למה אני מייצג את עצמי?

יותם פלדמן

לפני כשנה הסתבכתי בעניין פלילי מסוים. מבלי להרבות בפרטים משפטיים יגעיםֿ – חלקם שנויים במחלוקת ועומדים לפתח בית הדין – אומר שהמעשה בו הואשמתי היה די טריוויאלי ונטול קורבן. הוא לא היה קשור בתפישה פוליטית מסוימת, לאילוף תודעות או לניסיון להרבות את רווחתו של קולקטיב אחד תחת זו של אחר. אפשר להגיד שעזרתי לאדם שנזקק לכך. אם להשתמש במונח בורגני, הגם שהיה חביב על כמה מהבורגנים הגרועים בהיסטוריה, עשיתי מעשה הגון. עובדה לא פחות חשובה היא שכתב האישום היה בלתי מוצדק בעליל . מבחינה עובדתית ומשפטית, אני צודק.

עובדות המעשה פיעפעו די מהר בקיבות המערכת המשפטית, ובהליך תסיסה חומצית מהירה, זוקק ממנו כתב אישום לקוני ודרישה לעונש מאסר קצר. כעבור חודשיים קיבלתי זימון ראשון להקראת כתב האישום בבית המשפט השלום בתל אביב. מעטים מכירים את בית המשפט הזה, שאינו זוכה אפילו לדיון הציבורי הזעום שמקבלים, למשל, בתי הדין הצבאיים בשטחים. ואולם, הילכותיהם ומשוגותיהם של השניים דומים להפליא. מבחינה זו, סרטו המבריק של רענן אלכסנדרוביץ', שלטון החוק, חשוב לא רק כתיאור של בתי הדין הצבאיים בשטחים, אלא, כפי שרומז שמו הדו–משמעי של הסרט, כתיאור מערכת אכיפת חוק באשר היא.

בבואי לדיון הראשון ניגש אלי מין טיפוס צעיר בחולצה לבנה מוקשחת, נלהב יתר על המידה, ומשוקע באופן עמוק וחשוד באינטרסים שלי. הוא דאג לשמור את מקומי בתור הדיונים, שאל היכן עורך הדין שלי והתעניין בשביעות רצוני הכללית מההליך. רק כשהחל הדיון התברר לי שאותו טיפוס נלהב הוא התובע, פרקליט שמופיע באופן קבוע באותו האולם בפני אותו השופט, ומכיר אותו באופן אינטימי ממש. שאלותיו לא היו מחוות של דאגה אצילית, כפי שנועדו להבטיח התנהלותו החלקה של יום הדיונים – מטלה שהתובע העמיס במידה רבה על כתפיו.

קודם לתיק שלי התקיים דיון בגינו של נער ערבי מיפו, שסטר לעובד השגרירות היפאנית, אחרי שזה החנה את מכונית השגרירות בחנייה הפרטית של המוסך שלו. אחרי שהתובע תיאר את עוצמת הפגיעה הפיסית שהסבה הסטירה לדיפלומט, הוא המשיך והציג קבלות מהטיפול הפסיכולוגי אליו הוא פנה בעקבות התקרית. יותר מכך, גם בן הדיפלומט נאלץ לפנות לטיפול פסיכולוגי בעקבות משבר האמון בסמכות ההורית שגרמה לו התקרית, שראה כשישב במכונית. ואילו הבת אמנם לא נכחה במקום, אך שמעה על הסטירה בערב. לכן נוספה אל שורת קורבנות הסטירה, ופנתה אף היא לטיפול פסיכולוגי, שמין הסתם לא היה זול.

בשלב הטיעונים לעונש, ביקש פרקליטו של הסוטר שלקוחו ייענש ללא הרשעה, שכן זה השקיע אלפי שקלים ואת מיטב זמנו בחודשים האחרונים בהכשרה להיות בוחן רכב – השקעה שכולה תרד לטימיון אם תירשם לו הרשעה פלילית שתימנע ממנו לגשת למבחן. השופט קבע שהוא אינו מאמין לסוטר ומפקפק בשאיפותיו להיות בוחן רכב. לכן רשם לו הרשעה וגזר עליו מאסר על תנאי.

כשהגיע תורי לשבת על ספסל הנאשמים, אמר התובע שהנאשם "מתעקש לייצג את עצמו". כשאמר את זה, הוא עיקם את זווית הפה באופן שהדגיש בה בעת את התנצלותו בפני השופט על כך שהוא מביא בפניו דברים מסוג זה, ואת סלידתו מהבקשה, כאילו היה בה מספיק כדי להעיד על אופיו התחבולני של הנאשם, ובעקיפין על צדקת כתב האישום.

השופט לעומתו, הביע דאגה כנה לגורלי והפציר בי כמה פעמים לשנות את דעתי. במצב שבו אני נמצא, הזכיר, אני זכאי לייצוג של סניגור ציבורי בחינם. לבסוף התרצה, ואמר שאם כך יתנהלו הדברים, הרי שמעתה ועד סוף המשפט אני אומר לו את דבריי בשפתי ואילו הוא יתרגם אותם לשפת הפרוטוקול. "אני מבקש לדחות את הדיון משום שהתביעה לא העבירה לידי חומר חקירה", אמרתי, "אני מבקש לדחות את הדיון משום שהתביעה לא העבירה לידי חומר חקירה", תירגם השופט. "אני מבקש מהשופט להורות לתביעה להעביר לי את החומר", המשיך, "אני מבקש מכבודו להורות לתביעה להעביר לי את החומר", תירגם השופט, הורה לתבוע להעביר את החומר וחתם את הדיון הראשון.

***

כמובן שלא כל אחד יכול לייצג את עצמו, ובהחלט ייתכן שאם החוק וההליך הפלילי היו מוכרים לי פחות, לא הייתי עושה כן בעצמי. בוודאי אם כתב האישום היה בגין עבירה חמורה יותר. יחד עם זאת, זו הדרך היחידה שעומדת בפני נאשם להגן על עצמו מהליך פלילי, שההרשעה בסופו – בעסקה או בפסק דין – היא ודאות גמורה כל כך. מבחינה סטטיסטית לפחות, מרגע שהוגש כתב אישום, אין לנאשם יותר מדי מה להפסיד.

לפני שבע שנים התקיים בבית המשפט העליון דיון בעניין בקשתו של נאשם, אפי תקומי, לפטור עצמו מייצוגו בידי פרקליט ציבורי ולייצג את עצמו (ע"פ 7335/05). דבר שעשוי להיראות מפתיע, אך הוא בעצם די צפוי, הוא שבדיון המדינה – כלומר התביעה – היא זו שביקשה למנות לנאשם עורך דין שייצג אותו, ואילו דווקא הסנגוריה, ביחד עם הנאשם, הן שביקשו להיפרע מזה.

הדוגמאות הספורות שמזכירים השופטים בפסק הדין שלהם – רק אחת מהן מישראל – מעידות על חריגותה של הבקשה. כך, השופט רובינשטיין משווה את בקשתו של תקומי, נהג אוטובוס מנצרת שגרם לתאונה קטלנית, לזו של ווז'יסלב ששלי, סגנו של מילוסביץ במפלגת האיחוד הלאומי הסרבית. הוא ביקש לייצג את עצמו בפני בית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה בהאג, לאחר שהועמד לדין על שמונה סעיפי אישום בגין פשעים נגד האנושות.

בפסק הדין כתב השופט גרוניס:

"בית המשפט המחוזי ובעקבותיו בית משפט זה חזרו וביקשו מן המשיב כי יסכים שימונה לו סניגור. אין מדובר בבקשות גרידא, אלא בהפצרות חוזרות ונישנות שהייתי אומר כי הגיעו כמעט עד כדי תחנונים, והכל על מנת שהמשיב יואיל להסכים כי ימונה לו סניגור"

ואילו בייניש סיכמה:

"אף שאיננו רואים סיכוי ממשי לכך, אין לנו אלא לשוב ולהציע למשיב לחזור בו ולשקול מחדש את עמדתו, אך עד שלא יתרצה, פטורה הסנגוריה הציבורית מייצוג"

קשה להעלות על הדעת מקרים רבים נוספים שבהם נאשם מביא את שופטיו, לא כל שכן שופטי בית המשפט העליון, לכדי תחנונים בפניו. נאשם יכול שלא להופיע לדיון, הוא יכול להרעיש ולהפריע לדיבור השופטים, הוא יכול אפילו לנסות לתקוף אותם פיסית. אך לכל המקרים הללו יש פתרונות מסודרים. לעומת זאת, נאשם שמבקש לייצג את עצמו מכניס את רגלי השופטים לנעלי אם שמיצתה את כל מאגר העונשים והתכסיסים הפדגוגיים שהיא יכולה להפעיל נגד ילדיה. כל שנותר לה הוא להתחנן בפניהם להתנהג כמו בן–אדם ולהניח לה לנפשה. שכן, הייצוג הוא חובה מסוג ייחודי – חובה וולונטרית, הנאשם חייב לרצות בייצוג משפטי.

אין ספק שמבוכת השופטים נובעת, לפחות בחלקהֿ, מדאגתם לשמירה על זכויות הנאשם בדיון, וכפועל יוצא לתדמית בית המשפט כהיכל של צדק. ואולם, גילומים אחרים, חלקם עזים ומקוממים, של חוסר צדק לא מביאים שופטים לכדי כך. השופט גרוניס לא היה בא בתחנונים בפני שוטרים שלא ישקרו, שיימנעו מלהעלים ראיות או שלא יכו נחקרים. זאת, גם אם סביר שהוא נתקל במקרים מאין אלה מפעם לפעם. הוויתור על זכות הייצוג, לעומת זאת, מאיים על עצם היתכנות ההליך המשפטי ולכן האפשרות להרשיע את הנאשם, או לפחות על אמינותה של הרשעה זו.

בהיעדר סניגור, מתמוססים יחסי הידידות ההכרחיים בין ההגנה לבין תביעה. מדובר באיבה מוחלטת בין מי שרוצה להשליך אדם לכלא, לבין מי שיושלך אל הכלא. ביחסים אלה, אין כל פתח לעיסקאות תן–וקח, הסדרים ידידותיים והבנות הדדיות שהן חלק בלתי נפרד מההליך המשפטי, ובמידה רבה מקיימות אותו. ללא קולגיאליות, ללא אחדות מטרה בין התביעה לבין ההגנה – להגיע לסופו של המשפט – לא ייתכן בכלל משפט.

נאשם שמייצג את עצמו פטור מהמורא שמטיל עליו ההליך – ההבנה המחלחלת במעמקי הבטן התחתונה שהוא עומד בפני עניין רציני, דרך שפיתוליה אינם נהירים לו, אך הסיכונים שנשקפים לו בסופה הם לא רק אינסופיים, אלא שהם איומים כל כך עד שהם למעלה מהשגתו, בשלביו הראשונים של ההליך. תחת זאת הוא עומד בפני מצב לא נעים, מצב מסוכן, אך לא מצב ששונה לגמרי משלל מצבים מסוכנים שמזמנים החיים המודרניים.

יותר מכך, הייצוג העצמי משבש את מערכת חלוקת ההון שמקוימת בבית המשפט. בדרך כלל נאשמים, רובם המכריע בני המעמדות הנמוכים, משלמים סכומים ניכרים כשכר טירחה לעורכי דין בני המעמד הבינוני. נדירים המקרים, גם במקרה של זיכוי, שנאשם יקבל בחזרה את כספו. יותר מכך, במקרים רבים, הזיכוי הוא רק ראשית צרותיו שנובעות מדילדול הנכסים וחובות לנושים, כתוצאה מהדרישה לשלם שכר טירחה. אמנם כל נאשם שנדרש לו עונש מאסר בפועל זכאי לקבל סניגור ציבורי, אך זכאות זו רק הופכת את עניין הייצוג להכרחי ודחוף יותר. רפואה ומשפטים, הם שני תחומים שבהם רוב האנשים – גם אם אמצעיהם דלים ביותר – יעדיפו להשקיע כל סכום כסף שהם יכולים להשיג כדי לשכור את שירותי המומחה המיומן ביותר, אם רק יספק להם בדל קלוש של תקווה.

כאמור, נאשם הוא לא אדם שיש לו הרבה מה להפסיד. לכן, סירוב לייצג לא יביא בהכרח לשינוי דרסטי במצבו – לא לטובה ולא לרעה. בהיעדרו של סניגור מחויב השופט לתפוס את מקום ההגנה, להסביר לנאשם את זכויותיו ולהצביע בפניו על פחי יקוש שונים שטומנת לו התביעה.

אך סירוב נאשמים לייצוג הוא אולי אחת הצורות היחידות האפשריות של מרי אזרחי במשטר דמוקרטי ליבראלי. בניגוד לאי–תשלום מסים או אי–התייצבות לעבודה, פעולות שאפשר להפעיל נגדן סנקציות של כפייה, הרי שהייצוג המשפטי מושתת על יסוד התנדבותי. הנאשם, בהחלטתו לקבל עליו ייצוג של עורך דין משמר במו ידיו את המערכת המשפטית, זו שבתמורה תרשיע אותו ותטיל עליו עונשים. מצד שני, אין בכוחו של בית המשפט לכפות ייצוג משפטי על נאשם. אפשר להבהיל אותו, לאיים עליו ולהטיל עליו מורא, אך בסופו של דבר אין דרך לכפות עליו לשתף פעולה עם פרקליט.

מימיו הזכים של המשפט זורמים בתעלות שחוצות את אולם הדיונים לאורכו ולרוחבו – מסלולים שמקשרים, בכבלים של קולגיאליות ושותפות, את מי שמייצג מישהו או משהו. פרט לנאשם, אין איש באולם המשפט שהוא הוא–עצמו. התובע מייצג את המדינה, השופט את הצדק ואת המדינה ואילו הסניגור את הנאשם. התייצבותו של אדם שאינו מייצג ואינו מיוצג, אלא הוא פשוט הוא, סותמת את התעלות, מעקמת את הזרימה, ומרוקנת את ההליך המשפטי מתוכן. ייתכן שאפשר למצוא דרך לקיים דיון משפטי בלי סנגורים, אך דומה שזה יהיה דיון עקר, קריקטורה נטולת תוכן ונטולת הגיון של דיון משפטי. הרשעה וזיכוי, בבית משפט כזה, יהיו לכל היותר שני אירועים שרירותיים שאפשר לצחוק ולבכות עליהן, אך לא לייחס להן משמעות.

תגים: אליקים רובינשטיין, אפי תקומי, אשר גרוניס, בית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה ביוגוסלוויה לשעבר, בית משפט השלום בתל אביב, דורית בייניש, הסנגוריה הציבורית, ווז'יסלב ששלי, רענן אלכסנדרוביץ', שלטון החוק הסרט