חמישה-עשר סולברג

by

יפתח כהן ועמר שץ  

דורית ביניש פורשת. לא משום שפסיקותיה האמיצות נבלמו בחומות בצורות של הפשיסטים הישראליים וריקושטים וכידונים כבר ממילא עמדו להחריב את בית המשפט העליון שלה, והיא מתפטרת בלית ברירה במעין אקט אחרון של התרסה. דורית ביניש פורשת רק בהגיעה לגיל שבעים, לא חודשיים קודם לכן וגם לא שתי דקות, ולא לפני שהשלימה שנים רבות של פסיקה תומכת כיבוש, וותרנית תמיד ביחס לצבא ולשלטונות, שבתקופתה הלכו והיו יותר אלימים ופחות טובי מזג כלפי כולנו. על כסאה יתיישב, במוקדם או במאוחר,  השופט מהתנחלות נועם סולברג, וזה מעצבן את השמאל הקטן, שמיהר לשגר לירושלים שליחים ועצומות.

השופט אדמונד א' לוי פרש מבית המשפט העליון לפני חודש-חודשיים. הוא חובש כיפה, פניו המצומקות מכורכמות תמיד, בעבר היה ממלא מקום ראש עיריית רמלה (הליכוד). כאשר מונה לבית המשפט העליון, היה זה בלחצו של שר המשפטים מאיר שטרית, במסגרת עסקה סיבובית שעשה עם נשיא בית המשפט ברק. במובן זה היה אז אדמונד לוי בן דמותו של נועם סולברג בתיאטרון הקטן שהעלו בפנינו שר המשפטים נאמן ונשיאת בית המשפט ביניש. אדמונד לוי איש רזה, ובעיניים שלו לא נדלק שום זיק שובבי, כאשר לאחר ששמע ברצף עשרה עורכי דין של טיפוס 'רודף אמבולנסים', יורד אליו פתאום מהקומה השלושים ושבע עורך דין מסוג 'פרקליט צמרת'. אפילו אחרי עשר שעות עם בני נהרי לא מתחשק לאדמונד לוי לקרוץ לדוד ליבאי או לאלי זוהר שביחד איתם הוא רוצה ומוכן להפסיק להיות השופט: לשלב את מבטו במבטם, ומדי פעם אפילו ללעוג בקול רם לטיעונים של המתחרים בצד השני. אדמונד לוי ממש לא עשוי מחלומות מתוקים על שופטים ליבראליים. מתחת לקפלט יש לו כיפה ואין לו לחיים ורדרדות או משמנים של מנטעש שיברחו לו קצת מתוך הגלימה, כמו לרבים מהסולברגים שיושבים לצידו על הכס.

ועד שיתנחל נועם סולברג בבית המשפט העליון, יהיו פנויים שמה גם הכסא של לוי וגם הכסא של ביניש, והם כסאות זהים לחלוטין בצורתם ובצבע האדום שלהם. וכך בעצם יכולנו לומר: על כסאו של אדמונד לוי יתיישב המתנחל נועם סולברג. אבל בגלל חיבתם המופרזת לאירוניה, יעדיפו היוסי שרידים לדמיין איך דווקא על הכסא של ביניש יתיישב עכשיו המתנחל נועם סולברג, וצעקה מרוגשת תקרע את חלומם המתוק. אילו ידעו אנשי ונשות השמאל הקטן באמת להילחם בכיבוש ולהגן באופן אפקטיבי על זכויות האדם, אז הם דווקא היו מתנגדים בכל מאודם לבית המשפט של ביניש, והכול במטרה אחת: לפרוק את משטר הכיבוש מחרבו הבוהקת, ממקור הלגיטימיציה של 'הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון' – הלא הוא בית המשפט העליון, שנחשב בעולם לאיזה 'בית משפט של זכויות אדם', בעוד שלמעשה הוא בית משפט תומך-כיבוש, שעסוק מצידו כל הזמן בהעמדת פנים אחרות. ואם השמאל הקטן היה מבין את זה ונהיה אמיץ איכשהו, אז הוא היה בכלל מדמיין לעצמו בבעתה איך נועם סולברג מתיישב בכל זאת על הכסא הפנוי של אדמונד לוי דווקא, ועל זה השמאל הקטן היה מתעצבן כל כך וקורא לכולם בצעקה גדולה: ראו איך על ארבעה עשר כסאות בעליון כבר יושבים סולברגים, ועכשיו אפילו על כסאו המרופט של השופט הנאור אדמונד לוי מושיבים לנו עוד סולברג אחד!

שמכל שופטי העליון, רק אצל אדמונד לוי לא כילינו זמן לריק כאשר ביקשנו אישור יציאה לעבודה בעבור נערים פלסטיניים מסילוואן, שמוחזקים במעצר בית כבר שנתיים, בגלל אישום  שזרקו 'שלוש' אבנים. השופט לוי שמע שלזריקת האבנים בסילוואן קדמה פציעתם הקשה של שני תושבי הכפר, שנורו בידי מתנחל-חייל שחקירתו המרושלת נחתמה בניקויו מכל חשד, וידע שבכל בית שני בכפר סילוואן עצורים אח אחד או שניים שכלכלת המשפחה כולה על כתפיהם. שמכל שופטי העליון, רק אצל אדמונד לוי באנו עם מבקשי מקלט הנמקים שנים רבות במכלאות של אלי ישי, ולא הצטערנו אחר כך על הדרך שעשינו מתל אביב לירושלים. שמכל שופטי העליון, רק אדמונד לוי דחה בשתי ידיים את שנאת הזרים מטעם המדינה ושחרר את העבדים הזרים מכבילתם לאדוניהם הישראליים.

אבל השמאל הקטן, אצלו משום מה הלב מתפלץ למחשבה שהסולברג יתיישב דווקא על הכסא של ביניש, והוא עדיין ימחא כפיים לביניש גם כשתיתן למדינה ארכה נוספת לפינוי 'מאחזים' שנבנו על אדמות פלסטינים, ארכה בדיוק במידות הזמן שיספיק לוועדה ממשלתית מפוקפקת למצוא איזו דרך להלבין בדיעבד את שדידת הקרקעות. על אחת הקרקעות השדודות הללו עומד בינתיים ביתו של הסולברג החדש בעליון, בריה סייבורגית שרגלה האחת מחוץ לשטח השיפוט הישראלי, וזו האחרת במיניסטריון השיפוט הישראלי, העמוס מעל הראש בהדפסת ארכות להמשך השוד והגזל. לכן הדיל שרקחה ביניש למינוי סולברג אינו מגונה בעיניה. גם המינוי הזה כשלעצמו הוא בעצם עוד ארכה לכיבוש.

לכן גם המתנחלים לא צריכים לחכות לנועם סולברג שיבוא לעליון. בינתיים מספיקה להם גם רק ביניש בהיכל. ללא ייסורי מצפון מיוחדים היא אומרת לעצמה: עכשיו יש חוק והוא אוסר שדידת קרקעות ככה מפלסטינים? וככה עכשיו החוק אומר לפנות את שודדי הקרקעות? אז בינתיים אתן ארכה לפינוי ה'מאחזים', ובינתיים החוק יואיל להמתין קצת, שישב איפה שהוא רוצה רק בגדר העתירה, עד אשר החוק ישונה.

שופט טוב צריך להוביל את המשפט כנהג קטר שמקפיד שכל החלונות בקרונות יישארו פתוחים, כדי שהנוסעים ידעו תמיד לאיזה כיוון הם הולכים. בהחלטותיה של ביניש, ברגע הכתבת ההחלטה, לאחר דיון ארוך, העותרים – פעילי זכויות אדם ופלסטיניים ופליטים – הם תמיד מזדעזעים  מירידה פתאומית של הרכבת מהפסים. שעד לפני רגע ביניש עוד התקצפה כולה על המדינה ולא קיבלה שום תירוץ לתחבולות ולמאחזי העיניים שהיא נוקטת, והנה בסוף הדיון היא קוצבת עוד ארכה בת חצי שנה-שנה, עד לדיון הבא. לאתרי החדשות באינטרנט זורמת רק ביקורתה המבעבעת של ביניש ומה זה משנה עוד חצי שנה של ארכה, הפשיסטים מצידם נשנקים בין התקף תג מחיר להתקף, והשמאל הקטן מזנק ממהר להגן, אם צריך בגופו, על הנשיאה הטובה. גם בימים שארבע מאות אלף אנשים צעדו ברחובות, הנשיאה נשבעה אמונים למחאה והכריזה שמעתה נקבל ממנה 'בית משפט חברתי'. אחרי שהישראלים החדשים חזרו לבתיהם הצרים מדי או הלכו לעשות מילואים, השמאל הקטן לא שם לב שאחד הסולברגים שמנתה לה ביניש, במקום להיות שופט  'בית משפט חברתי', הוא אישר ללא שום ארכה ודחיות את פינויים של חסרי הבית מהרחובות והמאהלים.

לו תישמע דעתנו, יפסיק השמאל הקטן להפלות בין סולברג לסולברג. ואז, עם יד גרועה כל כך של חמישה עשר סולברג מחוץ לארון בבית המשפט העליון, אז כבר נראה איך בן ארי ומרזל ונתניהו מנצחים את המשחקים העתידיים בהאג.

תגים: , , , , , , , , , , , , , ,

34 תגובות to “חמישה-עשר סולברג”

  1. אייל גרוס Says:

    אני גם תהיתי הרבה על הפער הזה בו הימין מודיע שישלט את שלטון השמאל מבג"צ בעוד שבג"צ הוא מכשיר כיבוש רציני (תרתי משמע). אבחנה מעניינת לגבי בייניש שמזדעזעת, וכולנו יודעים שכפרקליטה הזעזוע מפגיעה ב"שלטון החוק" וההתעקשות שלה בפרשת ארגון הטרור היהודי ופרשת קו 300 הראו על אומץ וקנו לה אויבים, אך בבית המשפט התוצאה הרבה פחות מרנינה. שמחתי אגב שהיום בהארץ גם מירב מיכאלי וגם עודה בשארת כתבו דברים על התפקיד ה"ימני" של בית המשפט בהכשרת הכיבוש ועוד. ולגבי לוי – זכורה לי היטב פסיקתו המצויינת בדעת מיעוט על קצבאות הבטחת הכנסה. אבל מצד שני אני זוכר גם את דעתו בדעת מיעוט על אי חוקיות ההתנתקות. אפשר לתייג את הדעה ההיא בפרק האזוטריה והסימבוליקה, אבל אם כבר עושים פרופיל שלו זה חלק מהסיפור ומבחינה זו הוא לא רק "מכשיר" אלא אף "מקבע" התנחלויות וכיבוש לא פחות, ואף יותר מאחרים. מעבר לכך אנו נשארים עם הדילמה הנצחית האם הקצת גבולות או מעט מאוד ריסון שלפעמים מקבלים מבית המשפט שווים את הלגיטמציה שהוא נותן לתמונה הגדולה של הכיבוש ועוולתיו. מאחר והריסון הזה די נדיר ומינמלי אולי לא. אבל לא בכדי סיים דייב קרצ'מר את ספרו בהשארת השאלה פתוחה… ועוד דבר אחד "השמאל הקטן" זה בדיוק מה שעופרי כינה כאן "פרקטיקת ההוקעה בשמאל". אפשר היה להביא את כל הטיעון שלכם גם בלי זה.

    • דרול Says:

      מירב מיכאלי יכולה לנתר עד לגובה המגפיים של החברים הנאציים של סבא שלה , אבל זה לא ישנה את העובדות.
      בבתי המשפט שולטת אוליגרכיה צרה ,ניאו שמאלנית ומנוונת, כמו באקדמיה ובתקשורת. המצב שם רחוק מאוד מלשקף את תפיסת העולם הרווחת אצל אזרחי הדמוקרטיה הישראלית.

      • אסף Says:

        סחתיין דרול, תשמור על הרמה התרבותית.

        אבל אתה מפספס את כל היופי שבטוקבקייה. כאן זה המקום בו אתה יכול להשפריץ ביוביאדה תחת שמות כמו "יהודה המכבי" (או נניח "זמואל"). אבל לעשות את זה כשליד הטינופת שאתה כותב מופיע הפרצוף האמיתי שלך?

        אייי-אייי-אייי.

      • דרול Says:

        אסף , כרגיל אצל בני מינך אתה מתבסס על רסיסי מידע ומגיע למסקנות שאין להן קשר משמעותי עם המציאות.
        לצורך העניין , מה אתה כבר יודע על הודעות שאני רושם עם פרצופים כמו שלך?

    • Iftah Says:

      איל ידידנו – אפשר שההתנחלות לא חוקית והפינוי גם הוא בלתי חוקי. בכל אופן ביחס לטקסי הוקעה, אנחנו בהחלט משתתפים בכאלה ומוקיעים את השמאל הקטן, עליו כתבנו בהרחבה כאן
      http://mitnagdim.wordpress.com/2010/08/10/20/

      • אייל גרוס Says:

        יפתח ידידי אתה יודע שאני אוהב אתכם ואפילו בדרך לבית המשפט להגשת אותה עתירה של שלשתכם (אותך לא ראיתי מזמן, לשניים האחרים דווקא תספורות טובות!) יעצתי בטלפון ככל שיכולתי שלא היה הרבה. ובכל זאת: לאה צמל, אביגדור פלדמן, חסן ג'בארין, הם כולם "השמאל הקטן" שצריך להוקיע? בסך הכל היתה להם גישה אחרת על איך להתמודד עם מצב מורכב. הלוואי שמישהו מאיתנו ב"שמאל" היה יודע שהדרך הנכונה היא בכיסו. אם הייתי רוצה להכנס לדיסרטציה אז אפשר היה דווקא לשאול האם העתירה לבגצ היא המעשה ה"קטן" או ההחלטה לא לעתור אליו לעתים. בכל מקרה אני לא מבקש להכריע בין אלו ולא לקרוא לאף אחת מהדרכים האלו קטנה. כמו רבים וטובים אני די מבולבל מה הדרך הכי פחות מזיקה להתמודד עם המצב. ויש גם חלוקת עבודה שזה גם בסדר. ואשר להתנתקות – אפשר, אבל לא ממש משכנע, ופסק הדין ההוא הוא גם חלק מסיפורו של לוי. (כמו שפסק דין המסיק הוא גם חלק מסיפורה של בייניש).

      • יאיר poes Says:

        אם אתם מוקיעים לפחות תאייתו נכון חסן ג'בארין הוא עדאלה, לא עדאללה, כל פעם שאני רואה את הלמד הכפולה הזאת סומרות שערותיי אין שום קשר לריבון עולמים אלא לשורש עדל הוא צדק

  2. Yael Berda Says:

    פוסט חשוב. אדמונד לוי היה השופט היחיד שלא זרק אותי במדרגות כשבאתי עם כל מיני תיקים על אפליות וערעורים על בית המשפט הצבאי. יותר מהכל זכורה לי לטובה דעת המיעוט שלו בבג"צ נגד הפסיכומטרי מתישהו ב 2004. הוא קיבל את הטענות וכתב אז שהמבחן הופך ציבורים שלמים (המזרחים והערבים) לחוטבי עצים ושואבי מים ומונע מהם את כרטיס הכניסה לאוניברסיטה. זה כמובן לא עזר לנו. אבל אדמונד לוי איננו תמונת המראה של בייניש, הוא תמונת המראה של חשין.

    • אלברט פירות Says:

      צודקת במאת האחוזים. לוי וביניש, יחד עם ג'ובראן, הם המודרים האמיתיים מהשיח הישראלי. חשין וברק הם הדגל של צרות האופקים והחשיבה הסקטוריאלית. אני ואפסי עוד.

  3. אביגדור פלדמןי Says:

    עומר ויפתח היקרים
    מסכים לכל מה שכתבתם על השופט אדמונד לוי כדאי להזכיר שהיה בדעת מיעוט יחיד בעתירת קיצוץ גומלת השלמת הכנסה בעוד השופט חשיו התלוצץ ״אז מה יאכלו קוטג1 אחוז במקום 5 אחוז״
    עזב את העליון בלי טקס בלי נשיקה מן השפתון הורדרד של בייניש וגם נעל נעלי עור שחורות מהוהות (מן המחקר שלי על נעלי השופטים בביהמש העליון)
    היה אכו אימת הסניגורים הפליליים בעל מזג רע מחמיר בענישה אבל ואמיץ ומזכה גם בדעת מיעוט מתכוון להקדיש לו מאמר פרידה

    אביגדור

  4. דרול Says:

    בליל של פטפוט צווחני , מופרך וצר מצח , בדיוק בשיעור קומתו של השמאל הננסי והמפוגג.
    מה שכן , אני מהמר שגם סולברג יפתיע בדיוק כמו אדמונד לוי.

  5. יואב Says:

    בקשר לכסא של בייניש, למיטב הבנתי אם סולברג ימונה לעליון בסבב המינויים הקרוב, אז הוא ככל הנראה יתמנה לנשיא ביום מן הימים לפי שיטת הסניוריטי. כך שזו לא רק שאלה של אם ימונה, אלא מתי ימונה, עבור המחנות השונים.

  6. אזרח Says:

    איזו אירוניה, השופט לוי שכתב פסק דין בן עשרות עמודים ובו הסביר מדוע יש לבטל את ההתנתקות (ממש כך), וקרא למנוע את "קריעת היישובים היהודים" מחבל עזה, פתאום הופך ליקירו של השמאל הלכאורה גרעיני, הלכאורה נאור-על-אמת, אותו מתיימר לייצג כותב הבלוג. איזו עליבות, כשכותב טורים, שמאוהב בכתיבה של עצמו, אפילו לא טורח לבדוק קצת, לנבור, מעט לשלוף, ולגלות שאת פסק הדין הכי פוליטי, הכי ימני, הכי מתנחלי, הכי פשיסטי כתב לא אחר מאשר השופט לוי.

  7. Drevney Says:

    כל זאת ועוד.

    רק בשבועות האחרונים ביטלה הנשיאה השמאלנית את זכותם האוטומטית של אנשים להתפטר ותוך שהיא מנופפת בכוונותיהם ה"אמיתיות" לשפר תנאיהם, היא החליטה על החזרת הצמיתות.

    ובמקביל בית הדין שלה אסר על ההסתדרות לקיים שביתה כללית ושלח אותה להתדיינות אינסופית עם האוצר.

  8. ידין Says:

    יפתח ועמר וגם אביגדור.
    הרי שופטי בית המשפט העליון לא יכולים היו לכתוב את כל פסקי הדין אשר הכשירו את הכיבוש, אם עורכי דין כמונו לא היו פונים אליהם ומבקשים מהם להכריע.
    האם אנחנו יכולים להסיר מעצמנו את האחריות להכשרת הכיבוש?

    • עמר Says:

      להכריע = אפשר היה להכריע גם אחרת, ומשום כך האחריות היא דווקא לחייב אותם להכריע, ולהכריע נגדנו

  9. יאיר poes Says:

    הפאנץ' ליין בעייתי. מהאג תצא ישועתנו? דאוס אקס מקינה? במידה רבה כל המאמר נופל שם. כי אם כל הפואנטה זה לנסות להבחין בין ניכוס בית המשפט העליון לטובת רטוריקה אתנו-מעמדית, לבין שאלות של צדק ומשפט שמסוגלות לחתוך דרך הרטוריקה הזאת, אז איך ולמה בדיוק אתם מציגים את האג כאיזה בית דין של מעלה, ערכאה שמיימית כזאת, שאיכשהו בייניש וברק חוסמים בגופם את הדרך אליה.

    • עמר Says:

      ברור שהאג לא יושיע משומדבר אבל הוא אם תרצה הBDS המשפטי, שיחד עם מהלכים אחרים יזרז ההכרה בישראל כמשטר אפרטהייד. כל עוד בגץ נתפס בעולם כערכאה לגיטימית שמקיימת ביקורת שיפוטית אפקטיבית, לא קמה סמכות אוניברסלית לטריבונאלים מעבר לים, ובמובן הזה כל עוד ברק משיק כוסיות בטרקלינים של אונ' יל, המהלך הזה נחסם.

      • יאיר poes Says:

        תקן אותי אם אני טועה, האג הוא סמכות אוניברסלית בעייתית למדי, עם רקורד לא מאד משכנע. חולשתו העיקרית נובעת מכך שכמו מוסדות אחרים מהגי-20 ועד האיחוד האירופי הוא לא נשען על מנגנון דמוקרטי בשום מובן של המילה ולכן הלגיטימציה שלו בסימן שאלה. זה מוסד טכנוקרטי שנולד בדרג בין מדינתי. בסופו של דבר הוא משקף את סדר היום הפוליטי הבינלאומי, יכולתו לאתגר את סדר היום הזה מוגבלת להחריד.
        לשון אחר: השאלה היא מתי ישראל תאבד את יכולתה להשפיע על סדר היום הפוליטי, ואז יופעל עליה לחץ שילך ויכבד. זו שאלה פוליטית, לא משפטית.

      • ארך אפיים Says:

        אני מניח שאפילו הליברמנים למיניהם מודעים מספיק לחשיבות של בג"ץ בקטע הזה, כך שהם תמיד ישאירו לו פתח מספיק, גם אם הם ימשיכו לתקוף אותו לצרכים אלקטורליים.
        ואני מסכים אם יאיר לענין האפקטיביות של מערכת החוק והמשפט הבינ"ל. אם יהיה רצון פוליטי אמיתי של הקהילה הבינ"ל (כולל ארצות הברית) לכופף את ישראל, אז הם יכופפו עם או בלי החלטות של מועצת הביטחון ושל בית הדין הבינ"ל. וכל זמן שאין רצון פוליטי כזה, כל ההחלטות של כל הגופים הבינ"ל וכל המאמרים המלומדים של המשפטנים לא ישנו כלום. במובן הזה מערכת המשפט הבינ"ל לא שונה מבג"ץ. אפשר לדחוף שם משהו קטן מדי פעם, אבל לא להשיג שינוי אמיתי על הקרקע. כך שלהאשים את בג"ץ שהוא מונע טריבונלים עם סמכויות אוניברסאליות זה קצת לא מציאותי.

      • יותם Says:

        השאלה היא עם מי ברק משיק כוסיות. ההישענות על "העולם" ובפרט על ארה"ב כקריטריון ללגיטימיות מריחה מצביעות שהיא בלתי נסבלת אפילו בתוך שיח המשפט הבינלאומי. מיטב משפטני הרווארד (אני לא יודע לגבי ייל) השתתפו בניסוח FM-2, מדריך של הכוחות המיוחדים האמריקאים שעמודים ניכרים ממנו מסבירים איך להרוג אנשים באפגניסטאן. מבחינה זו, המשפטנים הישראלים הם מבחינתם שותפים לדרך ולא פירורי אקזוטיקה של דמוקרטיה מזרחת תיכונית מתגוננת. באיזו זכות, אם כן, יסרבו משפטני ייל לארח את ברק בטרקליניהם?

      • דרור בל"ד Says:

        צודק יאיר. מאמר חשוב של בשארה בנושא זה Suing for war crimes
        weekly.ahram.org.eg/2009/937/op1.htm
        ליותם. ראה מאמר של גדעון לוי – ברק שולח מייל לייל
        haaretz.co.il/opinions/1.110672

  10. עמר Says:

    בעיניי אין דבר כזה שאלה משפטית או של צדק, וכמו שאוהבים למלמל בגילמן, אין דבר שאינו פוליטי. לכן האבחנה שלך בין דיסקורס אתנו מעמדי ובין משפט וצדק אינה קיימת בעיניי. לכן גם אתה צודק שהאג שקול להפצצות המערב בלוב.

  11. יפתח Says:

    איל, כשאמרנו השמאל הקטן כוונו כלפי יוסי שריד ו'מכתב פרידה לנשיאה ביניש' שלו, ומעבר למנהיגים הפוליטיים של השמאל הקטן חשבנו גם על כל אנשי ונשות השמאל שכינינו קטן, שכולם כולם יוצקים תמיד מים על ידי בית המשפט (וחלק אומנם גם מעבירים עליו מדי פעם ביקורת מופשטת בין השורות). בהזדהות עוורת כזאת עם בית המשפט, הם גם משחיתים את עצמם ומחסלים את כוח הפעולה שלהם – כי למעשה בתוך תוכם הם נעצרים תמיד איפה שבית המשפט מחליט לעצור לפניהם, ובנוסף הם גם מבססים עוד ועוד את מאחז העיניים את האשליה ביחס לארמון הקוסם מארץ עוץ בירושלים, שבו מחזירים למסכנים את מה חסר להם (מהכיבוש, מהגזענות של המדינה). אנחנו מצידנו דווקא עותרים במחשבה שגם להפסדים בעליון יש חשיבות גדולה, שבית המשפט העליון יכריע – ואם הוא יכריע הכרעות שמתאימות למשטר כובש ומושחת, אז אולי בסוף בית משפט כזה יחדל להיות המצפן של השמאל הקטן והוא גפ יהיה פחות אפקטיבי לשימוש השלטון בזירה הבינלאומית ('בית המשפט העליון הוא הבטחון של ישראל' – ניצן הורביץ מהיום, ומהפה שלו לכל קונסול וקונסול ישראל בעולם). ואולי גם לאה צמל עותרת מהסיבות האלה, אני לא יודע, ומכל מקום הבעיה שלי היא עם מי שמפחד מפסיקות רעות בעליון ולא איתה.

    • ארך אפיים Says:

      הבנתי. אז גם אתה וגם השמאל הקטן עותרים לבג"ץ, אבל הם מקווים להשיג משהו ואתה רק מקווה לחשוף את האיוולת שבניסיון.

      כמו הסיפור על האיש שקבע פגישה בבית קפה. עברה שעה והבחורה לא הגיעה. עוד שעה וכלום. אז הוא מחליט: אם היא לא תגיע עוד רבע שעה, אז אפסיק לחכות ואשב לי כאן לבד!

  12. אסף Says:

    תודה על מאמר מעולה ומעורר מחשבה ודיון.

    עם זאת, גם אני מצטרף למסתייגים בעניין ההוקעה. בעצם הכינוי "השמאל הקטן" אתם נופלים בדיוק למלכודת שאתם מצביעים עליה: זניחת המאבקים האמיתיים על צדק חברתי וצדק ממש (תודה לנירית בן-חורין ומיכאל ספרד על ההבחנה) – זניחת המאבקים האלה לטובת מלחמות-תרבות עבשות. המסר העיקרי שלכם הוא שבייניש שירתה את הכיבוש יפה, אלא שהסמל התרבותי-חברתי "מתנחל בעליון" הוא זה שמקפיץ את השמאלן-קונצנזוס הממוצע (שבייניש "עוברת מסך" אצלו בקלות), הרבה יותר מעוד ועוד הכשרת כיבוש מכס נשיא בית המשפט.

    אגב, את המסר הזה שלח כבר גדעון ספירו לאהרן ברק עם פרישתו, במאמר שהתפרסם לראשונה ב"יש גבול" לפני כמעט חמש שנים. http://hagada.org.il/2007/01/07/%D7%A1%D7%9E%D7%A8%D7%98%D7%95%D7%98-%D7%90%D7%93%D7%95%D7%9D-%D7%90%D7%94%D7%A8%D7%9F-%D7%91%D7%A8%D7%A7-%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%A9%D7%94-%D7%94%D7%A0%D7%95%D7%A9%D7%90%D7%AA-%D7%A2%D7%99/

    אבל ההתנפלות שלכם על ה"שמאל הקטן" היא מעין תמונת ראי של אותה תגובת בטן מגזרית שאתם מזהירים נגדה. זה הרי החלום הרטוב של אליטות הכוח: שכולנו נמשיך לכתוש ולהתיש זה את זה בהפרד ומשול נצחי. הבעייה עם הציבור הגוש-אמוני אינה שהוא דתי ולא מאמין באבולוציה, או אפילו זה שהנשים שלו לא "משוחררות" כמו שהיינו רוצים – אלא זה שהוא הפך עצמו לחוד החנית של הכוחות המשליטים מציאות ממאירה ורצחנית על שני העמים.

    כמו שאתם מציינים, מי שמתמקד רק בחוד, ולא רואה לא את החנית ולא את הגוף העצום שמפעיל אותה – לא יגיע לשום מקום. אבל קשה מאוד לעזור לאנשים להבין מה לא בסדר ולגרום להם לראות את המציאות, כשאתם הופכים באותה נשימה גם אותם לאויב.

    • דרול Says:

      רק בעניין ההערה על גוש האמונים.
      אתה צריך להבין שהשמאל הפך את הגוש להיות חוד החנית של אויביו.
      לגוש עצמו , לא הייתה שמץ של כוונה כזו , הוא מאוד ממלכתי ודוגל בהלאמה ובערבות הדדית , באופן כמעט מרקיסיסטי.
      ברגע שהשמאל הציג את הערבים כקרבנו הוירטואלי של הגוש , הוא למעשה הפך את הגוש לאוייב.

  13. יואב Says:

    בצמוד לפוסט זה, פורסמה אתמול גם הכרעתו של העליון בערעור בו מעורבים כל גיבורי הפוסט, כולל אלו שלא נזכרים בו בשמם. שווה לעיין בה.

  14. אייל גרוס Says:

    יפתח כתבתי את זה כי הפנית להוקעת ה"שמאל הקטן" למאמר בו הזכרת שג'בארין, צמל ופלדמן קראו לכם לא לעתור. הדילמה אם לעתור כשנפסיד או לא היא דילמה מוכרת ולעתים עותרים כשיודעים שנפסיד ולעתים לא. בכל מקרה, אפרופו בייניש אל מול לוי, דווקא היום לוי וגרוניס פסקו להשאיר תאומים בני 15 בלי מעמד בעוד שבייניש בדעת מיעוט חיובית יותר (אניח רואה שיואב קישר את זה). אני חושב שחשוב לשמור על פרוורציה גם לגבי השופטים האלו… והסיפור של כל אחד מהם הרבה יותר מורכב ורב ורבדים מבחינת הפסיקות שלו…

  15. יסמין Says:

    בראבו בראבו. אבל הבעיה שלנו היא לא השמאל הקטן כי אם השמאל הגדול, השקרי, הכובש, הנלחם והעושה מילואים ואוהב את המדינה ואת הדגל – הוא זה שיוצק מים על ידי בית המשפט. השמאל הקטן, שגם אתם בתוכו, זה שלא קונה את הקשקושים הליברליים, דווקא יודע להילחם אבל למרבה הצער הוא קטן מכדי שיישמע קולו.

  16. אייל גרוס Says:

    סליחה על האיחור אבל לרגל שיעור נזכרתי בעוד פסק דין "נפלא" שכתב לוי, על הפעוטה בת ה 3 איניאס אל אטרש, שהיתה צריכה מקרר שישמרו בו הזריקות לסרטן בו חלתה, אך לוי כתב שזו אשמת הוריה שהם בחרו לגור בישוב לא מוכר בו אין חשמל ודחה את הדרישה לספק חשמל. מצד אחד מחזק את הטיעון לגבי בג"צ, מצד שני מחליש את הטיעון המשתמש כאילו לוי טוב יותר.. ברק וגרוניס הצטרפו…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: