אסף אורון
לא מזמן, הפתיעה אותי זוגתי בשאלה: "אם אתה פעיל שלום, איך זה שכל הזמן אתה רב ומתעצבן?" תשובתי היתה קצרה, ברורה ומיידית: אני לא נאבק למען השלום, אני נלחם בשלטון עריצות. כל עוד העריצות הזו חיה וקיימת, אין משמעות למילה "שלום". כשתיפול העריצות, יבוא גם השלום.
אולי זה נשמע מליצי, אבל מי שעוקב אפילו קצת אחרי ההתפתחויות במקומות כמו אל-עראקיב, מזרח ירושלים, דרום הר חברון, הכפרים שאדמתם נאכלה על-ידי "גדר ההפרדה" וכו' וכו', יודע בדיוק על מה אני מדבר. בעצם המקומות האלה הם לא המוקדים העיקריים של משטר העריצות בישראל-פלסטין, אלא תופעות-לוואי גרוטסקיות של משטר שהפך כל-כך שאנן, שכבר בכלל לא אכפת לו אם רואים לו באמצע היום בכיכר העיר.
והנה באה כיכר תחריר, העניקה למאבק שלנו הזדמנות להיוולד מחדש, וצבעה את העתיד בצבעים אחרים לגמרי. הנה שלוש בשורות, והן לא היחידות.
בשורה 1: שובה של התקווה
טבע האדם הוא למצוא הסברים שמקדשים את המציאות הקיימת, להפוך תרחישים חלופיים לבלתי-אפשריים בדיעבד, ולחזות את העתיד כהמשך לינארי של ההווה. בפוליטיקה מובילה הנטייה הזו לעיוורון ולקוצר-ראות. לדוגמא, ב-2004 אחרי שבוש נבחר מחדש, קפצו שלל פרשנים וכתבו ספרים שהסבירו למה ארה"ב נדונה לדורות של שלטון רפובליקני. לא עברה שנה ומחדל הוריקן קתרינה קבר את הנשיאות של בוש ואת הרוב הרפובליקני. ב-2008 אחרי שהרפובליקנים החריבו את הכלכלה העולמית ונחלו תבוסה שנייה ברציפות למפלגה דמוקרטית שבראשה מנהיג רענן וכריזמטי, שוב מיהרו רבים – כמעט כולם, בעצם – והכריזו על מות הימין האמריקני. ושוב הכל התהפך.
אצלנו, במהלך העשור האחרון השתרשה בשמאל הישראלי-פלסטיני התחושה שהכיבוש פשוט חזק מדי. קשה היה להתווכח עם מה שנראה כמו עובדות מוצקות. אבל בשורה התחתונה הכל מסתכם בגיאופוליטיקה. עם של 6 מיליון איש שחי באזור שזוכה לכל-כך הרבה תשומת לב, לא יכול גם לשלוט בכוח בעם של 4 מיליון וגם להמשיך לחגוג כאילו אין מחר. בטח לא כשמסביב חיים 300 מיליון קרובי משפחה של ה-4 מיליון האלה.
הגלגול החדש של הכיבוש פוסט-אוסלו בנה את עצמו על צירוף נסיבות מאוד מאוד קיצוני, שנותן לו מראית עין של עוצמה ויציבות. אבל בבסיסו זהו משטר לא יציב בהגדרה. ברגע שנשמט אפילו יסוד אחד מן המערך הגיאופוליטי שהכיבוש סמך עליו בעיניים עצומות, אי היציבות המבנית יכולה שוב לבוא לידי ביטוי. ועכשיו זה קרה: ישראל כבר לא יכולה לבנות על משטרי הבובה הפרו-מערביים בארצות השכנות, שיעשו עבורה את העבודה המלוכלכת. המשך יבוא.
בשורה 2: בסך הכל הם כמונו
אני לא מתיימר להיות מומחה למצרים בכלל ולמהפכה הזו בפרט. אבל מן השעות שביליתי בזמן האחרון בספיגת מידע על הדרך בה התפתחה, נראה שיסוד חשוב – אם לא המרכזי – במהפכה היה פעילות מתמשכת לאורך שנים, של פעילים שבישראל היו קוראים להם "שמאלנים לפלפים". בלוגרים וקבוצות קטנות של זכויות אדם וארגוני עובדים, שבילו שנים בעבודה סיזיפית של התארגנות, משחקי חתול ועכבר עם השלטונות, פוסטים שנקראים על ידי (אולי) מאה איש, הפגנות קטנות שמפוזרות באכזריות, וכל הדברים שמוכרים לפעילים בארץ מגוף ראשון.
במילים אחרות, אין כאן שום קסם. או כמו שאמר איש חכם לפני 2000 שנה: יגעת ומצאת תאמין. המרירות והייאוש שהם מנת חלקו של השמאל הישראלי, וקשורים לחוסר-הסיכוי כביכול (ע"ע בשורה 1 למעלה) ולבידוד ושנאה מצד רוב העם (ע"ע בשורה 3 למטה), אינם הכרח המציאות. בסך הכל, בראייה גלובאלית, זה לא שאנחנו דפוקים, אלא עד עכשיו פשוט לא היה לנו מזל, או אולי יותר מדוייק, לא מצאנו את החולייה הקריטית ברגע הקריטי, שתשנה את התמונה הגדולה. המאבק שלנו צודק, אנחנו עושים המון דברים נכונים וגם המון טעויות מן הסתם. אבל אפשר, כדאי, ומוצדק להתעודד וגם לפרגן קצת לציבור של אלפי ישראלים ופלסטינים שעובדים כל-כך קשה כל-כך הרבה שנים, וממשיכים למרות הכל לפעול למען חופש ושוויון.
ועוד יותר כדאי ללמוד מקרוב איך ולמה זה הצליח במצרים. בין השאר הם קיבלו הדרכה ממוקדת מתנועת המחאה שהפילה את מילושביץ בסרביה, כך שיש גם ידע מעשי שניתן לרכוש, פתרונות פרוזאיים לבעיות שחוזרות על עצמן ברחבי העולם. אפשר ללמוד צעדים ואסטרטגיות שינחילו הצלחות גדולות יותר בשטח. שווה מאוד ליצור עם הפעילים האלה, וגם עם הסרבים, קשר ישיר. גם כאן אני מנחש שאין יותר מדי קסמים שנעלמו מעינינו עד עכשיו. למשל, זו אולי כבר קלישאה, אבל עדיין לא מאוחר למצוא דרכים לחבור אל ציבורים אחרים העשויים להיות שותפים טבעיים אבל היו מנוכרים מן המאבק שלנו עד עכשיו. בטוח שאפשר ללמוד משהו מן המצרים, שם בחור שגדל באליטות העשירות ונחת לג'וב מרופד במטה גוגל באמירויות, הפך בן לילה לגיבור ולדובר הבלתי רשמי של המהפכה. בהקבלה אלינו, זה כמו שדויד זונשיין, נטע גולן או אפילו יונתן פולק היו הופכים לגיבורי המונים במקום למטרות ללגלוג ולשנאה.
בשורה 3: מדינת ישראל באופסייד סטורי, לא אנחנו
הייאוש השמאלני נובע גם מן הפער התהומי בראיית המציאות. פעם אחרי פעם מצאתי את עצמי נדהם: איך הציבור קונה את זה? איך קנו את ההתנתקות, תרגיל שקוף וציני מן הרגע הראשון, והתמכרו להיסטריה של "כחולים נגד כתומים" ולקינות על חבל ארץ שאף ישראלי לא רצה בו? איך קנו את מלחמת לבנון 2006 (קנו בקלות: "מה אתם רוצים, זה לא כיבוש אז למה אתם נגד זה, יא שמאלנים מטומטמים?") ושוב קנו את עופרת יצוקה? ועוד עשרות אירועים קטנים יותר בהם נחשפה ערוותו של הכיבוש, ובכל זאת עם ישראל המשיך להלל את בגדי המלך החדשים.
אז בסדר, אנחנו יודעים שהניתוח שלנו מסביר את המציאות בארץ יותר טוב מזה של המרכז או הימין, ושהעקרונות שאנחנו נלחמים עליהם הם אוניברסליים ונצחיים ולא איזו קומבינה. אבל זו נחמה מאוד קטנה עבור כל מי שאינו מוקף בבעלי דעות דומות. אלה בינינו שרוב החוג החברתי והמשפחתי שלהם הוא בקונצנזוס, מסתובבים כבר שנים עם אות קין על המצח. במקרה הטוב זה גורם להחלטה קולקטיבית ש"לא מדברים על פוליטיקה" (לפחות לא לידנו), החלטה המופרת מדי פעם כשמישהו רוצה להשתעשע ולהתגרות קצת בשמאלן ההזוי. במקרה הפחות טוב, כבר מפקפקים בכושר השיפוט שלך לגבי כל דבר אחר, או בכלל מצננים את היחסים איתך. המראה הרב-מימדית הזו – המשפחה, החברה, התקשורת – שמשדרת לך כל הזמן שמשהו לא בסדר בראיית העולם שלך ובאישיות שלך, היא מאוד שוחקת. ואני כותב את זה כמישהו בחו"ל שלא סובל מכך באותן עוצמות של מי שנמצא בארץ.
אז באיזשהו מקום זה מרגיע ומחזק, לדעת באופן מוחלט וסופי שהבעייה לא אצלך אלא אצלם. ללא ספק הפסיכוזות הלאומיות שישראל נכנסה אליהן באירועים שנזכרו לעיל (התנתקות, לבנון, עזה) עזרו להזכיר את זה. ההתקפה על המשט, אחריה עם ישראל איכשהו קיבל את התיאוריה שלוחמי השייטת היו תיירים חסרי אונים שהותקפו על-ידי מחבלים בלב ים, היתה דוגמא עוד יותר בוטה. אבל עדיין, במקרים אלה ישראל וה"ביטחון" הקדוש שלה שיחקו תפקיד ראשי, התקשורת העולמית (במיוחד האמריקנית) נתנה משקל יתר בלתי-מוצדק לגירסת ירושלים, וכך יכול הקונצנזוס לפחות ליהנות מן הספק.
