפתח למחאה הוא "מצוקת האחוס"לים", תוך שימוש במושג שטבע הסוציולוג ברוך קימרלינג לציון האליטה הוותיקה (ראשי תיבות של "אשכנזים, חילונים, סוציאליסטים לאומיים"). עודד היילברונר תיאר את המחאה כ"קרנבל של צעירי הבורגנות". יהודה שנהב הרחיק לכת וטען כי המחאה קידמה "שיח רפובליקני ניאו-ליברלי", ומשה צוקרמן התלונן כי "במשך כל המאבק לא דיברו על קפיטליזם", מכיוון שמעמד הביניים "לא רצה לצאת כנגד השיטה שהוא אמון עליה". איריס חפץ גרסה כי מובילי המחאה לא מרדו מעולם בסדר שהנהיגו הוריהם המבוססים: "בשביל מנהיגי הקיץ האחרון, המחאה היא ממש ההפך ממהפכה: במקום למרוד בדור ההורים, לוקחים ממנו את הלפיד ורצים הלאה".

זיהוי המחאה כתנועה המייצגת את שאיפותיו של "המעמד הבינוני" החל כבר בימיה הראשונים. התקשורת הצמידה לתנועה את הכינוי "מחאת מעמד הביניים" מראשיתה, והיא הוצגה כתוצאת התהליך המתמשך של "שחיקת מעמד הביניים" שחוקרים ואנשי ציבור התריעו מפניו במשך יותר מעשר שנים. גם דובריה של המחאה עצמה תיארו אותה במקרים רבים כקריאת מצוקה של מעמד הביניים, מה שהתבטא בשלטים שהונפו בהפגנות ובמאהלים ובנאומים שנישאו בעצרות.

בד בעת, גם מתנגדי המחאה – דוברי השלטון ומבקרים בלתי תלויים – תייגו את משתתפיה בקטגוריות המזוהות עם המעמד המבוסס – כלומר כבורגנים, תל אביבים ואשכנזים. זכורות למשל הטענות ש"כולם ברוטשילד עם סושי ונרגילות", או ש"פשוט סבתא שלהם לא הורישה להם דירה ב[רחוב] בזל".

נשאלת לפיכך השאלה: אם המחאה הציגה את עצמה מלכתחילה כמחאת מעמד הביניים, מדוע זיהוי זה הוטח במשתתפיה כהאשמה מעליבה? נראה שאחת הסיבות לכך היא שבנקודה מסוימת בקיץ, כאשר ההפגנות וערי האוהלים החלו לצבור תאוצה ולאיים על הלגיטימיות של הממשלה, עברו רבים ממשתתפיה לתאר את ההתרחשות כ"מהפכה". כמה שבועות אחר כך, כאשר התקוות לשינוי משמעותי של המערכת החברתית והפוליטית התפוגגו, הופנתה האשמה בכישלון לשיוכם המעמדי של מובילי המחאה. ביטאו זאת למשל כותבי הבלוג Young Ethiopian Students, שטענו כי "תביעות המחאה ביקשו ליצור אוטופיה ללבנים, ממנה הודרו האזרחים המדוכאים באמת", וש"ילדי רוטשילד" נמנעו מלגלות סולידריות רדיקלית עם ערבים, מזרחים ואתיופים – "הקבוצות היחידות שבלי שיוסדרו תביעותיהן הטבעיות, להיות בני אדם חופשיים, לא תוכל להיקרא שום תהלוכה, המונית ככל שתהיה – מהפכה".

ניתן למצות ביקורות אלה בטענה שהמחאה החברתית ביטאה את שאיפותיה של הבורגנות הישראלית. ומכיוון שהבורגנות היא המעמד השולט במשטר קפיטליסטי, סוכני המחאה לא שאפו באמת ובתמים לערער את המשטר, אלא לכל היותר לשפר את מצבם. ואכן, יש מקום לשאול: אם המוחים שייכים למעמד בעלי הקניין, כלומר הבורגנים, מה הם בעצם רוצים? האם רצון בשינוי רדיקלי של החברה אינו שייך בהכרח למעמדות המדוכאים? או בשפה מסורתית יותר: האם הפרולטריון אינו הכוח החברתי היחיד שיכול לחולל מהפכה?

בתגובה לטענות אלה, היו שטענו כי המחאה כללה גם קבוצות רבות שאינן שייכות לאליטה האשכנזית, ואף הצמיחה מנהיגות מזרחית וערבית במאהלים בפריפריה ובשכונות. נטען גם כי הזיהוי של המחאה כבורגנית מתעלם מפערים מעמדיים גדלים והולכים בתוך הקבוצה ההגמונית-לשעבר, ומהפיכתם של רבים מבני המעמד הבינוני, בעיקר צעירים, למשוללי עתיד כלכלי.

*

מבחינה זו, הן הביקורת על המחאה והן התגובות לביקורת יוצאות מאותה נקודת הנחה, שיש קשר הכרחי בין מידת הדיכוי למידת הרדיקליות, ולפיכך הן תולות את חוסר ההצלחה של המחאה להשיג שינוי פוליטי מהותי בקרבתם המעמדית של הסוכנים לזרם המרכזי של החברה. כנגד ההנחה הזאת אפשר להעלות כמה השגות. השגה מעשית תזכיר שגם מחאות שהובלו בידי קבוצות מודרות ומדוכאות כמו ערבים ומזרחים לא נחלו הצלחה של ממש ברמת ההישגים הפוליטיים. בכל מקרה, ספק אם אפשר להקיש מהכישלון של מחאה על מידת ההצדקה שלה.

יתר על כן, ביקורת שתרה תמיד אחר קולם של "המדוכאים האמיתיים" נשענת לא פעם על שתי דעות קדומות מנוגדות: מצד אחד על מודל נאיבי ורומנטי של שינוי חברתי, ומצד שני על תפיסה מטריאליסטית נוקשה של אינטרסים. היא מתעלמת מהניגודים החדים וממגוון האינטרסים בתוך "קבוצת המדוכאים" המדומיינת, ואף מהאפשרות שהשלטון הנוכחי מייצג גם רצונות אותנטיים של חלקים מתוך הקבוצות המרוששות מבחינה כלכלית.

הדימוי של מחאת המדוכאים גם לא מתאים לניסיון ההיסטורי. מאז אמצע המאה העשרים לכל המאוחר, מעטות תנועות המחאה ההמוניות במדינות מתועשות שלא הובלו על ידי המעמד הבינוני – בפרט תנועות הסטודנטים השונות משנות השישים ואילך. סדקים נוספים בביקורת זו מתגלים כאשר בוחנים את תנועת המחאה הישראלית בהקשר שבו פרצה – כלומר תוך התייחסות לתנועות מחאה ברחבי העולם לאורך שנת 2011 ו-2012. בין אם נתייחס למחאות שהתרחשו במדינות מערביות – ספרד, ארצות הברית, צ'ילה, קנדה ואחרות – ובין אם נכלול גם את המהפכות במזרח התיכון, נראה שרוב השחקנים הפעילים במחאות אלה השתייכו למעמד הבינוני ולא למעמדות המרוששים ביותר.

בעשורים האחרונים, על רקע הגלובליזציה ועם עלייתן של תפיסות פוסט-מרקסיסטיות להמשגת שליטתה של המדינה, צומח בקבוצות שמאל בעולם מגוון רחב של מודלים מהפכניים שאינם מבוססים עוד על התקווה למהפכה שתפרוץ מהמעמדות המדוכאים.

כך למשל, מחברי המניפסט Ceci n'est pas un programme מקבוצת Tiqqun יוצאים נגד הרדוקציה הכלכלית של תפיסות מרקסיסטיות שונות. במקום מעמד העובדים הם מבקשים להציב סובייקט רחב יותר הנושא לדבריהם את הדחף המהפכני. לפי המשגתם של מחברי המניפסט, הכוחות המתקוממים בימינו אינם נאבקים עוד נגד הבורגנות אלא נגד המבנה החברתי עצמו.לטענתם, המשטרים  המכונים "סוציאליסטיים", ובראשם ברית המועצות, לא שאפו לבטל את ההון אלא רק להעביר אותו לניהולו של המעמד העובד, ובכך בעצם להטמיע כל אדם במערכת קפיטליסטית טוטאלית. במקביל לכך, פנייתם של איגודי העובדים והמפלגות הקומוניסטיות במערב אירופה נגד המהפכות של שנות השישים והשבעים סימנה קרע בין הכוחות המתקוממים ובין "המסורת המהפכנית" עצמה, שהותירה אותם יתומים. כעת אין עוד זהות מהפכנית הנתונה תחת שליטתה של האימפריה; תחת זאת, המלחמה בין שליטים לנשלטים משסעת את נפשו של כל אחד מנתיניה.

אפשר להציע המשגה אחרת, המבוססת על מושג "המהפכה הבורגנית". שורשיו של מושג זה מצויים במחשבתם של כותבים ומנהיגים מתקופת המהפכה הצרפתית, ביניהם רובספייר (Robespierre) והאב סייס (Sieyès). אולם המשמעות הרווחת של המושג כיום נקבעה בעיקר על ידי מרקס, שתיאר את המהפכה הצרפתית כזו ש"ביטלה את הקניין הפיאודלי לטובת הקניין הבורגני". לפי מרקס, תמורה זו ביחסי הקניין הכינה את הקרקע למהפכה הפרולטרית העתידית, ולפיכך סכימת ההיסטוריה המרקסיסטית אינה מערערת על המשקל ועל הרדיקליות של המהפכה הבורגנית. מהפכה זו ניצבת כשלב היסטורי שכונן את יחסי הייצור הנוכחיים, כלומר את הפאזה ההיסטורית הנוכחית, אך דווקא בשל כך מטרתה של הפוליטיקה הרדיקלית היא לשנותו.

בכל זאת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שכבר איננו חיים בתקופתו של מרקס. לכאורה, גם המהפכה הפרולטרית-הקומוניסטית כבר קרתה. חלק גדול מן העולם כבר נשלט במשך המאה העשרים על ידי משטרים קומוניסטיים שתפסו את עצמם כתולדה של מהפכות פרולטריות. משטרים אלה קרסו ברובם עם התפרקותו של הגוש הסובייטי. אנו ניצבים לפיכך אחרי האוטופיה, ואחרי קץ ההיסטוריה. לא פלא שכלפי המפגינים שדרשו סוציאליזם וצדק חברתי הופנו לעתים תשובות בנוסח "כבר היינו שם. כבר ניסינו את זה".

בהתאם לכך, אם רוצים לשמר את הדחף הביקורתי נגד הקפיטליזם, אולי לא צריך להציב אותו בתוך תפיסה ליניארית של ההיסטוריה, אלא לתאר את התהליך המהפכני על בסיס סכימה היסטורית מחזורית, בנוסח הפילוסוף הנפוליטני ג'מבטיסטה ויקו (Vico). לפי ויקו, החברות האנושיות מתחילות את דרכן בברבריות ועוברות תהליכים מעגליים של עידון הדרגתי. לפני הגעתן לשלמות מתרחשת חזרה (ricorso) למצב פרימטיבי ראשוני, אך מצב זה הוא תמיד מעודן יותר מנקודת המוצא של המחזור הציביליזטורי הקודם. ויקו אפיין את ימי הביניים כ"ברבריות השנייה", המקבילה לברבריות הראשונה בראשית האנושות. העידן המודרני הוא לפיכך "העידן השני של האדם".

בתוך מסגרת מחשבתית זו, אפשר לפרש את גל המחאות העכשווי כתחילת סיבוב נוסף של המודרניות – מחזור מקביל למחזור שקדם לו, אך בוודאי לא זהה לו. ליקוי המאורות מ"עולם המחר" הקומוניסטי התחולל כבר לפני שלושה עשורים; אך מבחינה תודעתית, הצעירים משוללי העתיד ברחבי העולם מיואשים לראשונה גם מהקפיטליזם. הכלכלה הקפיטליסטית נסדקת, לאחר שהדבירה את כל מתנגדיה, באשמת הכשלים הפנימיים שבתוכה. אך עדיין אי אפשר לשער איזה מבנה כלכלי יחליף אותה.

הטענה שמהפכה בורגנית לא יכולה להיות רדיקלית מבוססת על הנחה מוטעית שעל פיה הקונסטלציה הנוכחית זהה לזו ששררה לפני עשרים או שלושים שנה. היא מתעלמת מההפיכה ההדרגתית של חלקים מהבורגנות למעמד מהפכני – אחד התהליכים המשמעותיים ביותר שמתרחשים במערב בתקופתנו. נכון להיום, רק הבורגנים יכולים לפרק את המשטר שלהם, בפעולה שהיא במובן מסוים טרנספורמטיבית: כשהיא תושלם, לא ברור אם הם עדיין יהיו בורגנים.

אפשר היה להיווכח בדינמיקה הזאת בפזמון ששרה קבוצת מפגינים באחת הצעדות שנערכו לאחרונה:

מי שמאמין לא מפחד

את האמונה לאבד

כי לנו יש אחד את השני

אנו, המעמד הבינוני!

המלים "ולנו יש את מלך העולם", מהלהיט המקורי של אייל גולן, הוחלפו כאן ב"לנו יש אחד את השני". המעמד הבינוני מתקומם ומתייצב ללא מורא תוך אמונה בעתיד. אך יש לשים לב שההתקוממות הזאת כרוכה בוויתור על אחד המרכיבים שהיו המזוהים ביותר עם הבורגנות: האידיאולוגיה האינדיבידואליסטית של התחרות הקפיטליסטית. במקומה מופיע אידיאל חדש של סולידריות. ה"אני" הבורגני הפך ל"אנו".

במובן מסוים טמון כאן היפוך מושלם ביחס למושגים הבסיסיים ביותר שלנו על מהפכה. בזמן המהפכה הצרפתית קבע האב סייס: "מהו המעמד השלישי? הכול. מה הוא היה עד היום במערך המדיני? לא כלום. מה הוא מבקש להיות? משהו". סיסמתה של המחאה הנוכחית, לעומת זאת, יכולה להיות: "מהו המעמד הבינוני? משהו. מה הוא היה עד היום? הכול. מה הוא מבקש להיות? לא כלום". בשונה מהמעמד השלישי של תקופת המהפכה הצרפתית, המעמד הבינוני העכשווי אינו יכול עוד לחלום על הגמוניה בחברה. לא משום שהגמוניה כזאת היא בלתי אפשרית, אלא מכיוון שהאידיאולוגיה שלו היא כבר הגמונית. המעמד הבינוני הלך לאיבוד בתוך המשטר שיצר בעצמו, ונותר לו רק לשאוף לטרנספורמציה טוטאלית שתביא למערך חדש שעדיין לא ניתן לחזותו.

*

בקנה מידה גלובלי, ברור שהמחאה מבטאת את זעמו של המעמד הבינוני במדינות המפותחות כלפי בעלי ההון והאוליגרכיה הפיננסית, אך גם את חרדותיו נוכח תהליך הגלובליזציה המביא לנדידה של מקומות עבודה לסין, להודו ולכלכלות מתעוררות אחרות. סנטימנט זה מתבטא גם בגילויים מסוכנים של קסנופוביה, ולפיכך יש סכנה שמחאת המעמד הבינוני תפנה נגד הפרולטריון – הגלובלי והמקומי – המבקש להפוך בעצמו למעמד בינוני.

בהקשר הישראלי, אחת הסכנות המסתמנות בשיח המחאה בנקודת הזמן הנוכחית היא פנייה של הפעילים ממעמד הביניים נגד קבוצות מדוכאות ומרוששות יותר מהם – מזרחים, חרדים וערבים. נתניהו ואנשי האוצר אכן מלבים את העוינות כלפי הקבוצות "הבלתי יצרניות", כלומר הערבים והחרדים. השאלה שיש לשאול היא נגד מי יפנה המעמד הבינוני את חציו. האם תנועת המחאה תרחיב את מסגרתה ותאפשר לאופק המהפכני להתרחב ולהכיל קבוצות נוספות, או שתתבצר בתוך גבולותיה של הבורגנות הלבנה ותהפוך לתנועה ריאקציונרית במובהק?

עם תחילת קיץ 2012, ניכר כי שאלת המתח הבין-מעמדי בקואליציית המחאה מהקיץ הקודם מתחדדת, וכוחות פרולטריים (כגון מפלגת הפועלים דע"ם) מבקרים בחריפות את "מי שמדיר את הפועלים, ומי שמדיר את הערבים, [ו]סופו שהוא משרת את הימין". את הביקורת הזאת אפשר לקרוא בשתי צורות. באופן מסורתי, אפשר לקרוא אותה כעוד הצבעה על האופק המוגבל של מהפכה בורגנית. אבל אפשר גם למצוא בביקורת הזאת סימן לתהליך מואץ של חילופי משמרות מעמדיים שמתחולל בעקבות המחאה החברתית וכחלק ממנה. אפשר אולי לטעון כי התייצבותה של הבורגנות כסובייקט על הבמה הפוליטית היא שיוצרת עכשיו את תנאי האפשרות להתקוממות פרולטרית, נגד המהפכה הבורגנית אבל גם כהמשך שלה.