מה נורא המקום הזה: לביקורת השמאל האימננטי

by

בתוך העגמומיות הכללית מסביב, אפשר להבחין במגמה פוליטית-תרבותית מסוימת בחוגי השמאל, שזוכה לאחרונה לניסוח מדויק יותר מבעבר. קשה להגדיר את המגמה הזאת, כי מטבעה היא חומקת מהגדרות נוקשות. היא מקבצת כמה זרמים אידיאולוגיים שרק בקושי אפשר להגדיר בתור זרמים – אולי פלגים המפכפכים באופן בלתי-רציף. ובכל זאת, כשמביטים עליה מזווית מסוימת, ומעריכים אותה באופן איכותי יותר מאשר כמותי, אפשר לראות בה בהחלט את אחת המגמות הייחודיות לנקודת הזמן הזאת. זוהי, כאמור, אידיאולוגיית שמאל – אלא שמדובר בשמאל אנטי-אידיאולוגי, ולכן גם אנטי-שמאלי. אכנה אותו להלן השמאל האימננטי.

מהו השמאל האימננטי? את השמאל האימננטי אפשר להגדיר בעיקר אל מול ניגודו – השמאל הדוגמטי, הטרנצנדנטי. השמאל הדוגמטי מתנגד לכיבוש ודוגל בסוציאליזם, חילוניות, זכויות אדם וזכויות לקבוצות מדוכאות ומופלות. כל אלה מהווים דוֹגמוֹת של השמאל, שעליהן הוא יוצא להיאבק, בפועל או בכוח. לעומת זאת, השמאל האימננטי מעדיף לא להיאבק יותר מדי. הוא בוודאי לא תומך בקפיטליזם או בכיבוש, אבל סבור שבמקרים רבים המאבק בהם מזיק יותר משהוא מועיל. הוא משתדל להימנע בכל מחיר מ"לזעוק בגרון ניחר" – פוזיציה שמזוהה אצלו עם כישלונותיו של השמאל הדוגמטי. עמדת הזעקה היא לשיטתו מודרניסטית, שמרנית, אירופית, ובעיקר פאתטית. עם זאת הוא גם לא פוסט-מודרניסט – גם זו, לשיטתו, הגדרה אנורקטית מדי.

יותר מהכול, השמאל האימננטי משתדל להסתגל למציאות; לא ליצור חזיתות חדשות של מאבק, אלא דווקא למסמס את החזיתות הקיימות. לתפישתו, זו הדרך היחידה לשרוד לאורך זמן במקום הזה. יותר מכך: היכולת להסתגל תיעשה נחוצה יותר ויותר במציאות שבה ערכי הנאורות יישחקו ויידחקו. במציאות כזאת, השמאלני האימננטי מתאמץ שלא לשלול את העולם, אלא להיות בתוכו. לא להתמכר לערכים מוחלטים, אלא לשאוף אל ריאותיו את המציאות החלקית. חייו הם מעין מדיטציה מתמשכת לצורך השלמה עם המציאות. במובן הזה, השמאל האימננטי הוא אופטימי: אמנם אין שום סיכוי להפוך את העולם לגן עדן, אבל אפשר להכריז שהעולם הוא כבר מעין גן עדן אנטי-אוטופי. ניסן שור ניסח את זה לאחרונה בטור שהקדיש לשיר "דרך השלום". לטענתו, השיר הזה מנסח אידאה של תל אביב אחרת שחומקת מאיתנו –

זו לא תל אביב כמו ב״מכה אפורה״ של מוניקה סקס ששרה ״יש כאב יפה שעובר מהר״. זו תל אביב בלי כאבים. שהאשכנזים ישירו על כאבים. זו תל אביב מזרחית והיא מנוסחת מחדש על ידי מזרחים. הם עושים לה ״היי היי״ ו״וואיי וואיי״. כשפאר טסי ועומר אדם מוציאים מהפה שלהם את המילים ״תל אביב״ זה נשמע כמו הגשמה של אידאה שעבורנו – התל אביבים התשושים ומוכי שכר הדירה – כבר לא קיימת. זו תל אביב כטריטוריה של סבבה. מתי בפעם האחרונה היה סבבה בתל אביב? יש כאלה שעבורם תמיד סבבה בתל אביב. אני תל אביבי זקן ומריר ואני קצת מקנא בהם.

בתוך המציאות, אין ברירה אלא לחיות, ואם אפשר – לגלות שהיא "שמחה" ו"סקסית". איתמר טובי טהרלב, נציג הפלג המזרחי של המחנה הזה מודיע לשמאל הדוגמטי ש"היופי כבר כאן". אבל גם המאבק המזרחי ייחשב דוגמטי מדי בעיניי הטיפוס האידיאלי של השמאל האימננטי, שרוצה בסופו של דבר "לכייף". כפי שהגדיר זאת רועי ארד: "אני גם יותר כמו הפלסטיני הממוצע: איני איש של עקרונות, אידאלים, וויכוחי סרק על פוליטיקה שמאלנית, אני במזרח התיכון כדי לכייף". ובני ציפר כתב השבוע על "הדת הלבנטינית":

אחד הדיברות של דת זו הוא: לא תלך עם הראש בקיר! ללכת עם הראש בקיר הוא הפריבילגיה של אנשים חזקים. אתה חלש, לכן השג את מטרתך בדרכים של תחמון.

מי שעקב עד כאן יכול לנחש, שהשמאל האימננטי הוא אנטי-שואתי. מול שערי אושוויץ קשה להיות קליל וחיובי. אבל אנחנו לא באושוויץ, אלא במזרח התיכון; "אין כאן יהודים וגם אין כאן נאצים", כמו שכתבתי מתישהו. "בכלל, לא כל כך נורא כאן, אפילו לאנשים שמתגעגעים לברלין. יחסית למקום במזרח יש כאן מלא בלונדינים".

אל מול החומרה והאיסור של השמאל הדוגמטי, השמאל האימננטי מעלה על נס את "התשוקה". "זוהי הטרגדיה של השמאל הציוני: מרוב ניסיון להרגיע את חרדותיו של הימין־מרכז הוא שכח לברר מהם מושאי תשוקתו" כתב עירן דורפמן. כך, כמו גלאי חום, עומד השמאל האימננטי מול העולם ומזהה בכל מקום "פרצי תשוקה" – שאכן לא חסרים במציאות שסביבנו. בווריאציות מסוימות, הוא מתאווה דווקא אל הזרם המרכזי, "המרכז הרדיקלי", ומבקש לבודד את התשוקה שמפכה מתחת לאידיאולוגיה שלו.

דובריו של השמאל האימננטי הם כמעט תמיד גברים, ובמקרים רבים – הומוסקסואלים. שהרי לכאורה, ההומוסקסואל יכול לממש את תשוקתו בלי להתנצל. אך באופן טבעי, דובריו מסתייגים גם מהפוליטיקה הדומיננטית של זכויות הגייז. "האפשרות לממש את התשוקה עלולה להיות הסוף שלה", כתב גל. "האובייקט מאיים לחסל את התשוקה, להביא אותה למיצוי. מהבחינה הזו, הההסדרה המוסדית של התשוקה היא מסוכנת". לעתים הוא מתרפק על מציאות טרום-אמנציפטורית, טרום-פוליטית, שבה התשוקה ההומוסקסואלית רחשה בגנים ציבוריים ובאתרים סמויים מן העין. כך מציין עופר נור-נורדהיימר כי "שיח הגאווה הוא חלק מתפישת העולם הליברלית מערבית פוליטית של מעמד הביניים האורבני. ללא כוונות רעות דווקא, שיח זה רומס לעתים רומס את האחרות הלהט"בית, שאינה יכולה להיות פוליטית גם אם מאוד היתה רוצה".

השמאל האימננטי, השמאל של התשוקה, חומק גם מהחלוקה בין "שמאל ציוני" ל"שמאל רדיקלי". הוא בז לציונות, כיוון שהיא הורגת את התשוקה ואת החיים. אבל מאותן סיבות, הוא מסתייג גם מהאנטי-ציונות הלוחמנית. לכן הוא אינו מתעמת עם הציונות אלא מפעפע מסביבה בתקווה לכרסם קצת ביסודותיה.

2.

אני מקווה שאיפיינתי כאן את קוויו הכלליים של השמאל האימננטי. יש לציין שעל אף היומרה למקומיות וספונטניות, רבים מרעיונותיו נוסחו כבר בסוף המאה ה-19 על ידי חסידיה הגרמנים של "פילוסופיית החיים" (Lebensphilosophie) וזרמים מחשבתיים קרובים.

בחשבון אחרון, השמאל האימננטי הוא גישה אפקטיבית למצבו העגום של השמאל, שבכלל מאפשרת להתמודד עם מגוון רחב של מצבים. ועם זאת, יש מישור אחד שהוא מתקשה להתמודד איתו: ההתגלות.

כמעט מהגדרה, השמאל האימננטי עומד חסר אונים מול הטרנסצנדנטי. כיוון שהוא סוגד לתשוקה ולהנאה, אין לו שום יכולת לעבד ולהכיל את מסגד אל אקצה, את כנסיית הקבר ואת הכותל. השמאלן של הכיף עשוי לתאר גם את מה שנעשה שם בתור מעין "קרנבל אוריינטלי": תגרנים, עסקנים, ילדים משועממים, קרעי כרזות של "כהנא חי" מודבקות על כרזות של הוואקף, ולהיפך. הוא יכול ללחוש הנזירים בכנסיית הקבר הם בעצם חבורה של סדומאים. ועם זאת, כל אדם בוגר יבין שראייה כזאת מחמיצה את מהותה של החוויה הדתית, את מה שמביא אנשים להתרכז בהר הבית ובכותל שלידו. במידה רבה, היא מחמיצה גם את מהותה של פיסת הארץ שבה אנחנו חיים, שהיא, אולי שכחנו, ארץ הקודש.

אולי זה מאכזב לגלות, אבל הארץ הזאת מעולם לא הייתה סתם "ארץ לבנטינית". ארצות כאלה יש מסביבנו; אבל הארץ שלנו היא קלילה ולבנטינית בערך כמו מֶכָּה. זה, בסופו של דבר, הפיצ'ר שאפיין את המקום הזה באלפיים ומשהו השנים האחרונות, ושמאפיין אותו גם עכשיו. אפשר לנסות להתעלם מזה, אבל זה הגיוני כמו להחליט ללמוד דף גמרא במועדון דיסקו. שגם זה, אולי, הגיוני.

במעמקי ליבו, השמאלני האימננטי מודע לכך היטב. לכן הוא פוחד מהדת כמו שהנשר פוחד מהשממית. הדת היא בעיניו האסון שיביא על ארצנו את חורבנה. לו רק הייתה האדמה פוצה את פיה, בולעת את ירושלים וחברון, ומשאירה לנו את המרחב הלבנטיני רווי התשוקה בין חיפה ל"דרך השלום"!

3.

אלא שהשמאלן האימננטי טועה. ירושלים היא התקווה שלנו. בלעדיה לא היינו כאן.

התיאולוג הפלסטיני הלותרני מיטרי ראהב כתב בספרו Faith in the Face of Empire:

אלוהים בא לפלסטין כדי לשנות את הדינמיקה של של המציאות הפוליטית, והצליח. בלעדיו, פלסטין היתה פשוט שדה קרב, המקום נטול התקווה ביותר בכדור הארץ. אך בזכות האלוהי, שדה הקרב הפך לארץ קדושה. לעתים קרובות אני נתקל בדעה שפלסטין היא שדה קרב מכיוון שהיא ארץ הקודש, ולכן אימפריות רוצות לשלוט בה. יש בכך אמת מסוימת. אך ההיפך נכון עוד יותר. פלסטין בלי אלוהים היתה רק מסדרון לצבאות פולשים, והאתר המתאים וההגיוני ביותר למלחמות אזוריות. הארץ הזאת נזקקה באופן נואש לאלוהים, כדי להפוך את שדה הקרב לארץ קדושה. מבחינת תושבי פלסטין, זה היה חשוב להפליא. מי רוצה לחיות בשדה קרב? מי יכול לשרוד בתוך הקשר כזה? איזו משמעות יש לזה שממשיכים לחיות במקום כזה? רק מכיוון שאלוהים בחר את הארץ הזאת למקום ההתגלות שלו, הארץ המדממת הזאת נעשתה קדושה; היא נעשתה קדושה כדי לשנות את מצבה משדה קרב לאדמת קודש. אלמלא בחר אלוהים את הארץ הזאת, החיים בה היו לגמרי בלתי נסבלים; לא היה כאן איש, מלבד גנבים וזאבים. אבל רק מכיוון שנעשתה מקודשת, אנשים מזהים את הקריאה שבהישארות כאן. הם מוכנים לסבול את הבלתי נסבל, הם מסוגלים להתמודד עם כל המלחמות הטמאות של המין האנושי, כיוון שארץ זו היא ארצו של המלך השמימי.

מבחינתו של השמאלני-היהודי המצוי, יש לכאורה שלוש בעיות עם הפסקה הזאת. ראשית, שמי שכתב אותה הוא דתי. שנית, שהוא נוצרי. ושלישית, שהוא פלסטיני. ואף על פי כן, כל מה שהוא אומר נכון ורלוונטי. אלוהים התגלה בהיסטוריה של הארץ הזאת. בלעדיו, אין שום משמעות להיסטוריה שלה.

ראהב מוסיף –

בלי אלוהים, פלסטין לא היתה זוכה כלל לתשומת לב תקשורתית. המצב הפוליטי בפלסטין הוא לעתים קרובות מתוח, ולכן היא ראויה לכיסוי. אבל יש אינספור אזורי סכסוך בעולם שבהם המצב גרוע בהרבה, שבהם גם המגפות, המחלות, וההרס הם חמורים להזוויע, ועם זאת הם אינם מגיעים לכותרות… הארץ שבפריפריה הפכה למוקד העניין העולמי בזכות אלוהים, ורק בזכותו.  

בין אם אתה יהודי או פלסטיני – אפשר להודות שהקדושה של הארץ הזאת מצילה אותנו. אין בזה שום דבר מיסטי: מספיק להסתכל במצב הנוכחי של הארצות שמסביבנו, שמעוררות הרבה פחות עניין עולמי כיוון שאין להן קשר ישיר לאלוהים. אפשר למצוא בזה נחמה גדולה: בניגוד למה שמספרים בתקשורת, כאן אף פעם לא תהיה השמדה. שום פצצת אטום לא תנחת על ירושלים. באופן עמוק, היא המקום הבטוח ביותר בעולם.

נזכרנו מאוחר מדי לגלות שיש מסביבנו גן עדן לבנטיני – דווקא ברגע שבו הלבנט הופך לגיהינום. במצב הנוכחי, דווקא הר הבית הוא מקור חיים. בסופו של דבר, רק מולו אפשר להיחלץ מהריבים התקופתיים בפייסבוק ולהיאחז במשהו. אינני טוען שחייבים להיות דתיים. אולי להיפך. אבל חייבים להתייצב מול טבור העולם, לנסח מולו עמדה, ולא להתחמק ממנו. איננו חיים בקרנבל אלא במקום נורא, בשני המובנים של המלה. גם התייוונות היא עמדה, אבל זו אינה עמדה ניטרלית או הרמונית יותר מעמדות אחרות.

בארץ הקודש, אפשר להיות רק אליהו הנביא או נביא הבעל. אין דרך ביניים.

הדימוי: אליהו הנביא והעורבים, ג'ובאני לנפראנקו

תגים: , , , , , , , ,

20 תגובות to “מה נורא המקום הזה: לביקורת השמאל האימננטי”

  1. eppie Says:

    איפה מצאת אותו, עפרי, את מיטרי ראהב?סליחה, אתה מעולה, אבל הוא עילוי. או יותר נכון, איפה הוא היה עד עכשיו (חוץ מבית לחם)? איפה אני הייתי? מזמן קראת אותו?

    • ofrilany Says:

      בברלין! הוא בא לדבר בפקולטה לתיאולוגיה. הוא באמת ממש ממש חכם, ומה שמצוטט
      כאן זה רק קצה המזלג.

  2. יסמין Says:

    אני לא בטוחה שזה המקום הבטוח ביותר בעולם. אני נוטה להרגיש ככה, כרגע. אבל האם זה לא רק שיתוף פעולה סמוי ונכלולי במיוחד עם הציונות? כזה שמאפשר לי להאמין שהגבולות הרצוצים של ישראל ואף צבאה המפוקפק יגנו עלי מכל הפירומנים המטורפים שמסתובבים פה סביב שלולית הנפט שלנו ומשחקים בגפרורים?
    ובענייני אימננטיות ותשוקה, זה נראה לי הרבה יותר פרוזאי. זו בסך הכל הישרדות בתנאים של תרבות קפיטליסטית קיצונית. מה אתה כבר יכול לרצות? לרצות! לרצות ולהשיג – זה ייעודו של האדם בשיטה הזאת. זו אינה תשוקה אלא התמכרות לנוחות, נוחיות, חוסר מאמץ והנאה חושית בת-חלוף. ציונות או אנטי-ציונות, מה שחשוב זה שדבר לא יפריע לי ליהנות. שמאל כזה או שמאל אחר, אל תבקשו הקרבה. ההנאה מעל הכל. גם ההתפתחות האישית נועדה רק כדי לסדר לעצמנו את החיים בצורה קצת יותר נעימה ונוחה ולעולם אל לה להיות תובענית מדי. הדיבור הזה הרי שולח גרורות לכל מקום, ובוודאי שאינו ייחודי לשמאל. אזרחי מדינת סחילנד 4X4 הם המאמינים הקיצונים ביותר של דת ההנאה הזאת.

    • יסמין Says:

      וגם, אני לא ממש יודעת מה משמעות הדבר, שזה מקום כל כך בטוח, אחרי הקיץ האחרון. למי בדיוק הוא בטוח? האם אלוהים נמצא רק בירושלים, שבה רק הותקפו כמה נהגי אוטובוס וילד נשרף, אבל בעזה הוא מאפשר למספרים להשתולל? הנה גם כמה שבבים שניתזו לאחרונה מהמקום הבטוח הזה כמו רסיס קטן מהתחת של אלוהים (http://idanlandau.com/2014/12/25/meanwhile-in-parallel-universe). אם זאת משמעותה של ההתגלות, אני לא יודעת אם שווה לטרוח. יותר מדי אנשים עולים פה השמימה, בלי שום סערה ובלי שמישהו שאל אותם איזו אופציה הם מעדיפים. זה נראה לי מוות מאוד סתמי, ובטוחני שכל מנעמי השהידים בגן עדן לא מנחמים את לבותיהם הקרועים לגזרים של הוריהם.

  3. עומר Says:

    אחח עפרי, כמה טוב שאתה צץ מדי פעם!

    • עומר Says:

      דרך אגב, אני אישית מחפש את הדרך להיות אליהו ונביא הבעל בו-זמנית. ובתיאום יפהפה פרסמתי בדיוק אתמול פוסט שמנסה לנסח עמדה שמאל-משיחית אל מול הר הבית.

  4. eliran Says:

    כתוב יפה. נעול בזמן של מרקוזה… או בעצם קאנט. עוד יותר חבל.
    נראה שזו יותר התרשמות מושכלת מחוויה אנתרופולוגית אישית מאשר אבחנה מדויקת לגבי משהו כללי המתקיים כאן, בדבר-מה פרטי.

  5. ß Says:

    זה מעניין מאוד, אבל הקדושה שאתה מתאר, היא אימננטית להפליא. סתם עוד "פיצ'ר" של הארץ, ולא משהו שנכפה על ישראל או ניתן לי מבחוץ. לשון אחר – קדושה ללא אלוהים, טרנסצנדנטיות מזויפת, היסטורית במקרה הטוב ביותר.

    • האמורי Says:

      מה עוד יש לנו חוץ מהיסטוריה?

      • ß Says:

        אני לא בטוח, זה לא העיקר. העיקר הוא הטרנסדנציה, והיא כאמור – מתגלה, היא מבחוץ. אחרת, אין הבדל אמיתי בין ארץ של קדושה לארץ של חירות, רק בתוכן. קרי: בשני המקרים הסיבה, ולכן גם המעמד היסטורי.

      • האמורי Says:

        לא בדיוק. כי כשמדובר על הארץ הזאת, אפשר לומר שהיא היתה "סתם ארץ", אבל היה אירוע בהיסטוריה שלה, שהפך אותה למשהו עם משמעות לגמרי אחרת, שחורגת מההיסטוריה המסוימת שלה. אפילו אם לא תאמין באירוע הזה, ותגיד שהוא לא קרה – עדיין לא תוכל להיפטר מזה שהיה אירוע – ולו רק "אירוע שלא קרה".

  6. עירן Says:

    עפרי, המאמר מאוד מעניין ומאיר תופעה ממשית, אבל יש משהו מתעתע או אולי לא מדויק מספיק במבנה הדיאלקטי המהודק שאתה יוצר, כלומר: 1. תזה: תשוקה (אימננטיות) 2. אנטי-תזה: דת (טרנסצנדנטיות) 3. סינתזה: תשוקה+דת (אימננטיות טרנסצנדנטית או שמא טרנסצנדנטיות אימננטית).

    אני מסכים איתך שאי אפשר לדבר על תשוקה בלי להכניס את הדת לכלכלה הארוטית של האיזור, ושזהו עיוורון לדמיין גן עדן לבנטיני בלי להתייחס לאלוהים המזרח-תיכוני, אבל זה לא אומר שאלוהים או המשיחיות אכן חורגים מהכלכלה הארוטית או יוצרים כלכלה שונה רדיקלית מזו הראשונה.

    כמו שבקצהו של כל יפה אורב הנשגב, כך גם בקצה של כל תשוקה מסתתרים הדלוזיה או הפטיש של הדת. כשאני אומר ״דלוזיה״ אני לא מתכוון לבטל את הדת ואת העוצמות שלה, אלא לשים אותה על סקאלה סוציו-נפשית יחד עם מה שאתה קורא לו ״אימננטיות״, והיתרון הוא שכך אפשר לשחק בין הקצוות ולא להכריע ביניהם. אפשר לקחת למשל את הפרוייקט התיאולוגי שאיציק בנימיני ניסה לקדם שמדבר על הדתיות המזרחית בתור ניסיון מתמיד לתחמן את אלוהים (כלומר להעמיד את תשוקת האדם אל מול תשוקת האל, ולהצליח לסכל או לכופף את זו האחרונה). לעומת הדתיות המזרחית-עממית הזו (בין אם היא ממשית או מדומיינת), עומדת המשיחיות מבית היוצר של בנט כאחותה האשכנזית, המשעממת והלא מאוד לבנטינית (בשפתו של ציפר).

    היה מעניין אותי לחשוב למשל איפה עומד האיסלאם מול זה, ואם יש איסלאם ״אשכנזי״ ו״מזרחי״, אבל בכל מקרה, לא מדובר ב״או סבבה או פנאטיות״. זה מזכיר את דיבורי האסקפיזם שרווחו בשנות התשעים ושלא תרמו הרבה לשיקוף נכון של המצב ובטח לא לשינוי שלו.

    • האמורי Says:

      תודה עירן. אני חושב שאני מסכים איתך. אבל לא טענתי שזה או סבבה או פנאטיות. במובן מסוים אני חושב (לפחות לצורך העניין, כלומר בכפוף להגיון של הטקסט הזה) שאין אופציה של סבבה.

  7. אנונימי Says:

    משהו מכיר מילון אשכנזית-מזרחית טוב?
    חצי מהמילים במאמר ובתגובות אני לא מבין…

    אבל מה שהבנתי זה אחלה.

  8. יוסי Says:

    פוסט מבריק! תודה.

  9. איזבל בת מלך צידונים Says:

    מה אתה אומר, או אליהו או נביאי הבעל? וואלה… אם מישהו רוצה דוגמה לדוגמטיות, הרי היא כאן.
    לשפה שבה השתמשת קוראים ״רסלינגית״ והיא מתועבת כמעט כמו ״ניו אייג׳ית״.
    אבל מי אני שאגיד לך שהדיסה המילולית שבישלת חסרת כל ערך תזונתי כאשר אתה יש לך קשר ישיר עם אלוהים ויודע שהוא בחר, ממש ככה, את הארץ הזאת. האם תוכל, כשיזדמן לך, לבדוק אתו ולדווח לנו מה גבולות חמדת לבבו?

  10. אסתר Says:

    ההבחנה בין מה שאתה מכנה השמאל האיממננטי לבין מה שאתה מכנה השמאל הדוגמתי….נו שוין
    אבל איך נכנס אלוהים לכל העינין?….לאלוהים פתרונים

  11. גלעד מלצר Says:

    עפרי היי,
    נתחיל עם הדתי-נוצרי-פלסטיני ראהב, שהרי במובן מסויים אתה מפליג מטענתו. המקום הזה הנו מה שהוא משום שאי שם לפני כ-8000 עד 1500 שנה (מתחילת ההתיישבות החקלאית המאורגנת שכללה מבנים פרוטו דתיים ועד תחילת האסלאם), מסיבות רבות שלא כאן המקום לפרטן וחלקן "סתם" קשור למיקום המוזר שבקצה המזרחי של אגן הים התיכון, בין אפריקה(בעיקר מצריים, ההתיישבויות הקדומות לאורך הנילוס וכו'), השבר הסורי אפריקאי, והסהר הפורה, כמעט כל נודניק ותגרן, או סתם עובר אורח וסוחר, עבר או התיישב כאן. ואתו\ה\ם האמונה שלהם. ולכן המדווח בתנ"ך על כיסוחים אינסופים בין האמורי לחתי ליבוסי לישמעלי לאחותי ובני דודיי לסוגיהם, יושבת על בסיס איתן. כווולם היו כאן, וכל אחד, הביא את האמת הדתית האבסולוטית שלו. וכן, איכ חובנישט כוייעח אליהם. או לדת מאורגנת באשר היא. אלוהים לא בא לפלסטין יותר מאשר הגובלינים לאירלנד או הטיטנים ליוון. אנשים הביאו את המחשבה, את הלוגוס על אלוהים, ורבים מהם מיקמו את מרכזיות ההוויה (בעיני המדומיינת, בעינייהם ההכרחית, האימננטית והטרנס…) שלו כאן. לבריאות להם. לגבי ההבחנה בין שני סוגי השמאל, טוב, זה התחיל מעניין, אבל אז נכנס לתמונה סבאלוהים, ופה איבדתי אותך למרבה אימננטיותי. ואגב, אני מהמר יותר על קוסטה ריקה כמקום שלא תיפול שם פצצת אטום. איכשהו סטטיסטית, ולפי גודל אוכלוסיה, מאז 1948 פיסת הארץ המקוללת הזו ספגה יותר אבדות ממרבית המקומות על הכדור האומלל שלנו, להוציא אולי דרום מזרח אסיה והבלקן. ועל פי מקורות זרים זה אחד המקומות היחידים שבהם הניעו נשק להשמדה המונית במטרה לשימוש או איום פעיל.

  12. ד.ר Says:

    מה שבלט לי כשקראתי את הטקסט הזה הוא כמה שהוא דומה למניפסטים של 1968, או בעצם – למניפסטים על 1968 שנכתבו בשנות ה-80. בגדול הנראטיב הוא: המהפכן הפך ליאפי, וויתר על המרד הערכי לטובת נהנתנות מינורית ובלתי מזיקה. וכאן גם נכנסת הקריאה הביקורתית, שאצל השמאל זה: הקפיטליזם הפנים את המרד והוציא ממנו את העוקץ, ואצל הימין: המרד הזה נעשה בשם האגו מלכתחילה והמהפכנים רק הפסיקו עם הפאסון. קופי פייסט מפאריז, ברקלי, ברלין לתל אביב. החלף סורבון ברוטשילד ובריקדות בשוטרים ערסוואטים וערוץ 10. גמאכט.
    אמה מה, המרד של רוטשילד לא באמת היה פאריז או ברקלי. הוא היה הרבה פחות אריסטוקרטי והרבה יותר לומפן. אם להשתמש באבחנה של חנה ארנדט, 68' המערבי היה מרד שנועד לייסד ספרה ציבורית, סטייל המהפכה האמריקאית, בעוד רוטשילד היה מרד "ביולוגי", קיומי, קשה. בגלל זה גם הצייטגייסט של הפוסט-מרד נראה לי מוזר וקצת מנותק: הרי אנחנו לא באמת חברה צרכנית ונהנתנית, אין לנו לא את מדינת הרווחה האירופאית ולא את מוסדות האשראי האמריקאים בשביל זה. זה באמת מוזר, כמו שעפרי כותב, כמו לקרוא דף גמרא במועדון. Time is out of joint.
    וכאן טמון המתח של השמאל האימננטי. מצד אחד פוליטיקת זהות, אולי המייצג המובהק ביותר של הפוליטיקה האריסטוקרטית במאה ה-21 – פוליטיקה של שירה, של סמלים, של היסטוריה (העיסוק האריסטוקרטי בא' רבתי) – ומצד שני הפוליטיקה הביולוגית הישירה והערומה, אפריקאים שלא מקבלים אינסולין, פלסטינים שקופאים בקור, סבל, מוות, וכאב אנושי ישיר ולא מסונן. שתי המגמות האלה יושבות יחד, באותו פאמפלט או באותו דף פייסבוק, אבל הן בשום פנים ואופן לא משתלבות זו עם זו. אין תיווך. אין שום מוסד או "שיח" שמחבר או מסנתז אותן באופן דיאלקטי. כאן נמצא מימד טראגי, לדעתי.

    • דן Says:

      השמאל הגרמני הקיצוני הכולל גם את הכותבת הנ"ל מסרב להכיר במציאות של השתלטות האיסלאם הקיצוני באירופה. האיסלאם הקיצוני אינו משקף כל סובלנות כלפי הנצרות או היהדות. מתי תבינו שהגיע הזמן לעצור את הטרור שמתפשט באירופה ובעולם במהירות… כמה פיגועים צריכים עוד להתרחש?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: