בקרוב לא יישארו נשיאים לשלוח לכלא

by

כשהרגו את הדיקטטור צהלתי. סוף סוף, הגיע הזמן שהרוצח ישלם על פשעיו. חגגתי גם כששלחו לכלא את הנשיא (סוטה מעוות!). וגם כשעצרו את הנשיא של המדינה השכנה (רודן, מפלצת!). עם זאת, בנקודת הזמן הזאת התחילו לנקר בי ספקות. שהרי, הדיקטטור והנשיא היו אויבים בנפש אחד של השני, וגידפו זה את זה באינספור נאומים. אם שניהם מחוסלים, מי בעצם המנצח? בינתיים הדיחו גם את ראש הממשלה של מדינה א', ובעקבותיו התפטר גם ראש הממשלה של מדינה ב'. פרש גם מנהיג האופוזיציה, שהיה ממילא מושחת כמו מנהיג הקואליציה. אפילו עורך הביטאון הספרותי האופוזיציוני סגר את הבסטה. כל מנהיגים, הפטריארכים, האבות, הסתלקו בזה אחר זה. כל מי שנאם  ונזף ושאג נאלם. נשתררה דממה.

והנה, דווקא בתקופה זו החלו להירשם תופעות מוזרות. כך למשל, ביום שבו הנשיא נכנס לכלא, עלה מחיר הצנונית. וכשראש הממשלה התפטר השוטרים נעשו אלימים מתמיד. אלא שעכשיו, לא היה אפילו את מי להאשים. יותר גרוע: לא היה אפילו על מי לכעוס. בממשלה ישב איזה אימפוטנט, שמונה על ידי קרן המטבע העולמית.

צריך להודות: החודשים האחרונים הוכיחו שהנהגת מדינות היא אחד המקצועות המסוכנים בתבל. הדבר נכון בעיקר כשמדובר במדינות מזרח תיכוניות או ים תיכוניות. מאז שתלו את מוסוליני ואשתו לא ראינו כל כך הרבה גופות של מנהיגים כמו בשנים האחרונות. סדאם חוסיין – גופה. בין לאדן – גופה. קדאפי – גופה. בפרט, האמריקאים אוהבים לפזר בשטח גופות של מנהיגים ערבים שהם לא אוהבים. עד כדי כך שכאשר מופיע עכשיו על המסך פרצוף של נשיא ערבי, קשה כבר שלא לדמיין כיצד הוא הופך לגופה עם פנים נפוחות, בעוד נשיא ארה"ב עולה לאוויר במסיבת עיתונאים עם חיוך של מיליון דולר.

אם מסתכלים על הכול ביחד, אין ספק שמשהו משמעותי קורה כאן. במושגים פסיכולוגיים, משהו התערער בסמכות ההורית. המנהיגים הסמכותיים איבדו לא מעט מאותו כוח דימיוני שמעניק להם כוח ממשי – והאפקט הזה מדבק. זה לא קורה רק בעולם הערבי. את גופתם של של ברק אובמה או של ניקולא סרקוזי כנראה לא נראה בקרוב, אבל גם באירופה מתרחש תהליך מקביל. תפקיד המנהיג הפוליטי פשוט מאבד ממשמעותו. למעשה, אני חושש שהעובדה שכל כך הרבה מנהיגים עפים פתאום בבת אחת מתאפשרת במידה רבה בזכות הירידה ביוקרתו של מקצוע ההנהגה, ולא להיפך. עובדה, שבאף אחד מהמקומות לא בא מנהיג חזק אחר להחליף את המנהיג המודח. הם מוחלפים תמיד על ידי דמויות חיוורות, בלתי נראות כמעט.

במה דברים אמורים? כידוע, במשך השנה הקרובה יערכו בחירות בצרפת, ספרד, יוון, וככל הנראה גם באיטליה ובעוד כמה מדינות אירופיות חשובות. בנוסף, יערכו בחירות במצרים, באיראן וכמובן בארה"ב. אלא שיותר מאי פעם בעבר, יש תחושה שלבחירות האלה אין שום משמעות. התוצאות שלהן יהיו כמעט שרירותיות: בספרד וביוון שלטו ראשי ממשלה מהמפלגה הסוציאליסטית כשהתחיל המשבר, לכן הימין צפוי לנצח שם בבחירות הקרובות. באיטליה ובצרפת, לעומת זאת, צפוי השמאל לנצח, פשוט מכיוון שהימין שולט שם כרגע. זאת, למרות שאותו משבר כלכלי מכה בכולן (גם אם לא באופן זהה).

אך ממילא, כולם ייאלצו כנראה לנקוט באותה מדיניות של קיצוצים פראיים בתקציב אם ירצו להישאר בגוש היורו. כך שלמעשה הבחירות לא באמת נחוצות. לא פלא שביוון ובאיטליה עלה בשבוע שעבר משטר מוזר, פוסט-פוליטי: ממשלות של טכנוקרטים, מומחים פיננסים, שאמורות "לנהל את הכלכלה" – למעשה לנהל את המדינה כמו בנק, או בתור בנק. המדינה היא מבחינתם סרח עודף של הבנק המרכזי שלה.

יותר מאי פעם בעשורים האחרונים, יש כרגע כוחות שעשויים לאתגר את ההגמוניה הקפיטליסטית.  אבל בינתיים, ההתרחשות בפועל היא הפוכה: הקפיטליזם מופיע בצורתו הטהורה ביותר, ללא רסן, עד כדי ביטול של הספרה הפוליטית והפיכת הכול לכלכלה, כלומר לספרי חשבונות.

למרבה הצער, שום אנרכיה לא מחליפה את המנהיגים המושפלים או הרצוחים. במקום זה המדינות הולכות ומתבטלות למעשה כישויות פוליטיות, ומתנהלות בניוטרל כמנגנון שמופעל על ידי פקידים עם תוכניות לשעת חירום – זהות בכל אחד מהמקומות. ולא רק באירופה: גם במצרים, מתברר שהמרווח לשינוי פוליטי הוא זעיר, לא כל כך בגלל היעדר רצון של העם אלא בעיקר מתוקף מגבלת הקרדיט שמוכנה המערכת הכלכלית העולמית להעניק לו. וקשה שלא להיזכר בתחינתו הנואשת של הגנרל טנטאווי – עוד סוג של טכנוקרט – בביקור במפעל בפאיום לפני כמה חודשים: "הכלכלה! הכלכלה זועקת!" (מי שרוצה להימנע מההערות הגזעניות של ירון לונדון יכול לדלג ל-7:07). בשונה ממנהיגים, אל הטכנוקרטים אי אפשר לבוא בטענות. הם בסך הכול עושים מה שהמצב מכתיב. הם לא מתיימרים אפילו להציע מדיניות משל עצמם. הם לכל היותר אומרים: אם תדיחו אותי, יבוא טכנוקרט אחר, שיעשה את אותו דבר פחות טוב.

*

וכך, עריפת הראשים הסיטונאית שנשמעת לכאורה כמו בשורה טובה לחובבי הדמוקרטיה והשחרור, עלולה עוד להביא אותנו להתגעגע לקונספט של מנהיג. כי בסופו של דבר, מה זה מנהיג? המנהיג הוא בסך הכול בנאדם. הכוח שלו נוצר על ידי המבנה החברתי שבראשו הוא עומד. עידן הפוסט-מנהיגות מעמיד אותנו מול אימת הריק, מול עיסה אפורה חסרת מובן, מול חזון אימים של ביטול הפוליטיקה – כלומר ביטול יכולתו של האדם לקבוע את גורל קהילתו. יש לציין שבישראל, התהליך הזה הושלם כבר מזמן. נתניהו, יותר מאשר "מנהיג חזק לעם חזק" (כמו שניסה להיות בקדנציה הקודמת), הוא כיום טכנוקרט כזה, שמעטים רוצים באמת להחליף. המעמדות המבוססים בישראל עדיין רואים בו מנהל סביר, או לכל הפחות את המגן האחרון שמסוגל להחזיק תחת שליטה את כוחות השחור. ברשות הפלסטינית שולט כבר שנים טכנוקרט שתפקידו העיקרי לא לעשות כלום.

אנו עומדים בפני מצב שבו כל תלונה או מחאה תיענה באופן קטגורי ב"ככה זה". המומחים הרי לא טועים. הם כמו נציגת שירות בסלקום: אתה יכול לצעוק עליה, אבל נציגה אחרת היתה נותנת לך בדיוק את אותה תשובה.

מה שאפשר לקוות לו, הוא שעידן הטכנוקרטים כבר צופן בחובו את השלב שאחריו. כי כאשר השיטה הקפיטליסטית מופיעה בצורתה הטהורה, היא גם חשופה לגמרי לביקורת. אי אפשר כבר להגיד: "הקפיטליזם הוא טוב, את הבעיות עושים הסוציאל-דמוקרטים", ואפילו לא "הקפיטליזם הוא טוב, זה רק ברלוסקוני אידיוט". הטכנוקרטים הם יעילים לחלוטין, ואין ספק שהם עושים את עבודתם באופן המושלם ביותר האפשרי. כשהטכנוקרטיה תיפול, מה שיכול לבוא במקומה זה רק דבר אחר לגמרי.

בינתיים אפשר להמשיך לחגוג על כל נשיא שנערף. אבל שימו לב: בקרוב לא ישארו מנהיגים להרוג, ויהיה צורך במשהו אחר.

תגים: , , , , , , , , , , , , , , ,

21 תגובות to “בקרוב לא יישארו נשיאים לשלוח לכלא”

  1. דרול Says:

    יפה מאוד.
    למה המנוי שלי התקלקל?

  2. יונה מהנהנת Says:

    פוסט של מיליון דולר.
    לא סתם אנשים חוששים מאנרכיזם- אפילו האפשרות לבוא בטענות תלקח מהם…
    המנגנונים עומדים בפני קריסה. הם לא היו יעילים מספיק עבור מי שתכנן אותם ולא עבור המטרות שלשמם הם נוצרו.

    נציגי שירות של הרעות הגדולות (סלולריות,מוניצפליות, ממשלתיות וכו') הם דוגמא מצויינת.

  3. רחל Says:

    זה לא חדש, זה ככה כבר המון זמן. שאל את לך וולנסה או את נלסון מנדלה.

  4. אהד Says:

    חזק ביותר. כדי להשלים את המהלך, צריך לטרוף את המנהיגים ואז נשלים מעגל מיתולוגי מלא. האם מדובר באבולוציה אנושית, או שמא מדובר בסיבוב נוסף של המעגל?

  5. ראובן מירן Says:

    ניתוח מבריק של מצב העניינים! תודה!

  6. תומר Says:

    כתבת יפה. עונת השלטון באמצעות ייצוג פוליטי הולכת ודועכת- ובדעיכה שלה, כמו שכתבת, שלטון המומחים שכבר איתנו שנים ארוכות והוא חלק מהשיטה נקרא לדגל, אבל עכשיו גם החלה לקום לתחייה האלטרנטיבה – ולא סתם עכשיו במחאות בארץ ובעולם חזרו אספות העם והדיבור הפוליטי הארדנטי והיווני, עם הדמוקרטיה הישירה האינטרנטית, העם דורש וכו'

  7. איריסיה קובליו Says:

    מרתקת ראיית העל הזו.
    הלוואי והיית ממשיך מ- "הדבר אחר לגמרי"…

  8. יהושע Says:

    היי עפרי כרגיל מדהים. הדבר הזה שנקרא דמוקרטיה אמנם נחשף עכשיו בשקריותו – הבנק המרכזי האירופי דורש מממשלת איטליה להתעלם ממשאל עם שדחה את הפרטת שירותי המים שם וביוון רוה"מ התפטר בגלל משאל עם שרצה לקיים על הקיצוצים שנכפים על הממשלה – אבל הפאשיזם הטכנוקרטי של ההון
    כבר שנים איתנו (מרקל, סניורה, אולמרט הם כמה דמויות והאירגונים הפקידותיים שלו איתנו גם שנים – OECD, IMF, WTO). האם אתה מציע את הרגע הזה כמעין שיבה לממשלת המעבר הרוסית (לבוב, קרנסקי), רגע לפני המהפכה? הפקידים מופיעים רגע לפני הפיצוץ הפוליטי. ז"א האם המודל שלפיו ככל שיהיה רע יותר בסוף יהיה טוב יותר (תסריט לפיו עבדו למשל הקומוניסטים בגרמניה עם "פוליטיקת הפַחַת" – politique du pire), הוא התסריט שבתוכו אנחנו פועלים או ראוי שנפעל?

  9. ק.א. Says:

    אגב, היש אדם בעל כושר רב יותר להשאר מחוץ לכלא מאשר טוני בלייר?..
    לא יודע למה (או שכן יודע בעצם) המאמר הזכיר לי את הסרט: ברזיל.
    ויש לי החשש, שהחשש המובע בסוף המאמר – אפשר שהתממש כבר.

    מאמר יפה המציג לאיזה מחוזות עלול הרקבון השלטוני כמו גם הבעיות החברתיות להוביל מצד אחד, וחוסר הרצון או היכולת של המערכת להבריא את עצמה מהצד השני.

  10. יסמין Says:

    לא הפחדת אותי. בעצם זה כבר קורה (ובדיוק כאן לידנו פתח וחמאס כבר מזיזים את פיאד הצידה). כלכלות קטנות ואלטרנטיביות הולכות ותופסות פופולריות: יד שנייה, שוקי החלפות, מזון ממגדל שמכירים, קואופרטיבים. יש לי הרגשה שאנשים מתחילים להבין שמדינה זו פשוט יחידה גדולה מכדי שאפשר יהיה לנהל אותה ביעילות, או אולי, שליעילות בקנה מידה כזה יש מחיר אחר, והם פונים למעגלים קטנים יותר. באירופה העיריות למשל מתחזקות מאוד, כבר יותר מחמש-עשרה שנים להערכתי (לא בדקתי), ויש להן הרבה יותר השפעה מיידית על "האזרח הקטן", סליחה בעד הקלישאה.
    והדמוקרטיה – נו, הדמוקרטיה היא ורי מאץ' אובר רייטד. כי גורמים לנו להאמין שאנחנו בחרנו במה שקיבלנו, בשעה ששליט דמוקרטי בעצם אינו שונה בהרבה משליט אחר – כולם בסך הכל דואגים לעצמם ולא כל כך לנו, ואחת היא אם הם קפיטליסטים או סוציאליסטים וקומוניסטים. כך שהעידן החדש הזה מביא אותנו דווקא למעורבות רבה יותר בחיי קהילתנו, במקום האדישות שאפיינה את עידן האאוטסורסינג של "בואו נבחר מנהיג והוא כבר יעשה את העבודה" – כולל כמעט החובה להפגין הסתייגות ואף גועל מפוליטיקה.
    כנ"ל ההתבטלות הזאת שבה אנחנו אומרים "במדינה מתוקנת". מהניסיון שלי במדינות מתוקנות, תחושת המחנק והפלישה שלפתה אותי נוכח הבירוקרטיה והמוסדות הכה-מבוססים שלהן – בעיקר כזרה – נו, אני לא ממליצה על זה.
    חשבתי על זה לאחרונה כאשר הרהרתי כדוגמה בחוק המחייב אותך לחגור חגורת בטיחות, ובחוסר היכולת לאכוף אותו במדינה ענקית ומבולגנת כמו הודו למשל. אמנם לא חסרות שם תאונות, אבל מצד שני גם כאן לא חסרות. ושם ברור לכל אחד שהחיים שלו זו בעיה שלו, לא של המדינה.
    בקיצור, אני מחכה בסקרנות לראות מה יקרה הלאה. אם לכדור יהיו מספיק משאבים לכלכל את כל החגיגה הזאת -בעצם זאת הסיבה שהכלכלניזם משתלט – דווקא יש מקום לאופטימיות.

    • יוסי Says:

      לייק. מאוד מאוד. אנו חוזים בלידתה של אנארכיסטית של השוק החופשי.
      ברוכה הבאה 🙂

    • דודי Says:

      לדעתי זה דווקא חיובי, שאם אתה נפצע בתאונה ומתנגש בשמשה, זו גם בעייה של המדינה שתשתתף בהוצאותיך הרפואיות ותשלם קצבת נכות וכו'. נכון שהמחיר – למשל שאתה תשלם ביטוח לאומי, ושיחייבו אותך לחגור חגורת בטיחות – הוא לא מבוטל.

      את ההתפעלות, בפוסט ובתגובות, מהאנרכיזם העולה בעולמנו, אולי מצננת מעט העובדה שהכוח המשמעותי והדינמי ביותר כיום, סין, הוא (לפי מה שאני יודע) מדינה ממושטרת ובירוקרטית, שהאנרכיזם רחוק ממנה מרחק מזרח ממערב.

  11. יוסי Says:

    עפרי, כרגיל כתוב מאוד יפה, אבל הבסיס הכלכלי-עובדתי לניתוח שלך הוא, מה לעשות, מאוד רעוע. אז יכול להיות שכמו מרקס אתה לא באמת מתעניין בכל השייסה הכלכלי שאתה נאלץ לכתוב עליו, וזהו רק מצע לכתיבה על הקטסטרופות והגאולות שלהן אתה מייחל, אבל אם קיים סיכוי קלוש שאתה כן מעוניין בדיון כלכלי אז בבקשה…

    קודם כל, טרמינולוגיה. נראה לי שאתה מדביק את המוניקר "קפיטליזם" לכל מה שקשור לכל התקשרות כלכלית שהיא, בין אם מדובר בהתקשרויות בין ממשלות ובין אם מדובר בגופים פרטיים. למשל: יוון במשבר בגלל שהממשלה שלה הוציאה יותר כסף משהכניסה במיסים, היא החליטה להיכנס לאזור הארו, מה שמנע ממנה את היכולת להדפיס כסף, היא החליטה ללוות כספים בשוק האפור כדי לכסות גרעונות ועכשיו היא החליטה לטפל במשבר ע"י קבלת העסקה שהוצעה לה ע"י גרמניה ושאר המדינות החזקות יותר באיחוד. *כל* ההחלטות הנ"ל היו החלטות ממשלתיות, משמע מדובר בכלכלה ריכוזית שרחוקה מרחק שנות אור מכלכלת שוק חופשי. העובדה שטכנוקרט מוביל עתה את ממשלת יוון גם כן לא מעידה על קבלה של "קפיטליזם טהור", הרי גם הוא מנווט את אותה המערכת הריכוזית, גם אם לכאורה בפרמטרים אחרים (ימים יגידו), אבל סה"כ עם קבלה של אותן הסמכויות למסות, לתת או לחילופין לקצץ סובסידיות, לערוב לבנקים פרטיים וכן הלאה. קבלה של קפיטליזם טהור ביוון משמעה פירוק הממשלה מכל או כמעט כל תפקידיה, כולל התחכשות לחובות הקיימים הן של הממשלה וכמובן אלו של הבנקים הפרטיים הגדולים.

    ומה המשמעות של כשלון של הטכנוקרט? הוא יכול להיכשל במובן שהגרעון של הממשלה ימשיך לתפוח, אבל אני מניח שזה לא התרחיש שמעניין אותך, והוא יכול להיכשל במובן שהגזרות שלו תהיינה כואבות והעם יתמרד ויעלה סוציאליסט לשלטון. אבל גם הסוציאליסט לא יוכל להימנע מהשאלה האם הוא רוצה שמדינתו תהייה ביתרת פלוס או מינוס לעומת מדינות אחרות, אז לא ברור במה הוא יהיה שונה מהטכנוקרט. בכלל, אני לא חסיד גדול של דמוקרטיות אבל ההחלטה של הממשלה היוונית לקבל את התכתיבים של הנושים נראית לי די סבירה. בוא נניח לרגע שהפוליטיקאים היוונים הם מדיום ישיר לקול ההמון, והם בכלל לא מושחתים ובעלי אינטרסים אישיים וכו' מה ההמון היווני רצה? מה היו הברירות? הם יכלו לבחור בין :
    א. התכחשות לחובות.
    ב. קבלת העסקה שהונחה של השולחן, שהפחיתה את החובות בחצי.
    ג. הליכה למשאל עם כדי להוכיח לעצמם מה הם רוצים, תוך כדי לקיחת סיכון שהעסקה תרד מהשולחן והם יצטרכו להתמודד עם הסכום המקורי של החוב.

    היתרונות של האופציה של לקיחת העסקה בלי משאל עם היו:
    א. הפחתה מיידית של החוב.
    ב. כנראה שההשלכות הכלכליות על התושבים הן פחות חמורות במקרה זה לעומת המקרה של התכחשות לחוב.
    ג. היה נראה שיש לכך תמיכה עממית רחבה ביוון, אפילו שהמתנגדים היו מאוד רועשים (אך לא רבים מדי).
    ד. זה היה תירוץ טוב להתחיל לקחת את הוצאות הממשלה בכיוון יותר בר-קיימא מהחגיגה הנוכחית.
    ה. תמיד אפשר לחזור ולהתכחש לחוב בשלב מאוחר יותר, למשל כתוצאה מהבחירות הבאות…

    העניין הוא שזה בכלל לא משנה מי שולט ביוון, יכולה מחר להיות שם מהפיכה עממית סוציאליסטית, עדיין, אלא אם כן כל העולם מוחל על כל החובות הקיימים ומפסיק לקיים מסחר בין-מדינתי, כולל מתן הלוואות וכו', היוונים עדיין היו צריכים להתמודד עם השאלה הזאת: מה עושים עם החוב ומה עושים כדי למנוע חוב בעתיד? כנ"ל לגבי מצרים. (לפחות לגבי יוון הטענה על המערב העושק ומהמנצל לא צריכה להסיח את הדעת, למרות שזה ברור שהיא תעלה בהקשר של מצרים, כי הם כמובן טעוני טיפוח וצריכים דמי כיס ושאר טובות.)

    ואם נראה לך שתכתיבי האם-אז של קרן המטבע הבין לאומית הם סוג של התעמרות אז אתה מוזמן להשקיע את חסכונותיך הפרטיים באג"ח של יוון ו/או מצרים ולספק להם את האשראי שהם צריכים (בשביל מה?), בין אם מדובר באלטרואיזם או בהשקעה קפיטליסטית חזירית (ברור שחזירית). דרך אגב, זו עוד סיבה למה זה רעיון לא כל-כך טוב להרשות לממשלות להדפיס כסף ולגבות מיסים—מדוע שגוף כמו קרן המטבע (או לחלופין, אונסקו…) יחליט במקומנו איפה להשקיע ואיפה לא? סך הכל הכסף שהם שולטים עליו הוא שלנו. אסור לשכוח.

    • dervney Says:

      האם קיים אלגוריתם שעושה תגובות איין-ראנד-יות? אם לא איך אתם תמיד אומרים את אותו הדבר בהקשרים כל כך שונים זה מזה.

      וגם אתם תמיד כותבים באריכות מייגעת.

  12. איתמר Says:

    יש עכשיו גל הפקות שאפשר לכנות בתור "האנתרופולוגיה של העושר" וזה אולי מייצג גם את מה שאתה מתאר לגביי חשיפת הקפיטליזם. הכוונה היא לתכניות מצליחות כמו "המליונר הסודי", "חיים בצד השני" וכמובן "מעושרות" הישראלי. כולן ריאליטי כמובן.

  13. דודי Says:

    כתוב יפה מאד.

    עניין הבירוקרטים שנוטלים את המושכות באמת תומך בתחושה, שמתחולל שינוי של ממש במצב העניינים.

    עניין המנהיגים המודחים\נשפטים\מחוסלים פחות. הרי לזה יש תקדימים לרוב, ובדר"כ זה בא בגלים.

    • dervney Says:

      אני חשבתי על המודל הטורקי.

      במשך שנים המשטר התורקי התבסס על שלטון אזרחי דמוקרטי על פניו כשהצבא מבטיח שהאינטרסים שלו לא יפגעו, כאשר עלה מדי פעם הסכנה שהפוליטיקאים יחזקו את שליטתם אנשי הצבא לקחו שליטה ישירה עד שהם הרגישו שהם יכולים להבטיח את האינטרסים שלהם

      כלומר השליטה הישירה היא סימן לחולשה ולא לעוצמה פוליטית.

  14. אביש Says:

    כן

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: