למה אני מייצג את עצמי?

by

יותם פלדמן

לפני כשנה הסתבכתי בעניין פלילי מסוים. מבלי להרבות בפרטים משפטיים יגעיםֿ חלקם שנויים במחלוקת ועומדים לפתח בית הדין אומר שהמעשה בו הואשמתי היה די טריוויאלי ונטול קורבן. הוא לא היה קשור בתפישה פוליטית מסוימת, לאילוף תודעות או לניסיון להרבות את רווחתו של קולקטיב אחד תחת זו של אחר. אפשר להגיד שעזרתי לאדם שנזקק לכך. אם להשתמש במונח בורגני, הגם שהיה חביב על כמה מהבורגנים הגרועים בהיסטוריה, עשיתי מעשה הגון. עובדה לא פחות חשובה היא שכתב האישום היה בלתי מוצדק בעליל . מבחינה עובדתית ומשפטית, אני צודק.

עובדות המעשה פיעפעו די מהר בקיבות המערכת המשפטית, ובהליך תסיסה חומצית מהירה, זוקק ממנו כתב אישום לקוני ודרישה לעונש מאסר קצר. כעבור חודשיים קיבלתי זימון ראשון להקראת כתב האישום בבית המשפט השלום בתל אביב. מעטים מכירים את בית המשפט הזה, שאינו זוכה אפילו לדיון הציבורי הזעום שמקבלים, למשל, בתי הדין הצבאיים בשטחים. ואולם, הילכותיהם ומשוגותיהם של השניים דומים להפליא. מבחינה זו, סרטו המבריק של רענן אלכסנדרוביץ', שלטון החוק, חשוב לא רק כתיאור של בתי הדין הצבאיים בשטחים, אלא, כפי שרומז שמו הדומשמעי של הסרט, כתיאור מערכת אכיפת חוק באשר היא.

בבואי לדיון הראשון ניגש אלי מין טיפוס צעיר בחולצה לבנה מוקשחת, נלהב יתר על המידה, ומשוקע באופן עמוק וחשוד באינטרסים שלי. הוא דאג לשמור את מקומי בתור הדיונים, שאל היכן עורך הדין שלי והתעניין בשביעות רצוני הכללית מההליך. רק כשהחל הדיון התברר לי שאותו טיפוס נלהב הוא התובע, פרקליט שמופיע באופן קבוע באותו האולם בפני אותו השופט, ומכיר אותו באופן אינטימי ממש. שאלותיו לא היו מחוות של דאגה אצילית, כפי שנועדו להבטיח התנהלותו החלקה של יום הדיונים – מטלה שהתובע העמיס במידה רבה על כתפיו.

קודם לתיק שלי התקיים דיון בגינו של נער ערבי מיפו, שסטר לעובד השגרירות היפאנית, אחרי שזה החנה את מכונית השגרירות בחנייה הפרטית של המוסך שלו. אחרי שהתובע תיאר את עוצמת הפגיעה הפיסית שהסבה הסטירה לדיפלומט, הוא המשיך והציג קבלות מהטיפול הפסיכולוגי אליו הוא פנה בעקבות התקרית. יותר מכך, גם בן הדיפלומט נאלץ לפנות לטיפול פסיכולוגי בעקבות משבר האמון בסמכות ההורית שגרמה לו התקרית, שראה כשישב במכונית. ואילו הבת אמנם לא נכחה במקום, אך שמעה על הסטירה בערב. לכן נוספה אל שורת קורבנות הסטירה, ופנתה אף היא לטיפול פסיכולוגי, שמין הסתם לא היה זול.

בשלב הטיעונים לעונש, ביקש פרקליטו של הסוטר שלקוחו ייענש ללא הרשעה, שכן זה השקיע אלפי שקלים ואת מיטב זמנו בחודשים האחרונים בהכשרה להיות בוחן רכב – השקעה שכולה תרד לטימיון אם תירשם לו הרשעה פלילית שתימנע ממנו לגשת למבחן. השופט קבע שהוא אינו מאמין לסוטר ומפקפק בשאיפותיו להיות בוחן רכב. לכן רשם לו הרשעה וגזר עליו מאסר על תנאי.

כשהגיע תורי לשבת על ספסל הנאשמים, אמר התובע שהנאשם "מתעקש לייצג את עצמו". כשאמר את זה, הוא עיקם את זווית הפה באופן שהדגיש בה בעת את התנצלותו בפני השופט על כך שהוא מביא בפניו דברים מסוג זה, ואת סלידתו מהבקשה, כאילו היה בה מספיק כדי להעיד על אופיו התחבולני של הנאשם, ובעקיפין על צדקת כתב האישום.

השופט לעומתו, הביע דאגה כנה לגורלי והפציר בי כמה פעמים לשנות את דעתי. במצב שבו אני נמצא, הזכיר, אני זכאי לייצוג של סניגור ציבורי בחינם. לבסוף התרצה, ואמר שאם כך יתנהלו הדברים, הרי שמעתה ועד סוף המשפט אני אומר לו את דבריי בשפתי ואילו הוא יתרגם אותם לשפת הפרוטוקול. "אני מבקש לדחות את הדיון משום שהתביעה לא העבירה לידי חומר חקירה", אמרתי, "אני מבקש לדחות את הדיון משום שהתביעה לא העבירה לידי חומר חקירה", תירגם השופט. "אני מבקש מהשופט להורות לתביעה להעביר לי את החומר", המשיך, "אני מבקש מכבודו להורות לתביעה להעביר לי את החומר", תירגם השופט, הורה לתבוע להעביר את החומר וחתם את הדיון הראשון.

***

כמובן שלא כל אחד יכול לייצג את עצמו, ובהחלט ייתכן שאם החוק וההליך הפלילי היו מוכרים לי פחות, לא הייתי עושה כן בעצמי. בוודאי אם כתב האישום היה בגין עבירה חמורה יותר. יחד עם זאת, זו הדרך היחידה שעומדת בפני נאשם להגן על עצמו מהליך פלילי, שההרשעה בסופו בעסקה או בפסק דין היא ודאות גמורה כל כך. מבחינה סטטיסטית לפחות, מרגע שהוגש כתב אישום, אין לנאשם יותר מדי מה להפסיד.

לפני שבע שנים התקיים בבית המשפט העליון דיון בעניין בקשתו של נאשם, אפי תקומי, לפטור עצמו מייצוגו בידי פרקליט ציבורי ולייצג את עצמו (ע"פ 7335/05). דבר שעשוי להיראות מפתיע, אך הוא בעצם די צפוי, הוא שבדיון המדינה כלומר התביעה היא זו שביקשה למנות לנאשם עורך דין שייצג אותו, ואילו דווקא הסנגוריה, ביחד עם הנאשם, הן שביקשו להיפרע מזה.

הדוגמאות הספורות שמזכירים השופטים בפסק הדין שלהם רק אחת מהן מישראל מעידות על חריגותה של הבקשה. כך, השופט רובינשטיין משווה את בקשתו של תקומי, נהג אוטובוס מנצרת שגרם לתאונה קטלנית, לזו של ווז'יסלב ששלי, סגנו של מילוסביץ במפלגת האיחוד הלאומי הסרבית. הוא ביקש לייצג את עצמו בפני בית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה בהאג, לאחר שהועמד לדין על שמונה סעיפי אישום בגין פשעים נגד האנושות.

בפסק הדין כתב השופט גרוניס:

"בית המשפט המחוזי ובעקבותיו בית משפט זה חזרו וביקשו מן המשיב כי יסכים שימונה לו סניגור. אין מדובר בבקשות גרידא, אלא בהפצרות חוזרות ונישנות שהייתי אומר כי הגיעו כמעט עד כדי תחנונים, והכל על מנת שהמשיב יואיל להסכים כי ימונה לו סניגור"

ואילו בייניש סיכמה:

"אף שאיננו רואים סיכוי ממשי לכך, אין לנו אלא לשוב ולהציע למשיב לחזור בו ולשקול מחדש את עמדתו, אך עד שלא יתרצה, פטורה הסנגוריה הציבורית מייצוג"

קשה להעלות על הדעת מקרים רבים נוספים שבהם נאשם מביא את שופטיו, לא כל שכן שופטי בית המשפט העליון, לכדי תחנונים בפניו. נאשם יכול שלא להופיע לדיון, הוא יכול להרעיש ולהפריע לדיבור השופטים, הוא יכול אפילו לנסות לתקוף אותם פיסית. אך לכל המקרים הללו יש פתרונות מסודרים. לעומת זאת, נאשם שמבקש לייצג את עצמו מכניס את רגלי השופטים לנעלי אם שמיצתה את כל מאגר העונשים והתכסיסים הפדגוגיים שהיא יכולה להפעיל נגד ילדיה. כל שנותר לה הוא להתחנן בפניהם להתנהג כמו בןאדם ולהניח לה לנפשה. שכן, הייצוג הוא חובה מסוג ייחודי חובה וולונטרית, הנאשם חייב לרצות בייצוג משפטי.

אין ספק שמבוכת השופטים נובעת, לפחות בחלקהֿ, מדאגתם לשמירה על זכויות הנאשם בדיון, וכפועל יוצא לתדמית בית המשפט כהיכל של צדק. ואולם, גילומים אחרים, חלקם עזים ומקוממים, של חוסר צדק לא מביאים שופטים לכדי כך. השופט גרוניס לא היה בא בתחנונים בפני שוטרים שלא ישקרו, שיימנעו מלהעלים ראיות או שלא יכו נחקרים. זאת, גם אם סביר שהוא נתקל במקרים מאין אלה מפעם לפעם. הוויתור על זכות הייצוג, לעומת זאת, מאיים על עצם היתכנות ההליך המשפטי ולכן האפשרות להרשיע את הנאשם, או לפחות על אמינותה של הרשעה זו.

בהיעדר סניגור, מתמוססים יחסי הידידות ההכרחיים בין ההגנה לבין תביעה. מדובר באיבה מוחלטת בין מי שרוצה להשליך אדם לכלא, לבין מי שיושלך אל הכלא. ביחסים אלה, אין כל פתח לעיסקאות תןוקח, הסדרים ידידותיים והבנות הדדיות שהן חלק בלתי נפרד מההליך המשפטי, ובמידה רבה מקיימות אותו. ללא קולגיאליות, ללא אחדות מטרה בין התביעה לבין ההגנה להגיע לסופו של המשפט לא ייתכן בכלל משפט.

נאשם שמייצג את עצמו פטור מהמורא שמטיל עליו ההליך – ההבנה המחלחלת במעמקי הבטן התחתונה שהוא עומד בפני עניין רציני, דרך שפיתוליה אינם נהירים לו, אך הסיכונים שנשקפים לו בסופה הם לא רק אינסופיים, אלא שהם איומים כל כך עד שהם למעלה מהשגתו, בשלביו הראשונים של ההליך. תחת זאת הוא עומד בפני מצב לא נעים, מצב מסוכן, אך לא מצב ששונה לגמרי משלל מצבים מסוכנים שמזמנים החיים המודרניים.

יותר מכך, הייצוג העצמי משבש את מערכת חלוקת ההון שמקוימת בבית המשפט. בדרך כלל נאשמים, רובם המכריע בני המעמדות הנמוכים, משלמים סכומים ניכרים כשכר טירחה לעורכי דין בני המעמד הבינוני. נדירים המקרים, גם במקרה של זיכוי, שנאשם יקבל בחזרה את כספו. יותר מכך, במקרים רבים, הזיכוי הוא רק ראשית צרותיו שנובעות מדילדול הנכסים וחובות לנושים, כתוצאה מהדרישה לשלם שכר טירחה. אמנם כל נאשם שנדרש לו עונש מאסר בפועל זכאי לקבל סניגור ציבורי, אך זכאות זו רק הופכת את עניין הייצוג להכרחי ודחוף יותר. רפואה ומשפטים, הם שני תחומים שבהם רוב האנשים גם אם אמצעיהם דלים ביותר יעדיפו להשקיע כל סכום כסף שהם יכולים להשיג כדי לשכור את שירותי המומחה המיומן ביותר, אם רק יספק להם בדל קלוש של תקווה.

כאמור, נאשם הוא לא אדם שיש לו הרבה מה להפסיד. לכן, סירוב לייצג לא יביא בהכרח לשינוי דרסטי במצבו לא לטובה ולא לרעה. בהיעדרו של סניגור מחויב השופט לתפוס את מקום ההגנה, להסביר לנאשם את זכויותיו ולהצביע בפניו על פחי יקוש שונים שטומנת לו התביעה.

אך סירוב נאשמים לייצוג הוא אולי אחת הצורות היחידות האפשריות של מרי אזרחי במשטר דמוקרטי ליבראלי. בניגוד לאיתשלום מסים או איהתייצבות לעבודה, פעולות שאפשר להפעיל נגדן סנקציות של כפייה, הרי שהייצוג המשפטי מושתת על יסוד התנדבותי. הנאשם, בהחלטתו לקבל עליו ייצוג של עורך דין משמר במו ידיו את המערכת המשפטית, זו שבתמורה תרשיע אותו ותטיל עליו עונשים. מצד שני, אין בכוחו של בית המשפט לכפות ייצוג משפטי על נאשם. אפשר להבהיל אותו, לאיים עליו ולהטיל עליו מורא, אך בסופו של דבר אין דרך לכפות עליו לשתף פעולה עם פרקליט.

מימיו הזכים של המשפט זורמים בתעלות שחוצות את אולם הדיונים לאורכו ולרוחבו – מסלולים שמקשרים, בכבלים של קולגיאליות ושותפות, את מי שמייצג מישהו או משהו. פרט לנאשם, אין איש באולם המשפט שהוא הואעצמו. התובע מייצג את המדינה, השופט את הצדק ואת המדינה ואילו הסניגור את הנאשם. התייצבותו של אדם שאינו מייצג ואינו מיוצג, אלא הוא פשוט הוא, סותמת את התעלות, מעקמת את הזרימה, ומרוקנת את ההליך המשפטי מתוכן. ייתכן שאפשר למצוא דרך לקיים דיון משפטי בלי סנגורים, אך דומה שזה יהיה דיון עקר, קריקטורה נטולת תוכן ונטולת הגיון של דיון משפטי. הרשעה וזיכוי, בבית משפט כזה, יהיו לכל היותר שני אירועים שרירותיים שאפשר לצחוק ולבכות עליהן, אך לא לייחס להן משמעות.

תגים: , , , , , , , , ,

48 תגובות to “למה אני מייצג את עצמי?”

  1. יותם Says:

    נהדר.
    אי אפשר להתעלם גם מכך שהכל מבקשים לדברר את הנאשם, ושהנאשם צריך להיות מדוברר כדי שאפשר יהיה לשפוט אותו. הדברור, הוא הרי הפיכתו לאובייקט, כזה שאפשר לדון בכוונותיו ומניעיו (איזו יומרה! כאילו שהשופט יודע את שלו). הוא ההשתקה הבסיסית של הנאשם, השתקה שנעשית, כמו במקדשים מודרניים נוספים(למשל – סוכנויות ביון, אמצעי תקשורת, ספת הפסיכולוג וכו'), תוך ההקשבה, לכאורה, לסובייקט. הקשבה זו תיעשה על שולחן העדים, בחדרי ההאזנה, בראיונות, אך היא תמיד תדוברר על ידי המומחים. על כן חוזקה הרב – היא נותנת מראית עין של שמיעה, מתוך פרקטיקה של השתקה.
    אך פרקטיקה זו לא יכולה לעמוד מבלי להבין שכל אופיו של החוק הוא כזה – השתקה מכווננת של המציאות כדי לשפוט אותה באור אידאי. מאחר והמציאות איננה אידאי, המשפט דורש ייצור של מרחב מנותק מן המציאות, בשפתו ובשחקניו, כך שניתן יהיה להתאימם לאידאה החוקית הנעלה. ההשתקה נמצאת, אם כן, כבר ברעיון החוק. שום דבר לא יכול להתרחש מחוצה לו. גם לא הנאשם.

    מבלי משים כתבת ולא שמת לב שמערכת המשפט מושתתת על היגיון נוסף – לנאשם יש מה לאבד. מתוך הגיון זה רוב הנאשמים מסכימים לכללי המשחק ההזויים של המשפט. מי שלא יקבל על עצמו את שניהם (למשל במשפטו של יגאל עמיר) ימנע את הלגיטימיות של המשפט אפילו בעיני השופטים. פסק הדין של עמיר, מציג את האנומליה הזו בהיבטים רבים (מי שמציגה חלק מהתמונה באופן יפה היא רלי אזולאי במאמר "רוח הרפאים של יגאל עמיר).
    בהצלחה.

  2. מעין Says:

    יותם,
    הפוסט שלך מאוד מעניין. חלקים ממנו הזכירו לי מאמר בסוציולוגיה שקראתי לא מזמן. מכיר?

    The Practice of Law as Confidence Game: Organizational Cooptation of a Profession/ Blumberg

  3. irity Says:

    אןף, רוצים את הפרטים…

    עוד לא נולד הנאשם שיגיד שהוא אשם, ובתי הסוהר מלאים בזכאים וצחים. השתלבת מייד בתפקיד. שאפו.

    אבל ברצינות, בדרך כלל זה גם די נכון, מי שכבר הואשם ונשפט הוא לא האשם הגדול, הרציניים יושבים בחוץ ומנהלים אותנו. ומכאן, שיש בזה שמץ של אמת. אפשר לחזור למשפט השמאני-שבטי, למשל הליכה על אבנים מלובנות (איי פיג'י), רק מי שנפצע ונכווה אשם, או המים המרים, וכיוצב. חוסך עורכי דין והתוצאות שקולות באיכותן, רולטה בערך.

    ומצד שלישי, אם לא היו עורכי דין לא היית מבוסס כלכלית, לא משכיל ולא מפרסם בבלוג זה, אלא עסוק כרגע בנגריה או המאפיה, לסגור את החודשית. החיים מורכבים.

  4. סמולן Says:

    אכן נהדר. אם כי שקרי. הרי אם יש משהו במקרה העלום שאתה מתאר שכנראה אין עליו כלל חולק, הריהו לערך כך: (א) יש לך ייעוץ משפטי מעולה שבמעולים באופן שוטף וזמין; (ב) הייעוץ המשפטי שלך מסוגל אף מסוגל לנקום בשופט זוטר שלא יטפל היטב במקרה שלך; (ג) אתה מסתיר את שתי העובדות הקודמות. המקרה שלך שקול, פחות או יותר, למצב שבו מייקל קורליאונה, בילדותו, נקלע לסכסוך אלים עם בגיר מאותה שכונה. יש לשער שמייקל ינצח, כי הבגיר יודע מה טוב לו. וכך הוא במקרה שלך. השופט יודע היטב מה עומד לקרות לו במידה וחובות הייצוג שלך לא יבוצעו על ידיו לעילא ולעילא. כך, הלגלוג השיטתי שלך על השופט – למעלה – לא יזכה לשום תגובה מבית המשפט, וברור מדוע. אלו מהלכים שזמינים היטב לך, או לבני משפחות אחרים של פרקליטי-על, מסוגו של אביך. יש בוודאי כעשרים משפחות שבניהם יכולים לבצע את המעלל שלך, להכנס לבית משפט, להטיל אימה על התובע ועל השופט, ללעוג להם בכתב ובפומבי (למעלה), ולצאת החוצה ללא פגע. יותם קורליאונה.

    אחד הדברים המעניינים בעספור הוא הדיון המתפתח שם בסוגיית האשכנזי החננה-הרצחני (החננה-כאפות מהעונה הקודמת מתגלה עכשיו כמחסל של המוסד – בלי שיפסיק להיות חננה-כאפות). ובכן, נדמה שיש מסגרת תרבותית לדיון במה שאתה ואבא עושים. באופן כללי, מדובר בבריונות מתבכיינת. שמשון הנעבך, בגרסה מופרטת שרצה לספר לחברה.

    • יותם Says:

      יעוץ מעולה ושוטף? לנקום בשופט שוטר? מייקל קורליאונה?? ואו
      אני לא יודע באיזה סרט אתה חי, אבל לפי הטריילר אשמח לראות עוד

    • האמורי Says:

      כל עניין ההתקפות האישיות האלימות לא יהיה כאן, מסיבות שנדונו בעבר.

      • גיל Says:

        מה עניין התקפות אישיות לכאן? גם אני לא אוהב את הסגנון המתחכם והמרוצה מעצמו של "סמולן", אבל במקרה הזה הוא הוא צודק.

        אם יותם פלדמן הוא הבן של אביגדור פלדמן, אחד מפרקליטי הצמרת הספורים בישראל, זה רלוונטי ביותר לנושא הפוסט הזה שלו. זה כמו שרונה דנקנר או הבת של תשובה יכתבו מאמר שנותן עצות לנשות עסקים צעירות בישראל – הייחוס המשפחתי במקרה הזה הוא הפרט החשוב ביותר הרלוונטי לפוסט.

      • ofrilany Says:

        קודם כל התגובה הבוטה של סמולן נמחקה, בנוסף –
        1. מאיפה אתה יודע איזה יעוץ אם בכלל יותם מקבל?
        2. גם אנשים אחרים, למשל בשמאל, יכולים לקבל יעוץ משפטי ואפילו ייצוג משפטי פרו-בונו.
        3. תרשה לי להציע לך הימור: אם אתה כל כך בטוח שיותם לא באמת בסכנה של מאסר, האם אתה מוכן להתחייב שתיכנס במקומו לכלא במקרה שבכל זאת איזה שופט יחליט לשלוח אותו לשם?

      • יותם Says:

        אני לא בטוח ששירות בתי הסוהר יכול לספק את האמצעים להתערבות כזו. אבל אולי 'ארץ האמורי' מפעיל מערכת כליאה?

      • ofrilany Says:

        ארץ האמורי היה הקבלן שהיה אמור להפעיל את בתי הכלא המופרטים, עד שבאה בייניש המניאקית ודפקה הכול

      • סמולן Says:

        לגיל

        לאחר תגובתו של יותן לתגובה שלי, כתבתי בקיצור מספר הנמקות למה שעומד מאחורי הטריילר. התגובה השניה שלי היא זו שנמחקה. האם היא היתה בוטה ? בסטנדרטים של מאמרים באתר, ממש לא (נאמר, לא הייתי מצרף לה ויזו'אלים של גיליוטינות).

        ולאמורי

        1. ידע: אם נהיה ממש ממש טכניים, אין לי שום ידע אודות הייעוץ שניתן ליותם, אבל זו נראית לי סברה מבוססת. אבא הוא פרקליט-על יצירתי, נשמע שהיחסים טובים, ומכאן הלאה. "כמובן שלא כל אחד יכול לייצג את עצמו, ובהחלט ייתכן שאם החוק וההליך הפלילי היו מוכרים לי פחות, לא הייתי עושה כן בעצמי" כותב הכותב. החלפתי את הטענה לידע אישי (של החוק ובהליך הפלילי) בזהות המשפחתית, והכפלתי בעשרים משפחות של פרקליטי-על.

        2. ייצוג וייעוץ פרו-בונו לאנשים, למשל בשמאל: זה אותו אביגדור פלדמן עצמו.

        3. החלפות: עקרונית כן, בפועל לא. כלומר, (א) אני בספק אם ההליך הפלילי בישראל מתיר את הרעיון הזה (גם זו השערה בלבד); (ב) נראה לי שהפוסט נכתב אחרי הכרעת-דין שהסירה חששות אפשריים מהכותב (עוד השערה); (ג) גם אם זה היה אפשרי, אני בספק אם משפחת פלדמן תעמיד לרשותי את אותם משאבים שהיא מעמידה לרשות הכותב (שוב).

        גיגלתי, ומסתבר שמשהו בשם "מדינת ישראל נגד פלדמן" זמין ברשת. באחד מבין המקרים הללו הכותב – או מישהו עם אותו שם עצמו – מייצג את עצמו בבית משפט השלום בתל אביב, והתובע (אני משער שהוא היה לבוש חולצה לבנה, כל התובעים לבושים בחולצות לבנות) אמר שבמידה ויורשע הנאשם, הכוונה היא לבקש עבורו מאסר בפועל. הנתבע מייצג את עצמו, והשופטת מורה להעביר אליו את חומר החקירה. הם קובעים להפגש שוב בראשית נובמבר. המילה "כבודו" (כבודה) לא מופיעה בפרוטוקול, ומממילא חלק מהפאנץ' של פסקת המשא ומתן – החלק הלועג, לטעמי – כנראה לא אמיתי. או שבכל זאת לא מדובר בתיעוד של אותו דיון. כנראה שבראשית נובמבר הוסר האיום, והכותב רץ לספר לחברה. הרי הוא לא היה עושה את זה בסדר הפוך.

      • ofrilany Says:

        לא ניתנה שום הכרעת דין – המשפט בקושי התחיל. אתה מאוד יהיר ומאוד בטוח בעצמך, אבל כל מה שאתה כותב בתגובות מבוסס על ספקולציות שאין להן שום בסיס ולו ברמה הראשונית ביותר. אתה תוקף בנאדם שאתה בכלל לא מכיר רק בגלל שהוא נולד לבנאדם מסוים.

    • יותם Says:

      ובכל זאת, תשובה לשטויות שניתזות כאן.

      ראשית, אני מתאר לעצמי שאבא שלי למד לראשונה שיש לי עניין משפטי מקריאת הפוסט הזה. לא כי הוא לא אב טוב או לא מחובר אלי, אלא כי אני אוהב לטפל בענייני בעצמי.
      שנית, נאמר שלא היה כך. הרי כל פעולה בעולם, ובוודאי פעולה פוליטית, נסמכת על פריבלגיה. לבריאים קל יותר לפעול מאשר לנכים, לעשירים יותר מלעניים, לחכמים יותר מאשר לטפשים. אפשר לבקר מעשה שעשה של מאן-דהו, אבל אני לא מבין מה המשמעות של "חשיפת" תנאי האפשרות לאותו מעשה.

  5. irity Says:

    אין הכוונה להודאה משפטית, זה עלול גם להתרחש במקרה הזה (מקווה שלא, בשבילו), אלא למה שאומרים הנאשמים לאחר שהורשעו.

  6. רתם Says:

    יותם כתבת מאד מעניין (גם אישי וגם עקרוני, קצת פילוסופי ומידע לא מוכר) על סוגיה מעניינת, תודה. וגם בהצלחה.
    רק עניין נוקדני וסליחה מראש על הטרדנות. במשפט "גם אם סביר שהוא נתקל במקרים מאין אלה מפעם לפעם" צריך לשנות במילה מאין מהאות אלף לאות עין

  7. yoash / יואש Says:

    כתבת (ונהגת) יפה, יותם.
    בהמשך למה שכתבת, ופחות או יותר מאותם הטעמים, אפשר לומר שהדרמה של בית המשפט מתאפשרת בעיקר הודות לנוכחותו של הנאשם בחדר. הוצא אותו משם, וכל הכיף נעלם! בלעדיו, זוהי בסך הכל הצגה עייפה ללא קהל.

  8. יניב Says:

    פוסט מרתק, שמאיר כמה צדדים מאוד מעניינים של מערכת המשפט, ההגיונות שעומדים מאחוריה, והאפשרות או אי-האפשרות של התנגדות במסגרתה.

    אך המאמר מבוסס על ההנחה ש"לנאשם אין הרבה מה להפסיד" – הנחה שמוצגת במאמר כסטטיסטית (באמצע המאמר), והופכת להיות אמיתה ברורה לקראת סופו.
    אבל היא אכן הנחה, ואכן סטטיסטית, שנגזרת מאחוז ההרשעות.
    לעומת זאת לנאשם, כשעומד בפני משפט כמקרה אינדיבידואלי, לא חשובה הסטטיסטיקה, אלא מה שיקרה במקרה שלו הפרטי. ובמקרה הפרטי, הסיכוי לנצח – גם אם קרוב לאפס – או לפחות הסיכוי למזער את הנזק, משנה את כל התמונה.

    לנאשם מיפו שהיה לפניך בדיון היה הרבה מה להפסיד – הוא גם הפסיד אותו בסופו של דבר, אבל הוא היה יכול גם שלא (אולי אפילו בעזרת ייצוג טוב יותר?)
    כנראה שלך היה פחות מה להפסיד מהמשפט.

    משפטים פוליטיים של מי שישראל מגדירה אויבים (ביטוי מעט אוקסימורוני בפני עצמו) הם דוגמה מצויינת לטענה שלך, וגם לסתירה שלה. מרואן ברגותי לא הסכים לייצוג ישראלי (לא בשלב המשפט לפחות), מתוך הבנה שהסכמה כזו רק תשרת את המערכת. ואכן, לא היה לו מה להפסיד. תוצאות המשפט שלו היו ברורות מראש, מצד אחד. מצד שני, המערכת לא הייתה יכולה להתנכל לו בדרכים בלתי פורמליות בגלל חשיבות התיק. בתיק הרבה יותר שולי, של פעילי החזבאללה שנעצרו/נשבו במהלך מלחמת לבנון השניה, הם הסכימו לייצוג – למרות שביקשו מהסנגורים להיות פסיביים לחלוטין במהלך המשפט. הם לא רצו לתת לגיטימציה למערכת, אבל מצד שני, לוותר על הייצוג היה מבחינתם להפסיד את הקשר היחיד שהיה להם לעולם החיצוני (לרבות לצרכים הומניטריים). גם במקרה שלהם תוצאות המשפט היו ברורות, אבל בכ"ז היה להם מה להפסיד.

    (במאמר מוסגר, הדוגמה הזו וההקבלה שלה לשני המשפטים שתיארת מוכיחה למה ההערה של סמולן, נבזית וירודה ככל שתהיה, רלוונטית בהחלט – הקשרים של העולם החוץ-משפטי לעולם הפנים-משפטי משפיעים מאוד על מה יש או אין לנאשם להפסיד, ומה הסיכויים של ההפסד, הניצחון או מיזעור הנזק).

    ובכל זאת, המסקנה – שסירוב נאשמים לייצוג הוא אולי אחת הצורות היחידות האפשריות של מרי אזרחי (נטול-סנקציה) במשטר דמוקרטי ליבראלי – תקפה, סטטיסטית לפחות.
    ייצוג עצמי הוא פריבילגיה ששמורה לאלה שאין להם הרבה מה להפסיד במערכת המשפט, ובמיוחד שאין להם הרבה מה להפסיד מחוסר הייצוג (כי הם מספיק מתמצאים במערכת הזו באופן עצמאי). באופן לא מפתיע, יש מתאם (סטטיסטי) בין אלה שנוקטים בפעולות של מרי אזרחי (גם כאלו שסנקציה בצידן) לבין אלה שהפריבילגיה האמורה שמורה להם.

    הנרי דייויד ת'ורו, שהגה את רעיון המרי האזרחי, "הפסיד" את חירותו ללילה שלם בכלא על סירובו לציית לחוק (איני יודע אם הוא ייצג את עצמו בהליך שנוהל נגדו – סביר להניח שכן), עד שקרובי משפחתו העשירים שילמו את הערבות ושיחררו אותו (בניגוד לרצונו). הוא – ואנחנו – הרווחנו מההפסד שלו את התיאוריה על מרי אזרחי.

  9. דרור בל"ד Says:

    מקריאת התגובות הקודמות קשה שלא לקבל את הרושם כי עורכי האמורי, כמו גם המגיבים השונים, וביתר שאת כותב המאמר עצמו, דוחים את טענותיו של המגיב סמולן בבוז ובשאט נפש, וזאת ללא כל התייחסות עניינית לטענתו.

    ביטויים כמו "יעוץ מעולה ושוטף? לנקום בשופט שוטר? מייקל קורליאונה"?? – ייעוץ מעולה ושוטף – כן, מייקל קורליאונה – לא, וכך ע"י הגכחת השני מוגכח גם הטיעון הראשון, "כל מה שאתה כותב בתגובות מבוסס על ספקולציות" – גם כאן אין התייחסות לגופה של הטענה אלא לגופו של המגיב, "אתה תוקף בנאדם שאתה בכלל לא מכיר רק בגלל שהוא נולד לבנאדם מסוים", – לא נכון, התקיפה היא לעניינו של הכתוב ולא לעניינו של הכותב, אלא שבמקרה זה אי אפשר (וזו הטענה של סמולן – מוצדקת לגמרי לדעתי) להפריד בין הטקסט ובין מי שכתב אותו.

    היחיד שניסה להתייחס בענייניות (יחסית) הוא הכותב עצמו, הגם שכינה את הטענות בתואר "השטויות הניתזות כאן", כראוי לעורכי דין ממולחים ו\או למגיבים אלימים במיוחד. אלא שגם הטענות של יותם פלדמן אינן עונות לשטויות הניתזות כאן:
    1. "אבא שלי למד לראשונה שיש לי עניין משפטי מקריאת הפוסט הזה… [כי] אני אוהב לטפל בענייני בעצמי".
    הכל טוב ויפה עד ש. משהו הרי עלול להסתבך. וכבר ידע המשטר הציוני להאשים צדיקים וצדיקות גמורים, כמו גם פוליטיקאים נאורים, בבגידה ובשאר הבלים, והכל למען אינטרסים ציוניים צרים. יינהל פלדמן את ענייניו המשפטיים בעצמו, ולא יספר (ממש כשם שלא מצא לנכון להתייחס במאמר זה) לאף אחד מהשופטים ומהחוקרים מיהו אביו, ואם חלילה העניינים יסתבכו או יצאו מכלל שליטה, אז נראה מה עושים הלאה.
    2. "כל פעולה בעולם, ובוודאי פעולה פוליטית, נסמכת על פריבלגיה".
    אמת צרופה. אתה רוצה לקעקע את לגיטימיות בית המשפט הציוני? למרוד במי שכן מתבזה ומשתף איתו פעולה? (לא אזכיר שמות כדי שלא תהיה כל עילה למחיקת תגובתי), אתה לא היחיד. בעלי פריוילגיות שונים, רובם יהודים (אשכנזים כמובן), יושבים ממש ברגע זה באנגליה ובשאר ארצות הגלות ומנסחים את כתב התביעה נגד ארכי פושע המלחמה ורוצח הילדים אהוד ברק בפרט, ונגד לגיטימיות המשטר הציוני ונציגו המשפטי המכונה בפיהם בגצ בכלל.
    לו היית איש מעשה ולא איש דיבורים, היית מנצל את הפריוילגיה שלך ומצטרף אליהם. אלה לא יכולים לחזור למדינה הציונית מחמת המציק, אתה יכול (עקב הפריוילגיה שלך, שלא לומר המשחק הכפול) להשתעשע כאוות נפשך בבית המשפט הציוני.

    הוזכר ברגותי. אזכיר כי גם בעלי פריוילגיה (אזרחות של המדינה הציונית, חברות בפרלמנט הציוני) לא הסכימו לשתף פעולה עם הפורעים הציוניים. בהיותם בעלי פריוילגיה, יכלו להרשות לעצמם לסרב לא רק כי סנגור ציוני ייצג אותם, אלא גם להצהיר כי אינם סומכים על בית משפט זה בכל הנוגע לעשיית צדק. אמרו, אך גם עשו: גם הם יושבים בגלות עקב עקרונותיהם. לעומתם, רבבת לוחמי חופש שאינם בעלי פריוילגיה נמקים בבור עופר או בבורות ציוניים אחרים.
    היותך בעל פריוילגיה (וזו טענתו של סמולן – טענה שאינה אלא עובדה שראוי להתייחס אליה) דורשת ממך לפחות לציין אותה, למען הגילוי הנאות, למען לא ייכתבו סיסמאות בחירות בנוסח "בעלי פריוילגיה ואלה שאינם בעלי פריוילגיה מסרבים להיות אוייבים" – וע"י כך לטשט את ההבדלים ולהחדיר לשיח הציבורי בדל של סימטריה בין מדכא ובין מדוכא.

    • avivamishmari Says:

      מה שדרור אמר. מהבלוג הזה הייתי בהחלט מצפה לגילוי נאות – וכן, אזכור ייחוסו של הכותב, בפרט בענף "משפחתי" כמו עריכת דין, הוא סופר-רלוונטי.

    • יניב Says:

      דווקא אני כן ניסיתי להתייחס לתגובתו של סמולן באופן ענייני (ולדעתי גם המגיב גיל עשה זאת). ציינתי שהתגובה רלוונטית בהחלט, כי אני חושב כך.
      ציינתי גם שהיא נבזית וירודה – כי אני חושב גם את זה. (נבזית בשל "חשיפת" הקשר המשפחתי – כאילו שיותם פלדמן ניסה לטשטש אותו. עובדה שלא היה כל כך קשה "לעלות" עליו לסמולן ולקוראים אחרים, אני בכללם. הכותב לא ציין את הקשר, וזו זכותו המלאה, גם אם יש בה מידה של חוסר הגינות, ו"חשיפת" הקשר תוך התייחסות ישירה ובוטה אליו גם היא זכותו המלאה של המגיב, גם אם יש בה מידה של חוסר אצילות, ובמקרה הנוכחי, מידה גבוהה שמגיעה עד כדי נבזות, כי סמולן לא הסתפק בחשיפת הקשר אלא התייחס אליו בצורה לגלגנית. וירודה – בשל הסגנון המתלהם). ואף על פי כן אני חושב, כמו שכתבתי קודם, שנבזית וירודה ככל שתהיה, היא רלוונטית.

      אבל ייתכן שלא קראת את דבריי בעיון. כי את ברגותי למשל הבאתי כדוגמה לבעל פריבילגיה ולא להיפך מכך. נכון – הוא לא אזרח המשטר הציוני, בוודאי לא חבר כנסת, ואפילו מוגדר כאוייב של המשטר ששופט אותו, ואף על פי כן הוא בעל שם וקשרים בעולם ואפילו במשטר הציוני, ואפילו עם חברי כנסת ואפילו עם כאלה ציונים שבאים לבקר אותו וכו'. זו פריבילגיה ששבויי החזבאללה לא זכו לה.

      באותה מידה, אני חושב שההתייחסות של הכותב עצמו לתגובה של סמולן לא הייתה כל כך עניינית בחלקה ולא נכונה בעליל בחלקה האחר.
      סעיף 1 לא היה ענייני: מה שייך לעניין אם עו"ד אביגדור פלדמן ידע או לא ידע על העניין המשפטי של בנו? הטענה של סמולן, שנוסחה באופן לא חד וגם לא תמיד ענייני, הייתה שעצם ההשתייכות המשפחתית מקנה לכותב פריבילגיה לנהוג כפי שנהג. דווקא האנלוגיה למייקל קורליאונה מוצלחת כאן – לא משנה אם דון קורליאונה יודע או לא יודע מה מעללי בנו. עצם העובדה שהבגיר מאותה שכונה יודע מי עומד לפניו מספיקה כדי לשנות את התנהגותו.
      סעיף 2 לדעתי לא נכון. לא כל פעולה בעולם, בוודאי לא כל פעולה פוליטית, נסמכת על פריבילגיה. גם הדוגמה אינה נכונה. בריאים מול נכים, עשירים מול עניים, חכמים מול טיפשים, אלה דוגמאות של אי-שוויון. אבל פריבילגיה היא מקרה פרטי ומיוחד של אי-שוויון שבו לאדם מסויים, פרטי, יש זכות, או חוק שחל עליו ולא על אחרים (משמעות המילה פריבילגיה – privius legis, חוק פרטי). זה מקרה של אי-שוויון שמתקיים לעתים קרובות, אבל הוא בוודאי לא תנאי אפשרות של כל פעולה בעולם, או של כל פעולה פוליטית בעולם. הוא גם כנראה לא תנאי אפשרות לפעולה של מרי אזרחי, אם כי כנראה יש מתאם גבוה בין הנוקטים במרי אזרחי לבין בעלי פריבילגיות כאלה ואחרות.

      מכל מקום, דרור, אם התקיפה של סמולן את יותם היא רלוונטית אבל נבזית, התקיפה שלך אותו נראית לי או צדקנית, או צרת-עין, או מרושעת. כי אם אתה דורש ממנו שיציין את הפריבילגיה שלו רק "למען הגילוי הנאות" זו קטנוניות, אם אתה דורש שיציין זאת כי אתה שואב מכך איזו הנאה אישית, זו צדקנות, ואם – וכך נראה – אתה דורש ממנו לוותר על הפריבילגיה שלו, של 'המשחק הכפול', רק מכיוון שאחרים אינם נהנים מהפריבילגיה הזו, אתה כופה עליו מידת סדום, וזה – כידוע – מאפיינה של הרשעות.

      • avivamishmari Says:

        הקוראים לא אמורים "לעלות" על פרט כזה, בכפוף למידת התושייה והזמן הפנוי שבידם. הכותב אמור לספק אותו.

      • ofrilany Says:

        אנחנו אעפס סומכים על האינטליגנציה של קוראינו, ועל היכרות מסוימת עם פוסטים קודמים של אותו כותב שעסקו אעפס בדיוק בנושא הזה.
        גילוי נאות: אבא שלי היה חוקר נמרים, בן להורים ילידי הונגריה ופולניה, החזיק בתואר ראשון בזואולוגיה. לטענתו הוא ביצע את טירונות הכף-למדים שלו בפלוגה שבה הוצב גם יהושע קנז, אם כי במחלקה אחרת. לא היה לו מעולם רישום פלילי, אף כי שכנה זועמת התלוננה עליו פעם במשטרת דימונה אחרי שהתרנגול המשפחתי ניקר אותה ברגלה מה שהביא לנפילת קערת האמפנאדס שהחזיקה בידה.

        אני מניח שהמידע הזה רלוונטי בנוגע לפוסטים קודמים שפירסמתי בנוגע לצבא, לאשכנזיות, לתרבות העברית וליחסים בין בני אדם וחיות. אני מתנצל שלא פירסמתי אותו עד כה.

      • avivamishmari Says:

        אה… עופרי? נכון שזה הבלוג שלך וזכותך לנהל אותו כרצונך, אבל ההיתממות מביכה מעט.
        אני קוראת בבלוג הזה לא פעם, אבל מעולם לא עקבתי אחרי כותב ספציפי והנחה היא שהקורא הממוצע אינו עושה זאת. גילוי נאות בא בדיוק כדי להאיר את עיניהם של מי שאינם עוקבים אחר כל דף באתר (ומידת הענווה מחייבת להניח שרוב הקוראים כאלה). אתה גם שואף למשוך הנה קהלים נוספים, נכון? נשים ושאר סוגי בני אדם. אתה במוצהר לא פונה רק לחבר'ה שלך ולחבריהם של הכותבים הקבועים. אז למה להתנהל כאילו מדובר בעלון שכונתי?

        לעניין הפוסט עצמו: הוא חשוב ומעניין, בפינות שהוא מאיר במשחק המשפטי. אבל עכשיו למשל אני שואלת את עצמי האם תגובתם המשתוממת של השופט והתובע, נגזרת מכך שהם עצמם יודעים מי אביו של הכותב, או שהיו מגיבים כך בכל מקרה. להבהיר: זה בסדר גמור לו ההנחה הראשונה היתה נכונה.

        הייתי גם רוצה ללמוד מה אומר ייצוג עצמי למי שאינו מצוי כלל בנבכי מערכת המשפט (גם אם הוא משכיל, נניח). והאם זו אופציה ריאלית או שמדובר רק בתרגיל מחשבתי שהכותב עורך אתנו. זו למשל שאלה אמיתית שיכולה להשפיע על חייו של קורא כלשהו, אם יידרש בעתיד הקרוב לשימוש במערכת המשפט.

      • ofrilany Says:

        נראה לי שדווקא התקפות אישיות על כותבים, עם ביטויים כמו "דון קורליאונה", הן אלה שמרחיקות מגיבים מסוימים. זה עלה באותו דיון, ובמיוחד לגבי ההתקפות נגד הפוסט הקודם של י' פלדמן.

      • avivamishmari Says:

        צודק. אז תסתייג מהן, שים גילוי נאות ותן אפשרות להמשך דיון ראוי ומחובר למציאות.

      • ofrilany Says:

        סבבה.

  10. יניב Says:

    אבל הוא לא עשה זאת. מזל שיש תגובות…

    • דרור בל"ד Says:

      ליניב.
      קראתי שוב את תגובתך הראשונה, הפעם בעיון רב, ואני שמח לבשר לך כי אני מסכים עם רוב דבריך בתגובה זו (פרט לדעתך לגבי "נבזיותו" של סמולן, אך לא על זה הדיון. שים לב למשפט הבא: "השופט לעומתו, הביע דאגה כנה לגורלי והפציר בי כמה פעמים לשנות את דעתי. במצב שבו אני נמצא, הזכיר, אני זכאי לייצוג של סניגור ציבורי בחינם". האם אין כאן נסיון לגמד או להתעלם מה"סקופ" שחשף סמולן? האם סביר בעיניך כי ה"שופט" לא ידע מי הוא הנאשם ומיהו אביו של הנאשם?)
      הדוגמה שהבאת שם מצויינת. מצויינת לא פחות (ולא יותר) היא הדוגמה שאני הבאתי, המציבה היראכייה של פריוילגיות, מהנמוך לגבוה. חסרה שם אולי מילת קישור הכרחית (כמו גם ציון ה"מגיבים" ולא ציון "חלק מהמגיבים" בתגובתי), דבר שגרם לאי בהירות.

      גם עם תגובתך השנייה הסכמתי, עד שהגעתי לסעיף 2. ייתכן מאד כי יותם פלדמן כיוון בדבריו לא לפריוילגיה עצמה, אלא להבדלים בין בעלי הפריוילגיות השונים. מי שנהנה מפריוילגיה שאין לאחרים (פרטי או קולקטיב) יתנגד בצורה אחרת מאשר מי שאין לו את הפריוילגיה. לכן לדעתי, (ואם הבנתי נכון זו גם דעתך), הכותב היה צריך להתייחס לנקודה זו בתוכן המאמר, כשהציע את דרך ההתנגדות שהציע

      אשר לסופה של תגובתך אלי:
      1. אכן – אם נקבל את דברי עפרי אילני ואם כולנו (קוראי ארץ האמורי) חכמים וכולנו נבונים וכולנו יודעים מיהו אביו של יותם פלדמן – גילוי נאות בסוף המאמר בנוסח {הכותב הוא בנו של אביגדור פלדמן} הוא מיותר ואכן קטנוניות היא לדרוש זאת ממנו, אך לא ציון העובדה היבשה הוא הרלוונטי, אלא משמעותה של עובדה זו ביחס לטקסט הכתוב.
      2. הנאה אישית? ברשותך לא אתייחס לחשד מעין זה.
      3. אני לא דורש מאף אחד לוותר על הפריוילגיות שלו. להיפך, אני קורא לבעלי הפריוילגיות להשתמש שימוש אולטימטיבי בפריוילגיה (כאמצעי) על מנת להתנגד (ולא לשנות מבפנים) למשטר המעניק את הפריוילגיות האלה לחלק מנתיניו.

      השימוש בביטוי "משחק כפול" אינו נובע מרוע לב (אין לי דבר וחצי דבר נגד יותם פלדמן) אלא מדעתי האישית לגבי המסקנות שהובעו במאמר עצמו. רמז לכך נתת במסקנתך שלך: "סירוב נאשמים לייצוג הוא אולי אחת הצורות היחידות האפשריות של מרי אזרחי (נטול-סנקציה) במשטר דמוקרטי ליבראלי – תקפה…".
      נטול סנקציה. מדוע בין סוגריים? והרי זו כל טענתו של סמולן, וכל השאר פירושים. התעלמות מהעובדה (או שימתה בין סוגריים כיאה לטפל ולא לעיקר) כי המרי האזרחי שמציע הכותב הוא נטול סנקציה, וזאת בגלל הפריוילגיה הידועה לכל קוראי ארץ האמורי, היא זו המוציאה את העוקץ מן המאמר (המצוין כשלעצמו, יש לציין). והרי נכתב: "התייצבותו של אדם שאינו מייצג ואינו מיוצג, אלא הוא פשוט הוא, סותמת את התעלות, מעקמת את הזרימה, ומרוקנת את ההליך המשפטי מתוכן". מטרה מבורכת, אך מי יכול לנקוט בדרך זו פרט לקבוצה מסויימת שסמולן הגדירה ע"פ דרכו?
      וישנן גם דרכים אחרות להאבק בתוקפנות הציונית. על כך במאמרו המצוין של מאיר עמור – מי משליך נעליים בבית המשפט.
      http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3841022,00.html

      • יניב Says:

        דרור, אני חושב שאנחנו מסכימים יותר משאיננו מסכימים, אם בכלל אנו איננו מסכימים על משהו.

        אתחיל מהסוף, מהתגובה שלי אליך ומההאשמות שהטחתי בך – כולן מותנות – ומהסוף שלהן להתחלה:
        3. בהחלט אפשר היה להתרשם מדבריך כאילו אתה דורש מיותם לוותר על הפריבילגיה שלו לטובת שימוש בפריבילגיות אחרות, אמנם, בדומה לאנשים אחרים בעלי אותן, או לטובת אי-שימוש בפריבילגיות כלל, בדומה לאנשים אחרים נטולי אותן פריבילגיות. כך הבנתי את דבריך ("אילו היית איש מעשה ולא איש דיבורים…") – אך בהחלט ייתכן שלא הבנתי נכון.
        2. אבהיר את דבריי לגבי ההנאה האישית – אני סבור בהחלט שיש מידה של צדק בדרישת הגילוי הנאות ביותם (עוד על כך מייד). צדקנות אינה מנוגדת לצדק, אלא דווקא קשורה לה, כהנאה אישית, או תפיסה אישית של עליונות מוסרית, הנובעת מתחושתו של אדם שהוא צודק, בלי קשר לנכונותה של התחושה, ולכן כתבתי את שכתבתי. (צדקנות –
        http://he.wiktionary.org/wiki/%D7%A6%D7%93%D7%A7%D7%A0%D7%95%D7%AA )
        ואבהיר שוב, ששתי ההאשמות האלה, כמו הראשונה שתבוא מייד, מותנות, ואם התנאי להן אינו מתקיים – הן בטלות.
        1. לגבי הקטנוניות – חשבתי על זה לא מעט. שוב, אני חושב שמידה של גילוי נאות נדרשת מיותם, ויש חוסר-הגינות באופן שבו הוא הציג את דבריו. עם זאת, מידה (מאוד קטנה, אמנם) של גילוי אישי הייתה במאמר:
        הוא כתב, במידה של הקטנה או הצטנעות אמנם, שהעבירה היא פחותה, ושהחוק וההליך הפלילי מוכרים לו היטב : ("כמובן שלא כל אחד יכול לייצג את עצמו, ובהחלט ייתכן שאם החוק וההליך הפלילי היו מוכרים לי פחות, לא הייתי עושה כן בעצמי. בוודאי אם כתב האישום היה בגין עבירה חמורה יותר"). אלה נקודות חשובות לא פחות משחשוב הייחוס המשפחתי. אך היה מקום מצידו לציין גם אותו. (אגב, ולידיעת אביבה, המקום היה רק מצידו. הפניית אצבע מאשימה לבעלי הבלוג, שהם מארחי הפוסט, להבדיל מעורכי הפוסט, נראית לי לא נכונה). אבל אולי יותם אינו מעוניין לפרט את קשריו המשפחתיים. אולי (אני מדגיש: אולי. להנחה אין כל ביסוס אמפירי) הוא אפילו אינו גאה בייחוסו המשפחתי לאביו, שלצד היותו "אביר זכויות האדם" הוא גם הגן על קצב ועל סוחרי-נשים וסתם פושעים אחרים. במקרה כזה הוא היה יכול לציין את הידיעה שאביו הוא עורך-דין פלילי בכיר מבלי לנקוב בשמות (מה שהיה הופך את הייחוס לברור עוד יותר לקוראי האתר, ואת משחק ה"גילוי" של סמולן לפחות מענג, אולי). הוא לא עשה זאת, ואולי הוא לא חשב שיש לכך מקום.
        אני בהחלט סבור, בניגוד לסמולן, וכנראה גם בניגוד אליך, שיש סיכוי טוב ש"השופט" לא ידע מיהו אביו של הנאשם ולא עשה את הקישור המשפחתי. 'פלדמן' הוא שם משפחה די נפוץ בישראל, ומתוך תפיסת עולמם של שופטים אפילו נראה לי יותר סביר שלא יעשו קישור בין בנים של עורכי-דין צמרת לאנרכיסטים פורעי חוק. אבל הכול יכול להיות. מכל מקום, לא זו הנקודה החשובה, כי מה שחשוב הוא הידיעה של יותם עצמו שהייעוץ המשפטי (ואולי גם הקשרים) זמינים לו, אם וכאשר יהיה צורך. או כמו שאתה כתבת בחוכמה רבה: "הכול טוב ויפה עד ש".
        מכל מקום, הקטנוניות המותנית שייחסתי לך אינה על שום עצם הדרישה לחשיפת הפריבילגיה (דרישה שכאמור, מוצדקת בהחלט לדעתי, גם מבחינה לוגית) אלא על כריכתה בדרישה לגילוי נסיבותיה האישיות המפורטות.
        ובאותה מידה, נבזיותו של סמולן היא לא בעצם חשיפת הקשר, קרי הפריבילגיה, אלא על שום האופן שבו הוא כורך את הפריבילגיה בתכונות שהוא מייחס ליותם ובאיכויות שהוא מייחס לקשר בינו לבין אביו, שלא ברור מהיכן הוא מוצא. הדוגמה של "הסנדק" היא מצויינת מבחינה לוגית ואנלוגית, אבל הקונוטציה שלה היא של בן-עשירים מפונק שעושה מה בראש שלו רק בגלל שהוא יודע שכוחו של אבא מאחוריו, והכינוי שהצמיד "בריונות מתבכיינת" מצביע על כך. זה אולי נכון במקרה של הפלדמנים ואולי לא, זה בכל מקרה לא נובע מהמאמר, ולייחס לו את זה זה נבזי.

        המשך מייד.

      • יניב Says:

        בקריאה נוספת אולי נדרשת הבהרה נוספת של ההאשמה בנבזיות: זו אינה טמונה בחשיפה עצמה של הפריבילגיה, קרי, 'תנאי האפשרות' של הפעולה (הקשר המשפחתי), ואף לא בחשיפה של נסיבותיה המפורשות (שאותה אני מכנה קטנונית, אך לא נבזית), אלא בייחוס המשתמע של בריונות וכוחניות: שימוש בפריבילגיה הוא כמובן ניצול כוח, אך נדמה לי – וזו כבר שאלה של עמדה אתית – שרק שימוש בה לרעה הוא כוחנות.

        והנה ההמשך:
        אם לחזור לכותב עצמו, כלומר ליותם, איני בטוח שהוא אמנם היה מודע למלוא משמעותה של הפריבילגיה שלו כשכתב את המאמר. נדמה לי שהוא רצה לכתוב פוסט שמבוסס על חוויות אישיות וכן על רפלקציה פוליטית ופילוסופית על החוויות הללו. אולם מסקנותיו שגויות במידה שהנחותיו שגויות. בהיבט הפוליטי מסקנתו היא ש"סירוב נאשמים לייצוג הוא אולי אחת הצורות היחידות האפשריות של מרי אזרחי במשטר דמוקרטי ליבראלי" – זה המשפט שציטטתי כתקף סטטיסטית, וציינתי "נטול סנקציה" בסוגריים לא מכיוון שזו תוספת פחותת-ערך (להיפך! טענתי הייתה – כמוך וכמו סמולן – שהתוספת הזו חשובה כי היא המקור לאפשרות הפעולה שלה קורא הכותב) אלא מכיוון שהתוספת לא הופיעה בציטוט שבמקור. בכלל, נראה שעבור הכותב "מרי אזרחי" ו"נטול סנקציה" הם סינונימיים, כפי שבא לידי ביטוי בהמשך הפסקה: "בניגוד לאי-תשלום מסים או אי-התייצבות לעבודה, פעולות שאפשר להפעיל נגדן סנקציות של כפייה, הרי שהייצוג המשפטי מושתת על יסוד התנדבותי" – והרי כל משמעותו של המרי האזרחי (לפחות זה מבית מדרשו של ת'ורו) הוא הנכונות לשאת בסנקציה שבצידו של החוק שיוצאים נגדו, משמעות שלדעתי חומקת באופן עקבי מתודעותיהם של אלה שנוקטים במרי אזרחי בימינו (ראה למשל המקרה הנוכחי של עידן לנדו, שהיה מוכן לשבת בכלא בגין סרבנותו, אך אינו מוכן ששכרו ינוכה בגין ההיעדרות מהמחקר – דרישה שיש לה תוקף, אולי, אם לא מנכים משכר בשל ישיבה במילואים. איני מכיר מספיק את פרטי המקרה ולא חשבתי עליו מספיק).

        האספקט הפילוסופי של הרפלקציה של הכותב מתייחס למשפט כמערכת של ייצוג, ורואה את הסירוב לייצוג כאקט החתרני היחיד במערכת הזו. יש בכך אולי אמת עמוקה, אך מצד שני לא בטוח, כי מערכת הייצוג מתוחכמת: את הסירוב לייצוג היא תופסת (או: מייצגת עבור עצמה) כייצוג עצמי, וגם הכותב מקבל על עצמו את ההגדרה הזו, כפי שמעידה כותרת הפוסט. וייצוג-עצמי, כאמור, הוא אפשרות השמורה למי שמערכת הייצוג פרושה בפניהם, אם מכוח ידיעותיהם האישיות ואם מכוח קשריהם המשפחתיים. חזרנו שוב לפריבילגיה.

  11. שרון רוטברד Says:

    יפה.

  12. יאיר poes Says:

    פוסט יפה. נסיוני קצת שונה, כמי שהופיע כנתבע במספר דיונים בבית משפט אזרחי. גם הנאשם המופיע בבית המשפט הוא ייצוג, הוא אינו "הוא עצמו", אם יש כזה דבר בכלל. הצלחתו של הנאשם להדוף את כתב התביעה תלויה לא מעט ביכולתו להפוך לייצוג של חף מפשע. רוב הנתבעות יהיו מבולבלות ונפחדים מכדי לעטות את המסיכה הזאת בעוז רוח (גם אם הם באמת חפים מפשע) ומשום כך יפסידו במשפט.

  13. YES Says:

    עופרי! אתה הבן של גיורא אילני? יאסאללללם! היה לי העונג לפגוש אותו ואת "הורדוס" גם.

    אפרופו פריווילגיה, דע לך כי מעתה תקבל אצלנו זכויות יתר, על אף מקרה הערודים מאתיופיה ועל כך ראה בבלוגנו.

  14. ארך אפיים Says:

    מבחינת העונג שלי כקורא, התגלגלו הדברים בצורה אידאלית. באיזו דרמה טובה מגלים לך מראש מי הרוצח? אילו הייתי חובב תיאוריות קשר, הייתי אומר שיותם וסמולן הם בכלל אותו אדם. וגם אביבה כמובן. וגם אני.

  15. איתמר מן Says:

    בדיוק נתקלתי במישהו שבסדרה של מאמרים ממש מתעקש לחסל את הזכות של נאשמים לייצג את עצמם בהליכים פליליים בינלאומיים http://jicj.oxfordjournals.org/content/9/1/53.full
    יש להודות, פרוייקט מוזר הוא בחר לעצמו אבל אפשר אולי להבין אותו לאור הדברים שאתה אומר.

  16. יעל חיון Says:

    יותם, אני מייצגת את עצמי ואשמח לדבר אתך, שמי יעל, אנא צור קשר –
    0526-113114

  17. שלומי Says:

    יותם שלום
    מאיזה אתר לקחת את התמונה הראשונה שאתה קורא לה hogarht2?

  18. בעל בסטה וסוחר מדופלם Says:

    חבל"ז על כל הדיונים הארכניים – מאחר וההסתברות להרשעה בישראל היא כמעט מוחלטת (זו עובדה, לא הנחה) אין שום טעם כלכלי להוציא כספים על ייצוג משפטי. לעומת זה נראה שבשלב הטיעונים לעונש כדאי לשלם למשפטן לבצע סקר עונשים לעבירות דומות וניתוח שלהם על ציר הזמן כדי להחליט אם לשלם למייצג כדי שיתבכיין עבורך עם טיעונים מנצחים.

  19. איש חופשי על האדמה Says:

    מאמר מעניין, אהבתי את החשיבה שלך והדרך בה אתה מציג את הנושא. באתר שלי יש מידע רלוונטי, ספר להורדה חינם, וכן פרטים אודות סדנאות והרצאות בנושא ייצוג עצמי במקרי קנסות, מסים, סמים, וגם מדריך להתמודדות עם משטרה בדרכים.

  20. דקל-דוד עוזר Says:

    מאמר נכון עם חשיבה נכונה.
    כעורך דין אני אומר לך שייצוג עצמי ומן בחובו יתרונות רבים, בעיקר הוספה משמעותית של המימד הרגשי שנאבד בייצוג משפטי.
    ברור שיש יתרונות וחסרונות, אבל המחשבה ש"ייצוג-טוב; אי-ייצוג=רע" היא מקובעת מדי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: