האם בשבועיים האחרונים היתה כוונה ישראלית קונקרטית לתקוף את איראן?

by

קריאה מחודשת בידיעות שהתפרסמו בין יום שישי 28.10 ליום ראשון 6.11

יוהנס דה סילנטיו

ביום שלישי האחרון, 8.11, פירסמה הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) דו"ח חריף שקבע לראשונה באופן רשמי וגלוי, שאיראן בדרך לפצצת אטום. הדו"ח משקף עליית מדרגה במשחק המוחות הבינלאומי סביב איראן. זה משחק מסובך מבחינת מספר המשתתפים ומבחינת הסיכון והסיכוי שגלומים בו, אבל העיקרון הישראלי די פשוט: ישראל מקדמת את האפשרות שתתקוף בעצמה את פרויקט הגרעין האיראני, כמנוף על העולם לפעול נגד איראן באופן דיפלומטי וצבאי. במשחק הזה, ישראל לא יכולה להגיד שהיא עושה "כאילו". ייתכן שבסופו של דבר היא באמת תתקוף בעצמה.

אלא שרק העקרונות של משחק המוחות גלויים לנו, בעוד שהפעולות האמיתיות של השחקנים סמויות מהעין. מול משחק המוחות המדיניצבאי, כל שנותר לנו, כציבור, הוא לקרוא את מה שמתפרסם – ולשחק במשחק ניחושים.

בין יום שישי 28.10 ליום ראשון 6.11, היתה התפרצות של ידיעות בעניין תקיפה ישראלית אפשרית באיראן. במסגרת משחק הניחושים שנותר לנו, אני מציע פה קריאה של כמה מאותן ידיעות, שממנה עולה המסקנה שישראל התכוונה לתקוף את איראן בתחילת החודש.

חשוב להבהיר שהמסקנה הזו היא ספקולציה, המנוגדת לדעתם של טובי הפרשנים בישראל, הטוענים שמקור ההתפרצות הוא בספין. אבל הספקולציה הזו מוצאת אחיזה בחלק מהידיעות שהתפרסמו, ונראה שחשוב להיות מודעים אליה, גם במחיר של טעות והלחצה, ולו בשם ה"איפכא מסתברא". כי זה מה שנשאר לנו: לנחש באופן מושכל. ועוד דבר נותר לנו: להבין שתקיפה באיראן אינה רק נושא לשיחה או משחק מלחמה. זה יכול לקרות בכל רגע.

תגובה חריגה

מי שחידש את הדיון הציבורי באפשרות של תקיפה ישראלית באיראן היה נחום ברנע. ביום שישי, 28 באוקטובר, תחת הכותרת "לחץ אטומי", הופיע טור של ברנע ככותרת ראשית בידיעות אחרונות. בקריאה ראשונית, לא היה במאמר משהו חדש באמת. אנחנו יודעים שישראל שומרת לעצמה את הזכות לתקוף באיראן; פרשנים כבר קשרו לפני כן בין שחרור גלעד שליט להתרכזות בתקיפה באיראן; והעיסוק המפורט של ברנע במחנות היריבים בצמרת – נתניהו וברק התומכים בתקיפה, מול ראשי מערכת הביטחון המתנגדים לה – לא גילה דבר שלא נדון כבר אצל פרשנים רבים, או נאמר מפורשות על ידי ראש המוסד הקודם מאיר דגן.

ואכן, הציבור הישראלי לא התרגש יותר מדי מהריטואל האיראני שהנחית עליו ברנע. אנחנו מניחים שפעולה ישראלית רחוקה מביצוע, ומאמינים שפרסומים בנושא הם חלק ממשחק המוחות. אלא שהפעם הדיון בתקיפה הישראלית סירב לגווע, לא רק בארץ אלא גם בעולם, כשבמקביל החלו לדבר על תקיפה בינלאומית. שר החוץ הצרפתי אלן ז'ופה הזהיר בכובד ראש מפני צעד כזה, נשיא רוסיה מדבדב היה יותר תקיף, ואפילו אחמדינג'אד חושש מכך באופן קונקרטי.

לא רק שהדיון הציבורי נמשך ונמשך, אלא שגם התוכן שלו היה לא ברור. התגובה הבולטת ביותר לפרסום של ברנע היתה התחרפנותה המוחלטת של הממשלה. בשביל חלק מהשרים הפרסום הפך להזדמנות לחלוק את תחושותיהם ביחס לתקיפה אפשרית, אבל התגובה העיקרית היתה כעס. מראש הממשלה ועד אחרון השרים – הזעם על הפרסום נשפך כיין. כל אחד בדרכו, כל אחד לפי ידיעותיו, ולפי יכולתו הרטורית. מה גרם להם לקפוץ כנשוכי נחש?

במשך כמה ימים לא הבנתי את התגובה הקיצונית הזאת, עד שהגיע הכתב הפוליטי של "לונדון את קירשנבאום", נדב פרי – הוא מכולם – ובמין אווירת דחקה התייחס למצב העננות באיראן, ואמר שנשארו שבועייםשלושה לתקיפה. פתאום תהיתי: אולי כל מה שמוצג לפנינו אינו דיון פילוסופי אלא רמז לפעולה קונקרטית מאוד? חזרתי אל כמה מהידיעות הבולטות בשבועיים האחרונים, ולפתע התחברו לי כמה נקודות לקו מפתיע: האם ייתכן שנחום ברנע חשף ברגע האחרון כוונה של ישראל לתקוף את איראן בטווח הזמן המיידי?

הידיעה של ברנע

גם קוראי עיתונות מנוסים הבינו את הידיעה של ברנע כעוד מיחזור חומרים. שוקי טאוסיג הסביר ב"עין השביעית" שברנע מבקש לעורר את הדיון הציבורי הנשכח בסוגיה, ודחק את העיסוק בידיעה לאמצע טורו. דבורית שרגל (ולווט אנדרגראונד) הסבירה בסקירה שלה, תחת הכותרת "קשקושים וקשקשים", ש"מחסור בחדשות" הפך את הטור של ברנע לכותרת ראשית.

ייתכן שהם צודקים. אבל כדאי להסתכל שוב על הפרסום של ברנע. הוא מאוד יוצא דופן. זה נראה כמו הרבה יותר מהתמודדות עם "מחסור בחדשות". הפרסום הזה הוא צעקה רמה: הוא נבחר לכותרת הראשית של ידיעות ביום שישי, וניסוח הכותרת, "לחץ אטומי", משדר, ובכן, לחץ. לחץ זמן. משהו מיידי. את שני הרמזים האלה אפשר להבין כניסיון לצעוק משהו מפורש יותר, שאולי אסור להגיד אותו מטעמי צנזורה. האם יש דברים בגו, ובלחץ?

קריאה חוזרת במאמר מגלה שכותרת המשנה אכן חושפת שני פרטים חדשים: "האם נתניהו וברק סגרו ביניהם, בארבע עיניים, למרות התנגדות ראשי מערכת הביטחון ובלי שום שיח ציבורי, לתקוף את הכורים הגרעיניים באיראן, אולי עוד לפני החורף"?. במאמר עצמו ברנע מבליע את תזמון התקיפה: "השמועות מדברות על לחץ לפעולה. אחת הסוגיות היא מזג האוויר: החורף מתקרב ובחורף יש מגבלות".

נציין כאן, שהעיתונות בישראל משתמשת לעתים בפרשנות או בשאלה ככותרת, כדי לעקוף צווי איסור פרסום ואיפולי צנזורה. אולי סביר מצידנו להניח, שעיתונאי בכיר כברנע לא ישאל בכותרת ראשית שאלה היפותטית, אם אינו יודע – או מעריך בסבירות גבוהה – שיש לה גם תשובה חיובית.

"אולי עוד לפני החורף", אומר ברנע. מתי החורף מתחיל באיראן? ככה טהראן עשויה להיראות בין דצמבר לפברואר. הקיצר, "לפני החורף", זה נובמבר. החודש. עכשיו.

אם מתייחסים לשאלה של ברנע כאמירה, ומסננים את המידע שכבר ידוע, מה שבעצם כתוב במאמר של ברנע הוא: "נתניהו וברק מעוניינים בתקיפה באיראן בחודש הקרוב".

זה סקופ היסטורי. סקופ שאי אפשר לפרסם בגלל הצנזורה, אבל סיבה מספיק טובה להפוך את השאלה ההיפותטית לכותרת ראשית. האם ייתכן שבעוד הקוראים מן השורה לא ידעו להבחין בסקופ, הממשלה ידעה טוב מאוד במה מדובר – ונתפסה לכעס גדול?

חיזוק לטענה זו העניק דן מרידור.

המופע של מרידור

ברנע פירסם את טורו ביום שישי. ביום ראשון ושני התקשורת עסקה בעיקר בבלבולי ביצים של כל מיני שרים, שהולידו את הדיון הציבורי הרועש. ביום רביעי, 2.11, הופיע ב"לונדון את קירשנבאום" השר לענייני מודיעין וחבר השמינייה, דן מרידור.

בבוקרו של אותו היום, התפרסמו במעריב דברים חריפים שאמר מרידור למזל מועלם: "הדיון בנושא התקיפה באיראן, חמור מההדלפה של ענת קם". מרידור דיבר בגנות הדיון הציבורי בנושא, אבל מדוע הזכיר את המילה "הדלפה"? (יצוין שהוא לא היה הראשון לעשות זאת). כיצד קשורה הדלפה למאמר של ברנע, שבקריאה ראשונה לא נראה שיש בו מידע סודי פנימי שלא נדון בעבר?

מרידור בא לתוכנית כדי להבהיר את עמדתו, אלא שמרוב שניסה לבלום את הברברת, הוא דיבר לא מעט (אפשר לראות אותו כאן, החל מהדקה התשיעית). מרידור, אדם ליברלי, קצת הסתבך. ראשית, הוא ביקש לתקן את הרושם שעלה מדבריו למועלם, ואמר שהוא דווקא בעד דיון ציבורי בשאלה העקרונית אם לתקוף באיראן. אלא שעכשיו, כך הסביר, "לא דנים בשאלה עקרונית של כן מלחמה או לא מלחמה, אלא בתוכניות ספציפיות על מטרה מאוד ספציפית".

תוכנית ספציפית?! על מה הוא מדבר? צמד המראיינים החכמים התבלבלו גם הם. הם דיברו עם מרידור על הדיון הציבורי, וסירבו להבין את מה שאולי רמז להם לגבי הצד המבצעי. קירשנבאום שאל: "אבל (אנחנו) לא דנו בתוכניות (המבצעיות), אלא באפשרות (העקרונית) לתקיפה – דיון שנפתח (בכלל) על ידי ראש הממשלה, שהודיע שישראל לא תשלים עם גרעין איראני". אבל מרידור בשלו: "כאן מדובר על משהו מאוד ספציפי, בין אם זה נכון או לא, ואני לא מאשר, (לציבור ולעולם נמסר ש) 'עכשיו מדובר, עכשיו יושבים, עכשיו מאשרים' – דבר כזה לא היה מעולם. זה מעקר את היכולת של מדינה לפעול, לשרת מדינה".

מרידור מחזק כאן את הקריאה "המבצעית" של המאמר של ברנע – הפעולה באיראן היא עכשיו. ועוד הוסיף השר: "מה שחמור זה שיש אנשים שמוציאים פרטים כאלה, חסויים, מתוך דיונים, אם הם מתקיימים". והמסקנה שלו: "זה מעקר את היכולת לקבל החלטות". במילים אחרות, מרידור אמר שהדלפה לעיתונות דפקה כאן משהו חשוב מאוד, אופרטיבי.

לונדון לא הבין, וחזר בדיוק על השאלה של קירשנבאום: "יכול להיות שאני עיתונאי כושל, אבל לאוזניי לא גונבה שום תוכנית אופרטיבית". מרידור, מצידו, ממש ניסה לשכנע את הצופים: "אז אני חושב ירון, שאם אראה לך את הידיעות, תראה שם פרטים, שעכשיו יושבים, ועכשיו דנים, ועוד מעט דיון, ועוד מעט החלטה, ואם אני איראני, אני מכין את עצמי".

מתוך הנחה שהאיראנים ערים לאפשרות שישראל תתקוף, ומתוך הנחה שהם יודעים שישראל נוהגת לתקוף פרויקטים גרעיניים בשלב שבו הם עדיין לא מבצעיים, אבל הם תלויים באתר אחד מרכזי (ע"ע עיראק וסוריה), ומתוך הנחה שהאיראנים ממילא מגינים על עצמם, מדוע שהידיעה של ברנע תגרום להם להעלות כוננות? זוהי אמירה נוספת שממנה משתמע שלידיעה של ברנע יש חשיבות יוצאת דופן. היא מחזקת את התחושה, שהפרסום של ברנע התייחס לפעולה מיידית, וגרם לתגובה איראנית שהקשתה על ביצוע הפעולה (או בלשונו של מרידור, "זה מקשה על קבלת החלטות").

המטרה: דגן

באותו בוקר יצא גם השר בני בגין בדברים מפורשים, והתקשורת התבלבלה לגמרי. היא הציגה את מה שקרה באותו יום בתור רגע חשוב, שבו השרים האחראים – מרידור ובגין – יצאו נגד חבריהם הקשקשנים לממשלה. אלא שהאמת היא שהשרים הקשקשנים לא אמרו משהו חשוב מדי, ומרידור ובגין באמת לא התייחסו אל דברי הסרק שלהם. אם הם התייחסו למשהו, זה לסיפור שמאחורי הקלעים. זה שאותו אנחנו מנסים להבין כאן כ"תקיפה מיידית באיראן".

בגין התראיין לגלי צה"ל ותקף בחריפות שלא תיאמן את מאיר דגן (ולא את השרים) על התבטאויותיו נגד תקיפה באיראן: "זו מעילה באמון. פשוט מגעיל. זה מעשה נבלה שמקורו באנשים עם שיגעון גדלות" (גם יובל שטייניץ, המקורב מאוד לנתניהו, קרא לפתוח בחקירת ביטחון שדה נגד דגן).

אבל מה מאיר דגן קשור פתאום? הרי ההתבטאויות המפורשות האחרונות שלו בעניין התקיפה היו לפני חצי שנה, ולפני חמישה חודשים. אחרי כן הוא הודיע שכבר הסתבך מספיק, ועדיף שישתוק. ב-2.11 הוא כבר ממש שתק. למעשה, בגין קשר את דגן לדיון הציבורי, כלומר לפרסום של ברנע. ההתקפה החריפה הבהירה כי הפעם – אם אכן דגן תידרך את ברנע – יש לכך השפעה יותר משמעותית מההתבטאויות הקודמות שלו, למרות שהן היו יותר מפורשות. האם בגלל שהפעם מדובר במידע אופרטיבי?

אם ננסה להבין את המציאות לאור הספקולציה שאנחנו בוחנים כאן, אז בגין ומרידור ביחד, שלכאורה יצאו נגד הברברת, סיפרו את הסיפור הבא: גורם שהיה בתוך השיחות הסודיות בעניין התקיפה (על פי מרידור) ונחשף לכוונה לקבל החלטה "עכשיו" (מרידור), העביר את המידע למאיר דגן (בגין), שהדליף לנחום ברנע, שיוצאים למתקפה החודש ("לפני החורף").

[ודרך אגב, אם הדברים אכן קרו כך, אז סביר להניח שהגורם שהוציא לדגן את מה ששמע בשיחות, הוא גורם בכיר ביותר בצמרת הנוכחית, מה שמעורר פחדים אמיתיים לגבי מה שהולך שם].

[והנה עוד ספין אפשרי: בגין ומרידור מזוהים כמי שמתנגדים לפעולה באיראן. האם בהתבטאויותיהם רצו בעצם לתקוע מסמר אחרון בארון הקבורה של תקיפה מיידית?]

למחרת, 3.11 היו שני פרסומים, שאישרו את הרמזים של בגין ומרידור. בידיעות אחרונות צוטט דגן: "מי שמדבר על תקיפה באיראן זה נתניהו וברק. אני עבריין? שיעמידו אותי לדין". להיחקר על מה? התשובה ניתנה באותו בוקר בעיתון הכווייתי אלג'רידה: נתניהו הורה לראש השב"כ יורם כהן לחקור את דגן ואת ראש השב"כ הקודם יובל דיסקין (!!!!!!) בעניין ההדלפות על איראן.

אלג'רידה למעשה מאשר את הספקולציה, אם כי לא התייחס למועד התקיפה. העיתון הסביר כי ההכנות לפעולה צבאית באיראן עברו משלב התכנונים לשלב ההיערכות לביצוע. מקור ישראלי אמר לעיתון: "עובדה זו דחפה את מתנגדי הפעולה בתוך מערכת הביטחון להדליף את הפרטים לעיתונות וכך לסכל את הפעולה". וזה חשוב. אם הדיון הוא תיאורטי, הידיעה אינה סיכול. אם הדיון מיידי – יש סיכול. "החשודים הם מאיר דגן ויובל דיסקין", הוסיף העיתון על פי מקור ישראלי, "השניים גייסו כמה עיתונאים בולטים בישראל והדליפו להם מידע שרובו שגוי [למי יש אינטרס לכנות את המידע "שגוי"?] כדי לפגוע פוליטית בנתניהו וברק". לשכת ראש הממשלה לא הכחישה את הדיווח.

האמינות של אלג'רידה לא ברורה, וכך גם זהות המדליף. העיתון מפרסם באופן קבוע דיווחים מתוך לשכת ראש הממשלה (שחלקם נמצאו נכונים), אבל זה ממש לא אומר שהלשכה מדליפה. לא ניכנס לאפשרויות השונות, אפשר למצוא בידיעה חיזוקים לזהות כל אחד מהצדדים, ואולי באמת כולם הדליפו.

הבחירה בעיתון הכוויתי כנראה משרתת את המדליף: הסיפור שאסור לפרסום בישראל מתפרסם בישראל; לנפגעים קשה להגיב; כל המעורבים, כולל איראן, מקבלים את המסר; וחשוב מכך – הפרסום בכוויית לא באמת מבהיר את הסיפור לציבור בישראל. "עיתון של ערבים", אומרים לעצמם גם הישראלי הממוצע וגם התקשורת הישראלית, שנמנעת מלהפוך את הפרסום לכותרת ראשית מטלטלת. בכל זאת, זה לא הטיימס של לונדון, הניו יורק טיימס או הביביסי, שפרסום דומה אצלם היה זוכה להד ישראלי אחר לגמרי.

הביביסי, דרך אגב, פשוט בא לשאול את ברק מה התוכניות שלו לזמן הקרוב, והעביר גם הוא את התחושה שהתקיפה היא עניין של שבועות בודדים: "אני רוצה לשאול אותך עכשיו את כל השאלות, מחשש שישראל תתקוף את איראן בשבוע הבא", אמר המראיין.

אבל בארץ אי אפשר להגיד כלום. רק רמזים. למשל עודד בןעמי, לשעבר דובר צה"ל, שאמר לאחד ממרואייניו בתוכנית הערב (אני לא זוכר מי): "התקשורת זוכרת את חטא יום כיפור, שידעו דברים ולא פירסמו". מה יודע בן עמי? או רון בן ישי שאומר שלישראל יש כבר יכולת לתקוף, רק שההחלטה לא התקבלה. את זה הצנזורה כן מרשה לפרסם, משום מה.

ההצלחה של ברנע

מכל הדברים האלה נראה שחשיבות המאמר של ברנע אינה כל כך בתוכנו, אלא באופן הפרסום והעיתוי.

למרות היותו מאמר סתום (כנראה בשל מגבלות הצנזורה), היה בו המון כוח. בצד הגלוי, הוא אכן העלה את התקיפה באיראן לדיון הציבורי, עד ש"הארץ" עשה סקר בסוגיה, שגילה ש-39 אחוזים מהציבור מתנגדים לתקיפה, לעומת 41 אחוז תומכים. זהו שיעור התנגדות גבוה מאוד, בהתחשב באינסטינקט הביטחוניסטי הישראלי, בפרנויה מפני פצצה איראנית שבה הלעיטו את הציבור, ובכך שלא היה דיון ציבורי משמעותי בהשלכות החמורות של תקיפה באיראן.

בצד הסמוי, המאמר של ברנע כנראה עשה משהו לתוכנית המבצעית – כי הממשלה התחרפנה, ולמעשה חשפה בעצמה כמה משמעותי היה הפרסום הזה.

במקביל, נתניהו ממשיך בתוכניותיו, המשדרות רצינות ישראלית לתקוף באיראן. ב"הארץ" פורסם כי הוא מנסה להשיג רוב לפעולה בשמינייה, ובפוקס ניוז פורסם ששרים שהתנגדו בעבר לתקיפה, עכשיו בעדה. ייתכן שהשרים שינו את דעתם בגלל המידע בדו"ח של סבא"א, לפיו האיראנים כבר התחילו בניסויים מעשיים.

אותו שידור של רצינות נמשך בשאר הפרסומים: שיגור הטיל הישראלי, פרסום התמונות של התרגיל הגדול של חיל האוויר באיטליה, ותרגיל העורף. אלו מסרים שהממשלה מעביר לאיראן ולעולם דרך קבע.

אלא שאם הספקולציה שהעלינו פה נכונה, דגן תקע את הממשלה עם ברנע ועם הדיון הציבורי והקשקשת על איראן. כך קיבלנו מסר מבולבל: הממשלה התחילה לדבר נגד ההתבטאויות בנושא איראן, בעוד מדינת ישראל שולחת מסרים רבים לאיראן. או כמו שאור הלר אמר: "לו אני קצין מודיעין של משמרות המהפכה, אני לא מבין מה רוצים ממני". אבל האמת שהכל עולה בקנה אחד, והאיראנים הבינו את זה טוב מאוד.

ואולי לא

בכלל לא בטוח שהספקולציה נכונה. אפשר לקחת את אותן ידיעות ולטעון שהלהבות לא עד כדי כך גבוהות. אפשר לטעון לפיהן, שעדיין מדובר רק בהמשך משחק המוחות, והתקיפה לא אקטואלית. אפשר בהחלט לתהות, אם הניתוח שהובא כאן נכון. יכול להיות שהכל הרבה יותר פרוזאי. ברנע סתם רצה להצטרף לחבריו הפרשנים שכותבים על איראן; לידיעות אחרונות לא היתה ידיעה יותר טובה לכותרת ראשית; הממשלה רוצה להיכנס בידיעות אחרונות ובמקורותיו.

הנה עיקרי דבריו של נחום ברנע ב"לונדון את קירשנבאום" (מדקה 7:00) ביום שני 31.10, עם הערותיי בסוגריים:

"המידע עבר צנזורה, לא גילינו שום סוד צבאי, הכל ידוע גם לאיראנים.

"יש פרשנות מקובלת בעולם שהדיבורים אינם אלא ניסיון ללחוץ על מדינות זרות, ויש גם השערות אחרות [כלומר, התקפה ישראלית].

"דיון ציבורי לא מכשיל פעולה. אנשים שמדברים איתנו על כך, נתונים חלקם בחרדה שהדבר יברח להם [כלומר הם כרגע במערכת], וחלק תומכים בפעולה, אבל התחושה היא שאי אפשר ללכת לפעולה כזאת, בעיקר בגלל התנגדות המערכת הצבאית, בלי דיון ציבורי".

ברנע נשאל, מה הידיעה שלו מחדשת. "ידיעות פורסמו פה ושם [לא מדויק – פורסמו בצורה מאוד שיטתית] חלקן בצורה מרומזת [גם של ברנע מרומזת], ושמועות יש למכביר [גם הטור של ברנע מסתיים בשמועה], אבל דיון ציבורי לא התקיים. הנושא עבר לידינו, ואני חושב שהרבה מהקולגות שלי מכים היום על חטא שלא טיפלו בכך בצורה מעמיקה.

"אני לא בקיא בצדדים האופרטיביים, וגם אם ידעתי, אני מנוע מלומר אותו. אי אפשר להשאיר את זה כחידון שמתעסקים ברמזים".

בהמשך סיפר ברנע על נסיעתו לאמריקה של סגן הרמטכ"ל אהוד ברק בזמן מלחמת המפרץ הראשונה. מהסיפור ניתן ללמוד שהמטרה של נתניהו וברק היא לגרום לעולם לפעול במקומנו.

האם ברנע חשף תקיפה ישראלית מיידית באיראן? האם מנע אסון? האם סיכן חיילים? האם רק רצה להעלות נושא לדיון ציבורי? האם דבריו השפיעו – כלומר, האם המבצע של "עכשיו" עדיין רלבנטי, או שהוא נדחה לאחרי החורף, כפי שהציע ברנע בסוף טורו? האם רצונם של ברק ונתניהו בכלל רלבנטי, ללא אור ירוק מהאמריקאים? האם ייתכן שתגובת הממשלה כה קיצונית פשוט כי נמאס לנתניהו ולשרים שמתעסקים להם בצעצועים? אבל מה זה הדבר הזה?

כך או כך, התובנה שתקיפה ישראלית עשויה היתה להתרחש בטווח זמן מיידי, עטפה אותי בתחושה שאלו ימי פומפיי האחרונים שלנו כאן. האפשרות שבתוך שבועייםשלושה או ארבעהחמישה חודשים, חיינו ישתנו מהקצה לקצה – אינה דמיונית כלל וכלל. זה הזמן לצאת מהבורסה, לחדש את הקשרים עם החברים בירושלים ובנגב (אבל לא באיזור דימונה), לבדוק אם הדרכון בתוקף, למצוא את הקיטבג עם המדים מהמילואים, להתחתן עם בעל/ת אזרחות אוסטרלית, לקנות פנסים ומאסקינגטייפ, להיצמד לאת חפירה ובלון חמצן, לסחוב תמיד תמרים ומים (זה עוזר מתחת להריסות), לא להיתקע בקומות גבוהות, לצלם את החברים הקרביים, לחבק חזק את הילדים ולהתפלל.

הכותב הוא צרכן תקשורת ביקורתי שביקש להישאר בעילום שם.

תגים: , , , , , , , , , , , , , ,

18 תגובות to “האם בשבועיים האחרונים היתה כוונה ישראלית קונקרטית לתקוף את איראן?”

  1. יואב Says:

    פוסט חשוב מאוד, גם אני הבנתי בעקבות הראיון עם מרידור, ודברים נוספים שפורסמו בתקשורת הישראלית, שאין מדובר בדיון תיאורטי בלבד. התחושה שלי הייתה שלונדון וקירשנבאום אולי הבינו את שמרידור חשף, אבל ניסו לצנן את הדיון בעצמם.

  2. ayala Says:

    מעניין תודה

  3. יותם Says:

    תאוריה מעניינת, אבל מעט קלושה. האם הצנזורה לא היתה מונעת פירסום כה מובלט של ידיעה שמסכלת תוכנית אופרטיבית. שלא לדבר על צנזורה עצמית – סביר שדי היה בטלפון מאישיות ביטחונית ברירה לנחום ברנע או לרון ירון כדי לסכל את הפירסום?

    • יואב Says:

      בקשר לצנזור הצבאי, יתכן ש: א. הצנזורה לא עלתה על הכתוב בין השורות; ב. היא הבינה מה נאמר שם, אך ידעה שההחלטה לא תעמוד במבחן בג"צ, ואולי אף תיצור אפקט סטרייסנד.
      בקשר לצנזורה העצמית, הטענה אינה מובנת. ברנע הרי, לפי התיאוריה המובאת לעיל, פרסם את הידיעה עקב טלפון מאישיות בטחונית בכירה ובמטרה לטרפד את התקיפה. הוא עשה זאת מתוך מודעות, ויתכן והיו טלפונים אליו שלא עצרו את הפרסום.

  4. גור Says:

    תודה רבה – סידרת את הדברים בראש שלי – צרכן תקשורת ללא טלויזיה, ביקורתי אך עצלן מבחינת מחקרי עומק.

    ספקולציה נוספת: אולי ביבי התעצבן כי דפקו לו את התאריך היפה, 11.11.11.

  5. ק.א. Says:

    יש מצבים שבהם ישנה תחושה שלמרות שהדבר אשר יגורנו טרם התרחש, המילה ספקולציה היא כבר לא רלווטית בעצם. כלומר מצב בו מה שטרם התרחש כבר נמצא בהוויה של התרחשות אם לא שהתרחש כבר. זהו נסיון לאנוס אותנו להשלים אם התקיפה כדבר מובן מאליו – כמעט טריוואלי. כמו ציפיה לתוכנית ריאלטי או תחזית מזג האוויר שנמצאים בלוח המשדרים. בפשע הזה הקרבן אינו רק המותקף אלא גם, ואף בעיקר, הוא הצופה. השאלה שמוצגת היא לא מדוע לתקוף בכלל אלא מי, מתי, וכיצד לבצע זאת. הנושא מתומצת בשיקולי כדאיות כאילו שכבר אין שום שאלות אחרות: עובדתיות, חוקיות ואתיות בפראות-רצח-מאפיונרית-בינלאומית כדבר השגרתי ביותר ואף כזכות(!)…

  6. shotef plus Says:

    תודה רבה על הסיכום המדויק.
    עודד בן עמי שוחח עם יואל אסתרון ודן מרגלית אשר ניסה בכל כוחו לשכנע שכן מתקיים דיון ציבורי עמוק ורציני. מרוב שניסה יצאה דייסה

  7. יוסי Says:

    בתור חובב תאוריות קונספירציה אני מעדיף לחשוב שדגן ממלא תפקיד שהוסכם עליו מראש עם ביבי וברק ולמעשה כל ההדלפות שלו אמורות לשכנע את העולם שישראל כן רצינית בקשר לתקיפה (מה שלפי הממשלה הוא האינטרס הלאומי). אבל זה בעיקר כי אני רוצה להאמין שהממשלה פחות משוגעת ממה שהיא מנסה להקרין כלפי חוץ, אמונה שבאמת אין לה בסיס במציאות.

  8. אלי Says:

    לכותב,
    תרשה לי לשפוך מעט שמן למדורה שלך. אני עושה מילואים בגדוד אב"כ של פיקוד העורף. ביום ראשון ה-30 באוקטובר השארתי במקרה את הסלולרי שלי אצל בת זוגי, שהייתה צריכה אותו באותו יום. חמש דקות אחרי שהלכתי, היא קיבלה טלפון מהיחידה שלי להגיע "דחוף". זה לא היה צו שמונה, לא יצרתי איתם קשר והם לא חזרו אלי מאז. כדי לסייג אני רוצה לציין שבאותו יום הייתה הרגשה שאולי הולכים לתקוף בדרום, והגדוד שלי נקרא גם במקרים כאלה כדי לתת איזשהי תמיכה לאזרחים, מצד שלישי: במהלך כל עופרת יצוקה לא קראו לי אלא רק לקצינים, כך שנשארת העובדה שבאותו יום קראו לי למילואים, בדחיפות, בלי צו 8.

  9. נטליה Says:

    מבריק. מפחיד.

  10. רוני מרגלית Says:

    הלינק "טובי הפרשנים" הוליך לטקסט של יוסי מלמן, כתבו המשוטט של "הארץ" באינטרנט. אם כוונת מחבר הפוסט היתה לטעון שמלמן נמנה עם "טובי הפרשנים" הרי שהוא בבעיה קשה.

  11. גיל Says:

    אין צורך להתחתן עם "בעל אזרחות אוסטרלית"- אפשר באופן אפקטיבי לעבור לפה באופן מסודר ויפה שעה אחת קודם.

  12. Romi Shamai Says:

    אולי בכל זאת גל הפרסומים יזום מראש הפירמידה. למשל אולי כל החוקים ההזויים שבכותרות עכשיו (מימון עמותות ובחירת שופטים) הם הסחת דעת ציבורית מכוונת כדי לתת לברק ונתניהו שקט לקבל את ההחלטה. ואולי הפיצוץ המסתורי בבסיס האיראני שבזמן הפרסומים עוד היה בגדר פעילות של אנשינו בשטח הוא שהלחיץ כל כך את יודעי הדבר. ואולי כל הפרסומים האלה הם ניסוי יזום של ראש הממשלה עם מגוון תפקידים אפשריים – להלחיץ את איראן ולראות מה הם עושים, או אולי אפילו לעצבן אותם מספיק כדי ש"הם יתחילו", או לחלופין ליצור פחד ציבורי ישראלי מהתקיפה עצמה כדי ליצור סולם ירידה מעץ התקיפה בחלופות מקובלות ציבורית שלפני ההפחדה היו נתפסות כפחדניות ולא אחראיות.

  13. נועם א"ס Says:

    מה-06/11
    http://www.debka.co.il/article/21463/

  14. danirl Says:

    אם הכל ידוע כיצד ואיך ורק העיתוי לא פורסם זו טיפשות ממדרגה ראשונה וחוסר אחריות, אירן אינה יכולה להתכונן למתקפה יותר משהיא מוכנה עכשיו. ישראל אם תתקוף היא בהחלט מצפה לתגובה איראנית, כמו שאמר ברק לא יהו 10.000 מתים אלא רק 500 אם ישארו בבתים, כך ברק אמר, לכן גם אםיחליטו לתקוף זו תיהיה בהחלט החלטה קשה ויותר קשה אם לא יודיעו לאזרחים שזה קרוב שיהיה זמן לעזוב את תל אביב למי שרוצה, עדיף פגיעה ברכוש ולא בנפש.
    הרי הודעה והתראה של כמה ברמז חריף תחסוך בחיי אדם.
    כלומר אי הודעה לציבור כאמור היא יריה של עצמנו ברגל. מה מצפים שאנשים יתעוררו באמצע הלילה לאזעקה לא מוכנים זן איוולות לשמה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: