חנה צוברי
התפיסה הגרמנית המקובלת רואה בעולם שטח לבן שעליו נקודות שחורות הנאבקות זו נגד זו. הגרמנים מסתכלים מלמעלה, מעניקים יעוץ טוב, אבל למרבה הצער הנקודות השחורות לא שועות לעצותיהם הטובות. זאת בשל הפונדמנטליזם הדתי שלהן, הפנאטיות, הרדיקליות והקיצוניות. כל אלה הן מילות מפתח טעונות בשיח הגרמני העכשווי, ומשמעותן היא: אנחנו, הגרמנים, הננו המתונים, הנורמלים, השטח הלבן, המקום בו שוכנים השלום, התרבות והציביליזציה. הנקודות השחורות צריכות להתחנך על ידינו, כדי שיתאימו לשטח הלבן. אנחנו צריכים ללמד אותן שפונדמנטליזם דתי, פנאטיות ורדיקליות הן לא בסדר, כדי שיוכלו להיות שותפים ראויים בחברתנו. וזכרו: אנחנו, ורק אנחנו מגדירים מה זה בעצם פונדמנטליזם דתי. זה לא שהם, האחרים, יכולים ללמד אותנו משהו על תפישותינו השגויות, חוסר ההבנה שלנו, על חינוכנו האירו-צנטרי, על המגבלות של ההתניות החילוניות הליברליות. להיפך: עלינו ללמד אותם שעליהם להפסיק להיות דתיים קיצוניים.
דוגמא טובה לכך היא הוויכוח סביב ברית המילה שפרץ בגרמניה בשנת 2012, והעסיק את דעת הקהל הגרמנית במשך חצי שנה. במסגרת וויכוח זה, מתנגדי המילה טענו שוב ושוב שילדים אמורים לגדול עם גוף "נייטראלי", כלומר גוף לא נימול. זה היה למעשה בלתי אפשרי להסביר שגוף נייטראלי איננו קיים: הגוף הגברי הלא נימול הוא מבחינה היסטורית ואידיאולוגית תוצאה של פרשנות נוצרית של התנ“ך, אשר החליפה את "מילת הבשר" ב"מילת הלב". הפין הלא נימול אינו מסמן "נייטרליות", אלא הוא מסומן מבחינה דתית ותרבותית – בדיוק כמו הפין הנימול. אפשר להבחין באי-היכולת של הגרמנים לתפוס את הפרטיקולריות הדתית והתרבותית של עצמם גם בוויכוחים אחרים שנוהלו בגרמניה בשנים האחרונות, למשל בשאלת כיסוי הראש. לפי התפישה המקובלת, הגוף הנשי ה"נורמלי" וה"נייטראלי" הוא הגוף שאיננו עטוי כיסוי ראש. אלא ששיער הוא לא נייטראלי, והאשה נטולת כיסוי הראש מסומנת מבחינה אידאולוגית לא פחות מהאשה בעלת כיסוי הראש.
אלא שבדימוי הגרמני העכשווי של החברה הגרמנית, יהודים ומוסלמים תופסים מקומות מאד שונים. כשגרמנים שומעים את המילה „יהודי“ הם מדמיינים גבר לבן חילוני וליברלי, בדרך כלל מישהו בסגנון וודי אלן או סיינפלד. אם הוא ישראלי, הוא ייראה כמו עידן רייכל, או חייל הומו, או דתי לשעבר שעכשיו הוא אמן בברלין. היהודי המדומיין הזה הוא גירסה אידאלית של "גרמניה האחרת", עם מגע עדין של אחרות שמוסיף, כמובן, לערכה התרבותי. כלי התקשורת אוהבים מאוד להשתמש בדימוי הזה של היהודי, ובהתאם לכך הוא הפך לדימוי רווח.
שלא תהיה אי הבנה: ברור לי שיש אנטישמיות שם בחוץ. גרמניה לא עוטפת כל כולה את היהודי בחיבוק חם. עם זאת, אם בוחנים את הייצוגים התקשורתיים של הזרם המרכזי, ואת האליטות הפוליטית והתרבותית, לא יהיה מוגזם, לדעתי, לתאר נטיה פרו-יהודית אוטומטית, לעומת נטייה אנטי מוסלמית אוטומטית. אם עיתון גרמני היה מפרסם כתבה העוסקת בהיהדות הדומה לכתבה בנושא האיסלאם, שהתפרסמה לאחרונה במגזין "פוקוס", הייתה עולה זעקה ציבורית, ובצדק. אבל אין זעקה כזו, מכיוון שגזענות אנטי מוסלמית איננה מזיקה ל"אני הגרמני" כמו אנטישמיות. מסגד שנשרף אינו גרוע כמו בית כנסת שנשרף.
אם ברית המילה היתה נהוגה על ידי מוסלמים בלבד, די בטוח שהיא לא היתה זוכה להגנתה של האליטה הפוליטית הגרמנית. לאיש לא היה אכפת אם הברית הייתה הופכת לפשע, כמו שאכן לאף אחד לא היה אכפת כשאסרו כיסוי ראש למורות מוסלמיות.
האם גרמנים הם מיסודם יותר אנטי מוסלמים מאשר אנטישמים? ממש לא. הסיבה לכך שיהודים נתפשים בתור "המיעוט הטוב" ומוסלמים הם "המיעוט הרע", אינה שהגרמנים החלו פתאום לאהוב את היהודים, אלא בגלל שמונחי ההדרה מהלאום השתנו. בעוד בעבר שלמותו של העם הגרמני הובטחה על ידי שמירת טוהר הגזע, היום נשמר העםבטהרתו באמצעות הדרה של אלמנטים דתיים המסכנים את "חברת הערכים" (Wertegemeinschaft). אוצר המילים של ההדרה היום לא כולל את הגזע, אלא את הערכים שעליהם "התרבות שלנו" נשענת. מה שצריך להדיר, לפקח עליו, לשלוט עליו ולגדר אותו הוא מה שלא עולה בקנה אחד עם "התרבות שלנו".
אותו דבר שמסרב להתאים לתרבות שלנו הוא מה שמזוהה כ"דת"; והנשאים העיקריים של הדת הם, לפי התפיסה הגרמנית הנורמטיבית, מוסלמים. כל מה שמוסלמי עושה – זה בגלל הדת שלו. היהודי, לעומת זאת, הוא הנשא של "התרבות": כשגרמנים מדמיינים את המוסלמי הם רואים את דאעש, כשהם רואים יהודי הם רואים אינטלקטואל או אמן (והאוריינטליסטים מביניהם רואים גם רב נחמד וקשיש עם זקן לבן ארוך השופע אמרי שפר, אבל גם הוא, כמובן, איננו פונדמנטליסט דתי). מכוון שהמוסלמים הם הנשאים של הדת והיהודים הם הנשאים של התרבות, המוסלמים הם אלה אשר יכולתם ל"אינטגרציה" בחברה הגרמנית מוטלת בספק, ואשר זקוקים למערכים החינוכיים של גרמניה. איש לא היה חולם הרי להטיל ספק בהתאמה של היהדות לדמוקרטיה, אבל לעשות כן לגבי האסלאם? בוודאי. כל הזמן.
באופן ציני, פוליטיקת ההדרה העכשווית שלנו "מכובסת" באמצעות ההכלה האידאולוגית של אלה שקהילותיהם נמחקו ממפת אירופה בעקבות פוליטיקת ההדרה של העבר שלנו: היהודים. אנחנו מתמסרים אל הנרטיב בדבר ה"ציביליזציה היהודית–נוצרית" שעליה ה-"”Abendland שלנו מתבססת. הבעיה הקטנה היא, כמובן, שה"ציביליזציה היהודית-נוצרית" הזאת חיסלה את החלק היהודי שלה. לפני 60 שנה עשינו "טעות קטנה", ולצערנו הרב, זיהינו את היהודים כאלה שאינם מסוגלים להתאים את עצמם לציביליזציה. מאז למדנו את הלקח: היום אנחנו מדירים רק את המוסלמים. שהרי, הם באמת לא מתאימים, ולא רק זאת – ייתכן שאיננו מדירים אותם מספיק. אני מצטטת את הנריק ברודר: "בעוד חמש שנים, כשדרזדן תיראה כמו נויקלן, ונויקלן כמו איסלאמבד, אז כבר נבין טוב יותר". אלא שלפני 60 שנה, אמרו על שויננפירטל את מה שאומרים עכשיו על נויקלן; ואנחנו כבר מבינים יותר.
אם לקהילה היהודית יש אינטרס קולקטיבי בהישרדות כקבוצה דתית מובחנת, אימוץ אידאולוגי ופוליטי של רעיון ה"ציביליזציה היהודית-נוצרית" נראה כמו התאבדות. החיפוש אחר חיבורים פוליטיים אחרים, אלטרנטיביים, היא לכן לאו דווקא עניין של חיבה אלא של אסטרטגיה פשוטה. או במילים אחרות: הקריאה לשיתוף פעולה פוליטי עם הקהילה המוסלמית נולדת מתוך הכרח, ולא בהכרח מתוך סימפטיה הדדית.
השאלה שעולה מזה היא זאת: על סמך מה הקהילה היהודית יכולה לקרוא לחיבור פוליטי עם הקהילה המוסלמית, כשיהודים, ברובם המוחלט, הם חסידי היהדות הרפורמית-ליברלית של גרמניה של המאה התשע עשרה, כלומר, יהדות שנמצאת בליבת ה"ציביליזציה היהודית נוצרית"? יהדות כפי שדומיינה על ידי חברת הרוב הפרוטסטנטית, הופנמה והונחלה על ידי יהודים? איך אתה יכול להיות פרטנר פוליטי כשמבחינה אידאולוגית ומעשית, אתה מגלם סוג של יהדות שמייצגת את התמוססות הקהילתיות היהודית בחיק האוניברסליות, את הגאולה של האות (החוק) בתוך האמת הפנימית, האוניברסלית, של הרוח?
האם זה יהיה חיבור של הרוח (היהדות) והגוף (האיסלאם)? או שאולי אתם מקווים למצוא את ה"המכנה המשותף הנמוך ביותר" (אולי ברית המילה)? או שמא אתם מנסים לדבר בשם המוסלמים, מתוך אותו זיכרון עמום שגם לכם היה פעם גוף?
דימויים: שויננפירטל, ברלין, 1933; נויקלן, ברלין, 2014
תגים: איסלאם, איסלאמופוביה, אנטישמיות, ברית מילה, גרמניה, יהודים, יהודים בגרמניה, ישראלים בברלין, כיסוי ראש, מילה, נויקלן, נצרות
ארץ האמורי 
13 בינואר 2015 ב- 09:57 |
מאיפה הכותבת שואבת את ה דימויים שלה על גרמניה העכשווית? ? עושה רושם שבעיקר מחדשות בעברית וממוחה הקודח. בשבועות אלה מתקיים בגרמניה שיח סוער על שאלות שקשורות בזהות לאומית ותרבותית. עשרות אלפים יוצאים בכל שבוע לרחוב להפגין נגד תנועת "פדיגה" (שנותרת למרות הרעש קטנה יחסית), הדיון הציבורי נסוב בעיקר סביב פליטים והרבה פחות סביב דתם (כי יש בניהם נוצרים ומוסלמים גם יחד). זה שיח מגווון ועשיר. אם רוצים לדון בשיח הגרמני ובדימוייו רצוי לפתוח עיתון גרמני או לפחות להתעדכן באירועי המציאות העכשווית. חבל, ידיעות אחרונות ומעריב כבר יש לנו. אין צורך לקבל את סוג הכתבות הזה גם כאן. בעיקר כשהן כל כך לא רלוונטיות
13 בינואר 2015 ב- 11:51 |
מרתק וכתוב היטב.
רק תיקון קטן, פשוט כי זה צורם… מלחמת העולם השנייה הסתיימה לפני 70 שנה (לא 60).
13 בינואר 2015 ב- 19:33 |
החלק שעוסק בברית מילה פשוט מקומם בעיני. קשה להתווכח עם התפיסה שהפין הלא נימול אינו "נייטרלי" כי הוא נושא משמעויות תרבותיות, אבל יש כאן התעלמות מהעובדה שמדובר בהטלת מום בתינוק. אם אישה מוסלמית בוגרת מחליטה שאינה רוצה ללכת עם כיסוי ראש היא יכולה לעשות זאת. מי שנימול בינקותו לעולם לא יוכל לקבל את עורלתו בחזרה.
14 בינואר 2015 ב- 08:56 |
מאידך מי שלא נימול בינקותו לעולם לא יוכל להרגיש מה זאת אומרת שהוא לא יוכל לקבל את ערלתו בחזרה. אתה רואה הכל סימטרי. וניטרלי. גם כריתת דגדגן. וגם כריתת ראש.
13 בינואר 2015 ב- 20:44 |
arnavlavan הוציא לי את המילים מהפה. כשאישה לובשת רעלה, ועושה זאת מתוך בחירה, היא לא פוגעת באף אחד אחר ואין שום מקום לחוק שאוסר זאת. אם משפחתה מאלצת אותה ללבוש רעלה, הרי שהיא הנפגעת והחוק צריך להגן עליה עד כמה שאפשר. אין מקום להשוואה לברית מילה, כי ביצוע האקט הזה בהחלט מהווה פגיעה (בשלמות הגוף, ובבגרות גם בהנאה המינית), ועוד בתינוק חסר ישע שזכות הבחירה נלקחת ממנו. ואם כבר עוסקים בהשוואות, האם היית אומרת את אותו הדבר על אישה מערבית שלא עברה ברית מילה בילדותה? האם הוגינה "הלא-נימולה" שלי מסומנת מבחינה דתית ותרבותית בדיוק כמו הוגינה "הנימולה"? לא? לא חשבתי כך. בהחלט יש מצב "נייטרלי" ו"נורמלי", וזהו המצב שבו נולדנו, לפני שהתנפלו עלינו בשם דת שעוד לא הספקנו לבחור בה והתחילו לבצע בנו מקצה שיפורים.
14 בינואר 2015 ב- 06:29 |
אז כל התרבויות בהן המילה היא לא נפוצה הן "גרמניות פרטיקולריות עקב פרשנות תנ"כית"? טוב לדעת. טוב גם לדעת שהטלת מום היא אורגנית וטבעית בדיוק כמו אי-הטלתו. למה לעצור כאן? גם מילת נשים היא טבעית וניטראלית. וכיסוי ראש הוא ניטראלי פשוט כי נשים מוסלמיות נולדות עם רעלה: זה לא שישנה תרבות ("דת") שכופה זאת על מאמיניה, או משהו. במקום אחד הגעת קרוב לאמת, אבל לא נגעת בה: הסיבה שמילת נשים אסורה, וכיסוי ראש אסור, אבל מילת גברים מותרת – ישנו, ובכן, לובי כלשהו שאחראי לזה. לא רק בגרמניה, גם בארה"ב למשל. אני לא מתכוון ללובי הפמיניסטי.
בהצלחה עם הרלטביזם התרבותי / מוסרי. כל עוולה תהיה מוצדקת כדי שרגשות כאלו ואחרים של קבוצות לא ייפגעו. אולי איזו אשה תאבד דגדגן, אבל לפחות רגשותיה הדתיים לא ייפגעו.
14 בינואר 2015 ב- 10:02 |
האם אפשר להגן על דת שמשפילה נשים, לא סובלנית לאף דת אחרת ורוצחת מי שרק מעז לדבר על הנביא שלה?
מסתבר שכן.
14 בינואר 2015 ב- 11:42 |
ראוי לגנות כותבים ואפילו כותבות ואפילו כותבות מזרחיות, שמתעקשות להתעלם מהעובדה שהפוסט מודרניזם מת כבר כמה שנים.
תפסיקו, לכל דבר יש גבול
14 בינואר 2015 ב- 14:36 |
יפה תיארת, חנה, את תפיסת "הגרמניות" את "היהודיות" ואת "המוסלמיות". דברים ברוח דומה מלווים אותי כבר זמן רב. אבל אינני מסכימה עם מסקנת המאמר. שיתוף פעולה פוליטי עם המוסלמים עלול להביא לתוצאה הפוכה: "הגרמניות" מול האחרות. אני חושבת שכל אחת – יהודייה, מוסלמית, נוצרית ועוד – צריכה לפקוח עיניים, כמו שאת עושה יפה ברשימה זו, אל הנקודות המתות של המבט הגרמני. אל הנקודות המתות של התרבות המערבית-נוצרית. אין הנצרות עולה על היהדות או על האיסלם, ויש לה בעיות משלה, כמו לשאר הדתות. לא אכנס לשאלות תיאולוגיות גדולות, אלא אפנה את המבט לאספקט אחד בשאלת "הנייטראליות": נכון שגוף לא נימול גם הוא אינו נייטראלי, אבל הוא טבעי יותר. התינוק נולד עם עורלה. ונכון שראש מגולה גם הוא אינו נייטראלי, אך התינוקת נולדת עם ראש מגולה. זהו המצב הטבעי. ועל כן אפשר ללכת מכאן הלאה ולשאול על – לפחות – שלושה סדים של לבוש, המאפיינים את התרבות הנוצרית-מערבית: נעלי העקב, החזייה והעניבה. האישה הליברלית הלבנה והנאורה שמה את גופה בסדים אלה מבלי לראות שהיא מטילה מום בעצמה. וכך הגבר החנוט והחנוק בחליפה ובעניבה. אני רואה באלה גילויים "פונדמנטליסטיים" של התרבות המערבית. בעיני אינם שונים מצלקות הקישוט שחורטות א/נשים בגבן, מהטבעות המאריכות את צוואר האישה עד כדי סכנת שבר, מהעגילים שמתחו את תנוכי האוזניים עד מטה של תושבי האי פסחא, מברית המילה, ממילת הנשים, מניתוחי הפלסטיק, מקשירת רגלי בנות האצולה הסיניות, מתכשיטים כבדים, מהרעלה, מהבורקה, מהכיפה ומהסארי. כולנו נתונות בתוך סד תרבותי וממש ממש טפשי להתנשא מתוך הסד שלנו על סדים אחרים. מצד שני, אני ממליצה להשתחרר מסדים אלה, ככל האפשר.
ויואב, אם כמה מעשי טרור מעידים על האיסלאם, מה מעידות מלחמות עקובות מדם על הנצרות ועל היהדות?
17 בינואר 2015 ב- 11:02 |
מסכים עם ההבחנה שאין טעם לתת ציונים איזו דת או תרבות נאורה או "נכונה" יותר. אולם השאיפה לנייטראליות או למה שאת מכנה טבעי יותר נראית לי בעייתית. את מתייחסת בעיקר לשינויים פיזיים הנראים לעין שעושים ברך הנולד, מבלי לתת לו אפשרות להביע דיעה בנוגע לשינוי ומבלי לתת לו אפשרות לבטל את השינוי שנעשה בו בעתיד. אולם תופעה זו קיימת בכל תחום בחיינו, הן הגשמיים והן הנפשיים. הרך הנולד יוצא לאוויר העולם עם גנים שהקנו לו הוריו, שלו הייתה לו אפשרות בחירה אפשר שהיה בוחר בגנים אחרים. הרך הנולד זוכה לחינוך מוכוון של ההורים והסביבה לדת, לערכים ולמנהגים המושרשים עמוק בנפשו. תיאורתית הרך הנולד יכול לשנות אותם לכשיתבגר, אבל מי כמונו יודע כמה זה קשה לשנות ערכים, דת ומנהגים המושרשים בנו מינקות. השאיפה לנייטראליות היא רעיון יפה, אבל לא מציאותי. התפתחות האבולוציונית של האדם הביאה לכך שהרך הנולד זקוק לנו ההורים והסביבה כדי לשרוד ולהתפתח. ואנו, ההורים והסביבה, שמוטל עלינו התפקיד לדאוג לקיומו ולהתפתוחותו של הרך הנולד, נעשה כל מה שנראה בעינינו נכון לטובת עניין זה. ומה שנראה נכון בעינינו זה מה שאנחנו רכשנו וספגנו במהלך חיינו, ומה שאימצנו כנכון לפי אישיותנו. ומכאן שכבר עם הולדת הרך הנולד הוא נחשף ומושפע מעולם מוגדר מראש הנטבע בתוכו בעת התפתחותו הראשונה עד להגיעו לגיל של דעה ומחשבה עצמית יותר. אבל אז השקפת העולם שלו כבר מגובשת, או לפחות מבוססת על מה שהקנו לו ההורים והסביבה, והיא בשלב זה נראת לו, ברוב המקרים, טבעית ביותר. כך שהטבעי יותר הוא לא בהכרח טבעי.
17 בינואר 2015 ב- 12:27 |
נ.ב – התגובה הנ"ל מתייחסת ספציפית לתגובה של יעל חבר
26 בינואר 2015 ב- 14:59 |
אני יכול להבין גרמנים שמנסים להגן על תרבותם, במובן הקהילתי שלה. שהרי תרבות היא לא רק מה שבבית פנימה, אלא גם מה שבחוץ.
אם המהגרים החדשים לא מאמצים את המנהגים *החיצוניים* של התרבות הקולטת – מובן שהתרבות לא תקלוט אותם לתוכה.
כמה מעשי טרור לא מעידים על איסלאם, בהכרח. אבל זה הרבה יותר מזה. ברחבי העולם יש המוני מעשי אלימות שנעשים בשם האיסלאם ותחת הצדקת האיסלאם – חלק גדול מהם נגד מוסלמים ובעיקר מוסלמיות אחרים.
ההמונים לא יוצאים בהפגנות ענק נגד מעשי האלימות, וגם בעולם המוסלמי בחרו להפגין נגד שרלי הבדו (בדומה למה שקרה עם הקריקטורות מדנמרק), במקום נגד הטרוריסטים או נגד הטבח בניגריה.
כאשר הבחירה היא בין תמיכה בתרבות המערבית כמו שהיא מתבטאת היום (ואני מדגיש – היום!), של דמוקרטיה שיוייון בפני החוק וחופש ביטוי, לבין האיסלאם – גברים מוסלמים קודם, והשאר, אם בכלל יחיו – הרחק מאחור – אני מעדיף את התרבות המערבית, תודה רבה.