מגילה, קמע, טמפון

על שירת השוטטות של ברכה סרי, שמתה השבוע בירושלים

מתי שמואלוף

שנות השבעים, התקופה שבה החלה ברכה סרי לפעול וליצור, היתה תקופה סוערת שהציפה את רחובות ירושלים. תנועות מהפכניות מקומיות כמו "הפנתרים השחורים" ו"מצפן" הושפעו מתנועות בעולם שביקשו לשנות את סדר היום הפוליטי של המערב כולו. בירושלים התחולל גם שיבור של מסורות רוחניות ועליית בשורות חדשות שהושפעו ממהפכת שנות השישים. הזירה התרבותית באותה התקופה תססה, עם הופעת המסר של תנועת הביט האמריקאית. לאחר מלחמת 67' הופיעו בירושלים היפים יהודים שהביאו את הבשורה המתירנית של וודסטוק. מהפכת שנות השישים אף העלתה לשיח את ערכי הפמיניזם הליברלי. עם זאת, האישה המזרחית ויצירתה לא הצליחו להכיל את הסתירות של החברה בישראל באותה התקופה.

התחקות קצרה אחר האוטוביוגרפיה של ברכה סרי מגלה כי בין השנים 1963 ל-1971 היא למדה בלשנות ושפות שמיות באוניברסיטה העברית לתואר ראשון ושני. שם היא גם השתייכה לחוג מיוחד שעודד והעצים סטודנטים תימנים. לאחר מלחמת 67', סרי לימדה עברית סטודנטים פלסטינים ממזרח ירושלים. היא עצמה יזמה פרויקטים חברתיים שונים, שהמרכזי בהם היה ביעור הבערות בקרב משפחות בשכונת נחלאות (שתושביה ברובם היו מזרחים). בשיא הפרויקט שלווה על ידי עיריית ירושלים, היא ניהלה, לימדה וכתבה תכניות להוראת קריאה וכתיבה לכ-300 מבוגרים חסרי השכלה (רובן נשים). הפרויקט לביעור הבערות הכיר לה את פנים הקהילות, ובמיוחד את מצב הנשים. בתחילת שנות השבעים היא התחתנה עם בחור אמריקאי (שהיה היפי בעברו). היא פיתחה פרויקט מיוחד לסטודנטים בשכונת נחלאות, בשיתוף עם העירייה ותנועת "האוהלים" כחלק מעבודה קהילתית חברתית. העבודה כללה תכנים מהפכניים, כאלו שאפיינו את תנועת "האוהלים" ולפעמים התנגשו עם התכנים של העירייה. בשנות השמונים היא הצטרפה לתנועת "המזרח אל השלום".

במסגרת מהמאבק המזרחי של אותה התקופה, ברכה סרי נעמדה מול מנגנוני דיכוי שונים בכל המוסדות החברתיים בהם השתתפה. האוניברסיטה שהייתה מרתקת מבחינה אינטלקטואלית, חסרה את החיבור המזרחי, הדתי והמסורתי והעמידה את הספק והחילון ככוח מניע. מצד אחד, סרי לא מצאה את הסיפוק בחוג להעָצמה של סטודנטים תימנים שנפתח בשכונת נחלאות, משום שהוא חסר את המרחב התרבותי והתבסס יותר על המימד הדתי. מצד שני היא הרגישה זרה בתנועת בני עקיבא האשכנזית בשל היותה מזרחית. ברכה סרי למדה בחוג לבלשנות מספר רב של שפות, על מנת להשתוות לידע של כמרים ופרופסורים שהשתתפו בשיעורים יחד איתה. בחיפושיה בתקופות שונות אחר עבודה, ובמיוחד בסוף שנות השישים, היא נשלחה לעבוד בהוראה בעיירות פיתוח, למרות שהתגוררה בירושלים, כחלק ממערכת מבנית של סגרגציה עדתית שהחלה לאבד מכוחה רק אחרי המרד של הפנתרים השחורים בתחילת שנות השבעים.

בקרנבל הזהויות האוניברסיטאי סרי עזרה לפרופסורים שונים בעבודות המחקר שלהם, באיתור וסימון דיאלקטים יהודים-ערבים בקהילות מזרחיות כמו היישוב התימני בראש העין. אך ככל שניסתה לסיים את עבודת המחקר שלה, בקעה בתוכה יצירתיות בלשנית שהתנגדה לכתיבה האקדמית. בשלב אחרון, כשביקשה לחזור בתחילת שנות השבעים לאוניברסיטה, נדחתה בקשתה למלגה. מחקרה בנושא נשות ראש העין, על הקשר שבין השפה והמעמד, הזכיר לה סיפור, אגדה וחוויה ושם היא התיישבה לכתוב את הטיוטה הראשונה לסיפור "הקריעה" שאחר כך הביא לפרסומה בציבור הרחב.

שני יסודות (אוטו)ביוגרפיים חברתיים השפיעו על יצירתה: מצד אחד, אמה הייתה חסרת השכלה והביאה 18 ילדים לעולם. סרי רצתה להעצים ולדובב את האישה התימנייה והנשים המזרחיות בכלל. היא מספרת כי כתבה את השירים לאמה ופחדה כי היא תחשוב שהיא עושה ממנה צחוק כשתיתן לה את הספר. היא הרגישה שהיא כותבת את השירים לנשים כמו אמה, שאין להן קול ושלא יכלו לדבר בעד עצמן. היא אף מתארת את אמה כמשוררת הראשונה שהכירה. בתימן, הנשים נהגו לשיר על הבעיות והרגשות מתוך עולמן. הן בנו משפטים וחזרו עליהן והמציאו שורות תוך כדי ביצוע מטלות הבית. רק כשהגיעו לישראל, אומרת ברכה סרי, אִמה השתתקה לפתע. באופן רעיוני, ברכה סרי מתווכחת עם תפיסת האישה התימניה כ"פרימיטיבית". היא מכנה אותה בשם עצם – שהוא סוג של מילה חדשה – התכה של שני יסודות (טבע ופרימיטיביות) כחלק ממבט פוסטקולוניאלי שמפרק את המבט המוגזע אליו: פרימיטבעית. במושג זה היא יוצקת את תנועת החזרה לטבע, ביחד עם התנגדות לתהליך הדה-הומניזציה שעברו המזרחים בישראל בכלל והאישה המזרחית בפרט. היא מוציאה את האישה המזרחית, מעמידה אותה חזרה בתוך הציר ההיסטורי ומבטלת את הגיניאולוגיה ההיררכית של התרבויות, שנעה על ציר של מעבר מחברה פרימיטיבית למודרנית.

בנוסף, שירתה של ברכה מנפצת את המושגים הבינאריים טבע-תרבות, פרימיטיבית-מודרנית, תימן-ישראל, מזרח-מערב, על ידי יצירת היבריד ומודוסים פואטים חדשניים. בספר השירה "שבעים שירי שוטטות", למשל, היא יוצרת מבנה של עשרה שערים מיסטיים בעלי שבעה שירים כל אחד, כחלק מהתכתבות עם רצפי שפה וזיכרון שנולדו עוד בחברה הדתית בתימן. בו בזמן השירים מכילים עמדה פמיניסטית מוצקה המעמידה את צרכי האישה ויכולותיה במרכז, ולא את היישות האלוהית.

מצד שני, ברכה סרי אימצה את העמדה הפוליטית של אביה יוסף סרי, מראשי הקהילה בצנעא בתימן ומהפכן. סביה ואביה נמנו עם חסידיו של  דור-דיעה – תנועת ההשכלה בתימן, שנוסדה עוד בתקופה העות'מאנית. תנועת דור-דעה דגלה בהרחבת תחומי הלימוד (שהצטמצמו עד כה ללימודי דת), בהקניית השכלה גם לנשים וברפורמה דתית. אביה היה ממייסדי לימודי חול לנערים וממקימי בית-הספר הראשון לבנות שיצא נגד לימודי המיסטיקה והקבלה. בתכניה המהפכניים, תנועת דור-דיעה היוותה איום הן על מוסדות הקהילה היהודית והן על הממשל המוסלמי, ונתקלה בהתנגדות נמרצת. כדי להצר צעדיה התארגנה התארגנה תנועת התנגדות חזקה, שמנתה את רוב אנשי הקהילה אשר כינו את עצמם "עיגשים" (עקשים, קנאים). המחלוקת בין שני קבוצות אלו הייתה גם קשורה למחלוקת בין קבוצת הבלאדים – הכפריים (מהם יצאו העיקשים), לבין קבוצת השמים – העירוניים (מהם יצאו דור-דעה). בעוד שהראשונים אימצו את הלכות שולחן ערוך, האחרונים ביקשו להיצמד להלכות הרמב"ם. בעוד שהראשונים האמינו בקבלה, האחרונים דחו את המסורת הקבלית.

התכנים המהפכניים של תנועת דור-דיעה, שבישרו מעין רוח השכלה פמיניסטית-יהודית-תימנית, סימנו אי רציפות היסטורית, מתודולוגית ואפיסטימולוגית בשורשי הדימיון "המערבי" של הפמיניזם הליברלי האשכנזי בישראל. בניגוד לדימיון הזה, הפמיניזם בישראל לא החל כהתכתבות עם המערב, משום שהפמיניזם המזרחי צמח מתוך רצפי זכרון ושפה שהחלו עוד במדינות ערב. במקרה זה הקהילה היהודית בתימן.

הרוח המהפכנית של תנועת דור-דעה נמזגה ביצירתה של סרי. המחזה שעיבדה מתוך הסיפור "הקריעה" הפך ליצירה דרמטית ממעלה ראשונה. סרי הקימה עליה את הקהילה התימנית, שהתנגדה לרוח השינוי ובשורת הפמיניזם המזרחי של ברכה סרי – ככזה שהציב את צרכי האישה המזרחית והתקבלותה בחברה במרכז מבלי להפוך אותה לחפץ או לאובייקט פאסיבי. כך נמתח ציר מקביל לדרך בה הקהילה התימנית התנגדה ופחדה מרוח השינוי והתקווה שהביא אביה של סרי בייסוד בית הספר לבנות. "הקריעה" העמיד את סרי כאחת המחזאיות התימניות והמזרחיות הראשונות. ברכה עמדה לפני תקופתה, וביקשה שלא להיות "מזרחית מחמד", כמו יוצרות אחרות. התהליך המשפחתי שבוטא בהיסטוריה של אביה שהביא את בשורת ההשכלה מחד-גיסא, ואמה שהייתה חסרת השכלה מאידך-גיסא, נוכס והפך ליצירה מורכבת שמיזגה את שני היסודות לכתיבה שאתגרה את המודלים הקיימים. בניגוד לדעת אביה, היא חזרה למיסטיקה היהודית, אך גם יצאה נגד הקהילה שלה, בדומה אליו. היא גם כתבה לנשים ממעמד מוחלש כאמה, למרות שזכתה להשכלה רחבה.

ספר השירה "שבעים שירי שוטטות" נכתב בתחילה בצורת עשר מגילות "געשה מרי-דור: שירי שוטטות בעשרה שערים". ברכה סרי אומרת על שמות הפסבדונים שבהן השתמשה כי "השמות 'מרי-דור' ו'דור-דיעה' מבטאים את הוקרתי לדור ההשכלה שהזכרתי קודם […] 'געשה', 'הר געש', 'גלית' – כמוני עצמי, בלתי צפויה, וכמו הגלים המסמלים את המחזוריות התמידית".

המגילות נכתבו על כשנים עשר דפים שהודבקו תחילה על ידי סרי ונכתבו בכתב ידה. לאחר מכן היא השתמשה בגלילי נייר חישוב על מנת לכתוב את מגילות השירה הללו. את המגילות היא עטפה בנייר צלופן אדום ולעיתים כחול. לעיתים היא תפרה שקיקים קטנים משאריות בד שמצאה מחוץ למפעלי בד בדרום תל אביב והניחה את המגילות בתוכן. היא חילקה ומכרה את שיריה למכרים ובאירועים. סרי מספרת על ההשראה למגילות כהשראה של הספרות התורנית מתוך מבט פמיניסטי מעָצים: "בהשראת מגילות רות ואסתר המקראיות ביקשתי ליצור את המגילה שלי, את תפילתי, התנ"ך שלי. קסמה לי צורת המגילה, שפתיחתה כמוה כחשיפה איטית. במקביל רציתי לצור צורה חדשה של קמע או … טמפון – חפץ סמלי אישי שניתן לשאתו בארנק". העשייה הפואטית ויצירת תנ"ך משלה, היא שבירת מסורות ארוכות ימים שהבדילו בין קודש לחול, ובתוך כך התכתבות עם תקופה של שחרור היררכיות דתיות, כחלק מאווירת שנות השישים.

הציונות אשר יסודותיה גבריים, מחולנים ואירופוצנטריים אמנם השתמשה במושגי היהדות – למשל השם "ציונות" עצמו אשר נשען על הערגה הרלגיוזית לציון – אך  שללה את היהודי הגלותי וזכרונו. צורת השירים בתוך "מגילות" יצרו רצף חדש הכולל חיבור תיאולוגי/ספרותי בין תחום השירה "הקאנונית" לבין תחום שירת בית הכנסת, ובעיקר העמיד במרכז הדימויים את האפיסטמולוגיה הפמיניסטית. המגילות נפתחות והופכות למיטונומיה לספרי הקודש אשר נמצאים בתוך פרוכת. כמו רצתה לומר שהקודש היהודי-ערבי אשר שָׁכַן בתוך בתי הכנסת ועבר השבעות של אלפי שנים לאלוהים, התחפצן ונדחק לשולי החברה. ברכה סרי השכילה לייצר סמליות דתית, הן בצורת מגילת ספר, הן בחומר הפשוט של הבד שהקיף את המגילה, ובמיוחד בעיצוב המחזורי של שערי השירה ותכניה. הצלופן האדום מסמל את המחזור של האישה, כחלק מהעלאת הסוד – היותה אישה – אל תוך פני התרבות בצורת שירה. היא בחרה בצלופן האדום כסמל ל"מחזור חודשי, קמע וטמפון". הקמע, ביחד עם המחזור של האישה והטמפון, סימן את המיניות, הפוריות, ובו בזמן את הנתיב הרוחני, אשר פילסה עטיפת שיריה של ברכה סרי כחלק מכוּליות יצירתה. בנוסף, המחזוריות של האישה הופכת בתוך המגילות אשר נכללות בתוכה, למרכיב מטריארכאלי אשר בתוכו מתנהל העולם כקופסא בתוך קופסא. זה סוג של התרסה מגדרית שתאפיין את הרוח הפמיניסטית המזרחית החלוצית של שירת ברכה סרי. היכולת להשתמש בחומרים פשוטים כגון שאריות בד, נייר חישוב, שהוא חלק מהתרבות העממית, לכתוב על נייר שירה ואף לאייר אותו באיורים המשאירים רושם עז של כוח, מתריסה על הדרך בה מיוצרת שירה בישראל.

ספרי השירה של סרי שבאו לאחר המגילות מיסדו את ההתרסה ואת המהפכנות בצורת ייצור ספרי השירה (שלוו גם בתוכן פואטי פורץ דרך), ולא ויתרו על המרכיב של הסמליות הדתית, הציר המגדרי והמחזורי. ברכה סרי מספרת על החומר שבו היא השתמשה כחיזוק הקשר האישי עם הקוראים שירצו להעלות על כתב משיריהם או דברים אחרים מהרהורי לבם. המחשבה על הענקת ביטוי לכתיבה ודיאלוג של הקורא מול הכותבת, מצביעה על רצונה לייצר שיח ציבורי, פוליטי ופואטי. לא רק לכתוב, אלא להעניק דף לבן וריק לקוראים על מנת שהם גם יכתבו, יתעצמו ואולי יצליחו להגיע לתהליך השחרור שאליו היא הגיעה.

הספר "שבעים שירי שוטטות", שבא לאחר המגילות והסדיר את השירים הללו לתוך מבנה ספרותי נהיר אחיד, החל למעשה את דרכה הפואטית של ברכה סרי. הספר יצא בהוצאה עצמית של המחברת. היא גם איירה את שער הספר בסימן מיסטי שיסמן מעתה את כל סדרת הוצאת "האור הגנוז" שייסדה. השירים, בהמשך ישיר למגילות געשה, נותנים ביטוי לעשרה מחזורים חודשיים בעלי נושאים מגוונים: שערי אהבה, שערי בושה, שערי חירות וכו'. ברכה סרי ספרה כי "'המחזורים חודשיים' [הם] עדות למחזוריות השלטת בכל. בעת כתיבת השירים חשתי ממש מחזוריות רגשית וגיליתי שיש קשר בין הכתיבה ובין המחזור החודשי שלי". הקשר בין המחזורים ההיסטוריים והמחזורים האוניברסליים לבין מיניות המשוררת ופוריותה היא סוג של הכלאה בין ההיסטוריה הנשית הרגשית לבין ההיסטוריה שהגברים היבנו ו"טיהרו" מתוך המסמנים הנשיים.

שם הספר "שבעים שירי שוטטות" הוא מסמן בעל מספר רב של מסומנים. ברכה סרי מכריזה כי שבעים שירי שוטטות: "מסמלים את החיפוש המתמיד ואת השוטטות ללא מטרה, שתוצאותיה אינן צפויות". ההדהוד למצב החברתי המהפכני הפוליטי שלפני שנות השמונים מתחייב מתוך כך, שכן הפנתרים השחורים נהגו לשוטט חסרי מעשה ברחובות ירושלים. מעשה השיטוט גרר אחריו את בוא השוטרים, ולא מעט מחסרי ההשכלה המזרחים מצאו את עצמם במוסדות לעבריינים צעירים. הסמל של השיטוט עבר תהליך של "מִזרוח". בו בזמן, השיטוט הוא גם הדהוד לתנועות המהפכניות בעולם שהגיעו מהכיוונים התרבותיים והחברתיים הרחבים יותר, קרי מרחב של חיפוש עצמי, חיפוש רוחני, חיפוש של שורשי המסורת, חיפוש של האישה אחרי שורשי דיכויה, שיטוט אחר מרחב אוטונומי של יצירה ועוד. מרחב השיטוט שוב מצטייר כמאבק חברתי ונפשי אשר חיצוני למשוררת וגם כמרחב פנימי. הסמל המאגי, המיסטי של "שבעים" שירי שוטטות, הוא גם כינון מחדש של זהות תרבותית שמבצעת ברכה סרי. זהות זו מכילה מידע שנאגר בעקבות ההתחקות אחר האלימות שהפעילה המדינה בהנכחת הזיכרון והנרטיב הלאומי. הסמל המיסטי "שבעים" מופיע במקורות יהודים שונים. סרי עוברת תהליך של הגירה וגלות, כסוג של חורבן קהילות יהודי המזרח והיא מייצרת שירה כסוג של מטפורות ודימויים רלגיוזיים המבקשים לשמר, העשיר ולחנך את החברה סביבה.

בריאיון לחניתה ברנד בזמן עריכת השירים לספר השירה מספרת ברכה סרי על המורכבות של כתיבה של אישה המזרחית וייצור מרחב פוליטי ספרותי. המיצוב שלה כסופרת ומשוררת מזרחית הותיר אותה בעמדה ספרותית ופוליטית מבודדת בחברה בישראל. היא הראתה כיצד הגבר המזרחי התקשה לחיות בשלום עם האישה המשכילה (והמשוררת) המזרחית. הגבר האשכנזי לא מסוגל היה לקבל אותה מחוץ לסטריאוטיפ. היא לא יכלה לפרסם את קולה בתוככי הממסד המזרחי משום שהם לא ביקשו להוציא את דברי המחאה החוצה. המשכילות המזרחיות לא היו מסוגלות להגיע למקצועות החופשיים ונדחו בידי הממסד ונותבו לעבודות בתור גננות ומורות בבתי ספר יסודיים. השירה שלה נתנה ביטוי מלא לסגרגציה ולדיכוי הכפול שהופעל עליה בייצור אוטונומיה פמיניסטית מזרחית, הן מצד הגבריות המזרחיות והן מצד הגבריות האשכנזיות.

סרי מספרת ליוכי בן-שלום על הדחייה בהתקבלות שיריה ובהחלטה להוציאם בהוצאה עצמית, כחלק מיציאה שלה מהמרחב הברור של הנשים המזרחיות שהרגישו את שיריה, למרחב האחר: "בקשיים נתקלתי דווקא מחוץ למסגרת בה חייתי – מו"לים ספקנים, עיתונות אדישה וביקורת צוננת… יחסם של אלה חיזק בי את ההרגשה שעלי לפרסם את שירי בעצמי" (1983).

מערכת התרבות בישראל בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים עברה שינוי, אך הערכים והעמדה הפוליטית הרחבה שהציעה ברכה סרי איימו על ההביטוס של יצרני הידע. היא הציעה מבט מעמדי (דיון בעוזרת הבית, באשה המזרחית, באלימות כנגד נשים), מבט רלגיוזי השואב ממסורות תימניות ויהודיות (המיסטיקה בסמלי הספר שבעים שירי שוטטות), שימוש בחומרים לא מקובלים כגון מגילות נייר חישוב, דיון במבט הסטריאוטיפי האשכנזי באישה המזרחית המשכילה בשל מראיה, צורתה, צורת דיבורה, קריאה להעצמה פמיניסטית מזרחית (למשל הפיכת הקינה של הכנת הסחוג להצעת עמדה חיובית עתידית על מעמד האישה) ועמידה בתפר שבין החברה האזרחית לבין המרכז הספרותי, מבלי לוותר על שימוש בכלים משותפים לעולמות אלה ביצירתה. בתוך המערכת הגברית של התרבות העברית, היצירה הפואטית הנשית נאלצה להמתין עד לקבלת ייצוג תרבותי הולם.

(חלק ממאמר בכתובים שיופיע בספר על יצירתה של ברכה בעריכת הנרייט דהאן כלב)

התמונות לקוחות מברכה סרי והאור הגנוז, אתר המוקדש לחייה ויצירתה של סרי.

 *

אמריקה זה החופש הגדול / ברכה סרי

אמריקה בשבילי
זה החופש הגדול
לצעוד ברחוב ולא לזהות איש.
להתחבק עם אהובִי
במרכז ברקלי
ולא לחשוש מלשון הרע
ועין זדונה.
להתהלך ברחובות ברקלי
עם כובע מילדות בתימן
ושמלת אמי השחורה
או שמלת אבי הלבנה
ואיש לא מביט לאחור.
לרקוד ריקוד ברזילאי
עם בני תשחורת
בלי לבחון את סביבתי.
לברך אלוהים ואדם
ולדבר על המשיח
באותה נימה כמו פמיניזם
או השמאל החדש.
ואפשר להיות הכל בעת ובעונה אחת.

תגים: ברכה סרי, דור-דעה, המזרח אל השלום, הפנתרים השחורים, הקריעה, יוכי בן-שלום, פרימיטבעיות, שבעים שערי שוטטות