לעומת זאת, בסיפור תחריר ישראל היתה רק קיביצער. ואיזה קיביצער. כשכל העולם ראה ציבור רחב נאבק בגבורה ואצילות למען חירות ושוויון, ישראל ראתה אספסוף מוסת בידי האחים המוסלמים. כשכל העולם ראה ניצחון, יום חדש ומלא תקווה העולה על המזרח התיכון, ישראל ראתה מחדל – איך ולמה נתנו למובארכ ליפול – ולבסוף החליטה להסביר את ה"כישלון" כקונספירציה של אובמה נגד האנושות. דווקא אובמה, שהמימשל שלו גימגם ונגרר באופן כל-כך מביך כמעט עד הרגע האחרון. התיאורים וההסברים השקריים וההזויים של התקשורת בארץ למתרחש, והמעורבות הבזיונית של גורמי שלטון בניסיון להציל את מובארכ, גורמים אי-נוחות אפילו להרבה ישראלים הנמצאים עמוק בקונצנזוס, ומבהירים באופן סופי מי מבין את המזרח התיכון ומי לא.
אז בפעם הבאה שמישהו יתקוף אתכם במילים או סתם ילעג לדעותיכם ההזויות, תזכרו שבמקרה הטוב הוא תינוק שנשבה ונפל קורבן להונאה רחבת-היקף, ובמקרה הרע הוא בעצמו שותף ברצון להונאה הזו, או לכל הפחות משתמש בה כטריפ הזייתי קולקטיבי שנמשך עשור שלם, טריפ של הכחשת המציאות והיפוכה על ראשה. תהיו סלחנים אליהם ואל תקחו ללב, ובעיקר אל תתנו לזה להפריע לכם להיות פעילים אפקטיבים.
לא פחות חשוב: אפשר להירגע קצת מן התחביב החדש של למצוא הסברים למה בעצם המשפחות המורחבות שלנו צודקות ומשהו לא בסדר איתנו. ש"אולי אנחנו רק נשמות תועות המוצאות טעם בחיים דרך עבודה בארגונים במימון אירופי שמספרים לעולם כמה הכיבוש אכזרי". או שאולי כל הבעייה תיפתר כשימצאו איזה סידור חלופי לנפש האבודה שלנו, כי ממילא אנחנו לא רציניים בקשר לסיום הכיבוש, הנה עובדה שהוא נמשך. כמו שיותם פלדמן כתב כאן לא מזמן.
לא. אפשר להירגע מן השטויות האלה, וגם ממשחקי לגלוג וזילזול הדדי פנימיים בין פעילים שהם ציונים מדי או קיצונים מדי, תוקפנים מדי או רוחניים מדי, חיים רק באינטרנט או חיים רק בשטח בסגנון ימי הביניים. אני חושב שרוב הפעילים יודעים לשתף פעולה באופן רוחבי, אבל יש כאלה שלא ושאוהבים את המשחקים האלה. אז כדאי להפנות את תשומת הלב לכך שהמהפכה המצרית השתמשה בתרומה של כל סוגי הפעילים, בשטח, ברשת, בשאנטי ובקריזה, עם או בלי מטפחת על הראש. כולם היו חיוניים למאבק, כולם שיתפו פעולה כמו גדולים, וגם אנחנו יכולים. צריך רק לקבל השראה מהם, להמשיך ולבנות את הקהילה היפה הזו, לא להתייאש ובטח שלא להתבייש.
תגים: הכיבוש, המהפכה במצרים, השמאל, כיכר תחריר, מהפכת תחריר, פלשטין
ארץ האמורי 
17 בפברואר 2011 ב- 11:09 |
בשביל טורים כאלה, צריך ליצור רשימת תפוצה של הורי הפעילים. נהדר!
17 בפברואר 2011 ב- 18:56 |
תודה עינת. את מוזמנת להפיץ.
17 בפברואר 2011 ב- 14:15 |
תודה, אסף.
יש ויכוחים בין פעילים, וטוב שכך, אך את כולם עוטפת אווירת בוז עצמי ואי הערכה עצמית, שבעצם נובעת מהסכמה תת הכרתית לרפש שההסתה הפשיסטית מיידה בנו.
אם אתה לא משוכנע בעצמך ומקרין כלפי חוץ שאתה קרוע מבפנים ומבקש התנצלות תמידית, אתה לא יכול לשכנע אחרים
17 בפברואר 2011 ב- 22:58 |
אני מסכים בעיקרון, אם כי אין לדעתי בעייה (חוץ מן המחיר הנפשי) בלהיות קרוע מבפנים. המציאות קורעת. רכבת ההרים שעם ישראל עובר מן השואה, דרך 48, 67, הכיבוש וכו' וכו' היא קורעת.
מה שחשוב באמת הוא לא להפנים את השנאה והבוז של החברה הסובבת, שהיא בעצם תגובת-נגד (נורמלית כשלעצמה) כלפי מי שמשקף מולך את המציאות הלא מחמיאה.
17 בפברואר 2011 ב- 14:47 |
תקווה זה מעולה אבל
"המרירות והייאוש שהם מנת חלקו של השמאל הישראלי, וקשורים לחוסר-הסיכוי כביכול (ע"ע בשורה 1 למעלה) ולבידוד ושנאה מצד רוב העם (ע"ע בשורה 3 למטה), אינם הכרח המציאות."
בשורה 3 ממש לא מסבירה מדוע שנאה מצד רוב העם לא אמורה לגרום לנו ייאוש. מה שאמרת זה העם טועה כשהוא שונא אותנו, אבל הייאוש הוא לא (רק) מהניכור, אלא מההשפעה של העדר ההסכמה על אפשרות לפעילות פוליטית. במצרים, ההמונים גרמו למהפכה באמת לקרות, הם תמכו בסטודנטים כבר לפני 7 שנים ולאורך כל הדרך אם לא כלפי חוץ אז בליבם (הפעם היחידה שהייתי בקשר עם סטודנטים מצרים שבאמת, כמו שכתבת, כבר אז פעלו במרץ מתוך אמונה אמיתית שאפשר להפיל את מובארכ).
פה אין עם שתופס עצמו כעם אחד. יש שתי קבוצות בגודל דומה ששונאות אחת את השניה כאשר ליהודים יש יותר כח אבל זה בהחלט יכול להשתנות. בכל אופן, היהודים לא רוצים שינוי, ובטח לא תומכים בנו בסתר ומפחדים להראות זאת כפי שהיה במצרים. וזה ההבדל המרכזי שהופך את ההקבלה בין המקרים לרופפת ביותר.
17 בפברואר 2011 ב- 15:51 |
1. אתה מבין מה ההבדל בין השמאל הקיצוני לקונצזוס? אני אינני חושב שאתה תינוק בכיין שנפל להונאה רחבת-ההיקף של האיסלאם, או מי שנהנה ומקבל הטבות מהסיוע שלך לפירור המדינה היהודית. אני פשוט חולק עליך וחושב שאתה טועה בניתוח שלך. אבל אתה, מעצם הקיום והאידיאולוגיה שלך, מוכרח להטיח עלבונות או להניח תיאוריית קשר תת-הכרתית שתסביר למה אנשים לא חושבים כמוך. הבעיה ללא ספק אצלך. היא קיימת גם בימין הקיצוני, אז כנראה שהיא פשוט מאפיינת את כל אותם אנשים שתפיסת עולמם טוטאלית.
2. תהיה בטוח שאם חס וחלילה יעלה משטר איסלאמי קיצוני במצרים (סיכוי של 50/50 לדעתי) אני אדפוק על שערי הבלוג הזה ואדרוש ממך, כמו מיתר הכותבים בבלוג, הסברים רטרואקטיביים – האם באמת היה שווה להפיל את מובארק בשביל הזכות לסקול הומוסקסואלים? האם באמת הקהל המפגין התנהג בגבורה? (גם כשהכה עיתונאים והטריד מינית עיתונאיות – להבנתי מדבריך, לו היית נמצא בארץ יש סבירות שגם אתה היית מטריד מינית עיתונאית במהלך ההפגנה. אתם הרי נורא דומים, אתה והמצרי מהרחוב) האם כל הפיכה ראויה, ורק לשם ההפיכה והגוון העממי שלה? ממליץ גם לך וגם ליתר הכותבים המבושמים מריח הניצחון כאילו הם עצמם ישנו בכיכר תחריר לתת לאבק לשקוע ורק לאחר מכן להחליט שהליברלים ניצחו.
ושלא תטעה, אני מקווה מאוד שעוד חצי שנה מהיום כל הניתוחים שלך על התקווה שנפוצה מקהיר ישארו נכונים ורלבנטיים. אבל לו רק בשביל הסיכוי הסביר שקיים לפיו תתבדה, הייתי ממליץ לשמור על קצת יותר צניעות.
3. אשמח להבין איך בדיוק השלטון הישראלי ניסה לסייע למובארק להישאר בשלטון עם פרוץ ההפגנות.
17 בפברואר 2011 ב- 16:26 |
יובל, כבר זמן מה שאתה מסתובב כאן ואני חושש שאנשים יבלבלו בינינו (אני מגיב בשמי המלא באופן זמני בלבד), אז אני אנצל את התגובה הזו כהזדמנות להבהיר שאיננו אותו אדם.
כיצד בחרת את הסיכויים להקמת משטר "איסלאמי קיצוני" במצרים להיות 50/50, ולא – נניח – 45/55 או הלוגריתם הטבעי של 2 והמשלים שלו לאחד? אני ממש סקרן.
17 בפברואר 2011 ב- 20:50
הערכתו של תינוק שנפל בהונאה, או פשוט התייחסות לאפשרות כמשתנה דיכוטומי בעל סיכוי שווה, בהעדר נתונים שיאפשרו להגדיל את ההסתברות להתרחשות של אחד הקצוות. ברור לי שיש מגוון אפשרויות באמצע, ואני לא חושב שזאת נקודה משמעותית בתגובה שלי ששווה להתעכב עליה.
בכל מקרה, אתה מוזמן לחלוק על דברי הסיכום של התגובה לפיה קיים סיכוי סביר שיקום משטר אסלאמי קיצוני במצרים, או להעלות את טיעוניך מדוע אין שום סיכוי שמשטר כזה יכונן.
עזרה קטנה לקראת המחקר המיועד שלך – שא עיניך ליתר המשטרים במדינות האיסלאם ונסה לגבש מכנה משותף (גם מתקשר לתגובה אחרת שהועלתה פה), אינני מכיר שלטון ערבי-איסלאמי מתון ברמה סבירה שתניח את הדעת של מנהלי הבלוג ונותני הטון בפוסטים כאן. גם גדיעת איברים כעונש על שוד, או הטלת הוראה לפיה נשים מחוייבות ללכת מחוץ לבית בכיסוי גוף מלא ובליווי של גבר ויתר מרעין בישין שהאיסלאם מביא כנדוניה לשלטון גרועות כמעט כמו סקילתם של הומוסקסואלים… אני שמח לראות שא"ס שותף להערכות ראש המודיעין האמריקאי באמירתו ש"האחים המוסלמים אינם קיצוניים", אני נוטה לחשוב מהכרותי עם הארגון אחרת.
אתם מקווים שתתפתח צורת ממשל ייחודית בפעם הראשונה בהיסטוריה של העולם האיסלאמי-ערבי, ועוד טוענים שהסיכוי לאירוע הנדיר הזה יותר סבירה מאשר תרחיש שכבר התרחש מספר לא מבוטל של פעמים. מבחינה סטטיסטית יבשה, בלי להיכנס לטיעוני העומק והניתוחים, נטל ההוכחה לדעתי עליכם והסיכויים לטובתי.
17 בפברואר 2011 ב- 20:59
אתה מזכיר לי איזה מישהו שסיפרו לי פעם עליו, שכששאלו אותו מה הסיכוי שבהטלת קוביה רגילה בעלת 6 פאות יתקבל המספר "1" הוא ענה 50% – כי או שהמספר יתקבל או שלא.
אני מסכים איתך שזו לא הנקודה החשובה ביותר בתגובה שלך, למרות שהיא בהחלט לא בלתי-חשובה, ולדעתי ניתן ללמוד ממנה מספר דברים על עמדותיך. בכל אופן, זו היתה הנקודה שסקרנה אותי.
ולגבי המשפט החותם שלך – צר לי לבשר לך אבל אם לדעתך הסיכויים הם 50/50 אני לא מבין איך אתה טוען שהם נוטים לטובתך דווקא, אבל כאן אסף בוודאי יוכל להשכיל את כולנו.
17 בפברואר 2011 ב- 21:09
לא יכולת בלי להשפיל אותי בסוף על ה"טעות" שמצאת בדברי, נכון?
כל תגובה שאתה רושם שוב רק ממחישה את הנקודה שלי – הקטנוניות, הרצון לנגח, להשפיל, להוכיח כמה הצד השני מטומטם, התשובה הלא-עניינית שלך לניסיון שלי למקד את הדיון במה שבאמת חשוב (הסיכוי למשטר מתון).
למה שלא תנסה להיות ענייני ותכתוב מדוע אתה מאמין שהסיכוי שיקום משטר מתון היא סבירה וריאלית?
17 בפברואר 2011 ב- 22:19
יובל – אני לא התכוונתי להשפיל אותך, ואני לא יודע מאיפה צצות התחושות הקשות האלה שלך.
לדעתי, אגב, "מה שבאמת חשוב" בדיון הוא לא "הסיכוי למשטר מתון" ואני בכלל לא בטוח שאני ואתה נסכים מהו "משטר מתון" – בין היתר כי אני חושב שהמושג הזה בפני עצמו הוא בעייתי ואפילו קצת מתנשא.
אבל באופן כללי לא מתלהב מדיונים ספוקלטיביים מסוג "איזה משטר יקום במצרים" ונראה לי שהם שייכים יותר לזן המזרחני-אוריינטליסטי בואכה גיא בכור / בעז גנור (שרק לפני שבוע הבנתי שהם לא אותו בנאדם.) הרי אף אחד – כולל המצרים – לא יודע מה ילד יום, ומה שניסיתי להעיר בפסקה הראשונה שלי בתגובה אליך הוא שטווח האפשרויות הוא הרבה יותר גדול מ-2. אז הדיונים האלה נראים לי עקרים.
דיונים שיותר מעניינים אותי בהקשר הזה הם מחד האופי של המהפכה עצמה – עירונית, צעירה, מרושתת ובעיקר (מבחינתי) מרגשת מאוד. ומאידך – היחס להפגנה הזו בישראל, בין היתר בתגובות כמו אלו שלך, שממהרות לסווג את המשטרים בעולם ה-"ערבי-איסלאמי" לפי כל מני חלוקות שאני לא בטוח שמתאימות להם, אבל מעידות על תפיסה מאוד מהותנית ואוריינטליסטית, שלא לומר גזענית.
17 בפברואר 2011 ב- 16:45 |
"אני פשוט חולק עליך וחושב שאתה טועה בניתוח שלך" – לדעתי, הניסיון להבין למה מישהו חושב אחרת ממך הוא דווקא מעניין ופורה.
קח איש שמאל רדיקלי ואיש מרכז, ששווים פחות או יותר ביכולותיהם השכליות ומכירים בשיוויון זה. נאמר שגם המידע העומד לנגד עיניהם אינו שונה מהותית (פה יש הסתייגויות, אבל הן די מורכבות ואדלג מעליהן). שניהם יגדירו עצמם כרציונלים. איך ייתכן שנקודות המוצא הדומות לכאורה מובילות לפערים כה עצומים במסקנות? ניסיון כן לרדת לשורש העניין לא יביא כנראה להסכמה, ייתכן מאד שיביא דווקא לירידה לא נעימה לפסים אישיים, אבל הוא-הוא דיאלוג אמיתי.
17 בפברואר 2011 ב- 16:48
אם כי אני מסכים: המשפט "תזכרו שבמקרה הטוב הוא תינוק שנשבה ונפל קורבן להונאה רחבת-היקף, ובמקרה הרע הוא בעצמו שותף ברצון להונאה הזו," אינו מתייחס אפילו לבדל סיכוי שדווקא הוא צודק ואתה טועה – אפשרות שאדם הגיוני צריך להתייחס אליה.
17 בפברואר 2011 ב- 20:55
לא ביקשתי למנוע דיאלוג, רק ציינתי שלדעתי ראוי להפגין גם במהלך הדיאלוג הזה קצת יותר צניעות וקצת יותר כבוד לצד השני. רבים ממי שיכנסו לבלוג בפעם הראשונה עלולים לפתח טינה אוטומטית לכותבי הפוסטים ומרבית המגיבים כי האווירה הכללית היא שאנשי מרכז-ימין הם בובות מטופשות במקרה הטוב או רשעים מוחלטים במקרה הרע, דבר שימנע את כניסתם בפעם השניה לבלוג. אגב, זכותם של גל, עופרי ויתר הכותבים לטעון (בצדק) שהם לא חייבים דין וחשבון לאף קורא, לדעתי זה פשוט ישרת את המטרה שלהם בצורה יותר טובה.
מרבית הכותבים פה לא מכירים בשיוויון האינטלקטואלי המדובר, ויותר מזה – די בטוח שחלק ניכר מהמשתתפים בבלוג חושבים שאני אישית דביל, מטומטם וטיפש רק על סמך הדעות שאני מביע. זה נפלט גם לחלק מהמשתתפים בתגובות שקיבלתי. יכול מאוד להיות שזו הסיבה בגינה יובל וינקלר חש צורך להדגיש שהוא זה לא אני, שלא יחשבו שגם הוא דביל. לי אישית זה לא מפריע, אבל אי אפשר לומר שזה לא יכול להבריח אנשים החוצה מהדיאלוג.
17 בפברואר 2011 ב- 21:05
יש הסבר אחר לדעות שלך?
17 בפברואר 2011 ב- 21:12
יובל – אני לא מכיר אותך ולא חושב שאתה דביל. מכיוון שעד כה הגבתי בשמי הפרטי בלבד (ואני אחזור לעשות זאת בקרוב) ומניסיוני בפורומים כאלו יש נטיה שלא להבחין בין אנשים המשתמשים באותו כינוי, רציתי לציין את ההבדל.
אני מבטיח לך שגם אם דעותיך היו קרובות לשלי הייתי רוצה להבהיר זאת. למעשה, במקרה הזה כנראה שהייתי טורח לעשות זאת מוקדם יותר כי היה סיכוי יותר גבוה לדעתי שאנשים יתבלבלו.
17 בפברואר 2011 ב- 17:41 |
אני מבקש לנצל את ההזדמנות הזו בשביל להצביע על האפשרות שבסוף התהליך המתרחש במצרים (בהדגשה: מהפכה ולא הפיכה, כלשונך) השלטון, בצורה זו או אחרת, אכן ייפול בידי האחים המוסלמים, אולם אין הדבר מצביע בהכרח שיתחילו לסקול שם הומואים ברחובות. אפשרות של שלטון מוסלמי מתון ופתוח יחסית היא לטעמי אפשרות ריאלית במקרה זה, ובמידה שהאחים המוסלמים אכן יגיעו בסופו של דבר לשלטון לכשעצמה לא יהיה בה די כדי לטעון מול "השמאל התמים" כי המהפכה נכשלה. יש צורך להתבונן בדברים במבט יותר פתוח וספקני דווקא לגבי ליברליזם כמוצא ההגון האפשרי היחידי. אין שום וודאות כי דווקא הליברליזם יהווה את מערכת הערכים שתטיב עם המון העם המצרי, וספק רב אם ליברליזם במצרים הוא "הפתרון הנכון" מבחינת מצב העניינים ברמה הגיאו-פוליטית-כלכלית העולמית.
17 בפברואר 2011 ב- 21:07
ואולי קשה לחשוב על תסריט יותר טוב מאשר מפלגה איסלמית מתונה בנוסח תורכיה.
17 בפברואר 2011 ב- 21:15
1. תורכיה איננה ערבית.
2. http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4024328,00.html
17 בפברואר 2011 ב- 22:50
1. אז מה?
2. "דיכא את מובלעות ההתנגדות בצבא…" זה השגו (הדמוקרטי) הגדול, צבא אמור להיות כפוף לממשלה.
18 בפברואר 2011 ב- 00:48
1. מצא נא דוגמה ערבית-איסלאמית מתונה, כפי שאיתגרתי את קוראי התגובות.
2. לטובת מי שרק ראה את ההערה שלך וחושב שמיצית את המאמר בשורה, כמובן שנכתב גם שהוא מדכא את ההתנגדות במערכת המשפטית, אבל את זה לא טרחת לצטט (או שגם זה הישג דמוקרטי בעיניך). ובכל מקרה, הצבא אכן מופעל על ידי הממשלה, אבל גם אתה כנראה תומך במקרים בהם הצבא מגן על האינטרסים של העם – מהפכת הקצינים של אתאטורק וגם בימים האחרונים בהם הצבא המצרי סיפק דחיפה "עדינה" למבארכ הביתה.
18 בפברואר 2011 ב- 11:34
יובל
התעקשותך הגזענית על דוגמה ערבית-אסלאמית מתונה חסרת רלוונטיות (ח'ליפות קורדובה זה מספיק ערבי? באמת שאין לי מידע על ההתפלגות הגנטית בקרב המורים בין גנים שמיים לברברים וכו').
תמצא לי מדינה עם משטר דמוקרטי שלא קמה על בסיס הון-גזל קולוניאלי.
תמצא לי ממשלה ישראלית שבה הראש לא היה אשכנזי.
תמצא לי ממשל אמריקאי שבו הנשיא לא לבן (אה, אופס).
לוודאויות של יובל במדינת ישראל לגבי מה שכבר ידוע יש השלכה מזערית על מה שעדיין אינו ידוע.
18 בפברואר 2011 ב- 14:55
מה שנועם אומר זה מעניין:"יש צורך להתבונן בדברים במבט יותר פתוח וספקני דווקא לגבי ליברליזם כמוצא ההגון האפשרי היחידי." אם אתה מוכן לקבל פתרון לא ליברלי במצרים אז ממה נקעה נפשך שאתה כה מתנגד לפתרון לא ליברלי בישראל. אולי בישראל הפתרון ההגון הוא זכות הצבעה ליהודים בלבד? אני אישית מתנגד לכך וחושב שהפתרון הליברלי הוא הפתרון היחיד האפשרי בכל מקום על פני כדור הארץ ויש פה קורטוב של צביעות (ואף גזענות) אצל מי שטוען שפה בישראל חייבים ליברליזם אבל לא בטוח שאצל הערבים זה מה שנכון לעשות.
"ספק רב אם ליברליזם במצרים הוא 'הפתרון הנכון' מבחינת מצב העניינים ברמה הגיאו-פוליטית-כלכלית העולמית." הרמה הגיאו-פוליטית=הם ערבים, ליברליזם זה לא בשבילם=גזענות.
18 בפברואר 2011 ב- 16:31
תמיר
לא יודע איך הסקת שאני "מתנגד לפתרון לא ליברלי בישראל" (למעשה אני מתנגד – מאוד – לניסוח שלך ולמילה "פתרון" בהקשרים הפוליטיים האלה, כלומר ללא הצבת "בעיה" קונקרטית אשר לה מועידים "פתרון"). אין לי את האפשרות במסגרת תגובה בבלוג להעמיד תשתית סדורה למגוון הבעיות שאני מוצא במערכת הערכים הליברלית כדוֹגמה השלטת לארגון היחסים החברתיים בחברה נתונה, ומכאן למגוון הפתרונות (לבעיות) האפשריים, שהרבה מהם אין לי, כי עדיין לא הצלחתי להכיל את כל הידע שקיים ביקום ועל היקום. אני אסתפק בטענה כללית מאוד שבישראל כמו במצרים אני מוצא לנכון להצביע על פער אפשרי בין הליברליזם בתור **החוק** המחייב של התשתית הארגונית החברתית לבין עמדה מעשית לגבי סיטואציות נקודתיות-קונקרטיות (סקילה של הומואים בכיכר העיר או גזל אדמות סביב תוואי חומת ההפרדה, לדוגמה).
ב-"רמה הגיאו-פוליטית העולמית" כוונתי הייתה לשרירות המעשית של הליברליזם כמערכת ערכים תקפה (שוב – מבחינה מעשית) לארגון החברה הכלל עולמית, אשר נהיית יותר ויותר, לטוב ולרע, מאוחדת בקשרים קונקרטיים (כלכליים בעיקר) ההולכים ומתעבים. לא הצבעתי על שום הבדל בין ישראל ומצרים (שקיימ[ים], מן הסתם, אבל ממש לא מעסיק אותי בהקשר הזה), אלא על כל הסמטוכה – ארה"ב, סין, הודו, ישראל, מצרים, מוזמביק, איי סיישל וכל היתר. אני מפקפק באופן נחרץ מאוד באפשרות של הליברליזם (כמערכת ערכים שעל פיה מאורגנת החברה וכו') לקיים חברה כלל-עולמית. הסיבה שלי לפקפוק הזה היא תזה (בלתי מבוססת ובוודאי לא מוכחת) כי הליברליזם אפשרי רק במסגרת חברה שנהנית מעליונות חומרית-כלכלית המתאפשרת דרך ניצול בקונסטלציות שונות של "שוקי-עבודה" (כלומר – חברות אחרות) הנחותות ממנה מהבחינה החומרית-כלכלית, ואשר לא במקרה – אינן ליברליות. כיוון שאי אפשר שכולם יהיו "המנצלים" ואף אחד לא יהיה "המנוצל", לליברליזם (כמערכת ערכים המקיימת את תשתית הארגון החברתי) גבולות מובנים הכרחיים. העליתי את האפשרות שייתכן שמצרים פוסט-המהפכה (ויתר העולם הערבי/מוסלמי שעובר/יעבור תהליך דומה או שמושפע מכך) עשויה להיות "קו פרשת המים" – כלומר גבול יכולת ההתפשטות האפשרית – של הליברליזם כמערכת ערכים המקיימת את תשתית הארגון החברתי ברמה העולמית. העליתי את האפשרות שמה שייווצר בסופו של דבר במצרים עשוי להיות מודל לא-קיים-עדיין של ארגון חברתי שנותן מענה הגון ל"בעיית גבול ההתפשטות" של הליברליזם. העליתי את האפשרות שהאסלאם והאחים המוסלמים עשויים להיות מעורבים ואף היוזמים, הקובעים והמנסחים של המודל הזה – בתיאוריה ובפועל, ובעיקר הצבעתי על כך שדומיננטיות ברמה כזו או אחרת של האחים המוסלמים במצרים פוסט המהפכה אין משמעה המיידי "כישלון המהפכה". סקילת הומואים ברחובות ודיכוי נשים – כן. – אבל בשביל להצהיר מאלו על כישלון המהפכה הם צריכים לקרות קודם.
18 בפברואר 2011 ב- 16:45
ענית ארוכות, אז אענה לך בקצרה.
אני מקווה מאוד להתבדות ולראות במצרים את עלייתו של שלטון סימפטי לאזרחים שלו (כדי לא להסתבך בהגדרות לשלטון הראוי). אם לא, אצטרף ליובל בדפיקתו על דלתות הבלוג הזה.
18 בפברואר 2011 ב- 16:46
הבהרה לגבי המשפט: "כיוון שאי אפשר שכולם יהיו "המנצלים" ואף אחד לא יהיה "המנוצל", לליברליזם (כמערכת ערכים המקיימת את תשתית הארגון החברתי) גבולות מובנים הכרחיים":
כמובן שהכוונה היא שבמסגרת **השאיפה ההכרחית** למצב (עולמי) בו איש אינו "מנצל" ואיש אינו "מנוצל" (גם אם בלתי-אפשרי באופן מוחלט) – הליברליזם מעמיד גבולות סופיים מובנים שמונעים, מנקודה מסוימת, את המשך המימוש של השאיפה (ההכרחית) הזו.
18 בפברואר 2011 ב- 17:01
ענית בקצרה אז אענה לך באיזה דרך שנראית לי הולמת:
גם אני מקווה (מאוד) לשלטון סימפטי לאזרחים שלו במצרים, ובוודאי חושב שזה מה שמגיע לאזרחים הללו. אני (כנראה בניגוד אליך) כן מגביל את יכולת השיפוט שלי לגבי מה זה "סימפטי" ומה לא בהינתן תנאים גיאו-פוליטיים (עולמיים ופנימיים) קונקרטיים, ומשוכנע שלא לי להחליט על כך אלא לאזרחי מצרים. הטענה שלי הייתה ונשארה פשוטה: שלטון האחים המוסלמיים במצרים אינו מחייב יחס "לא סימפטי" לאזרחים. סטיות במסגרת שלטון כזה מהפרדיגמה הליברלית לא מחייבות את שלילת מדד "הסימפטיות" של השלטון כלפי אזרחיו – אלא על פי הפרדיגמה הליברלית. על מקרים קונקרטיים, באם יתרחשו, של "חוסר סימפטיות" שלטונית יהיה להיבחן באופן קונקרטי. אוסיף גם שאין לי התנגדות למשטר ליברלי במצרים – אם משטר כזה יהווה ביטוי לרצון האזרחים. – משטר כזה יכול "לעבוד" – אין לי דרך לדעת אם כן או לא. אני רק לא פוסל מראש אפשרויות אחרות.
18 בפברואר 2011 ב- 17:32 |
הו, התמימות
18 בפברואר 2011 ב- 17:51
אנא הנח להומואים. זה לא שחוסני היה כל כך סבלני כלפיהם. אם מטריד אותך עתיד הציונות, תדבר על עתיד הציונות – לא צריך להכניס את ההמואים כעדי ההגנה.
17 בפברואר 2011 ב- 18:34 |
נשמע לי שההערה של זוגתך מאוד במקום, והייתה יכולה להוביל אותך לחשבון נפש ולכמה תובנות מעניינות על עצמך. גם המודעות שלך ליחס של הסביבה אליך, כמי שמאמץ את הנראטיב של האויב שרוצה להשמיד אותו והופך אותו לדגל הצדק האוניברסלי והנצחי – היתה יכולה להוביל למשהו.
נשמע שאתה מדווח על רגע אמיתי של הטלת ספק עצמית: רגע, למה אני כל הזמן נגד המדינה שמאפשרת את צורת החיים שלי ונגד העם שאליו נולדתי? למה כל כך הרבה שנאה ומרירות נגד כל דבר שמזוהה איתי, וכל כך הרבה הערצה והתרפסות למה שמזוהה כאויב שלי?
אז היה מין רגע כזה של צלילות ופיכחון.
אבל הוא חלף מהר: נזכרת שהגויים בחו"ל תומכים בצד שלך יותר מאשר בזה של המשפחה שלך (הגויים ידועים ביחסם ההוגן ונטול הפניות לכל דבר שמעורבים בו יהודים). ואז נזכרת גם בעיקרון היסוד שאין עליו עוררין: להיות בעד הערבים זה אמת נצחית ואוניברסלית, בזמן שלהיות בעד היהודים זה טמטום, נוולות ופרימטיביות.
וחוץ מזה, הפרענקים הם בעד המדינה והצבא, וגם אבא ואמא שלך כנראה. אז אתה צריך להיות נגד! להיות נגד מה שכל הטיפוסים התפלים האלה בעדו – כך תוכיח את עליונותך וייחודיותך.
18 בפברואר 2011 ב- 10:55 |
זה אולי מקום טוב לציין שגם אני תהיתי על התגובה של אסף לזוגתו, כי אני הגעתי לתשובה אחרת:
שהמאבק נגד עריצות *חייב* להיות כרוך במאבק למען שלום, ואהבה, וחמלה.
אחרת רבים סיכוייו להחליף עריצות אחת באחרת.
ועם זאת, צבי, המסקנות שלי מהתשובה הזאת שונות בתכלית משלך. הן מתחלקות לשניים:
1. ניסיון עקבי להגשים בהתנהגותי היומיומית עם סביבתי המיידית את הערכים הנאצלים שאני מטיף להם. (לא תמיד בהצלחה, אבל ככה זה)
2. הבחנה בין מאבק במשטר, בשיטה, ואפילו במדינה, לבין חמלה לפרטים שמרכיבים את המשטר, השיטה והמדינה האלה.
לא "בעד הערבים" או "בעד היהודים", אלא פשוט בעד האנשים. זה מוביל אותי להכרה שההבחנה בין אויביי לידידיי לא כ"כ פשוטה וחד-משמעית כמו שאתה (למשל) מציג אותה. הצד שלי הוא אלה שרוצים לחיות יחד, למרות ההבדלים. הצד שמולי הוא אלה שרוצים להשמיד, לגרש או לדכא את "האחר". בין אלה ובין אלה יש גם ערבים וגם יהודים. לא נותר לי אלא לשפוט כל אדם לגופו, ולנשמתו.
וגם את אויביי אני משתדל שלא לשנוא, אגב. זה יותר קל כשזוכרים שכולם בסופו של דבר בני אדם, שמונעים מתקוות דומות וחרדות דומות.
17 בפברואר 2011 ב- 19:16 |
וואלה, ריגשת אותי:)
הדכדוך באמת לפעמים גובר עליי, והדעות השונות והאגרסיביות
מסביב לא נותנות מנוח. אבל טוב להיזכר שבאמת עדיין יש תקווה
ושחייבים להמשיך להיאבק.
תודה!
17 בפברואר 2011 ב- 21:58 |
שושן, לעונג הוא לי. כל טוב.
17 בפברואר 2011 ב- 19:16 |
לכל המגיבים שלום
הנה כמה תשובות והבהרות נוספות.
לפסימיים מתוך המחנה (ערן, בטח יהיו עוד): אין ספק שכל ארץ היא שונה, ובכל מקום יש מכשולים מעשיים אחרים החוסמים את הדרך להצלחה. נכון, במצרים העם – אולי 90% ממנו – היה כבר מאוחד נגד המשטר. מצד שני, במצרים משך שנים ניסתה להתארגן מחאה ותמיד דוכאה באמצעים שבארץ יעזו להפעיל רק נגד פלסטינים בשטחים כשאף אחד לא רואה. כלומר היה מחסום פחד מוחשי מאוד ואפקטיבי מאוד. לעומת זאת, לנו יש את היתרון המבני שהמשטר אינו מעוניין בדיכוי של ישראלים יהודים. אפשר למנף את זה בדרכים שונות, עושים את זה קצת אבל לא מספיק. וגם הפלסטינים כבר מפחדים מחיילי הכיבוש ומן המשטרה החשאית הידועה בכינוי שב"כ, הרבה פחות מן הפחד המצרי.
אבל המסר גם כללי יותר: אין דבר כזה שאין תקווה. פשוט אין. נקודה. את זה הזכירו לנו התוניסאים והמצרים, ותמיד אהיה אסיר תודה כלפיהם.
ולדוגמאות "מה שהיה להוכיח" מצד הקונצנזוס (אחד היובלים, צבי, וגם כאן בטח יבואו עוד): בשום מקום לא טענתי שאני מושלם או שהשמאל יודע תמיד מה יקרה. אבל – ואני חוזר על כך – זה שאר עם ישראל שיצא לאופסייד ממושך מן המציאות, לא אנחנו.
בשנות ה-90 היית לוקח כמה ישראלים ושומע תמיד שלל גישות ודעות. מאז סתיו 2000, כשזה מגיע לכיבוש ולסכסוך, תיקח 100 ישראלים מן הקונצנזוס, לא, תיקח מיליון ישראלים – ותשמע בדיוק את אותה הדעה. שלגמרי במקרה זהה בדיוק למה שאמרו אתמול רוני דניאל או גיא בכור בטלוויזיה. נכון לעכשיו יש יותר מגוון דעות וויכוחים לגבי הכיבוש והסכסוך *בתוך* השמאל הרדיקלי, מאשר בכל שאר הציבור הישראלי גם יחד. תסלחו לי, אבל זה סימפטום למחלה ואני לא חושב שאני צריך להסביר את עצמי יותר בנושא הזה.
וגם כאן לסיום: המצב הנוכחי בשמאל הרדיקלי הוא לא עודף יתר של זחיחות וביטחון. את זה תמצאו אצל ביבי, ברק וליברמן. המצב – כמו שיובל הלפרין תיאר יפה בתגובה השנייה שלו וכמו שאני ניסיתי לתאר יותר באריכות בפוסט עצמו – הוא שכמעט כל שמאלני ישראלי הוא אי מבודד שנשחק משך שנים על-ידי גלים של בוז ושנאה מצד החברה הסובבת. אף אחד לא מושלם, אבל ההתנפלות הכרונית הזו היא לא הוגנת ובעיקר לא מוצדקת על-ידי המציאות.
אז ראוי לספק קצת חיזוק לשם שינוי. אנחנו עובדים על הדברים הנכונים. אנחנו רוצים להציל את העם הזה מעצמו, או יותר נכון מן הדיקטטורה המושחתת שהתמכר לה. זה פשוט ייקח עוד קצת זמן, זה הכל.
17 בפברואר 2011 ב- 21:57 |
בעניין התקווה, רציתי להוסיף ולקשר לויכוח לגבי "לא נסתום" שהתנהל מעל דפי האתר הזה.
בישראל היום יש לליכוד על שלוש שלוחותיו (קדימה, ליכוד, ליברמן) 70 מנדטים. בישראל היום הכוח העולה בעיתונות הוא "ישראל היום". בישראל היום ביבי וברק וליברמן מסתובבים כאילו כל העולם בכיס הקטן שלהם.
אז למה הם משקיעים כאלה אנרגיות ועושים מעצמם צחוק במירדף אחרי שלושה וחצי ארגוני זכויות אדם? כי הם יודעים שבציבור הישראלי-יהודי זו האופוזיציה האמיתית היחידה לכיבוש. כי הם יודעים שלמרות הבוז והזלזול והקצף על השפתיים, יש לפעילות הזו פוטנציאל להביא לשינוי אמיתי.
במילים אחרות, הדיון על הסגנון של "לא נסתום" ו"מגינים על הדמוקרטיה" קשור לעיקר, אבל הוא לא העיקר.
הביקורת העיקרית שלי על "לא נסתום" היא שהסיסמה בכלל צריכה להיות "הם מפחדים". אנחנו צריכים למנף את הרדיפה הנלעגת הזו – לא כדי להתלונן ש"הדמוקרטיה הישראלית בסכנה". הדמוקרטיה הישראלית מנוחתה עדן, קבורה כבר 20-30 שנה בשטחים. כל מה שאנחנו עושים במחאה הנוכחית הוא לחזק את האשלייה התעמולתית של השלטון, כאילו הפריבילגיות מהם נהנים ישראלים יהודים (כל עוד הם לא "עוברים את הגבול") הן בעצם זכויות שאנחנו מקבלים בגלל שזו דמוקרטיה. הן לא.
במקום זה המחאה צריכה להראות, מה בדיוק המציאות שמנסים להסתיר כאן. ממה בעצם מפחד השלטון, ובעיקר – בעיקר – רוב תשומת הלב על השחיתות והנלעגות של המשטר עצמו. במקום עלבון ורצינות תהומית ("יו"ר ועדת החינוך גירש את נציגי האגודה לזכויות האזרח! איך הוא מעז?"), צריך להתמקד באלמנט הקומי של כל העסק ובדמיון שלו לפעולות של משטרים זכורים לטוב ממזרח אירופה.
18 בפברואר 2011 ב- 17:12 |
"העקרונות שאנחנו נלחמים עליהם הם אוניברסליים ונצחיים ולא איזו קומבינה"
האמונה העצמית חסרת כל הפשרות, ההנחה המובלעת ש"רק אני צודק" ובהכרח מי שחושב אחרת ממני טועה היא-היא-היא הרעה החולה האמיתית של בני האדם, הטיפשות והיוהרה בשיא התגלמותה,. מאנשים חושבים הייתי מצפה להרבה יותר מחשבה, ולהרבה *פחות* אוטומזציות בתגובות ואמונה עיוורת בצדקת הדרך, אם זה כבר ברור מה תגיד, ולעולם לא תבין צדדים אחרים במשוואה, לא באמת יש טעם להקשיב לך יותר ,אולי זה יסביר לך למה אנשים לא רוצים לדבר איתך על פוליטיקה, מה זה יעזור? זה הרי ברור מה אתה חושב, מה תוכל לחדש לעולם? אם היית מסוגל לחשוב ולהבין גם את הצד השני (לא להסכים! להבין), היה על מה לדבר. העולם מורכב ומלא אינטרסים, טקסטים דתיים פרימטייבים מהסוג שכאן פשוט מביאים לי בחילה.
18 בפברואר 2011 ב- 19:14
פוסט מודרניסט, אם היינו בפייסבוק היית מקבל ממני לייק.
חוץ מהשם שבחרת לעצמך, כמובן.
18 בפברואר 2011 ב- 19:45
פוסט חביב,
ראה תשובה מפורטת למטה. אסף
17 בפברואר 2011 ב- 22:46 |
פוסט טוב. הרשה לי לברך אותך אסף על לקיחת תפקיד המבוגר האחראי של השמאל (או השמאל הבלוגרי).
17 בפברואר 2011 ב- 22:59 |
וואו. זו הפעם הראשונה שמישהו קורא לי "המבוגר האחראי". כנראה שאתה לא מכיר אותי J
אבל אשתדל לעמוד בציפיות.
18 בפברואר 2011 ב- 01:24 |
סוף כל סוף קצת אהבה.
אך במצריים, הפערים הם בעיקר ורק כלכליים. הם אנשים מאוד דומים סך הכל רק עם הבדלי מעמד, שזה הרבה, אבל דיי פשוט וניתן לבידוד לצרכי אינתיפאצ'ה.
ופה בישראל… יש לך אין ספור שבטים מפוצללים ולכן העניינים יותר מורכבים, זתומרת שיהיה יותר קשה ליצור פה חיבורים.
עליית מחירי הדלק זה לא מספיק- ובהזדמנות זו שתשרפנה כל המכוניות, כי הן הן הבעייה ולא מחירי הדלק.
בעיני התקווה היחידה, כך נראה כרגע, היא ארגונים כמו כוח לעובדים שעוסקים בדבר האמיתי (מה לעשות, מעמד).
רק שם אפשר לראות וגם לדמיין את כל השבטים מנסים ליצור שפה משותפת, יום אחד וגם עכשיו. למרות שהמנהלים הם מהמעמד השקוף, לא נראה שיהיה שם שכפול ציני.
18 בפברואר 2011 ב- 03:13 |
או שבעצם,
http://www.mako.co.il/tv-ilana_dayan/2011-8815731c7cfdc210/Article-fe95f38b9943e21006.htm&sCh=3d385dd2dd5d4110&pId=634398242
18 בפברואר 2011 ב- 02:24 |
אגב: לפחות לפי מידע ברשת, הנה אחד ממקורות ההדרכה המעשיים שפעילים לא-אלימים השתמשו בהם, גם במצרים, כדי להצליח.
יש ללחוץ כדי לגשת אל FDTD.pdf
18 בפברואר 2011 ב- 11:05 |
אסף תודה, מעניין, אישי ועם זאת גם פונה לטעמי לרבות מאיתנו, ו…נחוץ.
18 בפברואר 2011 ב- 13:47 |
לא צריך להיות חד עין במיוחד כדי לראות שהמודעות העצמית של אסף שואפת לאפס,
האשמת האחר היא תמיד (!) תמונת מראה של המאשים, אין ספק שאסף כמו הרבה אחרים שרבים כועסים ומחרימים, מבטאים באופן לגמרי לא מודע את כעסם על עצמם, על כך שעמוק בתוכם הם מאשימים את עצמם בכל הטענות שלהם כלפי אלו "האחראים" למצב.
18 בפברואר 2011 ב- 18:02 |
לגבי סרביה – מחשבות עלו אצלי בזמן המהפכה במצרים והתחזקו עם קריאת המאמר הזה: http://www.foreignpolicy.com/articles/2011/02/16/revolution_u.
בסך הכל מבחינת נקודת הפתיחה יש לנו מרחב דמוקרטי שאחרים צריכים להאבק קשה כדי להשיג ובין השאר מערכת שבה כל מה שצריך כדי להחליף ממשלה הוא רוב בבחירות. לא מליון אנשים שיסכנו את חייהם ויגיעו לכיכר אלא מליון אנשים שלא צריכים להקריב ולו שעת עבודה אחת (הרי יום הבחירות הוא יום חופשה), יגיעו לקלפי וישימו את הפתק הנכון וכבר יש כח משמעותי שיכול (בשילוב עם אחת או שתיים ממפלגות המרכז) להקים ממשלה שבה הוא יהיה גורם משמעותי שיוכל להשפיע על מדיניות. לא צריך להשקיע הרבה יצירתיות בשיטות מחאה שלא יכניסו אותך לכלא. כל מה שצריך זה תנועה שתתפוס ותשכנע אנשים.
בהקשר הזה שני דברים בלטו לי מאוד במהפכה במצרים:
1. דגלי מצרים בכל מקום. הפטריוטיות הגלויה של המפגינים ועמידתם לצד הצבא שיתכן שהיתה לה חשיבות מכרעת (אם כי מוקדם מדי לדעת וכו'). כמה זה בולט אל מול קריאות לחרם וסרבנות, ויכוחים סביב דגלי ישראל בהפגנות, עימותים מול הצבא ושאר פעילויות שאולי יש בהן חשיבות אבל עולות בהרבה מאוד ניכור וכדאי לחשוב טוב אם העלות לא גדולה מהתועלת (ובפרט אם המטרה היא מליון קולות בקלפי שיביאו לשינוי)
2. האחווה ושיתוף הפעולה בין קבוצות שונות, ואף יריבות, באוכלוסיה: נוצרים ומוסלמים ואתאיסטים, ליברלים וסוציאליסטים הניחו את המחלוקות ביניהם ושיתפו פעולה באופן שחימם לי את הלב לראות. דווקא בתחום הזה השמאל ה"קיצוני" חזק יותר. אחת הסיסמאות האהובות עלי היא "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים" ואולי כדאי לעדכן אותה בעקבות המצרים ל"יהודים וערבים – יד אחת" הייתי שמח לראות את הסולידריות מתפשטת גם לשמאל הלאומי/ציוני, להבדיל מדיבורים על "בעיה דמוגרפית" ונסיונות לבדל את עצמם מ"פוסט ציונים", "משתמטים" וכיו"ב.
כל עוד יש ניגוד בין פטריוטיות מופגנת וברורה (על אף הביקורת המוצדקת) לבין אחווה ושיתוף פעולה השמאל הישראלי בבעיה. הפוסט הזה נראה לי כנקודה טובה להניח לעיסוק ב"למה אנחנו צודקים" ולהתחיל לחשוב איך יוצרים מזה חזון שהציבור יכול להתחבר אליו. אני מקווה שבדיון כזה הנקודות שהעליתי יעזרו.
18 בפברואר 2011 ב- 19:16 |
עמוס, בתור מי שראה את השמאל כביתו הטבעי ומזה זמן רב כבר לא, אני מעריך את תגובתך הסובלנית והשקולה. אם רוב השמאל הרדיקלי היה מדבר במונחים שאתה משתמש, לא היינו קוראים לו שמאל רדיקלי.
18 בפברואר 2011 ב- 19:43 |
טוף….
בעצם זה צפוי מראש, שאם משלבים חשיפה אישית כלשהי בתוך פוסט פוליטי, זה פותח את הדלת להתקפות לגופו של אדם (עכשיו "פוסט-מודרניסט" הצטרף לצבי, ואפילו מרמיט תוהה). בסדר, אני חרא של בנאדם וגם אין לי שום מודעות עצמית. אפשר להמשיך?
מרמיט, את יכולה להסיר דאגה מליבך. אני מוכן לחתום על נקודות 1 ו-2 שמנית.
אבל – כן – יש גם כעס, והוא מוצדק. גם המפגינים בתחריר נראו די עצבנים. גם הנאומים של מרטין לותר קינג היו מלאים בכעס על העוולות והשחיתות שבשלטון הלבן על השחור, העשיר על העני. אין סתירה. השאלה היא איך לתעל את הכעס. כמובן שאני דוגל באופן מוחלט בתיעול לעבר מחאה לא-אלימה, ובהפרדה בין המשטר וראשיו לבין אזרחים פשוטים שנגררים לתמוך בו ולשרת אותו.
————–
"פוסט-מודרניסט", בדיוק כמו השם שבחרת לך אתה מנסה ללהטט בטיעונים מילוליים חסרי תוכן.
תאר לך שהמפגינים בתחריר לא היו משוכנעים לחלוטין בצדקת דרכם. שהם היו מהססים: אולי המשך ה"יציבות" (שישראל בטוב ליבה ייעצה להם לבחור בה) עם איזשהו יורש של מובארכ, או קבלת ה"פשרות" המשתנות מיום ליום שהמשטר הציע – עדיפים על הדרך הבלתי-נודעת לעבר דמוקרטיה. מה אם הם טועים? ואולי משטר מובארכ כן לגיטימי, כן מייצג את מצרים האמיתית, והם דווקא אלה שמזייפים או הוזים?
אם יש לך איי.קיו יותר משל נמלה (ואני משער שיש לך) אתה יודע שאם הם היו מתלבטים ומהססים באופן שאתה ברוב ידידותך מציע לשמאל בארץ, המהפכה המצרית היתה מובסת – אם בכלל היתה מתחילה.
וחזרה אלינו: אני יודע באופן אמפירי – ומשוכנע לגמרי – שישראל מקיימת משטר עריצות לא-לגיטימי על הפלסטינים בשטחים. יתר על כן, לרוע המזל מאז 67 ישראל בנתה מחדש את הכלכלה, החברה והתודעה שלה סביב העריצות הזו.
לפחות פעמיים – בהסכם השלום עם מצרים ב-82 ובתהליכי השלום של שנות ה-90 – הוצעה לישראל דרך לגיטימית ובטוחה יחסית לפרק את העריצות הזאת, והממשלה התחייבה שחור על גבי לבן לעשות זאת. ופעמיים החליטה הנהגת ישראל לנצל הזדמנות או תירוץ כלשהו (בלי להתייעץ יותר מדי עם הציבור) ולחזור בה מן ההתחייבות. גרוע יותר: בעשור האחרון הוכיחו ממשלות ישראל בזו אחר זו, בלי קשר לשיוך מפלגתי, כי הן מוכנות להשחית כל מה שיפה בארץ הזו, ואפילו להבעיר באש את המזרח התיכון – רק כדי להגן על העריצות של משטר הכיבוש-התנחלויות.
כן, אני משוכנע בזה. ואני משוכנע שחייבים להיאבק נגד העריצות הזו. שותפים אלי הרוב המכריע של פלסטינים בישראל ובשטחים, וגם לפחות עשרות אלפים יהודים-ישראלים, בני המעמד השליט. אני יודע אם פירוק הכיבוש יבוא בקלות? אם אחריו צפוי גן עדן עלי אדמות? בטח שלא. אבל המאבק מוצדק *לחלוטין*, ואני משוכנע בכך לגמרי.
אם זה הופך אותי לפנאט חסר חמלה וחסר מודעות עצמית, אז אפשר לומר זאת על כל מי שעשה אי פעם משהו לשיפור החברה האנושית.
18 בפברואר 2011 ב- 19:50 |
והשאלה אם "אני מבין את הצד השני" מיותרת לגמרי. הרי כולנו גדלנו על המאנטרות שעדיין משמשות את הממשלה להצדקת המשך הכיבוש. וכמו שכתבתי בפוסט, אני מוקף באנשים שמאמינים בכך. ברור שאני מבין את הטיעונים ומאיפה הם באים (השואה, הגלות, הפליטים, הפיגועים, וכו' וכו'). זה עדיין לא מבלבל אותי להאמין שישראל היא "דמוקרטיה מתגוננת המושיטה ידה לשלום" או איזו חארטה בארטה בסגנון זה.
18 בפברואר 2011 ב- 20:53 |
אני תוהה אם לא כדאי, לפחות טקטית, להפריד בין מאבקם של אזרחי ישראל לשינוי החברה לבין מאבקם של הפלסטינים בשטחים הכבושים להשתחרר מהכיבוש מצד אחד ולהקים משטר דמוקרטי מאידך.
זה לא שהמאבקים לא קשורים זה בזה. הם אפילו יכולים להפוך למאבק אחד (אם הפלסטינאים יבחרו לנטוש את הנסיון להקים מדינה עצמאית ולנסות להאבק על מקום בחברה הישראלית) אבל כרגע נראה לי שעדיף שהמאבקים יתנהלו במקביל.
שינוי החברה הישראלית ועמידה על כך שהממשלות יעמדו בהתחייבותן יסייעו לדעתי הרבה יותר לסיום הכיבוש משיתוף פעולה עם המאבק הפלסטיני (שאולי מועיל נקודתית אבל במחיר של היבדלות מהחברה הישראלית באופן שמסכן את האפשרות ליצור שינוי של ממש)
בין אם נקרא לזה "דמוקרטיה בגבולות הקו הירוק" ובין אם "פריבילגיות של יהודים" – נראה לי חכם הרבה יותר להשתמש בפריווילגיות כדי לדחוף שינוי ולא להאבק כאילו שאין אותן. אחרי הכל אנחנו ישראלים, לא פלסטינים ולפחות בינתיים זה לא אותו הדבר.
18 בפברואר 2011 ב- 22:33
עמוס,
אני חושב שטקטית ההפרדה כבר קיימת. טקטית, אני חושב שאפשר לנסות את שתי הגישות, אפילו במקביל. דרך פעולה אחת לא פוסלת את השנייה, ולהיפך.
כמו שניתן לראות באל-עראקיב, טקטית השלטון בהחלט נותן לעצמו לשלב – לפעמים להתייחס לאוכלוסיות ומפגינים בתוך הקו הירוק, כאילו היו פלסטינים בשטחים. כמו כן, הרעת היחס אל אזרחיה הפלסטינים של ישראל בעשור האחרון, קשור ישירות להידרדרות המצב בשטחים.
אז גם לנו מותר לשלב, ולדעתי לא חכם לפסול טקטיקה כזו או אחרת, כל עוד לא מדובר בויתור על המהות.
18 בפברואר 2011 ב- 22:40 |
עיקר שכחתי:
אף מדינה בעולם, *אף מדינה*, לא מכירה בלגיטימיות של הכיבוש. מדינות רבות משתפות עימו פעולה – בדיוק כמו ששיתפו פעולה עם משטר מובארכ עד ימיו האחרונים. ובדיוק כמו שם, ברגע שערוותו של הכיבוש תיחשף באופן בלתי-הפיך בצורה שמסבכת את השותפים הסמויים שלו, הן יתנערו ממנו וגם מממשלת ישראל.
נכון, רוב עם ישראל מתעלם מאי-הלגיטימיות הזו. רוב עם ישראל חושב שהכיבוש הסתיים, או שבכלל אין דבר כזה "כיבוש", זו סתם סיסמה (זו היתה הדעה האוניברסלית עד העשור האחרון), או שהכיבוש זמני, או (אולי הדעה הנפוצה והמקוממת ביותר בימינו): שאנחנו רוצים לגמור את הכיבוש אבל הפלסטינים ברשעותם ובנוולותם כופים עלינו להמשיך אותו.
כל מה שרציתי לומר כאן לחברי לדעה, הוא שאין סיבה להרגיש רע *עם עצמנו* על כך שרוב עם ישראל מעדיף להמשיך להשלות את עצמו ולטמון ראשו בחול בקשר לכיבוש. צריך להבין שזה מצב העניינים הנתון, זה חלק מסוד הישרדותו של הכיבוש. ולא לתת לזה להפריע לנו בנשמה או להיכנס לנו לורידים.
מן הסתם, זה מסר שמי שמשתייך לרוב ההזוי הזה לא אוהב. שיהיה לכם לבריאות.
18 בפברואר 2011 ב- 22:42 |
אסף:
אותי, לפחות, אל תיקח ללב. נכון שפתחת פתח בחשיפה האישית, ועל זה נתונה לך הערכתי. זה יכול להוביל להתקפות, ואכן הוביל, כי ככה זה אנשים.
בשום אופן לא רמזתי שאתה חרא של בנאדם וחסר מודעות עצמית. אם כבר, יכולתי להזדהות כי גם זוגתי שאלה אותי שאלה דומה, ואולי ההבדל בינינו הוא שהיא לא קיבלה את התשובות שלי 🙂
(אבל די, היא שונאת שאני כותב עליה באינטרנטים)
אני כותב לך מתוך תהליך שאני עובר בעצמי, של חיבור הערכים הנאצלים להתנהגות היומיומית. אני לא יודע עם מי אתה רב ועל מה, אבל אולי ההערה העצמית הזאת שבה פתחת את הפוסט יכולה להיות פתח לדיון נפרד, שאולי יכול להיות רלוונטי במיוחד לבלוג הזה, על חיבור התיאוריה לפרקטיקה: מה זה אומר, למשל, "לחיות בתוך הקטסטרופה", מבחינת האתיקה היומיומית שבין אדם לחברו. איך מתבטא אקטיביזם ושאיפה לעולם טוב יותר ביחסים היומיומיים – מעבר לפוסטרים ולצעדות – עם השרברב התימני, המכולתניק המסורתי והדיג'יי הערבי? ואולי בוער מכל: מה המשמעות של מודעות חברתית בקרב "בעלי הפריבילגיות"?
השאלה אחרונה מתחברת להרבה תגובות עוינות יותר-או-פחות על "שנאה עצמית" שנכתבו לפוסט הזה ולאחרים. מה עושים עם ההבנה שהחיים הנוחים שלתוכם נולדתי התאפשרו על חשבון ניצול שיטתי ומתמשך של קבוצות אוכלוסיה שגורלן שפר פחות? (ולא, אני לא מדבר כרגע על הציונות; זה יותר עמוק וגלובלי מזה) האם ההבנה הזאת צריכה בהכרח להוביל לשנאה "עצמית" ולעקירה עצמית, להתכחשות לכל מה שמגדיר אותי ואת הפריבילגיות שלי?
אני חושב שלא. נראה לי שהרבה מאיתנו מסוגלים (או שואפים) לחמלה כלפי "האחר" או הזולת, אבל שוכחים לכלול את עצמנו בחמלה הזאת. חמלה, כלומר קבלה של הנסיבות שהביאו אותנו לאן שהביאו, בלי האשמות ובלי אשמות, מתוך נכונות להביט בעיניים פקוחות על מה שיש ולחשוב בפיכחון מה אפשר לעשות עם מה שיש, כדי שיהיה יותר טוב.
I'm rambling here. Sorry
18 בפברואר 2011 ב- 23:02
אם לא היה לך בלוג משלך הייתי מזמין אותך לכתוב על זה פוסט אורח. אבל אתה עדיין מוזמן
18 בפברואר 2011 ב- 23:47
תודה על ההזמנה, עופרי.
נראה לי שחלק גדול מהבלוג שלי הוא ניסיון לענות, או לדסקס את השאלות האלה.
"על שני צירים הבלוג הזה עומד:
1. המתח בין כוחן של האדוות [במיקרו] – כוח מוכח ועם זאת מוגבל ואיטי – ובין עוצמתו של הנחשול [במקרו].
2. המתח בין כוחה האינרטי של קארמה (הכל צפוי) ובין היכולת להתעורר ולהשתחרר מההתניות שלה (הרשות נתונה)."
(מתוך דף האודות הלא-קיים)
ואחרי שניצלתי את הפרצה ליח"צ פרוע, אם תנוח עלי המוזה ואצליח לתמצת את הרעיונות העיקריים ב-2000 מילה קוהרנטיות, אקבל את ההזמנה בשמחה.
19 בפברואר 2011 ב- 01:00
בכל מקרה מרמיט לגבי הבלוג: אני בהחלט לוקח לתשומת לבי את הביקורת שלך, אבל בד בבד אני מציע לך להתעלם לרגע מהסגנון, שהוא אולי לפעמים פרובוקטיווי, ולראות בו משהו די שונה ממה שאתה מייחס לו (ואני אומר את זה עכשיו ממש בלי כעס). אני מתכוון שלדעתי אנחנו דווקא ממש לא מתלהבים מקונפליקט, ממש לא שונאים כמעט אף אחד (אולי חוץ מאת הצבא), לא מתבצרים, ומשתדלים דווקא לגלות קליטות ופתיחות מאוד גדולה לגבי שינויים שעשויים לשנות גם אותנו. זה מתבטא בהרבה פוסטים כאן (בעניין אופציית ההתסאסלמות, התחרדות, הוצאת ההומוסקסואליות מחוץ לחוק ועוד) ותסתכל בפוסט השנה שפירסמתי עכשיו – הדברים די מוסברים שם.
אני מניח שאתה מנסח את הדברים באופן יותר "רוחני", אבל אישית אני לא מרגיש שיש הבדל מאוד גדול. אפשר גם לטעון שהקליטות הזאת היא רק היפותטית ותיאורטית, ובפועל אנחנו לא מוכנים לשום דבר שישנה את החיים שלנו. אולי. אני בכל מקרה משיב לכל מיני אנשים שאומרים לי למשל "אתה בעצם ריאקציונר" שזאת לא קללה עד כדי כך נוראה. האשימו אותי כבר בדברים חמורים מזה בחיים. וככה גם ימני וכו'.
באופן אישי אני מונע בדרך כלל מסקרנות וניסיון להבין את העיקרון ואת התוכן, את "הטקסט" של קבוצות שאמורות לאיים עליי – לא בתור ישות ריקה כמו "האחר" אלא כל אחת בנפרד. נראה לי שאם אתה מתעניין מספיק, בסופו של דבר זה לא יכול להיראות לך מאיים. כלומר: הטקסט שאתה קורא הופך בשלב מסוים להיות הטקסט שלך, אם אתה קורא אותו בעניין ובפתיחות מסוימת. אבל אולי זה נאיווי.
19 בפברואר 2011 ב- 01:06
מרמיט,
תודה על גילוי הלב. נראה שרב המשותף בינינו. גם זוגתי מאוד לא אוהבת חשיפה מכל סוג (כולל אפילו שקרוב משפחה מעלה תמונה שלה לפייסבוק).
וגם אני חווה את הקושי הקשור לחיי היומיום לעומת ה"תמונה הגדולה". נטייה לריב מן הסתם מתבטאת גם בדברים אחרים.
אבל לפעמים לא, ולפעמים ההיפך קורה. בשנים האחרונות אני בחו"ל (במקום בו – אגב – התרנגוליות הישראלית הבלתי-נמנעת שלי בולטת כמו איזה קוץ). אבל ב-2001-2 בתקופה בה הייתי עוד בארץ ופעיל בטירוף, כמעט משרה שנייה, פתאום התחלתי להירגע בכביש. אחרי שנים שהייתי מנהל מלחמות נתיבים עם נהגים-אויבים רשעים, פתאום כבר לא התעצבנתי כשחותכים אותי ולא נלחצתי אם הפקק ארוך מדי. ואפילו לא התרגשתי מן השטויות של השכנים החצי-עבריינים שלי. זה כבר לא היה חשוב.
19 בפברואר 2011 ב- 09:38 |
אסף,
לא טענתי שאתה "חרא של בנ-אדם" כדבריך, ובוודאי שבוודאי אינני מלהט מילים "בטיעונים מילוליים חסרי תוכן". הטענה הארוכה שלך לגבי הכיבוש והמאבק בו היא זכותך הליגטימית. *אבל* מכאן ועד נעימות פסאדו-דתיות, אמונה עיוורת לחלוטין שמדינת ישראל *תמיד* שוגה בהכל, והפלסטינים צודקים, או אפילו ההתימרות השמאלנית רדיקלית הטיפוסית לדעת מה טוב לפלסטינים (יותר לעיתים ממנהיגיהם הם), ויותר מהכל האוטומטאזציה בתגובה, היא הבעיה ולא התפיסה שלך. אל תשכח גם שבכיכר המצרית ישנם בעלי אינטרסים שונים ומגוונים, וגם אם מי שהבילו בתחילה את המהפכה היה הקו החילוני בוודאי שהתנועות האיסלמיות היו שם ויהיו שם, ואפילו בין התנועות החילוניות אין הסכמה מוחלטת, ככה זה, המציאות היא עניין מורכב – מה לעשות.
גם ההשתפכות למעלה, כאילו ביקרתי את התפיסה שלך על הכיבוש בעוד אני מבקר רק את התפיסה שלך לגבי התפיסה שלך כמוצדקת אוטומטית ותמידית, ולכן דברי ההסבר שלך מדוע ישראל שוגה ואשמה מגוחכים ואוטמאטיים כמו שאמרתי וברורים אפילו מראש, כי, אכן כן, יש לי אייקיו קצת יותר מזה של נמלה ואני גר בארץ הזאת מספיק זמן.
תזכור – כל מה שאני מבקש שתמיד תעצור לחשוב קודם, אל תניח שהכל נכון. למשל, צה"ל משקר לך? כן ובגדול! אבל גם הפלסטינים משקרים לך ובגדול. משקרים זו לפעמים מילה פחות נכונה כשדנים בפוסט מודרניזם, אולי נאמר, יש להם האינטרסים שלהם. לא אל תתחיל עם דוגמאות היסטוריות (ויש מספיק לכאן ולכאן), אתה מבין בדיוק מה אני אומר, אתה פשוט מפחד להודות בכך, אולי המודרנה הזאת, ה-"אונברסלית והנצחית" שלך תתערר קצת.
19 בפברואר 2011 ב- 20:23 |
פוסט-מודרניסט,
אתה ממשיך להדגים כאן בגוף ראשון את הפוסט-מודרניזם בגירסתו השטחית וההרסנית.
זו הגירסה שמכחישה את המציאות האמפירית, טוענת שהכל מוסכמות ותרגילים חברתיים ומנטליים, ובעצם מקדשת את הסטטוס-קוו של תרבות הצריכה האנוכית והופכת אותו למרכז היקום, לעומתו נמדד הכל.
מתוך נקודת מבט זו, גם מסקנתו של גלילאו בשנת 1600 שהארץ מקיפה את השמש ולא להיפך, והחלטתו להפיץ ידיעה זו, היתה "אמונה פסאודו-דתית" מסוכנת – ולכן מן הסתם נכון עשתה הכנסייה שהתערבה והחזירה לו למצב של התלבטות בריאה. אחרי הכל, ממילא הידיעה שלו אודות מערכת השמש, בראייה של 400 שנה לאחור, היתה די בלתי-מדויקת. מנקודת מבט פוסט-מודרניסטית עצלנית שאתה מדגים כל-כך יפה, ההבדל בין טעויותיו של גלילאו לגבי מערכת השמש, לבין טעויותיה של הכנסייה דאז, הוא זניח. ממילא כולנו טועים.
למזלנו, אנחנו כיהודים ישראלים המסרבים להתעלם מטבעה של מדינתנו כמדינת כיבוש, לא צפויים לתלישת ציפורניים בזמן הקרוב. בכל זאת, כמעט כולנו חשופים במידה כזו או אחרת להתעללות חברתית-נפשית מתמשכת. התעללות שנותנת את אותותיה ותורמת לייאוש אישי וקולקטיבי.
כל מה שניסיתי בבשורה מס' 3 הוא לעודד את החבר'ה, להזכיר להם שלמרות הכל אנחנו צודקים, ושאכן הארץ מקיפה את השמש.
תודה רבה על שעזרת להבהיר, למה החיזוק הנפשי הדי נדיר הזה כל-כך נחוץ.
19 בפברואר 2011 ב- 11:20 |
תודה אסף. תמיד אפשר להתפתות לפסוח בין הסעיפים ולאבד את הבטחון באמונותך, במיוחד כשכולם מזכירים לך השכם והערב כמה שדעותייך דפוקות ולא מחוברות למציאות. הפוסט שלך הדגים יפה כיצד אפשר, וצריך, לעגן את תפיסות הצדק בדברים שקורים סביבנו, והם תמיד בסופו של דבר יאוששו את האמת הפשוטה והיא: שעושק לא יכול לעמוד לאורך זמן.
19 בפברואר 2011 ב- 11:38 |
יוסי,
"תמיד אפשר להתפתות לפסוח בין הסעיפים ולאבד את הבטחון באמונותך" –
הנה חוסר ההבנה שלך, וזה הטיעון שלי. אם אתה רוצה "להתחזק" באמונה שלך אתה מחזיק טיעון דתי. בעיני "אפשר, וצריך, לעגן את תפיסות הצדק בדברים שקורים סביבנו" כל פעם מחדש, לא במסגרת של "אמונה" אלא בחינה חוזרת ונשנית, בודקת ומהרהרת, לא כמשהו "נצחי" או א"אונברסלי" אלא משהו מקומי וזמני לחלוטין, כל מקרה לגופו, תחת בירור וחשיבה, לא אוטמטיות, לא בחירה מראש אלא כבירור נקודתי אמיץ ופתוח, ומתוך ביקורת עצמית. זה בפירוש לא אומר, ואינני טוען זאת, שהניתוחים של אסף אינם צודקים (לפחות בחלקם, לפחות מקומית וזמנית), אבל יש להגיע אליהם כל הזמן מתוך ברירה ובחינה ולא מתוך "אמונה", יש להמשיך ולבחור בערכים ( אם הם עדיין נכונים, וגם לשנות שצריך), מתוך המצב הקבוע של "לפסוח בין הסעיפים". את תחושת ה"ביטחון בדרך" יש ליצור מתוך התנועה הזאת.
19 בפברואר 2011 ב- 12:06 |
פ"מ,
ההערכה שלי לפוסט של אסף באה במיוחד ממקום של חוסר-בטחון אישי ופסיחה על הסעיפים, בדיוק בגלל הצורך האובססיבי לאסוף נתונים ולהעריך מחדש בבוקרו ובערבו של כל יום. הוסף לכך חיבוטים אינסופיים לגבי מה אני אמור לעשות כפרט בכל הסיפור הזה,במיוחד שאני גולה שלא צריך לאכול את הדייסות שהוא מבשל, והנה קבלת שיתוק מוחלט.
אני בטוח שאסף מבין את הצורך לבחון את דעותיו למול המציאות על בסיס קבוע אבל יחד עם זאת יש פיל שיושב בחדר שהוא מסרב להתעלם ממנו. כנראה שהוא קיבל את ההמלצה של רייגן (הדתי המשיחי) שקיבל אותה מלי אייקוקה, לקבל החלטות ברגע שאתה מעריך שיש לך 80% של האינפורמציה הרלוונטית–במקרה שלנו ה-80% הוא שלטון האפרטהייד ו*כל* מה שיכול להשתנות במרחב הוא בשוליים של ה-80% האלו.
19 בפברואר 2011 ב- 20:03
תודה יוסי שעזרת להבהיר את כוונותי.
רק אשמח אם תשתדל בפעם הבאה להביא כסימוכין דמויות קצת אחרות מרייגן ואיאקוקה 🙂
19 בפברואר 2011 ב- 17:27 |
הכל יפה וצודק ונכון. אבל גם השמאל צריך לבדוק את עצמו ולראות אם אין טעם קל לאיזשהם שינויים פה ושם. אפשרות גיוס פעילים נתקל במבנים ארגוניים רופפים בשם האידאולוגיה האנטי היררכית הצודקת(תמיד?) דרכי פעולה נכונות וצודקות אך קלסיות שהגיע הזמן להתאימן לימים אלו, מערך הסברה לא קיים, חוסר מוכנות ל'דבר עם העם', מין סגירות קצת אליטיסטית שמשאירה את השמאל מדבר עם עצמו בעיקר ובנוסף משסע את עצמו ללא הרף באותה צביעות שגם היא מרחיקה ממנו פעילים פוטנציאלים.
– בשמאל אין מנהיגים ואין גיבורים, זה אסור. שוב- האידיאולוגיה. אני מאמינה שאידאולוגיה לא יכולה להיות הדרך בכל תקופה ובכל מצב. התאמה של אידאולוגיה למצב ולמציאות (החברתית-פוליטית-תרבותית) ללא הנוקשות הזאת המתכסה במילים יפות, היא הכיוון אם שינוי הוא השאיפה.
19 בפברואר 2011 ב- 20:07 |
גלה,
מסכים איתך.
אם תקראי שוב את הפוסט תראי שבשורה מס' 2 היא בעצם דירבון לבחינה של דרכי המאבק, ולמציאת דרכים אפקטיביות להתחבר עם ציבורים רחבים יותר.
ואגב כפי שמגיב אחד למעלה ציין, כבר עכשיו ה"שמאל הרדיקלי" עושה עבודה הרבה יותר טובה בשיתופי פעולה בין אוכלוסיות שונות, מאשר ה"שמאל המתון" שבוחריו ברחו לבלי-שוב לזרועות "קדימה", בדיוק ברגע שמרוקאי משדרות – רחמנא ליצלן – נבחר באופן זמני להנהיג את המחנה.
בכל מקרה, אני מציע להיזהר מעצת חושי המוטעית וההרסנית, כאילו על מנת לחבור לאחרים השמאל צריך לוותר על המהות שלו ולדלל או להסתיר את הביקורת שלו על הכיבוש.
במזרח התיכון בעיקר, אתה לא מרוויח כבוד דרך התרפסות והתכחשות לעצמך.