אפרסקים

by

רתם אילני

אנחנו הטבחיות, טיפחנו קשרים עם המרכזנים כדי לקבל קווי חוץ.

כמובן שזה היה לפני הניידים. מי שהגיעה לשרת בבסיס הדרומי הענק, הוצפה מיד בבוהק שמש מסנוור וחיפשה צל קורה ואיזה יחסים עם מישהו כדי לשרוד שם. אז כשהגעתי למטבח, הוותיקות אמרו "אנחנו מביאות להם פירות, עוגות ובורקסים, שמגישים רק בחדר אוכל טייסים והם נותנים לנו קווי חוץ, לטלפן לחבר, את יודעת… תדעי לך, אם אין לך קשרים שם, את לא יכולה לטלפן החוצה. רק קצינים מקבלים קווים חופשי".  כמובן שגם אני רציתי לטלפן לחבר וגם רציתי לעשות מה שהאחרות אומרות כי כל המקום הזה הפחיד אותי. בחוש כלשהו הבנתי שעשיתי משהו בטעות, הרי אני כאן, אבל הן יהיו חברות ויעזרו לי. אנחנו עבדנו במטבח במשמרות והיינו צריכות להגיש בחדר אוכל קצינים ובחדר אוכל טייסים. לרסר"ים הגישו טבחים בנים, ולשאר, הכלליים, הם הגישו לעצמם בכלל.

ביום ראשון היה לנו זמן אחרי ארוחת בוקר וקבלת ספקים והיינו שולחות מישהי למרכזיה להביא אוכל לחמודים. המרכזנים ישבו בתוך בניין שמור, כניסה בתפקיד בלבד, אבל אנחנו נכנסנו. גם הם עבדו במשמרות והיו צריכים לענות לשיחות נכנסות ולהעביר אותן ליעדן. אם חייל או חיילת פשוטים היו מטלפנים ומבקשים בקול מהסס קו חוץ, הם היו צריכים לשאול "בתפקיד?" אם היא אמרה כן, לוחצים על הקו ונותנים. אבל זה המשיך. הם היו צריכים לעלות על הקו אחרי שלוש דקות ולשמוע האם השיחה אכן בתפקיד במקרה שלא, לנתק אותם. בגלל שהם היו בנים, החיילות היו מבקשות מהם בקול עדין ומתחטא, מפלרטט אפילו. אבל החיילים ביקשו בזהירות ונימוס מופלג.

כשבאנו למרכזיה להביא להם מאכלים, הם היו משתובבים שם אחד עם השני ועושים שיגועים בטלפון לכל מיני חיילים ובסיסים. הם היו חביבים.

אנחנו הטבחיות, היינו חיילות מופרעות. לא היינו אינטלגנטיות כמו המפענחות או הבודקות. להן היה מקצוע. גם המרכזנים היו מופרעים, לא פחות מאיתנו. כך קרה, שביום ראשון אחד חם ומלא געגועים, הבנות אמרו, רוצה ללכת למרכזיה להביא להם אפרסקים?

כן, למה לא. הן נתנו לי כובע ב' ירוק מלא באפרסקים קרים וטריים. התחלתי לצעוד בשמש , ידי מלאות בכובע, לעבר המרכזיה. הגעתי, מכיוון שהיה אסור להכנס, רק נשענתי מעט על הדלת והם כבר רצו לעברי צוהלים ומריעים "אפרסקים!." בכובע היו ארבע עשרה אפרסקים ובמרכזיה היו חמישה בנים. הם צחקו וחייכו ואמרו תודה. שבי קצת, הרסר"ית לא תבוא עכשיו. בעלה שגם הוא רס"ר חולה והיא במרפאה איתו". ישבתי ואז הם סיפרו לי שהיום באה קצינה חשובה, פתחה את הדלת, הציצה על חמישתם ובחרה לה פקיד נאה ללישכתה. היא היתה מלווה בקצין המרכזיה, הנמיכה את קולה, הצביעה על דניאל ואמרה "אותו, אני רוצה אותו" והקצין הנהן בשקט. למדתי דבר חדש. המרכזנים לא סתם יושבים פה במשמרת של חמישה על עבודה אולי לאחד. כאן בוחרים פקיד לקשט את המשרד ומי שיש לו יותר קשרים בוחר ראשון מכל מחזור שהגיע מהטירונות. דניאל אמר שהיא נראתה לו בסדר, בטח תשחרר אותו מוקדם כל יום. לא נראית אחת שתחזיק אותו סתם במשרד עד תשע בערב, בשביל להסתכל. הבנים צחקו ואמרו יאללה, בקרוב אצלנו, שנצא מהחור הזה ונראה גם חיילות נשטוף ת'עיניים, יבש פה כמו הנגב.

אמרתי להם שאני חוזרת למטבח ושיתנו לנו בצהריים קווים, אנחנו מתות לדבר עם הבית. הגרון שלי היה קצת חם מכל הסיפור הזה, אבל מה שהיה איכפת לי זה לטלפן בצהריים לחבר שלי. כי בשבת הוא לא ענה לי בכלל והיו לי דאגות. וגם, רציתי לבכות לו. הבנות אמרו לי שבמקלחות יש זיהום על הרצפה, לא להתקלח אף פעם יחפה, ורציתי לברוח הביתה ולהגיד לו שיבוא גם הוא.

הלכתי לי בשמש עם כובע בד רחב וירוק, ריק עכשיו, וג'יפ של רסר משמעת נעצר על ידי. זה היה אמגרס. באופן כללי, הוא שנא אשכנזים ונטפל לחיילות שנראו לו מצפון תל אביב ואוכלות קוטג'. ככה הוא אמר. אבל הוא הכיר אותי מהמטבח והטיולים למרכזיה, אז במקום לתקוע לי תלונה על הליכה על הכביש ולא על מדרכה, הוא אמר "עלי" והביא אותי למטבח. קצת חששתי ממנו, אבל ידעתי שהוא לא שונא אותי. אתן מביאות אוכל של טייסים לבנים במרכזיה? וואללה… וחייך לעצמו חיוך עם שיניים חזקות. עושים חיים הבנים האלה…

אני כבר חשבתי שאם החבר שלי לא יענה גם היום , אני בטח אברח אחרי המשמרת. לא איכפת לי. אם יתפסו אותי, איזה עונש יתנו לי? יורידו אותי בדרגה?

כשנכנסתי למטבח כבר היה צריך להגיש צהריים ואני לקחתי את חדר אוכל קצינים יחד עם דרורה היפה ועם דלית העצובה. גם אנחנו היינו עצובות, אבל כל הזמן צחקנו. אני ודרורה המצאנו איך לזייף פסים של הרסר"ית שלנו, מראים את זה לחיילים ששומרים בשער והם מסתכלים בקינאה ואומרים כיף לך, והיינו אלופות הבריחות. אני לחבר שלי והיא לחבר שלה. דלית לא ברחה כי היא רצתה לצאת מהמטבח ולהיות פקידה של קצין שמצא חן בעיניה אבל לא שמע על קיומה. פולה אמרה כל הזמן לי ולדרורה שהטרמפים שלנו בלילה נורא מסוכנים אבל זה לא עצר אותנו בשום רגע שהיה אפשר לברוח בו. החבר שלי לא סבל את הבריחות שלי. הוא רצה למלא את תפקידו בבסיס שלו בשקט. בלי שאופיע פתאום בעשר בלילה  בשער והש.ג יטלפן לו היא באה היא באה. אבל אני הייתי אובססיבית. החבר של דרורה עבד בחוף באילת ואהב לשתות וגם לעשות סמים וגם היא היתה אובססיבית. אבל עזרנו זו לזו וכל הבנות האחרות כמעט חיפו עלינו ודאגו מאד.

בשלוש סיימנו לנקות. ניקיתי קצת את עצמי והתיישבתי לחייג למרכזיה, מוטי, אתה יכול לתת לי קו? מי זו? אני מהצהרים, כן, בטח מתוקה, שיחקתם אותה היום עם האפרסקים עשינו מסיבה קחי… הטלפון צלצל שלושה צלצולים ואוסנת הפקידה שלו ענתה צוחקת. כשהיא שמעה אותי היא הפסיקה לצחוק ואמרה הנה הוא כאן אתמול בלילה היינו בתרגול מיוחד, חיפשת אותו? היה לי חם נורא והזיעה נטפה לי לתוך העיניים. סגרתי לפני שהוא לקח את הטלפון. אמרתי לבנות שאני נוסעת. הן התקבצו סביבי ושאלו מה קרה אבל אני אמרתי להן תנו לי לזוז. אל תדאגו, אני בסדר. בפעמים קודמות הן אמרו לי שאם הוא ככה אתי עכשיו, ברווקות, מה יהיה בנישואים. סידרתי את הכפתורים בחולצה ואת התג, כדי לא לחטוף בדרך אל השער תלונה, חטפתי את התיק שלי מהארון והתחלתי לזוז מהר מהר לכיוון השער. היה לי ללכת שני קילומטר והאספלט הקרין חום של שמש צהריים לוהטת. לא יכולתי בכלל להרים מבט מעוצמת האור שהיתה בחוץ. אבל בכל זאת, הלכתי על הכביש ולא על המדרכה.

עוד זכרונות בלתי מהימנים מבסיסי צה"ל:

מסמך וינקלר-אושר

גרהרד ריכטר רקד באך כששירת בצה"ל

החיילים של רמת החי"ל

תגים: , , , ,

15 תגובות to “אפרסקים”

  1. ג'יי Says:

    מתקשה לנסח משהו כולל (ולא קל גם להגיב כאן) אבל כן רציתי להגיד שזה מצויין. שאהבתי את האופן שבו נתת לקורא(ת) לחוש את הגוונים של האישי והפנימי, את הספק, הקנאה, הגעגועים, הבכי שמחכה, העצב שהופך לצחוק, הבושה, המרידה, לצד התיאור של הגוונים של כל מיני מעמדות שיש במקום, (ומחוצה לו) והחוקים שנוצרו במקום. אהבתי את זה שלמרות שגסות הרוח וגסותם של בני אדם מצויה בתיאורים, נשמר משהו עדין בכתיבה, שיש בו גם מידה של אירוטיקה. יתכן שלא הצלחתי לנסח את עצמי הכי טוב, אבל אהבתי.
    לייק, בקיצור.

  2. יסמין Says:

    הלו, ככה יפה? איפה הסוף? רוצים את ההמשך!
    (זה מותק של סיפור. ולשמחתי הוא לא פורט לי על שום מיתר של זיכרון.)

  3. רוני Says:

    יפה. מחכה לעוד.

  4. רתם Says:

    תודה 🙂

  5. לי Says:

    משובח. והתמונה של האפרסקים מאלפת.

  6. יוסי Says:

    יפה, תודה. מה שהפתיע אותי ולאחר מכן נראה די ברור, זה שאפשר לקרוא את זה גם כסיפור שואה. ספציפית, סיפור גטאות, כולל כל הקומבינות והשוק השחור, מנגנוני השליטה עם הקאפואים למינהם, הכליאה הבלתי מושלמת והבריחה המחזורית ממנה מחוץ לחומות ובחזרה, ההתלהבות ממצרכים בסיסיים (איפה עוד ילד בין 18 יעשה משהוא עבור אפרסק…) התקשורת הפרוצה והמקוטעת וכמובן החיים שממשיכים ופורצים כל עוד הם יכולים…

    ראיתי איזה וידאו של ברנדן קוני מסביר על תאורית הערך של מרקס ודי בהתחלה הוא ירק בבוז "הקפטיליזם נותן לנו פלאפונים עבור הגטאות שלנו". מסתבר שלמי שבאמת חי בגטו פלאפון הוא די שימושי. מי היה מאמין.

    • רתם Says:

      תודה רבה. אם איני טועה, מהספרות שקראתי, המילה "קומבינה" שנשמעת לנו כ"כ 'ישראלית' היא מהגטו. מעניין אם מישהו יודע/ת לומר על זה עוד משהו, אשמח לשמוע. התגובה שלך גם מזכירה לי את התמונות של העצורים הבנים (בנות נשלחו למעצר בבסיס אחר), קשורים ברגליים ומשתרכים בעצלתיים בשמש, במה שנקרא עבודות גינון בשטחים הענקיים. אבל, על זה אני מנועה מלפרט, שלא לפגוע בביטחון…

      • נועה ו Says:

        ב"עכבר" של ארט ספיגלמן, ולאדק מספר על חסקל בן דודו שתמיד היה "קומבינטור". "מה זה קומבינטור?" שואל ארט. וולאדק מסביר לו.

        אבל זו לא מילה מהגטו – זו מילה שמן הסתם קדמה לו.

  7. כנען בננה Says:

    מאד אהבתי. למרות עברי הקלב"ניקי, העלה בי באופן חי את תחושת הלכידות (במובן הרע) הבלתי נסבלת של לפני עשר שנים. מעניין אם גלעד שליט יחויב להגיע לבקו"ם כדי להשתחרר.

  8. רחל Says:

    כתבת מאד יפה. מאד. השירות בבסיס מנהלה זכור לי כחוויה שמועכת את הנשמה אפילו אם לא קורה לך שום דבר נורא באמת. רק המפגש היומיומי עם מאות אנשים צעירים שמעבירים את השעות במתחם מגודר בלי שום סיבה נראית לעין, עושים עבודה חסרת משמעות או סתם לא עושים כלום, מספיק כדי להעלות ספקות חמורים בהיגיון של כל השיטה.

  9. דנית Says:

    יש כאן המון הבטחות להמשך – אולי תקיימי אחת מהן? או אפילו כמה? אני מצטרפת למחכים. הכתיבה שלך מאוד מדוייקת. ובעצם, יש להודות: ההמתנה, הציפייה, שהכתיבה שלך יוצרת בקורא שלה היא חלק בלתי נפרד ממנה, היא אפקט אינטגרלי. העולם ההרמטי הזה פשוט זועק לישועה, לדמות אנושית (אנושיות=ההוויה שמעבר לקומבינה?) שתופיע בו ותנפץ את ערכיו המדומים.

    "גם אנחנו היינו עצובות אבל כל הזמן צחקנו" – משפט מחץ. ובעניין זה: הנה חופש שמערכות הדיכוי הישראליות נוטות לתת. זה לא מובן מאליו, וזה נראה לי מעניין. שמא זה יהודי? כלומר, שמא זה חלק ממערכת חשיבה שבה המעשים הם שנספרים, והמחשבות, ואף הלא-מודע, מתקבלים, ספק בלית ברירה, בלי תלים של ביקורת. בעולם הנוצרי זה אחרת.

    • רתם Says:

      תודה על התגובות המעודדות. אולי אני אקיים, יש לי חלקים נוספים של הסיפור בדרך, אבל יש לי גם תירוץ למה אני עדיין לא כותבת יותר – הפרנסה. מסתבר שהריצה אחרי הפרנסה ותלאות היומיום הקטנות שוחקות את היכולת להתנתק מהכל ולכתוב.
      דנית, מה התכוונת בשאלה 'שמא זה יהודי?' לא ממש הבנתי ואשמח להבין יותר.
      לג'יי, ניסחת את עצמך טוב ותודה שהתאמצת להגיב גם אם נראה לך קשה להגיב כאן. התגובה שלך נגעה בי מאד ונתנה מין הרגשה כזו שהובנתי

  10. דנית Says:

    החופש הזה שאת מתארת, לצחוק את הצחוק האובססיווי הזה (כל הזמן) בתוך הסיטואציה שהרגש המיידי שהיא מייצרת הוא עצב (ואולי גם העצב עצמו): המערכת לא נלחמת נגדם באופן ישיר. אם את עושה את התפקיד שהקצו לך, במקרה הזה לחלק אוכל לקצינים, שומרת על חיצוניות תקנית, ממלאת פקודות – דיינו. איש אינו מצפה ממך שגם תזדהי עם התפקיד שלך, עם המערכת, שתתייחסי אליהם בכובד ראש. דומני שזה משהו שמאפיין את החברה הישראלית. הציניות היא עמדה לגיטימית.
    למה אני שואלת אם זה יהודי? כי בעולם הנוצרי (כמו שאני מכירה אותו – זה מן הסתם לא נכון באותו אופן בכל מקום) הריחוק הפנימי הזה אינו לגיטימי, מצפים ממך גם לחוש את הדברים "הנכונים" ולא רק לעשות את הנדרש ממך. ונדמה לי, ואני עושה כאן הכללה גסה ומתעלמת מזרמים ומגוונים שונים, שיש כאן שיקוף ושכפול של הבדל שקיים במקור בין הדתות – בהיות היהדות דת המצוות, שבה מה שנחשב לחשוב הוא מה שנעשה או לא נעשה, לבין הנצרות שעוסקת יותר במציאות הפנימית וגם מנסה להסדיר אותה, שבה יש לוידוי מקום מרכזי, וגם לסבל (שסובלים עבור אחרים), תפיסת החטא מתייחסת לחטא כעמדה נפשית ולא בהכרח למעשים שנעשו, ואפשר אולי להמשיך לחשוב על זה ולמצוא עוד ביטויים של ההבדל הזה.
    מקווה שהבהרתי את עצמי, (ואני אשמח לשמוע השגות, אם זה נשמע לך – או למישהו אחר – לא נכון, בכלל או קצת).

  11. עדנה גורני Says:

    סיפור נהדר, מצחיק/עצוב מריר/מתוק וגם ביקורתי ואירוני וכתוב היטב.
    מחכה לסיפורים נוספים.
    עדנה

  12. רתם Says:

    תודה רבה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: