מאחורי כל זה מסתתר עצב

גלעד רייך
אמסטרדם

עם כניסת יום הזיכרון התמלא עמוד הפייסבוק שלי במגוון סטטוסים אנטי-צבאיים ואנטי לאומיים. חבריי, אנשים שפרקטיקת ההלקאה העצמית של השמאל מביאה אותם לפרסם באופן תדיר כתבות מאתר "הארץ" המוכיחות את נאמנותם לרעיון האנטי-ציוני, למען ידעו חבריהם שהם הם השמאלנים האמיתיים, חידדו את מקלדותיהם ושיחררו לאוויר מגוון הצהרות קולעות כגון: “‎נזכור, את חיילי צה"ל שוברים ידיים ורגליים (ברוח דרכו ודבריו של יצחק רבין) ומענים אותם בעינויים קשים", בתוספת קטעי וידאו מצמררים בהם נראים חיילי צה"ל שוברים ידיים ורגליים לפלסטינים. התגובות היו תואמות: “קלגסים ארורים! חיות אדם!”, כתב אחד. “רוצחים במדים", כתבה השנייה, “יפי הבלורית והתואר" התחכם השלישי, למקרה שמישהו פיספס התיזמון המקרי. 

אני, שמסכים עם כל מילה שהופיעה בתגובות ולעיתים גם כותב תגובות ברוח דומה, מצאתי את עצמי פתאום מרגיש לא בנוח עם עיתוי הפרסום של הסטטוסים האלו דווקא בערב יום הזיכרון, בזמן שטקסי הזיכרון, רשמיים או אלטרנטיביים, עדיין לא הסתיימו. יקומו בוודאי המבקרים ויאמרו: זהו בדיוק היום להזכיר לכל שאר חברינו בפייסבוק את עוולות הכיבוש ואת האלימות הצה"לית הברוטלית כלפי הפלסטינים. יום הזיכרון הוא יום התעמולה הרשמי של האידיאולוגיה המליטריסטית הרצחנית ופולחן מוות בשירות המדינה. זה הכל נכון. ועדיין, הרגשתי לא נוח. יכול להיות שמכבסת התעמולה הציונית נצחה אותי אחרי כל השנים האלו? שאני כבר לא באמת שמאלני אמיתי כמו שהייתי? או אולי אילו החיים בנכר שגרמו לי לשכוח שמאחורי האבל הרשמי מסתתרת אידיאולוגיה לא פחות רשמית שנועדה להצדיק אותו?

הודעת טקסט פשוטה שקיבלתי מאמא שלי: “אנחנו אחרי הטקס. אתה מאוד חסר לנו היום. תתקשר לסבתא", ריגשה אותי מאוד, אבל גם חידדה עבורי את הקונפליקט. הבנתי שמעבר למסך העשן של הנאומים, השירים והטקסים הבלתי נסבלים, יום הזיכרון צרוב אצלי כיום (כמעט יחיד) של אינטימיות משפחתית, שעצב גדול מאפשר אותה. ולא שהכרתי את מי מהנופלים במשפחתי. אבל אני מכיר היטב את פניה העצובות של דודתי רותי, שאחיה, שעל שמו קרוי אני, נהרג במלחמת 73', ואת גל הרגשות הגואה שעובר בי כששקופית עם תמונתו, יפה וצעיר, מוקרנת על המסך בטקס ב"בית הלוחם". אפילו טוב יותר אני מכיר את כתפיה הרועדות של סבתי, כשהיא בוכה על קברו של אחיה שנהרג במלחמת 48' והוא בן 15. כשעוד גרתי בארץ, רותי ואני היינו יוצאים מהטקס מלאים בכעס עצור: על הנאומים הריקים, על האופי הקולקטיבי של הזיכרון, על הדימויים הסמי-פשיסטיים שבהם היו מעטרים את במת הטקס. מבית העלמין בקריית ענבים הייתי יוצא בדיכאון מהול בייאוש: מהמנהג הצבאי המגונה לירות שלוש יריות "של כבוד”, כאילו אלו שבאו לזכור צריכים עוד תזכורת, מהחיילים הצעירים המחלקים פרחים ולא רואים את האבסורד שבכל העניין, ובעיקר מהיררכיית החיים הציונית, שבה ממלאים גיא שלם בקברים אבל לא דואגים לסדר גישה לנכים שבאו לבקר אותם, כמו סבתא שלי.   

מאז הגלות שכפיתי על עצמי, גלות הנובעת בחלקה מכל אותם מאפייני ישראליות שהפכו את החיים בארץ למתסכלים וכואבים כל כך, קל לי יותר לראות את ההבנייה האידיאולוגית, את שטיפת המוח, את העיוורון הציוני שגדלתי בו והפכתי בעל כורחי לאחד מתוצריו. אני לא יכול לחשוב על 48' בלי לחשוב על הנכבה, על 73' בלי לחשוב על היהירות והאלימות שקדמו למלחמה הזו, או על צה”ל בלי לחשוב על פשעי המלחמה שחייליו/חיילנו מבצעים בכל יום. אבל אתמול, כשקיבלתי את הודעת הטקסט מאמא שלי, הבנתי שלצד כל זה מסתתר גם עצב גדול, עצב א-פוליטי אם להשתמש במונחי הבלוג הזה, עצב על אלו שאיבדו את היקר להם מכל (סליחה על הקלישאה. אבל האם יש משהו עצוב יותר בעולם מאם שאיבדה את בנה, יהיו הנסיבות אשר יהיו?) וששום עמדה פוליטית ומוסרית לא תוכל להעלים אותו. טקסי זיכרון לאומיים הם בוודאי לא המקום לבטא את העצב הזה וברוכים מארגני טקסי הזיכרון האלטרנטיביים המכירים בקיומו ומחפשים מקום לבטא אותו מחוץ לשיח הלאומי-מליטריסטי. יש שיאמרו שטקסים כלל לא קשורים לחוויה האינטימית והפרטית של אובדן וגם אם זה אני מסכים, לפחות רציונלית. אבל האופן המוחצן, הכמעט אקסבציוניסטי, שבו חבריי כותבי הסטטוסים בחרו להדגיש את התנכרותם ממה שהתרחש באותו רגע בכל הארץ גרם לי להבין שכאן אני נבדל מהם. נבדל מהם כשם שאני נבדל מכל אדם שאינו מכיר בכאב, בעצב ובצער של האחר, או שלו עצמו.  

תגים: אבל, יום הזיכרון, משפחה, צבא, צה"ל