מ-זו-ע-ז-עים

by

יסמין הלוי

טוב, הסיפור כבר מוכר. בראש השנה יצאו פעילים שמאלנים להזדהות עם יאסין אלריפאעי הנאבק לאחוז באדמתו שבענאתה ולחזק אותו. בבוקר היה קצת בלגן, בערב חזרו הפעילים להפגנת כוח ואכלו אותה בגדול: המתנחלים מענתות יצאו עליהם ופוצצו אותם במכות. היו שם שוטרים שלא עשו כלום, ואם כבר הם נראו די מבסוטים מכל ההתרחשות.

ועכשיו כולם נורא מזועזעים.

נגד הזעזוע שמתלווה למעורבות באלימות עצמה, ואחת היא אם היא מגיעה משוטרים, חיילים או אזרחים, אין מה לעשות: זה משהו פיזי, אורגני ממש. האלימות מתנפלת פתאום, כמו גל. אף אחד לא מבין מה בדיוק קורה, איך זה התחיל, וכולם רצים, צועקים, כל אחד מנסה להציל את עצמו ואולי לעזור למי שלידו. אפילו רגעים אחר כך כבר קשה לשחזר מה בדיוק היה שם. רק הרגליים עוד רועדות, הברכיים פקות, האלימות מפעפעת בכל הגוף ותחושת הלכלוך לא מרפה.

הזעזוע הרעיוני, לעומת זאת, הוא זעזוע מדרגה שנייה. ובלי להיתמם, ובלי להצטדקן (הדבר השנוא עלי בתבל) – אני לא כל כך מבינה אותו.

בשנת 2000, שבועות ספורים אחרי שהתחילה האינתיפאדה השנייה, עמדתי יחד עם קומץ פעילי תעאיוש המתהווה, יהודים וערבים, ביום שישי בבוקר בגינת שינקין וגייסנו תרומות לתושבי הגדה הנצורים, כהצהרה פוליטית שמצור והרעבה הם לא הדרך. ספגנו קללות וצעקות כרגיל, אבל גם גייסנו כסף. כמה אנשים אף הגנו על זכותנו לעמוד שם מול עוברי אורח אלימים, הגם שלא הסכימו איתנו.

כעבור שבוע-שבועיים חזרנו על הפעולה, הפעם ברחוב בזל. מקץ דקות אחדות יצאה אלינו קשישה אשכנזייה שברירית ועדינה למראה, בעלת חנות סמוכה, פתחה עלינו פה שלא היה מבייש שום בריון וקראה לפיקוח העירוני. בינתיים באו שני צעירים, הודיעו שהם הולכים לשתות משהו בבית הקפה הסמוך, ואם אנחנו עדיין שם כשהם יוצאים הם מפרקים לנו את הסטנד. הימים ימי ברק, ליברמן עדיין לא השתלט אז על נוף חיינו, ויושבי בזל ביום שישי, הַיי-גלוס, שיער משוח-מתוח לאחור, הרבה בלונד, ארבע על ארבע, מרלבורו לייט, טלפונים ניידים, ג'ינס מעצבים וכל השפיל באו והודיעו לנו שכל ילד ערבי שמיידה אבן על חייל צריך לירות לו כדור בין העיניים.

קבוצת אוסטרלופיתקוס (רובוסטוס) נלמים בהומו (הביליס), לפני כשני מיליון שנה. איור מתוך "האדם הקדמון", סדרת טיימלייף

לבסוף הם גמרו לשתות את הברד לימונענע שלהם, ומשראו שאנחנו עדיין שם קיימו את הבטחתם: בלי להשתהות הם שברו, העיפו והשחיתו. יושבי הקפה שממול נעמדו כולם על רגליהם לאור המחזה, מחאו כפיים והריעו: "סוף סוף גבר אחד!". מי צריך את הרשויות כשהאזרחים מוכנים לעשות בשבילם את העבודה?

קרצפתי את עצמי בהרבה מים וסבון באותו יום, אבל הבחילה לא עברה עד הבוקר.

הרבה מים התייקרו והופרטו מאז. אמנם אנחנו מעטים, אבל ממקום מושבי הנידח מול האינטרנט אני מסתכלת בהשתאות על הפעילות השוקקת הממלאה את הארץ: המוני צעירים שלא הכרתי הצטרפו בשנים האחרונות אל תנועות המחאה (הפוליטיות נגד הכיבוש) וההתנגדות, ועושה רושם שכולם מבינים טוב מאוד איפה הם חיים: כולם מלאים קיתונות של מררה על הציונות, מנוכרים לגמרי לממסד, לאתוס הלאומני ולבליל הדוחה של דת, פופוליזם, מיליטריזם וגזענות שממלא את חיינו, ועסוקים מבוקר עד ערב בניסיונות לשכנע את כולם שהכל אותו דבר: שאין באמת הבדל בין המתנחלים למדינה, בין המדינה לצבא ובין המשטרה לבתי המשפט. במחאת הקיץ התחדד היטב גם הקשר הכלכלי שמחזיק יפה כל כך את המבנה הזה.

ועתה, בעודם באים באומץ רב ומתוך מודעות ראויה להערכה לעצור בגופם עוד טרנספר קטן, עוד ייהוד, עוד ניצחון של כוחות האופל, ואחרי כעשר שנים של דה-לגיטימציה פרועה שלנו ושל האזרחים הערבים ושל הפלסטינים, בהשתתפותה הפעילה והצוהלת של התקשורת, הם למדו לפתע על גופם את כל מה שהם יודעים כל כך יפה כבר שנים: השוטרים לא נקפו אצבע. אם כבר, הם סייעו לתוקפים.

עד כאן טוב ויפה; כלומר קשה, כואב, מתסכל ומגעיל. אבל מאין ההפתעה? (ויש להזכיר כי פעילות יהודית-ערבית מחסנת קצת מפני ההפתעה הזאת; הרי אנחנו יודעים טוב מאוד שערבים, גם אזרחים, זוכים ליחס הזה כעניין שבשגרה.) הפעילים שנכחו במקום כותבים בכל מקום כצד התחננו לשוטרים שיצילו אותם, שיגנו עליהם, ש"ימלאו את תפקידם". אבל הרי זהו תפקידם: לשמור על המדינה, על האינטרסים שלה, בלאום ובקרקע. בסרטונים שהופצו נשמעים הקולות של המפגינים המנסים לפנות אל התוקפים בשאריות ההיגיון, בטון מעין-סחבקי: אל תיגע בו, היי היי, מה אתה עושה? אך ללא הועיל: אדוני הארץ, שלמרות יתרונם הברור הרגישו כנראה את האדמה הגזולה רועדת להם מתחת לרגליים, באו להראות להם מי הבוס, ולזיין אותם, ובעיקר אותן, בלי סנטימנטים. ולא רק הפעילים שהיו שם המומים ונדהמים כל כך. שוב נשמעים הדיבורים הרגילים על דמוקרטיה, ואיך הם מעזים, ואיזה ברברים, והפייסבוק עולה על גדותיו, והבלוגספירה גועשת.

ובכן, מה שעומד לדעתי מאחורי תחושת הבגידה וההלם, ההפתעה וההתקוממות, וגם מאחורי הטון הסחבקי וההגיוני, הוא הפרת הכלל העליון: "כולנו יהודים". "אחרי הכל, כולנו יהודים". למרות הניכור, האנטי-ציונות, הלוחמנות, הראייה המפוכחת, הקישורים הנכונים. האמונה המוחלטת שבאמת, יהודים לא ייגעו בנו. שזה לא יגיע למכות או לירי. והאמונה הזאת קיימת אפילו אצל כמה מהאנרכיסטים הכי רדיקלים, שלא פעם נשמעו צועקים ליד הגדר "אל תירו, אנחנו ישראלים", או משהו כזה. שיש איזו ערבות הדדית שהבסיס שלה אתני, ושלובשי מדים לא יעזו להתנהג כלפינו בהפקרות, שהם לא יפגעו בנו. הרי כמעט כולם גם לבשו את המדים האלה באיזשהו שלב בחייהם, וכמעט לאף אחד לא אכפת לשבת ליד כל הנשק הזה, שכדרך אגב נדחף לך לפעמים כמעט לגרון, באוטובוס או ברכבת, ואפילו במוסדות חינוך. כשיהודים מחזיקים בו, אף אחד בכלל לא חושב שנשק זה דבר מסוכן.

אז ברוכים הבאים לעולם של ההתנגדות שיש בצידה מחיר: בדרום אמריקה, בדרום אפריקה ואפילו בגרמניית-הדם, ובעוד הרבה מקומות אחרים, מתנגדי משטר נענשו, עונו, נכלאו ואף הומתו. המשטר וכל זרועותיו שנאו אותם, והציבור, גם זה שתמך בהם, בדרך כלל שתק, כי רצה לשמור לעצמו ולילדים שלו על התחת.

אז לא, זה לא עוד פוסט בסדרה "הכה את השמאלנים החבוטים ממילא"; נהפוך הוא, זה ניסיון לחזק: להאיר כשל אחד ולומר שהגיע הזמן להתנער ממנו. להתנער מהאשליה שבאקלים פוליטי של הפרדות על גבי הפרדות, הסתה ושנאה מלמעלה ומלמטה, השייכות לקולקטיב היהודי מחסנת מפני משהו. אם אנחנו נלחמים באומץ וביושר במדינה, בציונות, בהתנחלות, בקולוניאליזם, בצבא, בכיבוש וברשע – בואו ניקח על זה אחריות. הרי כבר ראינו ש"העם" לא מטומטם: גם הם מבינים שאנחנו נגדם, נגד הפרנסה שלהם, האדמה שהם יושבים עליה וכל מה שהם מאמינים בו. ואם אנחנו מערערים על זכותם של לובשי מדים להפעיל את האלימות הממוסדת, בתוך הקו הירוק או מחוצה לו, בואו לא נישבע בשם הדמוקרטיה ושלטון החוק כאשר אנחנו הקורבן. הרי אנחנו יודעים כבר מזמן שזו לא דמוקרטיה, בטח לא בשטחים, אז בואו לא נבקש את חסדיהם ולא נצפה לרחמיהם כאשר חבריהם מכים אותנו.

פלוגות הפועל. במרכז: אבא חושי

הלוא אלה אויבינו האידיאולוגיים המובהקים, ואם לצטט מכלי שני את עזמי בשארה – זה מאבק, לא תה עם עוגיות. לגישה הזאת יכולה להיות השפעה אמיתית על הפעילות, על הזירה שבה היא מתנהלת (בשטחים או בשדרות רוטשילד, למשל), על מטרותיה (הפלסטינים, השלטון או הציבור, למשל) ועל הקוהרנטיות הפנימית שלה, ובוודאי על התחושה שלנו. מה שנקרא "המורל", ואין לזלזל בו. אז בואו נתכנן פעולות שפויות שאנחנו יכולים לנהל מההתחלה ועד הסוף ולא נסתכן בלי סיבה ובלי תכנון. בואו נבין אחת ולתמיד עם מי יש לנו עסק: עם עַם של כובשים ומנשלים, בפועל, שלחלקים ניכרים ממנו יש אינטרס ברור לשמור על השטחים והכיבוש, ושלצדם נצטרך לחיות גם אם הוא ייגמר פעם (וגם אז מן הסתם נמשיך להיאבק). וכך, גם אם נחזור הביתה מוכים וחבולים – זה הרי סיכון שלא תמיד אפשר לחזות מראש – לפחות לא נרגיש מושפלים ולא נבגדים, אלא נחוש גיבורים, נדע שעשינו משהו, ונהיה גאים בהצלחתנו להוציא את יריבינו משלוותם ולערער את בטחונם.

תגים: , , , , , , , , , ,

76 תגובות to “מ-זו-ע-ז-עים”

  1. dhk Says:

    הייתי בענתות – תודה על חידוד ואמירה המדוייקת, ההבנה שאנחנו מתנגדי השילטון, ויש על כך מחירים ושכל אינדבדואל צריך לשקול מה המחירים שהוא מוכן לשלם (ובטח כבר משלם) היא קריטית ליכולת להיות אפקטיבים

  2. Drifteragain - אמיר עצמון Says:

    יסמין,
    אני מסכים מאוד עם הרבה ממה שאת אומרת – במובן מסוים, לא היה שום דבר מפתיע: כסחו אותנו בבוקר וכסחו אותנו בלילה. גם את העובדה שאין מי שיגן עלינו היינו צריכים להפנים מוקדם יותר. אני גם מסכים שכל פעולה עתידית חייבת להתבצע מתוך תכנון, שיקול דעת והבנה עמוקה של עם מי יש לנו עסק. אבל אני חושב שיש בעייה מסוימת במיקום שלנו כתוצאה ממה שאת אומרת – אם אנחנו צריכים לראות את עצמנו כמיעוט נרדף שנמצא במאבק עם אויב חסר רחמים, האם אנחנו לא מנציחים בכך את סוג הגישה שרואה תועלת בפעולות כמו אלו של יום שישי? האם אנחנו לא מנציחים את הנידוי והניכור של השמאל משאר החברה? אני חושב שיש לנו אחריות פוליטית להפסיק להמצא במקום הזה, גם אם בעל כורחנו הגענו אליו. אנחנו חייבים למצוא דרך להגיע למעגלים רחבים יותר בחברה הישראלית, גם אם זה אומר לשנות את הטקטיקות שלנו. למרות כל ההערכה שיש לי לפאתוס שרואה במשאל הרדיקלי בישראל מעין חוד-חנית של מאבק בינלאומי לצדק ושלום ומכיר בעוז בכך שזה מאבק אלים שיגבה קורבנות חריפים וחריפים יותר – אם זה סוג המאבק היחיד שאנחנו יודעים לנהל, אז אפשר להיות בטוחים שנלך ונתמעט: אנשים יישארו בבית, גם כי שברו להם את העצמות וגם כי הם לא רואים טעם להעמיד את גופם ונפשם בסכנה כזו, בלי כל הבטחה שלסבל ולנחישות שלהם יהיו תוצאות חיוביות. מאבק לשם מאבק כי אנו ניצבים מול אי-צדק כבר לא יכול להיות מניע מספיק לפעולה.

    • יסמין Says:

      אמיר, קודם כל תודה כי הפוסט שלך היה הרמה להנחתה של הפוסט הזה.
      אנחנו לא חלוקים: כמו שאמרתי, אם יש פעולות שהן מסוכנות מדי בשבילנו, אנחנו צריכים להעתיק אותן למקום אחר, שבו אנחנו חזקים יותר, ולפעול גם בקרב הציבור הישראלי, לאט-לאט.
      להיות דון קיחוטה – את זה כבר ניסינו, והכיבוש מרגיש מצוין, תודה.
      איך בדיוק עושים את זה? אין לי את כל התשובות. אבל צריך להיות מציאותיים.

      • Drifteragain - אמיר עצמון Says:

        עד כמה שזה נשמע נתעב, אני חושב שיש לנו המון ללמוד מהפעולות של הימין – של תנועות כמו אם תרצו וישראל שלי – היכולת שלהן להפיץ מסרים קיצוניים בציבור היא די מדהימה, חייבים להודות. הם אכן רוכבים על הגל הפשיסטי, אבל אני בטוח שיש גם זרמים אחרים שאפשר לרתום.
        אני בעד לפעול בכמה מישורים:
        1) קהילה בינלאומית – דרך תנועת החרם, פרסומים בתקשורת הזרה וקשרים עם ארגונים וקבוצות תומכות מחו"ל.
        2)מדיה מקומית – ולא לסמוך רק על התקשורת, אלא לבנות כמה שיותר על מדיומים מגוונים כמו ויקיפדיה ופייסבוק. אפילו חוגי בית. להפיץ את המסרים שלנו בדרך הכי קומוניקטיבית שאפשר. (הקמפיין של שלום עכשיו על מחירי האוטובוסים היה מצוין לדעתי) וגם בצורה אישית. לא לסמוך על זה שברור מאליו שאנחנו צודקים, להכיר את הרטוריקה שאנחנו נלחמים נגדה ולדעת איך להביס אותה.
        3)פעילות שטח – שחייבת להציב לה למטרה, מעבר לסיוע הנקודתי לאדם זה או אחר, גם יצירת קשרים וסולידריות עם קהילות פלסטיניות וישראליות בשני צדי הקו הירוק. לגרום לאנשים להבין שיש לשמאל הרבה מה להציע חוץ מהויתור הכואב שציינת על עליונות ונוחות כלכלית ודמוגרפית, בשם צדקתם של אנשים אחרים.
        4)חינוך – זה אמנם לטווח המאוד ארוך, אבל אנו חושב שכדאי להשקיע כמה שיותר בתוכניות חינוכיות, בהכשרת מורים למודעות פוליטית וכדומה. להתחיל להיכנס יותר לבתי ספר ולינוק קצת מהרעל שקציני הצבא מכניסים לשם. (באופן אידיאלי, למה אין רשת חינוך של חד"ש כמו שיש לש"ס? ארוחות חמות, יום לימודים ארוך ובפורים מתחפשים למרקס ואנגלס…). לאזרחי ישראל כמעט ואין מושג לגבי אזרחות ודמוקרטיה, צריך למצוא דרך שיהיה להם.
        הרבה מהדברים האלה אנחנו כבר עושים, אבל באופן קצת מפוזר, מקרי, וחסר בסיס רחב ומשותף. כשכל ארגון, עם המשאבים האנושיים והכלכלים המוגבלים שלו מנסה לתקוף בכל החזיתות, האפקטיביות שלנו מאוד מוגבלת.

      • יואב Says:

        אני חושב שאפשר להבחין שהשמאל כבר עתה פועל לא מעט לפי דגם הפעולה של אם תרצו וישראל שלי. מבחר דוגמאות:
        1. תחקירים חצי אפויים עם עובדות שקל להפריכן של איתמר שאלתיאל ויוסי גורביץ (האחרון אפילו הודה שהם נלחמים באם תרצו בנשק שלהם או משהו כזה), אשר מיועדים לקהל מוסט מראש.
        2. החל מהיום הראשון של המחאה היו כל מיני קבוצות שמאל ובלוגרים מהשמאל שניסו לרכב על גל המחאה ולהשתמש בה על מנת להחדיר תכנים השייכים לסכסוך הישראלי-פלסטיני, תוך הסברה ש"המוחים לא מבינים בעצם שהם שמאלנים בני שמאלנים, ואם הם יבינו את זה כולם יצביעו דב חנין בבחירות הקרובות". אסטרטגיה דומה מאוד לזו של משה קלוגהפט וחבריו, שעושה שימוש דומה במילה "צדק" או "צדק חברתי" לזה שאם תרצו עושים במונח "ציונות".
        אני לא בא להתנגח בשמאל או משהו. רק לציין שזה לא משהו יוצא דופן, לא בימין ולא בשמאל, ושאין בזה שום דבר "נתעב" יותר מהפוליטיקה עצמה.

      • ל Says:

        חלק מזה קרה בכל מקרה ודווקא באורגניות. יש במחאה כמה וכמה מצביעי ליכוד \ ליברמן שהצביעו על חצי עיוור בלי להתעניין יותר מדי. ועכשיו הם ראו קצת אלימות משטרתית ומגבניק ויסם פינו אותם מלשבת על הריצפה ואז הם ראו סרט על בילעין בבית העם והיו בשוק. לא מאמינה שהם יצביעו חדש, אבל הם מדברים ממש אחרת מאיך שהם דיברו לפני חודש-חודשיים. אז אולי זה לא כזה מופרך שזה אכן עניין של "צדק" ושאם אנשים ייחשפו לזה יותר הם ישנו את דעתם.

  3. נועה אסטרייכר Says:

    "להתנער מהאשליה שבאקלים פוליטי של הפרדות על גבי הפרדות, הסתה ושנאה מלמעלה ומלמטה, השייכות לקולקטיב היהודי מחסנת מפני משהו. אם אנחנו נלחמים באומץ וביושר במדינה, בציונות, בהתנחלות, בקולוניאליזם, בצבא, בכיבוש וברשע – בואו ניקח על זה אחריות. הרי כבר ראינו ש"העם" לא מטומטם: גם הם מבינים שאנחנו נגדם, נגד הפרנסה שלהם, האדמה שהם יושבים עליה וכל מה שהם מאמינים בו. ואם אנחנו מערערים על זכותם של לובשי מדים להפעיל את האלימות הממוסדת, בתוך הקו הירוק או מחוצה לו, בואו לא נישבע בשם הדמוקרטיה ושלטון החוק כאשר אנחנו הקורבן. הרי אנחנו יודעים כבר מזמן שזו לא דמוקרטיה, בטח לא בשטחים, אז בואו לא נבקש את חסדיהם ולא נצפה לרחמיהם כאשר חבריהם מכים אותנו"-

    מצוין. פשוט, ברור, צודק וחכם. תודה על האור.

  4. נמרוד, אחיך Says:

    למה לי לקרוא את זה ולהתרתח ולהתעצבן ולרצות להרוג את המתנחלים במו ידיי יותר ממה שאני בלאו הכי רוצה? למה לי לקרוא את זה ולהתמלא בשנאה עד שהיא מרעילה לי את הכבד, למה לי לקרוא את זה?

    אני מצטער שקראתי, אני עכשיו עוד יותר שונא בני אדם ממה שנאתי אותם כבר קודם. אבל נכון שיותר משאני מצטער שקראתי את זה, אני מצטער שכל הדברים האלה קורים.

  5. יונה עם פנס Says:

    אוקיי, זה לא עוד פוסט בסדרה הכה את השמאלנים, אבל בעיני זה עוד פוסט יללני שמנסה לקבע מיתוס שהאלימות מופנית רק כלפי הצד השברירי והצודק (שאינו מעשן) זה שמתנגד לציונות.

    כי כל ההפגנות של הפלסטינאים מהשטחים ובישראל הכוללות יידוי אבנים הם מאבק צודק. הם לא ביטוי לאלימות,

    ופינוי מתיישבים ביהודה ושומרון עם אלות וגז מדמיע צודק הוא לא ביטוי לאלימות,

    טרנספר לתושבים מעזה הוא גם לא ביטוי לאלימות,

    ובכלל המאבק מהמאה ה-19 הצודק (בא-רור) של הערבים לחסל את המדינה- גם הוא לא אלים. הכל בנועם ובהסכמה הדדית.

    אני לא שמאל מדיני ולמרות זאת- אני מתנגד לאלימות לא פחות ממך. אני בעד לפתור קונפליקטים בהדברות. אני מעדיף שבני אדם בכל הפלנטה שלנו יפתרו עימותים בדרך זו והלוואי שכל תעשיות הנשק יפשטו רגל.

    זה מעלה שאלות כי להדברות יש כללים ויש שבילים שמקדמים פתרונות ויש דרכים ללא מוצא. כשהצד הפוסט- ציוני השברירי המעודן והצודק כופה אקסיומות ומנסה להנחיל הנחות מוצא מטעות ולחנך את הנוער לראות את המציאות באופן מוטה (ללא קשר לאלימות האנטישמית שמופנית אלינו יותר ממאה שנים(…-זה לא סוג של אלימות ?

    את חושבת שאפשר לנהל דיאלוג אפקטיבי עם מישהו שמספר לך שקרים על המקום בו אתה חי, או שזה מקדם סף פיצוץ ?

    הפוסט ציונות התל אביבית לא רואה ממטר גשם יויומי של אבנים על מכוניות שמסיעות ילדים כי הם מתנחלים. את חושבת שזה מקדם דו-שיח או פלגנות ?

    • יסמין Says:

      קודם כל, אנחנו שבריריים כי אנחנו מעשנים יותר מדי D-:
      שנית, אקווה יחד אתך שתעשיית הנשק תפשוט את הרגל.
      שלישית, אני לא מתווכחת על דעות פוליטיות ולא מנסה לשכנע ימנים. אני מנסה לשכנע *את חבריי לדרך* שאל להם לחזק את הפרדיגמה האתנית שהם נלחמים נגדה בניסיון לזכות בהגנה מצד האויב על סמך יהדותם. זה הכל.

      • אסף Says:

        כל הכבוד יסמין על תשובה קולעת ולא נגררת.

        וגם על פוסט מעולה בעיתוי מושלם.

      • יונה עם פנס Says:

        -עישון זה בסדר.
        -חיסלנו תעשיה.
        אני לא ימני, אבל בטוח שאני לא השמאל של היום. אז את יכולה לנסות.
        (ונעים מאוד)

        אוייב, חברים והפרדיגמה אתנית ?

        תרשי לי לנסות ולהנחית את ההגדרה מגביהת העוף שלך לקו ברור של מציאות:
        קיימת מלחמת תרבותית ודתית בין האסלאם בראשות הערבים לבין העולם המערבי.

        התרבות הישראלית ומרבית היהודים שגרים בישראל ובחו"ל משתייכים לצד של התרבות המערבית על ערכיה, דרכי השלטון , כולל החופש וזכויות האזרח.

        הצד האסלאמי ערבי תומך ברובו בהחזרת הגאווה הלאומית והדתית של האסלאם על חוקיו, מנהגיו ודרכי שלטונו.

        עכשיו, כשאנחנו מסכימים על הגדרות המוצא אשמח אם תסבירי לפטריוט שמאלני שכמוני מה רצית להגיד לחבריך, מי האוייב, ולאיזה פרדיגמה התייחסת?

      • ארנון Says:

        יונה, ציינת מאבק אחד שמתקיים היום. אבל יש עוד כמה. אחד מהם הוא בין אנשים הדוגלים בלאומנות ומיליטריזם (יהודים, מוסלמים, נוצרים, בודהיסטים, פרופסורים, מוכרים בשוק ופועלי בנין) לבין אלו שמתנגדים להן (יהודים, מוסלמים, נוצרים, בודהיסטים, פרופסורים, מוכרים בשוק ופועלי בנין). ואחד אחר הוא בין פונדמנטליסטים דתיים לבין החילוניים (כנ"ל).
        תחליט איפה אתה נמצא, ועבור מה אתה נאבק.

    • דוב Says:

      עכשיו הוא מנסה להגדיר לנו את מהות הסכסוך עפ"י השקפת עולמו (המציאותית כמובן) ועפ"י כך לגזור עבורנו את המסקנות.
      ובכן המלחמה התרבותית-דתית היא רק הביטוי האידיאולוגי של המאבק האמיתי שמתרחש מתחת לפני השטח, המאבק העתיק של מדכא מול מדוכא על רקע של ניצול כלכלי של מקורות משאבים, מרחב מחיה, אדמה, מחצבים וניצול של כוח אדם. ההוכחה הטובה ביותר לכך שכל מי שמתנגד לאימפריאליזם הזה הוא אויב ולא חשוב מהי השתייכותו התרבותית ואפילו הדתית.
      המסקנה מכך היא שבעלי הברית שלנו הם המנוצלים המדוכאים ולא חשוב מה האידיאולוגיה שלהם שהיא חלק מהתנגדותם להשקפת עולמם של המדכאים.

  6. דב קולר Says:

    כל מילה של יסמין הלוי בפוסט הזה היא אמת.
    הכנות היא מפתח לתיקון שגיאות.
    וגם – אסור לוותר לאחראים המיניסטריאליים והמט"כליים שמגבים פאשיזציה טרוריסטית לאומנית.
    יש להציג את ערוותם בתקשורת ובבתי המשפט – עד שיפעילו את אחריותם הדמוקרטית, או עד שקלונם יבאיש את ריחם.

    ואני יודע שאני כותב בתוך המון סתירות פנימיות, כאשר הנושא הוא "הכיבוש שלנו".

  7. elinor Says:

    יסמין,

    מאמר מצוין ואני חותמת על כל מילה. הייתי אפילו מוסיפה ואומרת שיש משהו צורם בהתייחסות לאירוע הזה כ"חריג", "עלית מדרגה", בדיוק כפי שהיה בעיני משהו צורם ביחס לחוקי ליברמן כעלית מדרגה, רק בגלל שהחוקים הופנו ליהודים שבינינו.
    בנוסף (לא במקום) מה שאמרת, הייתי מציעה שיכול להיות שההפתעה (לפחות של הפעילות עצמן בשטח) נבעה מהחוויה הישירה של האלימות. אין מה לעשות – לראות אלימות בטלביזיה, ואפילו לראות אותה לנגד עיניך, זה שונה מאשר לחוות אותה על בשרך. בדיוק כמו שלראות עוגה בטלביזיה ולאכול את העוגה אלו שתי חוויות שונות מאוד. יכול להיות שבגלל הקשרים העמוקים יותר בין הפעילים שנפגעו לבין אלו מאיתנו שלא היו בהפגנה, בהשוואה לקשרים שבין פלסטינים לבינינו, נוצר מצב ה"זעזוע", כמו שאת קוראת לו.

    אלינור

  8. גור Says:

    תודה רבה על פוסט מצויין.

  9. יוסי ב. Says:

    נכון, הכל נכון, אבל בוא גם לא נמהר להסיק אתה המסקנה שהפריוולגיה האתנית שלנו נעלמה. הנוכחות של יהודים (בעיקר אשכנזים) בהפגנות פלסטיניות הוכיחה את עצמה כמרסנת כלפי הצבא ועובדה היא שאף יהודי עדיין לא נהרג בהפגנות בשטחים. לא הייתי בענתא, אבל דווקא במסחה הייתי, ואני זוכר עדיין את השוק אחרי שירו בגיל נעמתי, אירוע שכן הצליח לזעזע טיפה את הציבוריות הישראלית.
    הרבה מאוד מהשאלות שעלו אז ביחס לאינטראקציה שלנו כפעילי שטחים עם הצבא והחברה הישראלית ממשיכות לחזור על עצמן גם היום. הסרט המעולה "דמוקרטיה לא בונים על גופות של מפגינים" היה אולי הניסיון הכי כנה בזמנו להתמודד עם השאלות האלו.

  10. אלברט פירות Says:

    יסמין, פוסט מצוין, בהיר ומעניין (גם אם איני מסכים עם כל הדברים שנאמרו).

    לא נעים להביא דווקא את הגזען ג'קסון, אבל גם הוא לפעמים צדק:

    "There is nothing more painful to me at this stage in my life than to walk down the street and hear footsteps and start thinking about robbery. Then look around and see somebody White and feel relieved.”
    — Jesse Jackson

    לראות נשק בידי חייל יהודי מפחיד פחות מאשר לראות את אותו הנשק בידי חייל ערבי. גם אותי, גם את רוב רובם של היהודים, וגם כל פלסטיני (ברשות, בעזה, בירדן ובלבנון). אם אני בצער מוותר על האנרכיזם, וצריך לבחור בידי מי אתן את המונופול על האלימות, אני בוחר ביהודים. יבחר הפלסטיני מה שיבחר, זו זכותו המלאה להעדיף חיילים אכזריים פי כמה מבני עמו.

    אני מסכים שההמלטות לביטחון שהאתניות מספקת היא דוחה ומקוממת, אבל מה לעשות אם היא המציאות? להתעלם מהמציאות? ולנסות לתחזק קונפליקט שנידון לכישלון? ואולי עדיף להקשיב ולסנתז במקום לתקוף ולפנטז?

    • אסף Says:

      אלברט,

      בוא אספר לך סיפור.

      בדצמבר 2001 השתתפתי בפעילות של תעאיוש בבית אומר, כפר שהושם תחת מצור ונותק מכל כבישי הגישה אליו כבר באוקטובר 2000. הבאנו להם אוכל, צעצועים, כלי כתיבה לילדים, וכו' וכו' וכו'. הימים ימי הפסקת האש החד-צדדית בת החודש שהכריז ערפאת (מישהו זוכר את הפסקת האש הזו?). רגע השקט האחרון שלפני הסערה.
      חנינו במחסום העפר בכניסה לעיירה, וצעדנו פנימה אל מרכזה, מרחק כקילומטר. התחככנו קצת, דיברנו עם תושבים (אני ניסיתי להרגיע אחד מהם שדאג שהמצב עומד להיות עוד יותר גרוע, ואמרתי לו שבמוקדם או במאוחר העולם יתערב). אחר-כך הלכנו חזרה לכיוון היציאה, כשאנחנו מלווים בילדי המקום. פתחתי בשיחה (ככל שאיפשרה הערבית העילגת שלי) עם שני ילדים בני 10 בערך. הם סיפרו לי מה הם לומדים בבית-ספר, איך הם מעבירים את הזמן, וכו'. איפשהו באמצע הדרך, די רחוק מן הכניסה, הם אמרו שאסור להם להמשיך. ההורים שלהם אוסרים להתקרב לכדי קשר עין עם עמדת צה"ל המוצבת בכניסה. "אין לכם מה לדאוג" ניסיתי שוב להרגיע בחוכמתי האינסופית, "אלה רק ילדים בני 19". הילדים הביטו בי במבט ובו פחד מוות, ונפרדו ממני.

      הגענו לכניסה, שם עסקו כמה ילדים אחרים (שהם, כפי שכבר הסבירו לי בתוך העיירה, בדרך כלל שייכים למשפחות עניות או בתים הרוסים) במשחק התגרות הדדית עם החיילים. זה נגמר כמובן באבנים, בהסתערות של החיילים לתוך הכפר וירי באוויר ורימוני גז, בדיוק כשאנחנו ניסינו להתקפל ולצאת מן השטחים לפני רדת החשכה. איברהים, פעיל תעאיוש ממזרח ירושלים, הצליח סוף-סוף לגרש את הילדים לתוך הכפר והפציר בחיילים לחזור החוצה.

      מאותו יום הבנתי, ש"חייל יהודי" זה סיפור אחר לגמרי עבור ילד ישראלי – ועבור ילד פלסטיני תחת כיבוש. אחרי אלפי ילדים פלסטינים כאלה שנהרגו, נפצעו קשה, עונו או נזרקו למאסר טראומטי בידי ה"ילדים בני 19" החמודים שלנו בעשור האחרון – לא להבין את זה זו לא רק התעלמות מן המציאות. זו גם חוצפה.

      • יסמין Says:

        ולא רק חיילים, אסף. בשנת 2003, בזמן שפעילים קיימו משמרות בכפר ינון, שמתנחלי איתמר מיררו את חיי תושביו, התרחצו עם כלביהם במאגר המים שלהם ואיימו על הילדים שצעדו לבית הספר, הסתבכנו יום אחד בכפר השכן עקרבה ולא מצאנו את הדרך החוצה. שאלנו את הילדים שהסתובבו שם איך מגיעים לבניין המועצה ואיך יוצאים מהכפר, והם התחילו לדבר איתנו. הם לא הבינו מי אנחנו בדיוק היות שדיברנו ערבית, וכשאמרנו להם לא, אחנא מש ערב, אחנא יהוד, מן תל אבּיבּ, הם פשוט החווירו מפחד. קשה לתאר את זה.

      • אסף Says:

        וואוו. עצוב. בזה לא נתקלתי, אולי בגלל שלא הגעתי לכפר שנמצא בחיכוך יומיומי עם מקום כמו איתמר.

        אגב, בדיוק על הדברים האלה עובדת קבוצת הכפרים. ליצור גרעינים, אפילו קטנים, של מציאות אחרת ברמה המקומית. שילדים פלסטינים לא יפחדו מכל מי שבא מתל אביב, ולהיפך.

    • רתם Says:

      אלברט, אותך, חייל יהודי עם נשק מפחיד פחות? אותי לא

  11. יונה עם פנס Says:

    מינון ססמאות שכזה עושה לי סחרחורת. ברשותך, אני צריך לנפץ כמה הנפצות לגבי התגובה והסרטון:

    1- דמוקרטיה, וכמעט כל שלטון שאתה מכיר בימינו נבנה על גופות. כנראה שצבירת כוח זה עניין מדמם.

    2- יש מפגינים שנושאים שלטים, יש כאלה שמקללים, יש כאלה שמציתים את עצמם, יש כאלה שמייצרים פרובוקציות ללא היתר הפגנה ויש כאלה ששותקים. יש גם כאלה שזורקים אבנים ובקבוקי מולוטוב. לפעמים הם נפגעים מכדור פלסטיק, לפעמים אבנים הורגות. לפעמים בקבוק מתלקח על מישהו ולפעמים מישהו חוטף כדור אמיתי.

    3- אני לא רואה שום אינראקציה ממשית ביניכם ובין החברה הישראלית. ראו את זה בבחירות שעברו ויראו את זה טוב יותר בבחירות הבאות. יש יותר מצביעים ערבים לליברמן והליכוד ממצביעים יהודים שיתנו קולות לבל"ד או שאר המפלגות האנטי-ציוניות. אם התגובה הזאת נראית לך איטראקציה…יש מושג שיסביר לך את הפרופורציות- בטל בשישים.

  12. אסף Says:

    תודה יסמין, תודה תודה תודה תודה.

    במיוחד אהבתי את הפיסקה המסיימת. חבר'ה, מותר גם להיות גאים במה שאתם עושים. יש לכם את כל הסיבות בעולם.

    הוספתי תרגום של קטעים נבחרים מן הטקסט הזה לסוף הפוסט שלי שתיאר את ההתנפלות.

    http://www.dailykos.com/story/2011/09/30/1021491/-Palestinian-Return,-Jewish-Return,-and-Insufferable-Western-Bias?detail=hide&via=blog_476968

  13. שרון גיא Says:

    נורא לקרוא את המסקנות שאת מסיקה מנסיון החיים שלך. כן אני בטוח שהיו אנשים רעים בדרך, אבל אני גם בטוח שהיו הרבה יותר אנשים טובים. לא צריכה להיות לאדם שום גאוה בכך שהוא נלחם במדינה שלו, נלחם בעם שלו, לדעתי זו בושה גדולה. זה שאני אוהב את המדינה שלי והעם שלי, לא עושה אותי לאדם פחות טוב, לא עושה אותי לפחות אוהב אדם, או אוהב צדק. וכן אני מזועזע עד עמקי נשמתי ממה שראתי שהיה שם.

  14. igalsarna Says:

    יונה עם פנס.

    אתה פטריוט שמאלני
    כמו שאני עובד במעריב

    • יונה עם פנס Says:

      יגאל,

      לא יודע מי משלם לך עבור מה שאתה כותב אבל העובדה שאתה כותב בשכר לא הופכת אותך לאיש פלאי שיודע משהו לגבי אחרים או מחוייב לאמת כלשהי. נהפוך הוא…

      חוץ מזה, מי מגדיר כיום שמאל דרך שאלת השטחים … אולי הגיע הזמן שתשקול להחליף דיסקט ?

  15. שרון גיא Says:

    ואחרי שקראתי את כל התגובות והזדעזעתי עוד יותר. לצערי אתם חיים בבועה, וחושבים שאם תצאו החוצה מיד תפגעו, אתם גם כלכך מפחדים ממה שיש בחוץ שכאשר מישהו מעיז לקרוא לכם להציץ החוצה(יונה עם פנס) יסמין מעדיפה להתעלם וכל השאר מוחאים כפים על כך שהצליחה לא להתפתות.
    בכל זאת יש נקודת אור גדולה במה שכתב אמיר עצמון, אני מקווה שבסוף תבינו שכדי לעשות משהו טוב, לא חייבים לעשות זאת באופן קיצוני. אם הייתם מתרכזים בדברים שתחתם אפשר להתאחד, כמו למשל זה שאסור לפגוע בפלסטינים, שאסור לפגוע להם ברכוש או לשרוף להם עצים. הייתם רואים אותי, ואולי אפילו אנשי ימין (טוב בשבילכם אני ימין קיצוני אבל בכל זאת יש יותר ימניים) איתכם שם.

  16. סירו Says:

    בניגוד לפוסטים אחרים, יש לי תחושה שמישהו כאן עובד על עצמו.

    אין שום דרך שבה זה לא היה צפוי. יצאתם לחפש פרובוקציות, והפרובוקציה הצליחה לכם. מישהו מופתע? באתם להפגין בשערי התנחלות, ואחרי שאמרו לכם לעוף כמה פעמים, קיבלתם מכות. אני אישית מופתע מזה שזה לא קרה יותר מהר.

    גם הרוח הכללית של הפוסט עסוקה בעיקר ברחמים עצמיים, הטעיה עצמית, ואפילו צביעות.

    כשפעילי שמאל קוראים לחרם כלכלי ואקדמי על ישראל, הם מקשיבים לשכנים שלהם, שצועקים "אבל למה – גם אנחנו יהודים"? כשפעילי שמאל קוראים לשפוט בהאג חיילים שעומדים במחסום, הם מרגישים אחווה עם החיילים?
    נדמה לי שלא.

    אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אנשים נשפטים לפי המעשים שלהם. מי שבמעשיו מסמן את עצמו כקיצוני, שלא יתפלא שאינו זוכה לאהדה.
    בחרתם במכוון טקטיקה שמעמידה אתכם (בעיני הישראלי הממוצע) לחלוטין בצד של האויב.

    גם המתנחלים אגב זוכה ליחס דומה מצד רוב הישראלים. ערבים לבקרים הם זוכים לבוז, ושנאה ורדיפה עיתונאית, ולאיש לא אכפת ש"גם הם יהודים".

    זו המציאות ואתם תורמים לה. אל תרמו את עצמכם.

    • שרון גיא Says:

      מכות הם לא דבר לגיטימי, אי אפשר לקבל את מה שהיה שם. זה דבר נורא ואיום. וזה לא קשור לכך שהם למרות שהם חושבים ההפך, בוגדים במדינה בגאוה, דבר שבמדינות רבות כולל בישראל נחשב לעבירה הקשה מכל. זה לא מצדיק שאף אחד יתנהג בברוטליות שכזו, וזה לא מצדיק את זה שהציבור התקשורת הממשלה והכנסת והמשטרה לא מגנים בתוקף ונלחמים כדי ההפושעים האלו ישבו בכלא.

    • יסמין Says:

      נכון, אני מסכימה איתך מאה אחוז. אני לא מרגישה שום אחווה עם יהודים או עם פלסטינים באשר הם כאלה, אלא לפי העמדות וסוג העתיד שהם רוצים לקדם פה. זו הסיבה שאני קוראת כאן לחברי לא לצפות לאותו הדבר מהם: להבין שמה שהם עשו מבחינת המתנחלים זו פרובוקציה ולקחת עליה אחריות, ולהוציא את המוצא מהמשוואה.

      כל שאר הדברים שאתה אומר, במחילה, הם הבל ורעות רוח. אלימות פיזית מופעלת כלפי השמאל מצד זרועות המדינה והימין, ולא להפך. וקיצוניות — נו, הקיצוניות זזה ימינה ככל שהציבור זז ימינה, כבר שנים רבות ובהתמדה. היום לרצות להפסיק להרוג ולהיהרג זו קיצוניות. שוין.

      • סירו Says:

        איפה פספסתי אותך קוראת לפעולה בענתות פרובוקציה?
        זו לא הדרך שזה מוצג בפוסט שלך. את מציגה את השמאל כקרבן, שצריך להכיר בכך שאין לו חברים.

        את מכירה בכך שאין ערבות הדדית כי הימין/מרכז כבר לא מקבל אתכם, אבל בפוסט את מנמקת את זה ב"עשר שנים של דלגיטימציה פרועה" ומשתכנעת שוב שאין הבדל בין מתנחלים למדינה / לבתי המשפט.

        אני קורא לחשבון נפש יותר רחב. להגיד שאתם לא פופולריים בגלל דלגיטמציה בתקשורת, זה כמו שממשלת ישראל לא אהובה בעולם בגלל בעיה בהסברה.

        הסיבה שאין לרוב הציבור בעיה לראות אותכם חוטפים מכות, זה בגלל שעבור רובנו אתם אלו ששברתם את הערבות ההדדית ראשונים!

        איך פעיל אנרכיסט יכול להצדיק בעיני עצמו את הציפיה ל"ערבות הדדית" כשהשמאל הקיצוני קורא לועדות חקירה בינלאומיות, כליאת חיילים, וחרם על *כל* האזרחים במדינה?

        זה ממש לא נכון שאין הבדל בין המתנחלים למדינה לבתי המשפט. זה ממש לא נכון שכולם רואים בהתנחלויות סיבה למסיבה ואת הגשמת הרוח היהודית. יש הבדלים עצומים, אבל אתם מקצינים את עצמכם ולכן זוכים ליחס מנוכר מכולם.

        מבחינת הישראלי הממוצע, מי שהולך להפגין עם דגלי פלסטין, תוך כדי חסימת הכניסה להתנחלות, משוגע באותה מידה כמו מי שילך להפגין עם דגלי ישראל באמצע מחנה פליטים בג'נין. בשני המקרים זו פרובוקציה, ובשני המקרים הציבור יהיה אדיש לזה שהפרובוקטור יקבל מכות.

        זה לא בגלל שאתם מאמינים בסוף לכיבוש.

      • רוזנברג Says:

        סירו – זה שאי אפשר לבנות על "ערבות הדדית" משמעו שאי אפשר לבנות על הגזענות כאשר יוצאים נגדה. כי לא מדובר על ערבות הדדית בין אזרחים, או אפילו בין שותפים לאיזו דרך. מניה וביה, זה לא סיבה לא לצאת נגד הגזענות או הכיבוש, ולעסוק בהלקאה עצמית. הטענה שהשמאל צריך לעסוק בחשבון נפש מהסיבות שמנית (אולי סיבות אחרות כן) מגוחכת למדי – שום פעולה שמנת כסיבה לנשאה או דחייה של השמאל אינה פסולה. להפך.

  17. ניר הופמן Says:

    האבחנה לפיה הזעזוע נובע מההנחה ש"כולנו יהודים ולכן לא יפגעו בנו" מדויקת ונכונה. אבל אני מודה לא ממש הבנתי מה המסקנה של הפוסט: על השמאל להמשיך ולהילחם תוך נכונות לשלם מחיר? או לוותר על הסתכנות "ללא סיבה" (מהי סיבה טובה? האם תמיכה בפלסטיני שזכויותיו נרמסות שוב ושוב אינה כזו?)? או אולי להבין שהפער בינינו לבין מתנגדינו האידאולוגיים בלתי ניתן לגישור ויש לצאת ולהילחם בהם בכל הכוח ובלי לתת להם את הנחת ה"יהודים" שהם כבר לא נותנים לנו?
    אם זו האפשרות האחרונה, אני חושב שיש פה טעות ואפילו מסכים להפתעתי עם היונה בעלת הפנס. רוב הציבור מתנגד להתנחלויות. רובו תומך במדינה פלסטינית. ייתכן שרובו לא ימהר לתמוך או להגן על מי שנתפס בעיניו כאנרכיסט (באיזו מדינה בעולם הם זכו לאהדת המיינסטרים?), אבל גם המתנחלים זוכים בעיקר לבוז וסלידה ברוב המדינה. נראה כאילו חלק מהשמאל כל כך תקוע בתוך עצמו, או סתם מפוחד, מכדי שיראה שהוא ניצח ומנצח. זה לא קורה ביום אחד אבל קורה.
    "להיות דון קיחוטה – את זה כבר ניסינו, והכיבוש מרגיש מצוין, תודה" – לא נכון. הכיבוש פצוע קשות, איבריו נקטעו בימית, לבנון ועזה, והוא מדמם גם באיו"ש. התגובות הקיצוניות של המתנחלים הן רק ביטוי לתחושת הייאוש של מי שעומד לאבד את ביתו. זה לא הזמן לשבור את הכלים אלא להמשיך בעקשנות לצאת להפגנות תמיכה ומחאה עקשניות כאן ושם, תוך גיבוי משפטי שיכריח את הרשויות להגן על המפגינים.

  18. יסמין Says:

    סיכום ביניים: ראשית תודה רבה על התגובות החמות והתמיכה. בהתחשב באכסניה הנכבדת ובקוראים הקפדנים, די רעד לי הפופיק לפני כן.

    לגופו של, ברור שמבחינה אופרטיבית יש כאן יותר שאלות מאשר תשובות. אנחנו לא במצב מזהיר, וצריך להמשיך לחפש את הדרך בין הסכנות. בעקשנות, כן, בכל האמצעים, נכון. אבל בלי אשליות ובלי ליפול לתוך הפח שאנחנו רוצים לשרוף.
    אבל בקיץ האחרון, עם כל המוגבלות של מה שקרה בו, נפתחו דרכים חדשות של תקשורת וחיבורים בין כל מיני קבוצות, והציות העיוור והאמונה המוחלטת לשלטון קצת אפעס איבדו גובה. זה מעודד, כי זו יכולה להיות תחילתו של תהליך (אמנם ארוך, אבל לפחות לא הקיפאון של קודם). אין לי מסקנות, אני כבר מזמן לא בחזית, אבל אני זוכרת היטב שכאשר מדייקים בניתוח, גם הפעולות נכונות יותר.

  19. יוסי לוס Says:

    סחתיין יסמין.
    וסירו, הערה קטנה. יסמין די מדייקת בניסוחים שלה אז תקרא בסבלנות ובהקפדה. אחרת אתה סתם נגרר לססמאות. יסמין לא כתבה שהפגנת השמאל בענתא הייתה פרובוקציה אלא שמנקודת המבט של המתנחלים זו הייתה פרובוקציה. ועל אלה שעושים מה שנתפס כפרובוקציה בעיני המתנחלים לקחת זאת בחשבון כאשר הם מחליטים ללכת ולעשות זאת. זה הכל.

  20. זוהר Says:

    אני ימני. וגם דתי.
    אני מבקר פה קצת ואני חייב לומר שאני מרגיש פה אידאליזם צרוף ותחושת שליחות חזקה מאוד.

    רציתי לומר שזה מדהים איך אנחנו חיים באותה ארץ, באותה מציאות, ורואים הכל בדיוק הפוך.

    מי יתן ונזכה לכוון לאמת באמת…

  21. רתם Says:

    יסמין שלום
    כתבת דברים חשובים וכתבת טוב, נוקב ולא מתלהם. חיכיתי לשמוע דברים אלו אחרי הארועים המזעזעים בפני עצמם, אך לא מפתיעים בהקשר הרחב.
    אין הרבה מה להוסיף אך אתייחס רק לשתי מחשבות, מאד לא אופטימיות. אני חושבת שאם נבין ש"המתנחלים" הם לא מתנחלים, אלא חלק מהמדינה, זרוע שהיא שולחת כדי ליישב את אותה טריטוריה, בכוח כמובן, אלא מה, אבל ליישב אותה ביהודים, הראייה שלנו תהיה יותר מפוקחת. המדינה של ימינו עושה את מה שבן גוריון חשב עליו בוועדות השונות לפני 48, איך לקבל כמה שיותר שטח, עם כמה שפחות ערבים. בן גוריון הצטער שבזמן הקרבות התהליך של גירוש ודחיקת אוכלוסיה ערבית לא נשלם, וממשלות מפאי המשיכו את תפיסת העולם הזו ויחימוביץ לאחרונה התבטאה בהתאם. הציונות מעולם לא ויתרה על הטריטוריה הזו, מעולם. מישהו כתב שיר מזעזע בהעוקץ עם הקריצה. הממשלות והממסד רק קורצים, אני לא יודעת למי, כשהם מכנים מישהו מתנחל. המדינה היא זו שנמצאת שם.
    מעודדת, מוזילה, מטפחת ומזינה מצד אחד, ועוקרת, מפחידה, חוסמת ויורה מצד שני.
    המחשבה השניה, ושוב, מתנצלת על הפסימיות, וזה לא ייחודי לנו כאן. נראה שאני, את ומתי מעט שרוצים לחיות כמונו, חיים היום במובלעות. חילוניות, נניח, רדיקליות, נניח, משכילות וכו,. כל עוד כיהודיה אני נשארת במובלעת שלי הממסד לא יפגע בי ישירות. הבעיה מתחילה כשאנו רוצות לצאת מהמובלעת, למחות, או להגיד משהו רדיקאלי על הנעשה מסביב. אז להיות יהודיה נהיה מסוכן כמו להיות ערביה. שוב תודה על הפוסט המתבקש שלך. נקווה לימים טובים. רתם

  22. רתם Says:

    המשורר עם הקריצה הוא תאמר מסאלחה ולשירו קוראים שיר הקריצות. נורא ומומלץ.

  23. ד. ניר Says:

    מדוע איני מ-ז-ו-ע-ז-ע?
    כמה פעמים מתנחלים מהסוג היותר "אסאלי" אמרו לי ש"אתם יותר גרועים מהמחבלים"….ועוד הבטחות עסיסיות לגבי קיצוב משך חיי?
    ומה עם אותו הקצין/מתנחל בנבי-סאלח שטען בכל הרצינות קבל עם ועדת פורעים – ש"צריך להעמיד אותי לקיר"?

    אמר בזמנו פרופ' דויד שולמן בראיון לרגל צאת ספרו "תקווה אפלה" ("הארץ", "ספרים") שאלמנטים סוציופאטים בחברה הישראלית התנקזו בהתנחלויות האלימות לאחר שמצאו בהן גן עדן למימוש לא מוגבל לאלימותם – תוך סבסוד נדיב מהמערכת, מלווים במשת"פיות המשטרה, הצבא ובתי המשפט, וכמובן זוכים לנשיאה על כפיים כגיבורים מהממשלה ומסביבתם האידיולוגית.

  24. שרון גיא Says:

    תגידו, חשבתם פעם, שאולי לא כל האמת, כל הצדק, כל ההוגנות, היא רק בצד שלכם ? יש הרבה מודלים להשיג הוגנות בחיים. המודל שלכם, הוא מאוד פשוט, אנחנו רואים איש (רצוי ערבי) שמקבל תנאים פחות טובים מיהודי, מסקנה זה לא בסדר ויש לתת לו אותם תנאים. אבל זה לא המודל היחידי להגיע להוגנות, והמודל הזה לא חף מבעיות. הבעיה העיקרית של המודל שאתם מציעים היא שהוא דורש סמטריות, אם אני אדאג לאחר לשוויון, אבל הוא לא ידאג לי, סביר להניח שבסוף מצבי יהיה גרוע ממצבו. בדיוק מהסיבה הזו נחשלו רב הנסיונות בעולם לכלכלה שמאלנית. המודל של הימין, הוא אחר, אני אדאג לעצמי, הערבי ידאג לעצמו, כל אחד ימשוך קצת לטובת עצמו, וייוצר איזון והוגנות. כמובן שגם המודל הזה לא מושלם, אבל הוא מתאים יותר לנפש האדם, ומה לעשות להיסטוריה שאנחנו מכירים. יש הרבה אפשרויות באמצע, ורוב האנשים שאני מכיר בוחרים בהם. כמובן שזכותכם להעדיף מודל מסוים, אבל לצערי אתם לא רק מעדיפים אותו אלא שוללים ומשחירים כל מודל אחר.

    • יסמין Says:

      שרון, אתה מזכיר לי את דוד שלי בשנת 1979, כשראינו פעם כתבה בחדשות על איזה מחנה פליטים בעזה, והוא אמר: מה הם מתלוננים? שיילכו וישתלו שם איזה כמה שתילים, ייפו קצת את המקום. הם לא דואגים לעצמם ואחר כך הם מתבכיינים.
      עכשיו נותר לשאול: אם "הערבי מקבל תנאים פחות טובים", זה בגלל שהוא לא דואג לעצמו?

      • שרון גיא Says:

        יסמין, מב שכתבתי הוא עניין עקרוני, והוא לדעתי המהות של שמאל וימין. שמאל אומר בואו נדאג לאחר והוא ידאג לנו, ימין אומר בואו נדאג לעצמנו והוא ידאג לעצמו. בשתי האפשרויות יש יתרונות וחסרונות. ברור למשל שאם כל אחד ידאג לעצמו, יהיו כאלה שידאגו לעצמם יותר טוב מאחרים וירוויחו על חשבונם. מצד שני אם כל אחד ידאג לאחר יש שתי בעיות, האחת, מי שלא ידאג לאחר, דווקא הוא ירוויח כי ידאגו לו והוא גם ידאג לעצמו ולא לאחרים וכך ירוויח פעמים, הבעיה השניה היא שהאדם מטבעו אוהב את עצמו יותר מאשר הוא אוהב אחרים, יותר טבעי לו לדאוג לעצמו מאשר לאחרים ולכן הוא עושה זאת ביעילות גבוהה יותר. באשר לשאלתך לערבי יש תנאים לא טובים מכל מיני סיבות, וכן בין היתר כי הקבוצה שלו, העדיפה להמר על השמדת מדינת ישראל במקום ללכת על הציפור האחת ביד, וההימור נכשל, ובהמשך הם עשו הרבה בחירות שעלו להם באיכות חיים, אבל אולי עזרו להם מבחינות אחרות. גם כיום הם ניצבים בפני בחירה בין איכות חיים, לבין המשך המאבק בישראל, והם בוחרים לוותר קצת באיכות החיים ולא לוותר על המאבק. היום זה אפילו נראה לי הגיוני מבחינתם, כי הם באמת פעם ראשונה נדרשים לשלם מחיר, כדי לשפר את איכות חייהם, וזה מחיר די גדול.

  25. יוסי Says:

    הפוסט נראה לי כמו פונקציה של רחמים עצמיים. זהו בדיוק אותו מהלך ימני קל ונעים פסיכולוגית: הערבים האלו, אלימים, אחרים, אויבים.
    זאת במקום לנסות להבין איך הם הגיעו למצב הזה, לנסות למצוא דרך לא-אלימה לשנות אותם, להגיע איתם להבנה, לגרום להם להבין אותך. או לפחות לא לשנוא אותם.

    "לא. הם האויב והגיע הזמן להכיר בכך ולא לצפות למשהו אחר מהם." על מי נכתב, על ימנים או על ערבים?

    • שרון גיא Says:

      יוסי, אני לגמרי מסכים איתך. צריך לעשות פעולות בונות שלום. גם ביננו לפלסטינים, אבל לא רק. השלום עם מצריים, השלום עם ירדן, צריך לחזק אותם, לא מספיק לחתום על נייר, צריך להכיר, צריך לדבר, צריך להתכתב. אני לא רואה ארגוני שמאל ישראלים, מארגנים מפגשי ילדים עם ילדים ממדינות שכנות, אפילו לא החלפת מכתבים. וכל זה לפני שדיברנו על הערבים הישראלים, גם הקשר איתם פשוט לא קיים. אני אוהב ערבים, הייתי רוצה שיהיה להם כמה שיותר טוב. לכן הייתי שמח מאוד להצטרף לפעולות למען שלום, ואפילו לפעולות למען הפלסטינים, אבל זה כנראה לא יקרה, כי כשאני קורא את מה שיסמין כותבת, ואת התמיכה לכל מילה מהחברים, וגם כשאני רואה את הסרטון שצורף למעלה, לא מדובר בפעולות למען שלום, אפילו לא פעולות למען הפלסטינים, וגם לא לפעולות נגד אלימות. מדובר בפעולות נגד מדינת ישראל, ומדובר בפעולות אלימות, בהתנהגות אלימה, עם קללות, עם צעקות, עם חיתוך גדר. זה לא מקובל עלי, אני ישראלי, ישראל היא שלי, וממש כמו שאני רוצה שהבת שלי תהיה טובה, תפעל על פי ערכי מוסר גבוהים, כך אני רוצה שהמדינה שלי תעשה, ואם זה לא קורה, אני מאוד אתאכזב, אתעצב, ואזדעזע. אבל כמו שאני לא אפגע בבת שלי, אני גם לא אפגע במדינה שלי

    • רוזנברג Says:

      מאד פושט להבין איך "הם הגיעו למצב הזה" – אדנות ופריבילגיות שצריך להגן עליהן בכוח. ילד יבינם. ביג דיל.

  26. פרידמנית Says:

    סטחין על הפוסט, יסמין.
    גם אני לא הבנתי על מה הזעזוע וחשבתי לעצמי "הם באמת האמינו לזה שיהודי לא מגרש יהודי?". אני חושבת שהניתוח שלך נכון: רובם של חוטפי המכות וקורבנות האלימות הם אשכנזים, מה שמכונה בישראל "מלח הארץ", עם תודעה של נסיכים שנולדו לרשת את הדבר הזה שהתקלקל בדרך. גם אם הרבה מאיתנו נהיו פוסט או אנטי-ציונים, ההורים שלנו עדיין ציונים באבו-אבוה ולא נפטרים מזה כל כך מהר.
    חשוב מאוד להמשיך את השיח שהתחלת, כיוון שאחד הדברים הכי חשובים לקורבנות טראומה, הוא הכרה של הטראומה שהם עברו. ממוסדות המדינה זה לא יקרה, להיפך, הפעילים רק ירגישו יותר מנודים ולכן חשוב שיתפתחו מקומות תומכים בבלוגוספירה, שבהם אפשר יהיה לדבר על הכאב ולהרגיש נורמלי יותר ולא לבד. זה כמו קורבנות אונס, שמרגישות לבד ואשמות במצבן. גם פה יש אשמה ויאוש ואובדן גדול.
    באשר לפעילות הפוליטית:
    הכי חשוב לדעתי זה לעזוב את ישראל היום. זה נשמע כאן כדבר כפירה, אבל זו הדרך הכי טובה כדי להציל את הנפש עכשיו. מחוץ לישראל אפשר גם להיות פעיל באופן יותר בטוח ואולי גם יותר אפקטיבי. אז מי שיכול, ובאמת מאמין שישראל היא פרוייקט קולוניאליסטי, זה הזמן. מי שלא יכול או לא מעוניין לעזוב, צריך לקחת בחשבון שאם ישראל היא כמו דרום אפריקה, אז הוא כלבן יצטרך לעזוב אחרי השחרור, או לחיות תחת האלימות שמתפתחת ומסלימה מיום ליום. כמו הלבנים בדרום אפריקה. זה ראוי להערכה, ואכן: כל הכבוד למתנגדי המשטר! בדיוק כמו שכתבת, יסמין.

    • יסמין Says:

      תודה רבה, פרידמנית. אני מרגישה שהיינו יכולות לנהל על זה שיחה ארוכה, אבל בהזדמנות זו אני רוצה להדגיש שאני כמובן כן הבנתי את הזעזוע, וכמו שכתבה אלינור למעלה ובכלל, אי אפשר שלא להזדעזע מהשנאה ומהאלימות עצמה. לרגע אני לא מתכחשת לזעזוע של מי שהיתה שם. הרי אני רעדתי במשך יום שלם רק מזה ששברו את הסטנד שלנו, ובעוד אינסידנטים אלימים אבל הרבה פחות חמורים ממה שהיה בענתות, והאמת שבקושי רב הכרחתי את עצמי לראות את הסרט. אבל באופן חולני ומעוות, האלימות שהיתה שם היא איכשהו דבר נורמלי ואפילו רצוי, מבחינתנו: אם האלימות מתחילה להיות מופעלת על פי קריטריונים אידיאולוגיים ולא רק אתניים, ואם הצבא צוחק עלינו ומתרחק כשהמתנחלים עושים את מה שהם יודעים, אז אמנם אנחנו צריכים להישמר מאוד לנפשותינו, אבל זה צעד בכיוון הנכון, וזה מקרב אותנו לבעלי בריתנו הטבעיים בקרב הערבים אזרחי ישראל ובקרב הפלסטינים, שכאמור כאשר הם חוטפים ככה זה לא מפתיע אף אחד.

      לגבי הנקודה השנייה שלך, את דורכת לי פה על נקודה רגישה אחולשילינקי. מילא נפשי, אבל יש לי ילדים קטנים ושם יש עוד הרבה מה להציל. ואומר גם שוב (הדיון הזה כבר התנהל פה פעם) שלא לכל אחד יש התנאים והאפשרות לעזוב. לא בקלות.

      • נועם א"ס Says:

        "אם האלימות מתחילה להיות מופעלת על פי קריטריונים אידיאולוגיים ולא רק אתניים […] זה צעד בכיוון הנכון" – בדיוק. וזו, לטוב ולרע, תכלית האקטיביזם עצמו מהצד "היהודי" (עם הטעמה על מעמד ביניים אשכנזי, אכן). לפחות ככה תמיד הבנתי את זה.
        מסכים מאוד גם עם נקודת ה- כן להישאר כאן. בין היתר בתור הורה בעצמי. וגם בתור סוג של לאומן, ואפילו לאומן דתי, במובן מסוים. תודה על הפוסט.

      • יסמין Says:

        כן ירבו לאומנים כמוך.

  27. מישמיש Says:

    פוסט מצויין, ואני גם חייבת להסכים עם דבריה של פרידמנית. אני חושבת שכמו שאת בעצמך מספרת, האלימות הייתה שם תמיד, מתחת לפני השטח. גם בהפגנות המעטות והיחסית שקטות שאני הייתי בהן, הרגשתי שעוד מעט עלול להתפרץ זעם אלים שלא יבחין בין לאום או דת. נתקלתי בנתנחלים שכמעט שיסו בי (ובילדים פלסטינאים) כלבים.
    ולגבי לעזוב את הארץ- זה לא פשוט, ולא מעשי לרובנו אני מניחה. גם בגלל העובדה שהרבה אנשים אחר כך לא מוכנים לקבל אקטיביזם של מישהי שלא 'חיה' את המאבק ביום יום. אני את ילדי הרכים ואת עצמי הצלתי, אבל אני לא חושבת שזו סיבה מספיקה לעזוב ארץ. יש הרבה סיבות אחרות

  28. רוני Says:

    אני כלל לא בטוחה שאני מקבלת את ההפרדה שעשית בין ההלם הראשוני (הפיזי) לבין ההלם השניוני (הרעיוני). ייתכן ואפשר ללמוד מהמקרה בענתות להבא, אבל אני חושבת שאלימות פיזית ומינית תמיד ייצרו תגובת הלם וזעזוע אצל קורבנות האלימות – בלי קשר ל"ידיעת החומר". זה כמו לטעון שבגלל שנשים יודעות שהטרדות מיניות מתקיימות בהיקף רחב, הן לא צריכות להיות מופתעות כשמטרידים אותן מינית. ועם זאת, כל אישה שתחווה דבר כזה, תחווה את זה באופן הראשוני ביותר, ובד"כ תחוש תחושות קשות של אשמה, הלם ואי הבנה של המצב (ברמה הרעיונית ביותר).

    מכאן, הטענה על שההלם הרעיוני נובע מהיות התוקפים יהודים, לא מתקבלת עליי. מדובר במקרה קיצון של התעמתות עם בני אדם – ללא קשר למוצא שלהם – שלא נצפתה מראש. האם אדם שחווה לינץ' מידי ערבים, מופתע פחות מהאלימות המתפרצת? אני לא באמת יודעת, אבל אני לא חושבת שהתודעה הפסיכולוגית שונה כ"כ. אנשים חווים פוסט-טראומה גם כאשר הם חווים אלימות מצד אנשים שהיה צפוי מראש לחוות אלימות מצדם. פוסט טראומה שמתאפיינת באבדן אמון בעולם, חרדות וכן הלאה. מדוע מופיעים תסמינים כאלה אם ניתן לצפות מראש שתותקף על ידי צבא אויב? התשובה היא, שהמציאות עולה על כל ציפייה. לא ניתן להתכונן נפשית למצבים של אלימות לעולם.

    המסקנות שנובעות מהטענות הללו מעוררות בי אי-נוחות. מתוך הטענות הפסיכו-סוציולוגית הללו, גזרת עלינו להתמקד בעוד "אויב". בעוד אני מסכימה שצריך לדעת להיערך מראש להבא, אני מתקשה לקבל את המסקנות הללו באופן גורף במובן האידאולוגי.

    • יסמין Says:

      במובן האידיאולוגי, ברור שה"מסקנה" שלי לא יכולה להתאים לכל אחת. זו רק קריאה "ללכת עד הסוף", מין קום התנערה שכזה למי שבעצם כבר כמעט שם — ולא כולם בהכרח צריכים להיות שם, יש מקום לכל מיני גישות. למי שכמוני אין יכולת הידברות עם "הצד השני", ולא רואה בעצמו חלק (ולא תמיד מבחירה) – כדאי לדעתי להפנים את פוזיציית הדיסידנטיות. ולו כדי לא לחטוף סתם.
      בעניין ההפרדה שאני כביכול עושה, זה נוגע פחות למי שהיה שם (ראי תגובתי לפרידמנית) ויותר לבאזז של האחרים אחרי זה.

  29. עינת Says:

    כמה הערות:
    א. איני חושבת שהערבות ההדדית שאנחנו נוטים לבנות עליה מבוססת על זהות אתנית. אצלי, לפחות, היא נובעת משורה של הנחות לא לגמרי מופרכות: ההנחה שרמה כזאת של שנאה ואלימות כרוכה בשלילת אנושיותם של הקרבנות. ההנחה שאנשים שדוברים את שפתי, שגדלו באותה אווירה תרבותית, שאני נראית להם כמו השכנה ממול, יתקשו לשלול ממני את אנושיותי. ההנחה שחלק מהאלימות המופנית כלפי ערבים נובעת מפחד, ניכור ואי-אמון, שמטופחים בעמל רב על ידי מנגנוני הנדוס התודעה, ולא רק מאינטרסים אדנותיים. ליתר דיוק: שהדמוניזציה היא תנאי הכרחי להפעלת אלימות פרועה בשם אותם אינטרסים.
    ב. המנגנונים האלה פועלים בשנתיים האחרונות בנחישות מפחידה לצורך דמוניזציה של השמאל (היהודי) הרדיקלי. האירוע בענתות (ויותר מזה, האדישות שבה הוא התקבל בקרב חלקים משמעותיים מהציבור) מוכיח עד כמה הם מצליחים במשימתם. בעיני יש פער משמעותי בין השחתת סטנד לבין הכאת בני-אדם ולא סתם הבדל של עוצמה. השחתת סטנד לא כרוכה בדמוניזציה. הרגשות שמניעים אותה דומים, מן הסתם, לאלה שחשתי אני כשתלשתי דגלי ישראל ממקומות אסטרטגיים. אבל שום דבר בעולם לא היה גורם לי להכות מתנחל שלא מאיים באותו רגע על חיי או על חייו של אדם אחר. פשוט משום שהגוף שלו ממשיך להיות אנושי בשבילי, גם כאשר הדעות שהוא משמיע מחרידות בעיני וראויות להשמדה.
    ג. אני חושבת שאמיר צודק. השיח שאת מייצרת כאן מבטיח שהשמאל ימשיך לדבר אך ורק עם עצמו. השיח הזה משרת את התעמולה הליברמנית, משום שהוא מחזק את הניכור משני הצדדים ותורם להעמקת הדמוניזציה. אני, שלא כמוך, אינני מרגישה שהתמיכה שלי במאבק הפלסטיני והמחויבות שלי לביטול הסדר הפריבילגי שמעניק/שולל זכויות על בסיס אתני משני צדי הקו הירוק, עומדות בסתירה לנאמנות שלי כלפי היהודים-הישראלים, אלא אך ורק כלפי ה"מדינה" במובן הצר שלה, דהיינו, לשלטון ולזרועותיו. מדוע, אם כן, את נותנת לי (ממש כמו ליברמן ותומכיו) את התחושה שאני מוכרחה לבחור בין זהותי התרבותית, שקושרת אותי לבני עמי העבריים; זהותי האזרחית, שקושרת אותי לכל אזרחי המדינה; והזהות האנושית, שמטילה עלי אחריות מסוימת כלפי כל אדם באשר הוא? אני מסרבת לראות בעם שלי לא יותר מ"עם של כובשים ומנשלים", כאילו זו תמצית מהותם של האנשים שבתוכם אני חיה. אני כן ארגיש נבגדת (לא מושפלת!) כשהם מתנכרים לי לטובת שימור האינטרסים האדנותיים שלהם. ואני לא רוצה לעלות לאוטובוס, לגלות שהמושב הפנוי היחיד הוא לצד בחור לבוש מדים ולהעדיף לעמוד. הייתי שם, זה לא עשה לי טוב, וזה לא תרם בכהוא זה לחיסול הסדר הקיים.

    • שרון גיא Says:

      וואו, כתבת כלכך נכון ויפה.

    • עינת Says:

      שרון, תודה, אבל אם הדברים שכתבתי משקפים את תחושתיך, אני מתקשה להבין מדוע אינך מצטרף למאבק. אני מתקשה להבין כיצד אינך רואה שהפעולה של חיתוך הגדר במסחה נועדה לעשות בדיוק את הדבר שעליו דיברת באחת מתגובותיך הקודמות – להתנגד לניכור ולהפרדה שנכפים עלינו מלמעלה. האמן לי שפעולה אחת כזאת של חיתוך גדרות מקרבת ובונה אמון יותר מאינספור מכתבים ומפגשי ילדים. זה אחד המקומות היחידים שבו למשך שעה-קלה מתפורר לגמרי הניכור האינהרנטי כל-כך ליחסי כובש-נכבש. קרבה אמתית תתאפשר כמובן רק כאשר המבנה שהופך כל אחד ואחת מאיתנו למדכא או מדוכא יבוטל כליל. עד אז, נאלץ להסתפק בפירורי הקרבה שמאפשרת המחאה העממית המשותפת.

  30. יסמין Says:

    אני רואה שכמה וכמה קוראות קראו את הטקסט שלי כאילו הוא קריאה לשנוא את כל הישראלים, לא להידבר איתם ולהכריז עליהם מלחמה. מה אני אגיד, אולי ככה זה נשמע, אולי יש בעיה בפוסט, אבל אני לא בעד כל הדברים האלה. אני חושבת שהשמאל נמצא בבעיית מיתוג קשה ואנחנו צריכים לצאת מהבידוד שאליו נכנסנו, גם באשמתנו, והדברים כבר נטחנו כאן לא מעט.

    מצד שני, ההאשמות הללו, שכאילו רק אנחנו אלה שלא מדברים עם האחר, אלק, זה קצת כמו אישה מוכה שבעלה כבר שכנע אותה שבעצם הכל באשמתה, שאילו היא לא היתה מעצבנת אותו הוא לא היה מרביץ לה, ושעליה מוטלת החובה להפיס את דעתו ולהיות בסדר.
    כמו שכתבת יפה מאוד, את בעצמך לא היית מכה שום מתנחל, נכון? אני מכירה רק שמאלני אחד שמסוגל לעשות את זה (והאמת לפעמים אני שמחה שהוא מערער את דמות השמאלני הלפלף הנצחי). האלימות — היא באה מהכיוון של המשטר ושל הימין כלפי השמאל, ולא להפך, והיא מגובה בערכים שאני מגנה מכל וכל, סולדת מהם וגם מנסה להילחם בהם (ובמלחהמ הזאת אני מתכוונת למשל לאופן שבו אני מחנכת את הילדים שלי). ובכל זאת אנחנו מלקים את עצמנו השכם והערב, ואם אני באה ואומרת חבר'ה, בואו נבין שהם לא ירחמו עלינו, הם שונאים אותנו והם דווקא לא מהססים להכריז עלינו מלחמה, אז הבה ניערך בהתאם, אז אומרים לי שאני דנה אותנו לעוד שנים של בידוד.

    אז בואו לא נסתכל רק על ליברמן, טוב? לדינמיקה שהכניסה את השמאל לפינה שבה הוא מצוי עכשיו יש היסטוריה, והשמאל ניסה במשך הרבה שנים לפנות להמונים בכל מיני השקפות אוניברסליות, ולא רק אנרכיסטים הם שנואים, גם שמאל ציוני היום (אם עוד נשאר משהו מהפיקציה הזאת), זה שאוהב כל כך לקרוץ לעם, לא הולך לו. בסרטון על שטרן 61 אמר אחד הדיירים שלא האמין שהוא ימצא את עצמו יום אחד מתחבר לשמאלנות הזאת. אז החיבורים האלה מבורכים וגם הם עושים סוג של דה-דמוניזציה והלוואי שהם יימשכו וירבו, אבל אני לא חושבת שאחר כך הוא יצטרף לתראבוט. גם כשהשמאל עושה יופי של אאוטריץ', המוצר שלו לא כל כך מבוקש.

    עכשיו, שכל אחת תתחבר או לא תתחבר למי שהיא רוצה. לי אישית השפה או האזרחות לא בהכרח עושות את זה, ובדרך כלל אני מרגישה קרבה לאדם לפי השקפת עולמו, ואם זה אדם שגם חולק אתי מטען תרבותי מסוים זה נהדר והרבה יותר קל. אני, לפי החלוקה שלך עינת, מבקשת להיות מחוברת לצד שדואג לכל בן אנוש באשר הוא. אני לא מכריחה אף אחד לבחור או להתנכר, אני בסך הכל אומרת שאנחנו – אל לנו לסמוך על יהדותנו שתציל אותנו כאשר אנחנו בעימות עם יריבינו האידיאולוגיים והפוליטיים בארץ הזאת, אלה שכבר הלכו *ביום כיפור* להשחית בתי קברות של מוסלמים ושל נוצרים. האמת, אני מגיעה למסקנה שדווקא הרבה מהקוראים כאן מחויבים למין סולידריות פנים-יהודית הרבה יותר מאשר מתנחלי ענתות, נערי הגבעות וחובשי הכומתות.

    • שרון גיא Says:

      יסמין, את מדברת על מה שהיה ביום כיפור, וזו דוגמא טובה. השמאל כרגע יכול לארגן הפגנה של כמה אלפים (לא בדקתי בדיוק כמה הגיעו) שיצעקו כמה זה נורא לחלל קברים, ויוסיפו כמה קריאות אנטי ציוניות. מכל זה יוצא שקודם כל הרעש בעניין ההי מינורי, ויותר גרוע נוצרת זהות בין הפגנה למען אי חילול קברים לבין שמאל. לעומת זאת אפשר וצריך ליצור קואליציה של מליונים נגד תג מחיר ושאר טרוריסטים ישראלים יהודים. כך אפשר גם לעשות הרבה יותר רעש עם הפגנות של מאות אלפים, וגם ליצור בציבור הבנה שהטרוריסטים האלו הם הרעים, שכולנו צריכים לשנוא אותם ולתפוס אותם ולהעניש אותם. זה יקרב בין הציבור היהודי והערבי במדינה. ובגדול זה יהיה צעד לשיפור המדינה.

    • עינת Says:

      יסמין, אני לא בטוחה שהבעיה היא בפוסט, אפשר בהחלט שהבעיה היא בקוראת. הגישה שאת מציעה אינה זרה לי כלל וכלל. היא עיצבה את תחושותיי במשך כמה שנים: תחושה שאני חיה בתוך האויב, שזו *חובתי המוסרית* לנתק קשר עם כל אדם שעושה מילואים ולסלוד מכל ישראלי לובש מדים שמבקש ממני סיגריה בתחנת הרכבת. הניכור ההוא, שלא תרם דבר לקידום המאבק, תבע ממני מחיר נפשי כבד, ולכן הגבתי באופן קצת מתגונן. אבל בהחלט יתכן שאני חוטאת כאן בהשלכה פרועה.
      באשר להערה הצינית המסכמת את הפוסט שלך לגבי הנאמנות ה"פנים-יהודית" של חלק מהקוראים, ובכן, במובן מסוים, אני מסכימה. אין לי שמץ של ספק שאני נאמנה יותר לציבור היהודי שחי כאן מהמתנחלים האלימים של ענתות. אני נאמנה באותה מידה גם לציבור הערבי שחי כאן, אבל בעיניי אין בכך שום סתירה. אני לא באמת חושבת שהאינטרס של היהודים בארץ הזאת היא להמשיך לחיות כאן חיי אדונים. לא רק מסיבות מוסריות, אלא גם משום שאני באמת ובתמים מאמינה שאם לא ייעשה כאן צדק, זה ייגמר בשפיכות דמים נוראה. העובדה שהתעמולה הימנית אשכרה מצליחה לשכנע אנשים שאני ושכמותי מאיימים עליהם יותר מהניאו-נאצים של תג מחיר, היא ממש לא מובנת מאליה, היא שערורייתית ומקוממת, ובהחלט ניתן וראוי להילחם בה. ואני מקווה שלא תכעסי, אבל גם אם תמחי, אני אמשיך להתעקש שגם את, יסמין, למרות הניכור, נאמנה לציבור שחי כאן הרבה יותר מהדמגוגים הימנים שמתהדרים בלאומיותם, אך לא יהססו להכות עד זוב דם את כל מי שחושב אחרת מהם. ואין זה משנה כלל אם נאמנותך לציבור הזה אינה נובעת מרגשות לאומיים אלא מדאגה לכל בן אנוש באשר הוא.

      • יסמין Says:

        דברים יפים אמרת, באמת אין שום סתירה. אני שוב אומרת שאני לא מציעה להתנכר — ניכור זה חרא של דבר — אלא להתפכח מהאשליה שרואים בנו חלק מהשבט. זו הצעה אופרטיבית שנוגעת לפעילות בשטח ולא סותרת ערוצי הידברות אחרים, שהם בעיני רצויים ואף הכרחיים, ובשביל זה אין מנוס מראיית כל אדם כאדם, עם המגבלות שבתוכן הוא פועל והחמלה וכל העסק (באמת, אני רק מקצרת).
        ואגב, זו ממש לא היתה הערה צינית. זה בא ממחשבה על הדברים שנכתבו כאן.

      • Daniel Rosenberg Says:

        ואולי הבעיה היא בדיוק שאין שבט, שהציבור הישראלי הפך לאוסף של מגזרים שרבים אחד עם השני או לכל היותר נזהרים לא לדרוך על היבלות הרגישות אחד של השני, ושבמערכת הזאת משחקים "השמאלנים" תפקיד דומה לזה שמשחקים "הערבים", "הדתיים", "העניים" או "קהילת הלהט"ב". שכמו שיש את "אגודת חובבי החתולים", אז יש גם את "אגודת חובבי הערבים", שנוסעת לשטחים ומעבירה של פעולות הווי כאלה ואחרות, ושפגיעה בה (בין אם במכות או באמצעות חוקים וועדות חקירה למיניהן) כמוה בפגיעה בזכויות הקהילה הפרטיות של, נאמר, החרדים שלא רוצים שיסעו להם בשכונה בשבת. זה יכול להסביר למשל למה הכאת פעילי שמאל נחשבת למזעזעת (ולא "מ-ז-ע-ז-ע-ת", סתם מזעזעת) כל כך, הרבה יותר מפעולת תג מחיר באיזה מסגד עלום.

    • סמולן Says:

      אם אתרום את שתי האגורות שלי, הרי שיש כאן סוג של מלכוד תמידי, שהפוסט תופס היטב. כלומר, אם מה שאומרים בשמאל על המתנחלים נכון, הרי שאין לתמוה כלל על האלימות בענתות, ולכן גם לא להזדעזע ממנה. מי שמאמין במה שהשמאל אומר על מתנחלים וגם אינו שמאל בעצמו (נניח שיש כזה), מעריך שזה מה שקורה כל הזמן, והפסיק להזדעזע מזמן. אם זה לא מה שקורה כל הזמן – כלומר, אם יש שינוי וסיבה לזעזוע – הרי שהשמאל שיקר לגבי המתנחלים במשך לא מעט שנים. כדי להזדעזע, באמת, יש לראות את השמאל כשקרן שיטתי, ואז מסתבר שהשמאל אולי צודק הפעם, אבל שיקר והטעה ברוב-רובם של תיאורי העבר. מניה ובי יוצא שגם התיאור של המקרה הזה מוטל בספק, אם כי פחות בגלל התיעוד המלא, אבל ההכפשה הכללית נפגעת. זאב זאב.

  31. רחל Says:

    תודה יסמין, זה פוסט חזק שאני לא לגמרי מסכימה איתו.

    באופן מוזר מי שיזדהו, נראה לי יותר מכולם עם הדברים שלך הם חלק מציבור המתנחלים מפוכחי ההתנתקות, אלה שנהיו מנוכרים למדינה, שרואים בה משטר עוין להם.

    הסיבה שבעיני בישראל קשה לדבר על מתנגדי משטר היא שאין ממש משטר אפקטיבי. יש שבטים שנלחמים זה בזה. מי שנמצא בשלטון כרגע,עם יכולת משילות מוגבלת, מזדהה יותר עם השבט הלאומני, וגם זה בערבון מוגבל. זה די רחוק ממצב של שלטון ריכוזי שלא סובל אופוזיציה.
    לא שזה מצב טוב יותר, הוא פשוט אחר, והרטוריקה של "מתנגדי משטר" לא מסבירה אותו היטב בעיני.

    • אסף Says:

      רחל שלום,

      אני שומע די הרבה פעמים ניתוחים דומים לשלך הטוענים שלישראל "…אין ממש משטר אפקטיבי". הטענה הזו די מוזרה בהתחשב במציאות.

      בארץ חסרת משטר אפקטיבי, אי אפשר לפתח בסודיות (כן, כביכול "כולם" יודעים, אבל לא ממש יודעים מה יש ומה אין, איפה וכמה ומתי) כמויות מסחריות של נשק גרעיני, וגם לשמור עליהם מפני גניבה, היעלמות, וכו', משך 40 שנה.

      בארץ חסרת משטר אפקטיבי, לא יכולה להיות משטרה חשאית שאנשיה – חוץ מהמפקד העליון – נהנים מסודיות די מוחלטת לגבי זהותם ואופי עיסוקיהם.

      בארץ חסרת משטר אפקטיבי, שממשלתה שולטת בכ-0.2% מן האנושות, לא יכול להיות ארגון ריגול ממשלתי שהוא אחד משלושת סוכנויות הריגול הענפות והמעוררות-אימה ביותר בעולם.

      בארץ חסרת משטר אפקטיבי, לא יכול מגזר האוכלוסייה הדומיננטי לשלוט ולדכא לחלוטין מגזר הקרוב לו בגודלו, בשטח הנמצא באופן חוקי מחוץ לגבולות המדינה – ולהתמיד בשליטה הזו משך 44 שנה, תוך הצלחה מסחררת בגזל עוד ועוד קרקעות ומשאבים מאותו מגזר כדי להעשיר את אוכלוסיית-האם.

      בארץ חסרת משטר אפקטיבי, לא מצליח השלטון להמשיך ולהנהיג שתיים-שלוש שנות שירות צבאי חובה על חלק ניכר מן האוכלוסייה, ולהמשיך ולשכנע את הרוב המכריע של האוכלוסייה שזה הכרחי ואף רצוי ובריא לנפש הנוער – למרות שרשרת מתגברת של כשלונות צבאיים ושל שחיתויות בצמרת הצבא.

      כמה שאני לא אוהב את המשטר הזה – הדבר האחרון שאפשר להגיד עליו הוא שהוא לא אפקטיבי. הוא פשוט סלקטיבי מאוד בדברים שהוא בוחר להיות אפקטיבי בהם.

      מועדים לשמחה, אסף

    • יסמין Says:

      רחל, זה מוזר מאוד, מה שאת אומרת. הסתכלי על האסירים הביטחוניים בבתי הסוהר בישראל. מדי פעם איזה אמיר מח'ול אחד כזה אוכל אותה: על מה, בעצם? והנה, עכשיו זה גם קורה לבחורות יהודיות כמו טלי פחימה או ענת קם, או ליונתן פולק. עם כל השוני בין המקרים, אלה מתנגדי משטר: הם קוראים תגר על אחד האלמנטים המכוננים שלו, ובמקרה, אחד האלמנטים המכוננים של המשטר בישראל הוא הכיבוש. אני לא יודעת מה זה משטר אפקטיבי, אבל ביחסו לאופוזיציה הוא די ריכוזי, כוחני ואפקטיבי.
      ולגבי השבטים — ובכן, אני מתפלאה עוד יותר. לדעתי הסולידריות היהודית היא אחד היסודות הכי חזקים פה. אממה, גם זה מתחיל להתערער, גם מצד מי שכביכול מזוהים איתה.

  32. עדו סוקולובסקי Says:

    היי יסמין.
    במקרה נתקלתי בפוסט הזה רק עכשיו. טוב לדעת שאת עדיין חיה ובועטת בחזרה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: