הלקאה עצמית! כן! עוד הלקאה עצמית!

by

זהר ויימן-קלמן

בפוסט מלפני כמה ימים, ישי דיבר על הלקאה עצמית כחלק מחוויית היסוד של הפוליטיות הרדיקאלית בישראל, ואין לי אלא להסכים איתו. אני רוצה להתייחס לשליליות הנרמזת במושג "הלקאה עצמית", בדומה נגיד ל"אוננות אינטלקטואלית", עוד פעילות חביבה שמשויכת, על מנת להעליב, כמובן, לאותם "שמאלנים יפי נפש". כשם שיש לי ויכוח עם אותם אנשים הממעיטים מערך האוננות, אינטלקטואלית ואחרת, גם לגבי הלקאה עמדתי היא אחרת, שכן הלקאה זו מגלמת בתוכה פוטנציאל למעבר בין תפיסת הקורבנות העצמית היהודית להכרה בקורבנות שפשע הכיבוש הישראלי ייצר וממשיך לייצר. יש על מה להרגיש רע, וכדאי מאוד להרגיש את זה.

השליליות המיוחסת להלקאה נובעת מהעונג הנרמז בהלקאה זו, ואכן הלקאה היא אחת ממגוון הפעילויות המכאיבות  שמטרתן לגרום הנאה בקהילת הבדס"מ (BDSM). בתוך קהילה זו, האלימות השוררת בעולם מתורגמת לסט של פרקטיקות בין אישיות שמבוססות על הגדרה מחודשת של "הסכמה". הסכמה זו היא הקובעת את מרחב הפעולה (או ה"משחק" כפי שהוא נקרא בתוך הקהילה) כמרחב בטוח, בתוכו יש לכל המשתתפות את הזכות ואפילו החובה למקם את עצמן בתוך מערך הכוחות המתהווה. סוג הפעולה והכאב שהיא תביא עימה איננו מוכתב מראש, אלא נקבע בין המשתתפות בתקשורת החותרת להבטיח את ביטחונן וטובתן של המשתתפות.

תקשורת זו היא קריטית בדיוק על מנת לאפשר מרחב בו משתנים הכללים הנורמטיבים. כך, ה"לא", שהפמיניסטיות של שנות ה-70 נאבקו להבטיח את מעמדו, את זכותה של כל אישה להגיד "לא" (ועל כך אני ובנות דורי אסירות תודה) במשחק בדסמ"י אינו דווקא מובן כ"לא", ובמקומו נבחרות מילות מבטח (safe words) חלופיות. בתוך המשחק שימוש במילת בטחון באה במקום ה"לא" החד משמעי, והיא תמיד מסמנת "סוף משחק", את היציאה מהמרחב הבדסמ"י והשיבה אל יחסי הכוחות השיוויונים שכוננו את המשחק עצמו. שימוש במילת מבטח אלטרנטיבית מאפשר התנגדות שהיא בתוך תחום התשוקה לכאב, שהיא למעשה חלק ממימוש הכאב שבהסכמה, הסכמה שבלעדיה לא נכיר את הגבול הקדוש בין "די" ל"עוד".

ללכת עם ולהרגיש בלי

השמאל הרחב (בשורותיו נמניתי בגאוה בנעורי ועוד נמנים בו רבים ממכרי), זה הנהנה כבר זמן רב מהלקאה עצמית, שימש מאז אוסלו (ואולי אפילו לפני) כפנים הנאורות של ישראל, כהוכחה בעולם שישראל באמת באמת רוצה שלום. אבל אם יש משהו אחד שהשנים האחרונות הוכיחו, זה שישראל באמת באמת לא מוכנה לעשות מאומה למען השלום הזה, במיוחד לא משהו שחס וחלילה יכאיב לה. והרי למה לה? כך קריאות ה"די לכיבוש" הפכו לחלק מהתדמית הישראלית שאפשרו, בטוויסט אירוני, דווקא את המשך הכיבוש.

סתירה זו מקיימת את לב הלוגיקה הפטישיסטית. לפי פרויד, הפטישיסט הוא זה שדוחה את ההכרה במציאות כואבת (נגיד של הכיבוש, או במקרה של פרויד, מציאות העדר הפין של האם) ומוצא סיפוק בתחליף שהוא בהכרח 'לא הדבר עצמו' (שיח של שלום במקום כיבוש, תחתוני נשים במקום העדר הפין). פרויד מצביע על כך שלבעל הפטיש אין שום רצון או אינטרס להרפא, משום שהירפאות משמעותה אובדן: הכרה בהעדר, וויתור על הפטיש שכיפר על העדר זה. כזה הוא מצבו של השמאל, שנאחז בשמאלנותו כהיאחז הפטישיסט בתחתוני אימו. ורבים בעולם נאחזים גם כן ב"שמאל" זה, כאות לרצון טוב ישראלי, גם כשהעובדות בשטח חושפות מציאות קשה פי כמה.

השמאל יכול לזעוק "די" ו"לא" בלי שום חשש לשינוי אמיתי, בלי שישתנו הכללים. שמאל זה כואב את הכיבוש, כואב את ההלקאות והסטירות, אך זהו כאב נשלט ונסבל, וכן, אולי, אפילו נעים לפרקים. זה סוג כאב שקל להסכים לו, ולמעשה השמאל לא נדרש באמת לתת לו את הסכמתו, וכך נשאר יחסית בנעימים במיטה עם שאר חברי המפה הפוליטית, עד כדי כך בנעימים שאפשר לחשוב שמדובר בזיון די פרווה (המקבילה ל"ונילה", בניגוד למין בדסמ"י).

אבל אם נעבור להגיון בדסמ"י, אולי יסתבר שמה שקורה איננו פרווה כלל ועיקר, והגיע זמן להכיר במשחק, ומתוך כך לבחון מקרוב את כלליו, ולהבין כיצד אפשר להשתמש בהם ולשבור אותם. כך נוכל להבין בדיוק למה אנחנו נותנים "הסכמה", ומה נמצא מעבר לקו האדום (או הירוק). הכרה זו היא שתיתן לשמאל "מילת מבטח" שתוכל אולי לסמן את סוף השתתפותו בסצנת המשחק הספיציפית הזו, על מנת לכונן (או לפחות לדמיין) מערך כוחות חדש וצודק בישראל/פלסטין.

B D S וגם M / בפשיזם נלחם

אני רוצה להציע את תנועת הבד"ס (Boycott Divestment and Sanctions) כאופק חדש דרכו נוכל לחשוב על התנגדות, סרוב ויציאה מהמשחק, בה בעת שהוא מזמין סוג חדש של כאב בהסכמה. זהו, אם כן, בד"ס בסדמ"י, חרם שבהסכמה, שמזמין את הכאב מבית ומחוץ, תוך קבלה מודעת של העונשים הממשלתיים והבינלאומיים. החרם על ישראל מאיים לשנות את כללי המשחק, ולמעשה גם החרם וגם חוק החרם שאושר בקריאה ראשונה משתתפים בכינון משחק חדש שבו עלול לכאוב באמת. זהו רגע קריטי שבו ישראלים עשויים להתחיל לשלם את מחיר הכיבוש וכן את מחיר ההתנגדות לכיבוש. בנקודה זו השמאל (ובהגדרה מעורפלת זו כוונתי בגדול לאוכלוסייה תומכת שלום אך מתנגדת לחרם, עוד הגדרות יתקבלו בברכה) נמצא איפשהו בין הפטיש לסדן, שכן מתוקף היותו ישראלי הוא נמצא בסכנת חרם בינלאומי, אך בהתנגדותו לכיבוש אין לדעת מתי חוק החרם הישראלי יחול גם עליו.

הקריאה הישראלית לחרם, שתומכת גם ביוזמה הפלסטינית וגם בביצועה הבינלאומי מכירה סוף סוף במציאות הבלתי אפשרית של הכיבוש. קיומנו כאן במזה"ת תמיד יהווה סתירה, ובכך אולי לא נתגבר על הפטיש, אבל נוכל אולי להתחיל להבין ולהשתמש בו. כך, אותן "סטיות" כמו התחתונים הורודים שהוצגו למטרת השפלה בפוסט אחר בבלוג זה, הופכות בקהילת הבדס"ם לעוד פרקטיקה לגיטימית שחוגגת שונות וסתירות במקום להוקיע אותם. אפרופו סתירות, אני רוצה גם להכיר במידה שבה קריאה לחרם יכולה להוות הון תרבותי, כפי שנידון גם בבלוג זה. מזל שבתוך הגיון הפטיש אין ברירה אלא להעמיד בו זמנית דבר והיפוכו, ובתוך פרקטיקה בסדמי"ת אנחנו יכולים גם ליהנות מכך, וללבוש בגאווה את הסוד הגלוי של תחתונינו הוורודים, של שאיפתנו להיות גם ישראלים גם צודקים.

המעבר מהעמדה הפוליטית שאפשר הכול, גם כיבוש וגם שלום, בלי לשלם על כך מחיר קשה, הוא עצמו מעבר כואב, וייתכן שהלקאה עצמית לא תספיק לכך. ייתכן שמה שנחוץ זו הלקאה טובה מבחוץ, וזה מה שמציע החרם. בתור פיתרון  (פחות דרמטי מהפתרון שפרויד מציע בעקיפין לפטישיסט, שהוא לפנות לאהבה הומוסקסואלית, וכך למצוא באובייקט התשוקה את הפין האבוד של האם. אגב, אין אצל פרויד אישה שיש לה פטיש, אבל זה כבר דיון אחר), כדאי לו, לשמאל, לוותר על שאיפתו לנישואי אושר ועושר וסקס פרווה עם שאר מדינת ישראל, בלי להכיר באלימות שמתקרבת אל נקודת שבירה, בדיוק משום שאין לה מילת מבטח או הסכמה בדסמי"ת.

החרם, במידה שהוא באמת יזיק לישראלים, יקרב אותם למציאות הפלסטינית, המציאות שבה אי אפשר לתת לכיבוש להמשיך. הקריאה הישראלית נחוצה כדי לגייס עזרה מבחוץ לסיום הכיבוש, בדיוק משום שהסיסמאות של השמאל כבר מזמן הפכו לכלי רטורי בשיח הפשיסטי, לחוד החנית של הדחקת הכיבוש. הקריאה הישראלית היא זו השוברת את הלבנת הכיבוש בשיח של שלום. הקריאה הקווירית הישראלית לחרם מהווה צעד עוד יותר חשוב במאבק ב"הוורדה" (pinkwashing) של הכיבוש בעזרת שיח זכויות להטב"י (זוהי גם נקודת המפגש הברורה ביותר בין "BDS וגם M" ואכן סיסמא זו לקוחה מהבלוק הטרנסי הרדיקאלי במצעד הגאווה בירושלים ב- 2010). זוהי זעקה ישראלית לעזרה מבחוץ, שתאפשר התגייסות נרחבת של הקהילה הבינלאומית שעוד מהססת לצדד בבד"ס פן תראה אנטישמית.

וכן, יש פעילי בד"ס אנטישמים, ובכלל פעילים, כמו אלו שישי מציג, שפשוט לא כואב להם, וזה מדאיג פוליטית. לא ברור לאן החרם יוביל, ואיך ייראה אזורנו, במקרה הטוב או במקרה הרע, אם הוא ישיג את מטרותיו, אבל אני נמשכת לחרם פשוט מתוך הכרה נואשת שמשהו חייב להשתנות, כדי ש"די" יהיה "די" ולא "עוד". אני רוצה לקוות שהוספת הקול היהודי-ישראלי, שכבר "מרגיש רע" אבל מוכן להתמודד עם הכאב שבשינוי אמיתי, יעזור להפוך את הבד"ס לתנועה משמעותית. זאת בעצם ההזדמנות שלנו לקחת אחריות על ה"לא" שלנו, ואם נקבל עלינו בהסכמה מודעת עול חדש של כאב, מתוך אחריות יתרה על הכאב שאנו גורמים, אולי זה יעשה, בסופו של דבר, טוב לכולם.

נ.ב – זה פוסט מפחיד לכתוב, בתור יהודיה נודדת הנהנית מהפריוולגיה של הגלות והזוהר של ההתנגדות, אך מסתכנת בהדרה הן מהשיח הפנים-ישראלי ממנו באתי והן מהשיח היהודי-אמריקאי בתוכו אני חיה. כוונתי לפתוח שאלות ולעורר פה דיון מתוך התשוקה והכאב, על כל פניהם.

תגים: , , , , , , ,

35 תגובות to “הלקאה עצמית! כן! עוד הלקאה עצמית!”

  1. עופר Says:

    יש קבוצת פעילות מקומית לקידום יוזמת החרם הפלסטינית:

    http://boycottisrael.info/

    כדאי לשים לב מה מטריד ומלחיץ את מקבלי ההחלטות כאן:

    מפגשים של "לוחמים לשלום" (כבודם במקומו מונח) – לא ממש.
    הפעילות בשייח ג'ראח – במידה כלשהי, לעתים.
    קמפיין ה BDS – במידה רבה מאד.

  2. ג'יי Says:

    המערכת הבדס"מית שאת שואבת ממנה השראה צומחת מתוך זרעים של נוירוזות וסטיות. זו מערכת שחברה שפויה אמנם לא יכולה ולא צריכה למגר בכוח, אבל כן צריכה לשאוף להכחדתה באמצעות חינוך לאהבת החופש, העצמאות וההרמוניה עם הטבע. הקהילה שתומכת בחרם, כמו הקהילה הבדס"מית, מתנהלת בשוליים, מחוץ למשחק, ואין בשתיהן שום השפעה אמיתית ומהותית על החברה הישראלית. הדרך היחידה להשפיע תהיה או מתוך הזרם הציוני ומתוך קבלה אמיתית של עקרונותיו ההומניים של העם היהודי, מתוך ניסיון ומאמץ להפיץ את העקרונות האלה בקרב העם שלנו

    • עופר Says:

      ג'יי, זו אחת התובנות המזהירות שראיתי.

      מעולם לא הייתה חברה שהשינוי בה (כולל היווצרות תנועה לשינוי מבפנים) התחולל כתוצאה מלחץ מבחוץ.

  3. עודד נעמן Says:

    פוסט נהדר, זהר.
    בעיקר תיאור הכשל השמאלני: לעתים קרובות מדי קריאות "די לכיבוש" הן, למעשה, קריאות "עוד לכיבוש". ומכאן תיאור האתגר של השמאל – להצליח לומר "די לכיבוש", להצליח לצאת מהמשחק.
    אני, כמוך, חושב שיש לתמוך בחרם כ"זעקה ישראלית לעזרה מבחוץ", כמו שאת אומרת. אבל נדמה לי שגם התמיכה בחרם לעתים עלולה להיות קריאת "עוד". הנה הכנסת מעבירה חוקים נגד מעודדי חרם, וארגוני זכויות אדם מתקוממים וכולם נזעקים להגן על הדמוקרטיה הישראלית, כאילו שעד שהוצע חוק החרם לכל נתיני ישראל הובטחו זכויות שוות והדמוקרטיה עמדה על תילה ורק חוק החרם חותר תחתיה. וכך נשכח לו הכיבוש והדיון נסוב סביב השאלה "האם מותר לסתום לשמאלנים את הפה?" וההמונים מתקבצים בתל-אביב לצעוק "די" וכל מה שאפשר לשמוע זה "עוד!" והמשחק נמשך.
    אני לא חושב שיש דרך אחת, שלעולם לא מכזיבה, לומר "די". אבל אני מסכים שהשאלה "האם כשאנחנו עושים x אנחנו אומרים 'די' או 'עוד'?" צריכה להשאל ברצינות, שוב ושוב.

  4. Queer Israelis for Palestine Says:

    הנה הלינק לקריאה הקווירית הישראלית לחרם:
    http://israeliqueersforpalestine.wordpress.com/

  5. מרב Says:

    תודה על מאמר מעניין שמנסה לחשוב על התנגדות בצורה אחרת. עם זאת, לטעמי, בסופו של דבר הוא לגמרי נשען על לוגיקה של השמאל הרדיקלי, לוגיקת הקורבן. אוקיי, "אז יש על מה להרגיש רע, וכדאי מאוד להרגיש את זה". העניין הוא לא בלהרגיש רע. מי שמרגיש רע יכול לקחת חלק מפעילויות לא מועטות שמיועדות למירוק מצפון, לויידוי על הפשעים ואחרי הניקיון המובטח הכל פתוח (אפשר גם לחזור אפילו לחיקה החמים של הציונות, כמו שהראו לנו כמה "רדיקלים מפוכחים")השיח הזה הוא לא שיח פוליטי בעליל, הוא שיח שלמעשה מחבל באפשרות להתנגדות. וכאן אני מגיעה לנקודה השנייה, של החרם. מאחר שהשמאל הרדיקלי מכיר רק את השיח הווידויי של החוטא ואין שום שיח התנגדות אמיתי – גם חרם לעולם לא יעזור. זהבדיוק לא כמו שהיה בדרום אפריקה, שם עלה שיח מתחרה של התנגדות. כל מן שההשמאל יופעל רק לפי ההיגיון המוסרני של החוטא שעליו לקבל את עונשו אין סיכוי להתנגדות (אגב, גם פה היו מי שטענו כי אסור להרוויח משכורת מפעילות פוליטית). לצערי אני סבורה שגם מה שמוצע כאן הוא דגם של מין קדוש מעונה – בדיוק כמו שהשמאל הרדיקלי אוהב לדמיין את עצמו

  6. עמית Says:

    הפוסט הזה כמו רבים אחרים "בארץ האמורי" מהווה בעיקר דוגמא לניתוק וחוסר האפקטיביות של "השמאל הגולה" בעייני עצמו. "השמאל" שמציע מברלין או ניו יורק את הדבר היחידי שיכול לעשות מי שנמצא מחוץ לזרם החיים של המקום איליו הוא מתייחס, ישראל, ועוסק לכן בפרקיטקות של "אוננות אנטלקטואלית" או ציפייה שמשהו אחר חיצוני יפתור את הכיבוש.
    האלטרנטיבה האמיתית לאותו "שמאל גולה" היא ה"שמאל של השטח" המורכב בין השאר מ "כוח לעובדים" שיוצרים דינמיקה חדשה של התארגנות על בסיס מעמדי חוצה קבוצות אתניות ומנהלים מאבקים יום יומיים מול ההון ומול מי שמשרת אותו בממשל הישראלי. או כמו למשל "סולידריות שייך ג'ארך" שעסוקים במירור חייהם של מתנחלי העמותות בשכונות מזרח ירושליים. העבודה שלהם סיזיפית שוחקת אבל מתמידה. והיא גם יחודית מאחר ואין תקדים היסטורי לארגון עובדים בעל מבנה וזהות מהסוג של "כוח לעובדים" בישראל/פלסטין ואין תקדים לארגון שטח הפועל בתדירות ובהיקפים תוך התעמתות קבועה עם כוחות השיטור כמו "סולידריות שייך ג'ארך".

    • עופר Says:

      הפעילות החשובה והמבורכת בשייח ג 'ראח לא ממש ממררת למתנחלים את החיים. נא לא להיסחף.

      בלי הישענות על לחץ מבחוץ, יהיה זה סהרורי, לדעתי, לחשוב שזה מה שיסיים את הכיבוש.

      • גל כץ Says:

        נראה לי שהזיהוי בין בד"ס לבין לחץ מבחוץ הוא קצת נמהר מדי. גם שייח ג'ראח זה ניסיון לגייס לחץ מבחוץ.

        ובכלל, כאשר מגייסים לחץ מבחוץ, כדאי לחשוב לא רק כמה מהר זה יביא לסיום הכיבוש, אלא גם כיצד זה ממסגר את היום שאחרי הכיבוש. נדמה לי שהבד"ס ממסגר את היום שאחרי הכיבוש באופן בו לישראלים-יהודים אין שום אינטרס להגיע לשם. כלומר יום בו לנוכחות שלהם במרחב אין שום לגיטימציה.

      • עופר Says:

        גל, אני מסכים לגמרי עם הטענה הראשונה שלך. המכוניות של נציגי האיחוד האירופי שיושבות שם לפעמים בהפגנות עם האנשים בפנים (אסור להם להצטרף להפגנה) חשובות מאד. אבל יש רומנטיקנים שחושבים שזה הכל פעילות פנימית…

        לגבי הטענה השנייה, צריך לחשוב מהו היום שאחרי הכיבוש. האם זהו היום שבו מתנחלי איתמר יוזמנו להיות שריפים חמושים בחוות בודדים וקהילות קאובויס בנגב ובגליל, או היום שבו יתחיל תיקון בתוך גבולות הקו הירוק? (אם בכלל ייושם פתרון שתי המדינות). הבד"ס הוא לא רק על הכיבוש.

      • גל כץ Says:

        עופר, אולי מוטב שלא נפתח את הוויכוח הזה פה, אבל אני חושב – וכבר כתבתי על זה – שהשיח של הבד"ס מתכחש לכל קיום פוליטי של יהודים בארץ. לא נראה לי ששיח כזה מעודד יהודים-ישראלים להצטרף אליו. דווקא מפני שהתנועה הזו מואשמת לעתים באנטישמיות (ואכן יש לא מעט אנטישמיות בשוליים), היה נכון מבחינת אנשים מרכזיים שקשורים אליה לתת דעתם גם לקיום היהודי פה. אני לא מתכוון בהכרח לפעילי שטח (שהם חלק מקמפיין בעל מטרה ברורה שמובל על ידי החברה האזרחית הפלסטינית) אלא לאינטלקטואלים שמחויבים לזה (ג'ודית באטלר למשל).

      • עופר Says:

        היי גל,

        אני לא חושב שמחוגי החברה האזרחית הפלסטינית שתומכת בבד"ס תשמע שיח אנטישמי. ייתכן שתיתקל בזה בשולי השוליים של השיח בחו"ל.

        פרט לכך, נראה לי שעומר ברגותי, סמולן יפה נפש (במובן הטוב) וגל כץ מסכימים על חלופת הקיום היהודי (המכובד) כאן במדינה משותפת.

        דווקא אני קצת בצד בעניין הזה, כמי ששם אטב על הנחיריים ותומך ביוזמת ז'נבה 🙂

        אתה מוזמן לשלוח לי במייל כל דיווח על גילוי אנטישמיות במסגרת הבד"ס. קראתי השבוע דיווח בואי-נט על פעיל HASBARA שננשך לטענתו ב- SOAS בלונדון, ככל הנראה ע"י מיליטנט יוצא המזרח התיכון. כמובן, מעשה בלתי נסבל.

      • גל כץ Says:

        עופר, שתי דוגמאות כלאחר יד, מפוסטים שפרסמת בפייסבוק שלך (ודאי מתוך כוונות טובות. אתה יודע שאני מעריך את הפעילות שלך, ואף מכיר בהשפעה החיובית של הבד"ס, גם אם לא מוכן לאמץ אותו):

        http://desertpeace.wordpress.com/2011/03/17/false-claims-about-the-boycott-movement/

        שיח אנטישמי מזעזע בתגובות, שוודאי מסוננות. ואם לא, מוטב שהן יסוננו אחרי שכבר פורסמו.

        http://www.gilad.co.uk/writings/gilad-atzmon-the-shekel-has-dropped.html

        הטקסט הזה, מאת גלעד עצמון, הרבה יותר מדאיג, כי האנטישמיות חבויה וסובטילית. החיבור הישר, המטאפיזי כמעט, בין גרמניה הנאצית לישראל הופך את ההתנגדות לישראל למשימה דתית נוצרית. ישראל מוצגת כיורשת הנוכחית של מין רוע מוחלט, גזעני ופרטיקולריסטי (בדומה לאופן בו היהודי הוצג לעתים בשיח של הנאורות), לעומת גרמניה החדשה, הנקייה, ההומאניסטית והאוניברסאליסטית. וזה במדינה בה רק לאחרונה, פוליטיקאי סוציאל-דמוקרט בכיר מביע עמדות גזעניות לחלוטין נגד מוסלמים (ויהודים). (למען הסר ספק, אני לא חושב שאפשר להשוות את גרמניה הנוכחית לישראל, אבל הדיכוטומיה הנקייה של עצמון נשענת על דימויים אנטישמיים ומנצלת אותם כדי לעודד התנגדות לישראל).

        דוגמית:

        But here is the most significant statistic. In spite of the emotional blackmail the Germans have been subjected to for the last sixty years, it is becoming clear that Germany is just about to liberate itself from the Shoa tyranny of collective guilt . In Germany only 15% are positive about Israel. 65% expressed a coldness towards the Jewish state.

        It might well be possible that the Germans have grasped by now that the Palestinians are the last victims of the Hitler. It is also possible that German’s regret of their past has eventually matured into a collective humanist insight , and perhaps it might be that they now realise it is the Israelis that are the 'Nazis of our time.’

      • עופר Says:

        גל, לא סטיב ולא אני יודעים מי כתב את הטוקבק בבלוג שלו. אין יסוד להניח שזו אושיית בד"ס. ובכלל, לא כל אמירה רדיקלית/קיצונית (לא אותו הדבר) נגד מדיניות ישראל או היהודים בכלל , או פעילות רדיקלית/קיצונית נגד מדיניות ישראל או היהודים בכלל, צריכה להיות משוייכת לבד"ס.

        לגבי עצמון, זה כבר באמת דיון ארוך. ראשית, ההערה בפסקה הקודמת חלה גם לגביו. מעולם לא ראיתי את עצמון מוביל קריאת בד"ס (אני מניח שהוא תומך, אבל זה משהו אחר). שמו לא עלה בפעילות שלנו אף פעם.

        את ההשוואות בין ישראל לגרמניה הנאצית, וליתר דיוק השוואות בין השיח הישראלי לשיח הנאצי ראוי לערוך. כשפרופ' משה צימרמן אמר בראיון מול רון נחמן , ראש עירית אריאל, שהאיש מבטא עמדות נציונל סוציאליסטיות, וכאשר הדגים כיצד השיח של ילדי המתנחלים בחברון דומה לשיח של ההיטלר יוגנד, חשבתי שהוא מדייק וגם אומר משהו שחשוב להגיד.

        עצמון מגיע ללא מעט מסקנות שגויות ואף מקוממות (גם אותי), אבל אומר גם דברי חכמה. אגב, פעיל בכיר באחד מארגוני השמאל הלא אנטי-ציוניים, ולא חסיד מובהק של הבד"ס, ששני פוצים מבריטניה פנו אליו כדי שיחנך אותי בעניין עצמון (גם הם קראו את זה בפייסבוק…), סבר אף הוא שהמאמר הזה *איננו* אנטישמי.

        יש כאן מדרון חלקלק. היום לא נרצה להקשיב לעצמון. מחר נדחה גם את משה צימרמן , ואת משה שוקד:
        http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1219746.html

      • גל כץ Says:

        איננו מסכימים. אבל אני לא רוצה להשתלט פה על הדיון עם סוגיה שמתקשרת רק באופן עקיף למאמר של זהר. אולי אכתוב על זה בקרוב ונוכל להמשיך את זה שם.

  7. יובל Says:

    אני אשמח אם מישהו יכתוב בכמה מילים (או יפנה אותי לפוסט קיים) בנושא החשיבות-לכאורה של רתימת הקווריות למאבק הפלסטיני, או את החשיבות שלה בתור "צעד עוד יותר חשוב במאבק ב"הוורדה" (pinkwashing) של הכיבוש בעזרת שיח זכויות להטב"י", מעבר לאיזכור הסיסמתי של הנושא.

    בתור קורא סטרייט מהצד, אני חושב שזה די גזעני לבסס קבוצות על סמך נטייה מינית ולשייכן למאבק פוליטי. מדוע שאיזשהו אחוז משמעותי ורובי מאנשי הקהילה הלהטב"ית יתמוך במדינה דו-לאומית או שכן יחזיק בדעות ציוניות? למה זה בכלל ISSUE? הדבר היחיד שזה יכול להשיג הוא עוד טינה שיחושו אנשים חשוכים כלפי הציבור הזה, כלפיו לצערינו הרב יש כבר כעת אנשים שחשים טינה רבה מסיבות דפוקות… מהו הרווח האמיתי מחיבור שתי הסוגיות (שואל ברצינות, לא בציניות)? באותה המידה כמובן מצחיקים בעיני הארגונים שמנסים לטעון "מזרחיים למען השלום" או "ג'ינג'ים לטובת מדינה כתומה דו-לאומית".

    לו אני הומוסקסואל, אגב, הייתי מעדיף לטובת בטחוני האישי ויכולת השגשוג שלי פתרון על בסיס שתי מדינות לאומיות (יהודית ופלסטינית) שבשום אופן לא יאפשר תיאורטית אפילו רוב אסלאמי שיקבע חוקים בנושאי משפחה/זוגיות כפי שמציעים חלק מהכותבים, וזאת מנקודת מבט אגואיסטית וכנה.

    • נועה ו Says:

      אם זה עוזר, פעם ניסו להסביר לי, בסבלנות יתרה, שלא יכולה להיות לסבית שאינה שמאלנית רדיקלית, משום ש"דיכוי הוא דיכוי הוא דיכוי הוא דיכוי".
      אני ניסיתי להסביר להן, בסבלנות יתרה, שיכולה להיות לסבית מתנחלת ששורפת זיתים לפלסטינים ובפנטזיות שלה רומסת ערבים עד עפר, ובלבד שהיא נמשכת לנשים.

    • שאול Says:

      רק כמה מילים, אם כן. ראשית, הקוויריות איננה נטייה מינית, ובוודאי שלא גזע או דמוית גזע, כזה שהיתלות בו — בעדו או נגדו — היא "גזענית". נסה לחשוב על הקוויריות כעמדה ההפכית לזו שאתה מציע בתגובתך: היא אנטי זהותנית (ולכן, איננה מתמקמת על סמך זהותה המאושרת מכבר, "בתור סטרייט") היא חדורה בתודעה היסטורית, גם אם לא היסטוריה לינארית-פרוגרסיבית, ולכן איננה מוחקת במחי יד תנועות מחאה (כמו "כביסה שחורה") ושואלת על הקשר בין הקוויריות למאבק הפלסטיני כאילו זה הותווה כאן לראשונה, והיא מנסה לחשוב ברצינות על ההקבלות וההבדלים בין קבוצות מאבק שונות (קווירים, מזרחים, ולא – במהלך אד-אבסורדום אבסודרי כשלעצמו, לא ג'ינג'ים). אבל חשוב מזה: ההתנגדות ל"פינקוושינג" משמעותה בדיוק התנגדות למהלך הארגומנטציה שלך: אתה, "בתור סטרייט מהצד", מדמה את עצמך כקוויר רק על מנת להסביר לקווירים כיצד להיאבק, בשונה מהאופן שבו חלק מהם בוחרים להיאבק; מסביר להם מי מתייצב נגדם– כל מיני סטרייטים "שחשים טינה רבה מסיבות דפוקות", כלומר הכי רחוק ממך שאפשר; ולבסוף מורה להם על אוייבם האמיתי – האיסלאם, ועל הפיתרון הפוליטי שראוי להם לקדמו – מדינה אתנוצנטרית יהודית. בקיצור, אתה יודע הכי טוב, "בתור סטרייט", אך בעזרת הכוח המדמה, "לו אני הומוסקסואל", מה טוב עבור קוויירים — משהו בין ציפי לבני לניצן הורוביץ — שאת תנאי קיומם ותולדות מאבקם עושה רושם אינך מכיר.

      מצד שני, למה לעשות שימוש במשפט תנאי בלתי סביר, "לו אני הומוסקסואל"? "בתור סטרייט מהצד", אתה כבר לא ממש ישר; הקוויריות איננה גזע חתום ומסוגר. רק ותר קצת על האגואיזם והכנות, על שאלת הרווח, ואולי גם על נקודת המבט, והנה לך התחלה מעניינת במסע קווירי.

      אבל המהלך שאתה ע . זהו בדיוק ה"פינקוושינג".

      עכשיו, אם אתה "בצד", או ממקם את עצמך שם, כנראה את

    • אורי דויד Says:

      יובל,

      נראה לי קצת פטרוני הטיעון: "לו אני הומוסקסואל…" (או קוויר או ג'ינג'י) מסיבות דומות לאלו שהזכיר שאול. יתרה מכך, הטיעון היה נראה לי כפטרוני גם אם *כן* היית הומוסקסואל/קוויר/ג'ינג'י. יחשוב כל אדם מה שהוא רוצה, זו מדינה דמוקרטית.

      נועה,

      שאול טוען כאן שקוויריות אינה נטייה מינית (בשונה מכל ההגדרות שיצא לי לקרוא בעניין עד כה שעסקו כולן בזהות מינית). בביקורת ספרים משובחת, שנכתבה לפני כשנה, כתב כאן המבקר: "אני די מתבייש לשאת את התווית הומו אם לוי [יוסי אבני. א.ד.] נושא אותה. אבל אין ברירה אלא להזכיר שדווקא ההומואיות של לוי היא שהופכת אותו למסוכן."
      בקיצור, לשאלתך, הומוסקסואליות אינה נטייה מינית בהתאם לשמה, קוויריות אינה נטייה מינית בהתאם להגדרתה. בשביל להיות הומו או קוויר (הפנייה בלשון זכר אך מתייחסת לארבעת המינים) צריך אישור אפיסטמולוגי מהרבנות השמאלית-רדיקלית. אופציה אחרת היא לשתוק ולפחד, אבל נראה לי שזה לא חדש לקהילה.

      • יובל Says:

        בדיוק – יחשוב כל אדם מה שהוא רוצה, ושיתאגד עם אנשים נוספים החושבים כמוהו ולאו דווקא ניחנים בגישה קווירית/להט"בית לחיים. זהו בסיס הגיוני הרבה יותר להתאגדות ולקריאה לשינוי.

        ושאול, אדרבא – אנא שלח אותי לרפרנס איכותי בדבר שורשי ועקרונות המאבק הקווירי/להט"בי נגד הכיבוש.

      • ofrilany Says:

        כלומר: אתה לא רוצה לראות את כל הפייגלעך מסביבך ולדמיין אותם עושים סקס בזמן שאתה מדבר על פוליטיקה. זה בסדר, זה די טבעי מה שנקרא

      • יובל Says:

        עפרי אולי פעם אחת תכבד אותי בתגובה עניינית שאיננה "צינית ומרירה" כפי שהיטיב לנסח זאת גל כץ?

        אולי אתה תוכל להסביר לי מדוע צריך לרתום את הספרה הזאת לויכוח סביב הכיבוש, במקום לשים מילים בפי ולצייר אותי בתור הומופוב קטן ומושתן על לא עוול בכפי? (למרות שאני לא מתפלא, שיטת התקיפה וההכפשה היא טקטיקה שנמצאת בשימוש נרחב בפורום הזה כשאין רצון/יכולת לענות לעניין)

      • ofrilany Says:

        סליחה אני מתנצל, כנראה התבלבתי עם תגובה הרבה יותר אלימה שהיתה כאן ונמחקה.
        בכל מקרה לשאלתך – אף הומו לא חייב להיאבק נגד משהו. אבל יש לסביות, הומואים וטרנסים שרוצים להיאבק בתור לסביות, הומואים וטרנסים. לגבי זה שהחברה תשנא אותנו יותר או פחות בגלל זה – אדרבא, זה רק מוכיח שצריך לעשות את זה. וזאת הנקודה ומה שעיצבן אותי בתגובה שלך – שאתה חושב שאני צריך להיות באיזה מצב של התנצלות, ולכוון את צורות ההתאגדות הפוליטית שלי לפי מה שרוב החברה אוהבת יותר או פחות.
        לבסוף יובל: מה לעשות, אני פשוט לא אוהב להתווכח איתך. It's a free country
        אתה יודע, אני לא מקבל כסף על לענות כאן לתגובות, ואין לי סיבה לעשות דברים שאני לא אוהב.

    • עומר Says:

      שאול, הערת הערות מעניינות וחשובות על אמירותיו של יובל, אך עדיין לא הסברת לו (ולאחרים) מדוע ראוי (או רצוי, או כדאי, או צריך) לחבר בין קוויריות לבין המאבק הפלסטיני.

  8. דלית Says:

    מקסים.

    שני החששות העיקריים שהעלית הם חששות של ממש: החלשים ייפגעו, והדעות יתקצנו.

    בתכל'ס: חרם הוא לא עונש, ותמיכה ישראלית בחרם איננה חשובה. הצמיחה של תנועת חרם עולמית היא חשובה, והיא חשובה בדיוק במידה שבה היא יכולה לשנות דברים על ידי שינוי האינטרסים הכלכליים והפוליטיים של מקבלי ההחלטות באיזורנו ובעולם.

  9. גל כץ Says:

    זהר, תודה על פוסט מעורר מחשבה. יש לי שתי מחשבות.

    קודם כל, אני מתקשה להבין כיצד השיח הבדס"מי עוזר לנו בחלק השני של הפוסט. הוא בהחלט אפקטיבי כדי לנסח את ההיגיון הפטישיסטי של השמאל הישראלי, כלומר את הצעקות להפסיק שמהוות חלק מהמשחק. עם זאת, נדמה שקריאה "מבפנים" לבד"ס אמורה להיות לדעתך מין "מילת הסכמה", כלומר משהו שאמור לסמן שהפעם באמת נמאס לנו. אם הבנתי נכון, כלומר אם הבד"ס אכן אמור *להפסיק* את המשחק המזוכיסטי, כיצד השיח הבדס"מי עוזר לנו להבין כיצד צריך להיראות פרקסיס שמאלי רדיקאלי בעת הזו?

    מחשבה שנייה: אני מתקשה לקבל את הטענה שהלקאה עצמית במסגרת השיח שאת מציעה אכן גורמת לנו לסבול. היות שמדובר ב*בחירה* בהלקאה עצמית, והיות שממילא את (או אני, או אחרים) יכולים לשהות בחו"ל, הטענה שיש בזה מן הסבל עלולה להיראות קצת יומרנית. אולי עדיף פשוט להיות פאסיביים מאשר להסתיר את המשך האקטיביות שלנו מאחורי מאזוכיזם וולונטרי.

    ולסיום, ניסיון להעמיד דברים על תיקונם: התחתונים של מר ברקוביץ' באותו פוסט שלי לא הוצגו בניסיון להשפיל. הניסיון להשפיל הוא בהצבעה על הסתירה. אני לא נגד סתירות (אדרבא), אבל אני נגד סתירות מוכחשות. בשלב כלשהו אני אף כותב שהבעיה היא לא עם התחתונים הוורודים של מר ברקוביץ', אלא עם ההכחשה (מצדו) של הסתירה. 

  10. יונת שלום תחת מטריה אווירית Says:

    הפוסט הזה מסביר למה השמאל הרדיקאלי הוא לא באמת רדיקאלי.

    מעבר לסקרנות הראשונית שנגרמה מהקישר בין סטיות מיניות לנאורות ואימפוטנטיות של תנועת שנאה אנטי יהודית\ציונית- על מה בדיוק יש לגברת זהר להתלונן …

    שלפעילים לא ממש אכפת ?
    בוודאי שלא אכפת להם, כי המניע של השמאל הרדיקלי הוא לא אכפתיות. המניע העיקרי הוא הבעת עמדה, שום דבר לא השתנה במחנה הזה.

    מה הפליאה שבמקום שבו מנופפים בפלורליזם תחת כל עץ רענן סותמים פיות למי שחושב אחרת ? הבעת העמדה היא העיקר. כשתדברו על מהות, לא תצטרכו לגייס אזיקים, אביזרי עור ושאר מריעין בשין כדי למשוך תשומת לב.

  11. נטליה Says:

    הקישור לסאדו-מאזו מובן כמטאפורה, אבל האם באמת יש קשר מלבד זה הפיוטי? אפשר לגייס את הסאדו-מאזו גם כאמצעי להסברת משכו הבלתי מתקבל על הדעת של הסכסוך בין ישראל לפלסטין, חנוך לווין עשה זאת למשל באינספור מחזות, כך שזה פועל בשני הכיוונים. אצלו הכוונה אומנותית, ואצלך יש קריאה לפעולה פוליטית אחרי יצירת משוואה מפוקפקת. המציאות של הסכסוך כל כך ברורה וחד מימדית, כך שלא צריכים מטאפורות מגדריות. אפשר להבין למה חשוב לתמוך בחרם גם בלי זה. לא הכל נובע מהדיכוי ההטרו-סקסואלי. היו עיתות שלום תחת השמש גם כשפעל אותו דיכוי במלוא אונו. המחאה המגדרית כבודה במקומה מונח, ולא תמיד יש קשר הדוק (קשר כלשהו תמיד קיים) בין כל הקטיגוריות, הצירים, הפרגמנטים וכו'. בקיצור, לא משכנע.

  12. דוד Says:

    כשאת אומרת כיבוש, זהר, למה את מתכוונת?

    גל ועופר נגעו בזה קצת למעלה בתגובות, אבל נראה לי שחשוב להדגיש את הנקודה הזו: ה BDS לא מדבר בכלל על "הכיבוש" במובן של המילה בשיח הישראלי. אחת ממטרות החרם היא סיום הכיבוש הישראלי של "כל האדמות הערביות". אני בספק אם יש רגב אדמה אחד בארץ ישראל שמנסח העצומה אינו מגדיר כאדמה ערבית. מטרה אחרת מדברת על מימוש זכות השיבה. בין המטרות האלה לבין המטרה של "סיום הכיבוש" (במובן הישראלי) פעורה תהום גדולה. על איזה כיבוש את מדברת?

  13. יובל קרמניצר Says:

    זהר,
    הפוסט מעניין ןמעורר מחשבה. הניסיון להבין ולקחת ברצינות את הכלכלה הליבידנאלית של השמאל הישראלי נראה לי הכרחי ממש. אלא שאני לא משוכנע שהאבחנה הקלינית שלך נכונה. האמנם מדובר במשחק בדס"מי? בין למי כוננה ה"הסכמה"? ומהו מקור ההתענגות? להבנתי (המוגבלת) ה"משחק" הנ"ל מבוסס במידה רבה על ה"די"!, על שימת סייג וגבול, בסופו של דבר (מילת המבטח שעליה את מדברת, שהיא בפועל "די"!). מי שמבלבל בין "די" ו"עוד" הוא "מופרע" הרבה יותר סטנדרטי, ההיסטרי. האין ייצור של דרישה שלא ניתן להבינה, שדורשת דבר והיפוכה("עוד" ו"די"), לחם חוקנו אנו, השמאלנים ההיסטריים? מחאת השמאל, תחת הססמה "די לכיבוש" או "חרם על ישראל" נראית לי כמו מהלך היסטרי פר אקסלנס, כזה המבקש לכאורה להביך את האחר הגדול שבפניו הוא מוחה, אך בכך למעשה מנסח דרישה מאותו אחר להיות סוף סוף אדון של ממש. להבין ולפרש, ולבסוף לפייס, את המחאה, שבסופו של דבר אנחנו לא מבינים, אלא כפויים לה, מייצרים את עצמנו באמצעותה. במילים אחרות, הבעיה העמוקה של השמאל בעשורים האחרונים, ולא רק של השמאל הישראלי, היא שהפעילות והשיח אינם מכוונים להחלפה של השלטון בחלופה ממשית, אלא רק בהצבעה על ליקוייו הרבים. אנחנו מוכנים להביך ולהשפיל את השלטון, אך מסרבים לשים את עצמנו בעמדה של כוח ממש, מפחדים "לראות (ולהיראות) כמו מדינה". התוצאה היא שהמשאלה המנוסחת במחאה היא שיופיע אדון חדש, אחר, שייענה לה. הקריאה לחרם מטלטלת בין שני אדונים, או אולי מוטב, מהווה ניסיון לאיים על אדון אחד באמצעותו של אדון אחר: לאחר שנואשנו מ"החברה הישראלית" אפשר לקוות רק שנכאיב קצת לשמאל האחר (הגדול), זה שאנחנו כל כך מתאמצים להיבדל ממנו, זה שממנו באנו, וזה שמשום מה הפך בעיני רבים מאתנו לסמל לכל מה שרע בעולם הזה (זה שמשום מה נראה לנו שדווקא אותו צריך לשנות, כאילו הוא הוא הביטוי של מה ש"ההם" האמורפיים חושבים, בעוד שלאמיתו של דבר, מדובר במיעוט נכחד), באמצעות האחר(הגדול עוד יותר), "הקהילה הבינלאומית", ישות מדומיינת שהמחשבה על אופיה הממשי גורם למחברת לנקוט בשפה פטישיסטית של התכחשות :"אני יודעת היטב ש"…יש פעילים אנטישמיים, זה לא פותר את בעיית קיומה של מדינת ישראל במזה"ת וכו, "אבל", אני נמשכת לחרם… כלומר, לאחר שנואשנו מכך ש"החברה הישראלית", אם רק נמחה מספיק, תופיע בפנינו בדמות הרצויה לנו, נותר לנו רק להכניס למשוואה אדון אחר, שיראה להם מה זה, ואפילו שאנחנו יודעים שגם האדון הזה אינו אדון. כל מטרתו היא להוכיח לאדון הנוכחי את חולשתו וגבולותיו, לסרסו. והלא הוא מסורס ממילא. רבים מדי בשמאל הרדיקלי עסוקים באיפיון בעיות השמאל האחר, הציוני (עוד יש כזה?) זה שהיה מכונה פעם מחנה השלום. כנראה שקשה יותר להיות שמאלן ולאפיין את בעיות השמאל שאת/ה משתייך אליו. הספק העיקרי שלי,לכן, נוגע לפרמטרים של "הכאב שבשינוי אמיתי". אני תוהה מהו שינוי אמיתי וכואב עבורנו, השמאל. סיום הכיבוש? שינוי אופי המדינה? הלא כל אלה רק יוכיחו את צדקתנו. שינוי אמיתי כרוך בבחינה אמיתית של הכשלים שלנו, לא של אלה האחרים, העיוורים לצדקתנו. העדר היכולת של השמאל, ושוב, לא רק הישראלי, לייצר שפה פוליטית יעילה, כזו שמגייסת לא רק את המשוכנעים, הוא לב הבעיה, וזו בעיה שלנו, ולא של כל אותם אלה שמסרבים להכיר בצדקתנו. העובדה שהימין החדש, והוא בהחלט כזה, חדש, אוונגרדי, הוא היחיד במשחק הפוליטי שמצליח לבטא( בצורה מסוכנת ומעוותת) רגשות אותנטיים של מחאה כלפי הסדר הישן, צריכה להדיר שינה מעינינו. ופה לא יעזור שום חרם. שכן מי הוא הנמען של החרם? החרם הוא באמת גבולה של המחשבה השמאלנית – המפתח הישן, לפיו אנחנו בשמאל(כלומר באליטה האינטלקטואלית, הבורגנית) מחזיקים באמת ויש לעורר אותה בציבור הרחב(הפרולטריון, השכבות המוחלשות) מתקפל על עצמו. על "הציבור הרחב" וויתרנו, ועל מנת לעורר הכרה באמת (שאותה אנחנו כמובן מחזיקים) אנחנו מוכנים עכשיו להסתפק בנמען מצומצם הרבה יותר, זה שכביכול כבר "נאור". היתר, מצדנו, לא חייבים כבר להבין. פשוט יימאס להם לסבול, ולכן הם יכניעו את רצונם ל"אחר הגדול" הנאור ממש, "הקהילה הבינלאומית", זו שבעיניה אנחנו מקווים לשאת חן, ולהתעלם בתוך כך מדמותה האמיתית. (ומדוע אנחנו מניחים שייכנעו לכאב? האם כושרם לסבול פחות משלנו, האמונים על "וולטשמערצען"?ממתי מאזוכיזם הוא פריבלגיה של השמאל?) וכך אנחנו דורשים "שינוי אמיתי" שנמדד בכאב- ממי? בוודאי לא מעצמנו. ומי שאנחנו מבקשים לשנותם, באיזה אופן יהיה זה שינוי "אמיתי"? בכך שיחליפו אדון אחד באדון אחר? בכך שיכאב להם יותר?

  14. JekylHyde סאדו מאזו מן Says:

    פשש איזה ניתוח מעמיק 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: