וביערת הרע מקרבך

 דניאל רוזנברג

העיסוק הדתי בעצמנו והחיטוט אחרי עומקים ומשמעות פנימיים (יש לי איזה חשד שהם לא נמצאים שם בכלל, אבל זה כבר עניין לרשימה אחרת) הוא חלופה שאינה מעוררת כבוד. חלופה למאבק לצדק ולשוויון, חלופה להיותך חבר מודאג ואיכפתי בקהילה, חלופה לכל פעילות מחאה פוליטית, חברתית או אינטלקטואלית. (שלי יחימוביץ')

אחד המוטיבים החוזרים בשיח הציבורי הישראלי הוא הטענה עלפיה על פיו החיסול התרבותי של מדינת הרווחה, ההגדלה המשמעותית של מנגנוני השוק במשק, ההפרטה, מהלכי הדה-רגולציה וכו' וכו' לא היו יכולים לקרום עור וגידים ללא שינוי תרבותי מקיף ועמוק שחל בתודעתם של האנשים. הפוליטיקה הכלכלית איננה סתם פוליטיקה שעוסקת במאזנים, גרעונות, מיסים וכדומה, אלא עוסקת, ובמידה רבה תכליתה היא, עיצוב התודעה, או "הנשמה" לפי הפראזה השחורה של מרגרט תאצ'ר. הפרטת החברות הממשלתיות לא היתה יכולה לבוא ללא "הפרטת התודעה", המעבר למערכת רווחה ביזורית וולנטרית לא יכול היה לבוא ללא "מיגזור" החברה הישראלית, וכהנה וכהנה דוגמאות. במידה רבה מדובר כאן בניסוח מחדש של המשפט המרקסיסטי הקלאסי הטוען כי ההוויה קובעת את התודעה, והכרזה משתמעת כי התודעה התרבותית, בניין העל, בדרכו החמקמקה, חוזר להשפיע על הבסיס הכלכלי ומתנה אותו.

הדמויות המשחקות את האשמים בסיפור זה נוטות להתחלף לפי טעמו של המספר: החל מנאומים של בנימין נתניהו מהתקופה שהיה שר אוצר, שהצליח, במהלך של "הסברה", לצייר את המגזר הציבורי בתור האיש השמן הרוכב על גב האיש הרזה, ועד לנראטיבים העולים לרמת רזולוציה רחבה יותר, ומתארים את התעכרותה של המנטליות הישראלית הסולידריות החל משנות ה-80 או ה-70. סדרה של תאריכי מפתח נוטה להופיע בהסבר מסוג זה: 1985, 1977, ואפילו, אצל מיטיבי הלכת התיאורטיים, 1967. היתה זו הליברליזציה של שנות ה-90 אשר העבירה את הדור הצעיר על דעתו וגרמה לו להתמכר לטקסטים אינדיבידואליסטים בלתי-מגויסים; לא, היה זה מנחם בגין, אשר זרע אגואיזם בקרב מעמד הביניים וה"אליטות" והעביר אותן על דעתם; היה זה כיבוש השטחים, אשר מנע ביסוס של תודעה אזרחית שיתופית.

בתי המדרש – ואף צורות אחרות של "תרבות חיים חיובית" – אינם אלא עוד גילוי של מחאה מופרטת המסתגלת להנחותיו של משטר ההפרטה ומאשררת אותו. (דני גוטויין)

עם זאת, יש לציין כי סיפור זה, על תאריו ואיוריו, איננו מוגבל למדורות השבט השמאלנית; גם הימין, לפחות אותם חלקים בו המבכים את המדיניות הכלכלית הליברלית (בעיקר, אך לא רק, בכל הנוגע בעניינים הנוגעים להחזקה הממשלתית בקרקעות מדינה), משתמשים באותו שיח תרבותי-ציביליזציוני כדי להסביר מהלכים במדיניות כלכלית; גם מבחינת אותם אנשי ימין, היתה זו התודעה, המנטליות, השפה הליברלית, אשר השתתפה באותה תבוסה מהוללת של מדינת הרווחה. השחקנים כאן נוטים להיות שונים: במקום מנחם בגין תופיע דמותו של אהרון ברק בתור הדמון הליברלי, במקום הליכוד, מרצ, אבל התזה נוטה להיות דומה.

המוטיב העולה וחוזר בסיפורים אלה הוא של התפקרות הדור הצעיר. היו אלה הצעירים, הסטודנטים, בני הנוער, שפרקו מעל עצמם את העול ופנו לאינדיבידואליזם חסר פשרות, אשר בתורו אפשר את השחתת המנגנונים הקולקטיביים, את הפרטת קרנות הפנסיה, את מכירת כור, את הפקרת הקיבוצים. שוכני גילמן, הטיילים בארצות המזרח, המשתמטים, צרכני תכניות הטלוויזיה והספרות התל אביבית, כל אלה היו ביטוי של אותה מדיניות מפריטה, שביקשה לחסל את ה"כולנו" ולהחליפו בעדר סתום של אינדיבידואלים. השירה המשותפת בציבור הוחלפה בקול הבודד של המבצע בתכניות אמנות טלוויזיוניות, מדורי החדשות בעיתונים הוחלפו במדורי דעות, או אפילו בניו-ג'ורנליזם נרקיסיסטי.

המציאות הפוליטית, החברתית והכלכלית שהצעיר הישראלי חי בה הפכה אותו פגיע במיוחד לקסם הבקכי; אולם ההיקף והעוצמה החריגים של ההיענות לפיתוי זה בישראל לא היו מתאפשרים לולא נכשלה החברה ביצירתו של אתוס תרבותי מנוגד. הרנסנס הניאו-פגני של תרבות ה"אקסטזי" משגשג בוואקום הרוחני והערכי שהותירה אחריה דעיכת הציונות הישנה, והוא ניזון מחוסר האמון שחשים צעירים רבים כלפי כל מה שמזכיר את הסיסמאות וההבטחות הגדולות משכבר. (אסף שגיב)

ניתן להכין רשימה חלקית של מקדמי תזה ציביליזציונית זו: גדי טאוב, , פרופסור דני גוטויין, בן דרור ימיני, במידה מסוימת אסף שגיב, במידה רבה שלי יחימוביץ', אריק גלסנר, וגם (לעניות דעתו של כותב שורות אלה) רועי צ'יקי ארד; היא גם זוכה ליצוג בבמת השמאל הרדיקלי ההם ובאופן נרחב על דפי המגזין "ארץ אחרת". כל אלה כותבים, מי יותר מי פחות, בעד הרעיון כי היו אלה תהליכים תרבותיים, בעיקר כאלה שנתנו את אותותיהם בילידי שנות ה-80 המוקדמות, אשר הובילו, אפשרו, וקיימו את המדיניות הכלכלית הליברלית, שאותה הם בתורם מגנים. בדרכיהם היחידיות הם מדגימים תזה זו, בספרות, במחקר, בשירה; הם מקשרים בין כרטיס האשראי לסצנת הפיק-אפ, בין חוק ההסדרים לרפרטואר הקולנוע הישראלי, בין החיפוש העצמי האקזיסטנציאלי לבין הביקור בחנות הכלבו.

כשלעצמה, הוקעה תרבותית איננה עניין חדש במחוזותינו. זכורים דבריו של אברהם שפירא שגידף את הנוער של זמנו על הדקדנטיות וקהות החושים שלו, וכמובן שגם בתקופת הציונות הקלאסית לא היו חסרים דוברים מסוג זה. החידוש נמצא במקום אחר, והוא בזהות הדוברים. המקדמים את התזה הציביליזציונית אינם עסקנים מפא"יניקים או מחנכים קשי יום המבקשים להחזיר את הנוער למוטב (ס. יזהר, בהוקעתו את "דור האספרסו", דיבר כחבר כנסת, איש ממסד, לא פחות מאשר כאיש רוח). מדובר, כמעט בכל המקרים, בנפשות הפועלות באותו שדה תרבותי עצמו כמו מושאי הביקורת שלו, ואשר ניתן בהחלט להגדירן כחלק מאותה קבוצה מנותקת אשר זוכה אצלם לביקורת. רובם ככולם אנשים משכילים, בעלי טעם גבוה ומעלה, רובם קשורים לגופי האקדמיה, התקשורת או היצירה. רובם ככולם חוגגים, ובוודאי מרוויחים באופנים רבים, מאותה פתיחות ליברלית אותה הם מוקיעים. כיצד אם כן ניתן להבין יציאה זו של המיליה התרבותי כנגד בשר מבשרו? כיצד ניתן להבין ביקורת של אנשי תרבות על אותה התרבות שמהם הם יונקים?

מזיל דמעות על הכרית

כשגונבים לכולם את המזרונים

המשורר

(רועי צ'יקי ארד)

התשובות על כך עשויות להיות רבות ומגוונות. החל ממאבק בין אליטות על משאבים הולכים ומצטמצמים וכלה בביקורת פוליטית, שהיא בבחינת פק"ל לאדם יוצר בתקופתנו, המופנית כלפי המטרות המוכרות, הקרובות לבית. כל תשובות אלה, לגיטימיות ככל שיהיו, לא מסבירות את העניין לאשורו. על התשובה לקחת בחשבון את החדווה בה נעשית ביקורת זו, את התשוקה המוקרנת ממנה, ואת האירוניה, שהינה בוודאי מודעת לעצמה, בה נחרצת הלשון כלפי אותם נהנתנים. כאשר עיתונאי כלשהו מוקיע את החזון הפוסט-מודרני הניאו-ליברלי בספריה של אורלי קסטל בלום, ולאחר מכן ממהר לפתיחת תערוכה בגלריה אופנתית כלשהי, לא ניתן להבין זאת ללא התייחסות לפיצול האירוני, ואולי אף הטרגי, הנובע מכך.

לא כאן המקום להתעמת עם גישה זו, לנסות לאמת או לחילופין להפריך אותה (במידה והדבר אפשרי). יש להבין גישה זו, לנתח ולנסות אולי לחזות את השלכותיה במישור הפוליטי. ניתן במידה מסוימת להקביל את קורותיה של התזה הציביליזציונית לתופעה נוספת השגורה בשיח הציבורי המקומי, היא הניאו-ציונות. כמו הניאו-ציונות, מבקשת גם התזה הציביליזציונית להבין תהליכים פוליטיים וחברתיים במושגים תרבותיים וסמליים; כמו הניאו-ציונות גם היא מבוססת על "היפוך הפירמידה": העמדת הקונקרטי על הסימבולי, המוחשי על המופשט, הפיזיס על האתוס. את ההשלכות של השיח הניאו-ציוני מכירים כולנו היטב: ועדות חקירה פרלמנטריות לנושא החומרים המועברים באקדמיה, נאומים חוצבי להבות כנגד הצגות תיאטרון בלתי-ציוניות, הקמת קרנות שונות למען עידוד קולנוע ציוני וכיוצא בזאת. המהלך הניאו-ציוני, יש להוסיף, גם חופף לתזה הציביליזציונית מבחינת החברותא שלו (בעיקר באגפה השמאלי של הניאו-ציונות, גדי טאוב ואנשי השמאל הלאומי).

יש קו ישיר בין תרבות שמקדשת את את המימוש והחיפוש העצמיים לבין הסיפור הכלכלי חובק הכל של הקפיטליזם המאוחר שבו היא מתקיימת, גם אם היא מצטופפת בבית קפה קטן וססגוני בתל אביב. (תודעה כוזבת)

האם ניתן לצפות לתהליך דומה שיניע השיח הציביליזציוני? מוקדם לומר. יתכן מאוד כי הוא יזכה לביטוי בגל הבא של המחאה החברתית, אם וכאשר תפרוץ בקיץ הקרוב. ניתן בנקל לדמיין איך יראה ביטוי זה: פניה כנגד "יושבי בתי הקפה המנותקים", נאומים חוצבי להבות המבקשים לטלטל את "ההיפסטרים משינקין", ואולי אף הצעות לסדר היום הכוללות סגירת ארועי שירה דקדנטיים לטובת תרבות עממית אותנטית עזה. רעיונות אלה אולי נשמעים דמיוניים, אך ניתן רק להזכר במהפכה הצרפתית, אשר בשנות הטרור שלה כלאה את אלו שלבשו בגדים "לא אזרחים". כל מהפכה ודרישותיה התרבותיות.

מה שחשוב להבין הוא שהקריאה מחדש של הטקסטים והמעש התרבותי של אותם מבקרים, מובילה באופן בלתי נמנע לפוליטיזציה של אותם טקסטים, ושל התרבות בכלל. פוליטיזציה, בסופו של עניין, משמעה עיסוק קונפליקטואלי, בו יש צדדים, וויכוחים, ומאבקים. במיוחד על רקע תקופות רדיקליות, אותם מבקרים אמורים לקחת בחשבון כי דבריהם עלולים להלקח, ואכן נלקחים, כקריאה לפעולה אשר תטלטל את האוטונומיה היחסית שממנה נהנת היצירה התרבותית, על סוגיה וגווניה, בארץ. מי שלא ירצה את המרד התל אביבי, יזכה, כך נראה, בהעמדה בשלשות אצל גדעון סער.

(הדימויים: חגיגות הקמת קולחוז ברומניה (1949); כרזה של פרויקט הקולקטיביזציה בברה"מ (1930); אנדרטה באדיס אבבה מתקופת השלטון הקומוניסטי – האינטלקטואלים עם העם)

תגים: אטומיזציה, אינדיבידואליזם, גדי טאוב, דקדנס, היפסטרים, המחאה החברתית, הפרטה, ניאו-ציונות, קולקטיביות, קולקטיביות רעיונית, רועי צ'יקי ארד, שיינקין, שלי יחימוביץ