לפני קצת יותר משבוע כתב כאן יהושע סימון בהתייחסות לתערוכה איראן, שבעידן הנוכחי שבו הזירה הפוליטית הפכה לבדיחה, "יותר ויותר הצעות פוליטיות ממשיות מוצאות מקלט באקדמיה ובעולם האמנות". היו מי שפירשו את טענתו של סימון כשעשוע אינטלקטואלי, ואולי כקריאה חסרת אחריות לפוליטיזציה של האמנות. פרשת שירו האנטי-ישראלי של הסופר חתן פרס נובל גינתר גראס, "מה שחייב להיאמר", מוכיחה שוב שהאמת הפוליטית יכולה להיאמר היום כמעט רק בתוך הספירה האמנותית.
הבוקר, במאמר ב"הארץ", טוען תום שגב ששירו של גראס הוא לא אנטישמי וגם לא אנטי-ישראלי, אלא פשוט "פאתטי". כרגיל במצבים כאלה, הוא מוצא לנכון לבקר את גראס על האיכות הספרותית של שירו, וממליץ לו לחזור לכתוב רומאנים. זאת דרך פשוטה למדי להגחיך טענה – להגיד שאין בה שום דבר חדש, ושהיא לא יותר מפליטת קולמוס של סופר דמנטי. אבל בעובדה שבכיר האינטלקטואלים הגרמנים תוקף את יחסה המתרפס של גרמניה כלפי הביריונות הישראלית יש הרבה מאוד חדש. כאחרון הפרשנים הביטחוניים, שגב ממליץ לגראס לשתוק, כי "כמו רוב קוראי העיתונים בעולם – אין לו שמץ של מושג על מה מדובר". לשיטתו, רק למאיר דגן ולמומחי המודיעין הישראלים מותר לדבר על המלחמה האפוקליפטית שעומדת בפתח.
נראה לי כמעט מיותר לציין שגראס צודק לגמרי, ברוב מוחלט של הטענות המושמעות בשירו, ובפרט בנוגע לקשר השתיקה בדבר מדיניות אספקת צוללות הגרעין של גרמניה לישראל. ככל שהאיום לתקוף את איראן נעשה מוחשי יותר, האספקה הפראית של צוללות גרעיניות מקיל לחיפה נראית יותר ויותר מופרעת. מי שרוצה לקרוא על צי הצוללות הגרעיניות של ישראל יכול למצוא לא מעט מידע כאן. אבל מאז שהועלה הטקסט הזה, המצב רק מחמיר. גרמניה של מרקל מצויה בריצת-אמוק (מושג חביב על הגרמנים) להעצמת יכולתה של ישראל להשמיד חלקים ניכרים מהעולם. כדאי להזכיר את הדברים שאמר עוזי ארד בריאיון ב-2009, שנוגעים לצוללות האלה באופן ישיר –
"… אם אתה רוצה שלא כל מלחמה גרעינית תסלים לגוג ומגוג אתה חייב לחשוב על הדברים הללו. ובנקודה מסוימת קורה לך מה שקורה לשנינו עכשיו. אנחנו חוצים את הקו מהעולם השפוי לעולם החצי הזוי של הבלתי ניתן לחשיבה. אבל כשהמצב הוא מצב גרעיני אתה חייב לעשות זאת. אם לא תעשה זאת ואם לא תחשוב על הבלתי ניתן לחשיבה – אתה אבוד […]. לכאורה, מה הטעם בכך. מדוע לממש את האיום על האויב אחרי שההרתעה כשלה. אבל על פי דרור צריך לוודא שההרתעה תפעל, גם אם אתה עצמך הושמדת. הוא רואה בכך תרומה לתיקון עולם. כשאנחנו אומרים לא עוד יש בכך שלושה ציוויים: לא עוד יפילו בנו המונים, לא עוד נהיה חסרי מגן, לא עוד מי שיפגע בנו לא ייענש. במצב גרעיני, הציווי הראשון לא מובטח לנו. אויבנו עלולים להרוג בנו רבים. אבל עלינו להבטיח ששני הציוויים האחרים יתקיימו. לכך התכוון שמעון פרס כשאמר שאם איראן מאיימת להשמיד את ישראל, גם את איראן יש להרוס".
שר הביטחון הגרמני פגש לאחרונה את ברק ואמר שאחרי הפגישה "הוא נעשה מודאג יותר" – התבטאות נדירה בקנה מידה דיפלומטי, במיוחד כשמדובר ביחסי גרמניה-ישראל. ובכל זאת, הצוללת הגרעינית השישית כבר בדרך לחופינו. יש כאן, אם כן, ברית מאוד בלתי-קדושה בין מדינה המתאוששת עדיין מסימפטומים של מופרעות, למדינה הנעשית מופרעת יותר ויותר. כידוע, השיפוטים של גרמנים בנוגע לישראל נוטים לקרוס לכדי פסיכוזה. רק גרמנים יכולים להגיד בימינו אלה משפט כמו: "אני אנטי-לאומי ושונא כל דגל, חוץ מדגל ישראל, כי ישראל היא התשובה לפאשיזם". לכן, גם גרמנים פיקחים נעשים מבולבלים לגמרי כשמדובר על ישראל.
אנשי שמאל ישראלים, בפרט אלה המצויים על ציר תל אביב-ברלין, חייבים לדעתי לעמוד לצדו של גראס ולהגן עליו מפני מתקפת הצביעות וה-Schwärmerei של גרמנים פילו-ישראליים מגלגלי עיניים לשמיים. בד בבד, יש לשמור על המומנטום, להשאיר את נושא ה- U-Boot על סדר היום ולהרחיב את הדיון הציבורי בנושא בגרמניה ובישראל. בכל הזדמנות של מפגשים תרבותיים, אקדמיים או מיניים בין גרמניה לישראל, חובה לדעתי להגיד לגרמנים באופן ברור: "תפסיקו למכור לברק ולליברמן צוללות להשמדת העולם! אתם לא מפצים בזה על שום עוול היסטורי, אלא מזרזים את התרחשותו של עוול אחר".
תגידו את זה ל-Linke, ותגידו את זה ל- Rechte. תגידו את זה לכולם. זה בדיוק סוג המאבקים שבו לקול הישראלי עשויה להיות אפקטיביות – הרבה יותר מחרם טוטאלי על ישראל, שהוא בעיניי ממש לא ריאלי ואפילו לא רצוי כשמדובר על גרמניה.
אגב, זה נכון גם לגבי ארה"ב. שלשום פירסם ראובן פדהצור נתונים מדהימים, על פיהם ארה"ב העבירה לישראל במשך השנים סיוע של 431 מיליארד שקל – סכום גדול יותר מזה שקיבלו 15 מדינות באירופה במסגרת תוכנית מרשל. יש מי שמנסים לשכנע את האמריקאים להחרים את ישראל – מבחינה צרכנית, אקדמית ותרבותית. נחמד מאוד לדבר בלי סוף על Pinkwashing – גם אני חושב לפעמים שגל אוחובסקי הוא נושא גורלי מבחינה אסטרטגית. אבל זה ילדותי.
הקריאה לחרם אמריקאי על ישראל הוא לדעתי פרויקט חסר סיכוי, ובמידה מסוימת אפילו לא אחראי, כיוון שהאמריקאים (יהודים ונוצרים) יצרו את הבעיה שנקראת ישראל העכשווית, ואין סיבה שרדיקלים יהודים בחוף המערבי ישתו מיץ אננס ורק אנחנו ה-Ostjuden נישא עכשיו בתוצאות. האמריקאים, יותר מכל גורם אחר, אחראים לקטסטרופה שנקראת ישראל 2012, ועכשיו כבר אין סיבה שהם ימשכו את ידיהם בהצטדקות. בקיצור, אין שום סיבה שאמריקאים יחרימו אותי – אולי להיפך. לא בגלל מה שהם עושים בעיראק, אלא בגלל מה שהם עושים בישראל.
במקום זה, למה לא לנהל קמפיין ממוקד יותר להפסקה, או לפחות הפחתה מאסיווית, של הסיוע הצבאי לישראל? בעידן של גירעון תקציבי, קמפיין כזה יכול גם להתחבר לכוחות פוליטיים ממשיים באמריקה.
זה נחמד להשתעשע בהרהורים מטאפיזיים על עולם ללא ישראל – בעיקר כשאתה לא בישראל. אבל כל זה מסמן הכרעה טוטאלית, גורלית, שאפילו שמאלנים עומדים מולה נבוכים. התוצאה עשויה להיות דווקא שיתוק של הקמפיין נגד המיליטריזם הישראלי.
מה דעתכם להתחיל במשהו פשוט יותר, כמו "חיפה ללא צוללות"?
ולסיום: לחיי גינתר גראס! יוחזרו הצוללות לגרמניה!
[הדימויים מתוך הסרט "תוף הפח", פולקר שלנדורף 1979]
תגים: bds, איראן, גינתר גראס, גרמניה, השמאל הגרמני, התערוכה איראן, יהושע סימון, יחסי גרמניה ישראל, מתקפה באיראן, צוללות גרעיניות, תוף הפח
ארץ האמורי 
5 באפריל 2012 ב- 11:49 |
בצדק הוסיף מחבר הפוסט , תמונות מתוך הסרט "תוף הפח"' שהיה הרבה יותר מוצלח מהספר שגראס כתב (נדמה לי שקראתי את כל הספרים שלו).
יש משהו ממריד ומקומם בחייל נאצי לשעבר , שמחליט להטיף מוסר ליהודים , או להטיף למי שנמצא בשיתוף פעולה בטחוני עם מדינת היהודים.
אפשר לנסח את הפוסט מחדש בצורה כזו "לפני עשרות שנים , כתב גינטאר גראס כתב ספר ,שעליו מתבסס הסרט המצויין "תוף הפח". מאז עבר המון המון זמן וגראס איבד את מעט הצלילות שהייתה לו וכיום הוא עוד סופר לשעבר בחשכת גיל הבלות שמלמולים היסטריים שלו מתפרסמים שלא בצדק , בזכות שרידים של זוהר אבוד.
גראס יכול להיות דוגמא חינוכית טובה לכך שהצלחה ספרותית נושנה, אינה ערובה לשיבה טובה או לצלילות דעת ואחרי שחזינו בנפילתו , אפשר וגם רצוי להמשיך הלאה.
5 באפריל 2012 ב- 12:16 |
ואו כל הכבוד דרול, קראת את על הספרים שלו (או ככה לפחות נדמה לך). אתה כזה מבריק ומשכיל, הפנמת אל תוכך את כל תרבות המערב, ובכל זאת בחרת להיות יהודי מאמין, זה מוכיח שכל מה שאתה כותב נכון, במיוחד כשאתה גזעני.
5 באפריל 2012 ב- 13:49
מי שיודע היסטוריה , זוכר שהגזענות הומצאה בתחילת המאה ה19 ונחשבה אז לסתם תיאוריה קנטרנית , שבקושי רב ניתן היה לכנות אותה כזרם פילוסופי אני הגליאני (למרות שבגילגוליה המאוחרים , היא הפכה להיות הגליאנית מאוד)
בכל , אופן , באותה תקופה איש לא עשה ממנה עניין .
הסיבה שהיא הפכה למין מכשיר דמגוגי נמוך מצח , לא קשורה לתיאוריה הגזענית , שלא תמיד נמצאו לה ביסוסים אמפיריים חד משמעיים , אלא לפרקטיקה הגזענית.
מה הכוונה?
בגלל שגינטר גראס וחבריו הצטרפו לאס אס והרגו עשרות מיליונים , בשם הגזענות , הפכה המילה לכינוי גנאי , בעיקר אצל אנשים בעלי יכולת לקסיקונית מוגבלת.
השאלה האמיתית שצריכה להשאל כאן , לדעתי , היא האם גינטאר גראס וחבריו לאס אס , רצחו את אותם המיליונים בשם הגזענות או בגללה?
לשאלה הזו ,אני לא חושב שישנה תשובה חד משמעית אצל ההיסטריונים. אם אני זוכר נכון , הספר "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי" די חולק על הטענה הזו.
מה גם שאין מנגנונים היסטוריים מקבילים , שיכולים להוכיח אותה.
8 באפריל 2012 ב- 14:38
להוכיח סיבתיות היסטורית ויחסים בין אידיאולוגיה לפרקסיס זה דבר די מסובך. אפשר גם לומר שהנאצים לא רצחו בשם הנאציזם. אבל שיהיה. בוא נשאל שאלה אחרת, ואשמח אם תענה בישירות: למה אתה חושב שגזענות היא תיאוריה נכונה – מלבד העובדה שהיא לא פוליטיקלי קורקט – או, אם אתה מעדיף, במה התיאוריה הזאת מקדמת אותנו?
8 באפריל 2012 ב- 21:08
הגזענות הקלאסית של ואגנר ודה גבינו , בוודאי שאינה נכונה. היא גם הוכחה כמוטעית בהרבה מאוד ניסיונות ממשיים, כולל אפילו כאן בארץ.
הדוגמא הקלאסית להפרכה שלה , היא אותם תינוקות אבורג'ינים שנחטפו על ידי ממשלת אוסטרליה וחולקו למשפחות אירופאיות עקרות. אותם ילדים , לא רק שגדלו והגיעו להישגים אירופאיים מבחינה מדעית ולימודית , אלא גם הטמיעו את אותן התנהגויות מוסריות ונפשיות של הוריהם המאמצים , את הארכיטיפים שלהם, אם תרצה.
כל זה נכון לגבי תינוקות רכים שהם טאבולה ראסה , אבל ברגע שאדם כבר גדל בחברה , אזי הוא מעוצב באמצעות הארכיטיפים שלח החברה הזו , ואז אותו אדם אינו יכול להחשב כבר כמין אינדבדואל תיאורטי , שלפניו פרושים מרחבי בחירה בלתי מוגבלים , אלא דינו להשפט כתוצר של ציוויליזציה מסויימת , שאותה צריך וראוי לדרג ולהחשיב לפי הערכים המקובלים בה.
לכן , למרות שאין גזענות "גנטית" , יש דרכים לשפוט ולהתייעחס לבהני אדם בהיותם תוצרים של ציווילזציות והתיחסות כזו בהחלט יכולה לקדם או לדרדר , זה מובן מאליו.
7 באפריל 2012 ב- 17:10 |
"באותה תקופה איש לא עשה ממנה עניין"
חוץ מההשכלה האירופית שהבינה שלטמטום יש השלכות שראוי לא להתעלם מהן, ועוד לפני עליית הנאצים.
"בגלל שגינטר גראס וחבריו הצטרפו לאס אס והרגו עשרות מיליונים , בשם הגזענות , הפכה המילה לכינוי גנאי , בעיקר אצל אנשים בעלי יכולת לקסיקונית מוגבלת."
גראס גוייס בגיל 17, מספר חודשים לפני תום המלחמה, כעוזר תותחן בטנק. עשרות מליונים עלק. אכן מוגבל.
"השאלה האמיתית שצריכה להשאל כאן , לדעתי , היא האם גינטאר גראס וחבריו לאס אס , רצחו את אותם המיליונים בשם הגזענות או בגללה?"
היא בוודאי מאפשרת…
"מה גם שאין מנגנונים היסטוריים מקבילים , שיכולים להוכיח אותה."
יש. קמבודיה של פול פוט, למשל.
7 באפריל 2012 ב- 22:13
אני בספק רב , אם אכן גראס הצטרף לוואפן אס אס, כפי שטען לפני שש שנים. אולי אותה "התנצלות" שלו מלפני שש שנים , היא תרגיל ליצירת כותרות , בדיוק כמו השיר הנוכחי.
לגבי משטר האימים של המפלגה הקומוניסטית הקמבודית , אין ספק שביצע מעשי זוועה , אבל בשום אופן לא התהדר במשנה גזענית מובהקת , מה שרק מחזק את הטענה שלי , כי הגזענות שימשה את הנאצים רק בתור תירוץ.
5 באפריל 2012 ב- 12:00 |
לצערי, אצטלת המוסר וההגנה על חיי אדם (במקרה זה חיי האירנים) בה נעטפים כותבים רבים באתר זה לא קיימת עבורם במקרים אחרים כשמשהו אינו תואם את השקפת עולמם הפוליטית. חייהם של הסורים הנטבחים על ידי מנהיגם או חייהם של תושבי ישראל המאויימים כל ידי מנהיגי אירן (כן, למרות שגם הערבים ייפגעו) אינם חשובים מספיק לרוב כותבי המסות הכל כך מוסריות האלו ואשר רוממות ערכי החיים, הצדק והמוסר בקולמוסם.
השתיקה הרועמת במקרים שהזכרתי מטילה ספק במה שעומד באמת מאחורי הכותבים ומצביעה על צביעות וחד צדדיות. והדבר בולט בעליל עם ציוצי המקהלה המתלהמת כל פעם שאיזה אינטלקטואל ומומחה להיסטוריה מטעם עצמו מצטרף ללהקת יפי הנפש ובוחר לו צד.
על האדון גראס איני מתפלא, את האנטישמיות ספג עם חלב אימו. אבל אתם, הכותבים מלאי השנאה, מאיפה אתם הבאתם את זה.
אגב, אופתע מאד אם מכתבי זה יתפרסם…
5 באפריל 2012 ב- 16:48 |
שמת בול?
5 באפריל 2012 ב- 16:55
: )
5 באפריל 2012 ב- 22:17 |
לך הם חשובים, החיים הללו?
8 באפריל 2012 ב- 01:39
איך יכולים החיים האלו להיות חשובים עבורי? הרי לתפיסתך "דרווני", מאחר ואיני שמאלן, הרי אני נטול ערכים לחלוטין וחיי אדם אינם חשובים בעיני. נכון? הרגישות והחמלה נתונים כידוע רק לשכמותך, ומי אני, שאיני חושב כמוך, שאתיימר בכלל להיות אנושי? חג שמח.
9 באפריל 2012 ב- 09:56 |
ועל שנאה עצמית לא שמעת? גינתר גראס מצייר בפואמה שלו את ישראל כמעצמה גרעינית שמתכננת להשמיד את איראן ומסכנת את העולם. אגב, הוא מעולם לא כתב פואמות על שפיכות הדמים בסוריה, על אפגניסטן, על צ'צ'ניה או רציחות בקונגו. הוא מתעניין (חלילה לא מתוך אנטישמיות) בעיקר בפוטנציאל הרצחני, הקטלגני של מדינת היהודים.
גינתר גראס אגב, יודע כל יקה בן 70 (כמו אבא שלי למשל) מאז ומתמיד היה אנטישמי רדוף במיוחד, עובדה ידועה היא. אל תשלו את עצמך, בשעה שאתם מסתלבטים לכם בברלין שמי שתומך בו לא עושה זאת מתוך אנטישמיות ובורות. תמשיכו בשנאה העצמית שלכם, גינתר גראס היה אומר שזה מאד יהודי מצדכם….
5 באפריל 2012 ב- 12:04 |
עובדים על זה כאן (ברלין)
הבעייתיות עם גינטר גראס אינה רק ביחס לישראל אלא במכלול שלם של דברים שהוא מייצג – בעיקר כל העיסוק שלו בזהות גרמנית שאף הוא טאבו גדול ומפחיד.
אנחנו אכן חושבים איך להרים את הכפפה בלי להתאבד פוליטית ולהיות מזוהים איתו ועם מה שהוא מייצג…
מה שכן, הוא עשה לנו כבר טובה גדולה בכך שהכניס את האישו של אספקת הנשק לישראל, או אם תרצו-'מחויבותה של גרמניה לבטחונה של ישראל', הישר לכותרות הראשיות.
ואתה צודק, חייבים לחשוב בגדול ובמושגים של פירוז כל האיזור מגרעין, של נטרול המיליטריזם הישראלי וכו' רק צריך לעשות את זה חכם.
5 באפריל 2012 ב- 12:05 |
תרגום נפלא, באדיבות הקפיטליזם האמריקאי-יהודי
Why I am silent, silent about too long,
what is obvious and in simulations
was practiced, as at the end of survivor
We are footnotes at best.
It is alleged that on the first strike,
of the subjugated by bullies
organized and directed rejoicing
could wipe out people of Iran,
because in the sphere of construction
a bomb is suspected.
But why do I say to myself,
that other country to call by name,
In the years since – though secret –
a growing nuclear capabilities available
but out of control, because no test
accessible?
The general concealment of this fact,
which my silence has subordinated
I feel as burdensome lie
and is forced, the penalty in view,
when it is ignored;
the verdict of "antisemitism" is familiar.
But now, because in my country,
from the very own crime
who are without comparison,
Time to time will be sought and taken to task,
turn and purely commercial basis, albeit
with nimble lip declared as restitution,
another U-boat to Israel
be delivered to the specialty
in it, everything is devastating warheads
there may be direct, where the existence
a single atomic bomb is unproven,
wants to be but as a fear of evidentiary value,
I say what needs to be said.
But why I kept quiet until now?
As I said, my background,
which is never subject to tilgendem flaw
forbid this as a fact distinct truth
the land of Israel, whom I am connected
and wants to stay, be expected.
Why do I say now only
aged and last ink:
The nuclear-armed Israel at risk
the already fragile world peace?
Because it must be said
what tomorrow might be too late;
also because we – as a German loaded enough –
Suppliers could be a crime
that is predictable, which is why our complicity
none of the usual excuses
would pay off.
And yes, I hold not more,
because I was the hypocrisy of the West
'm tired, also is to be hoped
There may be many free of silence
the cause of the apparent danger
to renounce violence and call on
also insist
that unrestricted and permanent control
of Israel's nuclear potential
and the Iranian nuclear facilities
by an international body
is approved by the governments of both countries.
Only then is all, the Israelis and Palestinians
more, all people working in this
region occupied by the delusion
live close to enemies close
and ultimately to help us.
5 באפריל 2012 ב- 12:51 |
כן, לקול ישראלי עשויה אולי, אולי להיות אפקטיביות. אני מקשר לטקסט שלי בפייסבוק:
http://www.facebook.com/#!/notes/avner-ofrath/er-hats-nicht-verdient/305050849565477
5 באפריל 2012 ב- 13:43 |
אבנר,
אפשר בבקשה לכתוב כאן או באתר שלך?
אין לי קשר לפייסבוק, כמו אחרים…
5 באפריל 2012 ב- 14:02
אני ברצון אשבץ את הטקסט כאן כתגובה – אם עורכי האתר לא מתנגדים.
5 באפריל 2012 ב- 14:13
בכיף!
5 באפריל 2012 ב- 17:55
הנה תרגום של הטקסט שפרסמתי בפייסבוק. כדאי רק לזכור שהוא נתכב בגרמנית לעיניים גרמניות, וההדגשים שלו בהתאם:
זה באמת יפה. גינתר גראס הזקן כותב שיר – מבחינה ספרותית ללא ספק די בינוני – ומגנה את המדיניות הישראלית. ובבת אחת, כמו בהתניה פבלובית, צצים מיני עיתונאים ופוליטיקאים ומכנים אותו אנטישמי.
יש רק בעיה קטנה, והיא שגראס לא אמר כלום, אבל ממש כלום, על היהודים, אפילו לא על הישראלים. אז מנסים בהרבה מאמץ ומעט יכולת טיעון למצוא את האנטישמיות איכשהו, איפשהו בין השורות; או אומרים בפשטות שלגראס הייתה מאז ומתמיד "בעיה עם היהודים".
יכול להיות. "בעיה עם היהודים" יש לדי הרבה אנשים בגרמניה. רק שגראס, בניגוד לדי הרבה אנשים בגרמניה, מנסה באופן עקבי מזה חמישים שנה ויותר להתמודד עם הבעיה הזו. גראס הוא בין אלה שיש להודות להם על כך שהיום בגרמניה חושבים, כותבים ומתווכחים על העבר הנאצי. תזכורת היסטורית קצרה:
כש"תוף הפח" ראה אור ב- 1959 – ספר שמתאר בין היתר את מאורעות ליל הבדולח בדנציג ושחלקו האחרון מתרחש לא בדנציג ולא בחזית, אלא בדיסלדורף שבמערב גרמניה של אחרי המלחמה – אז עוד נהגו לדבר בגרמניה על 1945 כעל "שעת האפס". קונרד אדנאוור עוד היה קנצלר וכבר דרש בפרלמנט להפסיק כבר עם טירוף הדה-נאציפיקציה הזה.
כשגראס ביקר בישראל בתחילת שנות השבעים וראיין את בני ובנות קהילת דנציג החרבה, כשכתב על כך בספר "יומנו של שבלול", אז כבר היה לרפובליקה הפדרלית הגרמנית נאצי-לשעבר ברשימת הקנצלרים שלה. התמחויות וחופשות בישראל היו רחוקות מלהיות "קול" כמו היום, ועל פיוס היסטורי וקורסים לעברית בקושי שמעו.
אלה היו ניסיונות ראשוניים להתמודד עם העבר הנאצי. אבל בינתיים האליטות של גרמניה מצאו דרך קלה יותר: הן נשבעות שלוש פעמים ביום בשם התמיכה בישראל, שולחות נשק ומזמינות את ממשלת ישראל האולטרה-לאומנית לישיבה משותפת בברלין. הלאה הבחינה העצמית והדיון על המשכיות היסטורית בין אז להיום, על גזענות כיום בגרמניה, רק שוב ושוב ביטחון ישראל, הזכויות של ישראל, הדאגות של ישראל.
האין זה נפלא? ערוץ טלוויזיה ממלכתי מפיק סדרה על משפחת התעשיינים קרופ – מגדולי משתפי הפעולה עם הנאצים (!) אנשים נוסעים עדיין בפולקסוואגן (!), שרים בלי בעיות את ההמנון הגרמני הנושן Deutschland über Alles (!) ואז נשבעים בשם "המסורת היהודית-נוצרית" של גרמניה (?!). כן, גראס הסתיר במשך שנים את העובדה שבסוף מלחמת העולם השנייה שירת באס.אס.. בכך הוא מגלם בביוגרפיה הפרטית שלו את ההיסטוריה של הרפובליקה הפדרלית הגרמנית כולה. אבל גראס, שלפתע מאשימים אותו בקלות כזו באנטישמיות, הוא בודאי לא האיש בגרמניה שבאמת הרוויח את התגית הזו.
5 באפריל 2012 ב- 17:57
אני מקווה שאתה יכול לקרוא את זה, כי זה באמת יסביר לך למה כמה דברים:
http://www.faz.net/aktuell/feuilleton/eine-erlaeuterung-was-grass-uns-sagen-will-11708120.html
5 באפריל 2012 ב- 13:19 |
המאמר של תום שגב שכנע אותי יותר.
5 באפריל 2012 ב- 13:46 |
"הקריאה לחרם אמריקאי על ישראל הוא לדעתי פרויקט חסר סיכוי, ובמידה מסוימת אפילו לא אחראי, כיוון שהאמריקאים (יהודים ונוצרים) יצרו את הבעיה שנקראת ישראל העכשווית, ואין סיבה שרדיקלים יהודים בחוף המערבי ישתו מיץ אננס ורק אנחנו ה-Ostjuden נישא עכשיו בתוצאות."
יפה. הטיעון הזה לבדו שווה פוסט.
5 באפריל 2012 ב- 15:36 |
תודה, כן, האמת שזה בסיס לפוסט שלם שחשבתי לכתוב.
5 באפריל 2012 ב- 22:54
אליה וקוץ בה. החרם אינו עונש קוסמי או צדק היסטורי. הוא בראש וראשונה אמצעי להשגת מטרה, וככזה יש לבחון אותו.
אה, והוא לא אלים. ויחד עם הפלסטינים.
ו
ולכל מי שאשם או לא בכל-מיני או לא ישיב השם כגמולו בעגלא ובזמן קריב.
6 באפריל 2012 ב- 02:35
זה העניין שהוא לא יחד עם הפלסטינים, הוא של הפלסטינים. אני לא מבקר את הפלסטינים על זה שהם נוקטים באסטרטגיה הזאת אבל ישראלים הם המושא של החרם ולא אלה שמבצעים אותו. אף פעם עוד לא שמעתי הסבר מוצלח איך ישראלי אמור להחרים את עצמו.
לגבי השגת מטרה – ימים יגידו. זה אומר בכל מקרה שהמבחן היחיד של האסטרטגיה הזאת היא השגת המטרה
6 באפריל 2012 ב- 02:41
לא אמרתי שהוא אמצעי טוב, או הכי טוב, או מובטח. רק שיש לבחון אותו כאמצעי. (ולכן לא רק" ימים יגידו" משום שאמצעי טוב, או הטוב ביותר, עדיין יכול להיכשל.)
והאפשרות לחבור לפלסטינים במאבק ולהיענות לקריאה היא חשובה, אולי קריטית.
לגבי התהייה לגבי "החרמת עצמו" – מכך שישראלי יביע או יבטא תמיכתו בתנועת החרם הבינ"ל נראה לך שנובע שהוא נדרש לבצע סתירות או לממש פרכות???
5 באפריל 2012 ב- 15:07 |
לפי הטור של פדהצור, הסכום של 431 שקל הוא לא גבוה פי חמש עשרה, הוא גבוה מהסכום שקיבלו 15 מדינות אירופה גם יחד במסגרת תכנית מרשל.
אולי אם זה היה כתוב בגרמנית היית מבין.
5 באפריל 2012 ב- 15:10 |
צודק. תיקנתי
5 באפריל 2012 ב- 15:11
שטויות. לי ברח המיליארד.
5 באפריל 2012 ב- 15:12
🙂
431 שקל זה אפילו לא החזר נסיעות באוטובוס.
5 באפריל 2012 ב- 16:05 |
הטענה שישראל רוצה צוללות גרעיניות "בשביל להשמיד את העולם" היא טענה היסטרית ומגוחכת. האם כותב הפוסט חושב שישראל מתכוונת להשמיד את העולם עם צוללותיה הגרעיניות? אם לא, חבל שכתב שטות כזאת. אם כן, אז הוא הוזה.
דווקא הסיוע הגרמני הוא הרבה יותר ממוקד בביטחונה של ישראל (היינו, הרתעה גרעינית שחיוניותה רק תגבר בשנים הקרובות ככל שמדינות נוספות באזור יתגרענו) לעומת הסיוע האמריקני, שמגיע no strings attached ומממן לפיכך גם את חירוב ביטחונה של ישראל (היינו, הכיבוש). ובניגוד לארה"ב, שכבר 20 שנה לא "העזה" להתנות את הסיוע הביטחוני לישראל בדבר, הרי שמרקל לפחות מתעצבנת מעת לעת משקריו של סמרטוטיהו לגבי ההתנחלויות או הקפאת כספי המסים של הפלסטינים והתעקשה שנשחרר את הכספים לפני ששיגרה את הצוללת השישית לדרכה. אז אמנם מדובר במחווה סימבולית ובטלה בשישים מבחינת השפעתה על יחסינו עם הפלסטינים, אבל זה לפחות בכיוון הנכון.
בקיצור, אין שום בעיה עם הצוללות הגרמניות, כן ירבו. עם צוללת גרעינית מגרמניה לא בונים מאחזים בלתי חוקיים ולא הורגים פלסטינים. מי שחושב שישראל אוספת אותן לטובת תכניות התקפיות מגחיך את הדיון.
5 באפריל 2012 ב- 20:04 |
אתה עדין מדבר במושגים מיליטריסטים. עושה חשבונות איזה נשק מזיק פחות או יותר, במקום לדבר על האפשרות, האמנם די דמיונית, שאולי אפשר בלי.
למשל, את כספי השילומים שהלכו על הצוללות המיותרות (צרכי הרתעה למי שלא מדברת מיליטריסטית הם בחזקת 'מיותר'), לתת לניצולי שואה.
אתה גם יוצא מנקודת הנחה שבישראל שולטת הנהגה שפויה ורציונלית. אני חושבת שבישראל יושבת הנהגה מושחתת שאין לה תכנית או חזון מלבד לאחוז בקרנות המזבח. להנהגה כזו שחובשת כיפות ומלחששת עם רבנים לא הייתי נותנת נשק ביד. לא כל שכן נשק להשמדה המונית.
אני לא מאמינה שאנשים אוגרים נשק רק מתוך אספנות גרידא. צר לי
חוצזה, ספין אירן וכל ההיסטריה שברק את נתניהו יצרו בכל העולם (אני סתם תוהה איך הם לא מתביישים בתור מדינה ככ קטנה וזניחה לייצר במכוון כל הזמן ככ כותרות, כמו איזו כוכבת הוליווד נרקסיסטית מזדקנת) קשור קשר הדוק לשאר הבעיות הפנימיות הארץ ולפלסטינים. אסטרטגית הסחה ידועה ונושנה ואל לגרמניה להיתפתות לשתף עם זה פעולה.
11 באפריל 2012 ב- 18:49
"אני לא מאמינה שאנשים אוגרים נשק רק מתוך אספנות גרידא". גם אני לא. אני מניח אם כך שהאירנים לא בונים את הנשק האטומי שלהם מתוך אספנות גרידא? או שמא ההטיה הקישונית שלך לא מסוגלת להציב מראה מול הכתיבה שלך עצמך.
5 באפריל 2012 ב- 23:02 |
כל המגה-הרתעה הזו רק מחזקת את ישראל בנתיב הבלעדיות הגרעינית או ההרתעה ההדדית, ומרחיק אותנו מהסיכוי שישראל תלך על פירוז אזורי.
6 באפריל 2012 ב- 17:49 |
הנה שוב מנטליות "הווילה בג'ונגל" שהיא היא עומדת מאחורי הכיבוש וכל שאר הרעות, ולא "סמרטוטיהו". אז כן, הסיבה לשאר הרעות היא היא ההתבדלות מהאזור שבו אנו חיים (שהגרעין הישראלי מאפשר ומחזק, גם מפני שהוא מאשרר את המנטליות השואתית). לפיכך, הצוללות הן ודאי חלק מהסיפור.
אבל כמובן שלליברל הישראלי הרבה יותר קל להטיל את האשם על נתניהו ושעירי עזאזל אחרים.
7 באפריל 2012 ב- 20:27 |
נדמה לי שהשיח כאן לוקה בשני שיבושים חמורים, שהם (הם) העומדים ביסוד אובדן הלגיטימציה של עמדות שפויות בציבוריות הישראלית, אבל כאן הם נלקחים לקיצוניות אבסורדית מתמיד שמקלה מאוד על אותם סוכני הדה-לגיטימציה.
הראשון הוא איבוד מגע עם המציאות וטשטוש חמור בין הרצוי למצוי, על גבול ההזיה. אני "עדיין מדבר במונחים מיליטריסטיים", דבק ב"מנטאליות הווילה בג'ונגל" ומסרב לקפוץ על עגלת הפירוז האזורי. שכן מן הידועות היא שעידן הפירוז האזורי נמצא מעבר לפינה, השלום והשלווה והאחווה הפציעו במחוזותינו, אין יותר סכנות בעולם וכולם מסכימים להיות חברים. אין לישראל אויבים, אין עשרות אלפי טילים מכל מין וסוג בידיהם ואין ביניהם מי ששולל כל השלמה עם מציאות שכרוכה בהמשך קיומה של ישראל. במצב דברים זה, אכן מצופה מישראל להתפרק באופן חד-צדדי מכל נכסיה הצבאיים, להכריז על השתלבותה באזור ולקוות לטוב.
אלה הם הרי דברי הבל ילדותיים. מי שמשמיע אותם יכול להיות רק מי שבמוצהר וביודעין התפרק מכל אחריות לדבריו ולמעשים המשתמעים מהם, והחליט להסתפק בברברת חסרת רלבנטיות ודיבורים אוטופיים (זו כמובן בחירה לגיטימית). אין מחלוקת שנעשה שימוש בקונספט הווילה בג'ונגל כדי להצדיק מעשים ומדיניות שהם לא רק לא מוסריים אלא גם טיפשיים ומנוגדים לאינטרס ארוך הטווח של הישראלים (היינו, הכיבוש). אבל ההזיות האוטופיות שנשמעות כאן מציעות לקחת ישראל חזקה וטיפשה ולהפוך אותה לישראל חלשה וטיפשה, בעוד שהתיקון הנחוץ הוא ישראל חזקה וחכמה. מי שחושב שישראל חלשה וטיפשה תשתלב ביתר קלות באזור הוא מהמר אמיץ מאוד, נאיבי מאוד וגם נטול הבנה היסטורית ותרבותית של אזורנו (ואולי של האנושות בכלל).
השני הוא היפוך קטבים מוסרי, שמתפרש (וייתכן שבמקרה זה בצדק) כשנאה עצמית צרופה. הטלת נטל ההוכחה הבלעדי על ישראל כמחרחרת ריב ומדנים באזור, תוך היתממות והתעלמות מהתנהגותן של מדינות וגורמים נוספים שנמצאים במצב התקפה מתמיד כלפי ישראל בכל החזיתות (כמו למשל איראן וחזבאללה) – הוא אקט נבזי ופושט רגל מבחינה מצפונית. הדרישה שישראל לא תנקוט צעדים לבנין כוחה ההגנתי וההרתעתי, והדרישה ממדינות בעולם שלא יסייעו לה בכך, היא דרישה שיכולה להתפרש רק כשאיפה לחורבן המדינה או חוסר הבנה גמור של האיומים העומדים בפניה. היעדר ההבחנה בין סיוע ביטחוני ופוליטי שנועד לביסוס הכיבוש ודיכוי העם הפלסטיני לבין סיוע ביטחוני לצרכים הגנתיים, ודקלום השקרים ההיסטריים לפיהם ישראל מתחמשת כדי "להשמיד את העולם", מעידים על אובדן עשתונות ופשיטת רגל מוסרית מוחלטת.
השילוב שגיליתי בשיח כאן בין שתי התופעות לעיל מאכזב, המעציב ומייתר את המשכו מבחינתי.
8 באפריל 2012 ב- 01:46
מה יש לך נגד נתניהו? טיעוניו זהים לאלו שלך: "זו איראן ולא ישראל שמהווה איום על שלום העולם. זו איראן ולא ישראל שמאיימת להשמיד מדינות אחרות. זו איראן ולא ישראל שתומכת בארגוני טרור שמשגרים טילים על אזרחים חפים מפשע. זו איראן ולא ישראל שתומכת בטבח שעורך המשטר הסורי באזרחיו. זו איראן ולא ישראל שסוקלת נשים, תולה הומואים ומדכאת באכזריות את עשרות מיליוני אזרחיה שלה".
8 באפריל 2012 ב- 11:40
הסירוב שלך "לקפוץ על עגלת הפירוז האזורי" אמנם מנוסח בנחרצות תוך גידוף המחזיקים בה, אבל חלש קצת בזירת הנימוקים. אתה סבור שפירוז אזורי אפקטיבי סביר פחות מאשר שימרה על בלעדיות גרעינית בכוח? מסוכן יותר מאשר מאזן אימה גרעיני (אליו יצטרפו מדינות נוספות) בין ישראל לאיראן? אתה בטוח בכך?
לגבי ה"כיובש" – זה לא מקרי. הרכיבים של דוקטרינת וילה בג'ונגל מחזקים זה את זה – הכיבוש, דחיית היוזמה הסעודית, והבלעדיות הגרעינית. מולם יש להציב מדינות החותרת לסיום הכיבוש, להסדרי שלום עם מדינות האזור, ולפירוז אזורי אפקטיבי. להניח שגישה אלטרנטיבית זו מחוייבת לכך שהצלחתה ויעדיה "מעבר לפינה" זה אמירה דמגוגית ונפוחה.
לגבי טענתך השנייה – לא ברור למי אתה מייחס מה. שהאירנים "סבבה"? שהכיבוש פסול? שלא "יפה" להגיד על המשטר הישראלי או כוחות הבטחון את האמת?
8 באפריל 2012 ב- 13:00
יובל , אתה ט7ועה מהתחלה.
פירוז איזורי זה דבר שלעולם לא יקרה, אז למה להתעסק איתו?
אה , כדי לקבל קצבת אמן מיוסר ממשלת גרמניה.
שכנעת אותי.
8 באפריל 2012 ב- 20:12
צודק
8 באפריל 2012 ב- 20:13
התכוונתי שערן צודק
5 באפריל 2012 ב- 16:12 |
איתך
5 באפריל 2012 ב- 17:02 |
טיעונים פצצה לכאן ולכאן. השאלה אם גראס ממש זקוק לסולידריות מכמה ישראלים. לא בטוחה שזה סדר הדברים והכוחות.
מכל מקום, שירו של גראס יכול להיות מושמע בעת המשט של הצוללת הגרעינית הגרמנית, וזה דוקא ליווי נחמד ומעניין למשט הזה.
הבעיה של סוג המחאה הזה היא בכתובת. שיצביע לממשלה אחרת שלא מחמשת את ישראל, במקום לשורר. ואם אין ממשלה כזו, אז כניראה זה לא ממש קשור לישראל מלכתחילה. כניראה שחסר לו קצת אקשן. סבבה. אהבתי מאד מאד את הספרים שקראתי, וגם את הסרט שלא עוזב את הזכרון גם אחרי עשרים שנה. עכשיו יגידו שהוא "נאצי", נו שוין. נחמא פורתא, גם אם הוא לא היה נאצי בפועל, היו אומרים שהוא נאצי, אז זה לא משנה. נהפוך הוא, אם כבר נאצי אז למה שלא יהנה מהפוזיציה. כמו שאומרים ביידיש, אם כבר אומרים שאני גנב, אז למה לא לגנוב.
אגב הקריאה להפסקת "הסיוע" לא חדשה, ולא נשמעת כלל, כי זה פוגע ב"פרנסה למשפחות" שזה קדוש יותר ממערת המכפלה. הסיוע הוא בעצם התחייבות ישראלית לרכוש מוצרים אמריקאים 0או גרמנים) ולסייע לפרנסת המשפחות שם, שעוסקות בייצוא וייצור נשק. עם זאת, יהיה מעניין ונחמד לראות בישראל אפילו חצי לובי מחאתי נגד תעשיות הנשק. עד עכשיו השטח נטוש, ולא סתם. מפנה להרצאתי בקפה בירושלים על ההיבטים המשפחתיים של הסחר בנשק, והשפעת העיסוק על ריסוק המרקם המשפחתי והחברתי בישראל. באופן ממש מפתיע 🙂 זה לא הפך לתוכנית טלויזיה פופולארית בערוץ 2.
הקמפיינים היחידים בנושא זה שהממסד מסכים להם, במידה, זה של אמנסטי נגד יצוא נשק "באופן כללי" למדינות עולם שלישי שבהן נפגעים אזרחים (במלחמות אזרחים) מנק"ל, ומוקשים. כסף קטן.
5 באפריל 2012 ב- 17:15 |
עפרי אני תוהה איך לקרוא את ההצהרה הפרובוקטיבית שלך שישראלים צריכים להחרים את אמריקה על רקע מה שהיא עשתה….כאן. בתור אחד שמקורב לפריפריה של המיינסטרים, אני תוהה אם מעט מן האיסור לספר מה אמריקה "עשתה כאן" (במובן של הפרות זכויות אדם נגד ישראלים, כמובן בהסכמת ממשלת ישראל) יצאו לאור. או שמא זה סוג של "עוצו עצה ותופר" …כלומר קריאות קרב של זכרים במעגל הריקודים האביבי, ללא שום משמעות אופרטיבית. (כניראה שכן…אבל אני שואלת ליתר בטחון).
5 באפריל 2012 ב- 18:51 |
איריס, אני לא מסתיר שהידע שלי בעניין לא גדול, אני יודע רק מה שמפרסמים בתקשורת מה שנקרא או מה שלוחשים פה ושם.
לגבי הרעיון של החרם – הייתי רוצה להחרים את אמריקה, אבל אני אפילו לא ממש יודע מאיפה להתחיל. אז אני מתחיל בחרם חלקי על השפה האנגלית.
5 באפריל 2012 ב- 19:27
חזק! הצעה לחרם חלקי על האנגלית: אני בעד להחרים פעלי עזר
5 באפריל 2012 ב- 19:31
🙂
5 באפריל 2012 ב- 20:24
רק על אותיות הניקוד, זה מספיק לדעתי, לא צריך להגזים
5 באפריל 2012 ב- 17:21 |
זה כבר קורה בראש חוצות בברקלי/סן פרנסיסקו, כמובן:
http://mondoweiss.net/2012/03/be-on-our-side-palestinian-and-israeli-women-call-for-bds-in-bart-ads.html
5 באפריל 2012 ב- 17:53 |
מצרף הערת טוקבקיסט בהקשר של המענקים האמריקאים:
הסיוע האמריקאי לאירופה אחרי המלחמה כלל 25 מיליארד דולר (13 בתוכנית מרשל ו 12 מיד אחרי המלחמה) שזה כ 10 אחוז מהתל"ג האמריקאי ב1948(250 מיליארד).
לעומת זאת ישראל קיבלה 67 מיליארד ד' שזה פחות מחצי אחוז מהתל"ג האמריקאי ב2010 (14 טריליון ד').
6 באפריל 2012 ב- 01:08 |
ההשוואה לתלג כמובן במקום. יש לך מידע על הסיוע שלא נכלל במרשל?
גוף המחקר של הקונגרס אומר שהסיוע לישראל מסתכם ב- 115 מיליארד דולאר במחירי 2010, שזה בערך אחוז מהתלג. פי שתיים מהמספר שלך.
תוכנית מרשל הייתה גם במהלך שלוש שנים (והסיוע לישראל – שלושים ומשהו שנים).
עדיין מדובר בנתון מדהים.
5 באפריל 2012 ב- 19:04 |
עפרי,
ראשית קצת מידע: ארגון יהודי פרסם תמיכה בגראס, אבל אני לא חושבת שהוא באמת צריך את זה. גראס, אחרי שגבריאל כתב בפייסבוק שלו בעקבות הביקור בחברון שישראל היא מדינת אפרטהייד, יודע למה הוא יכול לכתוב את הדברים עכשיו. יש סקרים ומספיק מידע שמראים על נתק בין דעת הקהל הגרמנית לבין המדיניות של גרמניה בנושא ישראל בשנים האחרונות (שלא היה קודם, למי שרוצה להניח שזו האנטישמיות הישנה והרעה…). מהסיבה הזו מדובר בסך הכל בריטואל שבו גראס יכול להרשות לעצמו את זה וגם העיתון, הזודוייטשה צייטונג (והלה רפובליקה, בו זה פורסם במקביל). הם לא היו לוקחים את הסיכון הזה לו הוא היה גבוה מדי.
למרות שאני עושה בהרצאות שלי את מה שאתה אומר: אני מדברת על הסטנדרטים הכפולים של גרמניה שמפרקת את הכורים האטומיים שלה ותומכת בזה של ישראל שמעולם לא עבר איזו בדיקה, שמחסלת עכשיו את שירות החובה בצבא ותומכת בישראלים שעושים את זה וכולי: יש סטנדרטים כפולים. וזה לא סוד.
אין לנו סיכוי מול תעשיית הנשק, ולכן חשוב כן לפנות לענין החרם. לפי החוקה הגרמנית אסור להעביר נשק לאיזורי קונפליקט, כלומר אפילו החוקה הקדושה כביכול היתה יכולה לעזור. אבל אין לזה סכוי. מדובר בעסקה שמאוד משתלמת לגרמנים: זה על חשבון כספי השילומים של מזרח גרמניה ועוזר להרבה מאוד מקומות עבודה בימים של אבטלה. אין פה שום סולידריות עם ישראל ואם מחר הכסף ידבר אחרת, הם יהיו סולידרים עם איראן.
זה לא אומר שלא צריך להגיד את הדברים האלו: אני אומרת אותם בעצמי, אבל גם מודעת לכוחנו הדל. בכלל בימים אלו, אפשר יחסית לנוח. אף אחד לא יכול לעשות עבודה טובה יותר בביקוע הדימוי של ישראל כשוחרת שלום, שעולה על מה שהממשלה הנוכחית של ישראל עושה. אז חבל על המאמץ. זה אולי נשמע ציני ומריר, אבל זה המצב. לישראל יש – עם ובלי הצוללות הללו – יכולת אטומית. ויש לה אוכלוסיה עם נטיות פסיכוטיות שבאמת מאמינה שרוצים להשמיד אותה. זה שילוב מסוכן מאוד, אני מסכימה…הבעיה היא שרוב הישראלים לא חושבים כמוך, אלא משוכנעים שהמציאות המעוותת שהם רואים היא אמיתית ולכן קשה להאשים רק את ארה"ב: שלא כמו במדינה בדרום אמריקה, ישראלים לא מרגישים שהם משרתים אינטרסים זרים להם אלא משוכנעים שהאמריקאים והגרמנים הם חברים שלהם. וכל זמן שאין התנגדות לזה מתוך ישראל, אין לישראלים שליטה איך ההתנגדות הזו תבוא מבחוץ להם. אנשים פונים לחרם, כיוון שהם אחרי עשורים של נסיונות התנגדות למסעות חימוש ותמיכה בפירוק מנשק גרעיני, נחלו תבוסה.
היום פרסם הפרנקפורטר אלגמיינה (שאכל אותה הפעם: זה העיתון שפרסם את הפרק מהספר של גראס על עבר הסס שלו, ולא את השיר הזה, אלא המתחרה), שני מאמרים: אחד ע" הכותב הכי בכיר שלו שמפרש את השיר והשני ע"י הכתב בישראל שגם ראיין את תום שגב וכמובן – איך אפשר בלי – את צרויה שלו. קצת קשה לפעילים ישראלים בגרמניה אבל להתחרות עם תגובת השגרירות בגרמניה. הדיפלומט נחשון אמר שידוע שבמסורת האירופית נהוג לפני פסח לייחס ליהודים שתיית דם של נוצרים לצורך הכנת מצות הפסח. נראה לך שיש משהו שאנחנו יכולים להגיד שיוציא את ישראל יותר רע ממה שהיא מוציאה את עצמה ויחזק את גראס? אשמח לשמוע רעיונות…
5 באפריל 2012 ב- 19:27 |
איריס, תודה על המידע. ברור שהכוח הוא דל. אבל לגבי מה שאת כותבת שמסעות לתמיכה בפירוק מנשק גרעיני שנחלו תבוסה – נדמה לי שחשוב לנצל מומנטום. אם הנושא עלה על סדר היום, לנסות לא להפקיר אותו – ואני אומר את זה לגבי כל מיני שנמצא בקשר על גרמנים, גם בישראל. לעניות דעתי, הישג בתחום הזה הוא כיום גם יותר ריאלי וגם יותר מוצדק מחרם גרמני על ישראל.
5 באפריל 2012 ב- 20:13 |
מסכימה עם כל מילה. אבל למרות כוחינו הדל, לפחות נושא האטום קרוב לליבם של הגרמנים בשניםה אחרונות ומתנגדיו נוחלים הצלחה לא מבוטלת בזירה הפוליטית. גראס רוכב גם על המומנטום הירוק הזה וגם אנחנו צריכות כנראה.
נכון שהטון הכללי בעיתונים כאן נשמע כמו משפט שדה, אבל הרוב המכריע (!!!) של הטוקבקים שהיה לי כח לקרוא למאמרים הללו היו נגד אספקת נשק לישראל. ככה שהענין לא סגור כלל ועיקר לענ"ד
5 באפריל 2012 ב- 20:40
מה יותר ריאלי? לדבר על זה שזה לא בסדר? אני לא אומרת שלא צריך להזכיר את זה כל הזמן. בענין הזה לא חיכיתי לגראס כמובן:-)
גרמניה היתה צריכה את הקטסטרופה של פוקושמה כדי לרדת ממדיניות האנרגיה האטומית שלה. לא פחות. וזה לא מאוד מעודד בהקשר הזה…
אני לא משוכנעת שגראס רוכב על מומנטום ירוק: הירוקים הם התומכים הכי גדולים של המדיניות של ישראל, לא משנה מה ישראל תעשה. במפלגה הסוציאל דמוקרטית יש את גבריאל שדיבר על אפרטהייד, במפלגת הנוצרים הדמוקרטית יש שר תחבורה שעשה מעשה של בדס כשהפסיק שיתוף פעולה של הרכבת הגרמנית עם הישראלית.
בהרצאות שלי אנשים רבים פונים אלי אחר כך ואומרים שלי ש"דיברתי מתוך הנפש שלהם" (תרגום קלוקל לביטוי טוב יותר במקור…) כי הם יודעים שאסור לפתוח את הפה ושהעונש הוא נידוי ותיוג כ"אנטישמי" (כמו שלי אישית כמובן גם קרה: הם משסים גם ביהודים ובישראלים). והבעיה שלנו היא שכשהם יפתחו את הפה זה יצא לא טוב (כולל גם כמה משפטים לא משהו של גראס). בגיל 84, עם פרס נובל בכיס ודרך כתיבת שיר, הוא יכול להרשות את זה לעצמו. זה הוא שניצל את המומנטום בדעת הקהל הגרמנית ואכן צריך לדבר על זה: ברגע שממשלת גרמניה תדע שהעם חושב אחרת, כמו אחרי פוקושימה, היא פחות תתמוך בפוליטיקה הישראלית. הצוללות כבר בישראל, הטילים כבר בה וזה מה שמדאיג. עכשיו צריך לדאוג לזה שישראל תפחד להשתמש בהם ושהאיראנים בינתיים יבנו משהו או שישראל תאמין שיש להם משהו או שהם יכולים לקנות פצצה יד שניה מפקיסטן.
תבקש מהמורה יואכים שיעזור לך אולי לתרגם את הטקסט הזה לגרמנית, או יותר מזה: אני מתנדבת להפיץ ברשימת התפוצה שלי לעיתונות הגרמנית גילוי דעת של ישראלים שחיים בישראל ובגרמניה בענין, אם תנסחו (אני כרגע בחופשה…). משהו שיגיד להם שלא צריך לחכות לפוקושימה שתיים כדי להפסיק עם מירוץ החימוש במזרח התיכון.
5 באפריל 2012 ב- 21:01
לאיריס-אני מגיבה לך ככה כי אין יותר אפשרות לשרשר
אני חושבת, גם מתוך שיחות שלי עם גרמנים, שיש כמה דברים שאנחנו בתור ישראליות יכולות לפרק. בראש ובראשונה את הדיכוטומיה המפחידה שלהם בין השמדת יהודים לתמיכה בישראל. הפחד הוא מ-hijacking של הביקורת ע"י אנטישמים וזה משתק אותם לגמרי.
שנית, צריך לעזור לעשות קצת אבחנה בין הרעיון הרומנטי של מדינת היהודים שהם נאחזים בו כי הוא עושה להם טוב לרגשות אשם לבין איך זה נראה בפועל. בד"כ כשדוחפים את זה לפרצוף זה לא נראה משהו שהיית רוצה לתמוך בו, גם לא אם אתה גרמני שטוף רגשות אשם.
(מזכיר לי שחברה נוצריה שלי (פרסבטריאן) חלמה להביא את הוריה לירושלים ואחרי שנה בירושלים מוכת אינטיפאדה ורכבת קלה היא הודתה שזה רעיון גרוע וזה סתם יהרוס להם)
שלישית, כמו שהזכרת – להבליט את מערכת האינטרסים הכלכלית מאחורי כל הסיסמאות היפות. זה נכון כמובן לכל קונפליקט, אבל סיפור ישראל זה יושב ממש על סנטימנטים רגישים. הרבה גרמנים לא היו בכלל מודעים לעובדה שגרמניה מספקת נשק כזה. הם גם לא מודעים לכך שהיא מספקת מכשור מעקב וניטור לאירן, למשל. נאמר לי שאחרי הסקנדלים עם הנשק הכימי של עירק, מדיניות אספקת הנשק נעלמה אל מאחורי הקלעים. גראס עשה עבודה יפה כשהציף את זה. קוהלר לפניו שילם במשרת הנשיא שלו על התבטאות בכיוון…
יש כאן תנועות שלום ופציפיזם די פעילות. אנחנו בודקים איך לחבור אליהן.
11 באפריל 2012 ב- 12:19 |
אני באמת מאמין שרוצים להשמיד אותנו אבל אני לא בטוח אם זה בגלל הנטיות הפסיכוטיות שלי או בגלל שאני מאמין לאנשים ששוללים את זכות הקיום שלי תחת כל עץ רענן.
כזה אני, פתי מאמין לכל דבר.
5 באפריל 2012 ב- 19:34 |
אני מתנצל על טעות פטאלית שתוקנה כרגע: שמו של יוצר הסרט "תוף הפח" נכתב כ"וולקר" במקום "פולקר". אבל אני מטיל את האחריות על המורה יואכים.
5 באפריל 2012 ב- 20:05 |
עפרי, תודה על הפוסט החשוב הזה ועל כך שאתה נוגע בסוגייה שהשמאל כולל הרדיקאלי מתעלם ממנה.
הגיע הזמן לבחון את מדיניות החוץ של הגרמניה לא רק ביחס לישראל אלא ביחס למזרח התיכון בכלל, אבל אני חושב שגם כדאי להדגיש את הקשר הזה בין מדיניות חוץ למדיניות פנים, או תהליכים שמתרחשים בתוך גרמניה: התחזקות הימין השמרני והעלייה בהתקפות נגד הזרים שארעו בגרמניה בשנה האחרונה, המאבק של מרקל ב"רב תרבותיות" וכו'. צריך גם לציין בהקשר זה של מכירת הצוללות לישראל את העסקה של מכירת טנקים לסעודיה לפני מספר חדשים, שהתרחשה לא לפני שהצבא הסעודי דיכא ביד קשה את המחאה בבחרין השכנה. זה נכון שגרמניה היא לא המדינה האימפריאליסטית ביותר בעולם המערבי אבל דווקא לאור ההיסטוריה שלה, שמוכיחה גם שהפערים בין מדיניות חוץ לפנים נוטים להיעלם, היינו מצפים ליותר אחריות. מדיניות התמיכה הבלתי מעורערת של גרמניה בישראל נובעת מרגשות אשם וזה בדיוק העניין שהיא חסרה כל אחריות פוליטית, כזו גם שתאלץ את גרמניה להתמודד ברצינות עם העבר שלה.
בנוגע לדברים של גינתר גראס על השאיפות של ישראל להשמיד ולהשתלט, זה נכון ביחס לפלסטינים, לא ביחס לאיראנים והאבחנה הזו היא אקוטית כדי להבין שהלחץ של ישראל על איראן קשור באופן ישיר לסוגיה הפלסטינית, שם הטירוף של ישראל מתחיל ורק מהנקודה הזו אפשר להבין אותו.
5 באפריל 2012 ב- 20:44 |
ולמבינים גרמנית – ראיון הבהרה עם גראס.
אני מסכימה איתו על הכל. הוא גם בעצמו אומר שיותר ישראלים מסכימים איתו ומסוגלים לבטא ביקורת דומה מאשר גרמנים וכי הוא מקבל המוני מכתבי תמיכה, למרות שזה לא בא לידי במדיה.
[video src="http://tagesschau.vo.llnwd.net/d3/video/2012/0405/TV-20120405-1758-1001.podm.h264.mp4" /]
5 באפריל 2012 ב- 22:25 |
רק יש לציין שהצוללות הן לא גרעיניות, הן צוללות דיזל הנושאות (עפד"ז) נשק גרעיני. צוללות גרעיניות הן כאלו המונעות באמצעות כור גרעיני פנימי, כאלו יש רק לארהב ולרוסיה ואין קשר בין מנוע הצוללת לנשק הנישא על ידיה.
5 באפריל 2012 ב- 23:57 |
עצם הבחירה בצוללות שישאו נשק גרעיני מתארת השלמה עם איראן הגרעינית. היא ניסיון לממש מאזן אימה, וההיפך מהתקפת מנע. את הבחירה של גראס למנוע מישראל גישה לטכנולוגיות של מאזן אימה יעיל – איראן צריכה פחות מהם, בגלל שמדובר במדינה כל כך גדולה – צריך להבין על הרקע הזה, וגם את התמיכה בו. לאחר שהוכרע כבר שישראל לא תמנע התחמשות איראנית בנשק גרעיני, השמאל פועל – לעת עתה בהססנות מסויימת – כדי לוודא שישראל לא תוכל לבצע הרתעה גרעינית. מכל נקודת ראות אחרת, השמאל היה צריך לברך על המחויבות הישראלית לדו-קיום עם איראן הגרעינית.
6 באפריל 2012 ב- 16:34 |
גינטר גראס, הסופר הגרמני המהולל, כתב שיר בקורתי מוחץ נגד ממשלת ישראל והגרעין. עד לרגע זה לא מצאתי תרגום מוסמך של שירו, אלא התקפות בקונצנזוס רחב שכולל אנשי שמאל ביקורתיים. מה קרה?מדוע אנחנו כל כך נגד הגירעון של טהרן ואין לנו שום דאגה מהגירעון של המעצמות? מדוע? כי אנחנו חושבים שהן דמוקרטיות ואחראיות, ואילו אירן פנאטית מוסלמית מטורפת. האם טחו עיניכם מלראות מה מצפה לעולם בעוד שנים אחדות? בישראל מתפתחים ארגונים אנטי דמוקרטיים, חלקם חילונים, רובם דתיים, ולא סתם דתיים, אלא פנאטים עובדי מזוזות ותפילין שמאמינים שהיהודים הם העם העליון. בקריה בדימונה ("לפי פרסומים זרים") קיים מנגנון יעיל ביותר שרובו מורכב מאנשי מדע חילונים. אבל בכל העולם ארגונים כאלה הם עבדים נרצעים של השלטון למענו הם עובדים. היום נתניהו וברק, השפויים יחסית, לא ילחצו על הכפתור שהמדענים יכולים לנטרל, אבל מחר, מטורפים דתיים וחילונים, שחקלם כבר כיום חברי כנסת, ילחצו על הכפתור. השיקול היחידי שלהם יהיה הקרבת יהודי אירן על מזבח הצדק האלוהי. ואירן תהיה רק ההתחלה. אנחנו נקיים את המצוה, נשמיד את כל העמלקים (חובת ההוכחה על הנאשם שיוכיח שאינו
עמלקי) והגויים אשר לא ידעוך. והידוע זה אך ורק יהוה בשמות הכיסוי השונים שלו, כמו אדוני, אלוהים, אלוקים, השם, המקום. גוד וישו בנו ימח"ש יהיו הראשונים שישמדו, יחד עם אלו שמאמינים באללה וכמובן עכו"מ מהודו ואפריקה שמאמינים באלילים. אבל זה צריך להיות סוד גדול. הרי כל הגויים מטומטמים ולא יבינו עד לשניה בה יתנדפו.
אז איזו מוטציה חילחלה והפנימה למוחו של גוי מטומטם גרמני בשם גינטר את האמת הסודית?
רבותי, כל מה שכתבתי לעיל אינו בא להצדיק ולוא ברמז את חוסר האונים של העולם כנגד אירן. אבל מה שאירן מצליחה, אנחנו נצליח כפליים. נפליץ את כל העולם שייחנק מסרחון (אנחנו נעביר את הכיפה מהראש לאף, ונינצל). ונשים יהודיות שאסור להן לחבוש כיפה? שייעלמו יחד עם ערוות קולן. יהוה כבר ימצא את הדרך להמשיך את הגזע שלנו ללא צורך בנשים.
6 באפריל 2012 ב- 16:42 |
אני חושב שיש הבדל בין תוכן של טקסט לבין המשמעות הפוליטית שלו. אם בכלל יש קשר שהוא לא מקרי בין שניהם.
כשא.ב יהושוע אומר שהוא חושק בשלום איזורי בו כל העמים באיזור יוכלו לחיות בשלום ובביטחון (בטח הוא אמר את זה בראיון חג מתישהוא), אני לא עומד לצידו במפגן של סולידריות בגלל שהוא צודק. אני פשוט יודע איפה הטקסט הזה יושב בהקשר הפוליטי שלו בתוך החברה הישראלית (אישור מחדש של הבורגנות הישראלית כהומנית, ביטוי של ליברליזם מתחנחן, הנצחה של תחושת קורבנות לא ריאלית וכו').
באותה מידה אני מכיר את גראס ואת ההקשר הפוליטי שבו הוא חושב ומדבר בגרמניה, ואין לי סיבה להביע סולידריות עם קשיש אובססיבי שמנסה לנקות את הביוגרפיה המוכתמת שלו, באמצעות ספינים ועיוותים היסטוריים (לדוגמא הטענה שלו בדבר שישה מיליון חיילים גרמנים שהושמדו ע"י ברית המועצות במחנות השבויים), וכל זה רק בגלל שהוא צודק בקשר למדיניות הישראלית התוקפנית או לזה שצוללות שיכולות לשאת נשק גרעיני הן רעיון רע לאנושות?
6 באפריל 2012 ב- 17:44 |
איתמר אני מכבד את הגישה שלך אבל שלי שונה. במקרים עקורניים ויסודיים כאלו אני מתעלם מהקשרים הפוליטיים שלדעתי רק מבלבלים.זה כמו לבוש שמכסה את האמת הערומה. במקרה שלנו לא משנה לי אם גראס הוא גרמני או צרפתי או יהודי. לא משנה לי אם גראס לועס גראס. משנה לי מה הוא אומר. אמנם לא קראתי את השיר המקורי בתרגום לעברית אבל מהתגובות הכעוסות קל לנחש. אגב, אם אתה מזכיר פוליטיקה, הרי כל התגובות הן פוילטיות וזה מה שמכעיס אותי. חוסר ההתייחסות לנאמר. יחד עם זה אני חייב להודות בכשרונו המיוחד של נתניהו, שהצליח לעורר את כל האמוציות שזו עלילת דם לקראת פסח. כאילו גינטר אמר ששחטנו ילד נוצרי או מוסלמי בכדי לשתות את דמו בפסח.
6 באפריל 2012 ב- 18:17 |
לסיפא של דברי. והנה אני קורא עכשיו שהגריר הגאון שלנו בברלין בדיוק טוען שגינטר כאילו כתב ששחטנו ילד נוצרי לאפית מצות בדמו. מה זה אומר? שהשגרירים של משה"ח שלנו מתבטלים ומתרפסים לשר וסגנו הממונים עליהם. אני מתאר לעצמי איזה מברק בהול נשלח מהשגריר לשר עם ציטוט דברי עצמו. עוד נכונו גדולות ונצורות לשגריר הזה!
7 באפריל 2012 ב- 00:36 |
לעפרי אילני.
לא ברורה לי עמדתך המבכרת קמפיין חשוב מאין כמוהו על פני קריאה לחרם אמריקאי על ישראל: "במקום זה, למה לא לנהל קמפיין ממוקד יותר להפסקה, או לפחות הפחתה מאסיווית, של הסיוע הצבאי לישראל"? האם אין מקום לשלב בין השניים?
נמעני הקריאה לחרם על אזרחיה היהודים של המדינה הציונית הם אזרחים של מדינות אחרות, על מנת שאלו יהיו מודעים הן לפורענות הציונית והן לסיוע המסיבי של ממשלותיהם לאותה פורענות. אני מניח כי כל אדם התומך בחרם תומך גם בכל קמפיין שהוא להפסקת הסיוע הצבאי (ולא רק הצבאי) לישראל. תמיכה אך ורק בקמפיין ללא תמיכה בחרם, ובמיוחד כשהיא באה מאזרח ישראלי יהודי, מרמזת על הסרת האחריות של הציוני ממעשיו והטלת האשמה אך ורק על המדינות התומכות, במקרה זה ארה"ב: "האמריקאים, יותר מכל גורם אחר, אחראים לקטסטרופה שנקראת ישראל 2012, ועכשיו כבר אין סיבה שהם ימשכו את ידיהם בהצטדקות. בקיצור, אין שום סיבה שאמריקאים יחרימו אותי – אולי להיפך".
הממשל האמריקני אחראי לקטסטרופה יותר מכל גורם אחר – על כך אין עוררין. מה עשו חלק מאזרחי ארה"ב? כדאי להזכיר כי ב2004 פרסמו מליונים בקשת סליחה באינטרנט על כך שאמריקה בחרה את בוש. מה עשו הציונים ב2004? רובם ככולם הלכו לרצוח ילדים לצלילי מוסיקה קלאסית. מי אחראי לקטסטרופה פרט לבוש, שרון ומופז?
הסתייגותך מהחרם מקבלת הבהרה נוסח נורמן פינקלשטיין: "זה נחמד להשתעשע בהרהורים מטאפיזיים על עולם ללא ישראל – בעיקר כשאתה לא בישראל. אבל כל זה מסמן הכרעה טוטאלית, גורלית, שאפילו שמאלנים עומדים מולה נבוכים". האם גם אתה סבור, כמו פינקלשטיין, כי
“What is the result [if the BDS demands are satisfied]?” Finkelstein rhetorically asks in the interview. “You know and I know what the result is. There’s no Israel!”
http://electronicintifada.net/content/transforming-finkelstein-bds-attack-opportunity/11008
כפי שמציין תדיר עידן לנדו בתגובותיו לציונים מזדמנים, יעסוק כל אזרח בפשעי משטרו שלו. יעסוק רון פול בקמפיין נגד הסיוע האמריקני לישראל, יעסוק גינתר גראס בקמפיין נגד הסיוע הגרמני לישראל, ויעסוק עפרי אילני בכתיבת פוסט המבהירה את עמדתו בנושא החרם.
7 באפריל 2012 ב- 01:00 |
דרור בל"ד,
לא שמענו ממך הצעה לפלסטינים. יש רשימה ארוכה של פשעי משטר והנהגת הפלסטינים נגד עמם. מדוע לא תעסוק בכתיבת תגובה המבהירה אחת ולתמיד את עמדתך בנושא פשעי הפלסטינים?
שכחתי שאתה מצוייד באותה צדקנות מוסרנית ופמפלט פלסטיני המורה לעולם, אבל לעולם לא להזכיר את עוונות הפלסטינים לצד הציונים.
אתה מחליא, תדיר.
7 באפריל 2012 ב- 21:04 |
מה איתי גם מחליא? בבקשה בבקשה תן לי גם מחמאה.
8 באפריל 2012 ב- 14:22
המסר שלך למטה דווקא שווה קריאה.
דרור בל"ד הוא תועמלן פוליטי נאלח המסתתר מאחורי ניק. בל"ד איבדה כל זכות מוסרית מהזמן שנכשלה לגנות את פשעי המשטר הסורי. מי שמחזיק עדיין מעזמי בשארה ופטרונו אסאד כמנהיג לא ראוי להטיף מוסר לאף אחד.
8 באפריל 2012 ב- 17:07 |
אגב, ב"נושא הסורי" אני דווקא מנחש שתהיה לכם הסכמה. ככלל, אי אפשר שלא לגנות הרג סתמי (אם זה אכן המצב), עד כדי כך שלא ממש צריך לגנות את מה שממילא ברור שאי אפשר בכלל לקבל. אבל אני ממעט לשמוע ישראלים שיוכלו (בקלות) לקבל עובדת מעורבות חוץ מהותית במתחרש בסוריה…זה יותר מדי לבקש…
ממשלת ישראל איננה איזה גורם עצמאי המופקד על ה"אינטרס הישראלי"…וכך גם הממשל האמריקאי…והבריטי…והצרפתי…המערכת הזו פועלת יותר ויותר כתאגיד המנותק מן הצרכים הלאומיים שהפכו למותגים כגון: משחת שיניים, פוליסת ביטוח, או ספקית שירותי אינטרנט. אם כך, בשלב מסויים עלינו לסלק את התעמולה שהורגלנו בה (לא דבר פשוט בכלל ליצורים סנטימנטליים כמו בני אדם) ולהביט למציאות הלא נוחה והמטלטלת הזו. ההזוי אז יתברר כלא כל כך הזוי… כמובן שנדרש משנה זהירות בתהליך כזה וזה לא דבר נעים אבל צריך להסתגל למציאות שבה אי הנוחות הזה אינה איזה אפיזודה חולפת אלא מצב מתמשך. לא מרצון אני עושה זאת אלא בעל כורחי.
ועכשיו טורקיה נדחפת לעשות את העבודה המלוכלכת של האימפריה:
ראיון בן חצי-שעה עם ההיסטוריון טארפלי
http://www.youtube.com/watch?v=dqPhkqMN2dc
7 באפריל 2012 ב- 20:50 |
כל תחושת הזדהות עם מדינת ישראל, כפי שהיא, מהווה בשביל היהודי, אנטי-יהודיות בעליל או לחליפין, בשביל האתאיסט, היא השחתה אנושית כללית. למרות הסנטימנטים הטבעיים לחוויות ילדות אמיתיות, בלתי אפשרי להתעלם עוד מהנראה לעין בעליל. ישראל היא לא יותר מאשר זרוע ביצועית, קבלנית לעבודות גלובליסטיות לזריעת פחד ומבוי סתום תמידי, חרחור מלחמות וייאושו של האדם באשר הוא. ההקצנה לה אנו עדים בשנים האחרונות באיפיוני התפקיד הגלובלי הזה (הנובעת מן הצרכים הגלובליסטיים העכשוויים יותר מאשר איזו נטייה-ישראלית "ימינה") לא תאפשר גם לתמימים-העיקשים-ביותר להשאר, איכשהו,עם הראש עדיין בחול. גראס ביטא בעיה של האנושות (ולא בעיה מזרח תיכונית) – הגרירה המתמדת למלחמת ציויליזציות הרת אסון, ללא שום צורך, כל זאת ויהי מה! הכוחות הללו ינסו לרחוץ ידיהם מן האשמה, יש להם הידע התעמולתי לכך (אל-קעידה, אחים מוסלמים והשד יודע מה עוד ימצאו כאשמים…). גראס – לדעתי – קורא לממשלות העולם שלא להגרר למסע הזה אחר האג'נדה הניאוקונסרבטיבית אשר לא מרפה מאיתנו ומשתוללת בהתמדה מאז 9-11. ישראל של ילדותינו – תוצר דמיונינו הקולקטיבי ברובו של עניין – גם אם היתה דבר שבמציאות (ספק לי) הרי שאינה שייכת למציאות יותר. עיסקי העולם הזה נקבעים ומוגדרים מראש הרבה זמן לפני, אנחנו, כהמון, רק מתועלים ומודרכים בתחכום אל מה שמחכה לנו כאילו שאין ברירה אחרת, כאילו שהיה מדובר בחוק טבע.
8 באפריל 2012 ב- 04:46 |
בכל מפגש מיני עם גרמני חסון, תכול עיניים, אמרו: אולף, הפסק למכור לי צוללת גרעינית.
9 באפריל 2012 ב- 04:29 |
נקודה חשובה. השאלה התעוררה כבר בזמן הכיבוש הנאצי של צרפת. רבים ממשתפי פעולה היו הומוסקסואלים.
ז'ן גנו, שהיה בשנות השלושים של המאה העשרים עורך שותף של כתב העט הפציפיסטי השמאלני Europe שאל ביומנו: שאלה סוציולוגית, מדוע היו כל כך הרבה הומוסקסואלים בקרב משתפי הפעולה עם הנאצים. האם הם חשבו שהסדר החדש ייתן לגיטימאציה לסוג האהבה שלהם? . J Guéhenno, Journal de années noires ( 1940-1944), Paris 1947, p. 123
מתוך
לאומיות ומיניות באירופה המודרנית. ג'ורג' ל' מוסה
Jean Guéhenno, himself a fierce opponent of French collaboration. On June 18, 1941, he wrote in his journal: “Sociological problem: why so many pederasts among the collaborators? C…, F…, M…, D…(who, as they say, likes to go both ways). Are they waiting for the new order to legitimatize their loves?
גם כיום ההומוסקסואלים הישראלים הם הראשונים להזדהות עם אמירות סמי-נאציות של גראס וגרמנים אחרים? האם זו השתוקקות סאדומאזוכיסטית?
8 באפריל 2012 ב- 04:51 |
כאשר אתם מקבלים בדואר את הצ'ק מהביטוח לאומי הגרמני של מלגת האמן המיוסר שלכם בשהותכם בברלין, אמרו: בברלין אני קונה כאלו גבינות ביורו ועוד נשאר לי עודף. אולף, הפסק למכור לי צוללת גרעינית.
8 באפריל 2012 ב- 14:32 |
אני בעד להוציא לגראס צו מעצר מנהלי. מי אלוף הפיקוד הממונה?
8 באפריל 2012 ב- 17:09 |
אלי ישי…
http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1681769
8 באפריל 2012 ב- 17:32 |
הבעייה היא לא הצוללות שגרמניה מוכרת לישראל. זאת הייתה יכולה להיות בעייה, אם לא באמת היינו חייבים לשמור על עליונות טכנולוגית אל מול המדינות הסובבות אותנו. הבעייה היא ההשתקה של כל המתנגדים לעניין.
הדיון הוא לא על הצוללות, אלא על הזכות לדבר על הצוללות. יש בישראל קונצנזוס, שהנשק שלנו מוסרי יותר. כאילו לא כל הנשק עשוי מאותו ברזל ואותה עופרת יצוקה. ערעור על האתוס הזה, זאת הבעייה האמיתית של המתנגדים המתחסדים לגראס.
9 באפריל 2012 ב- 10:19 |
קטע אחד בפואמה של גראס לכד את עיני: "ארצי… הכריזה, על בסיס מסחרי טהור, גם אם מיהרה לקרוא לזה פיצוי, שתעביר לישראל עוד צוללת" (מהתרגום הלא רשמי בוואינט).
דהיינו, ישראל רוצה כסף (או חימוש), וגרמניה, מסיבות אינטרסנטיות, ממהרת לציית. היא לא רק עוזרת לישראל מסיבותיה שלה, אלא גם מכסה על זה בנימוקים מוסריים. כלומר, זה לא שהיהודים סוחטים אותנו, אלא אנחנו משתפים פעולה מתוך אנוכיות. יש כאן את המוטיב הקתולי הישן של היהודים שמלהיטים את יצר הרע שכבר קיים באדם, פוגש את הסיפור האנטישמי המודרני על איך שהאינטרסים הכלכליים של היהודים עושים שימוש בפסאדה של "האינטרס הלאומי". כשהנשיא הגרמני דיבר בשנה שעברה על איך שצריך להשתמש בכוח צבאי כדי להגן על אינטרסים כלכליים, כולם הזכירו לו שזה למעשה סוג האימפריאליזם שהביא לכרסום ברפובליקה. כאן, גראס טוען שהתמיכה בישראל לא רק הולכת נגד המוסר אלא גם תביא לעליה של היטלר נוסף!
9 באפריל 2012 ב- 10:28 |
יש עוד הרבה מה להעיר כאן, על איך שצוללת היא סמל לנורמליות רפובליקנית (אדמירל דוניץ בניגוד למשוגעים מהלופטוואפה וחיל הסער), ומהצד השני על איך שהגיע תורם של המרוקאים לעשות שימוש פוליטי בשואה, אחרי הדור הראשון של הייקים שכתבו על הטוטאליטריות והשיגו ג'ובים באוניברסיטאות אמריקאיות, ואחרי הגליציאנים שתפסו את אייכמן, אבל האשכנזים שוב לא נותנים להם. המלה האחרונה רחוקה מלהאמר!
9 באפריל 2012 ב- 13:47 |
עקיבא אלדר ערך השוואה כל כך אומללה שמפתיע שמישהו העז לפרסם אותה בעיתון כל שהוא, שלא להגיד ב"עיתון לאנשים חושבים", או לחזור עליה בפירסומים אחרים כמו ארץ האמורי. לא צריך הרבה ידע כלכלי כדי לדעת שסכומי כסף מתקופות שונות הם בעלי ערך שונה. אם כפי שנאמר כאן,תכנית מרשל הייתה בהיקף של 25 מיליארד דולר במונחי 1948, זה שווה ערך לסכום של 236 מיליארד דולר כיום. סכום זה ניתן על ידי האמריקאים למדינות אירופה ב3 שנים, והוא גדול בלמעלה מ-פי 2 מהסכום שקיבלה ישראל בששת העשורים לקיומה.
10 באפריל 2012 ב- 12:58 |
גם כסיל מחריש לחכם ייחשב, טוב היה לו גינטר גראס לא היה מפרסם את שירו הקלוש ומעלה את רמת החרדה הלאומית מפני האיום על ישראל מפני הנאצים, האנטישמיים וצוררי ישראל באשר הם.
10 באפריל 2012 ב- 19:34 |
אגב, שאלה לעופרי אילני ולאחרים:
למה אתה חושב שהצוללות ישמשו את ישראל "להשמדת העולם"?
ישראל רוצה לשמור על מאזן ההרתעה הצבאי שלה במזרח התיכון, זה ברור. יכול מאוד להיות שזה טמטום. כשהייתי בתיכון ביבי – אז ראש ממשלה – ביקר בבית הספר שלנו ונאם על חשיבות "קיר הברזל". מסתבר שהביבי הוא אותו הביבי, כמוהו כמו רוב המערכת הפוליטית הישראלית, שלא מצליחה לראות שום דבר מחוץ לכוונת הרובה. זה מגעיל, זה מטומטם, ובגלל זה, במידה רבה, אנחנו ושכנינו לא רואים ניצוץ של תקווה כבר שנים.
אבל התפקיד שלך בתור אינטלקטואל הוא להצביע על העובדות באומץ – לא לנפח אותן או להוציא אותן מפרופורציה. לייחס לנו כוונות "להשמיד את העולם" נשמע לי מוגזם. מין ניסיון לתלות בנו את האשם בכל הרעות החולות בעולם. פחות או יותר בסגנון הפוסט שלך על חינוכו של המין האנושי. יש כל כך הרבה מקום לביקורת על ישראל, כל כך הרבה! – שלא צריך להדביק לנו כל מיני האשמות כאילו אנחנו ורק אנחנו מנסים לסתום את הפה לאו"ם. יש לצערנו מספיק חולרות בעולם. אני לא מנסה להצטדק, ולצערי מקומנו עם החולרות כרגע, אבל אנחנו לא לבד שם.
10 באפריל 2012 ב- 20:33 |
יונתן, אני לא טוען שישראל היא הכוח הכי אפל בעולם. ברור שישראל גם לא יכולה להשמיד את העולם, אפילו אם היתה רוצה. אבל אחד המאפיינים המדאיגים שבהחלט עולים בדיון בנושא איראן הוא פנטזיית "תחזיקו אותי" מאוד מבהילה שמציבה שתי אפשרויות: או שהעולם יהיה איתנו (כי "איראן היא איום על כל העולם החופשי") או שנשבור את הכלים והעולם ישלם את המחיר. כל הדיבור על זה שנתניהו "הציב את הגרעין האיראני כשאלה שבראש סדר היום העולמי". ככה הופכים את זה מסכסוך מקומי לסכסוך שכל העולם משקשק ממנו – והעולם באמת משקשק.
תראה את זה בדברים שאומר ארד, וזה עוד מה שנאמר לתקשורת, לפני שלוש שנים. ברור שגם אחמדינג'אד למשל תורם לזה.
11 באפריל 2012 ב- 06:16 |
הביטוי "השמדת העולם" ייתכן כי ננקט בלשון הפרזה, אך לא פחות מופרז הוא הטיעון שישראל רוצה לשמור על מאזן ההרתעה הצבאי שלה במזרח התיכון. האמת היא כמובן באמצע. כאן אפשר למצוא עוד כמה דברים שחייבים להאמר:
http://www.infowars.com/us-israel-war-on-iran-the-myth-of-limited-warfare/
שים לב כי גם גינטר גראס, גם ג'יימס פטרס וגם עפרי אילני כלל לא פונים אל נציגי המשטר הציוני. טיעוניהם אינם כוללים ניסיון כלשהו לתלות בנו [כלומר במשטר הציוני] את האשם בכל הרעות החולות בעולם, אלא דווקא מצביעים על החלק היחסי הלא מבוטל כלל של המשטר הגרמני ושל זה האמריקני ברעה החולה הנוכחית המפורטת במאמריהם. לי לא ברור מאידך מדוע מכניס אילני גם את אחמדינג'ד ל"זה".
11 באפריל 2012 ב- 13:09 |
איך אומר זאת בעדינות, הפוסט הזה ותגובתו של אלי ישי, דומה שמנוגדים אבל בעצם דומים. שטויות שמקורן באידאולוגיה סדורה שאינן ראויות להתיחסות.
11 באפריל 2012 ב- 13:11 |
ותראו מה כותבים בהארץ:
"סופר ענק שפשוט נגמרו לו הסיפורים, ונותרו רק פרובוקציות, זיכרונות וגימיקים. "
http://www.haaretz.co.il/literature/prose/1.1683965
11 באפריל 2012 ב- 18:22 |
אם כתבו את זה ב"הארץ" כנראה שזה נכון.
11 באפריל 2012 ב- 23:42 |
דוד מרחב מציע פרשנות מרתקת לסולידריות. לא אינטלקטואלים ישראלים הם אלו שמגלים סולידריות עם גראס, אלא גראס הוא מי שמפרש באופן עקבי ואמיץ את ההסתה האוטו-אנטישמית שמופצת דרך "הארץ" ודומיו. משהו כזה. זה רעיון מרתק, ולא בלתי סביר, אם לוקחים בחשבון את הדגש שגראס עצמו שם על קיומם של ישראלים-שחושבים-כמוהו, אבל חוששים לדבר. די מגניב. כבוד.
12 באפריל 2012 ב- 11:54 |
אני כל כך נהנה לקרוא את הדקויות וההתפלפלויות העדינות סביב נפשו המיוסרת, המרתקת והאמנותית כל כך של גראס. רק שמרוב התיפייפות הנפש שכחתם כולכם, הנשמותהיפות את התמונה. מצרף לכם שיר אותנטי שכתב ניצול שואה.
איתמר יעוֹז-קֶסְט
זכות הקיום : איגרת-שיר לסופר הגרמני
סַכָּנָה,
אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת סַכָּנָה,
אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת סַכָּנָה לָעוֹלָם,
כְּדֵי שֶׁלְּאַחַר הִשָּׁמְדִי לא תִּוָּתֵר עוֹד פִּסַּת עָלֵה-עֵשֶׂב עַל-פְּנֵי כַּדּוּר-הָאָרֶץ,
אוֹ פִּסַּת עָלֶה 'גְּרַאס' – לְמִקְטַרְתּוֹ שֶׁל מַר גִּינְטֶר גְּרַאס
עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה שֶׁבָּהּ, מֵאָז יוֹם הִוָּלְדִי, מְהַוֶּה אֲנִי סַכָּנָה לָעוֹלָם.
כִּי זְכוּתִי הִיא זאת!
זְכוּתִי הִיא לִחְיוֹת אוֹ לָמוּת תּוֹךְ כְּדֵי הַשְׁמָדַת מַשְׁמִידַי, מִבְּלִי לִנְסועַ עוֹד כְּיֶלֶד-בֶּכִי בְּרַכֶּבֶת-מַשָּׂא
אֶל וָקוּם-הָעוֹלָם, בְּעוֹדִי מֵנִיחַ אֶת ראשִׁי בְּחֵיק אֵם הַנְּמוֹגָה בָּאֲוִיר הַצַּח שֶׁל אֶרֶץ ווֹטָאן,
וּפַח-הַשֶּׁתֶן מַתִּיז נִיצוֹצוֹת צְהֻבִּים-אֲפֵלִים אֶל קִירוֹת הַקָּרוֹן – כְּמוֹ יְרִיּוֹת-רוֹבֶה הַמַּתִּיזוֹת
נוֹזֵל צְהַבְהַב-אֲדַמְדַּם מִצַּד שׁוֹמְרֵי הָרַכֶּבֶת וּבֵינֵיהֶם – אוּלַי – גַּם הַחַיָּל ג.ג., כְּשֶׁהוּא חֲבוּשׁ קַסְדַּת-פְּלָדָה.
וְעַכְשָׁו לִבִּי מִתְפַּתֶּה לְהַקְשׁוֹת וְלִשְׁאול: לְאָן זֶה נָסַע הַחַיָּל גִּינְטֶר גְּרַאס בְּאוֹתָהּ הָעֵת?
בְּעֶצֶם, כְּבָר הַיְנוּ-הַךְ!
וּמַה עוֹד יִכָּתֵב בְּנוֹשֵׂא זֶה? אוּלַי כְּבָר הַיְנוּ-הַךְ!
הֲגַם כִּי נוֹשֵׁם אַתָּה יוֹם-יוֹם אֶל רֵאוֹתֶיךָ, סוֹפֵר מְכֻבָּד עַד-מְאד, אֶת הָאֲוִיר הַצַּח וְהַנָּקִי, אַךְ הַמָּהוּל
בְּרֵיחוֹ שֶׁל אֵפֶר, בְּגֶרְמַנְיָה הַיְּשָׁנָה-חֲדָשָׁה.
אָכֵן, אֲנִי נָשַׁמְתִּי אוֹתוֹ רַק פַּעַם אַחַת וִיחִידָה, בְּעֵת נוֹסְעִי אֶל אַרְצְךָ יְפַת-הַנְּהָרוֹת ,(לְאַחַר הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה- הָרִאשׁוֹנָה וְהַקַּדְמוֹנִית)! וְהִנֵּה אָסַרְתִּי עַל שְׁתֵּי כַּפּוֹת רַגְלֵי לִדְרךְ עַל אַדְמַת אֲבוֹתֶיךָ.
וְאוּלָם, עוֹדִי מִתְעוֹרֵר מֵעֵת לְעֵת, גַּם בֶּעָשׂוֹר הַשְּׁבִיעִי שֶׁל שְׁנוֹת חַיַּי, וְשׁוֹלֵחַ יָדִי אֶל הַמִּטָּה הַסְּמוּכָה לִי,
אֶל מְקוֹם מִשְׁכָּבָהּ שֶׁל הָרַעְיָה, כְּדֵי לְהִוָּדַע כִּי הָעוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג עַכְשָׁו.
וְכָךְ, בְּהָגִיחַ אוֹר הַיּוֹם הָעַז שֶׁל אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל אֶל בֵּיתִי, אֲנִי פּוֹתֵחַ טֶלֶוִיזְיָה וַאֲנִי פּוֹתֵחַ רַדְיוֹ וּמַאֲזִין כִּכְפוּא-שֵׁד לִדְרָשַׁת האֲיָטוּלוֹת שֶׁל אִירָן וּלְדִבְרֵי הַשַּׂר נְשׂוּא-הַפָּנִים שֶׁל אִירָן, הַמַּרְאֶה בִּשְׁתֵּי כַּפּוֹת יָדָיו אֶת מַפַּת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל לֵאמוֹר: "הִיא קְטַנָּה כָּל-כָּךְ…תּוֹךְ שִׁשָּׁה-שִׁבְעָה יָמִים אֶפְשָׁר לִמְחק אוֹתָהּ מֵעַל הַמַּפָּה",אוֹ בִּלְשׁוֹנְךָ: "אַוּסרַדִירֶן". וְהִנֵּה אֲנִי מַאֲזִין גַּם לִדְרָשׁוֹת מַטִּיפֵי הַמִּסְגָּדִים בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל וּבְאַרְצוֹת-עֲרָב בְּהַכְרִיזָם "אַוּסרַדִירֶן!", אַךְ כַּוָּנָתָם תָּמִיד אֵלַי וּלְעוֹלָם לא אֵלֶיךָ, גִּינְטֶר גְּרַאס.
וּבְכָל זאת, יֵשׁ זְכוּת הַשְּׁמוּרָה רַק לָנוּ הַיְּהוּדִים (אִם אָכֵן יֵשׁ זְכוּת כְּעֵין זוֹ לְבֶן-אֱנוֹשׁ עֲלֵי-אֲדָמוֹת): לְהִשָּׁמֵד וְלִטול עִמָּנוּ אֶל הָאֵין-יֵשׁ אֶת הָעוֹלָם שְׂבַע-הַיָּמִים, עַל סִפְרִיּוֹתָיו הַמֻּפְלָאוֹת וְעַל מַנְגִּינוֹתָיו מַכְמִירוֹת-הַלֵּב – כָּךְ-כָּךְ, לְאַחַר רִדְתֵּנוּ אֶל הַקֶּבֶר, בְּעוֹד הָאֲדָמָה פּוֹלֶטֶת קַרְנַיִם רַדְיוֹאַקְטִיבִיּוֹת
לְאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם.
אָכֵן – לָנוּ הַזְּכוּת! וּזְכוּת זוֹ – גַּם שֶׁלִּי הִיא!
כִּי זְכוּתוֹ שֶׁל עַם-יִשְׂרָאֵל לְהָגִיף סוֹפִית אֶת שַׁעֲרֵי הָעוֹלָם לְאַחַר לֶכְתּוֹ מִכָּאן (שֶׁלּא מֵרְצוֹנוֹ הַחָפְשִׁי!),
וְלָנוּ הַזְּכוּת לְהַגִּיד, בִּמְחִיר הַחֲרָדָה בַּת שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים הַשָּׁנָה: " אִם תְּאַלְּצוּ אוֹתָנוּ בַּשֵּׁנִית לָרֶדֶת מֵעַל פְּנֵי כַּדּוּר-הָאָרֶץ אֶל מַעֲמַקֵּי כַּדּוּר-הָאָרֶץ – יִתְגַּלְגֵּל-נָא כַּדּוּר-הָאָרֶץ לְעֵבֶר הָאַיִן".
הֲלא זְכוּת-הַחַיִּים הִיא זְכוּת דּוּ-כִּוּוּנִית: גַּם לְךָ וְגַם לִי, אוֹ/לא לִי וְלא לְךָ.
גִּינְטֶר גְּרַאס, סוֹפֵר נַעֲלֶה! תֻּופֵּי-הַפַּח שׁוּב רוֹעֲמִים בְּתֵבֵל!
הוֹ, כַּמָּה שִׂחַקְתִּי בְּתֻופֵּי-פַּח בְּעוֹדִי יֶלֶד רַךְ בְּבֵית אַבָּא-אִמָּא, אַךְ נוֹתַר הַתוף בִּידֵי הַדַּיָּרִים
אֲשֶׁר בָּאוּ תַּחְתֵּינוּ, וְאַף-עַל-פִּי-כֵן קוֹלוֹ עוֹד הוֹלֵם בְּאָזְנַי בַּיָּמִים וּבַלֵּילוֹת.
וְזוֹ סִבָּה-מִן-הַסִּבּוֹת לְכָךְ, שֶׁבִּקֵּשׁ גּוּפֵי בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי עֲשָׂרוֹת בַּשָּׁנִים,
אַחַר מְחוֹז-חֵפֶץ שֶׁהוּא חֶמְדַּת אָבוֹת וְגַם חֶרְדָתָם.
וְאוּלָם, לא הַשֶּׁקֶט קָרָא לָנוּ לָבוֹא, בְּקוֹלוֹ הַתַּת-עוֹרִי, כִּי אִם הָרָצוֹן לִחְיוֹת אֶת עַצְמֵנוּ עַד תום,
כְּשֵׁם שֶׁאַתָּה חַי אֶת עַצְמְךָ עַד תום – סוֹפֵר וּמְשׁוֹרֵר נִכְבָּד.
כֵּן, אֲנִי מְקַנֵּא בְּךָ: מַדּוּעַ זְכוּתְךָ לִחְיוֹת, הִיא – כֵּן!
וּמַדּוּעַ זְכוּתִי לִחְיוֹת, הִיא – קוֹל הַדּוּמִיָּה? וַאֲנִי הַמְהַוֶּה סַכָּנָה לָעוֹלָם?!
אוּלָם אֲנִי – אִישׁ-הַסַּכָּנוֹת, הֲגם כִּי בֵּן-הַנֶּצַח – שׁוֹאֵל אוֹתְךָ:
אִם נִגְזַר עָלַי לְהִכָּחֵד מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וְלִצְמוחַ מִמֶּנָּה מֵחָדָשׁ בִּדְמוּת גִּבְעוֹלֵי הָעֵשֶׂב,
מַה טַעַם וּמַה מִדַּת הַצֶּדֶק, כִּי אַתָּה וְצֶאֱצָאֶיךָ תּוֹסִיפִו לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בֵּין גִּבְעוֹלֵי הָעֵשֶׂב הַנִּיחוֹחִיִּים
וּלְהַבִּיט בְּשֶׁמֶשׁ-הַמַּרְפֵּא שֶׁבְּאֶמְצַע הָרָקִיעַ,
בְּעוֹד אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ – חַיֵּינוּ בְּסָפֵק-הַתָּמִיד?
13 באפריל 2012 ב- 21:05 |
עם כל האמפתיה לאיתמר יעוז-קסט ולנסיון האישי, חיינו אינם בספק התמיד. גם חיי האיראנים אינם בספק התמיד. גם זכותם של גרמנים שנולדו לפני 1945 לבקר את מדינת ישראל – גם היא אינה בספק התמיד.
ובכל זאת, קשה לי עם הקריאה לסולידריות אוטומטית עם גראס. אני מסכימה עם כל מילה שמופיע בשיר (הדלוח) הזה, אבל מסתייגת מהנטייה להפוך אותו לנער הפוסטר של המאבק נגד פוליטיקת המלחמה הישראלית ואחיותיה המפרגנות במערב. בשבילי הוא מייצג שמאל שבע ואף צבוע, אשר מתזמן את הביקורת לפי נוחיותו (כפי שצוין בתגובה קודמת), ונהנה לא מעט מעמדת הקדוש המעונה ("לא אשתוק עוד!" – הורא הורא) שההאשמות האוויליות בגין אנטישמיות מספקות לו.
13 באפריל 2012 ב- 21:11 |
צוללת זה הסמל הפאלי האלטימטיבי. ארוך
חודרני, עגול, חלק, קצף לבן מסביב, חשאי
נושא טופדות המזנקים מהחריר הקדמי ממש
ממש כמו הזרעונים המגיחים. מלחים זה בכלל
מצאו תירוץ "היה בן 17" בני 16-17 הם
החיילים הרוצחים הכי טובים כל ילד באפריקהגינטאר היה חבר יודע זאת גם גינטר מתגעגע.
פעיל בארגון שהרג יהודים
משום שהם כאלו. הסיבה שכנראה לא הרג
הרבה היא לא משום שנמנע אלא משום שכבר
לא היו מיליונים בעולם המוסלמי והאחר
מקנאים בו על שהיה כזה ועל ההזדמנות
החוקים שנתנה לו. יותר טוב מלהתאבד
במטוס.ןהכסילים מגנים
15 באפריל 2012 ב- 17:29 |
שנאת ישראל הפוסט-מודרנית (משמע: המקשקשת עצמה לדעת, המבולבלת, איצטלה של אינטלקטואליות קצף על פני המים) סוגרת מעגל עם שנאת ישראל הישנה והטובה, מתוך נפש יהודי פנימה.
16 באפריל 2012 ב- 23:00 |
מי שאינו רוצה לבצע את הנדרש ימצא אינסוף תירוצים לכך, גם יותר מ 431 מיליארד
ראשית, הערת פתיחה: ממש לא ברור מדוע עורכי התגובות ב'הארץ' מסננים כותבים, בעיקר כאשר אינם מחויבים למחיאות כף לפובליציסטים.
תגובות שאינן מחמיאות לפובליציסט יש לחזור ולשגר שם חמש פעמים!
לא תמיד אפילו זה מועיל מועיל…
זו כמובן פרשנות מוזרה במקצת לחופש הכתיבה בכלל וחג החירות בפרט…
כנראה מישהו מעדיף שתגובתי תכתב בדף הפיסבוק של עורך 'הארץ'…
גם זו אופציה, הדבר בוצע.
ולאחר שהלאנו אותכם די והותר במדיניות הפולורליזם של 'העיתון לאנשים החושבים' נעבור לעניין ד"ר ראובן פדהצור, פרשנו הצבאי-מדיני הוותיק.
זה שנים שפדהצור משרת יפה קליקה מסוימת בחיל האוויר ש"חטפה" את מדינת ישראל.
ד"ר פדהצור הוא אמן הצגת מידע מגמתי ומסולף.
ככזה, הוא סומך על זכרונו הקצר של הציבור.
ד"ר פדהצור איננו מזכיר לנו כי הוא והקליקה התנגדו ל"כיפת ברזל"… כמו גם מערכות אחרות פרי פיתוח ישראלי, ובכך תרמו למצב ההתמכרות עליו הוא מלין במאמרו…
הוא עצמו כותב כי מרבית "הסיוע" הוא ביטחוני.
הוא איננו מגלה כי מרבית הסיוע הביטחוני נועד "לצעצועים" לחיל האוויר מתוצרת ארה"ב, וכך מנציחים תלות שכזו, וקופונים שגוזרים חבריו יוצאי החיל….
ד"ר פדהצור תעמלן מוצלח ובלתי נלאה של תופעה אשר בגרמניה מכנים 'דיסני-וורלד אפקט '… ביטוי ששמעתי מעמית, אויראי וותיק בחיל האוויר הגרמני.
כדי להבין, די לבחון את הפרופורציות של שני נתונים שהוא עצמו מביא:
1.5 מיליארד להצטיידות בכל תכניות ההגנה מפני טילים גם יחד (כיפת ברזל, חץ, שרביט וכדו') מתוצרת ישראל.
11 מיליארד להצטיידות באף-35, מטוס שתרומתו כמענה לאיומים על ישראל בספק (וזאת על דרך ההמעטה והנימוס), ושעלות נשיאת טונה אחת של מטען יעיל בו חסרת תקדים (מתקרבת למאה מליון דולר), וזאת כאשר בכתבות בעבר, בהן שלל את 'הלביא' הבטיח פדהצור מענה זול וזמין מארה"ב.
סומך על זכרונו הקצר של הציבור, אמרנו?
אותה קליקה בחיה"א (לדורותיה) לחמה בעיקשות נגד כל תכניות ההגנה מפני טילים בפרט ונגד פיתוח ישראלי ככלל, תוך נקיטת כל תרגיל התנגדות, השהייה וגרירת רגליים אפשרי, פן יגרע, חלילה, ולו רק דולר אחד מתקציב "הצעצועים" מאמריקה… אגב, אפשר לנחש היכן יוצבו עיקר סוללות ההגנה האווירית, אותן ניסה להכשיל כל השנים, נכון! להגנה על בסיסיו, אחרת, מטוס אחד לא ימריא…
להזכיר נשכחות, חיל האוויר הוקם בכדי לספק הגנה לעורף. משימה שמזמן ננטשה והומרה אצלו להגדרה ערטילאית מסוג "עליונות אווירית", שתרומתה לא ברורה, ושאינה מסייעת כלל לעורף, כפי שראינו בלבנון 2 ובעזה בעשור האחרון. סיוע לכוחות קרקע, הס מלהזכיר (ר' ספרו של האלוף עמנואל סקל).. כנראה שגובל בפחיתות כבוד, אם לא גרוע מזה.
הבעיה קימת לא רק אצלנו. המרינס הבינו זאת מזמן, ונערכו בהתאם, עם זרוע אווירית משלהם. גם צבא ארה"ב הבין, אמנם באיחור, אך מאז עיראק דרש וקיבל מרוברט גייטס (שבאותה הזדמנות העיף את מפקדי חיל האוויר בארה"ב) תקציב להקמת זרוע אווירית מל"טית.
ובחזרה לארצנו הקטנטונת. הרע מכל הוא המסתבר ממאמריו לאחרונה, לפיהם, ספק באם למרות כל התקציבים והאמור לעיל, הינו מסוגל לתת את המענה הנדרש באיראן.
דרושה חשיבה חדשה, רצינית, לשם שינוי.
ד"ר פדהצור, קשקשן בלתי נלאה מטעם קליקה מסוימת, איננו אינו כשיר לחשיבה שכזו.
אחרים, כדוגמת תא"ל ספקטור, שרעיונותיהם (לא בהקשר עזה) הושתקו ונדחקו במשך שנים, דווקא כן.
איציק סיבוש
M.Sc., MBA
17 באפריל 2012 ב- 08:53 |
להוריד את הכובע
17 באפריל 2012 ב- 13:54 |
וואו, באמת יש לך Msc וMBA? מגניב.
17 באפריל 2012 ב- 15:35
שניהם גנובים, נטליה, ששש… לא לגלות לאיש.
זה אפילו הרבה יותר מגניב…
13 באפריל 2015 ב- 17:35 |
עצוב, אפילו מחפיר לקרוא את זה בדיוק ביום השנה לפדהצור שנהרג אשתקד בתאונה מוזרה מאד. עברה שנה והמשטרה עדיין לא גילתה מי פגע בו – וכאן שמו מעולל לעפר בהשמצה פרועה של אינטרסנט.