וביערת הרע מקרבך

by

 דניאל רוזנברג

העיסוק הדתי בעצמנו והחיטוט אחרי עומקים ומשמעות פנימיים (יש לי איזה חשד שהם לא נמצאים שם בכלל, אבל זה כבר עניין לרשימה אחרת) הוא חלופה שאינה מעוררת כבוד. חלופה למאבק לצדק ולשוויון, חלופה להיותך חבר מודאג ואיכפתי בקהילה, חלופה לכל פעילות מחאה פוליטית, חברתית או אינטלקטואלית. (שלי יחימוביץ')

אחד המוטיבים החוזרים בשיח הציבורי הישראלי הוא הטענה עלפיה על פיו החיסול התרבותי של מדינת הרווחה, ההגדלה המשמעותית של מנגנוני השוק במשק, ההפרטה, מהלכי הדה-רגולציה וכו' וכו' לא היו יכולים לקרום עור וגידים ללא שינוי תרבותי מקיף ועמוק שחל בתודעתם של האנשים. הפוליטיקה הכלכלית איננה סתם פוליטיקה שעוסקת במאזנים, גרעונות, מיסים וכדומה, אלא עוסקת, ובמידה רבה תכליתה היא, עיצוב התודעה, או "הנשמה" לפי הפראזה השחורה של מרגרט תאצ'ר. הפרטת החברות הממשלתיות לא היתה יכולה לבוא ללא "הפרטת התודעה", המעבר למערכת רווחה ביזורית וולנטרית לא יכול היה לבוא ללא "מיגזור" החברה הישראלית, וכהנה וכהנה דוגמאות. במידה רבה מדובר כאן בניסוח מחדש של המשפט המרקסיסטי הקלאסי הטוען כי ההוויה קובעת את התודעה, והכרזה משתמעת כי התודעה התרבותית, בניין העל, בדרכו החמקמקה, חוזר להשפיע על הבסיס הכלכלי ומתנה אותו.

הדמויות המשחקות את האשמים בסיפור זה נוטות להתחלף לפי טעמו של המספר: החל מנאומים של בנימין נתניהו מהתקופה שהיה שר אוצר, שהצליח, במהלך של "הסברה", לצייר את המגזר הציבורי בתור האיש השמן הרוכב על גב האיש הרזה, ועד לנראטיבים העולים לרמת רזולוציה רחבה יותר, ומתארים את התעכרותה של המנטליות הישראלית הסולידריות החל משנות ה-80 או ה-70. סדרה של תאריכי מפתח נוטה להופיע בהסבר מסוג זה: 1985, 1977, ואפילו, אצל מיטיבי הלכת התיאורטיים, 1967. היתה זו הליברליזציה של שנות ה-90 אשר העבירה את הדור הצעיר על דעתו וגרמה לו להתמכר לטקסטים אינדיבידואליסטים בלתי-מגויסים; לא, היה זה מנחם בגין, אשר זרע אגואיזם בקרב מעמד הביניים וה"אליטות" והעביר אותן על דעתם; היה זה כיבוש השטחים, אשר מנע ביסוס של תודעה אזרחית שיתופית.

בתי המדרש – ואף צורות אחרות של "תרבות חיים חיובית" – אינם אלא עוד גילוי של מחאה מופרטת המסתגלת להנחותיו של משטר ההפרטה ומאשררת אותו. (דני גוטויין)

עם זאת, יש לציין כי סיפור זה, על תאריו ואיוריו, איננו מוגבל למדורות השבט השמאלנית; גם הימין, לפחות אותם חלקים בו המבכים את המדיניות הכלכלית הליברלית (בעיקר, אך לא רק, בכל הנוגע בעניינים הנוגעים להחזקה הממשלתית בקרקעות מדינה), משתמשים באותו שיח תרבותי-ציביליזציוני כדי להסביר מהלכים במדיניות כלכלית; גם מבחינת אותם אנשי ימין, היתה זו התודעה, המנטליות, השפה הליברלית, אשר השתתפה באותה תבוסה מהוללת של מדינת הרווחה. השחקנים כאן נוטים להיות שונים: במקום מנחם בגין תופיע דמותו של אהרון ברק בתור הדמון הליברלי, במקום הליכוד, מרצ, אבל התזה נוטה להיות דומה.

המוטיב העולה וחוזר בסיפורים אלה הוא של התפקרות הדור הצעיר. היו אלה הצעירים, הסטודנטים, בני הנוער, שפרקו מעל עצמם את העול ופנו לאינדיבידואליזם חסר פשרות, אשר בתורו אפשר את השחתת המנגנונים הקולקטיביים, את הפרטת קרנות הפנסיה, את מכירת כור, את הפקרת הקיבוצים. שוכני גילמן, הטיילים בארצות המזרח, המשתמטים, צרכני תכניות הטלוויזיה והספרות התל אביבית, כל אלה היו ביטוי של אותה מדיניות מפריטה, שביקשה לחסל את ה"כולנו" ולהחליפו בעדר סתום של אינדיבידואלים. השירה המשותפת בציבור הוחלפה בקול הבודד של המבצע בתכניות אמנות טלוויזיוניות, מדורי החדשות בעיתונים הוחלפו במדורי דעות, או אפילו בניו-ג'ורנליזם נרקיסיסטי.

המציאות הפוליטית, החברתית והכלכלית שהצעיר הישראלי חי בה הפכה אותו פגיע במיוחד לקסם הבקכי; אולם ההיקף והעוצמה החריגים של ההיענות לפיתוי זה בישראל לא היו מתאפשרים לולא נכשלה החברה ביצירתו של אתוס תרבותי מנוגד. הרנסנס הניאו-פגני של תרבות ה"אקסטזי" משגשג בוואקום הרוחני והערכי שהותירה אחריה דעיכת הציונות הישנה, והוא ניזון מחוסר האמון שחשים צעירים רבים כלפי כל מה שמזכיר את הסיסמאות וההבטחות הגדולות משכבר. (אסף שגיב)

ניתן להכין רשימה חלקית של מקדמי תזה ציביליזציונית זו: גדי טאוב, , פרופסור דני גוטויין, בן דרור ימיני, במידה מסוימת אסף שגיב, במידה רבה שלי יחימוביץ', אריק גלסנר, וגם (לעניות דעתו של כותב שורות אלה) רועי צ'יקי ארד; היא גם זוכה ליצוג בבמת השמאל הרדיקלי ההם ובאופן נרחב על דפי המגזין "ארץ אחרת". כל אלה כותבים, מי יותר מי פחות, בעד הרעיון כי היו אלה תהליכים תרבותיים, בעיקר כאלה שנתנו את אותותיהם בילידי שנות ה-80 המוקדמות, אשר הובילו, אפשרו, וקיימו את המדיניות הכלכלית הליברלית, שאותה הם בתורם מגנים. בדרכיהם היחידיות הם מדגימים תזה זו, בספרות, במחקר, בשירה; הם מקשרים בין כרטיס האשראי לסצנת הפיק-אפ, בין חוק ההסדרים לרפרטואר הקולנוע הישראלי, בין החיפוש העצמי האקזיסטנציאלי לבין הביקור בחנות הכלבו.

כשלעצמה, הוקעה תרבותית איננה עניין חדש במחוזותינו. זכורים דבריו של אברהם שפירא שגידף את הנוער של זמנו על הדקדנטיות וקהות החושים שלו, וכמובן שגם בתקופת הציונות הקלאסית לא היו חסרים דוברים מסוג זה. החידוש נמצא במקום אחר, והוא בזהות הדוברים. המקדמים את התזה הציביליזציונית אינם עסקנים מפא"יניקים או מחנכים קשי יום המבקשים להחזיר את הנוער למוטב (ס. יזהר, בהוקעתו את "דור האספרסו", דיבר כחבר כנסת, איש ממסד, לא פחות מאשר כאיש רוח). מדובר, כמעט בכל המקרים, בנפשות הפועלות באותו שדה תרבותי עצמו כמו מושאי הביקורת שלו, ואשר ניתן בהחלט להגדירן כחלק מאותה קבוצה מנותקת אשר זוכה אצלם לביקורת. רובם ככולם אנשים משכילים, בעלי טעם גבוה ומעלה, רובם קשורים לגופי האקדמיה, התקשורת או היצירה. רובם ככולם חוגגים, ובוודאי מרוויחים באופנים רבים, מאותה פתיחות ליברלית אותה הם מוקיעים. כיצד אם כן ניתן להבין יציאה זו של המיליה התרבותי כנגד בשר מבשרו? כיצד ניתן להבין ביקורת של אנשי תרבות על אותה התרבות שמהם הם יונקים?

מזיל דמעות על הכרית

כשגונבים לכולם את המזרונים

המשורר

(רועי צ'יקי ארד)

התשובות על כך עשויות להיות רבות ומגוונות. החל ממאבק בין אליטות על משאבים הולכים ומצטמצמים וכלה בביקורת פוליטית, שהיא בבחינת פק"ל לאדם יוצר בתקופתנו, המופנית כלפי המטרות המוכרות, הקרובות לבית. כל תשובות אלה, לגיטימיות ככל שיהיו, לא מסבירות את העניין לאשורו. על התשובה לקחת בחשבון את החדווה בה נעשית ביקורת זו, את התשוקה המוקרנת ממנה, ואת האירוניה, שהינה בוודאי מודעת לעצמה, בה נחרצת הלשון כלפי אותם נהנתנים. כאשר עיתונאי כלשהו מוקיע את החזון הפוסט-מודרני הניאו-ליברלי בספריה של אורלי קסטל בלום, ולאחר מכן ממהר לפתיחת תערוכה בגלריה אופנתית כלשהי, לא ניתן להבין זאת ללא התייחסות לפיצול האירוני, ואולי אף הטרגי, הנובע מכך.

לא כאן המקום להתעמת עם גישה זו, לנסות לאמת או לחילופין להפריך אותה (במידה והדבר אפשרי). יש להבין גישה זו, לנתח ולנסות אולי לחזות את השלכותיה במישור הפוליטי. ניתן במידה מסוימת להקביל את קורותיה של התזה הציביליזציונית לתופעה נוספת השגורה בשיח הציבורי המקומי, היא הניאו-ציונות. כמו הניאו-ציונות, מבקשת גם התזה הציביליזציונית להבין תהליכים פוליטיים וחברתיים במושגים תרבותיים וסמליים; כמו הניאו-ציונות גם היא מבוססת על "היפוך הפירמידה": העמדת הקונקרטי על הסימבולי, המוחשי על המופשט, הפיזיס על האתוס. את ההשלכות של השיח הניאו-ציוני מכירים כולנו היטב: ועדות חקירה פרלמנטריות לנושא החומרים המועברים באקדמיה, נאומים חוצבי להבות כנגד הצגות תיאטרון בלתי-ציוניות, הקמת קרנות שונות למען עידוד קולנוע ציוני וכיוצא בזאת. המהלך הניאו-ציוני, יש להוסיף, גם חופף לתזה הציביליזציונית מבחינת החברותא שלו (בעיקר באגפה השמאלי של הניאו-ציונות, גדי טאוב ואנשי השמאל הלאומי).

יש קו ישיר בין תרבות שמקדשת את את המימוש והחיפוש העצמיים לבין הסיפור הכלכלי חובק הכל של הקפיטליזם המאוחר שבו היא מתקיימת, גם אם היא מצטופפת בבית קפה קטן וססגוני בתל אביב. (תודעה כוזבת)

האם ניתן לצפות לתהליך דומה שיניע השיח הציביליזציוני? מוקדם לומר. יתכן מאוד כי הוא יזכה לביטוי בגל הבא של המחאה החברתית, אם וכאשר תפרוץ בקיץ הקרוב. ניתן בנקל לדמיין איך יראה ביטוי זה: פניה כנגד "יושבי בתי הקפה המנותקים", נאומים חוצבי להבות המבקשים לטלטל את "ההיפסטרים משינקין", ואולי אף הצעות לסדר היום הכוללות סגירת ארועי שירה דקדנטיים לטובת תרבות עממית אותנטית עזה. רעיונות אלה אולי נשמעים דמיוניים, אך ניתן רק להזכר במהפכה הצרפתית, אשר בשנות הטרור שלה כלאה את אלו שלבשו בגדים "לא אזרחים". כל מהפכה ודרישותיה התרבותיות.

מה שחשוב להבין הוא שהקריאה מחדש של הטקסטים והמעש התרבותי של אותם מבקרים, מובילה באופן בלתי נמנע לפוליטיזציה של אותם טקסטים, ושל התרבות בכלל. פוליטיזציה, בסופו של עניין, משמעה עיסוק קונפליקטואלי, בו יש צדדים, וויכוחים, ומאבקים. במיוחד על רקע תקופות רדיקליות, אותם מבקרים אמורים לקחת בחשבון כי דבריהם עלולים להלקח, ואכן נלקחים, כקריאה לפעולה אשר תטלטל את האוטונומיה היחסית שממנה נהנת היצירה התרבותית, על סוגיה וגווניה, בארץ. מי שלא ירצה את המרד התל אביבי, יזכה, כך נראה, בהעמדה בשלשות אצל גדעון סער.

(הדימויים: חגיגות הקמת קולחוז ברומניה (1949); כרזה של פרויקט הקולקטיביזציה בברה"מ (1930); אנדרטה באדיס אבבה מתקופת השלטון הקומוניסטי – האינטלקטואלים עם העם)

תגים: , , , , , , , , , , , ,

23 תגובות to “וביערת הרע מקרבך”

  1. chicky00 Says:

    חשוב רק לציין שהטענה שלי (שמבוטאת גם בשיר המצוטט) היא יותר רחבה וקיצונית ממה שמתאר הכותב ומתייחסת למתח שבין הפסיכולוגי לפוליטי, ונפרשת גם במאמר הכפול שלי על 'שירת הפצע'. אני לא חושב ששינוי סוציאליסטי במאה ה21 משמעו שיכונים אפורים ענקיים אחידים עם כוכב גדול עליהם, שירים למען ייצור הפלדה, ואנשים שמדברים במבטא רוסי, רצים במעגלים בשדות חיטה ואומרים 'חבר' זה לזה, אלא משהו יותר שבדי (עם סחוג). התנגדות היא שִמחה ואפילו יצירתיות, דבר שראינו בקיץ האחרון ברוטשילד. כל אדם הכין את השלט שלו וכל אוהל היה שונה ואינספור דעות נזרקו לאוויר ואנשים בלי חולצות הצטרפו למאבק. למעשה מה שבוטא היה הרבה יותר אינדבדואלי מאשר מה שמבטא הזרם הרגיל והאחיד. כדאי לשים לב שמה שהפיל את האוהלים היה הרצון לאיזה תקינות ואחידות ברחובות העיר תל אביב, לטובת תקנות עזר עירוניות ובירוקרטיה. זכורה לי שכנה שכעסה על שהחרדים שרים ליד הבית שלה ושהתלוננה למשטרה. כלומר, גם ההתנגדות בקיץ היתה בקכית. ודווקא הריאקציה היתה דכאנית.

    • ד.ר Says:

      הדיון על האוהלים שייך למקום אחר. אני בעקרון מסכים עם מה שעפרי כתב כאן לאחרונה, על זה שהיה מדובר קודם כל בסוג של מחווה אקזיסטנציאליסטית יותר מאשר במרד פוליטי עם מטרות מוגדרות. האוהלים היו צורה טהורה שקיבלה כל תוכן שנוצק לתוכה, מסוציאל-דמוקרטיה ועד כלכלת שוק וכלה בסיינטולוגים ותנו לחיות לחיות.
      לעניות דעתי, סוציאליזם תמיד נראה כמו החברה שמקימה אותו. חברה סגורה ונבערת מביאה לסוציאליזם טוטאליטרי, חברה פתוחה מובילה לסוג של סוציאל-דמוקרטיה נחמדה. ישראל לא תהפוך לשוודיה בגלל כמה העברות תקציביות למקומות הנכונים.

      • יוסי Says:

        תוספת טובה לפוסט חכם. ההצלחה של שבדיה (מה שנותר ממנה) היא בראש ובראשונה תולדה של המנעות מוצלחות מכניסה לכל מלחמה שהיא במשך מאתיים השנים האחרונות, אספקט שישראל תתקשה לחקות. כשמדובר שמדינה לוחמנית כמו ישראל, צריך להזכיר לשמאל הישראלי איך שהפשיזם של מוסוליני צמח מתוך השמאל הסוציאליסטי, כגרסה יותר פופוליסטית שלו, וכבר מר שמולי מכוון יפה:

        "להיות סטודנט ישראלי בשנת 2012 אין משמעו רק לרכוש השכלה ולקנות דעת, כי אם לשאול את עצמו מדי יום מה עוד יוכל לעשות בעבור המדינה….

        אינני יודע איזה משני התרחישים יתפתח קודם בחודשים הבאים, הביטחוני או החברתי. כך או אחרת, אני וחברי נהיה שם, עם הקיטבג או עם האוהל, ובשני המקרים זה יהיה מתוך אהבה רבה למדינה, מסירות אין קץ לאתגריה ודאגה כנה לעתידה."

        שמולי הפנים יפה את הרטוריקה של האזרח-כחייל וזו מן הסתם הדרך הפשוטה ביותר להגדיל את התמיכה בו ובתהליך שהוא אחד ממוביליו. הפיתוי גדול מדי ואדם עם אספירציות פוליטיות כמו שמולי לא מסוגל לפסוח עליו…

  2. רועי Says:

    דניאל,

    מעניין מאוד, תודה.

    רציתי שתבהיר לי את התיזה העקרונית עצמה: "כמו הניאו-ציונות, מבקשת גם התזה הציביליזציונית להבין תהליכים פוליטיים וחברתיים במושגים תרבותיים וסמליים".

    כלומר?

    לדוג': פרופ' דני גוטויין טוען "להבין תהליכים פוליטיים וחברתיים במושגים" מטריאליסטיים וביחסי דת וכלכלה, ולא "במושגים תרבותיים וסמליים".

    איך בכלל אפשר להפריד בין פוליטיזציה של הטקסטים לסתם טקסטים או לסתם פוליטיקה? ומה המסקנה שלך?

    • ד.ר Says:

      לא בטוח שגוטויין הוא באמת כזה מרקסיסט קשוח כמו שהוא עושה מעצמו. אם הוא היה, הרי שלא היה טורח בכלל לנתח עניינים כמו תכניות טלוויזיה, שירה, וכו', ופונה רק לסטטיסטיקה חשבונאית של אבטלה ומאזנים פיננסיים. עצם זה שהמרקסיזם "המערבי" פונה, מאז לוקץ' ובוודאי אצל הפרנקפורטים, להתעסקות הולכת וגוברת עם המימד התרבותי, מראה שגם מבחינתם זה חשוב.
      אם לזרום עם הניט-פיקינג התיאורטי, מרקס בעצמו כותב ש"אף אטום חומרי לא נכנס לאובייקטיביות של הערך". ואם אין בערך יסוד אובייקטיבי הרי שהוא סובייקטיבי. ואם הוא סובייקטיבי אז הוא יכול להיות תרבותי. מרקס לא היה אשכנזי, בפרפרזה.

      בקשר לעניין השני, אני לא מסכים עם קביעות כגון "הכל פוליטי", "אי אפשר להפריד" וכו'. דברים לא נבראים פוליטיים, הם נעשים פוליטיים. מדויק יהיה יותר לומר ש"הכל יכול להיות פוליטי, תחת תנאים מסוימים ותוך שימוש בהיגדים מסוימים". מה שיש לנו כאן הוא מהלך מודע של פוליטיזציה של אספקטים כאלה ואחרים של החיים החברתיים, תחת צורה, אשר יכולה, כמו עם הניאו-ציונות, לקבל ביטוי מוסדי מסוים. וגם הביטוי המוסדי הזה עלול, כמו עם הניאו-ציונות, לשחק לידיהם של כל מיני פוליטיקאים דמגוגים.
      זה הסיפור על רגל אחת.

      • oma Says:

        למקרא התגובה הזו, לא ברור לי מה אתה בעצם טוען. האם אתה טוען שלדעת האנשים שאתה מזכיר (גוטוויין וכו') (1) מפנה תרבותי-ערכי מסוים היה הגורם *העיקרי* למפנה הכלכלי ימינה? או שמא אתה טוען שלדעת אותם אנשים, (2) מפנה תרבותי-ערכי היה גורם *אחד* מני רבים, ולאו דווקא עיקרי או מכריע, למפנה הכלכלי? בפוסט המקורי היה נדמה שאתה מייחס להם את טענה 1, ואילו בתגובה כאן נדמה שאתה מייחס להם (לפחות לגוטוויין) את טענה 2.

        טענה 1 שרויה במחלוקת, ולפי כל מרקסיסט שמכבד את עצמו — גם מרקסיסט "מערבי" — הינה שגויה. אבל איפה מצאת בן אדם רציני שטוען אותה? בוודאי שמישהו כמו גוטוויין אינו טוען דבר כזה.

        טענה 2, לעומת זאת, סבירה הרבה יותר, וגם תמצא לא מעט אנשים — ביניהם מרקסיסטים — שאוחזים בה. אז מה? הרי זו טענה סבירה עד כדי טריוויאליות — די ברור שההשפעה בין התודעה לבין ההווייה היא דו-כיוונית, החוכמה היא להבין מהו היחס בין שני הכיוונים, איזו השפעה משמעותית יותר ואיזו פחות, וכו'. בקיצור, אם בטענה 2 עסקינן, אז לא ברור מהי תכלית הפוסט הזה.

        ועוד הערה אחרונה: איפה מצאת מישהו, אפילו בקרב אלה שמדברים על מפנה תרבותי-תודעתי, שמפנה את האצבע בהקשר זה אל ילידי תחילת שנות ה-80 דווקא (ולא, נגיד, אל ילידי שנות ה-40 וה-50, אלה שבשנות ה-80, בתקופת הליברליזציה של פרס ומודעי, היו בני שלושים וארבעים)?!

      • ד.ר Says:

        אני לא עוסק בטענות תיאורטיות על מהות המרקסיזם או בניתוחים חברתיים. אני מתעסק במשהו מוגדר וספציפי מאוד, הוא הנטיה של הרבה אנשים בעלי חוש ביקורתי לנסח את דבריהם בצורה מסוימת שמקבלת ביטוי פוליטי מסוים. עניין הבסיס-מבנה העל הוצג במאמר רק בתור הדגמה כללית מאוד. אני לא רוצה לתת כאן מבוא לסוציולוגיה ביקורתית.

        להערה האחרונה: גדי טאוב.

  3. יואב Says:

    ביולי אשתקד כתבתי שהמחאה שצמחה בתל אביב היא במובנים רבים מחאה אנטי תל אביבית, אנטי אורבנית. המחאה כבר בגלגולה המוקדם יצאה כנגד יושבי בתי הקפה, וזכורות לי צעדות ברוטשילד שמפנות קריאות כנגד היושבים בקפה משני צידי הרחוב.

    כשאני קורא את הטקסט שלך אני חושב שאולי בעצם צ'יקי וחבריו חיבקו את המחאה חיבוק דב, בדיוק כפי שעשה חולדאי כשהציב את השירותים הכימיים בשדרה ואמר שהוא תומך בה. זכור לי שגם עפרי כתב פה על הפחד שלו מכך שהמחאה תפנה נגד הבורגנות, כי בסופו של דבר הוא בורגני. אני חושב שהדיאלוג הפנימי הזה מתקיים אצל רבים.

    אולי בשלב הבא האמנים ששמו את הגליוטינה ברוטשילד ישימו את הראש של עצמם תחת הלהב.

  4. נטליה Says:

    ישנם אקדמאים רבים ברשימה שהוצגה כאן, אבל אקדמאים מקבלים משכורת מהמדינה, ולכם הם לא "נפשות הפועלות באותו שדה תרבותי עצמו כמו מושאי הביקורת שלו, ואשר ניתן בהחלט להגדירן כחלק מאותה קבוצה מנותקת אשר זוכה אצלם לביקורת." – מהו אותו שדה תרבות, אגבי? הניסוח מאוד מעורפל ומכליל.

    "רובם ככולם חוגגים, ובוודאי מרוויחים באופנים רבים, מאותה פתיחות ליברלית אותה הם מוקיעים. כיצד אם כן ניתן להבין יציאה זו של המיליה התרבותי כנגד בשר מבשרו? כיצד ניתן להבין ביקורת של אנשי תרבות על אותה התרבות שמהם הם יונקים?"

    התבטאות תמוהה… כל מוסד שעובדים בו או יוצרים בו נכנס תחת הכותרת תרבות ליברלית?… מונח רחב מדי שמשתמשים בו כאן בכפפות אגרוף. צריך לעדן את הניסוח ולהסביר בדיוק למה מתכוונים. או שאם עושים זאת זה מוטט את הטיעון הלא כל כך ברור גם כך?

    • ד.ר Says:

      ומשוררים לא מקבלים כסף מהמדינה? ועיתונאים? נדיר למצוא מישהו בישראל שלא זוכה לאיזשהו סוג של סובסידיה ממלכתית כזו או אחרת.

      לא השתמשתי בצירוף "תרבות ליברלית" ואני לא חושב שיש באמת דבר כזה. אני מתכוון לאנשים שעוסקים ביצירה ובביטוי, שיש להם רק מה להרוויח מהפתיחה של הספרה הציבורית ומהקניית דעה ודעת בצורה חופשית. ובאופן שלילי, ומדויק יותר: אנשים שיש להם רק מה להפסיד מאינדוקטרינציה ממשלתית לסוגיה ומקונפורמיזם מכל סוג שהוא.

  5. נטליה Says:

    "ארועי שירה דקדנטיים לטובת תרבות עממית אותנטית עזה."?…

    ברור שזה נכתב בהומור, אבל אירועי שירה "דקדנטים", בהם אף אחד לא מקבל כסף, נכנסים תחת הכותרת תרבות ליברלית? איך בדיוק? ברוב כתבי העת כותבים אנשים בלי לקבל שכר. האם זו תרבות ליברלית? אתה משתמש במושג באופן גורף מדי…

    • ד.ר Says:

      לא אני, הם. הנסיון לכסות כל מה שקורה בתל אביב, ממתחם הבנקים וכיכר המדינה ועד לבתי הקפה, תחת תווית של "ניאו-ליברליזם", הוא-הוא הגורף.

      (למרות שעם קצת מטריאליזם גס, אפשר לומר שמי שיכול לפנות מזמנו לטובת השתתפות בארועים כאלה ללא תגמול כספי יכול להחשב כסוג של אליטה, או לפחות אריסטוקרטיה עירונית שכזו) (לא שיש בזה משהו רע)

      התגובות מעניינות מאוד, כל אחת ואחת. אבל תסלחו לי אם לא אגיב לכולן.

  6. נועם א"ס Says:

    מיעוט התגובות למאמר המצוין הזה מצביע על נקודה מאוד רגישה שבה הוא נוגע – כל כך רגישה שנראה שבניגוד לנטייה הרווחת כאן רובנו מעדיפים שלא לנקוט עמדה לנוכח הדברים. ניכר כאן לא רק קצה פתוח של קושי אישי מטעם הסובייקטית הספציפית שאותה מתאר ד.ר. – "אנשים משכילים, בעלי טעם גבוה ומעלה, רובם קשורים לגופי האקדמיה, התקשורת או היצירה" – אלא מכלול של שאלות חסרות פיתרון ו"גדולות" מאוד, בנוגע ל"פוליטיקה", "היסטוריה", ו"תרבות" בכלל, "תודעה והוויה".

    המאמר מעמיד בצורה חדה מאוד שני אופנים מנוגדים של ייצור תרבותי ("תרבות" הן במובן הרחב של בתי קפה וטיולים להודו, והן במובן המצומצם יותר של ספרות, אמנות, טלוויזיה וכו', וגם, כמובן, שיח אקדמי-אינטלקטואלי). שני האופנים המנוגדים האלה של ייצור תרבותי, האחד קולקטיביסטי ו"קהילתי" והשני אינדיבידואליסטי ואדיוסינקרטי, אולי יגיעו הקיץ, לפי המאמר, לכדי קונפליקט חזיתי. התחזית הזאת נראית סבירה מאוד, למעשה מתבקשת. יואב ל' מסכים איתה ולמעשה מצדד בה, מתוך נקיטת עמדה מפורשת בצד האחד, הקולקטיביסטי, של הדיכוטומיה. צ'יקי מנסה להצביע על שכבה שנייה של מורכבות לדברים, שאמורה לשמור את הקונפליקט המובנה שבין שני אופני הייצור התרבותי הללו תלוי באוויר, ללא פיתרון ולמעשה ללא קונפליקט מפורש, וכך לשמר בתקווה איזה יחס דיאלקטי מפרה בין "המרד התל אביבי" של אורלי קסטל בלום וכו' לבין הדרישות הקולקטיביסטיות "החדשות" שחייבות להופיע ולהתנסח מתוך ההתעוררות החברתית, כדי שאכן לא נסיים בחזון ביעותים דיסטופי של העמדה בשלשות אצל גדעון סער.

    הדיכוטומיה שמציב המאמר בין ייצור תרבותי אינדיבידואליסטי לזה הקולקטיביסטי מצניעה מאחוריה דיכוטומיה עוד יותר ארכיטיפית – זו שבין "ההוויה לתודעה" – בין השדה המטריאלי לזה הנומינאלי והסימבולי שמארגן רעיונית את הראשון, שלטעמי היא זאת שמגיעה לנקודת התכה *פוליטית* עם ההתעוררות החברתית – ולא רק בישראל, אלא גם, ובאופן חריף וגורלי יותר, במצרים (בין היתר), כשהאתגרים שעומדים לנוכח העם המצרי על התווך הזה שבין התנאים המטריאליים החמורים של הקיום שם לבין הטווח הנומינאלי שדרכו עליו, איכשהו, לנווט במסגרת התנאים הללו, עולים על אלו שעומדים מול החברה בישראל בכמה וכמה רמות.

    הדיכוטומיה תודעה/הוויה היא זו שעומדת מאחורי הדיכוטומיה של אופני הייצור התרבותי האינדיבידואליסטי/קולקטיביסטי, וההתנגשות הצפויה, אולי, בין האחרונים היא רק אדוות הגלים של ההתנגשות האמיתית שמתרחשת – שוב: באופן פוליטי – בין שני קטבי הדיכוטומיה הראשונה. התנגשות זו קיבלה ביטוי יפה מאוד בפרויקט "העולם אחרי הקפיטליזם" בבלוג הזה, אם איזו התפלגות, הן במאמרים שהופיעו בפרויקט והן בתגובות, לְרוב "מטריאליסטי" (המאמרים "הכלכליים" השונים) למיעוט "נומינליסטי" (המאמרים של תהל ושל עפרי). עמדתי היא שהעמדה המטריאליסטית, שבה דבקים רוב המשתתפים בבלוג הזה, החופפת באופן כללי לצד של "ההוויה הקודמת לתודעה" ולייצור התרבות הקולקטיביסטי, צפויה להתנגש בגבולות האפשרויות שלה עצמן, ומסיבות מטריאליות ישירות. בישראל כמו במצרים (ובכל העולם).

    הדיכוטומיה בין ייצור תרבות אינדיבידואליסטי-אדיוסינקרטי לייצור התרבות הקולקטיביסטי-קהילתי היא למעשה מסולפת, ומאחוריה מסתתר משהו אחר לגמרי. במסגרת הציביליזציה המודרנית-חילונית-ליברלית, זו שהמציאה בראשית המאה ה-19 את המושג "תרבות" מלכתחילה, אין, מעולם לא היה ולא ייתכן ייצור תרבותי "קולקטיביסטי" – אלא אם כן המדובר באותם מופעי תרבות אידיאולוגיים הקרויים תעמולה, אשר מהווים חטיבה נאה במסגרת הייצור התרבותי המודרני, ועם זאת זניחה באופן מהותי. התהליך הסוציולוגי שאותו מתאר המאמר הוא למעשה תוצר של היסטוריה תרבותית ארוכה מאוד שמדשדשת מזה זמן מה בחוסר המוצא שאליו הגיעה: התוצאה הלוגית הסופית של האתוס המודרניסטי של "התרבות" (במובנה הרחב ובמובנה המצומצם) כמוצר צריכה.

    הדיכוטומיה בין ייצור תרבות אינדיבידואליסטי-אדיוסינקרטי לייצור התרבות הקולקטיביסטי-קהילתי היא למעשה דיכוטומיה אחרת, בין אופן ייצור של תרבות המקבל על עצמו את היותו מוצר צריכה ותו לו, לבין אופן ייצור התרבות המנסה לשמר בתוכו איזשהו מומנטום שחורג "מעבר", כביכול, לתנאים המטריאליים-כלכליים-צרכניים של הממשות שלו. הפנייה לקולקטיביזם תיאורטי במסגרת הגניאולוגיה של אופן הייצור השני היא מתבקשת כשם שהיא חסרת סיכוי, ואינה אלא עדות מאוחרת למבוי הסתום ההכרחי של המודרניות-החילונית-ליבראלית של ההכרח בייצור של תוכן נומינאלי שיקיים איכשהו משהו שיהיה "מעבר" לסופיות המטריאלית של עצמו. האוצר והתיאורטיקן בוריס גרויס התייחס ספציפית לאמנות כשגרס שאמנות דהיום יכולה להיות אחד מהשניים: מוצר צריכה או תעמולה (אנטי-קפיטליסטית נניח), כשהוא מצדד באופן ברור באפשרות השנייה.

    הגניאולוגיה המודרנית-חילונית-ליברלית של "התרבות" (כאמור – מושג שהיא עצמה המציאה) מושתתת כל-כולה על המופע "התרבותי" כמומנטום של *בידול* מהמציאות המטריאלית היבשה שסביבו, כלומר מיושרת לחלוטין לצד הקוטב האינדיבידואליסטי-אדיוסינקרטי של הייצור התרבותי, מבלי יכולת באמת להתנתק ממנו לאיזשהו מומנטום קולקטיביסטי. כמובן ש"תרבות" קולקטיביסטית הייתה ועודנה קיימת, ובעוצמות משמעותיות – מחוץ למסגרת המודרנית-חילונית-ליבראלית, שם המושג "תרבות" לכשעצמו הוא עודף וחסר תוכן ממשי, כי במסגרת הזאת "התרבות" אינה נבדלת מהמציאות המטריאלית המקיפה אותה אלה ארוגה לתוכה, בעוד זוהי המציאות המטריאלית עצמה שמובחנת כטעונה כולה ב"מעבֵר" ערטילאי. אל ההבדלים בין האזורים הגיאוגרפיים-תרבותיים באופן שבו הדיאלקטיקה הקולקטיביסטית הזאת בין "התרבות" ל"מציאות המטריאלית" (תודעה והוויה) באה לידי ביטוי, ואל חשיבותם, לא אכנס כעת.

    תודה על המאמר המעולה.

    • יואב Says:

      היי נעם.

      שאלת תם, האם אני מבין נכון ואתה מגדיר את הפוסט שלי במסגרת פרוייקט העולם כשאחרי כפוסט כלכלי? מטריאליסטי? זה מעניין מאוד.

      • נועם א"ס Says:

        מה אתה עושה ער בשעות כאלה?
        עד כמה שהבנתי את הפוסט שלך, במרכזו עמדה הערכה של יחסי הקניין במסגרת הכלכלה הקיימת, והצעה אופרטיבית לשינוי צורת יחסי הקניין הללו – בראש ובראשונה דרך הניסוח שלהם בחוק. את כל זה אני מבין כניתוח מטריאליסטי של עניינים מטריאליים, ואפילו ממש "כלכליים", ברמה מאוד ישירה.
        אני מודה שבמחשבה שניה העיסוק של הפוסט בזכות הקניין כאלמנט (מכריע ומכונן) של "התרבות", ואפילו של "התפיסה/תודעה" (התרבותיות) הקיימות, בעיקר דרך המקרה הספציפי של קונסטרוקט "הקניין הרוחני", מתחכך קלות בזווית "הנומינאליסטית" – אבל לא זה היה הדגש של הפוסט. לדוגמה, בתגובות סביב עניין הקניין הרוחני, הצבעת על הדוגמה המתבקשת של הקריאייטיב-קומונס הספונטאנים שנוצרים ברשת (או שהרשת "מייצרת"): שיח "נומניאליסטי", לשיטתי, היה בנקודה הזאת מנסה למשוך לאיזשהו ניסוח ספקולטיבי לגבי "האדם" שנוצר, כביכול, מתוך המציאות של קריאייטיב-קומונס (= כמות אינסופית של אינפורמציה מוגשת בהתנדבות וכו', ללא גורם סמכותני שמקדד את הערך [הן הכספי-כלכלי והן האינטרינסי] של האינפרמציה, עם האפשרות לתקשר ישירות עם האינפורמציה וכן הלאה והלאה) – ולא נעצר ברמת ההסדר החלוקתי של הקניין שהקריאייטיב-קומונס מצביעים עליו, שזה מבחינתי, דיון מטריאליסטי.
        אגב אני חשבתי שהפוסט היה מצוין – כמו כמה מגיבים שהצביעו על זה – שזו ההצעה האופרטיבית *היחידה* שאני נתקלתי בה (סביב כל המחאה החברתית) שנראה שיכולה אולי להתפתח להסדר חדש וישים של יחסי קניין, שבאמת יכול להוות כיוון לחברה הוגנת יותר – אבל יש עם זה גם הרבה בעיות שצריך לעבוד עליהן (אני עם נטליה שזעקה מרה שבקושי לנהל את חשבון הבנק שלה היא מצליחה, ואתה רוצה להפוך אותה למנהלת נכסים…). ובכללי, כפי שפרטתי ארוכות – מטריאליזם "מעשי" בהגדרה קשה הוא חיוני לכל התקיימות ושיח פוליטיים עכשוויים, אבל בלי איזו שארית מטפיזית שתכונן מסגרת של יחס "חדש" לא בין "האדם" לקניין אלא בין "האדם" לעולם/חומר/קיום אני לא רואה הרבה טווח לשינוי מהותי של היחס בין אדם לזולתו.

      • יואב Says:

        תודה על התגובה. כמו שכתבתי בפוסט, אני חושב שזכות הקניין היא זכות חברתית, אולי הזכות החברתית ביותר – היא מגדירה חלק חשוב מאוד מהיחסים שבין אדם לחברו, ככל שאלו נוגעים לעניינים מטריאליים לפחות. בכלל, זכות הקניין היא מטאפיסיקה צרופה.

      • נועם א"ס Says:

        כרגיל, אין ממש וויכוח בנינו.
        אתה אומר "זכות חברתית" = אני אומר "אלמנט מכונן של התרבות".
        ההיגד הנהדר "זכות הקניין היא מטאפיזיקה צרופה" מצא חן בעיני גם בפוסט המקורי, אבל שים לב שזהו אחד ההיגדים היותר-מרכסיסטיים שאי פעם הופיעו בבלוג הזה: התכלית שלו, שמאפיינת את הטיעון המלא של ההצעה שלך, היא לשנות את ההגדרות של זכות הקניין דרך הפירוק והחשיפה שלה כ"מטאפיזיקה" (יעני, אידיאולוגיה), בעוד אני מבקש להצביע על ההכרח בבנייה, לא בפירוק, של מרכיב מטאפיזי-דוגמטי אפקטיבי כתנאי חיוני (לדעתי) ליחסים "חדשים" של "האדם" עם כל דבר שהוא.
        הדגמה מעולה לזה הופיעה באחד הטיעונים האהובים עלי בתגובות לפוסט שלך שטענו נגד ההיגד הזה עצמו (כמה טענו אותו, נדמה לי שיוסי היה אחד מהן): שזכות הקניין, פחות או יותר כפי שהיא קיימת כיום, היא הרחבה של זכות האדם על הגוף שלו – כלומר של הקישור הישיר והבלתי ניתן להתרה שאנחנו מבצעים בין הסובייקט הנומינאלי לגוף המטריאלי המאכלס את הסובייקט הזה. אז אנחנו בעצם ניצבים פה מול הרכבה קצת יותר מסובכת של ההיגד המקורי וזכות הקניין, כרגיל אם איזשהו שטח אפור שבעצם חולש על הוויה כולה (בלי שחור ולבן טהורים בכלל, אלא כאידיאות מופשטות), ששואל איפה אנחנו מעבירים את הקו בין "הפרטי" לחברתי-ציבורי – בבגדים שמכסים את הגוף הזה? בבגדים התחתונים? בסתימות של השיניים? בארבעת קירות המקלט של הגוף? במזון שנבלע בתוכו? בעסק שמקיים אותו?
        או – וזה משהו שמתקרב לטיעון שלי – שאנחנו מעבירים את הקו הזה בקישור העקרוני המקורי בין הסובייקט לגוף שלו?… כלומר, מרחיבים טת הטווח של ההיגד שלך: "היחס בין הסובייקט האנושי הנומינאלי לגוף שלו הוא מטפיזיקה צרופה".

  7. נטליה Says:

    נועם, הניתוח משלך אוד מעניין, אבל הבעיה עם דיכוטומיות, שהן כמעט תמיד מפספסות. אני חוזרת על דוגמת ערבי השירה: איפה זה נופל? מצד אחד, לקוטב האידיוסינקרטי וכו', אבל מצד שני, עדיין יש ע-ר-ב שירה, אנשים באים כדי להיות שם ב-י-ח-ד, קהילה וזה. נכון, יש שם הרבה אנשים שבאים להציג את עצמם ולהסתכל על עצמם דרך מבטי האחרים, אבל זה קורה גם בחתונות של חרדים. בקיצור, למה זה פחות עממי-אותנטי מדברים אחרים? כי זה לא קורה ב"שכונות"? למה אי אפשר להסתכל על שירה תל-אביבית, שאני חוזרת, מתהווה ומשתכפלת וזועקת מכל חור כאן בלי שום כוונות רווח כידוע, כתרבות עממית-אותנטית תל-אביבית? עכשיו אתה יכול לבוא לי שוב עם המלים הגדולות של הנאורות, המאה ה-19, המודרניזם, אבל עזוב שניה את המלים הגדולות, שאלתי שאלה קטנה. לדעתי זה לא נופל לקוטב הזה, ולא לזה, אלא למשהו אחר, ויש הבדל בין אינדיבידואליזם לבין ליברליזם, ע"ע סארטר.

  8. דרול Says:

    נראה לי כי התלונות על התדרדרות הנוער וירידת הדורות נשמעו ביוון הקלאסית ואין ספק שהיו לחם חוק באימפריה הרומית.

  9. נועם א"ס Says:

    הי נטליה
    את כמובן צודקת – הצבה דיכוטומית תמיד חוטאת למציאות (בכל זאת – הייתי חייב לשטח את הטיעון בשביל לטעון אותו), ואפשר ואולי צריך לטעון שערבי שירה "תל אביבית" (שבאחדים יצא לי להשתתף בעצמי, ואורלי קסטל בלום היא בלי שום ספק הסופר/ת הישראלית האהובה עלי) בהחלט מכוננים קהילה כלשהי, ובכלל כך גם "תרבות" של קהילה כזאת.

    השאלה שאת שואלת רחוקה מלהיות "קטנה", גם אם על פניו היא מצטיירת ככזו. היא תפוסה מכל צדדיה בחוטים שנמתחים לכל כיוון עד אינסוף. אני לא רוצה להאריך… כאמור, אין ספק שהתרבות "התל אביבית" מכוננת ויכולה לכונן קהילה. אבל כאן השאלה הזו מתפצלת בעצמה לשני היבטים (דיכוטמיים…) – האחד נוגע לתרבות האמורה עצמה כ"אובייקט אוטונומי", כלומר כישות שאמורה באיזשהו אופן לייצר את עצמה כאתוס בעל "חיים (ולמצער – הצדקה) משל עצמו", כלומר משהו שיאפשר לקהילה שאותה הוא מכונן לדבוק בו כבעל איכות עצמאית כלשהי מעבר להיותו מוצר צריכה (בלי קשר לאם כסף ורכישה בפועל מעורבים או שאינם מעורבים בפרקטיקה התרבותית הספציפית). מצד ההיבט הזה מופיע כשל יסודי שתיכף אנסה לפרט אותו.

    אם ההיבט הראשון הוא סוג של מטפיזיקה, ההיבט השני הוא כולו מטריאליזם והוא עוסק בשאלה היסודית "איך לקיים חברה (מקומית-ישראלית ועולמית) ללא עבדים" – מתוך ההנחה ש"התרבות" והאתוס שאותו היא מכוננת או מנסה לכונן, הם האמצעי היחיד לענות על השאלה הזאת.

    הכשל טמון באופן שבו שני ההיבטים האלה מתלכדים במסגרת הפרקטיקה התרבותית: מעשית, "התרבות התל אביבית" היא חלק ממסורת תרבותית ואתוס תרבותי מסוימים וארוכים מאוד שהתאפשרו ועדיין מתאפשרים הודות למעמד הספציפי שאותו הם מקיימים ומאשררים במסגרת חברת אדונים ועבדים גלובלית, מהותית על גב של מעמד גלובלי של חוטבי עצים ושואבי מים. אז אוקיי – מסורת או לא מסורת, אפשר לטעון לשבירה מהותית מהמסורת הזו במסגרת ערבי שירה נניח, ואף להוסיף שבהינתן תנאי הקיום המטריאליים של ההווה, הקהילה שמכוננת במסגרת ערבי השירה הללו היא בעצמה קהילת עבדים שזו התרבות שלה. קו הטיעון הזה יחזיק עד גבול מסוים: השוואה למצבם של עבדים אחרים המצויים נמוך יותר בשרשרת המזון הכלכלית, מן הסתם. כאן מופיע ההיבט הראשון והכשל היסודי שלו, שנוגע לאתוס "האוטונומי" של התרבות האמורה עצמה, שמושתת על היבט אמנסיפטורי מסויים שמתיימר להיות אוניברסאלי – כלומר תקף גם לאותם עבדים נמוכים יותר בשרשרת המזון, בעל פוטינציאל אמנסיפטורי שתקף גם להם, מבלי שבעצם יש לתרבות הזו את הכלים הרעיוניים לממש מהלך אמנסיפטורי כזה. כאתוס אוטונומי אי אפשר להעריך מה מהתרבות הזו ישאר ללא היומרה האוניברסליסטית שלה – היא לב ליבה. האפשרות של הסתגרות של התרבות הזו בתוך מסגרת קהילתית נבדלת אחת מתוך אינספור מסגרות נבדלות אחרות מצביעה על תהליך של שינוי יסודי בדי.אנ.איי של התרבות עצמה – שבשביל "לשרוד" תהיה חייבת לייצר את המטפיזיקה הספציפית של עצמה כישות נבדלת מהכלל האוניברסלי, ובעלת ערך שהוא "מעבר" לעצם ההתיכנות המטריאלית של עצמה…

    אני יודע שהדברים האלה מבולבלים וסתומים משהו – זה הכי טוב שאני יכול במסגרת התנאים הקיימים וכו' (סמיילי!)…

    • נטליה Says:

      נועם, תודה על ההסבר.

      שאלה קצת אישית – אתה רואה את עצמך שייך לקוטב המטריאלי, או חושב שקוטב זה משקף את המציאות, והתרבות המתיימרת-להיות-אוניברסלית שמתעלמת משואבי המים שתחת "יצרניה" היא חסרת תוקף/אפקט/הצדקה/יופי/טעם?

      ואם כן, איך אתה מסוגל לאהוב את אורלי קסטל בלום?

      דווקא רועי צ'יקי ארד שהוגדר פה כניאו-ליברל או משהו לא לא-רגיש לשואבי המים.

      ועוד שאלה, מעצבנת קצת – אם יום אחד המהפכה תצליח וכולנו נשאב את אותה כמות מים מדי יום, ונחטוב את אותה כמות עצים (בתקווה שהמים יהיו ניתנים למחזור והעצים לא יכרתו בכלל) – האם אז ישתנו מן היסוד כל ההגדרות של האומנות לדעתך? האם אז הדרך היחידה להיות אוניברסלי היא להיות אישי-קונכייתי-נרקיסיסטי? כי האוניברסלי כבר נמצא ב"מציאות"? האם תהיה אומנות בכלל במצב כזה?

      • נועם א"ס Says:

        הי נטליה, תודה על השאלות…
        "תפיסת העולם" שלי, so to speak, מבוססת מהותית על *סתירה פנימית* שבה משחקים באופן גס שני הקטבים האלה, מטריאליזם ונומינליזם, נניח, או יותר מדויק – ההוויה והתודעה, והקדימות הלא-קיימת של האחת על השניה (כל אחת מהם קודמת לשניה בו זמנית… אין מקור. הן ההתגלמות אחת של השניה). אני מאמין בכל ליבי ודעתי שהקיום עצמו (העולם החומרי, החומר לכשעצמו, ה"יש") מושתת על הסתירה הפנימית הזו ומהווה ביטוי שלה. אני רואה בניתוח המטריאליסטי את הכלי ההכרחי, הרלוונטי והלגיטימי היחיד, בפירוש החד וה"אמיתי" ביותר, לניתוח של המציאות החומרית בכלל, ובפרט של המציאות הפוליטית. ועם זאת, בקוטב השני, "הנומינאלי", מופיע המרכיב ההכרחי שממנו הקיום הזה "עשוי" – ברמה הפיזית, המטריאלית… זאת סתירה.

        התרבות המתיימרת-להיות-אוניברסאלית היא התרבות שלי – גדלתי בה, אני תוצר שלה, זו השפה היחידה שאותה אני באמת "דובר" ומבין – אורלי קסטל בלום היא דוגמה מתבקשת אחת מני רבות-רבות, כמובן. גם את צ'יקי ומה שהוא עושה אני מאוד אוהב, ומאמין בחשיבות של זה. אבל מעבר לרגישות החברתית שיש או אין במפעלי התרבות האלה, אני מזהה בהם (כחלק ממפעל תרבותי-היסטורי גדול ומקיף) כשל יסודי – אני מזהה אותו מתוך העמדה האישית שבה אני מוצב בתוך התרבות הזו, ומציב אותו על רצף היסטורי , ומאמין שאני מתקיים ברגע היסטורי מסוים שבין היתר מאופיין במסה קריטית שאליה הגיע הכשל המסוים הזה. התרבות הזו היא יחודית בין היתר באופן שבו היא מבינה את עצמה (וכל דבר אחר) כישות היסטורית (גם ההיסטוריה היא המצאה של התרבות הזו) – כלומר כישות בעלת סוף תיאורטי ועם זאת הכרחי בהגדרה. אני טוען שבאופנים חשובים ומשמעותיים הסוף הזה, שהיה חייב להגיע – הגיע (ובמובנים אחרים לא – זה דיון שלם כמובן).

        אמנות או "תרבות" היא בהחלט אופן כזה שלגביו אפשר לטעון שהוא הגיע לסופו ההיסטורי (אני לא היחיד. תיאורטיקנים של האמנות כמו ארתור דנטו ורוברט גרייסון טוענים את זה מאז שנות השמונים) – הטענה היא ש*הערך הנומינאלי* שמופיע במילה "אמנות" (אוניברסליזם ומה לא) הוא שנגמר – לא הפרקטיקה החומרית עצמה. כלומר ייצור של אמנות ממשיך – רק לא כ"אמנות"… כך שהשאלה השנייה שלך ממש לא מעצבנת – היא חשובה ומרכזית. אני לצערי לא מאמין במהפכה (למעט מהפכה של עולם החומר עצמו), אבל בכל הנוגע לשאלות שהצבת, עד כמה שהבנתי משגת – המהפכה הזו כבר מתרחשת, ומזה זמן מה (ההגדרות של האמנות משתנות עד כדי קירקוע מושג האמנות עצמו בפועל למשהו שהוא אינו "אמנות"; אמנות פוסט-מודרנית כולה מבוססת, במידה רבה, על הסתירה המרתקת של הקונכיתיות הנרקיסיסטית כביטוי האפשרי היחיד של אוניברסליזם – כשהקולקטיביזם הנוכחי הוא אכן ריאקציית-נגד למגמה הזאת, אבל אני טוען שהוא נידון לשחק בתוך המגרש שלה, בלי להפוך את השולחן, אלא, כאמור, דרך ביטול עצם הרעיון של "אמנות" וכו', והחלפתו ב"משהו אחר" וכו').

  10. יואב Says:

    בתור מי שלא ישן באוהלים, מאוד מסקרן אותי, לאור הטקסט הזה, לדעת כמה מאותם מקריאי שירה וכו' ישנו באוהלים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: