מאחורי כל זה מסתתר עצב

by

גלעד רייך
אמסטרדם

עם כניסת יום הזיכרון התמלא עמוד הפייסבוק שלי במגוון סטטוסים אנטי-צבאיים ואנטי לאומיים. חבריי, אנשים שפרקטיקת ההלקאה העצמית של השמאל מביאה אותם לפרסם באופן תדיר כתבות מאתר "הארץ" המוכיחות את נאמנותם לרעיון האנטי-ציוני, למען ידעו חבריהם שהם הם השמאלנים האמיתיים, חידדו את מקלדותיהם ושיחררו לאוויר מגוון הצהרות קולעות כגון: “‎נזכור, את חיילי צה"ל שוברים ידיים ורגליים (ברוח דרכו ודבריו של יצחק רבין) ומענים אותם בעינויים קשים", בתוספת קטעי וידאו מצמררים בהם נראים חיילי צה"ל שוברים ידיים ורגליים לפלסטינים. התגובות היו תואמות: “קלגסים ארורים! חיות אדם!”, כתב אחד. “רוצחים במדים", כתבה השנייה, “יפי הבלורית והתואר" התחכם השלישי, למקרה שמישהו פיספס התיזמון המקרי. 

אני, שמסכים עם כל מילה שהופיעה בתגובות ולעיתים גם כותב תגובות ברוח דומה, מצאתי את עצמי פתאום מרגיש לא בנוח עם עיתוי הפרסום של הסטטוסים האלו דווקא בערב יום הזיכרון, בזמן שטקסי הזיכרון, רשמיים או אלטרנטיביים, עדיין לא הסתיימו. יקומו בוודאי המבקרים ויאמרו: זהו בדיוק היום להזכיר לכל שאר חברינו בפייסבוק את עוולות הכיבוש ואת האלימות הצה"לית הברוטלית כלפי הפלסטינים. יום הזיכרון הוא יום התעמולה הרשמי של האידיאולוגיה המליטריסטית הרצחנית ופולחן מוות בשירות המדינה. זה הכל נכון. ועדיין, הרגשתי לא נוח. יכול להיות שמכבסת התעמולה הציונית נצחה אותי אחרי כל השנים האלו? שאני כבר לא באמת שמאלני אמיתי כמו שהייתי? או אולי אילו החיים בנכר שגרמו לי לשכוח שמאחורי האבל הרשמי מסתתרת אידיאולוגיה לא פחות רשמית שנועדה להצדיק אותו?

הודעת טקסט פשוטה שקיבלתי מאמא שלי: “אנחנו אחרי הטקס. אתה מאוד חסר לנו היום. תתקשר לסבתא", ריגשה אותי מאוד, אבל גם חידדה עבורי את הקונפליקט. הבנתי שמעבר למסך העשן של הנאומים, השירים והטקסים הבלתי נסבלים, יום הזיכרון צרוב אצלי כיום (כמעט יחיד) של אינטימיות משפחתית, שעצב גדול מאפשר אותה. ולא שהכרתי את מי מהנופלים במשפחתי. אבל אני מכיר היטב את פניה העצובות של דודתי רותי, שאחיה, שעל שמו קרוי אני, נהרג במלחמת 73', ואת גל הרגשות הגואה שעובר בי כששקופית עם תמונתו, יפה וצעיר, מוקרנת על המסך בטקס ב"בית הלוחם". אפילו טוב יותר אני מכיר את כתפיה הרועדות של סבתי, כשהיא בוכה על קברו של אחיה שנהרג במלחמת 48' והוא בן 15. כשעוד גרתי בארץ, רותי ואני היינו יוצאים מהטקס מלאים בכעס עצור: על הנאומים הריקים, על האופי הקולקטיבי של הזיכרון, על הדימויים הסמי-פשיסטיים שבהם היו מעטרים את במת הטקס. מבית העלמין בקריית ענבים הייתי יוצא בדיכאון מהול בייאוש: מהמנהג הצבאי המגונה לירות שלוש יריות "של כבוד”, כאילו אלו שבאו לזכור צריכים עוד תזכורת, מהחיילים הצעירים המחלקים פרחים ולא רואים את האבסורד שבכל העניין, ובעיקר מהיררכיית החיים הציונית, שבה ממלאים גיא שלם בקברים אבל לא דואגים לסדר גישה לנכים שבאו לבקר אותם, כמו סבתא שלי.   

מאז הגלות שכפיתי על עצמי, גלות הנובעת בחלקה מכל אותם מאפייני ישראליות שהפכו את החיים בארץ למתסכלים וכואבים כל כך, קל לי יותר לראות את ההבנייה האידיאולוגית, את שטיפת המוח, את העיוורון הציוני שגדלתי בו והפכתי בעל כורחי לאחד מתוצריו. אני לא יכול לחשוב על 48' בלי לחשוב על הנכבה, על 73' בלי לחשוב על היהירות והאלימות שקדמו למלחמה הזו, או על צה”ל בלי לחשוב על פשעי המלחמה שחייליו/חיילנו מבצעים בכל יום. אבל אתמול, כשקיבלתי את הודעת הטקסט מאמא שלי, הבנתי שלצד כל זה מסתתר גם עצב גדול, עצב א-פוליטי אם להשתמש במונחי הבלוג הזה, עצב על אלו שאיבדו את היקר להם מכל (סליחה על הקלישאה. אבל האם יש משהו עצוב יותר בעולם מאם שאיבדה את בנה, יהיו הנסיבות אשר יהיו?) וששום עמדה פוליטית ומוסרית לא תוכל להעלים אותו. טקסי זיכרון לאומיים הם בוודאי לא המקום לבטא את העצב הזה וברוכים מארגני טקסי הזיכרון האלטרנטיביים המכירים בקיומו ומחפשים מקום לבטא אותו מחוץ לשיח הלאומי-מליטריסטי. יש שיאמרו שטקסים כלל לא קשורים לחוויה האינטימית והפרטית של אובדן וגם אם זה אני מסכים, לפחות רציונלית. אבל האופן המוחצן, הכמעט אקסבציוניסטי, שבו חבריי כותבי הסטטוסים בחרו להדגיש את התנכרותם ממה שהתרחש באותו רגע בכל הארץ גרם לי להבין שכאן אני נבדל מהם. נבדל מהם כשם שאני נבדל מכל אדם שאינו מכיר בכאב, בעצב ובצער של האחר, או שלו עצמו.  

תגים: , , , ,

55 תגובות to “מאחורי כל זה מסתתר עצב”

  1. מיכל Says:

    תודה על הפוסט הזה.
    תודה תודה תודה!
    (אני מזדהה מעמקי נשמתי בתור מי שגם היא דור שני לאובדן ולעצב וכפתה על עצמה גלות בנסיבות דומות)

  2. גלעד נתן Says:

    פוסט מצויין, אני מקווה שהרבה מאוד אנשים שגם מילאו את הפייסבוק שלי בסטטוסים מטומטמים ומרושעים, שגרמו לי לראשונה אחרי די הרבה זמן פשוט למחוק אנשים יקראו אותו ואולי יפנימו משהו.

  3. עופר Says:

    גלעד, לא התייחסת במידה מספקת לאפשרות שלהתרסה המבורכת הזו יש ערך קונסטרוקטיבי, במיוחד ביום הזיכרון.

  4. תמיר Says:

    סוף סוף קול התבונה!
    ביום הזכרון אני רק חייל של מלחמת יום הכיפורים שאיבד שמונה עשר מחבריו הקרובים.
    ביום הזה – שום דבר אחר לא נחשב.

  5. אבנר Says:

    מר רייך התעורר – פתאום זה היכה בו שמאחורי יום הזיכרון יש עצב כבד. אנשי ארץ האמורי, אני "מעלעל" מדי פעם בפוסטים שנכתבים כאן. עם חלקם אני לא מסכים והם מעוררים בי מבוכה, וחלקם מרתקים ומאתגרים את החשיבה שלי. אבל, זה אולי הפוסט הכי מחריד שקראתי בקרב השיח השמאלני לאחרונה, בגלל הרוח האפולוגטית שלו. לא רק שמר רייך מסכים עם הקביעה של חבריו שחיילי צה"ל הם רוצחים וקלגסים, הוא מרהיב להטיף להם: "לא ביום הזיכרון". ובכן, מר רייך, זה כבר לא משנה אם כן ביום הזיכרון או לא ביום הזיכרון. מי שפיו וליבו מלאים ארס כלפי כל דבר שקשור במדינה הזו נזכר פתאום שיום הזיכרון הוא יום של אבל, אמיתי, כבד של משפחות שכולות ושל עם שעוטף אותן – שיעשה עמנו חסד ויחסוך את הטפות המוסר לחבריו האולטרה-שמאלנים.

    • רני Says:

      אכן, מי שמתוך שנאה תהומית ללא סוף לעמו וארצו ( הוא תמיד יסביר זאת במילים מפוצצות ממיטב התזות הפילוסופיות ) ואיבד את היכולת הבסיסית להשתתף באבל של הדומים לו, ישראלים על הלוחמים להקמת מדינה לעם היהודי, שיעים בעשורה, נוצרים על הצליבה או אוסטרלים ביום אנזק הוא נכה מהותית בנפשו, יצור חסר פגום ואיני מאחל לאיש להיות במקום כזה.

      • ofrilany Says:

        על ישו נאמר "כמונו בכל, מלבד בחטא", ועם זאת הוא לא דומה לנו. הוא בן האלוהים

  6. עידו Says:

    יפה כתבת, גלעד.

  7. intellectualdouchebag Says:

    הייתי בקריית ענבים ביום שבת, כחלק מסיור "בעקבות לוחמי תש"ח". לאורך כל הסיור המשתתפים – כדרכם של ישראלים – זרקו הערות ביניים, תיקנו את המדריך והזקנים ביותר שיתפו אותנו בחוויות מתש"ח. אבל בקריית ענבים האינטראקציה חרגה לגמרי מהאטיקט של טיולי שבת: מסתבר שאחד המטיילים הוא קרוב רחוק של אחד הקבורים, והוא דיבר עליו שם בקול חנוק מדמעות ואפילו התעקש לקרוא לנו מקאמה של חיים חפר. גם הזכירו את השואה די הרבה. המדריך דווקא די נהנה מהשתתפות הקהל וסיכם: בגלל זה יש לנו מדינה.

    רוצה לומר, אין דבר כזה עצב א-פוליטי. אני מניח הנחה לא-בדוקה שרוב המשפחות השכולות מבינות את את המוות של ילדיהם במונחי "ציונות", "הקרבה" וכולי. הרי אף אחד לא רוצה לחיות עם המחשבה שהילדה שלו מתה בלי סיבה טובה. דווקא בגלל שהעצב הוא גדול ואמיתי, הוא מתפקד כדלק פוליטי יעיל. הבעיה היא לא עם הפומפוזיות של יאיר לפיד, אלא עם העובדה שיאיר לפיד מעניק מזור להרבה ישראלים אבלים.

    אולי סטטאטוסים דווקאיים הם לא התשובה ההולמת לאווירת יום הזיכרון, אבל קשה לצלוח אותו בלי מנה בריאה של ציניות אסטרטגית. אנחנו נדרשים פה למפלצתיות א-לה ז'יז'ק: דווקא משום שהאבל אמיתי, מוחלט, אותנטי לגמרי, צריך להתייחס אליו בציניות – משום שהוא הנשק הפוליטי המושלם, משום שהוא גדול יותר מכל טיעון לוגי ועובדתי. צריך אולי לגלות אמפתיה לכאב של המשפחות השכולות ולהשתתף באבלם, אבל בסייג אחד: בכל יום מימות השנה מלבד ביום הזיכרון.

    • ofrilany Says:

      נמרוד, נראה לי שזה קצת מרחיק לכת לומר ש"אין דבר כזה עצב א-פוליטי". ברור שהרבה משפחות שכולות מנסחות ותופשות את האבל שלהן במסגרת הקלישאות הלאומניות. גם התקשורת עוזרת להן בזה. אבל משום מה אני די בטוח שכשאח שלך נהרג, אתה זוכר אותו גם בצורות אחרות, על דברים אחרים.

      • intellectualdouchebag Says:

        הדיון הזה די דומה לשאלה האם יש עולם מחוץ לשפה. התשובה שלי היא שיש עולם בלתי תלוי מחוץ לשפה, ולפעמים אנחנו חווים אותו באופן בלתי ורבלי. אבל כשאנחנו רוצים לחלוק את החוויות שלנו עם אחרים, אנחנו נזקקים לשפה.

        ברור שישנו אבל שהוא פרטי ו"א-פוליטי" לכאורה, אבל אני תוהה כמה מהאבל הזה, ברגע שהוא עובר דרך המסננת של התרבות הישראלית, נשאר א-פוליטי. מכונת ההנצחה יודעת לנצל היטב את העובדה שכל חייל הוא בן ואח ואהוב.

        בהקשר הזה, אני חושב שגלעד שליט הוא אולי החייל הראשון שמתאבלים עליו באופן בלתי-צבאי לחלוטין. אני בכוונה משתמש במילה "אבל", למרות שמקובל להניח שהוא חי, משום שה"אבל" הוא לא על המוות, אלא על ההעדר. כשחייל מת, ההעדר הוא סופי. כשחייל שבוי הוא נעשה החתול של שרדינגר: יכול להיות שיחזור ויכול להיות שלא. התחושה של משפחת שליט ושל הקהל הישראלי היא שההיעדר של גלעד שליט תלוי בהם, ושמהלך פוליטי מסוים יחזיר אותו. באופן טבעי זה הופך את הממשלה, ובאופן מטונימי את הצבא, לבאד גאיז; מלבד זאת, החטיפה לא התבצעה במהלך קרב מהולל או "מלחמת אין-ברירה" וכמעט שלא מתייחסים לשליט כאל חייל, אלא כאל בן קולקטיבי אובד. כתוצאה מכך, האבל על העדרו של שליט הוא אבל אזרחי בצורה חסרת תקדים.

      • יוסי ב. Says:

        אני לא בטוח שביום הזיכרון הממלכתי אתה זוכר אותו בצורה אחרת, דווקא היום הוא היום בו העצב הוא הכי פוליטי שיש. ובימים שכאלה רק מנות גדולות של חנוך לוין ברכט וטוכולסקי יכולות לעזור.

      • ofrilany Says:

        לגבי זה אתה צודק

    • יוסי Says:

      בתגובתך אהבתי במיוחד את החלק הזה:
      "אנחנו נדרשים פה למפלצתיות א-לה ז'יז'ק: דווקא משום שהאבל אמיתי, מוחלט, אותנטי לגמרי, צריך להתייחס אליו בציניות – משום שהוא הנשק הפוליטי המושלם, משום שהוא גדול יותר מכל טיעון לוגי ועובדתי."

      רק רציתי להוסיף שהאבל לא משמש רק אידיאולוגיה ימנית. בחשיפה לטקסטים הכתובים והמוסרטים ביום הזכרון, הציפו אותי לא פעם מחשבות פציפיסטיות תמימות. גם כאן נדרשתי לקצת ציניות לגבי התמימות השמאלנית שתקפה אותי לרגע, כדי שלא תשתלט עלי.

  8. אורית, קליופרניה Says:

    מזדהה עם הקונפליקט שהצגת. חזרתי עכשיו מטקס יום הזכרון בבית הספר היהודי שבו התחילו ילדי ללמוד השנה (עד עכשיו למדו בבית ספר כללי). בית הספר איננו דתי אבל מגדיר את עצמו כציוני, יש בו הרבה משפחות ישראליות. המורה שניהלה את הטקס הציגה אותו כיום זכרון לחיילים שלחמו למען הקמת המדינה ב 48'- שום תזכורת לכל המלפות, פעולות, פיגועים וכיוב' שהיו מאז. במשך דקה הקרינו סרטון יו-טיוב עם תמונות סטילס מהצפירה בארץ- חיילים מצדיעים, אנשים עומדים ליד הרכב ובבית קפה וכו', פס-הקול היה צפירה אותנטית אבל חלשה, שבאה מהמחשב שממנו הוקרנו התמונות. שרו איזה שיר בליווי גיטרה, קראו יזכור קצר באנגלית ושרו התקווה. היה מכובד, לא סחטני, שום דבר על "במותם ציוו לנו את החיים". מין הזדהות של הגולה עם העם בישראל, משהו שאני כמעט יכולה לחיות איתו.

  9. יואב Says:

    גלעד, אני רוצה להעלות תהיה.

    "מאז הגלות שכפיתי על עצמי, גלות הנובעת בחלקה מכל אותם מאפייני ישראליות שהפכו את החיים בארץ למתסכלים וכואבים כל כך, קל לי יותר לראות את ההבנייה האידיאולוגית, את שטיפת המוח, את העיוורון הציוני שגדלתי בו והפכתי בעל כורחי לאחד מתוצריו."

    האם יתכן שבעוד הנך רואה את הדברים באופן יותר ברור מזה שראית בעת שהותך בארץ, אתה מרגיש פחות את משקלו המשתק של מנגנון ההנצחה ביום הזה. כלומר, אתה מבין את הבקורת נגד מדינת ישראל, ברמה שכלתנית כלשהי, אבל אינך חי בתוך היום הזה, חוץ מבפייסבוק ובהודעת הטקסט מאמא. אינך שומע את הצפירה, ואינך פותח את הטלוויזיה שמולאמת לטובת המסרים, ואינך שומע את הראיונות ברדיו (לצורך העניין, ייתכן שאתה שומע רדיו ישראלי באינטרנט או קורא כתבות, אך לבטח הדברים פחות מקיפים אותך מאשר אותי), ואינך מרגיש את המצוקה שאני מרגיש, שגורמת לי להתנגד לכך, דווקא ביום זה יותר מבכל יום אחר.

    במילים אחרות, יתכן שבגולה הטקסים שמתקיימים בארץ נראים אצלך כהד קלוש של מה שהם, משהו שאתה כמעט יכולה לחיות איתו, אם להתחבר לסיפור על גן הילדים של אורית מקליפורניה.

  10. ג'ו Says:

    בדמי ימיה מתה אימי. והרבה לפני שעמדתי על דעותי הפוליטיות פיתחתי אנטגוניזם קשה לטקסי ימי הזכרון, אפשר לראות זאת כקנאה, אבל לא על עצם תשומת הלב העודפת לאבל של אחרים, אלא על היכולת למצוא סיבה למוות. סתמיות מותה היה קשה. לכן משעמדתי על דעותיי הפוליטיות האנטגוניזם לטקסי יום הזכרון התחלף בכעס. הרי יש סיבה למוות המיותר של יקיריכם, והם לא מתו כי לא הייתה ברירה וצריך להגן על מדינה. אבל במקום לזעוק על המיותרות שבמוות אתם הולכים לשמוע את האשמים מדקלמים קלישאות בבתי הקברות! אתם מעדיפים את החיבוק החמים של האבל הקולקטיבי המתקתק על פני כעס על מי שלקח את בן משפחתיכם לצורך הרפתקאה צבאית ואידיאולוגיה לאומנית. ואתם עושים זאת בטקסי אבל שמחנכים ילדים שהמתים מתו למען הגנתנו ושמותם מכובד.

  11. יריב מוהר Says:

    כמו הרמה להנחתה, כאילו לשם כך בדיוק התפרסם גילוי הדעת הזה המבקש לתמוך בזכויות אדם בזווית של גאווה בזכר היותנו גרים ובמורשת היהודית, ולא מתוך אותה עמדה פנימית של הלקאה עצמית ובושה נוצרית:
    http://rhr.org.il/heb/?p=700

    גילוי הדעה אגב, הוא של ארגון "רבנים למען זכויות אדם", והטקסט נדמה לי כדוגמא לאיתגור בכירי הציונות ברטוריקה שלהם עצמם. מתוך המקום הזה, ולא מהמקום המבקש לבדל את עצמו מתועבת הציונות, וכך לשמור על תדמיתו הנקייה – מתוך המקום של הציווי לפעול ולשנות, יש אפשרות לשיח זכויות אדם אחר.

  12. רני Says:

    רק להוסיף. לפני שנים לא רבות עמדתי ב 25 לאפריל בעיר קטנה בניו-זילנד (אותו דבר קורה באוטסטרליה) דקות לפני עלות השחר ביום הזיכרון למתים במלחמות.
    מי שרוצה לדעת מה זה יחפש Anzak Day ברשת.
    מה שנעשה להם בגליפולי ובכלל, גם במלחמה על ארץ-ישראל, הנו איום ונורא. מבחינת המספרים לבד פשעי הפוליטיקאים שם עולים על כל דבר שחוותה ישראל. מצד שני גם הרוע שליווה את הקמת אוסטרליה, מכל בחינה שהיא, רב מכל מה שעשתה ישראל אי פעם, גם ני-זילנד אינה נקיה ונתחיל בסיפור האבוריג'ינים בשתי הארצות. אבל יש לי ספק רב אם ביום הזה אוסטארלים וניוזילנדים רבים, המצויים בגלות, שולחים מילות נאצה על ארצם לחבריהם, ודאי שיש מעטים אבל מעטים.

    דבר מה בסיסי נדפק עד הייסוד בחלקים לא מבוטלים של העם היהודי, (אתם באמת יהודים? איך יודעים?) גנטיקה? תרבות? חינוך? קטונתי מלהבין ולהסביר בכלל איני יכול. אבל להזנות אבל אמיתי על אנשים צעירים שרבים מהם באמת האמינו במה שמבוזה ונלעג כפי שנעשה כאן זה באמת מוגזם. התירוצים על הפוליטיקאים וכ"ו רק מראים את עליבות נפשם של החוכמולוגים, אתה בבית העולם לתת כבוד למתים ומה איכפת לך מהפטפטת של הצבועים הצדקנים ואוכלי הנבלות. רק ראו את שורות הקברים ממלחמת השחרור שכבר לא נפקדים ואם לא תתעצבו עמוקות, אינכם בני אדם ואינכם ראויים לשם אדם. אני משוכנע שלז'יז'ק יש משהו נכון ואמיתי לומר על היהודים הצעירים שכותבים כך ביום הזיכרון. אבל לא נשמע או נקרא כלום. כאן הוא בהחלט יקפיד להיות "נכון פוליטית" כי מול הזעם של שמאלנים יהודיים מי יכול לעמוד ולא להפגע, גם בתלוש השכורת.

    • רוזנברג Says:

      כי זה קורה עכשיו. מכאן הקונפליקט. וכך מלאו העיתונים היום סיפורי נופלים שהבינו ש"כאן זה לא שוייץ" ו"בזכותם אנו כאן מה שאסמול לא מבין."
      סדנא דארעא חד הוא.

    • נטליה Says:

      הסיבה פשוטה – בניגוד לאוסטרליה, המלחמה עוד לא נגמרה. אלו שמנאצים, בצדק לדעתי, טוענים שנעשה באבל הממלכתי הזה שימוש פוליטי ציני שמתדלק את המשך ההתעלמות מהמלחמה, או מצדיק אותה, או מה שזה לא יהיה.

      כשיבוא שלום על ישראל לא נראה לי שתראה שמאלנים מזהמים סטטוסים ביום הזכרון. אולי הם לא ילכו להר הרצל, אבל סטטוסים לא ינואצו.

  13. יסמין Says:

    הטקסט שלך מלא כנות ועצב אמיתי, והוא יפה, אבל אז מה, בעצם?
    אילו היו טקסי הזיכרון פשוט טקסי זיכרון — ניחא. ולא היא; הם טקסים המרוממים את המיליטריזם, מאדירים את המלחמות, ועסוקים בהצדקה אובססיבית של דרכנו (דרכו של איזשהו קולקטיב מדומיין), ומכיוון שאין איש במדינה, כולל ביבי, שלא יודע שהדרך הזאת כבר פשטה את הרגל ואין מה להצדיק, הם מקבלים גוון כפייתי וחולני במוחד.
    כבוד למי שמוכנים לכתוב ססטוסים כמו זה שציטטת, שהופיע יחד עם עוד כמה כאלה גם אצלי, שמסרבים בכל תוקף להצטופף בחגיגה החמימה והדביקה הזאת, מסרבים גם לשתוק להם, להיחשף במערומי דעותיהם הלא פופולריות גם ביום רגיש, אלק, ומזכירים לכל משפשפי הזיקפה הלאומית בשם מה ולשם מה נהרגו כאן רבבות, רובם צעירים שחלקם אפילו לא הספיקו לגבש על זה דעה עצמאית בטרם ייהרגו בקרב נואל זה או אחר, במלחמת 48' או באיזה מחסום בעומק השטחים.
    אין לי אלא לקוות שעם שוך המיליטריזם והמלחמות אי"ה יום אחד הלוואי אמן, תתאפשר להרבה משפחות אינטימיות כזאת גם בלי אבל ומוות למען האומה.

  14. ש.ב Says:

    ג'ורג' אורוול כתב את הדברים הבאים במאמרו המצוין (לא חוכמה, כל המאמרים שלו כאלה) "ארצי לטוב או לרע, לימין או לשמאל":

    "גדלתי באווירה שהיה בה נופך של מיליטריזם, ואחר כך ביליתי חמש שנים משעממות לקול חצוצרות צבאיות. עד היום אני חש תחושה קלה של חילול הקודש מלא לעמוד דום לשמע 'אלוהים נצור את המלך'. זה ילדותי, כמובן, אבל הייתי מעדיף שיהיה לי סוג החינוך הזה מאשר להיות כמו האינטלקטואלים השמאליים שהם 'נאורים' עד כדי כך שהם לא מסוגלים להבין את הרגשות הרגילים ביותר. בדיוק אותם אנשים שהלב שלהם לא ניתר למראה הדגל הבריטי הם שיירתעו ממהפיכה כשיבוא הרגע".

    • יואב Says:

      איך אומרים, אז ג'ורג' אורוול אמר. אז אמר. לעמוד דום ב"אלוהים נצור את המלכה" אינו רגש רגיל ביותר. ככלל, אנשים אינם נעמדים דום כשהם שומעים שירים ונעימות. תגובה הרבה יותר אנושית למוסיקה תהיה דווקא להזיז את הגוף.

      וגם: קשה שלא לשים לב שיש התענגות אינטלקטואלית נאורה בעצם הציטוט של אינטלקטואל אנגלי, כאילו הגיגיו אלו הם הוכחה למשהו, תוך כדי הדגשה שהדובר עצמו הוא אינטלקטואל, יען כי הוא קרא את כל מאמריו של אורוול.

    • יואב Says:

      ובכלל, עוד לפני המהומות עצמן, המהפיכה מתחילה דווקא ברגע בו לא עומדים דום למשמע ההמנון. האנשים שאינם עומדים דום, הם כבר מוכנים אליה. לא ברור לי מדוע אורוול חושב שברגע האמת הם אלו שירתעו ממנה.

      • ש.ב Says:

        אורוול לא עומד דום, כי אם היה עומד דום לא היה מרגיש "תחושה קלה של חילול הקודש".

        אתה לא מבין למה ברגע האמת הנ"ל יירתעו מהמהפיכה? אולי כי הם יהיו באותו רגע בברלין, עסוקים בלשלוח סטטוסים מהסמארטפון. ואולי אם אתה נתקל במשהו שאתה לא מבין, כדאי לנסות להבין קודם ולהתעצבן אחר כך.

      • יואב Says:

        אני כתבתי סטטוסים ובחיים לא הייתי בברלין. לעומת זאת, כותב הפוסט יוצא נגד כותבי הסטטוסים ממקום מושבו הקבוע באמסטרדם. כך שאני מבין מה אתה ואורוול מנסים להגיב, מצטער. למה שארתע ממהפיכה? ובכלל, אם הייתי יושב במקום אחר, למה שאירתע ממהפיכה? אני לא נרתע מהמפיכה במצרים.

      • יואב Says:

        וגם לא זכור לי אף אינטלקטואל שמאלני שנרתע מהמהפיכה במצרים, למרות שבאותו רגע הם היו עסוקים בסמארטפונים ובסטטוסים באירופה כנראה. אם כבר, אלו שנרתעים ממהפיכה שייכים למחנה השני.

      • ש.ב Says:

        כן. והמהפכנים המצרים נופפו בדגל. כבר היינו שם. אני חושב שיותר מדי אנשים שכחו מה ההבדל בין מרד לסתם שלילה.

      • יואב Says:

        והמהפכנים לא ישתמשו בפייסבוק? כל מי שכתב סטטוס לא ינופף בדגל? אני למשל כתבתי סטטוס, ואין לי בעיה לנופף בדגל. בניגוד לאורוול, אני גם עומד דום בהמנון. כתיבת סטטוס זו "סתם שלילה"? מעכשיו צריך להוסיף לכל סטטוס גם מצע מפורט?
        המהפיכה במצרים זכתה לכינוי "מהפיכת הפייסבוק". נדמה לי שכמה מהאנשים שגם נופפו בדגל בכיכר תחריר, כתבו כמה מילים על השלטון בפייסבוק קודם. אני מניח שגם במצרים היו מי שאמרו שלכתוב סטטוסים בפייסבוק זה לא לעניין. בישראל כנראה לא תהיה מהפיכה, אבל זה לא בגלל הסטטוסים.

      • ש.ב Says:

        יואב, הציטוט של אורוול עלה לי בראש כשקראתי את הפוסט. מבחינתי זה חומר למחשבה כי אני חושב שהוא זיהה איזו נקודה ששווה התייחסות.

        אני לא יודע מי אתה ומה אתה תעשה ביום המהפיכה. אולי כל זה לא קשור אליך, אבל היות שזה מקפיץ אותך כ"כ, אני מניח שבאופן כזה או אחר, כן. והסיבה לזה היא שבין אם אתה מקבל את האבחנה שלו (שנכתבה עוד לפני שפייסבוק היה מדע בדיוני, כך שלגזור דברים אחד לאחד זה לא משהו שהייתי עושה) ובין אם לא, הטקסט הזה נוגע בנקודה אמיתית כלשהי.

        איפה אתה עומד בסיפור הזה זה משהו שאתה צריך לדעת. אני אפילו לא בטוח איפה אני עומד.

  15. הצועד בנעליו Says:

    בתור מי שחטא בכתיבת פוסטים וסטטוסים שללא ספק נופלים לקטגוריות הטפו טפו טפו שצויינו כאן, ואפילו עשה לייק לסטטוסים מהסוג שצוטטו, אני מצהיר שהכאב היחידי שהרגשתי בשעת ואחרי כתיבתם הוא כאב הזעם כנגד מוסדות המדינה או תחושת המחנק שהולכת וגוברת. לא הרגשתי שום כאב הנובע מהלקאה עצמית כלשהיא, גם אלה שהייתי רוצה להאמין שאני מלקה אותם לא נראה לי שחשים איזה כאב או שזה מזיז להם, אה, כן, כשביבי אומר "נכה באויבינו" אני מרגיש שהוא מתכוון גם אלי ושכמותי, אז נכון, זה איום בהלקאה על ה'עצמי' (שמולקה מספיק באוירה שיוצרים הטקסים שנועדו בין השאר לשם כך והתייחסתי לכך ממש בפוסט האחרון שלי), אבל היא בטח לא הלקאה עצמית. אז אני מבקש להפסיק להשתמש בביטוי הזה "הלקאה עצמית" שהוא שיתו"פ (בלתי מודע כנראה) עם התליינים מימין ועם הרטוריקה שלהם (אותה רטוריקה שבה אני גם 'בוגד ומשתמט' מראש), וגרם לי כמעט לוותר מראש על קריאת הפוסט.
    אני מסכים ב100% עם מה שכתבו כאן מגיבים כמו יסמין, ולא חושב שיש בכתיבה נגד הפראזות של יום הזכרון איזה אקסהביציוניזם, אצלי לפחות. יום הזכרון הוא ניכוס של העצב האישי לטובת מנגנון שלטוני אידאולוגי וקולקטיבי, שלא קשור דווקא למצב הפוליטי הנוכחי ולכיבוש (הדברים הומצאו לפניהם, ומתבססים על חיקוי של תקופות שלפני ובין מלחמות העולם), אך את התוצאות של הכיבוש האישי שבאמצעותו המנגנון כבש אותנו דרך בעיקר טקסים כאלה אנחנו רואים כל יום (נרמוז: 'הפרקטיקה של ילד מולקה') וזה הולך ומתגבר. התגובות נגד הטקסים האלה לא נראות לי תגובות מתנכרות. התנכרות זה לא לכתוב כלום, ויש משהו בריא בתגובות האלה שמוכיחות שלמרות המטרה המוצהרת של הטקסים 'למחוק את החוטאים מקרב מחנינו' באמצעות רגשות האשמה והבושה שכאילו אמורות להיות (לכל אחד, לא רק ל'משתמטים' אלא גם למשתמטים בכח-העבריינים בכח שזה בעצם כל אחד ואחד. האפקט האיומי של השוט הפאשיסטי, הנה אמרתי את המלה, הוא בכך שכל אחד ואחד עלול למצוא את עצמו מולקה תחתיו. כל אחד הוא עבריין בפוטנציה), החוטאים אינם נמחקים, הם חיים ובועטים גם אם הבעיטה שלהם היא בעיטת סרק במערכת השמנה, הבריונית והדי אטומה.
    מה שכן, אם גם אני אחיה שנים ארוכות בגלות, או אזדקן, יתכן שגם אותי הנוסטלגיה תטשטש ותגרום לי 'רצון להתחברות'. אף אחד אינו מחוסן מזה.

  16. 2bigbrowneyes Says:

    עוד משהו על יום הזיכרון וימים בכלל
    http://2bigbrowneyes.wordpress.com/2011/05/09/66/

  17. רני Says:

    לרוזנברג אתה טועה ובגדול!
    מה שקורה בישראל אינו ייחודי לישראל ולא אני ולא אתה ולא ביבי ולא שולה אלוני ובניה ילידי השמנת ולא נתניהו ואביו שככל שלמד ולימד היטפש מהווים את מרכז העולם. זה קורה עכשיו בכל העולם. נערים אוסטראלים נהרגים בכל מיני חורים בעולם, האבוריג'וינים נדפקים יותר מכל בדווי בנגב, נערים אמריקאים מתגייסים ומתים בכדי שלמשפחתם יהיה אוכל וחינוך ושמורות האנשים הראשונים בארה"ב נראות פחות טוב מכל עיירה נידחת בישראל. מה שקורה בכל המזרח התיכון ודאי שאתה יודע. בכל זאת אזרחי סוריה ומצרים מפגינים נגד שלטון רשע רצחני עם דגל ארצם ביד. וראה אורוול בנידון וראה את ההתחכמות החלקלקה כנגד מי שציטט את אורוול. אני כמובן בצד של אורוול, גם, כמובן, כשהוא מתאר, בכשרון נבואי, איך נראים ומתנהגים ביברמן וביברק וגם כשהוא מדבר על הרגש הלאומי של האנגלי הפשוט.

    לצועד בנעליו
    נ.ב. מי ייצר נעליים אלו? היכן? באילו תנאים? מאיזה חומר? מה היא רמת חייו לעומת מי שצועד בנעליו. האם לצועד יש איזו אחריות כלפיו?
    גם הוא ונעליו אינם מרכז העולם. למרות ההיסטריה של הצועד בנעליו, שבה עובדות מתערבבות בהזיות, אין תליינים בימין הישראלי. ישראל היא המדינה היחידה במזרח התיכון בה אין עונש מוות למעשה וסביבה נתלים בני אדם כל הזמן. תיכף אקרא על פעולות תגמול, הרג אזרחים, חיסולים וכ"ו. אבל גם זה קיים במידה גדושה וללא בקרה בין לאומית כלל בכל המרחב מסביב ישראל מהאוקינוס ההודי עד לאטלנטי ובכמויות הרבה הרבה יותר גדולות מבישראל ובתוספת לכל רשע פיזי, כלכלי, פסיכולוגי אפשרי אחר.

    אנחנו חיים בעולם יחסי ושפיטת ישראל והיהודים לפי איזה תקן אידיאלי יחודי שמיוחד לישראל וליהודים היא גזענות פשוטה, כפי שהיו חוקי נירנברג וחוקי האפרטהייד, האמיתי החוקי, כלפי יהודים ופלשתינים בלבנון, למשל. מי יודע ומדבר על עוול זה?

    אם יש מוסר, חוק, נימוס, נוהל, דומה או זהה לכל היחידים והחברות שפוט לפיו את ישראל והיהודים ואין אין דבר כזה מה בדיוק אתה רוצה מהיהודים וישראל? ולמה אתה בא בטענות ובשם מי ומה? הטענה המקובלת שזה מה שמעניין אותך היא דמגוגיה שטחית, כי הביקורת על ישראל וחברתה מתייחסת לאיזה תקן קשיח ברור ומוסכם ולפני שאתה מודד אורך בסרגל עליך לודא שזה אינו סרגל מגומי
    והסרגל בו ישראל נמדדת הנו גמיש יחיד ומיוחד.

    איני יודע היכן גולה הצועד בנעליו או מתכוון לגלות ואני מאחל לו רק טוב, אבל רוב מנהיגי העולם אינם אכזריים שפלים מנוולים קטלניים וכ"ו פחות מזה המכונה ביבי. עדיין בני האדם ככלל מחפשים את החיובי והטוב בסביבתם בארצם ונהנים מכך. ומניפים את דגלם בגאווה פשוטה ללא זיבולי השכל הפסאודו-פסיכולוגיים. כך גם בילידי מקום גלותו עכשיו או בעתיד שבודאי, כדרך העולם, לחלקם טענות קשות וצודקות נגד חברתם וארצם.

    • נטליה Says:

      ההשוואה בין מה שקורה לאוסטרלים ואבוריג'ינים היום לבין מה שקורה בשטחים היום, מבחינת היקף התופעה (לא מצאתי מלה יותר טובה, מצטערת), זו דמגוגיה.

    • הצועד בנעליו Says:

      כשהשתמשתי במלה תליינים, הנחתי שמתוך ההקשר, היא תובן כמטאפורה (עדיין, לשמחתנו, ובהדגשה על העדיין) על ידי קוראים אינטליגנטים.
      תמיד אני שוכח, שיתכן שלא כל הנכנסים לפורום נופלים תחת ההגדרה. התמימות שאני לא מצליח להיגמל ממנה.
      אגב, כשאני קורא על "שפיטת ישראל והיהודים לפי איזה תקן אידיאלי יחודי שמיוחד לישראל" זה תמיד מזכיר לי את אמירתה האלמותית של ק. מור HAVENT THE JEWISH PEOPLE SUFFERED ENOGH – הלא ישראל הרשמית היא זו שבשם היותנו אור לגויים (עאלק) ובשם מה שעבר העם היהודי, דורשת שיאפשרו לה, לפי איזה תקן ייחודי, להפעיל שלטון על עם אחר ולהחזיקו תחת מצב של תת-זכויות, להקים, להחזיק ולהרחיב ולהשאיר התנחלויות על שטחיו, להקים בהם כבישי מכלאות וכבישי אפרטהייד, לגזול את אדמותיו וגם לנשל תושבים ישראלים מאדמותיהם והכל בגלל ש'אנחנו סבלנו'. אז מדוע הדרישה ל'שיפוט על-פי תקן מיוחד' מותרת רק לממשלה ולא מותרת לאחרים? (וכל היתר – כולל הסיפורים על השכנים שלנו, שבגללם וההזיות או לא של הח"מ, ממש רלוונטי לדיון ולמה שנאמר. שיטה אופיינית אגב לרני לם ודומיו – תליינים טוקבקיסטיים הממחישים בעצם למה אני מתכוון למשל בנסיון לרדת כביכול לפרטים אישיים כעילה להשתקת הדובר)
      מרשימה אגב התעניינות המגיב בפועלי ייצור הנעליים (אם הבנתי נכון את שאלתו החסרה,), התעניינות המתעוררת אצל הימין תמיד רק כשהם רוצים לתקוף כביכול את 'צביעות השמאל'. יחי הסלקטיביות כבר אמרנו?

      • שלמה Says:

        לצועד בנעליו: האם אתה מוכן להעמיד לרשותנו אי אילו מקורות שיאששו את קביעתך הבאה: "הלא ישראל הרשמית היא זו שבשם היותנו אור לגויים (עאלק) ובשם מה שעבר העם היהודי, דורשת שיאפשרו לה, לפי איזה תקן ייחודי, להפעיל שלטון על עם אחר ולהחזיקו תחת מצב של תת-זכויות, להקים, להחזיק ולהרחיב ולהשאיר התנחלויות על שטחיו, להקים בהם כבישי מכלאות וכבישי אפרטהייד, לגזול את אדמותיו וגם לנשל תושבים ישראלים מאדמותיהם והכל בגלל ש'אנחנו סבלנו'. " האמת, שאני כמעט מתבייש שאני מבקש ממך את השירות הקטן הזה, כי דבריך נשמעים כה הגיוניים, שמן הסתם יש אפילו באינטרנט מלאן לינקים שתוכל להעמיד לרשות הקוראים באפס זמן, באשר לעמדה זו של ישראל הרשמית.

      • ofrilany Says:

        אולי תפסיק להגיב כאן? אתה מטריד והתגובות שלך לא מעניינות. ולא ממש מעניין אותי שתתבכיין על צנזורה – זה לא בלוג שלך וקיבלת כאן מספיק תשומת לב. ממילא אין איתך דיאלוג, אתה שונא את הבלוג ואת כל הכותבים בו, אז יופי. הצקת מספיק
        בקיצור – לא רוצים לשמוע ממך.

      • שלמה Says:

        נו, כן, אילני. למה כבר אפשר לצפות מיהודי אנטישמי. תמשיך לשלוח מראיינות למשוררות מצריות אנטישמיות. בטח תגיע רחוק.

  18. גלעד Says:

    תודה רבה על התגובות והדיון.

    כמה דברים: לגבי הפוליטיות של העצב – כמובן שעצב יכול להיות מנוכס לצרכים לאומיים ויום הזיכרון הוא אכן שיעור מאלף בשימוש אידיאולוגי ברגשות, אבל בניגוד להרבה רגשות אחרים, עצב הוא חלק מהפגיעות שלנו כבני אדם ובמובן הזה הוא יכול גם להיות קודם לפוליטיקה. אני מתכוון לפגיעות כעמדה מוסרית ואתית בסגנון לוינס ובאטלר, פגיעות שממנה מתחילים לחשוב על העולם. אבל כמו שעופרי ואחרים ציינו, עבור הרבה אנשים, כולל סבתא שלי ודודה שלי המוזכרות בטקסט, יש עצב שהמדינה לא יכולה לגעת בו, ולכן גם לא יכולה לנצל אותו לצרכיה. במובן הזה, וקצת מוזר להגיד את זה (בהתחשב באופי הקולקטיבי כל כך של האבל), העובדה שלמישהו יש אינטרס לנצל את הפגיעות האנושית לטובתו, לא אומרת שכל מי שנפגע מחוייב לאינטרסים הללו. העצב הוא א-פוליטי רק במובן הזה שהוא מתקיים בין אנשים, ללא תיווך של מנגנונים אידיאולוגיים. ונכון, זה כמעט בלתי אפשרי, אבל עדיין, באיזשהו אופן, קיים בכולנו.

    לגבי החיים בגלות – ברור שהמרחק מעניק נקודת הסתכלות נוחה יותר, רגועה יותר ובהירה יותר על המציאות הישראלית. עם זאת, זה לא שעכשיו אני מוכן לקבל דברים שלא הייתי מוכן לקבל כשהייתי בארץ ובניגוד לאחד המגיבים שהכניס מילים לפי, אין לי כל 'רצון להתחבר'. החלטתי לעזוב, ואני שלם עם ההחלטה, לטוב ולרע. חייתי מספיק שנים בארץ מכדי שישראל תהפוך עבורי אי-פעם להד קלוש. כשאני חושב על זה עכשיו, אולי שינוי מסוים שכן קרה כתוצאה מכך שאני לא רואה את העמוד הראשי של "ידיעות" ולא שומע רזי ברקאי היא שיש לי זמן לחשוב למה אני מתנגד ואיך אני עושה את זה, ולא להגיב אוטומטית לכל דבר שחשוד כציוני/לאומי.

    זה מוביל אותי לנקודה השלישית והאחרונה, והיא ה"ערך הקונסטרקטיבי" של העלאת סרטוני וידאו של חיילים מתעללים בפלסטינים במהלך יום הזיכרון. אני בספק מה הערך של הפעולה הזו מלבד למקם את העושים אותה בצד הנכון של המחאה ולהוציא כעס ותסכול על מערכות המדינה. מה לזה ולכאב שחשה אמא על בנה או אחות על אחיה? המאבק בכיבוש הוא חשוב מאין כמותו, אבל ההתעקשות הזו של כותבי הסטטוסים היא לא רק מופע מחאה, היא גם מפגן של חוסר רגישות כלפי הצער של אנשים הנאבקים לצדם. השאלה מתי מחאה משתפת פעולה עם מי שנגדו היא יוצאת היא שאלה קשה, אבל הפעולה הזו מניחה שלאנשים אין יכולת לחוות את הכאב שלהם במנותק מהאידיאולוגיה הלאומית וזו הנחה שאני לא מסכים איתה.

  19. שחרור יונים Says:

    כמו מרק עוף עם נעצים.
    אם כואבות לך כל כך עוולות נגד האדם, מדוע לא בחרת לעזור בנתיבות קרית שמונה ?
    בחרת לעזוב את הארץ, משיקולי הומאניות (וואלה?) כי צורם לך כל כך. מעניין.

    אבל שיא האבסורד של הפוסט הזה :
    "אני, שמסכים עם כל מילה שהופיעה בתגובות"…אם אתה מסכים על מה בדיוק אתה מתלונן ?

    בתור אחד שלקה בעיוורון שמאלני (כמעט התעורר) וראה את האור, מה שיש לי להגיד ביום הזיכרון לחללי צה"ל זה תודה על האומץ והנכונות להילחם עבור המדינה היהודית. שמאלץ או לא, כאב או ציניות- בלעדי העובדה שאנשים נהרגו כאן לפני ולפניך יש ליהודים מדינה.
    נקודה.

  20. נטליה Says:

    במילה היקף אני מתכוונת כמובן גם לעוצמת האכזריות, עוצמת האלימות ולהשפעה על כל תחומי החיים.

  21. אדם אבולעפיה Says:

    שלום גלעד,
    אצא מנקודת הנחה שללעוג לעצב זה מעשה נבזי. אפשר אף להניח שפוסטים מתלהמים על חיילים בפייסבוק, שאינם מאירים אירוע מסוים אלא מתיזים כעס כללי, אינם מהווים פעולה פוליטית אפקטיבית במיוחד ונוטים יותר לשלהב ולענג את ה"משוכנעים" ולהרתיע את המהססים. אבל הבעיה שעולה מדבריך קשורה ליחס בין יום הזיכרון לאותו עצב או אבל אישי. מעל ומעבר להתלהמות של חבריך בפייסבוק, האם אתה מעוניין בניכוס הפוליטי של העצב הזה? אם לא, אז באמת שלא צריך להיות קשר בין יום הזיכרון לאותו עצב, שכן מועדו אינו צריך להיות תלוי בזמן שבו המדינה ביקשה לזכור את נופליה. מנגד, העובדה שמשפחתך מקבלת את המועד הזה כלגיטימי מראה שבין אם תרצה בכך או לאו, העצב הזה מהול בפוליטיזציה. אם יורשה לי, עצם אי הנוחות שהרגשת קשורה לפוליטיזציה של העצב המשפחתי שלך, שאם לא כן קילוסם של החיילים או הצבא לא היה נוגע באותו רגש פרטי כלל. גם טקס אלטרנטיבי, כל עוד יש בו ממד ציבורי, מהווה פוליטיזציה של העצב האישי-משפחתי.

    איך חיים עם עצב על אובדן שתמיד-כבר מקבל ממד פוליטי? אני כלל לא מזלזל בשאלה הזו. מה שנראה לי ברור זה שאם נתעקש על הפרטיות של העצב דווקא ביום הזיכרון הרי שניקלע לדיסוננס אם לא לסתירה (וכשאני אומר "נתעקש" כוונתי להגן על עמדה זו בציבור, שכן להרגיש את העצב הזה ביום הזיכרון זה כמעט בלתי נמנע, במיוחד בשביל מי שהאובדן הזה קיים במשפחתו). לדעתי, בהקשר הנוכחי יום הזיכרון צריך ויכול להיות הזדמנות לתיעול פוליטי אחר של העצב והאבל, כזה שיכבד את הרגשות הללו כדי ליצור רצון לשינוי. דומני שזה מה שפורום המשפחות השכולות מנסה לעשות: http://www.theparentscircle.com/hebrew/about.asp.

    • פרידמנית Says:

      מסכימה עם אדם אבולעפיה ונראה לי גלעד, שאתה מערב פה בין המימד האישי לקולקטיבי, באופן מובן, כי שניהם מחוברים באותו היום.
      יש בהחלט הבדל בין אנשים ביפן שחווים אסון טבע (ניקח לצורך הדיון רק את הצונאמי בלי הכורים הגרעייים מעשה ידי אדם) לבין אנשים שחווים רוע של דיקטטור אנושי, כמו בלוב. יש בהחלט הבדל בין אנשים שמרגישים שלאבל שלהם יש משמעות והכרה חברתית, כמו משפחות שכולות בישראל, לבין כאלו שחווים את ההיפך, כמו משפחות שכולות של תימנים שחטפו להם את הילדים.
      מהסיבה הזו, פועלות פמיניסטיות לאפשר מקום פתוח לשיח על ניצול מיני, להכרה חברתית בו.
      מה שאתה מתאר בפייסבוק, הוא פעולת תגובה למה שמדינת ישראל עושה: מעניקה משמעות והכרה לסבל של המשפחות, דרך הטכסים, הקצבאות והסטטוסים החברתיים והכלכליים שהשכול מביא עימו.
      אני מניחה שלא קל למי שקרוי על שמו של חייל נופל (ועוד עם שם כמו גלעד) לגשר בין הפער על האישי והפוליטי: כן, יש מקום לאבל האישי ויש מקום למחאה הפוליטית, ואין מה לעשות, הם נופלים באותו היום. הקושי שלך מובן מאוד, אבל בלתי נמנע, וזה לא משנה אם אתה חי באמסטרדם או בנהריה. הדודה נשארת דודה והאמא נשארת אמא וגלעד נשאר גלעד.

  22. אלעד ר. Says:

    אני רק רוצה לציין שגלעד שליט אינו החתול של שרדינגר

  23. כנימה Says:

    כן, אני מבינה אותך. חוויתי את זה בטוויטר דווקא; בעיניי (זה תלוי בחברים, כמובן) פייסבוק הוא דווקא מעוז הקונצנזוס. קשה למצוא את האנשים שאינם לאומיים על גבול הלאומניים במובהק, ומצד שני אינם מנוכרים, קרים וציניים לשם הציניות וההתרסה עצמה. לכן אני שמחה שמצאתי את הרשומה הזו.

  24. שרי Says:

    זה לא מקרי שהזכרונות של הדור שלנו, ילידי שנות השישים ותחילת השבעים, מכתיבים את התגובה שלנו ליום הזכרון. אנחנו הדור האחרון של הילדים החילונים-אשכנזים שזוכר ילדים יתומי צהל ואמהות אלמנות- כמעט 4000 חיילים שנהרגו בין 1967-1973 שהשאירו אחריהם עשרות אלפי ילדים, הורים, אחים שכולים. כולנו הכרנו אותם- הם ישבו לידנו בכיתה, גרו לידנו בבניין, אכלו איתנו בסדר פסח.
    מאז הכל השתנה. לכאורה החיילים כבר לא נהרגים בכמויות, אין להם ילדים ונשים, ויום הזכרון נהיה מין הד לשמהו עתיק וקדמוני, אולי כמו יציאת מצרים. אבל, לדעתי, אם נסייר בארץ ההתנחלויות, נגלה את מציאות אחרת שבה כל ילד כמעט מכיר משפחה שנפגעה מאלימות פוליטית בשני העשורים האחרונים. והדור הזה, שכמובן הולך לעצב את דמותה של מדינת ישראל בעוד שני עשורים, העצב שלו – יהיה זה שבתוכו יתהלכו בימי הזכרון.
    אולי זה הזמן להכיר בכך שאנחנו דור מתכלה שמאחז בשארית כוחותיו באשלייה שעדיין יש לו איזשהי השפעה ומכאן ההתרסה בפוסטים באינטרנט והצורך להגיב מהגולה. אבל, אולי פשוט שווה לעזוב את כל זה? כי אולי חוץ מהעצב הישן ההוא זה כבר לא עסק שלנו.

  25. נימרוד Says:

    בלי מילים

  26. אללי Says:

    גלעד שלום.
    קראתי את הפוסט שלך בעצב רב מהול בשימחה.
    עצב על שום מה ? על כך שנקודת מבטך המידית היא שאנחנו הרעים והם הטובים כאשר אתה בוחן מצב עכשוי נתון (ולא בטוח שאתה בוחן אותו נכון).
    יש בינינו עשבים שוטים שאינם מתנהגים כראוי . אבל הם יוצאים מין הכלל שאינו מלמד על הכלל.
    למצב הזה יש היסטוריה של 100 שנה שצריך לילמד אותה.
    בלמידה הזאת אולי תגלה שהם היו הרעים ואנו ניסינו לשמר על חיינו (במלא מובן המילה).
    במסגרת זאת של שמירה על חיינו וחייך נפלו חיילים. ננסה לדמיין מה היה מצבך אילו לא היו מצליחים.
    שימחה על שום מה ? על כך שנשארה בך פתח אנושיות מספקת להבין ללב הקרובים לנופלים .ותקווה שפתח זה ישמש ללמידה עובדתית מעמיקה יותר.

  27. איליה Says:

    לגבי הפוליטיקה של הכאב – מה אמורה להרגיש אם שבנה נהרג בתאונת דרכים? מה אמור להרגיש אדם ששכל בן משפחה בתאונת עבודה? ומה לגבי קורבן של שוד מזויין, למשל? מה אמורים להרגיש ילדיו, הוריו, חבריו?
    האם לא מדובר כאן בטעויות אנוש מטופשות, סתמיות וניתנות למניעה?
    איזו נחמה ואיזו הצדקה רעיונית כבר אפשר למצוא לנוכח מוות שכזה?

    לקרוביהם נשאר בעיקר כאב, געגוע וגם כעס – כעס על אלה שגרמו, על אלה שלא מנעו ועל אלה שהתרשלו. זהו שכול א-פוליטי, כזה שלא מנסה למצוא מזור בשום אידאולוגיה, אבל מצפה לעשיית צדק.
    במה, אם כן, שונה השכול של "מערכות ישראל" משכול אזרחי ולמה כאבה של אם על קבר צבאי הוא "פוליטי" יותר מכאבה של אם על קבר אזרחי?

  28. הצועד בנעליו Says:

    שלמה, פשוט קרא אתרי חדשות. זה מצוי שם יום יום, שעה שעה.

  29. בני ברונר Says:

    ברכות על הפוסט החזק גלעד. החוויה שלי של יום הזכרון וגם של יום השואה הרבה יותר אותנטית באמסטרדם – כן, גם אני חיי פה – וגם הרבה יותר מפוקסת מאשר כאשר אני נמצא בישראל בימים האלה. אי החשיפה לרעש התעמולתי של ישראל הרשמית רק תורמת לאפשרות לחוות ימים כאלה בחלל הפרטי שלך.

  30. דמוקרט Says:

    תודה רבה על הדברים היפים.

  31. benziv Says:

    הי גלעד!
    רציתי לדבר אתך. אם אפשר. אני מכינה עבודה עליך ועל יצירתך במסגרת לימודי בסמינר הקיבוצים, בקורס לאוצרים. אשמח אם תגובתך תהיה חיובית. אנסה גם במייל שיש לי. תודה.
    לא אמרתי, אבל שמי אתי בן זיו. קרוב לוודאי שאני בגיל של אמך אולי סבתך…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: