חינוכו של המין האנושי

by

1.

התקופה הזאת מתאפיינת בסוג של תודעה כפולה. מצד אחד, הכול לגמרי כרגיל. ומצד שני, כמה דברים ב"הכול כרגיל" הזה מרגישים קצת מוזר. קחו למשל את הדיון שהיה כאן על אירוע-הזוועה שאירע בענתות. כולם דיברו על הדברים הרגילים – על ההידרדרות לפאשיזם, ועל זה שאנחנו כבר שם, וכבר ממש שם, וכבר ממש ממש שם. לכאורה, ניכר שההידרדרות ממשיכה בקצב משביע רצון. ובכל זאת, לרגעים עלתה בי התהייה: האם באמת שום דבר לא השתנה? הכול בדיוק כמו לפני חצי שנה? ואולי רק במוח שלי נותר איזשהו זיכרון מעומעם, של רחובות גדושים במאות אלפי בני אדם, עם דגלים אדומים, זעם ועצרות עממיות?

גם אני חשבתי לפני שנה שתוך כמה חודשים אראה את הרחובות מלאים בחוליות של פאשיסטים. אבל בפועל, ולגמרי במפתיע, מה שראיתי קרוב יותר לחוליות של קומוניסטים. אפילו אם מישהו חושב שמחאת האוהלים היתה כלא היתה, נדמה לי שאי אפשר פשוט להתעלם מהעובדה שהיא התרחשה, ולהמשיך להגיד שכולם נגדנו וכולם פאשיסטים כאילו כלום, כאילו שמגפי הקלגסים נשמעים ברחובות ואתם השושנה הלבנה. יש מקום להסביר מה בכל זאת קרה כאן, או במלים אחרות: איך אפשר בכלל לתאר את התקופה הזאת.

2.

לצורך כך, אני רוצה דווקא להתרחק לרגע ככל האפשר מזעקת המוכים, לעשות זום אאוט מהיר ולנסות להתבונן על הדברים מהפרספקטיווה המרוחקת והקוסמית ביותר: הלא היא הפרספקטיבה אלוהים. אני מתנצל בפני כל נציגיו של "השטח", אבל לפני כמה חודשים, כשהייתי בגרמניה, התברר לי שמבחינה פורמלית המקצוע שלי הוא תיאולוג (לותרני, דרך אגב). כך שמבחינתי, תיאולוגיה היא "השטח". זאת העבודה שלי, ממנה אני מתפרנס, וכידוע, על פרנסה לא מתנצלים.

כזכור, לפני כשבועיים, נשא ראש הממשלה בנימין נתניהו נאום לכל באי עולם בעצרת האו"ם בניו יורק. מעבר לשקרים ולכל הפגמים האחרים, מה שבאמת זעזע אותי בנאום הזה, הוא עזות המצח שבה עמד נתניהו וירק על האנושות כולה. מבחינה זו, יש חשיבות דווקא לפסקה הזאת –

"אפילו כאן, בעצרת הכללית, האמת יכולה לפלס את דרכה. ב-1994, כשמוניתי לשגריר באו"ם, ביקרתי את הרבי הגדול מלובביץ'. הוא אמר לי 'אתה תשרת בבית של שקרים רבים. זכור שגם במקום החשוך ביותר, את אורו של נר יחיד ניתן לראות למרחוק. אני מקווה שאור האמת יזרח למרחוק".

נתניהו עמד שם, ובאמצעות הרבי מלובביץ' הטיף מוסר וביקש לחנך את המין האנושי כולו, שאותו הוא צייר כמעין עמק בכא עטוף שקרים וחושך. יוסי גורביץ' כתב בצדק מסוים על האדנות שביטא נתניהו כלפי היהודים שאותם הוא מתיימר לייצג. לדעתי זאת לא הבעיה. למעשה, אם נתניהו היה מדבר פשוט בשם העם היהודי, היה משהו נאצל בגבורה הזאת לעמוד מול העולם.

3.

העניין הוא שנתניהו לא מייצג רק את העם היהודי. הוא מייצג כוח עצום בהרבה, קואליציה בראשה הוא עומד הלכה למעשה – כוח שאכן מאיים על האו"ם, המוסד העליון של המין האנושי (ועובדה שנתניהו הצליח לנטרל בינתיים את הצעד שבו תומכות כמעט כל מדינות העולם מלבד שתיים). לקואליציה הזו אין ממש שם, אבל אפשר למנות את הכוחות העיקריים ששותפים בה. קודם כל, שותף בה כמובן הקונגרס האמריקאי, או לפחות רובו. בנוסף, שותפות בה תנועות הימין הפופוליסטי באירופה, וחלק מהימין הפחות פופוליסטי – בעיקר בבולגריה, רומניה והבלקן. שותפות בו גם אינספור כנסיות ותנועות רוחניות מהודו ועד כוש – ממהגרים טורקים חובבי ישראל ועד הציונות הקוריאנית שהוזכרה כאן פעם. דגל ישראל הוא כבר הרבה יותר מהדגל של מדינת ישראל: לדוגמא, הוא גם הדגל של קבוצות פרוטסטנטיות מיליטנטיות בצפון אירלנד. שותפים בה גם חלק גדול מהיהודים בעולם, שבהשפעת ישראל נעים יותר ויותר לכיוון הימין. המאמר הזה, למשל, מראה איך היהודים איך המדיניות הפרו-ישראלית של הממשלה השמרנית בקנדה מושכת אל הימין חלק ניכר מהיהודים, שהיו בעבר מבסיסי התמיכה של השמאל.

ולבסוף – שותפים בו כוחות הביטחון וארגוני הביון של הרבה מאוד מדינות. כפי שתיאר כאן איתמר מן (על סמך הכתבה הזאת), ישראל עומדת בחזית המחנה המבקש לשכתב את עקרונות החוק הבינלאומי כדי להעניק לצבאות חופש רב יותר להרוג אזרחים.

במובן זה, לא נכון לומר שהעולם הוא אחד. העולם מחולק, אך לא לשני קטבים אלא לשתי רשתות.

4.

בשנים האחרונות, יותר משהיא פונה נגד המוסלמים, הקואליציה הזאת פונה נגד האנושות עצמה, במובנה כישות החותרת להתארגן מבחינה פוליטית. לא רק נגד האו"ם, אלא נגד כל הארגונים הבינלאומיים והארגונים המבוססים על הצהרת זכויות האדם והאזרח.

כעת יכול מישהו להסתייג, ולטעון שאני מבצע אידיאליזציה של ארגון האו"ם, שהוא בסך הכול גוף מושחת למדי, שאנשיו מעורבים שוב ושוב בפרשיות שחיתות ופדופיליה בקנה מידה ענק. כל זה נכון. אלא שהסולידריות עם הפלסטינים היא בדיוק אחד הדברים היחידים שבהם האו"ם מנסה דווקא להגשים את הייעוד שלו. פלסטין היא השריד האחרון של רעיון הסולידריות הבינלאומית שהיה הבסיס לקמפיינים רבים כל כך בשנות ה-60 וה-70. במלים אחרות: אם יש דבר אחד שלגביו האו"ם הוא בסדר, זה לגבי השאלה הפלסטינית. אפשר רק להצטער, שהוא לא פועל באופן דומה גם בזירות אחרות.

5.

מה שאפשר אם כן לומר, הוא שהקואליציה של נתניהו, במובנה הרחב, מבקשת לחתור כנגד פרויקט חינוכו של המין האנושי. לחילופין, אולי היא מבקשת להנחיל לאנושות חינוך אחר, חינוך אלטרנטיווי. כי מה יקרה אם הציונים ינצחו? אינני היטלר. בפועל, מה שיקרה בעצם לא יהיה הרבה יותר גרוע מהמצב הנוכחי. תהיה זו צורת ארגון אחרת, מלכות אחרת. אלא שאת אותה מלכות שמבקשת קואליציית נתניהו להקים אי אפשר ממש לתאר במושגים הפוליטיים המוכרים לנו. הפנטזיה שלה היא תיאוקרטיה, אבל התיאוקרטיה הזאת היא נוצרית יותר משהיא יהודית.

באותו שבוע בספטמבר, חיזרה ישראל כזכור על פתחה של ניגריה כדי שתתמוך בה בהצבעה במועצת הביטחון. נדב אייל כתב על העניין במעריב –

לפני שנה בערך נכנסו שני בכירים ישראלים לארוחת ערב עם ג'ונתן גודלאק (מזל טוב), נשיא ניגריה, האיש שאמור להציל אותנו מידי המדינה הפלסטינית.  הארוחה הייתה אמורה להתחיל בשעות הערב. הם המתינו עד רבע לשלוש לפנות בוקר, ואז הושבו אחר כבוד לשולחן האוכל. אחרי שיחת נימוסים קצרה, תהה הנשיא גודלאק בפני הישראלים הנבוכים על הדמוגרפיה בישראל. "האם כולם נוצרים אצלכם או שיש גם מיעוט יהודי?", הוא שאל. שתיקה קצרה נפלה בחדר, שתיקה דיפלומטית.

הו נדב אייל. אתה כה שנון ומתוחכם. אם תתאמץ עוד קצת, אולי תצליח להפוך לירון לונדון כבר בגיל 32. אבל יש משהו שאתה לא ממש מבין. הנשיא גודלאק צדק. אנחנו באמת נוצרים. לכל דבר ועניין, אנחנו שייכים לעולם הנוצרי. למעשה הניתוח שלו הוא מדויק: יש כאן רוב נוצרי (מה שנקרא "חילונים") ומיעוט יהודי.

הסיפור שאתם חיים בו הוא סיפור נוצרי, בייביז. אך מכיוון שרובכם חילונים מאוד, או לפחות חושבים ככה, אתם מתכחשים למישור הזה, ולכן גם לא מודעים לו. השמאל הישראלי חי בקליפת אגוז שמתנודדת על פני אוקיאנוס דתי, ומנסה לשכנע את עצמו שהסירה שלו היא כל העולם. לידיעתכם, גם אירופה היא כבר לא חילונית, אם היא היתה חילונית אי פעם. למעשה, גם הצורה שבה מופיע הסיפור של ישראל בשבילכם, כאנשים המתיימרים להיות מערביים-מודרניים, היא תמיד-כבר נוצרית.

6.

אבל מה בעצם אומרת המנטרה שעליה אני חוזר באובססיוויות כל הזמן, בעניין חינוכו של המין האנושי? במקום להסביר, אצטט ממאמרו של ההיסטוריון יהושע אריאלי, "תורת זכויות האדם" –

ייתכן שעומדים אנו על סף תקופה חדשה, עידן שאותו ראתה ההשכלה הנאורה כתכליתה של ההיסטוריה: הכוונה למימוש רעיון אחדות המין האנושי מבחינת כבודו ושוויונו האונטולוגי במימד ההיסטוריה. רעיון זה הוא שגיבש את דעתו של לסינג, ולפיה תולדות הדתות והאמונות שימשו ל"חינוכו של המין האנושי" לשלמות מוסרית, לאהבת האדם ולשלטון התבונה… מסגרות הזיקה וההתייחסות של הדמוקרטיה הליברלית השתנו במאה ה-20 והן מחייבות שינוי בעולם שהפך להיות אחד, ושאינו ניתן עוד לחלוקה.

7.

כדי להבהיר כמה הנקודה הזאת של חינוך המין האנושי רלוונטית בשבילנו, אני רוצה לחזור למקור, ל"חינוכו של המין האנושי" – מאמר אלגנטי ויפה ולהפליא שכתב גוטהולד אפרים לסינג ב-1777. מה שמעניין במאמר הזה, הוא שכל המחצית הראשונה שלו לא עוסקת בכלל במין האנושי, אלא דווקא בעם ישראל.

ככלל, לסינג מפרש מחדש את מושג ההתגלות ומתאר אותה כהתפתחות הדרגתית של השכל האנושי, מפראות לתבונה ועידון. תהליך חינוכו של המין האנושי הוא הוא ההתגלות. אבל במי בחרה ההשגחה לשמש כמחנכה של האנושות? צדקתם: בעם ישראל.

בפני עם פראי זה בחר האל להתגלות, בראשונה רק שאלוהי אבותיהם… באמצעות הנפלאות, שבעזרתם הוא הוציא אותם ממצרים, ויישב אותם בארץ כנען, הוא העיד על עצמו בפניהם כאל, החזק מכל אל אחר.

כעת שואל לסינג:

אבל איזה סוג של חינוך מוסרי היה יכול להתאים לעם גס כל כך, כל כך בלתי כשיר לחשיבה אבסטרקטית, שהיה מצוי עדיין כל כך בילדותו? לא אחר מאותו חינוך שמתאים לילדים: חינוך הנעשה באמצעות פרסים ועונשים המכוונים לחושים.

ושוב:

אבל לשם מה, ישאל השואל, להקדיש חינוך כזה לעם כל כך גס, עם שאיתו נדרש האל להתחיל לגמרי מהתחלה? אני משיב: כדי שבמשך הזמן יוכל האל להשתמש בביטחון מוחלט בבנים לאותו עם כמחנכים של כל העמים האחרים. הוא גידל אותם, כדי שיהיו מחנכיו של המין האנושי. היו אלה היהודים, ורק היהודים יכלו להיות כאלה – רק הבנים לעם שחונך בדרך זו.

העם העברי היה, אם כן, כלי בידיו של האל לצורך עידון המושגים החושניים שבהם החזיק המין האנושי בימי בערותו, ולמען קידומו ההדרגתי לדת אוניברסאלית תבונית. השלב הבא בדרך ליעד זה הוא הבשורה הנוצרית, אבל גם זה לא השלב האחרון: זו מצדה תוחלף בעתיד בדת חדשה שתביא את תהליך החינוך ליעדו.

8.

יש אומרים שנושא הבשורה השלישית הזאת היה היהודי שפינוזה, או היהודי מרקס, וכו' וכו' – אולי גם פרופ' שכטמן. בכל מקרה, זה התפקיד של העם היהודי: לחנך את האנושות. כעת, אם נסתכל על מאתיים השנים האחרונות, נראה שבתוך המערך העולמי התפקיד הזה התגלם בכמה צורות. כל צורה כזאת החליפה את קודמתה, אבל גם היתה בנוי עליה.

התפקיד הראשון (1789-0) היה זה הדתי-מסורתי, כלומר העם הנבחר, העם הראשון שהאמין באל האחד. התפקיד השני (1939-1789) היה זה של היהודי המערב אירופי המודרני, סוכנה של האוניוורסליות והקדמה – מרקס, פרויד, איינשטיין וכו'. בד בבד, כדאי לזכור שליהודים היה תפקיד מעניין נוסף, שעליו ממעטים כיום לדבר. למעשה, המקור היחיד המוכר לי שממנו אפשר לצטט בעניין הזה בלי להיחשב אנטישמי, הוא "יסודות הטוטליטריות" של חנה ארנדט –

לקיומה של [מדינת הלאום] היה דרוש, החל משלהי המאה השבע עשרה, מרחב חסר תקדים בהיקפו של אשראי מדינה, בעקבות התרחבותו וגידולו של היקף האינטרסים הכלכליים והעסקיים של המדינה… לפיכך היה זה אך טבעי שהיהודים ייקראו לתרום את עזרתם, הודות לניסיונם עתיק היומין בהלוואת כספים ומכוח קשריהם עם האצולה האירופית – שלא פעם העניקה להם הגנה מקומית. אכן היה זה עניינם המובהק של עסקי המדינה החדשים להעניק להיהודים זכויות-יתר מסוימות ולטפל בהם כבקבוצה נבדלת. (עמ' 61)

אבל נמשיך הלאה. כמו שכותבת ארנדט –

 "שקיעתה המהירה של אירופה לאחר המלחמה [מלחמת העולם הראשונה] מצאה את היהודים מנושלים מכוחם הקודם, מפוררים לכדי אוסף של יחידים אמידים. בעידן האימפריאליסטי איבד העושר היהודי את משמעותו… הגורם היהודי הלא-לאומי, התוך אירופי, [נהפך] למושא לשנאה כללית, משום עושרו חסר התועלת, והיה יעד לבוז בגין היותו נטול כוח. (עמ' 66)

בנקודה טראגית זו אנו מגיעים לתפקיד השלישי (או השלישי וחצי) של היהודי (1939 – ): הקורבן האולטימטיווי של הפשע האולטימטיווי. מכאן כמובן התפקיד המרכזי של יהודים בכינונם של מוסדות החוק הבינלאומי אחרי השואה. היהודים, על כל פנים, נצלבו כעם, ובכך גם כיפרו פוליטית על צליבתו של ישו. הציונות צמחה במידה רבה מתוך הפוזיציה הזאת, אך הפכה במהירות ל"יהודי רביעי" (1948 – ?), ששוב מכיל בתוכו את כל התפקידים האחרים. אלא שבפאזה הרביעית הזאת פורץ בעוצמה הולכת וגדלה התפקיד הראשון, הדתי, של העם הנבחר הכובש את הארץ המובטחת ועוקר/משמיד את יושביה. המדענים והפילוסופים, לעומת זאת, הוחלפו בסוחרי נשק וברוני גז, והדברים ידועים.

9.

 בשנים האחרונות ממש, צומח סוג של יהודי חמישי – הלא הוא היהודי של ה-BDS. שהרי, גם החרם על ישראל הוא מעין כנסייה בינלאומית שקמה אל מול הכנסייה הציונית הכלל-עולמית. זוהי כנסייה, שבה ממלאים הפלסטינים את הפונקציה של היהודים בתור הקורבן האולטימטיווי. למה דווקא הפלסטינים? לא ברור. כנראה בגלל שהאויבים שלהם הם היהודים, אבל לפטור את העניין ב"אנטישמיות" זה קצת פשטני. התמיכה בפלסטינים היא אנטישמית כמו שהמודרניות עצמה היא אנטישמית – לא יותר ולא פחות. כל הפרויקט המודרני, או הפרויקט של השמאל, מבוסס במובן מסוים על הניסיון למנוע מהתיאוקרטיה לקום – לפחות במישור הארצי. החזון של ממלכת דוד צריך להתחלף במלכות שמים האוניוורסלית של החוק הבינלאומי (או של הקומוניזם). המערך של האנושות vs. הקואליציה הציונית הוא במובן זה לא מקרי.

בעניין זה, אני רוצה לומר משהו קצת לא פופולרי. חסידי החרם מסבירים בדרך כלל שהם "נענים לקריאה הפלסטינית". אבל לפעמים אני חושד שהם נענים בעיקר לקריאה של היהודייה ג'ודית באטלר, היהודייה נעמי קליין וכו'. לא שזה כל כך נורא. אבל מבחינה מסוימת, גם בתנועת החרם נראה לפעמים שהיהודים ישלטו (או לפחות יהיו מאוד דומיננטיים) או יחוסלו (כלומר, התנועה תיעשה אנטישמית במובהק). אם היהודים ינצחו, תנועת ה-BDS תהפוך במשך הזמן למעין אנטי-ציונות, ההסתדרות האנטי-ציונית העולמית, מה שכיניתי פעם "ציון השמימית" הקמה אל מול ציון הארצית.

או בשורה התחתונה, עוד נצרות. שוב פעם נצרות.

10.

מה שבעצם ניסיתי לטעון עד כאן, הוא שכמה שלא נתאמץ ונהפוך אותו, הסיפור של "ישראל מול העמים" יהיה תמיד סיפור תיאולוגי, ולמעשה נוצרי. זה הסיפור שנתניהו מספר, אבל למעשה זה גם הסיפור שאנחנו מספרים לרוב. כל טיפה של משמעות, כל טיפה של גורליות וכל טיפה של אלימות שיש בסיפור הזה נשאבת משם.

אז מה אפשר לעשות עם המערך הזה? פעם חשבתי שאפשר לשחק עם התיאולוגיה. כלומר, כיוון שאנחנו נמצאים במקום כל כך טעון תיאולוגית (שמתם לב שאתם חיים שעה נסיעה מהמקום שבו אלוהים ירד מהשמים והפך לבנאדם??), אפשר אולי ללחוץ על הכפתורים הנכונים ולהפעיל את התיאולוגיה נגד עצמה. שאם נתאמץ, אולי נוכל להמציא איזו דת חדשה שתבלבל את העולם הנוצרי, ותפנה את גלן בק נגדנו. למשל, לצלוב את ישו מחדש. אגב, הוא יוכל להמשיך לחיות אחר כך. שמעתי שאפילו מוחמד א-דורה עדיין חי.

אבל תיאולוגיה היא משחק מסוכן. הוא לא מומלץ לנשים בהיריון, או לגברים עם בעיות לב.
אף פעם אי אפשר לדעת מה תפעיל הדוושה שעליה תלחץ.

11.

למען האמת, זה גם ילדותי. לעומת זאת, מה שהיה כאן בקיץ האחרון לא היה ילדותי בכלל. בשונה מהרוח שעלתה מכל מה שנכתב עד כאן, נדמה לי היום שמה שצריך זה להשתין על התיאולוגיה, ולברוח כל עוד נפשנו מהתפקיד של מחנכי האנושות, על צורותיו השונות. לחיות כאילו שכל הסיפור הנוצרי הזה על העם היהודי – עם ישו, והשואה, ושפינוזה ומרקס ובנימין ונתניהו והרוטשילדים וכריס כריסטי – לא היה מעולם. יותר מאי פעם בעבר, אני מאמין שזה אפשרי. רפובליקת האוהלים היתה בסופו של דבר אנטי-תיאולוגית. היא קרתה כאן, ולא בשום פנטזיה. בגלל זה, דרך אגב, היא כמעט לא עניינה אף אחד בעולם.

האנושות לא מתעניינת בנו כשאנחנו לא משחקים במגרש של הנוצרים. העולם רואה רק את ישראל שברוח. הבשר לא מעניין אותו, וגם לא הקוטג'. אם תרצו, אנחנו ישראל שבקוטג'.

כסמל אנחנו הדבר הכי חשוב בעולם. אבל כאנשים אנחנו כלום, כמו ילדים.

12.

כי כמו שציינו, העם העברי לא נבחר בגלל תכונות תרומיות כלשהן שבהן הוא ניחן. להיפך: העברים נבחרו ככלי בידי ההשגחה דווקא בגלל הגסות והפשטות שלהם. ואכן, כפי שכתב שילר, אחרי שהכלי מילא את תפקידו, אפשר היה לשבור אותו, וליצוק את התוכן בכלי אחר. והרדר אומר שבעוד עמים אחרים המשיכו להתעדן ולהתפתח מבחינה תרבותית, דווקא עם ישראל התאבן וקפא במצבו הפרימיטיווי.

ובכל זאת, הכלי עדיין כאן, בלי שום קשר ליעוד שלו.

לסינג אומר משהו מעניין בנוגע להמשך התפתחותו של הילד שזכה לחינוך, מול הילדים שגדלו פרא –

בעוד האל הנחה את עמו הנבחר בכל הדרגות של חינוך הילד, התקדמו האומות האחרות על פני הארץ לאור התבונה. רובן נשארו הרחק מאחורי העם הנבחר; אבל מעטות התקדמו הרבה מעבר לו. והרי גם זה קורה אצל ילדים שנותנים להם לגדול מעצמם. חלקם נותרים פראים לגמרי, ומעטים מצליחים לחנך את עצמם לדרגה מפליאה… [לעומת זאת], הילד שזכה לחינוך מתחיל בצעדים בטוחים אך איטיים; הוא מאחר להדביק רבים מילדי הטבע שהתרקמו טוב יותר; אבל לבסוף הוא עוקף אותם, ומרגע זה הוא יישאר תמיד לפניהם.

לכל זה יש הקשר אינטלקטואלי מסוים, שהוא לא כל כך משנה עכשיו. אבל אפשר לקרוא את זה ככה: גם אם עם ישראל מצוי במצב ילדותי, גס ומשובש יותר משאר העמים, הוא עשוי לתקן את עצמו – הפעם לא בתור שליח הנושא איזו בשורה, אלא בתור ישות העומדת כשלעצמה. זאת גם רוח התקופה: בצ'ילה, ביוון, בספרד, וכמובן כאן במזרח התיכון, פונים העמים אל המישור הגופני, הפנימי, ולא אל המישור הסמלי החיצוני. זאת התקווה היחידה, וזה הדבר היחיד שעובד.

ואכן, אני מתעקש שבקיץ האחרון, העם הישראלי זינק במפתיע זינוק נחשוני, חשף את כוחותיו הנסתרים, והגיע לדרגות של תודעה שאליהן הגיעו מעט עמים בתקופה הנוכחית. באמריקה, אומה בת מאות מיליוני בני אדם, השמאל לא מצליח להוציא יותר מכמה אלפים לחסום את הרחובות.

המהפכה הזאת יכולה וצריכה להימשך באותו מישור חברתי-תרבותי שבו היא התקיימה, כתנועה של בני אדם שמתעלמת לגמרי מההקשר הלאומי שנכפה עליהם (כן, מה שנקרא "הכיבוש"). אם היא מביטה אל העולם, הרי זה רק אל המהפכות האחרות שקורות עכשיו, ולא אל אובמה, אבו מאזן או נתניהו. בסופו של דבר, אולי דווקא מתוך אותה התפתחות פנימית בישראל תצמח בסופו של דבר בשורה חדשה למין האנושי.

אבל כרגע אסור לחשוב על זה.

תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , ,

51 תגובות to “חינוכו של המין האנושי”

  1. פעיל ירושלמי Says:

    האם תוכל להגיד בכמה משפטים מה רצית להגיד?

    • ofrilany Says:

      ואו, איזו חוצפה צברית בריאה וקוצנית. טוב שלא כתבת "דוגרי". כלום, בשבילך באמת כלום.

      • קורנית Says:

        חה!

      • יער Says:

        זאת תגובה קצת מצחיקה בהקשר של הטקסט הזה. אתה קורא לנסות לצאת מהדיון ברומו של עולם ולהתמקד ב"ישראל שבקוטג'", אבל כש"ישראל שבקוטג'" דופקת לך בדלת, אתה נעלב ומגיב בזעם צדקני כנגד החוצפה העממית הפוגעת בגבהות הרוח של הטקסט שקורא לרדת לקרקע המציאות.
        (אם לצטט מדבריך: "בשונה מהרוח שעלתה מכל מה שנכתב עד כאן, נדמה לי היום שמה שצריך זה להשתין על התיאולוגיה, ולברוח כל עוד נפשנו מהתפקיד של מחנכי האנושות, על צורותיו השונות.")

        אני מסכים, עם זאת, שזה קצת חסר טעם לבקש תקציר מפושט של טקסט תיאורטי מורכב. יכולת בכל זאת לומר: "תשמע, זה טקסט תיאורטי מורכב; אי אפשר לצמצם אותו לכמה משפטים ובכל זאת להביע את מה שרציתי לומר".

      • ofrilany Says:

        התגובה הזאת היתה סתם גסות רוח אנטי-אינטלקטואלית, כמו שחוטפים כל שעתיים בישראל, במיוחד בצבא או בקיבוץ. לא בבלוג הזה.

      • paxifista Says:

        אותי זה ריתק. כל פיסקה, כל משפט. תודה על כל המילים והרעיונות.

    • יוסי Says:

      עופרי, הרב הלל כבר לא תהיה 🙂

    • יוסי Says:

      באופן כללי, לבני-אדם קשה לכתוב וקשה לקרוא. לכן, עדיף לכתוב קצר, או לערוך, לערוך, לערוך.

      ממה שאני הצלחתי לקלוט, הטענה היא שהישראלים תפסו את העולם דרך תבנית שיש בה דמיון לסיפורים תיאולוגיים: אלוהים מחנך את העולם באמצעות היהודים. היהודים לפעמים משמשים כמורים שהוכשרו על-ידי אלוהים, לפעמים כדוגמה, לפעמים כמכשיר ליצירת מלחמת גוג ומגוג כדי לקדם את הגאולה, ולפעמים כמי שיביאו לעולם את הקומיניזם, הנאורות, ההבנה שהמוסלמים מרושעים, ההבנה שישראל כובשת (BSD) ועוד ועוד.

      נדמה לי שאלוני טוען שהתבנית הזו מציבה את היהודים כסמל, או ככלי שתפקידו לשרת את שאר העולם. מחאת האוהלים, נדמה לי שטוען אלוני, היא גם התנערות מהיותם של היהודים סמל. ימים יגידו, בינתיים העולם כמרקחה.

      • ofrilany Says:

        איזה אלוני? אודי אלוני?
        בכל מקרה תודה על התמצית. יש בפוסט כל מיני דברים, חלקם אפילו סותרים, אבל מי שרוצה תקציר מנהלים יכול להתייחס לפסקה הזאת –

        מה שבעצם ניסיתי לטעון עד כאן, הוא שכמה שלא נתאמץ ונהפוך אותו, הסיפור של "ישראל מול העמים" יהיה תמיד סיפור תיאולוגי, ולמעשה נוצרי. זה הסיפור שנתניהו מספר, אבל למעשה זה גם הסיפור שאנחנו מספרים לרוב. כל טיפה של משמעות, כל טיפה של גורליות וכל טיפה של אלימות שיש בסיפור הזה נשאבת משם.

      • יוסי Says:

        ראיתי את הטעות שלי אחרי שהגבתי ועברה בי בדיוק אותה מחשבה ("איזה אלוני, אודי?")
        מזכיר לי שפעם באיזה מבחן המרצה התבדח ונתן 5 נקודות על כתיבת השם נכון. את שמי כתבתי בהתחלה בטעות ורק אחר-כך תיקנתי. הוא כתב phew ליד.

  2. גדי Says:

    עופרי.
    וואו.
    לא רק שזה אחד מהמאמרים הטובים, הבהירים והמרתקים שכתבת, אלא גם אחד מהנכונים יותר.
    רוצים עוד צדק חברתי ומאמרים בארץ האמורי.

  3. ayala Says:

    אני תמיד חשבתי שהעולם הנוצרי הוא עולם שמבוסס על חזון אחדות כלל אנושית תחת מערכת ערכית משותפת שאותה הוא מנסה לכפות על שאר העולם, ואילו היהדות נלחמת על הזכות להיות קבוצה נבדלת ששומרת על ערכים יחודיים.
    לפי דעתי הבשורה שיכולה לצאת מהעם היהודי היא שלהיות שונה זה לגיטימי ולכל קהילה יש את הערכים שלה. אולי בעתיד מערכות ערכים שונות בעלות זכות קיום יחליפו את זכויות האדם האוניברסאליות ויחסים בין מדינות לא יראו כמו ריב בין ילדים כשאחד יושב על השני וצועק "תודה שאני צודק"

    • ofrilany Says:

      תודה איילה, ראי התגובה של תומר. אני חושב שביהדות יש את היסוד של קבוצה נבדלת ששומרת על ערכים ייחודיים, אבל בקונסטלציה הנוכחית של עולם גלובלי היא היתה חייבת למצוא לעצמה בני ברית, מעין קואליציה. הקואליציה הזאת היא כמובן מסובכת ומסוכסכת – לא בכדי פייגלין התנגד בחריפות לדרשה של גלן בק. אבל עדיין, ברמת הכוחות העולמיים, זאת קואליציה.

  4. תומר פרסיקו Says:

    שחק אותה גבר. ניתוח יפה. וניתן להבין מכאן מאיפה בא אותו הלהט בו אותם כוחות המעוניינים לגרור אותנו חזרה לתיאוקרטיה: ההתנגדות לכריסטיאניזציה-הומניסטיזציה של היהדות בהיותה מאז ומעולם ניצבת מנגד להצעה האוניברסליסטית של פאולוס. וניתן להבין למה הלהט הזה מתעורר כמפלצת תת קרקעית דווקא כאשר היהודים שבים לארצם, שבים, לכאורה, לימי המקרא-ביתשני. וניתן להבין כיצד כל שטח שנכבש בארץ הוא כקטורת באפה של אותה מפלצת, וכיצד ויתור על כל שטח נתפס כדלדול ה"יהדות" במימי האוניברסליות. ולבסוף, אם נקשר למאמר הקודם של יסמין, כיצד הרוצים בדילול נתפסים כלא-יהודים, ולכן כלא-מהשבט, ולכן כמי שדמו הותר.

    • נועם א"ס Says:

      תגובה מצוינת למאמר מצוין, רווי במלנ'תלפים אבחנות מזהירות, תודה תומר, ותודה עפרי – אם כי יש כמה היגדים במאמר שהייתי רוצה להתווכח אתם, ואחרים שצריך להאיר יותר את ההקשר הכולל והממולכד למדי שמתוכו הם מופיעים. לצערי אני עסוק באם-אמא שלי בימים אלה ומנוע מלהשתתף בדיון. לא נורא. ברכות וחתימה טובה לכל מי שבעניין של חתימות.

  5. Daniel Rosenberg Says:

    יש לי משהו לא-קולי לומר: איך זה שכל הפוליטיקה הישראלית מתבססת תמיד, לפי פרשנים כאלה ואחרים, על איזה פסיכוזה מיסטית-תיאולוגית כזו או אחרת? למה לא יכול להיות מדובר בריאל-פוליטיק ישן וטוב שעוטה, כמו תמיד, ציפוי רטורי של מיתולוגיה והשראה רוחנית? ישראל מציבה תנאים למו"מ? יש לנו כאן משיחיות פונדומנטליסטית. נתניהו בז לאו"ם? הא, בוודאי מדובר בקסנופוביה יהודית לשמה (בלי קשר לכך שהימין האמריקאי מתמחה בבוז למוסדות בינלאומיים מהסוג הזה כבר מעל 200 שנה, גוגל american exceptionalism). ישראל מגינה על הגבולות שלה מכל מיני פליטים ומהגרים אפריקאים? טוב, היהודים האלה תמיד היו שונאי אדם. הניחוש שלי, שלא מתבסס אלא על אינטואיציה בריאה, הוא שמאחורי הפאסון האובר-סופיסטיקייטד הזה מסתתרת הסתגרות, שלא לומר בורות פרובנציאלית. הרי סכסוכים אתניים היו קיימים והינם קיימים בעולם, ממקסיקו ועד לטביה. המקרה הישראלי-פלסטיני לא באמת מיוחד, וגם מדיניות החוץ והפנים של ישראל, מעבר לסינקופות הדתיות שמופיעות בשיר הזה פה ושם (וגם הן בסופו של דבר עוברות הצרנה פוליטית לשמה), ישראל לא טובה או גרועה יותר מאשר, נאמר, אסטוניה. היהודים פשוט חכמים יותר, זה הכל.

    • Daniel Rosenberg Says:

      כמו כן, מעניין לקרוא את הטקסט הזה, כמעט פסקה מול פסקה, עם המאמר של אסף שגיב:
      http://tchelet.org.il/article.php?id=526

      • ofrilany Says:

        תודה, האמת שלא קראתי את זה, וזה באמת מקביל באופנים רבים. הדבר העיקרי שהוא מתעלם ממנו לדעתי, ובזה לדעתי הוא נוהג בחוסר הגינות אינטלקטואלית, היא העובדה ש(אם לנסח את זה בבוטות) אמריקה שייכת ליהודים.

      • Daniel Rosenberg Says:

        היהודים האמריקאים הם הרבה יותר אמריקאים, במובן הליברלי-ג'פרסוניאני, מרוב האמריקאים. נכתב על כך מספיק (אני ממליץ במיוחד על הספר של פודהורץ Why are Jews Liberal שיצא לפני כמה שנים), אבל הדעה שלי, אם לסכם אותה על רגל אחת, היא כי היהודים איכשהו "לא קלטו את הבדיחה" של הערכים האמריקאים. היהודים, בתור מהגרים נצחיים, עם הרמטי ונודד וכל זה, לא הצליחו לעולם באמת להשתלב בקהילה האמריקאית. לכן הם הושפעו תמיד הרבה יותר מהססמאות שלה על חירות ואחווה, אבל לא הבינו את המכאניזם שמאפשר לאמריקאי (ובזאת גם לרוב השמאל הליברלי המערבי) להכחיש ולהדחיק ולשמור על אורח רוח בריא. ג'פרסון כמובן היה אנס סדרתי של עבדיו, לינקולן משחרר העבדים נהג כרודן של ממש במשך רוב שנות שלטונו, רוזוולט של ה"ניו דיל" כלא אלפי אמריקאים ממוצא יפני וכו' וכו'. ליהודים האמריקאים, שמכירים את המוסר האמריקאי בעיקר דרך הוליווד (מהצד היוצר והמפיק, כמובן), קשה עם האמביוולנטיות הזאת. הם רוצים צדק עולמי ואוניברסלי ורוצים אותו עכשיו (לכן גם הימין היהודי הוא ימין ניאו-קונסרבטיבי בומבסטי ומשיחי), והם לא לגמרי מסתדרים עם הדקויות החשובות של הפוליטיקה המודרנית. לליברל היהודי האמריקאי הממוצע באמת קשה להבין, באופן אותנטי, מה הבעיה עם הטלת חרם על חברות תחבורה ישראליות שפועלות במזרח ירושלים תוך עצימת עין מול מעשי הטבח המתרחשים בסוריה – "פשוט נגיע אליהם אחר כך".
        אם תרצה, אפשר לראות ביהודים האמריקאים את הסחים של השיח הפוליטי העכשווי.

      • ofrilany Says:

        אני קורא רק את ראסל קרק.

    • נועם א"ס Says:

      בקטנה, על השאלה "איך זה שכל הפוליטיקה הישראלית מתבססת תמיד, לפי פרשנים כאלה ואחרים, על איזה פסיכוזה מיסטית-תיאולוגית כזו או אחרת?" ועל כל ענייני נתניהו, האו"ם, אסטוניה, בדלנות אמריקאית וכו':
      נראה לי שההבדל (בין היחס לישראל ליחס לאסטוניה) נעוץ בהבדל בין הפוליטיקה כמערכת של נתיהו-או"ם-אבו מאזן-אמריקאים וכו', והפוליטיקה כמערכת של מיליארדי בני אדם בינם לבינם, (ולא רק בני אדם: גם בעלי חיים ותעשיית הבשר, ועצים ואבנים, והרים, וסופות אלקטרונים בחלל העמוק).
      ריאל פוליטיק ישן וטוב נעצר בדיוק באזור נתניהו-או"ם-אמריקאים. אלה ומקבילות להן היו המסגרות הרלוונטיות לפוליטיקה לאורך מאות השנים האחרונות. הריאל פוליטיק והמוסדות האלה עדיין איתנו, ומן הסתם עדיין הכרחיים, אבל בו זמנית הפוליטיקה מתרחבת לאזורים שהמוסדות האלה והריאל פוליטיק הנגזר מהם לא יכולים לכסות. (גם) על הפער הזה, נדמה לי, המאמר מנסה לטעון את טענותיו, ראה האבחנה במאמר בין נתניהו-או"ם-אבו מאזן-אמריקאים למחאת האוהלים, בישראל – וכמובן גם בהקשר העולמי הרחב (ספרד, מצריים, צ'ילה…)

  6. Siva Says:

    מעניין. אני שמעתי את אזכור המשל של הרבי מלובביץ' כקריאה לגמרי פרטיקולריסטית בעלת אופי פנימי עמוק. אישוש לכך נמצא בסיקור המרגש בדפי האינטרנט של תנועת חב"ד העולמית שהקפידה לדווח על נאומו ההיסטורי של נתניהו באו"ם. מבחינה פוליטית, מדובר בשיקול אלקטורלי קר, כמובן. כמיליון מצביעים, חסידי חב"ד, במחוזות ההצבעה של הקונגרס בניו יורק יצביעו בקרוב לנשיאות. לכן, לאור השינויים בעמדות של היהדות הליברלית בארה"ב שנהיית יותר ויותר אדישה ומנוכרת לציונות ולמדינת ישראל, מה שביבי בעצם עשה, זה להגדיר מחדש מיהי "יהדות ארה"ב" שרלוונטית לפוליטיקה הישראלית. שוב האורתודוכסיה. מה שרציתי לומר הוא שלמרות שניתן לקרוא את הימים הנוכחיים כהמשך של המתח הבלתי נגמר בין פרטיקולריזם ואוניברסליזם ביהדות שאחרי ההשכלה- למעשה יש כאן גם המשך של דיון פנים-יהודי שהוא הרבה יותר עתיק – לגבי הגדרת היהדות, ערכיה וגבולותיה. וזה אכן דיון תיאולוגי. אבל אצל יהודים, כמו אצל יהודים, הדיון התיאולוגי תמיד נקשר עם מציאות היסטורית קונקרטית ומתעצב כנגדה.

  7. ניצן Says:

    עופרי, מאמר מעניין ומועורר מחשבה, כמו תמיד. מעניין לחשוב על זה בהקשר שליאורה בטניצקי קוראת בהקשר התיאולוגי הליטראלי (המעבר אל התיאולוגי כמטאפורה הוא המקום הבעייתי בעיני בטקסט הזה, כמו בכל תיאוריה שעושה אסתטיזציה לתיאולוגיה [ושוב- ראה שמיט או פרשני "הרגע הפאוליני"]). עבורה, מנקודת מבט פרשנית-מקראית, "כולנו הפכנו לפרוטסטנטים". אבל הסכמה על תפיסה פרשנית-אתית פרוטסטנטית לא עולה בקנה אחד עם קריאת המסורת האנטישמית. יש כאן קפיצה.
    ולגבי התפקיד של באטלר וקליין ואחרות, הווארד ג'ייקובסון תקף לאחרונה את החרם האנטי ישראלי באנגליה. בלי קשר להסכמה או אי הסכמה עם דבריו (הוא מבקר חריף של הציונות, אבל מנקודת מבט יהודית ומלומדת, פחות פוליטית-אתית) הוא מנתח באופן מרתק את הרטוריקה של תומכי החרם וטוען שיש בה להט משיחי שלא מאפיין את הרטוריקה הרגילה של התנגדות פוליטית, אפילו הרדיקאלית. הוא לוקח את זה לכיוון פסיכולוגי, שנראה לי מיותר, אבל השאלה מעניינת כשלעצמה (אני באמת שואל, אגב). אם הוא צודק, צריך לשאול שאלה רחבה יותר על הופעות משיחיות של ימינו, דווקא מתוך תאוריית החילון ולא מתוך התאולוגיה.

    • ofrilany Says:

      תודה ניצן. אשמח אם תרחיב למה אתה מתכוון באבחנה בין התיאולוגי לתיאולוגי כמטאפורה, ובעניין הקפיצה. באופן כללי, אני מסכים איתך שזה קל להגיד על כל דבר "תיאולוגי". אבל למיטב הבנתי, אם לוקחים את לסינג ואת חינוך המין האנושי כעוגן מרכזי במסורת הזאת, האבחנה בין הפוליטי לתיאולוגי היא כמעט בלתי אפשרית. במלים אחרות – התפקיד התיאולוגי של עם ישראל כעם הנבחר והתפקיד שלו בהפצת הנאורות הוא בהקשר הזה אותו תפקיד ממש – לא סמל ומסומל.

  8. א.ב. Says:

    ניצחון של הציונים אפשר לראות בשינוי החוק באנגליה שמאפשר כעת לחשודים בפשעי מלחמה חופש מהפחד להעצר.

  9. זמואל Says:

    שוב מופת של שקשוקה מושגית ורעיונית.
    חורים גדולים וחילופי מושגים על סף הבורות.

    לדבר על תיאולוגיה יהודית דרך עיניהם של סוכני תרבות וסוציולוגיה מחקריים שכותבים על סוכן נוצרי מהמאה ה17 שבעצמו שוגה חמורות לגבי התיאולוגיה היהודית – איזה סיבוב טלפון שבור מרשים.
    וכך זה נקרא ונראה.

    אתה צריך לקרוא קצת את המקור. לא רק משהו שמישהו כתב על ביקורת שמישהו כתב על משהו שנכתב על משהו שמישהו טען שכתב.
    זה מתכון בדוק לאסון אינטלקטואלי.

    המלך האמורי הוא עירום!

  10. אלישבע לוי Says:

    הי עפרי, מה עם לתרגם את הבלוג לשפות פחות איזוטריות? אשמח לעזור.

  11. אלישבע לוי Says:

    יותר נחמד לחשוב על להתחיל שיחה בבלוג עם אנשים דוברי-ערבית, לא? (ולאו דווקא עם דוברי אנגלית) הרי התקווה שלנו היא בשיתוף של היותנו (ערבים ויהודים) לא-לבנים!
    יש כזה דבר תרגום-סימולטני-און-ליין?

  12. יוסי Says:

    עופרי, תודה רבה על הפוסט הטוב שממריא מעל הפרטים הקטנים ומשרטט תמונה רחבה ודי אמינה. התזה שלך היא בעייני נכונה וראייה אחת שיש לי לכך, בתור מישהו שחי בארה"ב, היא הדואר שאני מקבל על בסיס יומי שמספר לי כמה בתור יהודי כדאי לי להאמין בישו וכמה שהכל מסתדר ביחד עם אמונתי היהודית ואהבת ישראל שלי (שהשולחים מניחים כמובנת מאליה). החיבור של הציונות עם נצרות-משיחית אמריקאית, בשילוב עם המלחמות עם העולם המוסלמי אכן יוצר סאגה תאולוגית שבנימין נתניהו משתחל אליה כמו יד לכפפה. לדניאל: השוואת האו"ם לגיא-חושך נהגתה במיוחד עבור קהל אמריקאי שמאמין ב- American exceptionalism. לדעתי התפיסה הישראלית את הגופים הבין לאומיים היא שונה לגמרי (ושוב מקורה בתפיסת היהודי את עצמו במערב) והיא מתחקמת-מתרפסת ומייחסת להם חשיבות רבה (ראה לדוגמא את הכבוד שנתניהו העטיר על שכטמן אחרי שהאחרון זכה במדליה שבדית). שוב, זה מראה כמה נתניהו מנסה להיות אמריקאי, או כמה הוא מנסה למכור את הסחורה הישראלית כאמריקאית, וכמה "יהדותו" היא נוצרית-משיחית.

    היה גם משעשע לחזות בחיבור לתקופת התנ"ך שהוא עשה דרך שמו "בנימין נתניהו", שם אותו הוא החליף יותר מפעם אחת וכמובן אינו שמה המקורי של משפחתו מלטביה. איך אפשר להאמין לסיפורים האלו מלבד בתור אגדות מוסר דתיות? האביר התנ"כי מאירופה שנאבק בקרוקודיל המוסלמי בשם כל העולם המערבי. ממש דוד בקרב הביניים מול גולית.

    ולסיום עופרי, אני מסכים איתך שממחאת האוהלים (כפי שקלטתי אותה מכאן) נשבה רוח של חופש ושחרור מהתאולוגיה הזאת ואני שותף לתקוותך שהיא מסמלת תמורה שתחתור תחת הסכימות הדתיות האלו שתפקידן מסתכם בשליטה והרעלה של אנשים. אבל, בהקשר הישראלי-פלסטיני משמעו של שינוי כזה הוא לאו דווקא אחווה ושלום. אופציה אחת היא שנאו-קונס כמו נתניהו יצליחו להצית מלחמת דת עולמית, וישראל כמובן תהיה בחזית המלחמה הזאת. זו לא אופציה סבירה ביותר. האופציה השניה היא שהמערב יפשוט את הרגל וכל מדינה תתכנס בעניניה שלה. בארה"ב ההמונים בהחלט דוחפים לכווון הזה (בצדק כמובן, ודרך אגב, זה תמיד מדאיג לראות את היהודים בחזית האימפריה ניצבים כנגד האינטרס העממי). במצב הזה, ישראל תצטרך להתמודד עם הערבים ללא הגב המערבי אבל גם בלי ההגבלות של "מה יאמרו הגויים". לפי דעתי זה יהיה רגע של שחרור מהתאולוגיה היהודית-נוצרית בתבנית הארופית שלה אבל התוצאה לא תהיה אוניברסליזם אלא שבטיות בסגנון השמד את העמלקים.

    • ofrilany Says:

      תודה רבה יוסי. אתייחס לעניין האחרון: אני חושב שקשה לחזות מה יקרה כאן אם וכאשר המערב יפשוט את הרגל. שקט כנראה לא יהיה, אבל תמיד יש צורך בקואליציות, ועשויות להיווצר קואליציות מפתיעות.

  13. פרידמנית Says:

    עפרי,
    נראה לי ששווה להתסכל על הפוסט ב"רמת התקשורת", כלומר:
    אתה מתחיל מתוך סתירה בין המחאה החברתית והפרשנות שלך אליה כנקודת מפנה או אל-חזור לבין העובדה שלא רק שיש חזרה לדגם או הישארות בו, אלא גם הסלמה. והפתרון שלך הוא בריחה מהמציאות לפרשנות תיאולוגית…
    אני מסכימה לפרשנות של הציונות כתנועה דתית נוצרית, אבל נראה לי שהרחקת לכת. אמריקה לא שייכת ליהודים ולא ללובי היהודי.
    חומסקי אמר פעם, שאפשר יהיה לבדוק את השפעת הלובי היהודי על המדיניות האמריקאית, רק כשהלובי ייצג אינטרס מנוגד לזה של ארה"ב. אם אז הוא יצליח לממש את האינטרס שלו בניגוד לזה של ארה"ב, אפשר יהיה לדבר על הכוח של הלובי היהודי או הישראלי. בינתיים זה קרה פעם אחת: וארה"ב מכרה נשק לסין למרות התנגדות הלובי. אז בינתיים היהודים הם יותר של אמריקה מאשר ההיפך…
    אפשר לקרוא לתנועת הבידיאס כנסיה, בדיוק כמו שהשמאל הישראלי הוא כנסיה או המפלגה הקומוניסטית היא כנסיה. העובדה היא שיש כמה אינטלקטואלים יהודים שתומכים בתנועה, באה לחזק אותה. הם לא היו היוזמים ולא המנהיגים. דווקא בטאלר לא שמה את היהודיות שלה ברקע בפעילותה. נפגשתי איתה על הרקע הזה, היא יהודיה אמריקאית ממוצא מזרח אירופאי ולא עושה מזה ענין. בישראל עושים מזה ענין, כרגיל…

    • ofrilany Says:

      פרשנות תיאולוגית היא לא בריחה מהמציאות. התעלמות מהתיאולוגיה היא בריחה מהמציאות.
      לגבי הבידיאס – ראי מה שכתבתי קודם, אבל אשמח לדעת מי אם ככה המנהיגים האינטלקטואלים של התנועה הזאת.
      ולגבי באטלר – קצת מצחיק להגיד שהיא לא עושה עניין מזה שהיא יהודייה. זה בערך כמו להגיד שפרויד לא עשה עניין מזה שהוא יהודי.

    • ofrilany Says:

      אני מתנצל על הטון הקצת הזועם. אני רק רוצה להבהיר, כמו שכתבתי בפסקה השנייה של הפוסט, שתיאולוגיה זה מבחינתי לא בריחה. זה הלחם והחמאה, אולי כמו שפסיכולוגיה היא בשביל אנשים אחרים, או פוליטיקת זהויות, או מרקסיזם.
      אגב לגבי מה שחומסקי אמר – יכול להיות שזה נכון. בכל מקרה לא טענתי שהיהודים הם הכוח העיקרי בציר הזה, אלא הנוצרים.

      • פרידמנית Says:

        עפרי,
        יכול להיות שתיאולוגיה היא בשבילך לא בריחה מהמציאות, מה אני יודעת. בכל מקרה, היא שימשה פה כדי לא לתת תשובה על הסתירה (כפי שאתה רואה אותה, אני לא רואה פה סתירה, כיוון שלא תליתי הרבה תקוות במחאה וחושבת שהיא ריאקציה לאוירה האפוקליפטית שהיתה ב"ספטמבר" ועכשיו אנחנו ב"אוקטובר"…).
        עצם השאלה, מיהם מנהיגי הבידיאס, נובעת כנראה מהסתכלות מתוך הפרספקטיבה של אלוהים, שמחפש מנהיג. ככל הידוע לי, יש גופים כמו ה- bnc (boycott national committee), PACBI וכולי שמתפקידם לבדוק מה ראוי להחרמה ומה לא וכולי. לא מדובר במנהיגים, אלא בקבוצות עבודה וזה גם לא בדיוק איזה הישג אינטלקטואלי גדול. לרוב הם נשענים על המודל הדרום אפריקאי, וגם שם אנחנו לא שולפים שמות של מנהיגים של תנועת החרם, אלא של פעילים בתנועת השחרור של השחורים שם, שהחרם הוא רק חלק ממנה.
        ועכשיו ענין סוציולוגי:
        פרויד דווקא לא עשה עניין מהיותו יהודי, להיפך: זה נכפה עליו בנסיבות החברתיות בהן הוא חי. הוא גדל במצב חברתי שונה לגמרי מאשר ג'ודית באטלר ועם שם לא יהודי בעליל, אפילו ניבלונגי כזה. לאביו קראו יעקב, והוא התבייש בו. הענין היהודי של פרויד יוצא בחלומות שלו, בהקשר של היותו מופלה לרעה והעובדה שהוא לא יקבל פרופסורה בגלל "עניינים של קונפסיון" כמו שהוא קורא לזה ב"פשר החלומות". בעוד פרויד המציא על רקע האנטישמיות הגואה והייחוס של ההומוסקסואליות לגבר היהודי, את הגבר ההטרוסקסואלי, הרי שבאטלר נושאת את הדגל של הגבר הקווירי. היא חיה באמריקה בין אלפי פרופסורים יהודיים וזה לא עניין שם להיות פרופסור יהודיה.

  14. ב.ל Says:

    מסכים עם הפרידמנית, ובייחוד בנוגע לתחושת הבריחה שהטקסט הזה משרה. במקום להתמודד עם הסתירה שהצגת בתחילת הטקסט קיבלנו גרסה קיצונית לסוציולוגיה הספקולטיבית הנפוצה במחוזות הבלוג. (אגב, מה קרה לדתות העולם האחרות, איסלאם, בודהיזם? נצרות זה קצת המאה שעברה לא? וכמו שהפרידמנית כתבה, הbds הוא כנסייה בערך כמו שקלאב מד הוא מחנה ריכוז)

    לא שהטקסט לא כתוב יפה, וכיף ומצחיק, אבל באמת, זה קצת קל מדי לא? ומה בדיוק זה נותן לנו, מה באופן קונקרטי (לא השתנה מטאפורית), מציע הטקסט (וכותבו) שנעשה?

    אם לחזור בכל זאת לתהייתך בתחילת הטקסט, אני ציפיתי לעיון מעט יותר מעמיק ופחות סלחני במחאה, שורשיה והשלכתותיה עד כה. האם במרכז כל החרא נותרת המחאה צחה, נקייה מכל אשמה, אור לגויים? האם הסתירה עליה הצבעת אינה סימפטומית לאופי המחאה עצמה. האם רוחות המהפכה וההמון עם הקילשון אינם שני צדדים של אותו המטבע? (אין לי תשובות, אלו לא שאלות רטוריות) השאלות הללו לא עלו בטקסט וזה בסדר, אולי הן פשוט לא מעניינות אותך. זכותך. אבל משומה אני נעצב מעט מכך שבמקומן אנחנו מקבלים שעשוע אינטלקטואלי אסכטולוגי.

    • ofrilany Says:

      אולי דווקא השמאל האורתודוכסי שחג סביב קורבנותו הוא זה שנותר צח ונקי מכל אשמה?
      ולגבי ה-BDS – אני מתעקש שזאת נצרות. זאת נצרות בגלל שזה ניסיון לבנות יהדות פאולינית נגד העם היהודי הפוזיטיווי, שנעה מארץ הקודש החוצה ולא להיפך. שלושה מאפיינים של נצרות. זאת נצרות גם מבחינת חמת הזעם והגורליות שהתנועה הזאת מייחסת לנעשה בארץ הקודש. בגלל זה זאת נצרות.
      לגבי דתות אחרות – אי אפשר להכניס הכול לנראטיב אחד, שהוא גם ככה די גדוש. על התאסלמות כתבתי כאן, על הינדואיזם והקשר שלו לאותו מערך כתבתי כאן.
      לגבי השאלה "מה אני מציע": הטקסט מציע הצעה מאוד ברורה – להמשיך, באופן כזה או אחר, בדרך של המחאה החברתית, על בסיס אותם כוחות שהחזיקו את המחאה עד כה. אני אמור לתת המלצות מה לעשות מחר בבוקר? שמעתי שהולכת להיות שביתת סטודנטים, למשל.
      אגב, מה אתה מציע?

      לכל היושבים בקצוות הארץ וממליצים לי לעזוב – יבושם לכם. אנא ממנו לי סל עזיבה מטעם גו'דית באטלר או ממלכת סעודיה. אחרת זאת נראית לי קצת חוסר רגישות, בלשון המעטה, לצוות על בנאדם לעזוב את הארץ שלו.

  15. ב.ל Says:

    אני מוכן לקבל את טענת הנצרות ולו גם ככלי רטורי בלבד, על אף שעדייןנדמה לי שניתן באותה מידה להפוך את המשוואה ולטעון שהנצרות היא היא היהדות, הרי חמת זעם קנאית אינה נחלתם של הנוצרים בלבד (ע"ע יהודה המכבי) ואני בטוח שאני יכול למצוא בקלות שלושה מאפיינים "יהודיים" בנצרות (ובאיסלאם בכלל..) בקיצור, זה משחק מעט מטופש, לא?

    אבל מה שאני באמת לא מבין זה מדוע המשך המחאה מהווה פתרון לכך שנראה ששום דבר לא השתנה (או שההתדרדרות המשיכה בהתמדה) . זה לא פתרון מעט מוזר?
    לשאלתך, טיוטת הצעותיי:
    אני מציע, דבר ראשון, לנסות ולהבין מדוע המחאה מלווה בפרצי אלימות לאומנית? מדוע למרות נראותה הדרמטית בסופו של דבר הסקרים אינם מנבאים שינוי לטובה? או מדוע המחאה האזרחית אינה יוצאת בקריאה חד משמעית וברורה לקיצוץ בתקציב הביטחון אלא מעדיפה להעזר ב"פריצת התקציב" …מה שנקרה "כל זאת ועוד". בסופו של דבר נדמה לי שהמחאה כתכלית בפני עצמה אינה מחזיקה מים, ולומר שיש "להמשיך באופן כזה או אחר בדרכה" משמע להתעלם מבעיות מהותיות למדי שצצות בדרך.

    מצד שני, אני ממש לא מפקפק בחשיבותה. זה היה (ואולי עודנו) רגע מכונן, דרמתי, מרגש ומשמעותי. באמת. רק שבעיני המהפכה טרם הגיעה, והיא אינה באופק, צריך להתאמץ בכדי שתגיע, וחלק מהמאמץ תלוי גם בביקורת. כרגע נדמה לי שאנחנו ברגע די בעייתי, ואני חרד להישגים שאולי הושגו, ולאלו שניתן עוד להשיג. אולי זה מפני שאני נמצא כרגע בווינה לכמה ימים, מסביבי עומדים עשרות (מאות?) מבני דיור ציבורי שנבנו כשווינה נקראה עדיין "ווינה האדומה", קצת לפני שהיא עברה אל "הצד האפל", או מפני שבגרמניה של אותם שנים, להבדיל, הקומוניסטים היו גם הם על סף המהפכה, או צרפת של שנות התשעים והלאה בה מצביעי השמאל לשעבר נדדו בשתי העשורים האחרונים לחזית הלאומית. בקיצור, נדמה לי שיש לא מעט סיבות טובות לתהות כיצד ניתן לשמר את לב המחאה ועקרונותיה ולא רק את חזותה ומדוע יכולים ערכי הסוציאליסמוס ואירועי ענתות לדור יחדיו.

    ולבסוף, לעזוב? חלילה וחס. השאר, הצמד, עשה מה שטוב לך. אבל לא נראה שמגוריי בקצוות הקוסמוס אמורים לפגוע בליגטימיות של טקבוקי.

    • ofrilany Says:

      לצורך העניין האבחנה בין נצרות ליהדות היא לא השאלה העיקרית. מה שאני מנסה לטעון שהסיפור היהודי המודרני הוא ממילא סיפור שמסופר מנקודת מבט נוצרית. אבל לא משנה.
      לגבי ההצעות שלך – אני חושש שאתה שוב אתה מציב אידיאל שהמחאה תחשוף את מהותה ותתגלה כמחאה של השמאל, במובנו הקלאסי. אבל האבחנה בין שמאל לימין היא הבעיה, לא הפיתרון, כי היא מבוססת על החלוקות שעליהן אני מדבר כאן בפוסט הזה. המחאה לעומת זאת היתה פשוטה: אנחנו רוצים חיים אחרים. זה גם מה שרוצות תנועות מחאה אחרות בעולם. אני חושב בכנות שהמחאה הלכה בדרך הכי נכונה, ומה שאתה קורא הבעיות שצצות בדרך מעיד יותר על מה שנחשב לבעיות.
      בנוסף, לא ברור לי לאיזה שינוי לטובה ציפית בסקרים? שהמפלגה הקומוניסטית תרכיב את הקואליציה? למיטב ידיעתי מבחינת הסקרים דווקא שלי יחימוביץ מתחזקת וכו'. דרך המפלגות ברור שדברים לא ישתנו כאן, כי זה שוב קשור לזהויות ולשבטים.
      בכל מקרה, הפוסט הזה הוא פוסט פרוגרמטי על שאלת יעודו של העם היהודי, ולא על השאלה אם דפני ליף או איה שושן צריכה להנהיג את המחאה, או מה שנשאר ממנה.
      לגבי ההערה האחרונה – אני לא מדבר עליך, היו כאן אחרים שאמרו שהדבר הכי טוב זה לנטוש. עם זאת, בשונה מרבים אחרים חושב שיש הבדל קטגורי בין מי שנמצא כאן למי שלא. ברור שאתה יכול להגיב, אתה אפילו מוזמן מכל הלב, אבל לכל אחד מאיתנו יש פשוט בעיות אחרות.

    • ofrilany Says:

      חשבתי על זה בלילה ואנסח את זה ככה: הפתיחה היא פחות חשובה. הדבר העיקרי שאני טוען הוא, שכל דיון על הגורל היהודי בעולם, ובעקבות כך גם על הגורל הפלסטיני, מובנה בתוך נראטיב תיאולוגי נוקשה וחזק מאוד על התפקיד של מחנך המין האנושי או על הבגידה בתפקיד הזה. אני לא בדיוק נגד הבידיאס, אני אומר רק שככל שהתנועה הזאת מתעצבת היא משחקת יותר לפי הכללים של הנראטיב הזה, או במלים אחרות – שאלת היהודים נעשית השאלה העיקרית שעליה היא מנסה לענות, ולא שאלת הפלסטינים. עכשיו, ברור שבתנועת המחאה של הקיץ היו הרבה פגמים וכו'. אבל לדעתי היא מציעה סוג של גאולה מפתיעה, סוג של כיוון אחר שמאפשר לברוח מתפקיד המחנך, לפחות באופן זמני.

      • פרידמנית Says:

        עפרי,
        אתה מתעלם מהעובדה שתנועת הבידיאס היא תנועה פלסטינית. בגלל התעסקות בפופיק שלנו, יש לנו אולי נטיה לראות את הדברים מנקודת מבט יהודית ואת הפלסטינים כנגזרת שלה. אבל גם אחרי שלא משנה מה יקרה במזרח התיכון: יש בו חמישה, ביום טוב שישה מליון יהודים, ומאות מליוני ערבים, ביניהם פלסטינים שמספרם גדול לפחות כמו זה של היהודים. כשמסתכלים על העולם מנקודת המבט הנוצרית-יהודית עם המקף הזה, זה אולי נראה הכל יהודי-נוצרי. אבל מה שמזעזע את המזרח התיכון כרגע, הוא דווקא תנועות בעולם הערבי והמוסלמי. שגרירות ישראל הותקפה ופונתה, אחרי שארדואן ביקר במצריים. ואז פונתה באופן מניעתי שגרירות ישראל בירדן.
        בענין העזיבה:
        כל אחד יעשה כראות עיניו וכפי יכולתו. במידה מסויימת ההסתכלות על הכל מהפרספקטיבה של אלוהים, משחררת מהיסורים האנושיים. אבל מי שיש לו ילדים, כמו ליסמין, צריך לדאוג להם ולכן כדאי רק להסתכל על המציאות בעיניים מפוכחות, כמו שיסמין כתבה, כדי שאפשר יהיה להחליט, איפה מוכנים לשלם את המחיר. מחיר יש בכל דרך שבה בוחרים.
        נכון, קשה לקבל אשרת שהיה ועבודה, אבל חשוב להתחיל לעבוד בכיוון: ככל שהזמן עובר קשה לעזוב כי קשה למצוא עבודה בגיל יותר מתקדם וכולי.
        יאללה, הצום מתקרב, להתראות אחרי החג.

  16. timefrom Says:

    רשימה חמודה, היא חמודה כי כמה אלמנטים רציניים וכבדים נחסכו ממנה.

    אין ספק שהאוהל של שנת 2011 הוא השכינה, ולא רק בגלל שמדובר בנקבה, וכבר נדמה לי שמישהו שם לב שמי שהציתה את המחאה היא אישה, אולי רמז לבאות, אבל התנועה החילונית ננטשה הרבה לפני, היא בעצם ננטשה עם החיבור בין הדת למדינה שחיבר בן גוריון אי-אז ולמעשה אפילו המחאה טרם התפנתה לעסוק בכך, נקווה כי תקוותך כי ההמשך ואו הבשורה החילונית שהציצה מהאוהל היא לא עניין בדיוני בלבד היא תקווה שתתממש.

  17. aom Says:

    ניתוח אתנוצנטריביותר –
    מה חושב הסיני, ההודי, הרוסי, הברזילאי, הקנייתי על העולם שציירת?

    • אלברט פירות Says:

      האחר לא באמת חושב כי במאה ה17 הוא קרא דברים/הוגים אחרים, אם בכלל קרא. באמת הטקסט קצת מתכתב עם עצמו. מדהים לקרוא אותו לנוכח הביקורת של גד יאיר מסופ"ש אצל ציפר. לחשוב שיש משהו מהותי לעולם בסיכסוך היהודי ערבי, זה ממש להעמיד את התיאולוגיה הנוצרית במרכז היקום…. ואולי לזה עופרי התכוון. ובכלל אני לא הבנתי…

      (ועכשיו הוא יכה בי במקלדתו המושחזת ובחשיבותו העצמית הגרמנית, והנשים שבקהל יזדעזעו על האלימות שבבלוג.)

  18. מישמיש Says:

    מאמר מעניין ומאיר עיניים, וגם די מובן לעניות דעתי. אני די מסכימה עם הטענה בדבר תפקיד העם היהודי בנארטיב הנוצרי. וזה משהו שכאן בדנמרק אני נתקלת בו המון- לפעמים נדמה שהעיסוק בקשר של שואה-יהודים-פלסטינאים-כיבוש מי היה קרבן ומי קרבן עכשיו ומי אשם הוא בלתי פוסק, וגם מטריד משהו. מעיין ניסון קצת מוזר להבין את השואה (או לפחות לתת לה משמעות אקטואלית) על רקע מה שמתחולל כרגע בפלסטינה-ישראל,
    ובתור מישהי שנמצאת מחוץ לישראל כבר הרבה זמן, ואין לה כוונה לחזור, אחד הדברים שקצת הפריעו לי במחאה הזו שהתרחשה בקיץ (שאני בהחלט לא חלק ממנה, בשל מה שציינתי) היה, שנדמה לי שהייתה מעין ציפיה שהעולם יסתכל על הישראלים ויריע להם כי הם ילדים גדולים שמסוגלים לצאת לרחובות ולמחות. הייתה לי הרגשה שהמחאה היא עניין ישראלי פנימי-נחוץ וחשוב ונהדר וקשור לתנועות עולמיות- אבל כזה שלא בהכרח אמור לעניין את העולם.

  19. Daniel Rosenberg Says:

    התייחסתי לרשומה בבלוג שלי
    https://parhesia.wordpress.com/2011/10/07/%D7%9E%D7%94%D7%A7%D7%A8%D7%91%D7%94-%D7%9C%D7%94%D7%9B%D7%A8%D7%94/

כתיבת תגובה