והיה מחננו טהור: על פרטיקת ההוקעה ב"מחנה השמאל"

by

ש: מתי כפרת בדעות האופוזיציה, לפני או אחרי שזינובייב שלח את בקשת החרטה האחרונה למפלגה?
ת: ההכרה בטעותה של האופוזיציה התחוורה לי בהדרגה, אבל מכתבו האחרון של זינובייב בהחלט הכריע את הכף.

ש: באילו נסיבות התחברת עם קוטוזוב?
ת: קוטוזוב הודיע לי שיש מאמר מאת טרוצקי על אודות המועצה הרוסית-בריטית. העפתי בו מבט…
ש: מה תאמר עכשיו על מכתב החרטה השני שלך שבו כתבת כי אין לך קשרים ארגוניים עם האופוזיציה?
ת: לא הייתי חבר בסיעה. ולא נכחתי בנשף של קוטוזוב. … מעולם לא שמעתי על בית הדפוס ולא ידעתי דבר על הפצת עלונים אופוזיציוניים.

(חקירות בולשוויקיות, מתוך "הטיהורים הסטליניסטיים", יגאל חלפין)

אני רוצה לכתוב כאן על פרקטיקה נפוצה בחוגי השמאל, שאותה אכנה "פרקטיקת ההוקעה". לאחרונה נראה לי שהשימוש בהוקעה הגיע לנקודת שיא מסוימת, עד כדי כך שהוא מאיים לקבור כל דיבור אחר שקיים בכלל. כל סטטוס פייסבוק שני, כל תגובה שלישית בבלוג הזה ובבלוגים אחרים נושאת מבנה מהסוג הבא:

"w חשף את פרצופו האמיתי. השמאל האמיתי צריך להתנער מאנשים כאלה "

"x? הוא אף פעם לא היה בשמאל. רק בישראל אנשים כמוהו מחשיבים את עצמם לשמאל"

"איך אתה מעז לעשות y ולקרוא לעצמך סוציאליסט?"

"מי שמשתתף ב-z לא ראוי בעיניי להיחשב לשמאל. אני והוא כנראה לא שייכים לאותו מאבק"

הפרקטיקה הזאת היא למעשה כל כך נפוצה וכל כך מוכרת למי שהתנסה קצת בלהיות שמאלני, שלרגעים נראה שמיותר לדבר עליה – כמו שמיותר לדבר על "הסכנה שכאשר נופלים עלולים לקבל מכה בברך". אחרי כעשר שנים בסביבה חברתית זו, הייתי אומר שהמבנה הזה של ההוקעה והטיהור ממש מחווט לי במוח.

בדיוק מכיוון שהוא חלק מצורת המחשבה שלי, אני מרגיש צורך עז לכתוב עליו. אציין שהקמפיין שהביא לביטול כנס הבלוגרים שהיה אמור להתקיים מחר בגלל השתתפותו של בני ציפר, ושעליו היטיבה לכתוב גם חנה בית הלחמי, דחף אותי לעשות את זה. התברר לי, שבפעם הראשונה שבה באמת הושתקתי באירוע כלשהו, ההשתקה באה דווקא "מתוך המחנה". בד בבד, נפלתי לאחרונה בעצמי קורבן להוקעות נוספות בסגנון "חשפת את פרצופך האמיתי!" – וזאת בעקבות איור מימי הביניים שהעליתי לבלוג!

אבל למעשה אני חושב כבר כמה שבועות לכתוב על הנושא הזה, דווקא בגלל אקט הוקעה כלשהו שאני בעצמי ביצעתי. כי מיותר לציין שגם בבלוג הזה ובפוסטים שלי באופן אישי מופיעות לא מעט הוקעות. כפי שאבהיר להלן, הפרקטיקה הזאת הפכה למחלה שמעטים חפים ממנה. אתם מוזמנים להוכיח אותי על צביעותי ולשלוף ציטוטים מרשיעים נגדי, אבל זה לא כל כך יעזור – ההוקעה תישאר בשטח.*

יותר מכך: אני לא יכול בנקודה הזאת להתחייב שאמנע ממנו לחלוטין מכאן והלאה. אבל לגבי מה שמכאן והלאה, אגיע לזה בהמשך.

דנטון מוקיע את אויבי המהפכה. המוקיע הופך למוקע

אם נחזור לאקט ההוקעה עצמו: שימו לב למבנה הקבוע של הטענה, כמו אלה שהובאו למעלה. השאלה היא אף פעם לא: האם אתה חרא? אלא: האם חרא כמוך רשאי להחשיב את עצמו לשמאלני/פמיניסטית/סוציאליסט/הומואית? אקדים את המאוחר ואומר שהתוצאה היא, שכל מה שנדרש ממך כדי להסיר מעל עצמך את אימת ההוקעה הוא להצהיר מראש שאתה לא איש שמאל. מבחינה זו, איש שמאל הוא כמו חבר המפלגה בתקופת הטיהורים: מי שלא מתיימר להיות בשמאל גם ככה לא שייך לקבוצת ההתייחסות, ולכן הסכנה שנשקפת לו היא הרבה יותר קטנה (ואז, אפשר אפילו לחבב אותו, כמו שסטאלין חיבב את דוסטוייבסקי הריאקציונר וכנראה גם את בולגקוב). ההבדל הוא שבישראל של ימינו, אתה אפילו לא שואב טובות הנאה של ממש מהשייכות הזאת – ולמעשה אפילו להיפך.

בכלל, בהתבוננויותיי בתופעת ההוקעה הבחנתי בכמה דפוסים מעניינים. אחד מהם הוא עיקרון "המוקיע הופך למוקע". את העיקרון הזה ניסחתי כשיצא לי להתקרב קצת למוקיעים הגדולים ביותר במחנה, שאותם הכרתי עד אז רק מרחוק. רק כשהתיידדנו, התברר לי שהם עצמם סובלים עוד יותר ממני מאימת ההוקעה!

וכך, מכיוון שכולנו בסכנת הוקעה, ומשפט החברים מאיים כצל מעל ראשינו, ההוקעה הופכת לסוג של התגוננות. רבת עם מישהו? חכה כמה שבועות עד שהוא יעשה איזו טעות פוליטית ואז תוקיע אותו ותגמור עניין. חשבת להוקיע אותי? רמזת שאני "בעייתי"? זין! אני אוקיע אותך עוד לפני שתספיקי לכתוב סטטוס בפייסבוק. אתה מחוסל, בייבי! לא תוכל להראות את פרצופך בהפגנות ליד משרד הביטחון בלי שאנשים מסביב יתלחששו ויעיפו בך מבטים זועפים.

עולה חשד לפעמים, שההיגיון הנסתר של פרקטיקת הטיהור הוא אמונה מטאפיסית בכך שכשיבוא יום הדין הפוליטי, אלה ששרדו את כל הטיהורים ונותרו בקבוצה הטהורה והנבחרת ייגאלו ויחיו בגן עדן חסר סתירות.

– החבר א', בהפגנה שנערכה ברחבת הסינמטק לפני שבועיים, נצפית משוחח עם שני אנשים בבלוק של "שלום עכשיו".
– כן, אלה אנשים חלשים מבחינה פוליטית, אבל בבחירות האחרונות הם הצביעו ל"עיר לכולנו".
– החבר א', זו תשובה מפוקפקת. עיר לכולנו מלאה יסודות תבוסתניים.

– החבר א', האם אתה קראת בכתב העת "מטעם" אחרי 15.2.2010?
– כן… כלומר לא… כלומר: אני מנוי אבל אני שוקל לא לחדש את המנוי. כן! אני מבטיח לא לחדש את המנוי!
– החבר א', פשעיך הולכים ומתגלים. לנו סיפרו רק שדיפדפת ב"מטעם" על המדף של תולעת ספרים.

– החבר א', ביום ראשון 21.3 נשמעת מפזם את המנון הכיבוש "ירושלים של זהב" ליד חנות "האוזן השלישית".
– טעות בידיכים. לא הייתי מעלה בדעתי לשיר את "ירושלים של זהב". פיזמתי את שיר העם הבאסקי "Pello Joxepe" שממנו הציונית הפאשיסטית נעמי שמר גנבה את המלים. חוץ מזה, לא שרתי אותו אלא ביצעתי גרסת דראג חתרנית.

– מקורות מהימנים מסרו לנו, החבר א', שאתה קורא בשירותים בספריו של עמוס עוז.
– לא! לא מאז "לדעת אשה"! כלומר, ב-69' קראתי את "מיכאל שלי", וגם שם דילגתי על הקטע עם חליל ועזיז!

ברור לי שפרקטיקות ההוקעה והטיהור הן לא חסרות טעם לחלוטין, ולא צמחו סתם מתוך רשעות. יש בהן היגיון, למשל מכיוון שבישראל של העשורים האחרונים תרבות השלום והליברליזם שימשה אידיאולוגיה של המעמדות החזקים ביותר בחברה. או למשל, כי תחת הכסות של חתירה לשוויון ולצדק התקבעו במחנה השמאל פרקטיקות סקסיסטיות ומצ'ואיסטיות. בתוך מערך כזה, סימון הגבולות נעשה קריטי.

יותר מכך: כיוון שכוחו הממשי של השמאל הוא קטן (מבחינה אלקטורלית, כלכלית, צבאית וכו'), ההוקעה וההחרמה הן מהפרקטיקות הבודדות שנותרו לו. מה שאירוני הוא שהפרקטיקות האלה אפקטיוויות כאמור בעיקר כלפי פנים, כלומר כלפי האנשים המועטים שמעוניינים בכלל לקחת חלק בפרויקט השמאל. בהתייחסות למטאפורה של איתמר טהרלב של השמאל כמטהר אוויר, נכון אולי יותר לתאר את השמאל כמזגן ששואב את האוויר שבתוך החדר ומקרר אותו שוב ושוב.

בעידן שבו המלה מקרתיזם נישאת בפי כל, צריך להודות שההחרמה וההוקעה היא נשק ששוכלל בשמאל לכדי אמנות, ויש מקום לחשוב מה ההשלכות של זה – לא על אלה שאותם אנחנו קוראים להחרים (כלומר, בערך את כולם), אלא על המחרימים עצמם. לדעתי, באופן מצטבר ההשלכות הן הרסניות למדי. שיהיה ברור: הרבה אנשים נפגעים מאוד מהטרור הזה – פגיעות שאינן נופלות מחלק מהפשעים וצורות האלימות שנגדן השמאל נאבק.

דנטון מוצא להורג בהוראת רובספייר. המוקיע הופך למוקע

מה שמצחיק הוא שדינמיקות הטיהור מיושמות לעתים קרובות דווקא כדי להגן על אנשים – למשל: יש אנשים שקשה להם להתבטא בנוכחותם של סטרייטים, אוכלי בשר או אנשים שהיו בצבא, ולכן מוקמות קבוצות שסגורות לאנשים כאלה – במוצהר או במובלע. אלא שהתוצאה היא אקסקלוסיוויות מועצמת, טהרנות קיצונית ופליטה של כל גורם זר. כמה שהאידיאולוגיה היא קיצונית יותר בתביעתה לקבלת האחר, כך היא בפועל אקסקלוסיווית יותר – עד כדי קבוצות מוכרות שיש בהן אדם אחד בלבד.

אני מרשה לעצמי להעריך שאם השמאל היה אקסקלוסיווי קצת פחות ומתעסק פחות בטיהור עצמי לסוגיו, הוא היה יכול להיות גדול פי כמה. להרבה מאוד אנשים יש הזדהות עם הרצון בצדק ושלום, אבל פשוט אין כוח להתעסק עם החרא הזה של חרדת ההוקעה, ובצדק. למעשה, אני תוהה אם התופעה שתיארתי באכזריות מסוימת בפוסט "הגלגול" היא לא במקרים רבים תוצאה של טראומת הוקעה בתוך השמאל.

בעצם, לא לגמרי ברור לי מה התועלת הפוליטית בלפלוט אנשים החוצה מהמחנה – הרי הם יישארו בחוץ ויחזיקו באותן דיעות או יבצעו את אותם מעשים. אני מעז אפילו לומר: הבולשוויקים לפחות חיסלו את חברי המפלגה שסרחו. שמאלנים ש"נחשף פרצופם האמיתי" פשוט יישארו בחוץ ויפתחו טינה הולכת וגוברת כלפי השמאל.

*

כעת נשאלת השאלה: אז מה אני מציע לעשות?

ברור שיש מגוון תשובות ודרכי התמודדות. לכאורה, זו אינה גזירת גורל שבמחנה השמאל יהיו פרקטיקות אלימות כל כך.

עם זאת, באופן אישי אני קצת פחות אופטימי, ואני מעדיף לנקוט בגישה אחרת, שעליה כבר רמזתי קודם. נכון לנקודת הזמן הזאת, אני מעדיף פשוט לא לראות את עצמי חלק ממחנה השמאל, כלומר להפסיק בפועל להיות איש שמאל. גם ה-שמאל לא יגזול ממני את חירותי. כמובן שזה מחייב רק אותי באופן אישי. לצורך העניין, ועד שיוכח אחרת, ראו בי בבקשה ריאקציונר. ברור שהעמדות שלי ויחסי לציונות, הצבא, האימפריה, הקפיטליזם, החברה ההטרונורמטיווית וכו' וכו' לא השתנו בכלום, וכך גם הפעולות שלי בדיבור או במעשה. אבל אני מעדיף לא לראות עצמי שייך למחנה כזה או אחר – וזאת אף על פי שכמעט כל חבריי שייכים למחנה הזה.

במצב הנוכחי, יש משהו משחרר בלא להיות בשמאל. במובן מסוים, רק ברגע הזה מתחילים להקשיב לך (שהרי לראאד סלאח אנחנו מנסים להקשיב, אבל לדניאל בן סימון לא ממש). לפחות בהיבטים מסוימים, יש מידה של אומץ בהכרזה של שלי יחימוביץ שמפלגת העבודה היא לא מפלגת שמאל. מה זה בדיוק נותן שהיא תכריז שהיא "בשמאל"? האם זה אומר שהחוקים שהיא מחוקקת יהיו טובים יותר או טובים פחות?

אני מרשה לעצמי לשאול, האם הקטגוריה של שמאל היא בכלל שימושית כל כך בימינו מבחינת שינוי המצב בישראל/פלסטין, ומה יתגלה אם נניח אותה בצד, ולו רק בתור ניסוי.

אסיים בווידוי. לפני כשנתיים נכנסתי ל"טבע מרקט" כדי לקנות יוגורט. בין עשרות סוגי היוגורטים, נתקלתי שם למרבה הבעתה בבקבוק פלסטיק קטן ועליו הכתובת "גבעות עולם". כידוע, מדובר בחוותו של אברי רן ליד איתמר – אותו מנהיג מיליציה שמתמחה בפוגרומים נגד פלסטינים ופעילי שמאל. נדהמתי שחנות אורגנית בלב תל אביב מוכרת יוגורט שמיוצר בחווה של פורעי חוק אלימים במיוחד. כיוון שעבדתי אז ב"הארץ", קניתי את היוגורט במחשבה לברר את העניין ולכתוב על זה אייטם.

כשהגעתי הביתה נכנסתי לאינטרנט, וגיליתי שאייטם בנושא כבר נכתב. שכחתי מהעניין.

למחרת בבוקר פתחתי את המקרר וחיפשתי משהו לאכול. היוגורט נוטף דם הפלסטינים של "גבעות עולם" חיכה לי שם, קריר ומפתה. ברגע של חולשת דעת, אפוף בערפילי השינה, שלחתי יד ושתיתי אותו.

ואתם יודעים מה? נהניתי. ממש ממש נהניתי.

 

* עם זאת אני חושב ומאמין שזה לא המרכיב המרכזי בבלוג הזה, ושאנחנו דווקא מנסים כאן יותר להכניס רעיונות לתוך הדיון מאשר להכריז אילו רעיונות ואנשים הם אסורים למגע. ההיגיון שלנו, לפחות בזמן האחרון, הוא שדווקא אם פוסט כלשהו מעורר אי נוחות ואי נחת אצל הקהל הטבעי של הבלוג הזה, יש סיכוי סביר שזה פוסט טוב.

תגים: , , , , , , ,

119 תגובות to “והיה מחננו טהור: על פרטיקת ההוקעה ב"מחנה השמאל"”

  1. חנן כהן Says:

    Splitters!

  2. אלי Says:

    ובכן זה פוסט משעשע מאוד, יש בו מן האמת, אבל אולי הוא חוטא מעט בחטא ההלקאה העצמית (ע"ע הפוסט הקודם).
    סימון הבוגדים הגדול והמשפיע ביותר בישראל היום מבחינה כלכלית, תרבותית וכו' הוא כמובן זה שנעשה על ידי הימין, אם תרצו ושלוחותיהם. עם כל הכבוד לחוסר נוחות חברתית שאפשר להרגיש, שלילת תקציב למימון סרט או פיטורים של מרצה או אי העסקתו (ויש אחד שמגיב כאן שיכול לספר על כך) הם הרבה יותר גרועים.
    אחר כך אלו הם צעירי השמאל הלאומי ומפלגת העבודה שאמנם הם נחמדים מאוד בסך הכל לדעתי, אבל לפני שהם מוכנים להוציא רגל מהבית הם שולפים סרגל לבדוק כמה הדגל גדול ומה אחוזי ההנפה בהפגנה. אני יודע באופן די וודאי שדווקא ההצעות לשיתופי פעולה נרחבים בחודשים האחרונים נדחות על ידי השמאל הציוני ולא על ידי המחנה החדש"י שנחשב כטהור מבחינה אידאולוגית. שוב אבדן של אלפי אנשים בהפגנה הוא אבדן יותר משמעותי ממה שמתואר בפוסט.
    ואחרונה חביבה שלי יחימוביץ שפיה וליבה שווים, ולכן אני מסיק שהעובדה שהיא "לא בשמאל" היא לא סתם הצהרה בעלמא אלא דרך להגיד שלא אכפת לה מהפלסטינים. זכותה, אבל זו המשמעות.
    ואחרון חביב, במקום להגיד שאתה לא בשמאל אתה תמיד יכול להגיד שאתה בבל"ד, מפלגה סוציאל-דמוקרטית, לא טהרנית, פמינסטית ועם כמה אינטלקטואלים בעלי שיעור קומה. לא חייבים להישאר בלי מחנה 🙂

    • ofrilany Says:

      אלי – כמותית אולי אתה צודק אבל איכותית אל תהיה כל כך בטוח. צריך להודות שבמחלקות מסוימות באוניברסיטאות אנשים מרגישים מצוקה ואימה מאוד גדולה להביע או לכתוב עמדות לא שמאליות. האימה הזאת היא עובדתית – עובדה שנתקלתי לא פעם באנשים שסיפרו לי עליה – ואם היא קיימת כנראה שיש לה סיבה.
      לגבי שלי יחימוביץ: אני לא חסיד שלה (בין השאר דרך אגב בגלל שגם היא נישאת כל גבי פרקטיקות פוליטרוקיות די מבהילות), אבל אני באמת לא בטוח שאם היא היתה אומרת משהו בעד הפלסטינים כרגע, נגיד כמו שג'ומס אומר (ליותר מזה קשה לצפות ממפלגת העבודה) זה היה עוזר במשהו או משנה במשהו את המצב. יש לה מטרות מוגדרות והיא מנסה להגשים אותן.

      • רוזנברג Says:

        "האימה הזאת היא עובדתית – עובדה שנתקלתי לא פעם באנשים שסיפרו לי עליה – ואם היא קיימת כנראה שיש לה סיבה."
        לא נכון. אנשים הפכו בטוחים לגמרי שארגונים תמיד נוהגים כמאפיות, ושאף אחד אף פעם לא מסוגל לשיקול ענייני. בעיני זוהי עמדה ממש מטופשת.

  3. guruyaya Says:

    המחנה הדמוקרטי בישראל, גם ככה לא סובל מעודף שררה ואחידות שורות, שניתן להרשות לאנשים לא להצהיר שהם חלק ממנו (וכן, אני יודע שאמרת "אני לא שמאל". נזה לקרוא לעצמך דמוקרט בקול רם, נראה לאן זה יוביל אותך מבחינת הוקעות). הפתרון מצוי באימוץ ההבנה שלשמאל פנים רבות, ועל כל שלוש פעמים שאתה חבר פוליטי שלי, תהיה פעם שתהיה יריב פוליטי שלי. זה המחיר של מחשבה עצמאית ופלורליזם. זה המחיר של לחוש כבוד לאחרים.

  4. אייל גרוס Says:

    בהתחלה כתבת "כל סטטוס פייסבוק שני, כל תגובה שלישית בבלוג הזה ובבלוגים אחרים…". אחר כך הוספת "מיותר לציין שגם בבלוג הזה ובפוסטים שלי באופן אישי מופיעות לא מעט הוקעות"… וזו תוספת ראוייה בעיני, כי היו כאן כמה פוסטים (שהגבתי אליהם בזמן אמיתי) שתחושתי היתה שעיקר תוכנם היתה הוקעה כזו, והסבר שמי שמזדעזע מועדת החקירה לשמאל/מי שאשכנזי/מי ש___ (השלם את החסר) הוא לא שמאל אמיתי, (כן אני יודע שאני מציג את זה בוולגריות) להבדיל מאיזה מישהו טהור יותר שרואה את הנושאים האמיתיים. אז אף אחד מאיתנו לא חף מטעויות, אבל אכן, שיטת ההוקעה הזו לוקה בכל הבעיות שהצבעת עליה, ומלווה בטהרנות אינסופית. האם הפתרון הוא לא לומר יותר שאתה שמאל כדי שלא יאשימו אותך ש….? אני לא יודע, אני עדיין עם הדודים של רונית מטלון שסיפרה שכשאלו אותם "מאיפה אתם" הם התעצבנו ואמרו "מה זאת אומרת מאיפה אנחנו, אנחנו מהשמאל"….. במקום אני מציע לחקור את הצורך של אנשים להראות שהם שמאל "טוב יותר", "אמיתי יותר"(?), לא מגעיל כמו האחרים וכו'. מאיפה זה בא? אז נכון, חשוב לדבר כפי שאתה אומר על איך תחת הכותרת של "שמאל" או "שמאל-מרכז" הכיבוש מעמיק והעיוורון לאי צדק חברתי לעתים גדול, אבל כשזה הופך להיות הוקעה, והסבר מטעם הכותב על כך שהאנשים שהם כביכול שמאל בעצם ____ , זה נכתב גם ממקום של איזו עליונות מוסרית (שלא לומר מוסרנית) וטהרנות שאני חושב שראויות בעצמן לגינוי.

    • ofrilany Says:

      ניחא אייל, הרי בגלל זה כתבתי את זה.
      בכל מקרה, לגבי הטענות עצמן – קודם כל אני לא מוצא לנכון לצנזר אנשים אחרים שכותבים כאן. ודבר שני, בשונה מהרבה אנשים אחרים אני אולי מצביע על תופעות אבל אני לא זוכר שתקפתי או הכרזתי חרם על אנשים באופן פרסונלי. אני דווקא מניח בדרך כלל שכוונותיהם הן טובות.
      אולי חוץ מגל אוחובסקי. לגביו אני עוד צריך לחשוב.

      • אייל גרוס Says:

        לא הצעתי/בקשתי שתצנזר איש, ואכן לא התכוונתי לדברים שאתה כתבת, אבל דברים אחרים שנכתבו כאן שהיו ברוח ה"הוקעה". מאחר שכשהם נכתבו הגבתי לכך בזמן אמיתי אז אין כאן שום אג'נדה סמויה מצידי:) ואכן, בגלל זה כתבת את זה – וטוב שכך…

    • Assaf Says:

      יפה כתבת אייל. גם אני עם הדודים של רונית – ובעצם גם עם רונית עצמה, אחת הסופרות האמיצות הבודדות שאינן מפחדות מהוקעה (…)

  5. רוזנברג Says:

    הטהרנות והרצון להוקיע כמובן קיימים. אבל אסור לתת לסלידה מאלימות טהרנית להעלים את העובדה שנכון להיום קיימת מחלוקת משמעותית בין השמאל הממסדי לשמאל הרדיקלי. לטעמי, יש ארבע מחלוקות עיקריות. העובדה שהרוב מתחלקים על בסיס כל ה ארבע הופכת את המחלוקת לאמיתית וחשובה ובעיקר לא-ניתנת לטיוח:
    1. צה"ל\שב"כ\משטרה: ארגונים "חיוביים" מלאים באנשים טובים שלפעמים למרבה הצער נוהגים שלא כשורה, או ארגוני כיבוש ודיכוי?

    2. ההתנחלויות: משהו שהמתנחלים עשו ואיכשהו "קרה" לישראל, או פרי מדיניות ממשלות ישראל כמעט כולן מ דקה אחרי ששת הימים ועד הלום?

    3. שתי מדינות: או-טו-טו כאן ולכן מותר וצריך לפעול בהנחה שהמציאות היא של שתי מדינות (נגיד, "חוק איחוד משפחות" זה לא סוף העולם כי זו מדיניות הגירה), או שהמציאות היא אפרטהייד במדינה דו-לאומית מפלה ושתי מדינות זה רעיון טוב או לא שבינתיים אינו רלבנטי (לכן חוק איחוד משפחות הוא זוועה גזענית).

    4. השמאל הוא קודם כל יהודי-ישראלי לעומת השמאל שואף קודם כל לשותפות יהודית\ערבית וישראלית\פלסטינית.

    • ofrilany Says:

      רוזנברג, אני חושש שאתה קצת מפספס את הנקודה. כלום לא יעזור, הפוסט הזה לא עוסק בשאלה מדינה אחת כן או לא, וגם לא בהתנחלויות. יש כאן עניין תרבותי שהוא הרבה מעבר לזה, וצר לי שאתה לא מבחין בזה

      • רוזנברג Says:

        אני מבחין, והבנתי
        אני רק מעיר שמאחורי חלק מההוקעה, קיימות מחלוקות ממשיות.
        לגבי יום שישי – אתה צודק כמובן, זה תמיד היה כך, בריונות יש בכל מקום, וחבל.

      • רוזנברג Says:

        נ.ב
        יכול להיות שנטייה לבריונות היא מאפיין מהותי של צדקנות?

      • רוזנברג Says:

        נ.נ.ב
        התגובה שלי לא אמרה דבר על מדינה אחת או שתיים כן-לא-שחור-לבן.

      • עוז Says:

        בתגובה שלך הצד של השמאל הציוני הוא איש קש והצד של השמאל הרדיקלי אמין.
        לכן אתה שמאל רדיקלי. למעשה ההודעה שלך תומכת בסאבטקסט בדיעות השמאל הרדיקלי וחוץ מזה לא מקדמת ממש את הדיון.

  6. צביקה בשור Says:

    אין כמו הריח של רהביליטציה על הבוקר.

  7. chicky00 Says:

    מאוד תומך במה שכתבת, וצריך אומץ לכתוב את זה. אני מודה שכמי שרואה את עצמו כ"שמאל צוהל" וכאדם שהוא קודם כל אוהב-אדם וחובב-ים ורק אחר כך שמאלני, יש לי הרבה חרדה מכך שאותקף על נהנתנותי, חיבתי לרבקה בלק וכו'. לא אהסס להגיד את דעתי כשמדובר על ליברמן למשל, אבל אני מרגיש שעלי לשתוק כדי שלא אחטוף ריקושטים בדיונים מסויימים הקשורים לשמאל. בזמנו היה דיון הוקעתי נגד חגי מטר, שגם הועמד על עמוד הקלון. ניסחתי טקסט תגובה ופשוט השתפנתי לכתוב אותו.

    אני מסכים גם שהטהרנות והאובר-אידאולוגיה הזה הוא אחת הסיבות שהשמאל – שאני מגדיר אותו כאנשים שהתנגדו למלחמה בעזה ושמגיע לעובדות הסוציאליות לקבל את כל דרישותיהן – כל כך זעיר. מה שמעניין הוא שלעתים מרוב שאיזורים מסוימים בשמאל נעים הלאה ומתרחקים, הם בסופו של דבר מקבלים לפתע את ההתנחלויות, או מוצאים דמיון למתנחלים. ובה בעת, שונאים שנאה עזה את הגוף הקרוב אליהם שעליו הם חולקים על איזה פסיק שקשה לעקוב אחריו.
    אני מוכרח לציין שהמקרה שהכי ריפה את ידי ופגע בי השנה היה מתקפה מצד אדם שנמצא במחנה שלי וזכיתי ללילות בלי שינה בגללו. הואשמתי עם כמה חברים כגנב על איזו פעולה שעשיתי בהתנדבות וללא קרדיט, מעין אירוע שהגיעו אליו עשרה אנשים (אף שהואשמתי עם חבר בשדידת הון סימבולי). לא אכנס לעניין. אבל פשוט לא יכולתי לחשוב שמישהו רואה בי איש כזה. זה לא היה מקרה של תקיפה משמאל, אבל עדיין זה היה קל יותר אם האחים עופר היו נכנסים בי.

    • ofrilany Says:

      צ'יקי, אני מזדהה עם רוב מה שאתה חושב. התקפות מתוך המחנה יכולות להיות קטלניות. וקטלני לא פחות זה לפחוד מהן עוד לפני שהן קורות

  8. אורי Says:

    עפרי אילני צודק

  9. גל כץ Says:

    עפרי, אני רק תוהה – ברוח הפוסט הזכור שלך על היעדר התשוקה בשמאל – האם הוויתור (מצדך) על המונח "שמאל" אינו מסלק את אחד מגורמי התשוקה היחידים שנותרו לנו.

    הרי אנשים לוקחים את המונח "שמאל" מאוד ברצינות, לפחות במעגלים המוכרים לנו. הרצון להיות חלק מזה הוא מנגנון תשוקה חשוב.

    • ofrilany Says:

      גל, נכון שבשבילי הוויתור על המונח "שמאל" הוא גורלי. וראה מה שכתבתי ליובל לגבי מערכות הבחירות שעקבנו אחריהן, אבל כמובן לא רק.
      השמאל הוא כמו הרצפה, ועם זאת אני רוצה לנסות לשמוט את הרצפה תחת רגליי ולראות מה יקרה.
      אבל במסגרת זו אני תוהה: יכול להיות שהשמאל הוא גורם תשוקה לך ולי, אבל האם הוא באמת גורם תשוקה לכל כך הרבה אנשים? תסתכל סביב בישראל. התווית הזאת היא או חסרת משמעות או מבוזה. זאת כשלעצמה לא סיבה לזנוח אותה, אבל זה כן מעורר שאלה האם השמאל הוא המיתוס הנכון כרגע.
      ושאלה שנייה: האם אפילו בתוך השמאל אנשים חולקים איתך את אותה תשוקה? האם למלה שמאל יש בכלל אותו מובן בשבילם כמו לי. כשאני חושב על שמאל, עולים לי בראש רוזה לוכסמבורג, פרנץ פאנון, ניקולאי בוכארין ופאזוליני, למשל. אבך אני בכלל לא בטוח שאפשר היום להקרין סרט של פאזוליני באירוע של השמאל. ואני מזכיר לך את התגובה שהתקבלה בבלוג זה לפני כמה ימים על תמונה כלשהי.
      אם הייתי כותב את המשפט האחרון מתוך השמאל היו מוקיעים אותי על המקום. כיוון שאני כותב את זה מחוץ לשמאל זה לא איכפת לי.
      ועוד מחשבה מכיוון אחר: מה המשמעות של שמאל בעולם שבו סין הולכת ומתחזקת? נאמר שאני בעד סין (לא שאני בטוח בזה, אבל לצורך העניין) – האם זה הופך אותי לשמאלני?
      למה הוגו צ'אווס תמך במובארק ולא במהפכנים של כיכר תחריר?

      • גל כץ Says:

        על פניו אתה צודק. הרי ברור שיש מקומות בעולם בהם המלים "שמאל" או "ימין" (וכל אוצר המשמעויות העצום שדבוק אליהן) יש להן הרבה פחות משמעות. אפילו ארה"ב היא דוגמא מסוימת לכך, שלא נדבר על אזורים מסוימים באפריקה, במזרח התיכון או באסיה. מורשת ה"שמאל" חזקה במיוחד רק באירופה ובאמריקה הלטינית. אולי באותם אזורים, עדיף לאמץ שפה אחרת (דת, לאום, מיסיטיקה, מה שזה לא יהיה), כדי לקדם ערכים דומים, במיוחד אם אנחנו רוצים לעורר תשוקה. עד היום נהגנו לחשוב על ישראל כחלק מאירופה מההבחינה הזו, אבל הרי (יותר ויותר) ברור שזה מופרך. הגיע הזמן, על פניו, להכיר בכך ולשנות שפה, ונראה לי שבארץ האמורי בהחלט הוצעו כמה כיוונים אפשריים בעניין. 

        עם זאת, אני עצמי לא יודע אם אוכל להשתחרר מהמונח שמאל, ואני בספק אם גם אתה. כי לי עצמי לא מספיק לעשות או לחשוב על פוליטיקה בזמן הווה, גם אם זה יעזור למישהו. אני חייב להרגיש שאני חלק מהיסטוריה ומסורת מסוימים, שיש לכל העניין איזה מימד מטאפיזי. לפיכך, גם אם אני יכול להציע שפות אחרות, אני חייב – ולו במחתרת – להמשיך ולחשוב על עצמי כחלק מהמיתוס הגדול של השמאל. רוצה לומר שמה שאמרתי על גיוס תשוקה אינו עניין אינסטרומנטלי, אלא אישי לגמרי. אני פשוט חושש שאם לא אחשוב על עצמי כחלק מהשמאל, המרחב הפוליטי פשוט יפסיק לעניין אותי.

  10. עודד Says:

    חשוב לדבר על "תרבות ההוקעה", אבל לא כדאי לשפוט אותה באופן כל כך גורף, אני חושב. כמה נקודות למחשבה:

    הפוסט הזה הוא כשלעצמו הוקעה אחת גדולה – הוקעת המוקיעים. כתבת "…אני מעדיף פשוט לא לראות את עצמי חלק ממחנה השמאל, כלומר להפסיק בפועל להיות איש שמאל. גם ה-שמאל לא יגזול ממני את חירותי." כאן יש את אותו מהלך שנגדו הפוסט יוצא – הפרדה בינך לבין אותם חלקים מהשמאל שעושים דברים שלא לרוחך. כך באופן אולי פרדוקסלי, הפוסט עצמו נופל לתוך אותו פרקסיס פוליטי שהוא פוסל. כמו הוקעות אחרות, גם כאן אקט המידור מקודד באמצעות "ערך" שאמור להתפס כקדוש. במקרה הזה, זוהי חירות אינדיווידואליסטית. באופן אירוני, כך ממוחזר בפוסט התיאור ההגמוני לניגוד בין בריה"מ למערב: "שם לאף אחד לא אכפת מחירויות הפרט". זהו כמובן תיאור בעייתי של הניגוד, שמשרת אינטרסים מסוימים. ולא, אני לא חושב שסטאלין היה איש טוב.

    לא מעט הוגים מאותו שמאל שממנו אתה מתנער ניסו לחשוב על תופעת ההוקעה. במאמרים Cultural Criticism and Society ו- Opinion Delusion Society ובמקומות אחרים תאודור אדורנו, למשל, נדרש לשאלות דומות. אדורנו מתחיל מהנקודה שבו אתה מסיים: הוא רואה את ההוקעה כבעייתית (עבורו "ביקורת תרבות" הוא האופן שבו מובע הקשר של השמאל הבורגני לחברה שאליה הוא שייך – באמצעות שלילתה), והוא מכיר בכך שהוקעת המוקיעים רק נופלת לאותה מלכודת שממנה מנסים להימלט. מאידך, הוא מזהיר מפני הליכה לכיוון הפרגמטיסטי-מקיאווליסטי. בפוסט הזה, הפרגמטיזם נמצא באמירות כמו "אני מרשה לעצמי לשאול, האם הקטגוריה של שמאל היא בכלל שימושית כל כך בימינו מבחינת שינוי המצב בישראל/פלסטין, ומה יתגלה אם נניח אותה בצד, ולו רק בתור ניסוי." כאן כבר יש הכלה דיאלקטית של ההזדהות כשמאל או כימין או אחרת. ההכלה מבוצעת באמצעות פנייה לשימוש בתוויות (המונגד למשמעות התווית): אם יותר יועיל למצב לא להזדהות כשמאלני – יהיה תוכנו אשר יהיה – אין לי בעיה להשליך את התווית הזו ממני והלאה. נראה לנו מובן מאיליו שכדאי לנטוש את התווית "שמאל" אם נקדם בכך את נפילת הקפיטליזם, הפאלוצנטריזם וכו'.

    למה פרגמטיזם מסוג זה הוא בעייתי? משום שהוא אחד ממאפייני היסוד של חשיבה בעידן קפיטליסטי (הוא מאפשר הכלה דיאלקטית של סתירות). חשוב לציין שגם אם הפרגמטיזם בעייתי, אין זה אומר שצריך (או אפשר) להימנע ממנו, לפחות לפי אדורנו. ולא רק זה: הפרגמטיזם הוא יצור הפכפך, שכן הוא מצדיק גם את העמדה הנגדית – אם הוקעה משרתת את מטרותינו (ולפעמים היא עושה זאת, גם לפי הפוסט הזה) הרי שאין מה להיות בעד או נגד הוקעה, אלא רק לחשוב מתי "מבחינה אסטרטגית" ההוקעה מועילה לנו. כך מתחיל מעגל אינסופי שהוא די עקר מבחינה פוליטית – שכן הויכוחים על האמת פשוט מתחלפים בוויכוחים על תועלת.

    המסקנה המתבקשת מכל זה היא די פשוטה ומאכזבת: או לנטוש את הויכוחים האינסופי על הוקעות, או לנסות בכל מקרה ומקרה להבין כיצד הדיבור בעד ונגד הוקעה עושה בדיוק מה שההוקעה עצמה עושה – מסייעת לנו להבדיל בין עצמנו ואחרים, ולנסות להתנגד לשכפול מה שאנחנו יוצאים נגדו (או באמצעות הוקעתו או באמצעות העצמתו).

  11. רות Says:

    מדוייק ומעורר מחשבה ומעצבן להפליא

  12. רתם Says:

    עופרי, כתבת על נושא בעייתי באופן מאד פתוח וברור ודווקא לא מתחשבן אלא מזמין לדיבור.
    קצת יותר בקלות,
    אני דווקא קיוויתי עד היום, אם כבר עברתי את כל מה שעברתי ש "אלה ששרדו את כל הטיהורים ונותרו בקבוצה הטהורה והנבחרת ייגאלו ויחיו בגן עדן חסר סתירות."
    אז עכשיו אני מבינה שהטיהורים והמטהרי אויר היו לחינם (והגופות המוטלות של המוקעים יתגלגלו שם ויעידו שזה לא שינה כלום). אבל יותר בכבדות, באמת צריך לשם לב לפני שמטהרים מישהי, שאנחנו לא מבצעות את הפרקטיקה נגדה קמנו למחות.
    אחרון, מפינת הלשון, תוך כדי כתיבת התגובה צלצלה במוחי השפה של קול ישראל " צהל טהר קיני מחבלים. מפחיד

    • ofrilany Says:

      🙂
      אני מקווה שיום הדין לא יגיע כל כך מהר, כך שלא נדע אם אנחנו טהורים או לא. עדיף לחיות באי ודאות

  13. לילה Says:

    הסיפור הזה קיים גם בפמיניזם. לפני כמה שנים משיהי כתבה עבודת מ"א, לצערי אינני זוכרת את שמה, על כך שבעצם הטענה בארגונים "את לא פמיניסטית כי…", משמשת פשוט לניגוח כאשר אינך מסכימה עם מישהיא באיזה שהוא עניין ומגייסת את "הפמיניזם" לצידך, כאילו שזה בכלל ניתן. עם זאת, וכך גם לגבי השקפת עולמי השמאלית – אינני מוכנה לוותר על הגדרתי כפמיניסטית וכמחזיקה בהשקפות שמאל.

    אולי לא מדובר בהשתייכות למחנה כי אם בהשתייכות להשקפות עולם ולפעילות.

  14. עוז Says:

    תרגיל למוקיעים- קחו כמה עמדות לא נכונות שאתם לא מסכימים איתן, תכתבו כל עמדה על דף, תחזיקו את הדף מולכם ותגידו בקול רם: "אני מסכים עם העמדה הזאת והיא נכונה!" שלוש פעמים.
    ותלמדו מתמטיקה, אתם יכולים לקבוע בתור אקסיומה את מה שבא לכם ולנסות לראות איך זה עובד. זה בסדר.

  15. מוריה Says:

    לדעתי האינדיבידואל היום בישראל השמאלנית, הוא מקרה קיצוני בעשור האחרון, בניגוד למשל ליוונים ולגישה ניטשיאנית לחיים, של מתח בין שני מימדים מרכזיים בחיים האנושיים, דיכוי של האסתטיקה על ידי המוסר. אצלנו בשמאל כיום ההוקעה נעשית על רקע מוסרי טהור, מפאת נימוקים מוסריים בעד או נגד פעולות והאמנות. ואילו המימד שנזנח הוא האסתטי, זה שבו הריבוי הוא ציווי, ולכן אתה מניח שיכולות להיות כמה פרשנויות לגיטימיות.

    אפשר בקלות להבין מדוע אנחנו הישראלים ובפרט האדומים זנחנו את המימד האסתטי של החיים והשיפוט ההדדי זה של השני. אחרי הכל, מה שמאחד את דרך החיים השמאלנית קשור באופן מהותי לענייני מוסר והמוסר מטבעו דורש דרך חיים שהיא אחת לכולם. אם מישהו חורג, יש בעיה.

    כאמור, המימד האסתטי של החיים מציע אלטרנטיבה, אבל מי יכול להעיף מבט לעברו כאשר ה"מצב", או "העניינים" – המוסריים, הפוליטיים – כל כך בוערים? המימד האסתטי הרי דורש מאיתנו את ההפך, להתכנס פנימה, אל עצמנו, אל אינדיבידואליזם שמניח שיכולות להיות כמה דרכים נכונות כדי לחיות לפיהן.

    וכך יוצא שמצד אחד השמאלנים מכונסים בתוך עצמם ומפני הלא שמאלנים (מנהלים אינדיבידואליזם אסתטי לכאורה), אבל דורשים אחדות וכוחניות על רקע מוסרי בעניינים שמשותפים להם. בשורה התחתונה יוצא שבמרחב המשותף לכל השמאלנים ביחד אין אפשרות לביטוי אסתטי. הכל נעשה מתוך חרדה עמוקה, אנחנו פגועים מעצם המחשבה שמישהו כמונו שופט מוסרית את המציאות אחרת מאיתנו. במקום דיון אלגנטי עם אהדה יסודית, אנחנו הופכים לאויבים מרים אחד של כל השאר, תלוי בתזמון. אורלי לובין כסימפטום לחוסר אסתטיקה בקהילה השמאלנית.

    • ofrilany Says:

      תודה מוריה. אני די מסכים איתך – זה לפחות חלק מהעניין.

    • רן Says:

      תודה מוריה. תגובתך מאוד סקרנה אותי.
      תוכלי להפנות אותי לכתיבה בנושא (האסתטי למול המוסרי)?

      • מוריה Says:

        עפרי, אני שמחה שאתה די מסכים איתי, ולא לגמרי.

        רן, התודה נתונה לך. למען האמת, אני קוראת שוב את התגובה שלי ודי סולדת ממנה. קודם כל המשפט האחרון: פרשת אורלי לובין אינה סימפטום לחוסר אסתטיקה, אלא לאסתטיקה שנאכלה על ידי המוסר. מעבר לכך, באמת חסרה מצדי הבהרה בנוגע להגדרות של האסתטי והמוסרי עליהן אני מתבססת.

        ובכן, אני יכולה בהחלט להפנות אותך לפרשנות המונומנטלית שהפילוסוף האמריקאי אלכסנדר נהמאס מעניק לניטשה. כאשר ניטשה טוען משהו, נהמאס קובע, רוב הפרשנים מפשיטים את דבריו ואומרים: ניטשה סבור שהמצב הקיומי הוא כזה וכזה, ניטשה סבור שעלינו בני האדם להיות אותנטיים (וכדומה).

        אולם למעשה, נהמאס טוען, ניטשה הוא אסתטיקן של החיים. הוא לא רוצה שנאסוף את התובנות שלו ונחשוב כמוהו, הוא רוצה שנחשוב כמונו. ניטשה ממש יזדעזע אם מישהו יאמץ את התובנות שלו אחת לאחת, מפני שהוא בעד ריבוי אנושי.

        בקצרה, נהמאס מתאמץ רבות להראות שהמימד האסתטי של החיים האנושיים בתקופתנו שועבד כיום כמעט לגמרי לטובת המימד המוסרי. שניהם אגב לדעתו מתיישבים זה עם זה, על כל אחד למצוא את השילוב האישי שלו.

        הספרים:
        Life As Literature – פרשנות על ניטשה
        Art of Living – החיים כפילוסופיה, או הפילוסופיה כדרך חיים.

  16. חררדו Says:

    הבקרב קבוצות שאין להן כוח פוליטי ממשי, רק הון סמלי, ההוקעות והטהרנות הם סימפטומים של משהו עמוק יותר – הבידול, הסימון העצמי המתבדל, של האינדיבידואל הראוי או הכת הראויה. במובן הזה הפיתרון שלך עפרי לא ממש שונה מהפרקטיקה שאותה בצדק ביקרת.

    • ofrilany Says:

      יכול להיות חררדו. אני בכל מקרה חייב להודות שאינדיווידואליזם הוא לא ערך שלילי בעיניי, ושהוא אולי קודם מבחינתי לכל פוליטיקה אחרת. נראה לי שבסופו של דבר פרוגרמה פוליטית שלא משאירה מקום לאינדיווידואליזם היא מקום שאני לא יכול להיות בו. אולי זה קשור לזה שאני הומו – לכל אורך ההיסטוריה של המרכסיזם הומואים לא השתלבו מאוד טוב. אבל זה קשור גם לדברים אחרים.
      בכל מקרה, יכול להיות שאני טועה. אבל זה בדיוק חלק מהעניין. אציג את זה בצורה מעט קריקטורית:
      נאמר ששכבתי על מיטתי בשעת לילה וגיליתי שמבחינות מסוימות אני ריאקציונר. שבעניינים מסוימים אם אביע את דעתי זה יגרור הוקעה כללית. המחשבה הזאת הלחיצה אותי באופן המוחשי ביותר. אמרתי לעצמי: אם אנשים מסוימים היו יודעים מה אני חושב, הם בוודאי היו אומרים "עפרי חשף את פרצופו האמיתי. הוא אף פעם לא היה איש שמאל".
      לכן, מתוך הערצה והערכה לשמאל, הגעתי למסקנה שאולי אני לא ראוי למחנה. שעדיף למחנה עצמו שלא אהיה חלק ממנו, אלא אתמול בו מבחוץ.
      זה אולי נשמע קצת קומי, אבל למעשה אני די רציני.

      • חררדו Says:

        אינדיבידואליזם? סחתיין, בודאי לא ערך שלילי, שאלה של מינון וטעם. אני מצביע על משהו אחר על פרקטיקת הבידול (גם אם מדובר בפרט, בכת או במחנה).

      • ofrilany Says:

        יכול להיות חררדו, ואני מתאר לעצמי שהמודל שלך לפעולה פוליטית הוא מבוסס, גם אם אני לא בטוח שאני יכול לאמץ אותו.
        בכל זאת למיטב הבנתי פרקטיקת הבידול היתה בתנועות שמאל בכל מיני מצבים, לא רק של היעדר כוח ממשי.

  17. חנה בית הלחמי Says:

    מדוייק.
    בסבב הקודם בו כתבתי על כך קראו לי "משת"פית של הימין". רכזת קואליציית נשים לשלום היללה את טפשותי.

  18. חנה בית הלחמי Says:

    ועוד משהו. פעם לפני כמה שנים ישבתי בסלון של חברה טובה בת"א ועיינתי בגיליון "ארץ אחרת" שהיה מונח על השולחן. בדיוק ירד השכן מלמעלה, אושיית שמאל, ראה את הגיליון וגער בי בשטף מרשים על שאנשים כמוני שמוכנים לקרוא את הזבל הימני הזה, שערוך באיצטלא של נאורות ובא לשטוף באופן מסוכן את מוחותינו הרופסים ולהעביר אותנו צד, הם בדיוק מסוג האנשים שהוא מנפה מחוג חבריו (לא הייתי קודם, כך שממילא לא היה לי מה להפסיד). לדידו הייתי , מעצם קריאת הגיליון, אדם מסוכן קיומית למדינת ישראל (לא עדכנתי אותו שהגיליון אינו שלי אלא של שכנתו וחברתו הטובה, ממנה ירד ללוות סוכר).
    הוא לקח את עצמו ברצינות כל כך תהומית, שהעלתה חיוך רחב על שפתי.
    אולי אם אנשי השמאל יקחו את עצמם קצת פחות ברצינות, תפחת תופעת ההוקעה? 🙂

    • ofrilany Says:

      חנה, אני מסכים שהרצינות התהומית והיעדר האירוניה משחקות כאן תפקיד משמעותי.

    • ריקי ישראלי Says:

      הפלא ופלא – הנה חנה בית הלחמי עושה בדיוק את אותו הדבר שלשמו התכנסנו כאן ומוקיעה את משתתפי מצעד זכויות האדם

      http://2nd-ops.com/hanna/?p=67477

      • חנה בית הלחמי Says:

        ריקי, למעשה מי שעושה כאן כמעשים שמתאר עופרי – היא את. לא הוקעתי את משתתפי מצעד זכויות האדם אלא את המצעד, כסימפטום של השטחת פעילות השמאל לכדי הפגנות טקטיות, שהן תחליף לחשיבה אסטרטגית ולעבודה מורכבת, וכל יתרונן הוא ברווח האישי קצר המועד של משתתפיהן. את הרי לא מצפה שאשנה את דעתי כי ריקי שיבשה את דברי והציגה כוונה אחרת מזו שאני עצמי מציגה בבהירות רבה וללא צורך בסיוע, נכון?

      • חנה בית הלחמי Says:

        ובנוסף, תודה שהזכרת לי את הפוסט המצויין הזה שלי, הביקורת שבו אכן מתייחסת גם לדברים כגון תגובתך כאן וגם למה שארע בנושא הכנס שבוטל. הוא אף מחובר מהותית לארבע העוולות שניתחתי בטקסט שלי על הכנס. אז תודה, ריקי.

      • ריקי ישראלי Says:

        בכוונה הבאתי את הלינק למאמר ולא רק חיוויתי את דעתי. מי שמתעניין מוזמן לקרוא ולגבש דעה עצמאית על הכתוב בו.

  19. יובל Says:

    יופי של פוסט, עפרי. שתי הערות ומחשבות:

    התופעה הזו לא יחודית לשמאל, כמובן. למעשה, מי שעוקב קצת אחר מה שקורה בימין יגלה את אותה התופעה בדיוק, ובהיקפים דומים. ואני לא מדבר על מועצת יש"ע שרודפת אחר נתניהו כי הוא לא ימני מספיק – זה משעמם. יש מאבקים יצריים מאוד בתוך המתנחלים בין ה-"ממלכתיים" לבין הרדיקלים יותר. נוער הגבעות בז ליושבי ההתנחלויות הממוסדות יותר, וסביב ההתנתקות בכלל היה קרע עצום. הרב אבינר, אחד מחשובי הרבנים של המחנה הימני-דתי, נרדף עד חורמה מכיוון שהעז לקרוא לאי-סירוב פקודה, והסיפור כלל האשמות בכך שהוא מחטיא בדיני טוהרה (מתיר נשים בעת שהן נידות). לא מזמן אפילו הרב זלמן מלמד גונה על כך שהעז לברך את יאיר נווה (חובש כיפה נוסף) על מינויו לסגן הרמטכ"ל.

    ההכרזה שלך על ההתנערות מהשמאל לא ברורה לי עד תומה. אני חושב שיותר מכך שהמושג "שמאל" צריך אותך אתה זה שצריך אותו, ולכן אני לא מבין מה הצעד הזה נועד לשרת. הרי אתה תמשיך לפנות להוגים שמאליים ולדרכי מחשבה שמאליות בניתוח המציאות, ותמשיך לנהל דיאלוג (לפחות פנימי) עם עמדות שמאליות. אני מניח שתקרא את עידן לנדו (נניח) בצורה שונה ממה שאתה קורא את בן-דרור ימיני (דוגמא נוספת). מה שאני רוצה לומר: המונח "שמאלן" טבוע בך, בצורה כזו או אחרת. הכרזה על התנערות ממנו לא יותר משכנעת מאדם שיצהיר "אני לא ישראלי" אבל ימשיך לקרוא עברית, לשמוע רדיו ישראלי ולהסתובב כל היום בבלוגים הנכתבים בעברית. כהצהרה זה אולי נחמד אבל מה הטעם?

    • איתמר Says:

      יובל זה פשוט מרתק שאתה לא מרשה לעפרי להיות לא שמאלני. אולי אתה גם לא מרשה לך להיות לא שמאלני וזה מעלה תהיות על השמאל כמשהו שבכלל מודע לעצמו ופתוח לבני אדם לא אוטומאטיים. זה גם מעלה שאלה האם אתה, או כל אדם, שמאלני מבחירה או שנולדת לתוך זה-כי ככה אנשים שנראים בצורה מסויימת וגדלו במקום מסויים צריכים לעשות. השמאל כמעבדה מודרנית (כי מתכחשת להיותה כזו) לייצור של הון תרבותי ושכפול קשרים חברתיים. טוב זה לא ממש חדש.

      • יובל Says:

        אני לא חושב שאני "לא מרשה" לעפרי להיות לא שמאלני (וזו לא הפעם הראשונה שאתה מנסה לקרוא בדברים שלי דברים שאני לא כותב). כל אדם רשאי בעיני להגדיר את עצמו, אבל כשמישהו מתעסק בזה כך בצורה הצהרתית זה נראה לי נושא שעשוי להיות מעניין לדיון. בסך הכל תהיתי לגבי המשמעות של האקט ההצהרתי הזה, ובכלל מה זה אומר על שייכות לקבוצה וזהות (נושאים שעסקו בהם כמה פעמים כאן בבלוג, בצורה מעניינית לרוב). יש לי עוד כמה מחשבות לגבי העניין אבל אני אחכה לתשובה של עפרי, שבאמת מעניינת אותי.

        לצורך העניין, אני לא חושב שאדם נולד שמאלני או גדל להיות שמאלני באופן דטרמיניסטי. ספציפית, עד לפני כשבע שנים אני לא הייתי שמאלני ועל הזהות הפוליטית העכשווית שלי אחראים שני אנשים מאוד ספציפים. התהליך המחשבתי שעברתי הוא די מוגדר ואני יכול להצביע עליו בצורה מובחנת, והוא ממש לא היה הכרחי. אני לא מסכים איתך לגבי התפיסה של האליטה השמאלנית המשכפלת להנאתה קשרים חברתיים ומעצימה את ההון החברתי שלה, אבל כרגע הנושא הזה קצת משעמם אותי ואני מרגיש שהוא מוצה בדיון בפוסט שכתבתי על זה.

    • איתמר Says:

      הי רונן, מתנצל אם קראתי אותך לא נכון.

      ולגביי "האליטה השמאלנית" זה לא חייב להיות סותר לתהליכים עמוקים של דמויות מפתח משפיעות וקריאה של מניפסטים דרמטיים אל תוך מדורת הלילה כטקסים מארגנים ומגבשים.

      בשטח, קבוצות שמאל מסדרות אחת לשני עבודות, התמחויות ושולחות אחד לשני מידע על מלגות, משרות הוראה פנויות וטיסות בחינם לחו"ל because that's what friends usualmente do. זה לא משהו חריג או על אנושי(אדרבא) אבל אי אפשר להתעלם מזה שזה משכפל, מדיר ומשבט. ואם השמאל שואף להיות רפלקסיבי כדאי לדבר על זה. או שלא. השמאל הפך בעיני לעוד קוד לשכפול מעמדי לצערה של "המדינה" כמובן.

      • יובל Says:

        שמע איתמר, אני מסכים איתך שיש קליקה "שמאלית" שככל קליקה עוסקת בין היתר בחלוקת הטבות לעצמה. אני מניח שזה טבעם של בני אדם ובפרט טבען של קליקות. אולי מנקודת מבט של אקדמאי צעיר אז "מידע על מלגות, משרות הוראה פנויות וטיסות בחינם לחו"ל" נשמע כמו איזה הון בל-יתואר זה בסך הכל קצת עלוב ביחס לחוזי "יעוץ בטחוני" באפריקה, מכרזים על קרקעות מדינה וכסף מקרנות הון-סיכון. אם נביט לרגע על איש האליטה האשכנזית כ-"סוכן רציונלי" מתורת הכלכלה הרי שלהצטרף לאליטה של השמאל היא ההחלטה הגרועה ביותר מבין האפשרויות הפתוחות בפניו. ובאמת הרוב לא בוחר בה, אלא ללכת למקום שבו ההון פחות סימבולי ויותר ממשי והכח (הפוליטי, הכלכלי והחברתי) יותר מורגש.

    • איתמר Says:

      סליחה, יובל#.

    • ofrilany Says:

      תודה יובל
      לגבי העניין של ייחודיות התופעה לשמאל – התייחסתי לזה למעלה בתגובה לרון.
      לגבי שאלה ההכרזה על התנערות מהשמאל: ברור שרגשית ואינטלקטואלית זה קשה מאוד. המטאפיסיקה של האמונה בשמאל בוערת בדמי. זה לא קשור רק לישראל – זה קשור לאנשים ותנועות שאני מעריץ לאורך כל ההיסטוריה המודרנית. זה קשור גם לראייה שלי לגבי העולם כולו. אני חושב על כל אותם ערבים שבהם גל ואני, כעורכי חדשות חוץ בהארץ, עקבנו במתח ובחרדה אחרי מערכות בחירות בכל מיני פינות של העולם בתקווה לעליית השמאל (וכמעט תמיד התאכזבנו, כמובן). סגולן נגד סרקוזי, אוברדור נגד קלדרון, השמאל הגרמני, הקנייתי, הקולומביאני… זה היה בשבילנו כמו קמפיינים של נבחרות כדורגל כושלות – עוקבים במשך חודשים אחרי הנבחרת שלך, ובסוף היא מפסידה.
      עם זאת, אני די מאמין שהטלת ספק גם היא עיקרון חשוב. ואני מנסה לחשוב מה יקרה אם נניח בצד את התווית "שמאל" – שבשבילי לפחות ממלאת את התפקיד של המיתוס הלאומיים בשביל ציונים או אנשים לאומיים אחרים.
      או במלים אחרות: מה האקט הזה עושה? מה התוקף שלו ואיזה אפקט יש לו?

      • נועם א"ס Says:

        "מה האקט הזה עושה? מה התוקף שלו ואיזה אפקט יש לו?" –
        זה משחרר לניהיליזם, ואז לפאשיזם (בסגנון הקלאסי – זה של המצעדים והמרפסות, מאוד אסתטי). ניסיתי את זה לכמה שנים באמצע שנות ה-90. היה בונבון.

      • ofrilany Says:

        נועם, אני רוצה לקוות שלא. אני חושב שיש לא מעט תנועות, בעיקר במאה השנה האחרונות, שצמחו בתור דרך שלישית. אבל שיהיה ברור – אני לא מתכוון לדרך שלישית במובן של טוני בלייר, כלומר של: בואו נלך לעבר הימין ונהפוך לשמאל-ימין, אלא במובן של התנגדות רדיקלית גם לשתי האופציות. למעשה חלק מהתנועות האלה בהחלט היו שמאל, אבל הן בהחלט הגדירו את עצמן על ידי המרד שלהן בכוחות הדומיננטיים בשמאל של התקופה, לא פחות מאשר המרד בימין. אני חושב לדוגמא על הירוקים בגרמניה בשנות ה-70, ועוד כל מיני תופעות שאחרי 68', אבל לא רק.
        באופן כללי, חשבתי על זה לאחרונה והגעתי למסקנה שהמקום שבו נוצרים הרעיונות הפוליטיים הכי יצירתיים במאה שנה האחרונות הוא ביקורת על השמאל האורתודוכסי, יותר מאשר ביקורת על הימין/קפיטליזם. ברור שהביקורת נובעת מיסודה מכך שהשמאל הוא נקודת הפתיחה וההתייחסות

      • נועם א"ס Says:

        אוקיי.
        כאן, אם כן, יש למקם בנקודת הפתיחה טענה מטאפיזית, או ליתר דיוק: למקם מטאפיזיקה כנקודת פתיחה (לדוגמה: לבסס את השיח האקולוגי כבמקרה מפ' הירוקים על יסוד מטאפיזי).
        השגיאה הבסיסית של השמאל האורתודוכסי, הרי, היא הדחייה של המטפיזיקה – היומרה להיות "מדעי" (אני לא אוכל את העניין של המרכסיזם הרליגיוזי) .

      • ofrilany Says:

        אתה יכול להרחיב? לא לגמרי הבנתי, בעיקר את החלק הראשון.

      • נועם א"ס Says:

        הממ…
        זה יהיה קצת קשה… אחרי הכל אני חופר בזה כבר כמה שנים…
        נגיד ככה: אתה מבקש למצוא, פחות או יותר, "דרך שלישית". לשיטתי, "דרך שלישית" כזאת כבר קיימת, ולמעשה היא הדבר היחיד שקיים תמיד, וכיום קוראים לזה קפיטליזם, או אם לנסח את זה בצורה רלוונטית יותר: "שלטון היעילות החומרית", להלן: "פרגמטיות מטריאליסטית-מדעית". לשיטתי, זה העניין עם הקפיטליזם: הוא "מדעי", זהו רק הניסוח המדעי של האופן שבו ה-דברים מתקיימים והתקיימו מאז ומעולם ("אנחנו יכולים לראות את קץ העולם, אבל לא את קץ הקפט' וגו'). היום זה הון ותאגידי ענק, פחות או יותר וירטואליים, אתמול זה היה למי יש נבוט יותר ארוך, ולפני זה זה היה איזה קמט בזמן-מרחב צבר הכי הרבה מסה בשביל להפוך למרכז הגלקסיה ("זה לא אני, זה כימיה"). הקפיטליזם אינו אידיאולוגיה אלא מעין "אונטולוגיה מדעית" של הקיום – דיאלקטיקה פשוטה ביסודה של תנועת כוחות פיזיקליים (ובשדה האנושי: "כלכליים"). לא במקרה האסוציאציה הטוני-בליירית הבלתי נעימה עולה כ"דרך שלישית" – זאת הדרך השלישית: פרגמטיזם, "מדעיות".
        מסביב לקפיטליזם צומחות האידיאולוגיות, בעת המודרנית, "המדעית", הן מתפלגות ל"ימין" ו"לשמאל". שתיהן מבדילות את עצמן מהקפט' על ידי הצבה של ערכים מופשטים בבסיסן: "לאום", "כבוד האדם וחרותו", "שיוויון", "גזע" וכוילו וכויולו. הערכים האלה הם מטאפיזיקות – אין להם קיום קונקרטי בעולם החומרי. הקפט' עצמו (כלומר: הדיאלקטיקה של הכוח), זונה פרגמטית, גמיש להפליא – ינייד את עצמו מאידיאולוגיה אחת לשנייה בהתאם לתנועה של הכוח היחסי בין האידיאולוגיות השונות.
        אם מבקשים, במלוא הכנות וההתכוונות, להתנגד לקפיטליזם (הוא ייצוגה הכלכלי-פוליטי של הדיאלקטיקה הזו של הכוח) – יש להתנגד לדיאלקטיקה של הכוח עצמה, כלומר להתנגד לפיזיקה, ולטעון טענה שהיא "מעל-לפיזיקה" – מטאפיזיקה.

      • יובל Says:

        היי עפרי ותודה על התגובה,

        זה נשמע די הגיוני מה שאתה אומר, ובאמת ברור לי שהחיבור הרגשי לשמאל כמושג, כאוסף של הוגים וכדרך מחשבה, הוא עמוק ורציני. מכאן נבעה התהיה שלי. אם אני מבין נכון מה שאתה אומר זה שזה יהיה לך מאוד קשה להתנתק מזה, אבל אתה רואה את זה כאתגר מפרה וחשוב. אני רוצה רגע לחזור למה שכתבת כאן פעם, לפיו אתה לא רואה את עצמך מצליח לחיות שלא בעברית, ולכן אתה כבול למקום הזה. מאוד אהבתי את זה, כי אני חושב שזה באמת דיבר על איזו מגבלה שאני יחסית מזדהה איתה והיא מאוד טבעית בעיני ורגשית. אני מנסה להבין למה בעיניך היכולת שלך להתנתק מהשמאל (ולהתנתק באמת, לא סתם כאקט הצהרתי) היא יותר סבירה מהיכולת שלך להתנתק מהעברית או מישראל. איכשהו, הרושם שאני קיבלתי מהכתיבה שלך (ואני מודה מראש שזהו רושם יחסית מוגבל), הוא ששני הדברים הללו טבועים בך. נראה לי שאתה גם מודה בזה. ולפני שאיתמר מתנפל עלי – אין לי בעיה עם הרעיון המחשבתי הזה, וזה אפילו מסקרן אותי. יעניין אותי לדוגמא לקרוא טקסט שתכתוב מתוך עמדה אנטי-שמאלית (אם כי סביר להניח שהוא ירגיז אותי, אבל לזה כבר התרגלתי מפוסטים כאן). אני פשוט תוהה על הקלות היחסית שבה שחררת את ההצהרה הזו לאוויר.

        נקודה נוספת שחשבתי עליה היא על אקט ההוקעה עצמו. אני מניח שאם סתם מישהו יכתוב כאן טוקבק אלמוני שיגנה אותך על זה שאתה לא שמאלי מספיק זה לא יזיז לך. אבל אם מישהו שאתה מעריך יבקר אותך על כך שעמדותיך בנושא מסוים הן עמדות ימין זה יותר יטריד. הדבר לא נובע מהרצון להשתייך לשמאל כמו הרצון להיות שייך לאותו מעגל מחשבתי כמו אותו אדם. הכותרת "שמאל" פחות חשובה כאן, נראה לי.

  20. יריב מוהר Says:

    תשמעו, עם אוסף המוקעים פה אנחנו יכולים לפתוח יחד מפלגה ניאו-פאשיסטית, קפיליסטית, שוביניסטית וואט-אברו-צנטרית, וכך לתת פייט לליברמן. זה אולי הדבר הטוב ביותר שנוכל לעשות למען העננה המושגית החמקמקה המתקראת שמאל.

  21. Ron Says:

    הי עופרי,
    לפחות במבט מבחוץ (חוץ לארץ לא חוץ לשמאל) העיסוק של ה"שמאל" בעצמו ובשאלות הזהות של עצמו נראה קצת אקססיווי, מה שמעורר לעתים את הרושם של התענגות עצמית (שנעשית כמובן על פי כללי השיח הביקורתי) – שהצפייה בה מסעירה ולא נעימה כאחד.

    בכל מקרה, לגופו של עניין, בין אם מדובר ב"הוקעת הבוגדים" או "הוקעת הפוסחים על שני הסעיפים" או "הוקעת המוקיעים", הרי כל עניין ההוקעה קיים בכל תנועה אידיאולוגית, ימנית או שמאלנית, לאומנית או פשיסטית או ליברלית או חילונית או דתית או כל שילוב שהוא ביניהן. אני זוכר את זה היטב מבני עקיבא, וזה קיים כמובן במערכת האוניבריסטאית שאתה מכיר היטב ובעיתונות ואיפה ךא. תמיד יש מחנאות ולעתים קרובות המחנאות הזו נצבעת בצבעים אידיאולוגיים או נוצרת על ידם. מה לעשות, אנחנו בני אדם, והעובדה שאנחנו כן או לא שמאלנים לא הופכת אותנו לבני אדם טובים יותר (אלא בפני עצמנו).

    • ofrilany Says:

      היי רון,
      אתה ועוד כמה אחרים כותבים כאן שדינמיקת ההוקעה קיימת בכל תנועה אידיאולוגית. יכול להיות, אבל –
      1. גם אם כן, אני מדבר עכשיו על השמאל.
      2. אני חושב שלשמאל הרדיקלי יש בעניין זה מאפיינים מיוחדים, בגלל הערך שמוענק בו לאוונגארד פוליטי ולמאבק נגד המצב הקיים – שיש לו הגדרה רחבה למדיי. זה לא סוד כזה גדול, זאת אפילו קלישאה, ראה טלמון "הדמוקרטיה הטוטליטארית" וכו' – ספר שאני לא אוהב במיוחד אבל אי אפשר להגיד שאין בו אמת מסוימת

  22. Assaf Says:

    חבר'ה,

    צר לי להפריע למסיבת "הכל דפוק אצלנו בשמאל", אבל הנה מבזק חדשות קצר.

    ההוקעה וההחרמה הן חלק בלתי נפרד מן התרבות הפוליטית הישראלית בשמאל במרכז ובימין, ובעצם גם בתרבות היהודית (זוכרים מה עשו לגולדסטון כשרצה להגיע לבר מצוה של הנכד בדרום אפריקה?) והמזרח-תיכונית כולה.

    אגב, חנה, האם תוכלי לרענן את זכרוני ולספר לי מה היה הסוף של פרשיית מעשי האונס האיומים שביצעו תושבי שיח ג'ראח בפעילות שמאל? אני לא נמצא בארץ, אבל זוכר שאת היית זו שעוררת את הגל הציבורי בנושא.

    • Assaf Says:

      וסתם למען הגילוי הנאות: כבר הייתי לפחות פעמיים קורבן של מסעי הוקעה פוליטיים. פעם אחת ב-2002 כשערכתי בהתנדבות את אתר "אומץ לסרב", מידי ההנהגה (הבלתי-נבחרת) של אותה תנועה ז"ל, ופעם אחת ב-2009-10 כשפרופסור בבן-גוריון טירפד את המועמדות שלי למשרה במחלקה שלו בעזרת הדלפות לעיתונות.

      בשתי הפעמים זה היה בגלל שהייתי שמאלני מדי. ונדמה לי שאני לא לבד. אז באמת, אני לא יודע מה קרה לפרופורציות שלכם.

    • ofrilany Says:

      אסף, לא יעזור כאן ה"הכול בסדר". צר לי לומר אבל זה קצת מזכיר לי את ערוצי הטלוויזיה הממשלתיים במצרים או בסוריה שניסו (או עדיין מנסים) להוכיח שהכול שקט.
      זה לא המצב. בפרפראזה על מאו, אני לא טוען שהדברים האלה והאלימות הזאת היא הדבר הכי גורלי שקורה ברמה הקוסמית, אבל אלה דברים משמעותיים מאוד להרבה אנשים קונקרטיים. תסתכל קצת מה קורה – כל יום מתפוצצות מלחמות כאלה.
      בכל מקרה, אותי מה שאתה כותב כאן לא מענין. אני יודע בדיוק איזו השתקה מופעלת עליי, ובאיזה אופנים – זה לא משהו שאתה או מישהו אחר יכול להכחיש.
      וזה בכלל לא יעזור להכניס כאן את המלחמה נגד חנה בית הלחמי.

      ההוקעה שאתה סבלת ממנה, מימין היא תופעה אחרת, שעליה מדברים לא מעט בזמן האחרון – מקרתיזם וכו'. זה לא אותה תופעה כמו סטאליניזם של "אני יותר רדיקלי/ת ממך"

      • Assaf Says:

        עופרי

        לא אמרתי ש"הכל בסדר". מה שאמרתי הוא שהוקעות וטיהורים הם חלק מן התרבות הפוליטית אליה נולדנו. מי שרוצה לעסוק בענייני ציבור בשטעטל, צריך לדעת שזה לצערנו חלק מן המשחק. לא טוב, לא מוצדק, תמיד מעליב ומעצבן – אבל לא איזו תופעה חייזרית שמעידה על חוסר תוחלת כללי.

        ברשותך אנסח מחדש את שתי הנקודות במאמר שלך שנראות לי מועילות וחשובות.

        1. קדושת האמצעים – השמאל להבדיל משאר השוחים בביצתנו, דוגל בראש ובראשונה במציאות ותרבות אחרות, אנושיות יותר ומתחשבות יותר. משום כך חשוב מאוד לעשות הכל כדי להיפטר מאותם היבטים של התרבות הפוליטית שלנו שעומדים בסתירה בוטה לכך. כמו למשל הוקעות וציד מכשפות פנימי.

        2. מגבלות (חוסר) הכוח – מבחינת כוח נטו, השמאל הוא גם השחקן החלש ביותר בזירה הישראלית. החלשים צריכים לברור מאוד בזהירות גם את האמצעים וגם את הקרבות אליהם הם נכנסים. הוקעות והחרמות כלפי ידידים או ידידים-בפוטנציה הן מטופשות, כי הנפגע יכול פשוט לשבור את הכלים ולהצטרף למחנה הגדול והקולני בהרבה שמוקיע אותנו מבחוץ.

        לרוע המזל ולמרבה האירוניה עופרי, בחרת – כמו קודמים בסדרה הזו (יותם פלדמן וכו') – להעלות את הנקודות האלה כשאתה משתמש בדיוק בשיח מוקיע ופוסל ("אני כבר לא שמאל" וכו') שאתה מתנגד אליו. בנוסף לכך, הוקעת השמאל היא כרגע ספורט לאומי וזה לא הפוסט הראשון באתר הזה שיכול להיקרא כהשתתפות בספורט הזה.

      • ofrilany Says:

        תודה אסף. כמו שכתבתי בתשובה לתגובות קודמות, חלק מהבעיות האלה כן קשורות למהותו של השמאל – לטוב או לרע. ויש על זה בלי סוף ספרות.
        לגבי הטענות על הבלוג – היא הנותנת. החירות לכתוב או לפרסם מה שאני חושב קודמת בעיניי לכל נאמנות למחנה. אמרתי כבר: גם השמאל לא יגזול ממני את חירותי. הכול נראה לי חסר טעם אם אני צריך לשתוק כשהתותחים יורים (גם אם הם יורים עלינו).
        בכל מקרה אני לא מתכוון להמשיך להתווכח – בדיוק מהנימוקים האלה.

      • Assaf Says:

        חס ושלום לא אמרתי שאתה צריך לשתוק.

        אבל מותר לי לא להסכים איתך, לא? ושוב, באופן כללי אני מסכים עם רבים מן המגיבים כאן טהרנות היא תכונה של הקצוות, ולא דווקא של השמאל. בגלל שבאיזשהו מקום ישראל כולה היא מין תופעת-קצה, בישראל הטהרנות וההוקענות השתלטה גם על המרכז.

        בעיני הסכנה הגדולה יותר כרגע בענייני ציד-מכשפות פנים-שמאלי היא לא ריבי ביצה כאלה או אחרים בתוך ישראל, אלא דווקא בחו"ל סביב תנועת הבד"ס.

        יש שם זרם טהרני שהולך ונעשה דומיננטי, שמנסה לחסל כל מי שעדיין לא פוסל מראש כל מה שקשור לישראל. אם הם יצליחו במסע הציד הזה, הם גם "יצליחו" להרוס למאבק נגד הכיבוש את אחד האפיקים הבודדים בעלי פוטנציאל לאפקטיביות בשטח שנותרו לו.

      • ofrilany Says:

        בהחלט מותר לך לא להסכים אסף. no hard feelings. אני גם רוצה להרגיע אותך, ולהבהיר משהו: אני ממש לא נגד השמאל – להיפך. אני אוהב את השמאל, אבל דווקא בגלל זה אני כרגע רוצה לאהוב אותו מבחוץ. כמו שכתבה סי היימן –
        אני חושבת/שאני עוזבת/כי אני אוהבת מדי/ לא ביקשתי גיבור מפלסטיק ירוק שיקשור את חיי
        בכל מקרה, מה שאתה כותב על תנועת הבד"ס מעניין כשלעצמו.

      • Assaf Says:

        על הכיפק. בינתיים למען הגילוי הנאות, נזכרתי בעוד שלל דוגמאות בהן הוקיעו והחרימו אותי כאן בסיאטל כל מיני פרנסים של הקהילה היהודית כי אני "ישראלי רע".

        וגם, סוף סוף, נזכרתי בדוגמא אחת כפולה להוקעה הפוכה. אתר "הגדה השמאלית" ניסה לצנזר פיסקה ממאמר שלי ב-2005, מאמר שקטל את מדיניות החוץ האמריקנית לדורותיה, בגלל שאותה פיסקה איזכרה תרומות חיוביות של ארה"ב לאנושות. וב-2009, שלחתי להם מאמר על נוסחת הסדר-ביניים שתתחיל דווקא מפירוק מנגנוני הליבה של הכיבוש (שב"כ, חופש תנועה, אי שוויון), והם דחו אותו על הסף באומרם (במילים פחות יפות) שעצם הצירוף "הסדר ביניים" מוציא אותי מן הגדר של השמאל.

        בשני המקרים הגבתי באופן מאוד לא נעים ולא נחמד, אז אני מבין איך אתה מרגיש.

    • חנה בית הלחמי Says:

      לאחר התלבטות, ולמענם של קוראים אחרים אגיב בכ"ז:
      נושא תופעת ההטרדות המיניות בהפגנות השמאל ע"י פלשתינאים הינו מידע שלא אני המצאתי אלא שהובא לידיעת כולנו באופן עקמומי (דרך סדנא לבנות – "מה לעשות כשהנכבש הופך לכובש – התמודדות עם תופעת ההטרדות המיניות בהפגנות") ע"י אינידימדיה. כתבו על כך כעשרה בלוגרים, רובם גברים שאינם חשודים ב"קונספירציה פמיניסטית". הבחירה לבצע את פרקטיקת ההשתקה (הפאתטית – כדאי לבדוק את מי מנסים להשתיק לפני שמנסים) על שתי נשים מתוך המון הכותבים, שייכת גם לפרקטיקת ההוקעה שעופרי כותב עליה וגם להיבט המגדרי, בבחינת הוספת חטא על פשע. זה מה שהופך הן את תגובתך והן את תגובתי לרלוונטים לפוסט הזה. יתרונו של הבלוג הפוליטי הוא בכך שההוקעה וההשתקה כאחת לא יצלחו. גם חבורת המכתב מנסה את זה, בכישלון טוטאלי. תלמדו איפה אתם חיים, זה אינטרנט ולא שטייטל.

      • Assaf Says:

        חנה,

        אני מכבד את בקשתו של עופרי ולא נגרר להמשיך בנושא-הצד הזה של תקיפה מינית. אציין רק שמעולם לא קראתי וגם לא אקרא להשתקת תלונות נגד אלימות מכל סוג שהיא.

        הבעייה שראיתי בצורה בה את מעלה את הדברים (כמו שגם ציינה ריקי למעלה) היא שאת נוטה להעלות נושאים שהם לא פעם חשובים – אבל בלשון שהיא עצמה הוקעה של השמאל, או של אלמנטים בשמאל שאת מתווכחת איתם. בסיפור הנוכחי שעופרי מזכיר בפוסט, בעצם שימשת כבמה ציבורית לצד אחד בעימות, אורלי לובין, אשר – לכל הפחות – כל קורא עם חשיבה עצמאית יכול להעלות שאלות קשות לגבי נקיטתה באופצייה הגרעינית פעמיים: פעם אחת בביטול הכנס, ופעם שניה בהתפטרות אישית ממשרתה (!?!?!?!), התפטרות אשר אני שמח לשמוע שבינתיים בוטלה. אבל הבלוג שלך שאמון על בחינה ביקורתית ואמיצה של דברים, לא מצא לנכון לתהות שום תהיות על התנהגות תמוהה זו של לובין.

        בינתיים הנזק הציבורי כבר נעשה. הישראלי השוביניסט הממוצע שמח מאוד לקרוא ידיעה אחר ידיעה בהארץ על השערורייה הזו, ולאשש את הדעה הקדומה שלהם שהתנועה הפמיניסטית היא אוסף של נשים מתוסכלות ואי-רציונליות שאוהבות לריב עם כל אחד על כל דבר, ובשעת הצורך גם זו עם זו.

        בינתיים נאלצתי לקרוא סוף-סוף את המילים הלא-ראויות-לקריאה של בני ציפר מלפני שנה שחוללו את כל זה. בבלוג שלך עשית דמוניזציה לאשכר אלדן-כהן. מה שלא טרחת לשתף עם הקוראים, הוא שציפר בשתיים-שלוש שורות חסרות מוח פגע בה באופן *אישי* ומכוער ביותר, מתחת לחגורה, מעל גבי דף הבית של הארץ. כבר חז"ל ידעו שהלבנת פני אדם ברבים כמוה כשפיכות דמים, ושעל עבירות בן אדם לחברו, רק הנפגע מחליט אם לסלוח או לא – אחרים לא יכולים להחליט בשבילו. מה גם שציפר עשה בדיוק ההיפך מלבקש סליחה.

        אז אולי לא צריך להסכים עם דעתה של אשכר שאין לציפר מקום בכנס הזה, אבל אפשר גם להבין אותה במקום להיכנס בה עם בולדוזר ולעשות ממנה מפלצת. לובין יכלה גם – עם טיפ-טיפה של מאמץ – להעלות אפשרות כמו בקשת סליחה אישית פומבית של ציפר מאלדן-כהן, כפתרון. לכל הפחות זה היה מוסר את המסר שיש דבר כזה אחוות נשים, ושאין סתירה בינה לבין פמיניזם או פתיחות רעיונית.

        באופן כללי בתרבות הישראלית אנחנו לומדים לשחק שחמט עם עצמנו ולהיכנס ראש בראש בצד השני במקום לחפש פשרות אמיתיות, וגם להקצין את הרטוריקה על כל פיפס. זה היה מועיל מאוד אם אנשים במעגל השני והשלישי וכו', כמוך חנה, היו ממתנים את הנטייה הזו ועוזרים לפתור את העסק באופן אינטליגנטי ובונה, במקום לשפוך בנזין על המדורה.

        ולסיום בנימה קלילה יותר, הקשורה לפוסט האחרון של גל כץ (וגם לפוסט האחרון – המגוחך עד אימה – של ציפר): טעות בידך. האינטרנט אינו יותר מאשר שטעטל אלקטרוני גלובאלי. וזה אפילו שטעטל מן הסוג שאנחנו מכירים מהבית. הנה, אפילו לבעלים של פייסבוק קוראים צוקרברג.

      • חנה בית הלחמי Says:

        אסף, 3 נקודות מהותיות:

      • חנה בית הלחמי Says:

        אופס… ברח לי אנטר. 3 נק' מרכזיות:
        1. אני כבר רגילה לכך שכשלא פשוט לסתור את דברי, מתבצע מעבר לחינוך ("זה לא מה שאת אומרת אלא איך") והפחתה ("את שופר של…"). זה חלק, כנראה, מפרקטיקת ההוקעה.
        2. מדבריך אני למדה שכדאי להפנות אותך להיסטוריית ההתרחשויות מאז פברואר 2010, ומי היו אלו שסייעו במינוף המאבק נגד לאור וציפר ידידו. אתה מפתח תיאורייה שאין לה רגליים במציאות.
        3. אין לי מושג מה חושב עופרי ואגיב בשמי בלבד כבלוגרית: אני חשה מידה של חוסר נימוס בתגובות בנות מאות רבות של מילים, העולות לעיתים על אורך הפוסט עצמו.

      • Assaf Says:

        חנה,

        לא "פיתחתי תיאורייה" אלא תיארתי במדויק את מה שכתב ציפר עצמו, מה שהרגיז כל-כך את אלדן-כהן. הנה הדברים המקוריים של ציפר במלואם:

        "…ובאמצע החוויה המרוממת הזאת, פתאום מצלצל הטלפון הסלולרי שלי. מישהו שואל אם אמנם הייתי עד לכך שפלוני אלמוני, שמאשימים אותו עכשיו בהטרדה מינית, הטריד מינית מישהי לנגד עיני. עניתי לשואל בכך שהזכרתי לו את הרומאן של א"מ פורסטר, "המעבר להודו". מסופר שם על אשה שמפנטזת על כך שהמלווה ההודי שלה אונס אותה, והפנטסיה שלה לובשת קונקרטיות כזאת, שהיא אכן מרגישה באמת, ומשוכנעת, שהמלווה ההודי אנס אותה. ונערך משפט וגם במשפט היא רואה בעיני רוחה שנאנסה, אף על פי שאין לכך שחר. סיפרתי על פרשת ההטרדה המינית לחברי יואכים. והתביישתי מכך שאני צריך לספר לו, שמה שמעניין אנשים בארץ הזאת הוא שטויות מהסוג הזה."

        את מוזמנת להציע פרשנות אחרת לדברים. אני רואה כאן הלבנת פני המתלוננת ברבים כדי להגן על קולגה וחבר של המחבר. (ונעזוב בצד את הקלישאה השוביניסטית האווילית עצמה). לכל הפחות, כל מי שמעורב בעסק הזה מן הראוי שידרוש מציפר התנצלות אישית כלפי כל מי שהוכפשה אישית מן הדברים.

        בינתיים, בתגובה להערה שלי כאן שניסתה לעסוק בנושא עצמו, את גולשת שוב לפסים אישיים ולחלוקת ציונים לכל מי שמתווכח איתך. את לא צריכה לדאוג לנימוסים ביני לבין עורכי האתר הזה, ברוך השם יש בינינו ערוץ תקשורת ישיר ואני מבין לא פחות ממך את כללי ההתנהגות כאן. כל מה שנקודה מס' 3 שלך מבטאת היא ניסיון להפוך דיון ענייני להטלת בוץ אישית.

      • חנה בית הלחמי Says:

        אסף, קרא היטב את סעיף 2 של דברי. אתה שוב עונה על משהו שלא קשור לדברים שאמרתי.

  23. מריק Says:

    הוקעה עצמית ונטייה לטיהור המחנה היא סימפטום שמאפיין מצבים בו קיים שקר גלוי. בו החברה מתכחשת לפער שבין המציאות לרטוריקה, ולא מסוגלת לתת מענה לביקורת עניינית. ברגע שהפעילים הפוליטיים מאבדים את היכולת לרפלקסיה עצמית הם מתחילה להיפטר מהשוליים ומה"אוייב מבפנים". זהו למעשה ליברמינזם.
    ובעיקר, כאשר האמונה האידיאולוגית מונעת יותר משנאת האחר מאשר קידום עתיד טוב יותר. שנאה על היבטיה האלימים יותר ופחות, תמיד תקום על יוצרה ותחבוט גם בסביבתו הקרובה.

    • מריק Says:

      וגם, טהרנות היא פשוט סוג של יוהרה. אנחנו תופסים את עצמנו כמי שיודעים בודאות אבסולוטית את ההבדל בין טוב ורע, נכון ולא נכון ולכן מעיזים לקבוע בודאות מי טועה ומטעה, גם כשההבדלים הם בניואנסים. זה קשקוש, זה פשוט אימוץ של תכונות על -אנושיות או אלוהיות. בגלל זה הדימיון לרבנים גזעניים ומתנחלים משיחיים. הם סובלים מאותו דפקט

  24. יסמין Says:

    1. מה שאסף אמר.

    2. אני מזכירה שלא כל כך מזמן, לפני כעשר שנים, היו פה הרבה מאוד אנשים שרצו להתחמם לאורה של תקוות אוסלו. והם נחשבו לשמאלנים, בעיני עצמם ובעיני זולתם. ואז באה האינתיפאדה והתחוור לכולם המרחק העצום בין שמאלנים כאלה לשמאלנים כמונו, על כל ההבדלים והמחלוקות בינינו. זה היה קו פרשת מים חשוב מאוד. כתבתי פעם פוסט נידח על נהג מונית שנסעתי איתו יום אחרי הבחירות האחרונות. הוא הסביר לי שהוא שמאלני וכואב לו על הילדים, אבל בעופרת יצוקה היה צריך להשאיר בעזה מגרשי חניה. "ואחר כך לעזור להם"!

    אז אמנם ההוקעה היא טיפשית, לא פרודוקטיבית, מחלישה וקצת פאתטית, ומקורותיה הם ככל הנראה פסיכלוגיים-אוניברסליים ונובעים מתסכול (קבוצתי) וענייני אגו (פרטיים), אבל על עצם הניסיון להגדיר פוליטית ציבור שמסרב לקבל על עצמו הגדרות בשם אינדיבידואליזם זורם — על זה אין להתפלא.

  25. נעם לוי Says:

    תמיד קיים – במיוחד נכון שיהיה קיים, ושיהיה קיים בשמאל – אותו צורך להבדיל בין ההוקעה בבחינת ביקורת עקרונית ורצוי עניינית, לבין עצם ההוקעה כאקט מבדל או נכון יותר כהתנהגות סימפטומטית – כזו המייצתר ומתחזקת זהות עצמית וזהות על בסיס השתייכות (כלומר גם דחייה).
    כל כמה שאני מקבל את דבריך קשה לי עם הסיפא שלהם. אני מתחבר מאד למה שכתב עודד (והדוגמאות מאדורנו שהביא), ולמה שכתבה יסמין כאן לפני. כלומר נדמה לי שהקושי לייצר, לנתח, ולאבחן את ההפרדה הזו (עד כמה היא באמת ניתנת לניתוח?), שב"הוקעה" ולמעשה של השיח, לא צריך להגיע עד כדי מיסמוס ה"הוקעה" העקרונית והביקורתית העניינית שאכן ישנה, ואכן ראוי להעלותה "כל פעם מחדש", כלפי מי שיש בעיה -אמתית קונקרטית, כזו שניתן להצביע עליה לבקרה ולהציע לה חלופות – עם "שמאליותו" שמתבררת ברמה הפרקטית פעמים רבות כבלתי שמאלית בעליל. מה גם שמדובר פעמים הרבה בביקורת עצמית בוטה לא פחות: הרח "כולנו" סובייקטים של שיח-ליבראלי למשל, וכולנו בני התקופה ולכן רק סביר שכולנו לוקים באותן מכשלות של שיח בעייתי ובעיקר של היכולת לתרגם ביקורת בונה, לפרקטיקה מבנה. נו, מה חדש? אבל אני מתקשה לקבל את העיקור של הביקורת כנגד הזילות שעושים אנשים שונים במושגי שמאל ואף בפרקטיקות שמאל. שלי יחימוביץ' היא לא אויבת והיא איננה מפלצת שבחיים לא אשקול לשתף עמה פעולה ושתמיד אסבור שאף גוף שמאל "אמתי" אסור לו שיחבר אליה, אבל היא בפירוש ראויה לביקורת ו"הוקעה" בונה על הפוזיציה שבתוכה היא ממצבת את עצמה, ובעיקר על הדיספוזיציה ה"מתמיינסטרמת" שלה. את המיינסטרים יש להזיז שמאלה לא לחתור תחתיו באופן עקר, אך גם לא לחתור למרכז הזרם, ובעיקר לא באיצטלה של "בואו נרד מהעץ ונהיה פופולאריים וחכמים" (זו עשויה להיות תמונת המראה של "ההוקעה", נאמר "חיבוק" אה-לה-צו-פיוס). אפשר לשאול את העובדים הסוציאליים ש"זזו" שמאלה אם הם מרגישים נורא-רדיקאליים, או את עובדי חיפה חימיקלים אם הם חושבים שפכו להיות אוונגארד סוציאליסטי עם עזיבתם את ההסתדרות ה"לא מספיק שמאל סוציאליסטי"… יש ביקורת עניינית על "השמאל" ועל נציגיו בממסדים השונים. יש להוקיע אותם כשמגיע להם.

    • יסמין Says:

      נעם, ברור שיש להוקיע אותם כשמגיע להם, במיוחד אם מדובר בנציגי ממסד. אבל ההוקעה שהפוסט עוסק בה היא מין מטרה בפני עצמה ונועדה לאשרור ואשרור-מחדש עד אין סוף של הבסדריות והתקינות והמודעות הפוליטית והניסיון הפוליטי של מחולליה, שרובם סתם פעילים ואנשים כמוני כמוך שמוצאים את עצמם מקדישים ממיטב מרצם וזמנם כדי לנסות להזיז קצת את הממותה הזאת של הציונות עם הכיבוש וכל שאר הדברים שהיא מביא אתה. צודק עפרי כשהוא מצביע על השנאה השוררת בין דומים בשמאל לעומת הסלחנות שהיא מנת חלקם של רחוקים.
      אני זוכרת היטב איך שמאלני אחד מהכאילו הכי הכי הכי דפק לי פעם ברז לא נורמלי כי רציתי להקרין סרט שלו באירוע שאחד הדוברים בו לא מצא חן בעיניו. וכך הוא גנז את סרטו-הוא (דווקא סרט מצוין) מכמה מאות צופים שהיו פתוחים לשמוע כל דבר רק כי "הוא לא ישתף עם זה פעולה"! אז כן, זה בהחלט יכול להגיע לממדים של פיגור טוטאלי והיטפלות לזוטות (שבעיני המוקיע הן כמובן עולם ומלואו ואיך אתה לא מבין את זה?!?!?!?).

  26. אורן ו. ירמיה Says:

    ככל שמאלני גם אני מכיר את הפרקטיקה הזו של הטיהור על ידי הוקעה. אבל בניגוד אליך אני דווקא חווה את דעיכתה של הפרקטיקה הזו.
    כשאני נכנסתי לעולם הפעילות הפוליטית (איפשהו לפני ארבע-חמש שנים), השמאל הרדיקלי שהכרתי היה תחום כולו לתוך מרחבים הרמטיים: סלון מזל, הדילה בירושלים, בלעין, ארגון אנרכיסטים נגד הגדר, יער נווה שלום בזמן מחנה הקיץ האלטרנטיבי וכו'. אני קורא למרחבים האלו הרמטים לא מכיון שהיה בלתי אפשרי להכנס אליהם, היה אפשר ואף נכנסתי, אלא בגלל שההוויה הבסיסית של המקומות האלו התבססה על החלוקה הבינארית בין "בפנים" ו"בחוץ", בין "שלנו" ו"של כל השאר". מתוך ההוויה הזו מקומות כמו סלון מזל והדילה קמו, כמתן מקום בו שמאלנים יכולים להרגיש "בפנים". כדי ליצור את המקום הזה היה צורך שכל מי שיכנס יהיה או "משלנו" או בעל מוכנות לקבל את החוויה של "השלנו". מכאן המיקום החשוב של ההוקעה השמאלנית. ההוקעה התקיימה כדי לאפשר לקיים מרחב הרמטי שכזה, או לפחות ככה האנשים המוקיעים חשבו. בילעין ומוקדי ההפגנות האחרים היו שונים בכך שהם גם התבססו על החלוקה של השלנו ושל כל השאר, רק ששם השמאלנים אימצו לעצמם את הסיסמה "זו ההפגנה שלהם, לא שלנו", כלומר תפסו את עצמם כ"כל השאר" החודרים למרחב ההרמטי של ה"שלנו" של תושבי הכפר הפלסטינים.
    כמו שאמרתי, השיא של המרחבים ההרמטים המוקיעים כבר מאחוריהם. כיום נקודות המפגש של השמאלנים, לדוגמא שייח ג'ראח, הם מקומות המאפשרים מגוון זהויות רחב הרבה יותר. תחושת ה"פנים" וה"שלנו" כוננה מחדש פר המטרה. כך כל מי שתומך במטרה נמצא בפנים (ולראייה ניתן לראות בשייח ג'ראח זהויות היברדיות, וזאת בניגוד לאנרכיסטים נגד הגדר שכאילו יצאו מאותו קרטון ביצים) . הצד הפחות חיובי של הכינון הזה הוא שמות מנגנון ההדרה של ההוקעה הוביל לחזרת התפקוד של מנגנוני ההדרכה ההגמונים (ולראייה ריבוי האשכנזים האחוס"לים באירגון ההפגנות).

    עוד אופן בו אפשר לראות את דעיכת ההוקעה היא בפוליטיקה הבין ארגונית של השמאל. בעוד הרבה מהחוויה של האירגונים השמאלנים הצעירים בתחילת העשור הקודם התבסס על הוקעת השמאל הציוני המזדקן, אפשר לראות פוליטיקה הרבה יותר פוזיטיבית בין הארגונים. קשה לי לחשוב על מקרה בו מישהו מסולידריות או מפעולה אחת ביום יצאו נגד שלום עכשיו, וזאת למרות שאני מכיר כמה וכמה פעילים מרכזים שיכולים לפתוח עליהם את הפה. אפילו כשיש התנגשות, כמו שהיה סביב הפגנת ההמונים של "המחנה הדמוקרטי", לא יצאו הוקעות הדדיות מפי הארגונים המתנגשים. מצב כזה, שבתחילת העשור הקודם היה מוביל להדרה עצמית של אחד הארגונים (כמו שהיה בצעדת ה1 במאי שהוחרמה על ידי האנרכיסטים), הוביל כאן לפיתרון מנומס הרבה יותר של ירידה מקידמת הבמה לשולייה, ופירסום דעת הארגון שירד כפירסום על דעת עצמו. עוד פעם אפשר לראות כאן את הבעתיות של מנגנוני ההדרה ההגמוני, באופן לא מפתיע הארגון שירד החזיק בדעה רדיקלית יותר משל הארגונים שנותרו בקידמת הבמה, אבל לפחות אפשר להגיד שלא הייתה הוקעה.

    עכשיו, אני לא אומר שאין הוקעות, אני רק אומר שלפחות בשבילי הן נראות כמו שארית מתקופה מפולגת יותר בתוך השמאל. כמו כל שארית, זו שארית שקשה מאוד להיפטר ממנה, אבל אני חושב שניתן לזהות את הסימנים המבשרים את מותה. אני עדיין מוקיע בתוכי פנימה כשאחד משותפי לדרך אומר משהו כמו "ובכל זאת, צריך צבא במדינת ישראל", אבל אני עושה את מיטב כוחותי לא להוציא את התחושה הזו כלפי חוץ בצורתה הגולמית, אלא מנסה לפתח עם אותו שותף לדרך שיחה בנושא. ואני חושב שאני כאן רק סיפטום של תופעה רחבה יותר.

    אגב, זה לא מפתיע אותי שנושאי ההדרה עליהם הצבעת ("מטעם", מוסף "הארץ", הכינוס האקדמאי באוניברסיטה) הם מקומות אינטלקטואלים אקדמאים. יכול להיות שההוקעה עדיין שוררת שם. כמו בהרבה דברים אחרים, האקדמיה מפגרת אחרי הפעולה בשטח בדור או דוריים.

    • אלי Says:

      נכון מאוד. השמאל הרדיקלי הוא כנראה היישות הפוליטית הפרגמטית ביותר בארץ.

      • אורן ו. ירמיה Says:

        אני לא חושב שזה מה שאמרתי, יש מספיק צדדים לא פרגמנטים בשמאל הרדיקלי. מאידך, אני חושב שקיימת מגמה של התמקדות במטרות קטנות ומיידיות ושעדיף לדבר על זה ולא רק על כל השאר.

  27. איתמר Says:

    בסופו של דבר קיים מבחן התוצאה- השמאל והימין בישראל לא מחזיקים מים.
    הם אינם מצליחים באמת לייצג, לארגן או לייצר באמת משהו מהלכי או תהליכי במציאות, במיוחד זו הישראלית.
    להיות שמאל או ימין זוהי עמדה ריקה ובעיקר רטורית גם מבחינת הקיום כי המציאות בישראל זקוקה אולי למודלים אחרים לגמריי, למשל מודלים שבטיים, חלוקתיים(אדמה, דו לאומיות זה שמאל או ימין?) או מעמדיים ("מפלגת העשירים שיש להם רטוריקה של חלוקה שוויונית").

  28. שרון Says:

    היי עפרי, אני דווקא די מחבבת אותך. למרות שחשפת שאתה הומו. זה כנראה בגלל שסיפרת שאתה מהערבה. ואני – חשיפה: גדלתי בסיני.

  29. פרידמנית Says:

    מצחיק.
    מה שאתה עושה פה, עפרי, למעשה, הוא הוקעה עצמית. חמש דקות לפני שמישהו יוציא אותך מהמחנה, אתה מרים ידיים ואומר "עזבו, אני הולך לבד ואל תתאמצו". כלומר, אתה לא מוכן להיות המושא לבחינת מידת התאמתך למחנה, וזה בסדר גמור.
    עוד לא ברור לי כמה מדובר פה במהלך פוליטי, כיוון שאתה מנסה באופן הזה להימנע מהקונפליקט והפתרון שלך הוא לצאת.
    אבל יש קונפליקט:
    כיוון שכל קבוצה מגדירה את השייכים לה ויש גבול למה שאפשר לקבל (או "להכיל" בלשון הפמיניזם…). כשכותבים בלוגים אין לזה יותר מדי משמעות, אבל כשיוצאים לפעולה פוליטית והשב"כ בעקבותיך, זה כבר סיפור אחר.
    ממה שהבנתי אין לך תשוקה לצאת לפעולה פוליטית מסוכנת מעבר לכתיבת הבלוג, ולכן מאיפה בדיוק תוקע? מישהו יכתוב עליך משהו לא יפה? יגידו שאתה לא עומד בתנאי הקבוצה? נו..אז מחר מישהו יגיד עליך שאתה לא יהודי אמיתי, אם המחשבות שלך על צבא ישראל או הפרקטיקות המיניות שלך לא מתאימות להגדרות של הקבוצה שלו. האם גם אז תודיע שאתה מוציא את עצמך מראש מהעולם היהודי? או לא משנה איזה?
    השאלה היא:
    למה אתה נותן למוקיעים כל כך הרבה כוח? כמו שבני ציפר אמר, אז גם חנה בית הלחמי אמרה וגם עפרי אילני אמר. נו, אז אמרו…

    • ofrilany Says:

      תודה, זאת תגובה קולעת מאוד והייתי אומר – טוב שיש בעולם גם פסיכולוגיות ולא רק אקטיוויסטיות.
      עם זאת, אני לא לגמרי מקבל את האבחנה בין פעילות פוליטית לבין כתיבה, וזאת משתי בחינות. קודם כל, מבחינת עניין השב"כ: זה אולי לא רלוונטי בפוסטים שהתפרסמו בבלוג זה עד כה (אם כי היו כמה גבוליים), אבל כידוע כתיבה ופרסום של טקסטים יכולים בהחלט להביא אליך את השב"כ. וראי מקרה ענת קם, אבל לא רק. ראי למשל המקרה שלהלן, עליו כתבתי פעם בהארץ –
      האח הגדול מתעניין בשירה(זה היה לפני שהאח הגדול נעשה מזוהה עם אסי עזר ופרידה וכו').
      בכל מקרה, למדוד דברים רק לפי רמת הסיכון שכרוכה בהם זה לדעתי קצת מצ'ואיסטי. את אומרת ש"כשכותבים בלוג אין לזה יותר מדי משמעות". ובכן, האדם הוא יצור מדבר, והטקסטים שאת יוצרת הם גם הפעולה שלך בעולם. בסופו של דבר, גם מדינה היא קודם כל טקסט, שאחריו באים בתי כלא, צבא, משטרה וכו' (טוב, לגבי זה יהיה מי שיתווכח).
      לכתוב יכול להיות מאוד מסוכן, וראי אינספור מקרים של צנזורה עצמית אצל סופרים ומשוררים שלא היו מאוימים על ידי השלטון. כי אנחנו לא רק יצורים מדברים אלא גם יצורים חברתיים
      אם ניקח את הדוגמא של יהודי: אז כן, אני חושב שחובת ההוכחה שאני יהודי היא עליי. בגלל זה אנשים בסביבתי מנסים להתחבר לכל מיני זהויות יהודיות כאלה ואחרות בזמן ובמרחב.
      כשמדובר על השמאל, זה עניין קצת מסובך יותר, מכיוון שלדעתי השמאל קשור מהגדרתו לפעולה קולקטיווית. להחזיק בעמדה סוליפסיסטית ונרקיסיסטית לגמרי לגבי מהות השמאלנות זה לדעתי די חסר טעם. יש כמה דמויות כאלה בהיסטוריה של השמאל שאני מחבב – למשל קורט הילר שעליו אולי אכתוב מתישהו בעתיד. וגם מקס הורקהיימר מאסכולת פרנקפורט ששקע בפסימיזם שופנהאוורי ולא במיוחד שמאלני בערוב ימיו.
      אני יכול להגיד שזה מצבי, אבל בנקודה הנוכחית נראה לי יותר מעניין להגיד שאני לא בשמאל. ולו רק כדי לראות את התגובות.
      דבר אחרון: אני גם לא רוצה לפגוע באנשים. כשהייתי נער כבתיכון בר התנסיתי במין קבוצה פסאודו-ניטשאנית. חשבנו שאנחנו יודעים יותר טוב מהאנשים, ובעיקר מהנשים (למעשה ילדים וילדות) האחרות בכיתה שלנו, והתוצאה היתה די מחרידה.
      אז אני לא רוצה להציג את מה שאני אומר כעיקרון כללי שאני מצפה ממישהו ללכת בעקבותיו. כלומר: אם למשל מישהו או מישהי חושבים שביטול הכנס שהיה אמור להיות ברגעים אלה היה מוצדק – לא אתווכח.

      נ. ב. – בסופו של דבר זה סוג של מלנכוליה.

      • Assaf Says:

        אבל עפרי, (בעניין הכנס)

        אם הבנתי נכון את הסיפור המקורי, הרי מי שביטל את הכנס לא היה זה שהתנגד לבני ציפר, אלא מי שנמאס לו להתעסק עם ההתנגדות לבני ציפר. בעניין הנקודתי של הכנס עצמו, לא נראה לי שהבעייה היא הוקענות כזו או אחרת, אלא חוסר מאמץ או יכולת לפתור עימותים באופן בונה ובוגר. שזו עוד רעה חולה מתרבות השטעטל, ועוד משהו שהשמאל חייב להמציא בו דרכים חדשות (ויש די הרבה קבוצות בשמאל שעושות זאת, ע"ע תעאיוש בימים היותר טובים שלה, או קבוצת הכפרים).

        בואו לא נשכח במה התפרסם ציפר בחודשים האחרונים: בעצות ידידותיות לשוחרי החופש במצרים שיתאפסו על עצמם ויבקשו יפה ממובארכ להישאר (עכשיו שיבקשו ממנו לחזור). וכן פה ושם, השמצות קטנות וחסרות סיבה או ביסוס נגד השמאל (למשל שאם שמאלני צריך לבקש אישור כניסה כדי לעזור לפלסטיני, הוא לא יעשה את זה). בתור העורך הנצחי של הארץ תרבות גם לא חסרות לו במות להתבטא. כך שהיתה הצדקה אובייקטיבית למי שלא התלהב מלתת לו במה בכנס של השמאל. במקום לעלות על בריקדות הדדיות ולבטל אירועים, שני הצדדים יכלו לפתור את זה באופן קצת יותר תבוני.

        לבני: אולי לא שמת לב כתיבה כן יכולה לסכן את הכותב, גם בישראל של ימינו. סתם דוגמא מקרית: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1181044.html

      • ofrilany Says:

        אני לא חושב שיש טעם להיכנס לפרטים של מה שקרה עם הכנס – מה עוד שאני גם לא ממש יודע את הפרטים. בכל מקרה תנוח דעתך – ציפר לא הוחרם בגלל ההבלים שהוא כתב על המהפכה במצרים

      • פרידמנית Says:

        הי, עפרי
        אתה צודק בענין ההבחנה בין פעילות פוליטית לכתיבה, אבל רציתי לשים את זכוכית המגדלת מעל משהו אחר: מידת הסכנה ומה שקורה כשנהיה מסוכן ויש ברקע קונפליקט.
        בישראל הכל תמיד "קיומי" (או כמו שזה נקרא כאן בתגובות "לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות") ואז פועלים מנגנונים של הדרה. אחרי הכל כל המדינה הזו בנויה על שלילת קיומו של עם אחר ושלילת קיומה של הערביות, כולל מזרחיות. ואז אנחנו מקבלים כל מיני תופעות מוזרות של פמיניסטיות שקוראות לבחור בציפי לבני, כן, זו שאחרי עופרת יצוקה.
        כשיש למישהו זהות ברורה, הוא לא צריך להוכיח כלום. אף יהודי בשטעטל לא היה צריך להוכיח שהוא יהודי, אבל אתה או אני בישראל או בחו"ל היום כן צריכים להוכיח את זה.
        אתה בכל זאת נמנע מהלכנס לקונפליקט:
        אתה הרי לא אומר שאתה לא שמאלני יותר, אלא אומר שאתה יותר לא שייך ל"שמאל". כלומר: אתה נשאר אותו אדם, אבל מוציא את עצמך מקבוצת השייכות. זה כמובן מהלך מעניין ומותר ומובן ומה שלא תרצה. הבעיה היחידה איתו, הוא שהוא לא פותר את הקונפליקט ולכן המתח ישאר.
        כי הרי, גם אם אני כפסיכולוגית, לא מסכימה עם כל הפסיכולוגים שרואים בהומוסקסואליות סטיה, הרי שהם ישארו פסיכולוגים וגם אני, ואני רוצה להבדיל את עצמי מהם, אבל גם שייכת להם וצריכה לחיות עם זה, שלא יעזור, יהיו אנשים, אפילו מתוך קבוצת השייכות הקרובה שלי, שמביישים אותי ומעצבנים אותי ומוציאים למקצוע שלי שם רע וכולי. ויש לי איתם עשיה קולקטיבית ואנחנו אמורים לחלוק את אותה השקפת עולם, וזה אמור להיות ממש בנפשנו…וזה לא.
        ומה שהכי מבאס:
        לא קורה כלום אחרי שמישהו אומר שהוא לא חבר בקבוצה מסויימת. מוסדות וקבוצות למיניהם הם אינם בני תמותה. הכי הרבה הם משנים צורה, כמו הקיבוץ…

  30. דקלה Says:

    אם יש מחנה, תהיה הוקעה מהמחנה. ככה זה. זה העקרון המכונן של "המחנה". אנשים צריכים לעבור כל הזמן בדיקות, הוקעות, יציאה החוצה, וחזרה פנימה.

  31. איתן Says:

    יופי של פוסט. טני מכנה את התופעה "שמאל אוטומטי".

  32. יוסי Says:

    ברוך בואך ל"לא-שמאל" עפרי!

    השאלה שלי היא: מדוע ה"שמאל" הוא האופציה היחידה שקיימת בפוליטיקה הישראלית עבור אנשים שמאמינים בחופש ושיוויון? זה לא חייב להיות כך…

    מבחינה פרגמטית, יהודה שנהב משרטט יפה מאוד את התכנות החבורים החדשים בין זרמים שהם בעליל לא-שמאל (יהודים וערבים), אבל שעקרונות החופש והשיויון הם אכן נר לרגליהם. מבחינה אישית, אנשים כשנהב (וכמוני) אף פעם לא ירגישו בנוח עם התוית של ה"שמאל הישראלי" עם כל מטעני הקיפוח, הפריבילגיות והצביעות שקשורים אליה. אני באופן אישי לא אהיה מסוגל לתמוך בתנועה פוליטית שמזוהה עם התנועה הקיבוצית למשל—התנועה הראשונה שנתנה לגיטימציה לוועדות קבלה. הדברים ידועים וכתבתם הרבה על הנושא. אם זוהי סיבה שקיימת ברקע לכוון שלקחת אז היא מובנת ביותר בעייני.

    מבחינה אידאית-אוניברסלית גם כן, ה"שמאל" (סוציאליזם? קומוניזם?) הוא לא הספק היחיד של תורות פוליטיות שמקדשות חופש ושיוויון זכויות. מחשבה ליברלית-קלאסית גם כן היתה מורה על הכשלים המוסריים בשלטון על השטחים כמות שהוא. באחד מה"נתזים" הקודמים הזכרת את התורה הפוליטית של אנרכו-קפיטליזם, שמרוקנת את המדינה מכל כוח ומעבירה אותו ישירות לידי האזרחים. נראה לי שרבים ב"שמאל" הישראלי מאמינים בנחיצותו של רכוש פרטי, וגם היו מאוד רוצים שהמדינה תפסיק להתערב בצורה ההרסנית שבה היא פועלת, במיוחד לאורך קו השבר האתני היהודי-ערבי. למשל: הקצאת קרקעות לישובים "יהודיים" עם ועדות קבלה, או תקציב הבטחון הנפוטיסטי שמממן את הכיבוש או את ניסוי הכלים הגדול הדו-שנתי בעזה או בלבנון, או את חיבורי ההון-שלטון שמאפשרים את הקפיטליזם ה"חזירי".

    לעניות דעתי הדרך האפקטיבית ביותר לשנות את מדיניות הממשלה הישראלית ובכלל לשנות את השיח הישראלי בכוון דמוקרטי יותר היא לא דרך מאבק להשפיע על תעדוף מטרות הממשלה (למשל: עו"סים מול בניה בהתנחלויות) אלא ע"י מאבק ל*הרעיב* את הממשלה. זהו כיוון שהוא בעליל אנטי-שמאלני מבחינה כלכלית אבל אפילו אם אתה מאמין בדמוקרטיה סוציאלית, עדיין נראה לי שקל יהיה לשכנע אנשים שההסתברות שהממשלה הישראלית תוציא כל שקל נוסף שנכנס לכיסה למטרות חיוביות היא נמוכה ביותר.

    מאידך האנשים ב"שמאל" היו מאוד רוצים שהמדינה תגביר את מעורבותה לטובת מעמד העובדים. זאת אומרת, למי שהורגל לתמוך ב"שמאל" (כעמדה אופוזיציונרית!) אין בעיה עם מדינה מנופחת (שבאופן סטיכי כמעט מצמיחה תופעות כמו ברק וביבי) כל עוד שהוא יכול להתפאר באי-אלו השגים שוליים בריב על עוגת התקציב והמדיניות שמשתמעת ממנו. ה"שמאל" אם כן הוא בראש ובראשונה נאמן לקונספט של המדינה, ובקונטקסט של ישראל אנחנו מדברים על המדינה האתנו-יהודית. השמאל דואג לפטם את המפלצת שהוא כל כך שונא.

    לעומת זאת, בוא ננסה לתאר מאבק בישראל הציונית מנקודת יציאה ליברלית-קלאסית. ההבחנה הראשונה היא שהמדינה מתערבת באלפי דברים לפי קריטריונים לא שיוויוניים. ההבחנה השניה היא שההתערבות הזאת היא מיותרת והיא זו שגורמת לסכסכוכים בין עדתיים ולגידול בחוסר השיוויון החומרי בחברה. הפתרון הליברלי-קלאסי יהיה להרעיב את הממשלה, בניגוד לנסיון לסחוט ולהכווין אותה. זאת אומרת, במקום מאבק נגד מימון ההתנחלויות ובעד העו"סים, אני מציע—מרד מיסים! מעבר למטרות המיידיות של מרד כזה הוא גם יעזור להגביר את תחושת האוטונומיות של אזרחי המדינה, ואז אולי הם גם יצאו משלוותם בנושאים אחרים ויתחילו להבין כיצד הם משמשים כלים במשחק הכיבוש. במילים אחרות, לא היה עכשיו כיבוש אם האזרחים בישראל היו יותר מורגלים בהצבת השאלה: "מדוע אני משלם 50% מס הכנסה". נראה לי שזהו סוג של מאבק שיהיה מסוגל לגייס אוכלוסיות יותר רחבות ממאבק שנשען על אנלוגיה ל BDSM…

    הבעיה היא שבישראל, לא היתה אף פעם אף תנועה משמעותית שהנחילה מחשבה ליברלית קלאסית (אמיתית, לא הגרסה האתנית והקורפורטיסטית של ביבי) כאלטרנטיבה אידאולוגית לשמאל. כנראה שמשהו בהיסטוריה של האשכנזים משך אותם (ועדיין בעליל מושך אותם) לחפור בהגות הגרמנית לעומת זאת של אנגליה ואמריקה. הישראלים תופסים את הממשלה הישראלית ותמיכה בה, כמבע האותנטי ביותר של פטריוטיות, ומכאן באים כל חוקי הנאמנות ההחרמה של גופי אופוזיציה וכו'. הפתרון לבעיה זאת נמצא באידאולוגיה של ימין ליברלי-קלאסי, לא בשמאל עם קאלט השליטה והתכנון המרכזיים שלו. הפחד שלי הוא שההזדהות עם ערכי השלטון המרכזי של השמאל הוא משהו שבנוי בקהילתיות היהודית ולא נוכל להפטר ממנו בקלות.

    • ofrilany Says:

      רעיונות מעניינים מאוד. אני צריך לחשוב עליהם. אבל עליי לציין שאני חושש שגם אני מחופר די עמוק בהגות הגרמנית.
      בכל מקרה נראה לי שהרעבה של המדינה תביא במקרים רבים להשמנה של בעלי ההון, ולמיטב הבנתי זה לא בהכרח יפיל את הציונות. הרי גם היום אנחנו לא במצב כל כך רחוק מזה.

      • יוסי Says:

        לי יש הרגשה שגם בישראל, הקפיטליזם החזירי, של בעלי ההון הגדולים, התאפשר רק בחסות הממשלה: חוזים בטחוניים שמנים, ערבויות ממשלתיות, הפרטות בתנאים מצחיקים, מתן חסות בטחונית ומשפטית, רגולציה שמעדיפה עסקים גדולים ומקושרים וכו'.

        אבל אפילו אם אני טועה בעניין זה, לא נראה לי שתשובה ודנקנר יקימו מליציות לאכיפת הכבוש במימון פרטי.

    • נעם Says:

      יוסי נשמע לי כמו אותם מחזירים בתשובה שתופסים אדם בשעת חולשתו ובאים אליו בדברי חלקות… (לא הליבראליזם המכוער הקורפורטיסטי לא לא! זה ה"קלאסי" הנאגלוסקסי האנדרסטיימנטי החביב…).
      עופרי אל תישבר. זה רק מין חלושעס כזה…
      🙂

  33. יוסי Says:

    עלית עלי נעם 🙂

    האמת היא שאני לא סגור על הכוון הזה אבל היה נהדר עם מישהו היה משמיע אותו, בנוסף לקול השיוויוני מהשמאל. זה לא הגיוני שהבחירה הדמוקרטית היחידה שמוצעת בישראל היא המפלגה הקומוניסטית.

    אני די בטוח לעומת זאת רוב אלו שמזהים את עצמם כ"שמאל" לא מאמינים בסוצליאליזם. אז השאלה רלוונטית: האם האידלוגיה של השמאל באמת מייצגת את מה שהם רוצים? לא נראה לי שיש באמת דיון רציני בעניין הזה (ראה תגובתך למשל).

    • Assaf Says:

      יוסי אהלן,

      די ברור שמה שקוראים לו "שמאל" בארץ בעיקר בעשור האחרון, זה פשוט אנשים שמתנגדים לכיבוש בגלוי (בין אם בדיבור או במעשה).

      אין הרבה אידאולוגיה משותפת מעבר למאבק המאוד סיזיפי הזה, ולאיזשהי אמונה בסיסית בחשיבותם של הגינות, שוויון וניקיון משחיתות בניהול ענייני החברה.

      הקומוניסטים, אפשר לומר, תופשים טרמפ על הציבור הזה משום שהם מרגישים שאנחנו אלה תופשים טרמפ עליהם. הרי הם היו שם כל הזמן (במאבק נגד הכיבוש).

      חלק מן הקומוניסטים – החלק האידאולוגי יותר – היו שם מן הסיבות הלא נכונות ובעצם לא אכפת להם מדיכוי זכויות אדם כל עוד הוא מתבצע בידי הגורמים ה"נכונים". לרוע המזל, לא פעם זה החלק הקולני והמרפקני יותר.

    • נעם Says:

      יוסי ברור ש"עליתי" עליך… "קומוניסט" כמוני (ואפיל ולא ידעתי שאני כזה) מריח אותך ואת שכמותך מקילומטר… 🙂
      כלומר אם לא היה את "הקומוניסטים" (מי אלה? חד"ש?) היה צריך להמציא אותם כדי שיהיה איך לתקוף או אולי לקעקע א-פריורי נאמר מין "שמאל-סוציאליסטי/שמאל-חברתי" שחותר לשיוויון (בין אם הוא אכן קיים הלכה למעשה , בין אם רק ברמת הרעיון שהרי "נוסה ונכשל"- קומניסטים כבר אמרנו?). אני חושב שהדיון האמתי צריך להתנהל סביב השאלה למה אפעם לא היה כאן שמאל חברתי-סוציאליסטי רציני ואיך כן אפשר לייצר סחף של כלל האזרחים במדינה לכיוון הזה. מה המנגנונים, התנאים – המודלים שנכון לאמץ, שאפשר לאמץ וכולי. ישנן כל מיני אפשרויות ומודלים אפשריים ל"מדינות רווחה" – כאלה שבהן המנגנון המדינתי עורב יותר, כאלה בהן הוא מעורב פחות אבל יש ממסדים אזרחיים (ארגוני עובדים למשל) ש"חיים במסגרתו", ובעצם מאפשרים אותו כמודל פחות מתערב של מדינת רווחה. חוצמזה יש כל הזמן נטיה -מכוונת? – לבלבל בין ריכוזיות (העברת כל הכוח למדינה שבתורה מנצלת זאת לרעה/ פועלת באופן לא יעיל/ פועלת להגדלת כוחה כחזות הכל על תקן מיקסום טובת הכלל וכולי), לבין מרכזיות (מדינה שבתור גורם המסגרת הדמוקרטי-אפקטיבי מייצרת את השיקלול המיטבי הזה של טובת הכלל ופעילות יעילה ומועילה לשם כך, כזו ששואבת את כוחה מהשחקנים בעלי האמצעים ודרגת החופש והשיוויון שהיא מקנה להם וכו וכו). אני מקווה שברורה לך הביקורת לא על "עצם הרעיונות הליבראליים" ככלה, אלא זו שמבקרת אותם שעה שהם באים כאידיאולוגיה, או יותר נכון אידיאולוגיזציה בשירות בעלי האינטרס, ובמופעה הכי גרוע באה בתור מין "ערכי חפש ושיוויון" שהופנמו כבר (על ידי "כולנו" למעשה), והם ההיפך הגמור מכך והם רק מאשררים מצב פוליטי ויחסי כוחות מסויימים (נכון בהם לרוב המדינה היא כינור שני, ואף עושת דברם של בעלי השררה – ראה את המנגנון המדינתי המפואר של "האוצר" שעתר על תקן "המדינה" כנגד שביתת העוסיו"ת – גם כן "מהמדינה" – תוך שהוא זוכה לגיבוי של אותו מנגנון אזרחי-דמוקרטי שאמור להוות קונטרה פוליטית – קרי ארגון העובדים של אותן עוסיו"ת… ה"רווחה" לא היה החלק במדינה שעתר להפסקת השביתה…כלומר הנה לכאורה התנהלות ליבראלית למדי משקללת מעצם טבעה את "טובת הכלל" – שנדרשים לרווחה יהיו כאן צד – ולמעשה התנהלות חדצדדית דכאנית ודורסנית של מי שבא באיצטלא של משקלל טובת הכלל. אז תגיד אוקיי מדובר בדיוק בכישלון של אותו גוף מדינתי שהוא "מרכזי" והפך ל"ריכוזי" – ועל זה אגיד לך אין שום הכרח שכך יהיה תמיד ולו רק על שום הדרישה להתערבות והלאמה, ואם כבר אז מדובר הרבה יותר – לפחות פרטיקולארית במקרה הזה ובתקופתנו – על הפנמה, של ההסתדרות בטוח, ושל כלל האוכלוסיה גם שהשאירה סקטור שבעצם נותן לה שירותים! לנפשו – של אותם כללי משחק אידיאולוגיים "ליבראליים" וניאו-ליבראליים…). אז אתה רוצה את הליבראליזם הקלאסי כפשוטו. בסיידר, גם אני. אבל אין כפשוטו. ומה רע במודלים כמו בסקנדינביות בעצם?

      • יוסי Says:

        היי נעם,

        נראה לי שהערתי על המפלגה הקומוניסטית לא הובנה כיאות. מה שניסיתי לומר הוא שמבין כל המפלגות שרצו לכנסת בפעם האחרונה לא הייתה אפילו אחת שהיתה לגמרי "עיוורת צבעים" בנושא הפילוג האתני היהודי-ערבי. מפלגה שהיא קודם כל דמוקרטית ורק לאחר מכן יהודית או ערבית או יהודית-ערבית. מפלגות ציוניות וערביות מובהקות כדוגמת תע"ל נדחו על הסף. חד"ש היא היחידה שהגיעה קרוב לקריטריון הנ"ל והגורם הדומיננטי בחד"ש הוא המפלגה הקומוניסטית. מכאן שאם הייתי רוצה להצביע בבחירות האחרונות, חד"ש היתה האופציה היחידה שלא הייתה נפסלת על הסף, אבל היא הייתה נפסלת מיד לאחר מעבר הסף בגלל שהיא (בעיקר) מפלגה קומוניסטית ואני לא קומוניסט. (כמובן שם הייתי חושב בצורה יותר מקייאולסטית הייתי תומך בליברמן או באחוד הלאומי—לשם הורדת המסכות וכל זה..)

        לא תקפתי לא אותם ולא אותך, רחוק מכך (אז תרגיע…).

        שבדיה היא מודל ראוי בעייני. אני לא איזה אידאולוג גדול בנושא של עודף התערבות המדינה. אם השיטה השבדית מקובלת באופן כללי על תושבי המדינה, יש להם תהליך פוליטי אפקטיבי לשלוט על השיטה, והיא שיטה שלא מדירה ולא מאחזת את עיני התושבים—סבבה. אבל יש לי חוסר אמון בסיסי בטענה שאפשר לקחת את מדינת ישראל על מנגנוניה ולהפוך אותם לשבדיים. הדיון הזה מזכיר לי קצת את הדיון שמתחולל כרגע בבלוגים סוריים, בהם תומכי אסאד טוענים שצריך לתת לו "רק עוד צ'אנס אחד" להנחיל רפורמות בתהליך הפוליטי, בצבא בכלכלה וכו'. הם כולם התנבאו שהנאום שניתן היום יהיה נקודת המפנה לה הם חיכו מאז הוא עלה לשלטון בשנת 2000 והתחיל לפזר הבטחותץ. זה בלתי אפשרי ולכן זה לא קרה. קיום האליטות בסוריה תלוי לחלוטין במבנים הקיימים והם לא יוותרו עליהם. בערמומיותם הם הצליחו לשטוף את דעת הקהל ולהפחיד אותו מפני פלישה מערבית (או.קי אולי זה לא כל כל מופרך) ואלימות בין-עדתית שתפרוץ אם המשטר הקיים ייעלם. לפי דעתי, אותו הדבר קורה בישראל עם נאמנות השמאל למדינה ציונית גדולה, וזה קורה משום שהשמאל בנה את המדינה ואת מנגנוניה והוא לא מסוגל להגיע להפנמת התודעה שמנגנונים אלו הם לא ברי תיקון. וגם יש איזשהוא געגוע קל להבטחות של שמש העמים… אולי.. יום אחד סוציאליזם כן יעבוד…

        אני יודע שליברליזם-קלאסי הוא אוטופי ויכול להיתקע במקומות מגעילים למדי אבל כל יום אני רואה עוד מקרי בוחן שמעידים שהוא היה מביא לתוצאות טובות יותר. דוגמאות:

        – שביתת העובדים הסוציאלים. כמו שאמרת, ריכוזיות יתר הביאה ל"פשרה" בה האינטרסים של אף אחד לא יוצגו מהימנה: של העובדים, של משלמי המיסים, של מקבלי השרות. נניח שהעובדים הסוציאלים יודעים בוודאות שהשרות שהם מספקים שווה לחברה יותר ממה שהם מקבלים. מה שהם היו יכולים לעשות זה להתפטר, ליצור איגוד עובדים פרטיים, או קו-אופ ולמכור את שרותיהם למדינה. נניח שמשלמי המיסים יודעים בוודאות שיש יותר מדי או פחות מדי עובדים סוציאליים, או ששיטת התיגמול שלהם פגומה או כל דבר רלוונטי אחר. מה הם יכולים לעשות בנידון: פחות או יותר כלום. אם לעומת זאת האזרחים היו מתאגדים בקהילותיהם לספק שרותים סוציאליים בצורה ישירה לנזקקים הם היו דואגים לעשות אופטימיזציה לוקאלית לכל הדברים האלו. אם יש משהו שהקהילות היהודיות עשו טוב במהלך אלפיים השנים האחרונות זה לדאוג לחלשים בקירבם, וזוהי פעילות שיש בה הרבה חסד גם לנותן וגם למקבל, אז למה להעביר אותה לממשלה מרכזית?
        – שמונים אחוזים מהקרקע בישראל בידי הצבא, שהשחית ומשחית אותה ומונע דיור מהאוכלוסיה הרחבה. פתרון: שווק כל הקרקעות במדינה וחלוקת התמלוגים ישירות לאזרחים. או.קי. אפשר לעשות את זה בהדרגה.
        – ועדות קבלה…. פתרון: כנ"ל.
        – הריסת בתים בלוד עקב אי-מתן רשיונות בניה. פתרון: ביטול הצורך ברישיונות בניה.
        – הריסת אל-עראקיב. פתרון: הכרה בעקרון שאיש שיושב על אדמתו ומעבד אותה בלי שאיש אחר יטען שהיא שלו הוא, לפי הגדרה, בעל האדמה. נראה לי שזהו בדיוק הדבר שאנשים ישרים מתקוממים עליו באופן אינטואיטבי, אבל בלי הכרה בזכויות קניין של פרטים (כמו במחשבה הליברלית) ועם הכרה בזכות המדינה לעשות בשטח "שלה" ככול העולה על רוחה (כמו במחשבה הסוציאלסטית), השאלה של אל-עראקיב מונמכת מסוגית מוסר לסוגית מדיניות.

        הפחד מאידאלוגיזציה בשרות אינטרסנטים הוא תקף וצריך לעמוד על המשמר (האשמות כנגד השמאל שממומן על ידי הקרן החדשה וכו' גם כן קופצות לראש כשחושבים על זה). אבל זה כל כך פשוט להוריד את המסכות ואז זה ברור למשל שביבי הוא ליברל עבור טייקונים יהודיים ודיקטטור עבור השאר. לא מופיעים בספירה הציבורית יותר מדי מקרים בהם ביבי מחווה את דעתו באופן ישיר בנושא שקשור למחשבה כלכלית ליברלית אבל לדוגמא, בשנה שעברה כשדובר על הפשרת קרקעות המדינה באזור המרכז, אני זוכר שהוא אמר משהו בסגנון כן בוא נעשה את זה והשוק יאזן את עצמו וכו'. בין אם אתה מסכים אם לאו עם הגישה הנ"ל זה ברור שזה מייד יצר בעייה עבור האפרטהיידיסטים למיניהם: מה פתאום שערבים יוכלו לקנות מגרשים באופן חופשי במרכז, זהו מימוש של זכות השיבה, אלוהים ישמור. ואז הם התחילו לשים כל מיני סייגים על השיווק של הדירות וזה היה ברור מאליו מדוע ולמה. אז כמה זמן יכלה להימשך ההצגה ה"ליברלית"? לא יותר זמן.

        הפחד מאידאולוגיזציה לא צריך ולא יכול לשמש חסם מפני שימוש בכלים ליברליים ע"מ לשפר את הקיום האנושי בין הירדן והים. רוב האנשים מאמינים בעקרונות הליברליים (גם הסוציאל ליברליזם הוא חוטר של הליברליות, יותר משל הסוציאליזם) ונדחים מרעיונות סוציאליסטים. לעניות דעתי החבור של "מחנה השלום" לאידאות של השמאל (ההיסטורי/בין-לאומי) לא חייב להיות כה אקסלוסיבי, הוא מקטין את כוחו של מחנה השלום וגורם לאיזשהו מין בלבול אידאילוגי כזה שהפוסט הזה הוא התוצאה שלו ("אה אם אני איש שלום אני חייב להיות סוציאליסט. קצת בעסה אבל עם צריך אז צריך, הכל למען סיום הכיבוש. איך עושים סוציאליסט בצורה משכנעת שלא יוקיעו אותי?").

  34. Zvi Says:

    אני מסכים עם הפוסט. אא"כ כל הזמן גוררת את נושא השמאל לתוך הפרשה הזו. אז מה אם לאור איש שמאל. זה עדיין לא אומר שהשמאל כולו פושע. כל הזמן מתעוררת תחושה שהיא מעונינת לנגח בכוח את המאבק הישראלי (המדולדל) בכיבוש דרך המקרה הפרטי (אבל פוליטי) שלה. זה לא הולך ככה. הנה גאנדי יצא מזדיין עם יהודים-גרמנים, גזען ובוגד באשתו, שלא לומר פדופיל מוזר (שכב עם אחייניתו בלי […]). אז מה, הלכה עצמאות הודו?

  35. יאיר Says:

    אפשר לדעת על פוסט שהוא טוב, כשיש לו תשעים תגובות מושקעות ואף אחת מהן לא עוסקת בזה שנשמטה אות מהכותרת (מקווה שלא פספסתי כלום)

  36. אורי Says:

    מעניין מה יערה הייתה אומרת אם היא הייתה קוראת את הפוסט הזה

    • ofrilany Says:

      מעניין באמת אורי, אבל עדיף שתשאל את מי שכתב את המכתב או את מי ששם אותו על שולחנה, ולא את מי שישב בחדר וכתב עבודה ב"מדבר ומדבור".
      גם במרחק 18 שנה לא תצליח להדביק לי את הסיפור הזה – אפילו אם זה מסתדר נורא טוב עם הנראטיב.

      • אורי Says:

        ואוו
        איזו תגובה מהירה ועניינית
        אל תדאג אני לא מנסה להדביק סיפורים ואין לי עניין בהאשמות, השאלה שלי הייתה תמימה, היא באמת עלתה אצלי בראש כשקראתי את הפוסט שלך (בהנאה יש לומר).
        אני חושב שיש לכולנו חלק בסיפור ההוקאה הזה, ואין ספק שגם שם ניכנס נושא היפוך היוצרות.
        בכל מקרה אנו הולכים לשבת בפארק הירקון עכשיו לספוג קצת טבע אתה מוזמן להצתרף 0526324046

      • ofrilany Says:

        סבבה. No hard feelings.
        ובסופו של דבר אתה צודק – לדברים שאתה מדבר עליהם יש נגיעה להרגשה שהביאה אותי לכתוב את הפוסט הזה. אלה באמת היו אירועים קיצוניים מאוד וקשים בסופו של דבר, שלמדתי מהם הרבה, אולי יותר מאשר מכל דבר אחר שלמדנו באותה תקופה. אתה יכול אם אתה רוצה לראות את תגובתי ל"פרידמנית" כאן בפוסט זה.
        טוב לשמוע ממך.

  37. avgadyavor Says:

    פוסט מעניין, תודה.

  38. יותם Says:

    באיחור מה.
    פוסט נהדר. אני חושב שיש דבר אחד שדורש העמקה בעניין. בעיני, התופעה שתיארת איננה ייחודית לשמאל. כמי שזה להיות כאן וכאן (וכאן), בהרבה מחוזות של האינטרקונטיננטליה, אני יודע לומר שהתופעה לא פוסחת על קבוצות אידיאלוגיות אחרות, שונות מאוד מהשמאל. למשל – אתה מוזמן לבחון את הפרקטיקה של המתנחלים לרדוף קצינים חובשי כיפה שהשתתפו בהתנתקות (ראה למשל את זה: http://www.eudi.022.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=2707 ללא ספק אחד החזקים). המחלה כאן, אם אני מבין אותה, היא מחלה של התנועה האידיאולוגית באופן כללי, וגם השמאל הלכאורה "פוסט-אידיאולוגי", הוא בעצם סופר אידיאולוגי של הפוסט-אידיאולוגיה (אולי זה האוקסימורון בלהיות "פוסט-אידיאולוגיסטים").
    יש כאן עבודה פנומנולוגית נרחבת שצריך בעיני לעשות שתאפשר לנו להבין מהיכן מגיע התנועה הטהרנית הזו שקשורה תמיד באידיאולוגיה, זו שככנראה ואיננה פוסחת על אף תנועה מערבית-אידיאולוגית. אני אומר מערבית, כי בכמה מקומות בעולם הלא מערבי, אנחנו כן רואים תנועות אידיאולוגיות עם מנעד רחב יותר, (למשל ש"ס), אבל הן במידה רבה לא אידיאולוגיות באותו מובן.
    התנועה הזו אפילו איננה ייחודית למה שמכונה שוליים (ימניים או שמאליים). אני חושב שהשיח של אם-תרצו ושל השמאל הלאומי (הנציונאל…) גם הוא אידיאולוגיה של "מי איתנו ומי לא": "ציונים לא מתנחלים" ו"לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה".

  39. רתם Says:

    הייתי עסוקה בעבודה, וכך לא היה לי זמן להשתתף בטיהורים ובכל זאת, נזכרתי במשהו חשוב . הרבה מאד מההגות הפמיניסטית וגם מהעשייה שאני חלק ממנה בקבוצות פמיניסטיות עוסקת בשאלות איך להכליל ולא להדיר כמה שיותר משתתפות. אני גם מאד אוהבת ציטוט שאומר לגברים שרוצים להעלב מפמיניסטיות:
    i dont want to exclude you
    i want you to include me
    מקוה שאין טעויות באנגלית
    כותבת את זה כי אני חושבת שבהקשר לפוסט, לאופני דיון ופעולה של פמינסטיות שאני מכירה, יש מה להציע. ועדיין כל יום יום חדש וגם אם עסקנו בזה מיליון צריך לחשוב בכל רגע כמה אני ממהרת להגיד על אחרות "היא לא משלנו וכו" זה באמת לפעמים כמעט אוטומטי. אם רוצות ביחד לחולל משהו, צריך כנראה למצוא דרך לא להתפצל למאות חלקיקים צודקים ובודדים.

  40. גבי Says:

    עפרי קרעת אותי! הגעתי לכאן בכלל דרך טור בהארץ, לא מכירה אותך ואת העולם הקצת הזוי של השמאל הרדיקלי, וקראתי בעניין, בעיקר את דבריך שיש בהם יותר הומור ואנושיות מאשר ברבות מהתגובות (שכבר מצחיקות מרוב רצינות : "תודה שהזכרת לי את הפוסט המצויין שלי" ). טוב, אני הולכת לקרוא את שאר הפוסטים שלך, ומקוה שמחמאות מבורגנית ציונית בזויה כמוני לא יעליבו אותך או את חבריך.

  41. חנה בית הלחמי Says:

    עופרי, חזרתי לפה כי הפוסט שלך מהדהד לי ברקע כשאני קוראת את "פרקטיקת ההוקעה והטיהור" שמתנהלת נגדי ברשת בעקבות הסירוב שלי להשתתף בסילוקו של ציפר מהכנס לאחר שכבר הוזמן אליו. כמות הרפש שהאנשים הללו שופכים כלפי ה"סוררת", עולה על כל דמיון. הגדילה לעשות מישהי שכתבה שהיא לא קראנ את הפוסט של חנה בית הלחמי כי היא בטוחה שהוא עסק בהכפשתה של אשכר, מה שמגחיך הן את האמירה והן את האומרת. איזו שהי אושיית אינטרנט שכתבה ספר די גרוע וטרחני אולם קבל מקום מכובד אצלינו באתר לאחר שטרחה רבות להאליל את האתר על מנת להכנס אליו – בחרה לתפוס טרמפ על החגיגה ולספר על הדיסוננס הבלתי נסבל בין האישיות המלבבת שלי לאישיות האינטרנטית ה"אלימה". השמאל נראה יותר ויותר כמו בעל זבוב. אגב, דווקא הקהיליה הפמיניסטית המאוד הטרוגנית התגלתה בגדולתה בסיפור הזה, בהצמדות מחדש לערכי יסוד של סולידריות ואפילו אמירות מרחיקות לכת לפיהן עלבון וכאב אישי אינם סיבה להשתקת האחר/ת. מבחינה זו אני יכולה להבין את עומק תחושת הניכור שחשו לפתע אדריכלי אותו מכתב אומלל. אני מקווה, מאחר ויש חפיפה בין העולמות, שההתעשתות הזו של המחנה הפמיניסטי אינה רגעית ושהיא תשפיע במשהו גם על השמאל.

  42. עידו צומר Says:

    אפתור לך את קושיית גן העדן עופרי:
    מי שיצליח לא להיות ציני כלל ועיקר, במשך שנה אחת תמימה, יזכה לגן עדן

  43. Eyal Says:

    מסכים עם הטענה המרכזית. הזכרתי אותה לפני יותר משנתיים, אבל ההרחבה שאתה עושה פה טובה יותר וראויה.

    לגבי "מה לעשות", אני מציע לדבר יותר (עם כולם), ופחות לא-לדבר-עם. להיפטר מההתנשאות שמנסה לטהר את עצמי/ך/נו, למצוא את המקרב במקום את המרחיק והצדקני וכך גם לקרב ולהגדיל את המעגל, במקום לנסות לבדל את עצמנו מ… כלומר, לשאוף לפתיחות של עצמנו גם לאפשרות שיש לנו טעויות. זה תהליך שיכול תמיד לעזור לנו כפרטים, אבל הוא לא נוצר רק כתהליך פרטי, אלא גם כחלק מדינמיקה קבוצתית, ומהשמאל שאני הייתי רוצה יותר לראות. פחות הצהרתי ונחרץ בשלוף, יותר הססני ושואל לפני שמגבש אמירה ופעולה נחרצת.

  44. איתי_85 Says:

    חיפשתי את המקור לביטוי 'והיה מחננו טהור' בגוגל והגעתי לעמוד הזה. קראתי את מה שכתבת. גם גיליתי בעמוד אחר שהמקור הוא ספר דברים. מדובר שם על החשיבות של לחרבן מחוץ למחנה האוהלים. הגיוני – אתה לא צריך להסריח את סביבת המגורים של כולם רק כי אתה צריך ללכת לעשות מספר שתיים. זה אחרי שבספר שמות כמה לווים באים וחותכים לחתיכות את העברים שסגדו לעגל הזהב (למרות שאנחנו יודעים שבמילא כל דור העבדים ימות מזיקנה במדבר). אז הנה כמה משמעויות של טוהר וכמה דרכים לייצר טוהר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: