בין הגוף המאולף למה שלכאורה נמצא שם מאחורה

by

יאיר ליפשיץ

"אני מחאה, רון חולדאי. שמע אותי נוהם."

(יותם ישי, סטטוס בפייסבוק, קיץ 2011)

רבי יהודה אריה מודינא פעל בוונציה במהלך המאה השבע עשרה והיה אחד מהרבנים החשובים של יהדות איטליה בראשית העת החדשה. הוא היה מעורב בדיאלוג עמוק עם מלומדים נוצריים מאיטליה, צרפת ואנגליה, וכתב ספר על ריטאולים יהודיים עבור המלך ג'יימס הראשון. הוא גם היה מהמר כפייתי, האחראי על המופעים המוזיקליים בגטו הוונציאני, ומחבר של כמה קומדיות. בין כתביו הרבים, פרסם מודינא טקסט ביקורתי באופן חריף נגד היהדות הרבנית ועל ההלכה, אשר לטענתו נכתב על ידי יהודי ספרדי בשם אמיתי בן ידעיה אבן רז בסביבות זמן גירוש ספרד. מודינא קרא לטקסט "קול סכל", ופרסם לצדו את כתב ההגנה שלו על המסורת ההלכתית היהודית אל מול התקפותיו של אבן רז, תחת השם "שאגת אריה" (משחק מלים על איוב ד,י). כיום, מסכימים כמעט כל החוקרים כל מודינא עצמו כתב את "קול סכל". בכך, עטה על עצמו הרב הוונציאני את מסיכת הסכל, או השוטה, ושיחק את שני התפקידים בו זמנית: שוטה ורב, מגן ההלכה היהודית ומבקרה.

בתחילת "קול סכל", מתמודד מודינא עם השאלה מדוע ברא אלוהים את העולם. התשובה שלו, באופן שאינו יוצא דופן במיוחד, באה בצורת משל:

כמלך שבונה ארמון ומעמיד בו משרתים ומשרתים להם וכלים ובהמות לשרת להם, וכלבים קטנים וקופים וחיות, וציפורים וסוסים וכיוצא לעונג שלו פרטי … כי אם כל היצורים נבראו לעונג הבורא ואין מכולם שיתענג בו יותר מהאדם, אם כן אין מעולה ממנו, וכשם שמשרתי מלך בשר ודם בעלי מעלה קצת לא יבזו לשרת קוף או ציפור נחמד ויקר למלך, כן כוכבי רום ומנהיגיהם ישרתו האדם …

אלוהים פה בורא את העולם משיקולים אסתטיים בעיקר, מתוך נהנהתנות של שליט בארוקי – לצורך העונג שלו הפרטי, שמבוטא כאן בעיקר כהנאה הויזואלית של קהל אל מול המופע המתרחש בחצר מולו. למולו, האדם איננו כל כך נזר הבריאה כמו שהוא "קוף או ציפור נחמד ויקר". או ליתר דיוק, הוא נזר הבריאה מכיוון שהוא סוג של קוף או תוכי שמוצא חן בעיני הריבון. כל הבריאה (כולל הכוכבים העליונים) משרתת את האדם, לפי תיאור זה, לא בגלל יכולות מוסריות, מנטאליות או נפשיות יוצאות דופן של האדם, כי אם פשוט בשל היותו חיית המחמד המועדפת. מעט כמו לולו, כלבו האהוב של הקיסר האתיופי היילה סלאסי, שלפי התיאורים נהג לישון במיטתו של הקיסר ובזמן טקסים רבי רושם לרוץ אל עבר המכובדים ולהשתין על רגליהם. למכובדים אסור היה לזוז בזמן שנרטבו, בעוד משרת מיוחד היה אחראי על ניגוב נעליהם בבד סאטן.

אולם מה בכל זאת הופך את האדם לחיית המחמד המועדפת על אלוהים? "קול סכל" משיב גם על שאלה זו במונחים של אסתטיקת המופע:

ואולם שיתענג הבורא באדם יותר מכל הוא ברור, כי הגרמים השמימיים ומניעיהם ואם יש שם שכלים נבדלים אחריהם אין חידוש בתנועתם, ידיעתם ושלמותם, גם בשפלים – בעלי חיים, דומם וצומח, אין מהם רושם והשתנות מהישארותם על עומדם ופחיתותם – לבד האדם, הוא אשר יעלה וירד, ירד ויעלה, ישתנה פעם בפעם בידיעתו, בחקירתו, ברצונו, בחפצו, במעשיו, בבחירה ורשות הנתון לו … על זה "יושב בשמיים ישחק" (תהלים ב' 4), כמלך בשר ודם, לא יתענג בעבדיו הישרים, גם לא במשרתיו הפחותים, כי אם בכלב קטן, קוף או ציפור או סוס: פעם יעשה כמעשה האדם ופעם כבהמה. והגיד זה שלמה בחכמתו ברור, רוצה לומר שברא ה' עולמו להתענג בבני אדם, באמרו מדבר על חוכמת הבורא: "ואהיה אצלו אמון, ואהיה שעשועים יום יום, ומשחקת לפניו בכל עת, משחקת בתבל ארצו ושעשועיי את בני אדם" (משלי ח' 30-31), הבינהו ותבארנו מעצמך, ואמר אפלטון האלוהי: "האדם שחוק האלוה"…

האדם פשוט יותר מעניין מכל יצור אחר. זה הכל. הוא יותר מגוון ובעל פוטנציאל גדול יותר לשינויים, אז כמו כל צופה בדרמה, אלוהים סקרן לדעת: מה האדם יבחר? מודינא לא מחדש כאן יותר מדי, וכותב עמוק בתוך המסורת ההומניסטית הרנסנסית: את הרעיון של האדם כבעל יכולת שינוי ודינאמיות עצומה הוא לוקח מ"הנאום על כבוד האדם" של פיקו דלה-מירנדולה, וחואן לואיס ויוס, ב"משל על אודות האדם", ממקם את האדם רב-השינויים הזה בתוך הקשר תיאטרוני של מופע מול האלים. אולם "קול סכל" מכיל אלמנט אחד ייחודי, עד כמה שידוע לי, שמעניק לו איכות מטרידה הרבה יותר, ואולי גם רלוונטיות לחשיבה פוסט-הומניסטית: הדימוי של האילוף.

שכן האדם איננו רק יצור בעל מנעד התנהגויות רחב במיוחד, אלא כאותו "כלב קטן, קוף או ציפור או סוס" הוא למעשה חיה מאולפת שרותם את אותו מנעד התנהגויות לכדי מעשה אחד. דימוי האילוף מרמז על יחסי כוח אלימים כלפי האדם\החיה המאולפת – יחסי כוח שבהם מוטבעת התנהגות בגוף האדם המופיע לפני האל. יתרה מכך, מודינא מצביע על כך כי העונג שבצפייה בחיה מאולפת טמון בכך כי "פעם יעשה כמעשה האדם ופעם כבהמה". קוף המתנהג כמו מלצר מעורר ריגוש אצל הקהל כי הקהל יודע שבכל רגע נתון הקוף יכול לשוב להתנהגותו ה"חייתית". בבסיס החוויה עומד מתח המושתת על כפילות: החיה המאולפת מציגה בגופה בו זמנית את מה שהיא עושה כמו גם את איך שהיא לא מתנהגת. בהמשך הדברים יציג "קול סכל" את מתן התורה כהנחיה של אלוהים אילו מעשים הוא נהנה יותר לראות – אולם מהתשתית הדימויית שהטקסט פורש כאן עולה כי גם כאשר האדם שומר על החוק הדתי, מדובר בביצוע המעורר עונג של צפייה בחיה מאולפת: העונג של החוק הוא כזה שבו האל נהנה לראות את האדם מבצע בניגוד לטבעו, כאשר אותו "טבע" עלול להתפרץ בכל רגע נתון מבעד לביצוע החוק. את אלוהים זה מרגש.

"קול סכל" משתמש במלך כדימוי לאלוהים, אולם לפחות מאז קרל שמיט אפשר להפוך את כיוון הזרימה ולהשיב את הדיון מריבונו של עולם לריבונות עלי אדמות. ארנסט קנטורוביץ' תיאר את התיאולוגיה הפוליטית של ימי הביניים ככזו שמציעה כי למלך יש שני גופים: הגוף הממשי והמתכלה שלו, והגוף הפוליטי, הנצחי, המזוהה במובן מסוים עם הישות המדינית. בתיאולוגיה הפוליטית הקרקסית של ראשית העת החדשה אותה מציע "קול סכל", מתברר כי דווקא לנתין יש שני גופים: הגוף-שלאחר-אילוף, המבצע את החוק להנאת הריבון הצופה בו, והגוף השני, שמבצבץ מתחת לגוף זה בתור איום ובתור ריגוש, אותו גוף "חייתי" שעלול בכל רגע נתון לפרוץ החוצה כמעין רגרסיה.

אם בביצוע החוק יש ממד פרפורמטיבי, כמופע אילוף של הנתינים אל מול מבטו המתענג של הריבון, איזה פרפורמנס אחר מתאפשר למולו? הרעיון של התפרצות חייתית לא מרוסנת יכול להישמע מפתה, אם כי ייתכן ומעשה האילוף היה יעיל דיו בשביל לא ממש להותיר אפשרות שכזו. מה שמעשה האילוף כן מותיר, מה שמתברר למעשה כהכרחי עבורו על מנת שיהיה מענג, הוא סוג של מרווח בין הגוף המאולף למה שמדומיין שנמצא שם מאחורה, או אולי ליתר דיוק: פנטזיה מאיימת ומגרה שאכן נמצא שם משהו מאחורה שעלול להתפרץ ולשבש הכל. ועם המרווח הזה, עם הפנטזיה הזו, ניתן לשחק.

אני חוזר אל הטקסט הזה לאחר המחאה של הקיץ האחרון שהתאפיינה במובנים רבים ביסוד פרפורמטיבי ומשחקי חזק: האוהלים ברוטשילד (שבשלב מסוים גם עינגו מבט תיירותי-ריבוני), שהם בית ולא-בית בו-זמנית, תוך תזכורת עיקשת לכך שיש בין יושבי האוהלים (לא רק ברוטשילד) גם אנשים שעבורם זהו לגמרי ולחלוטין בית; הכפילות שאפיינה את פעולותיה של "תנועה ציבורית" בעודה, למשל, חוסמת צומת בריקודי הורה: האם בכך הם מפרים את הסדר תוך אזכור נוסטלגי של ישראליאנה קולקטיבית אבודה, ובכך בעצם סוגדים לה? או שהם מפרקים אותה בחיוך? ומכיוון אחר לגמרי – כפי שמבקרי המחאה נהנו להזכיר – "מיהי" דפני ליף? בת עשירים מכפר שמריהו או צעירה החווה מצוקה כלכלית? למה היא לא יכולה פשוט להיות "אחת" מבין השתיים? מאפיינים אלו עוררו למן הרגע הראשון חוסר-נחת בקרב הקהל, שהוא גם הריבון, שהוא גם הקהל.

לאור כל אלו, מעניין אותי האם ניתן למצוא ב"קול סכל" קריאוּת מחודשת. הביצוע המאולף של החוק אל מול מבטו של הריבון הוא ללא ספק אישרור של יחסי הכוח, הסדר והאלימות הקיימים – אבל מה קיים עוד במודל הזה שמאפשר פעולה פוליטית משחקית ומתנגדת? השאלה הזו עולה כעת לאור התהייה מה השיגה המחאה, אם השיגה משהו. מה שכן נשאר מהמחאה, לכל הפחות, אלו פרקטיקות חדשות של התנגדות משחקית שהמשיכו לבוא לידי ביטוי בהקשרים אחרים. כך, למשל, בגל ה"ביבי-גאמפ" (בימיו הראשונים, כשעוד היה בו מימד חתרני אל מול קדושת עסקת שליט, לפני שהצפת-היתר הפכה אותו לבידור פופולארי ורוקנה אותו בהדרגה מתוכן, כך שגם ביבי עצמו יכול היה להצטרף), בו כל מה שניתן היה לעשות עם התמונות היחידות שלע"מ, בעלת המונופול על הייצוג הויזואלי של שיבת שליט, שחררה לציבור הוא פשוט לשחק איתם ולהחזיר אותם למרחב הציבורי עם טוויסט.

חשוב להיזכר כי המחאה בקיץ פרצה לאחר חודשים ארוכים של פעילות חקיקה אינטנסיבית שעניינה הייתה אילוף חופש הביטוי בישראל. אל מול אקט אילוף זה, המחאה לא הייתה תגובה ישירה בנוסח "אנחנו נבטא את כל מה שאתם אוסרים עלינו לבטא", שכן לרוב היא כלל לא התייחסה במפורש לאותם נסיונות אילוף חקיקתיים או לתכניהם הפוליטיים. מה שהיא כן הייתה זה סוג של מופע של "התפרצות החיה המאולפת" אל מול הריבון – שוב, לא מצד תכניה, כי אם בתור מימוש פרפורמטיבי של עצם הפנטזיה\איום שיש שם, מתחת לפני השטח של הנתין המאולף, גוף אחר. כדי לחשוב עוד קצת על איך זה עובד, אני פונה בקצרה ליהודי ונציאני אחר מראשית העת החדשה, שיילוק:

אתה, שלֵחתךָ רוקנת

על זקני, ושבעטת בי

כשם שתגרש כלבלב עזוב

מעל מפתן ביתך. אתה שואל

ממני כסף! מה אומר לך?

ולא אומר: "היש לכלב כסף?

וכי אפשר שכלב בן כלאיים

ילווה למי שלושה אלפי דוקטים?"

או שמא אשתחווה אפיים ארצה

ובקול נכנע, כעבד מתחנן,

קצר נשימה, ובלחש מתרפס

אומר:

"אדון רב חסד, ביום דלת שעבר

ירקת בי; ביום כזה בעטת בי

ובאחר קראת לי ראש כלב;

ועל חסדיך אלה הא לך

סכום כסף זה וזה בהלוואה?"

("הסוחר מוונציה", תרגום אברהם עוז, מערכה ראשונה, תמונה ג')

 

"הסוחר מוונציה" ממוקם בלב התהליכים של צמיחת הקפיטליזם המודרני, וממפה את פעולתם (ואת כשליהם) של תיאולוגיה, פוליטיקה, החוק, והמרחב העירוני בתהליכים אלו. שיילוק העשיר, מעין שריד של כלכלה אחרת (הוא לא "הסוחר מוונציה", כי אם המלווה בריבית. הסוחר הוא אנטוניו הנוצרי) ממוקם בה בעת בשוליים ובמרכז של אותם תהליכים: הוא מושפל וזוכה להתעללויות, אולם נדרש לקיים כלכלית את החברה הקפיטליסטית הצומחת ומתעמרת בו.

ברגע המצוטט לעיל, שיילוק מבצע מופת של התנגדות משחקית. אל מול מבטו של אנטוניו (ושל הקהל בתיאטרון השקספירי), הוא מגלם שלל תפקידים – יהודי, כלב, עבד – ונע בוירטואוזיות בין גילום לגילום. גם כאן הגוף כפול: ההשתחוויה, הקול הנכנע, הלחש המתרפס (שבאמצעותם שיילוק הופך לא רק לעבד כי אם גם לכלב) – כולם הם שיילוק ולא-שיילוק בו זמנית; הוא משחק לפני הונציאניים את כל מה שהם חושבים עליו ובו זמנית יוצר מרווח, אפשרות להיותו משהו אחר לגמרי. כנתין הנמצא בשולי החוק, אך עדיין תחת מרותו, שיילוק לא כל כך נותן לחיה שבתוכו להתפרץ כמו שהוא משחק את החיה הזו, ומנצל את הכפילות שבגופו על מנת להתריס ולערער; לממש באופן קומי ולא-נעים את הביצועים שבעלי הכוח ניסו להטביע עליו – אבל דווקא כפרפורמנס המפרק אותם, ויוצר אצל הצופה חוסר-נחת בנוגע לשאלה איפה שיילוק "באמת" ממוקם. כמו רבי יהודה אריה מודינא "קול סכל", גם שיילוק ברגע תיאטרוני זה מתנהל כמו שוטה. אולי נותר משהו אפקטיבי במורשת של השוטה שיאפשר לנו לחשוף את גופו הכפול של הנתין המאולף, ולהתנסות בכל המנעד המשחקי של גוף כפול זה לצרכי פעולה.

(בציורים: דוכסי ונציה במאה ה-16 וה-17)

תגים: , , , , , , , ,

11 תגובות to “בין הגוף המאולף למה שלכאורה נמצא שם מאחורה”

  1. יניב מתל אביב Says:

    עופרי, איבדת אותי.
    נתראה בהפגנות.

  2. havazzelet Says:

    יפה אמרת לכאורה נמצא שם מאחורה. כי מה באמת יש שם אנחנו עדיין לא יודעים. במחאה של הקיץ הגוף המשחק הזה חווה הנאה עצומה, בין היתר מכיוון שתוך כדי המשחק התחוור לרבים שהם מסוגלים, שהם רבּים ושהם בכלל רוצים; זה הלך והתברר משבוע לשבוע ומהפגנה להפגנה, וכל פרט ששיחק במחזמר הגדול הזה גילה את עצמו תוך כדי, וכולם עמדו והשתאו והיו נורא מבסוטים מעצמם ממה שהם מצאו כשהם גירדו קצת את פני השטח והעיזו. בצדק מה.

    היה כיף לראות את כל גילויי היצירתיות ואת המשחקיות, ואת מעט הזעם. אבל לצערי אני חוששת שהחיה הזאת צייתנית ומאולפת גם מאחורה. ממש עד העצמות (אפרופו מה שעפרי כתב בהקשר של ענת קם, למשל). זה ייקח עוד הרבה זמן, ובינתיים כל השאגות מהוסות אט-אט ומתכנסות לשירת נכאים נבוכה, כי הרי הנפש כבר ממש לא הומייה, אבל קשה לקום וללכת באמצע ההצגה הגדולה, וגם לא נעים כי הרי השחקנים הם הורים ודודים ואחים.

    נו שוין, אז היה קצת פסטיבל תיאטרון אחר. סוף-סוף לברצלונה היינו לניו יורק דמינו. עכשיו אנחנו יודעים שהוא קיים, והוא גם ימשיך להתקיים, אבל ככה בנימוס, בשוליים, לפי הכללים, ובלי לנסות לתפוס את קדמת הבמה. בלי להמעיט בחשיבות של הקיץ האחרון, כדי להשתטות באמת צריך הרבה יותר מיאוס, והאמת, המצב הישראלי לא מאפשר את זה. כל כמה שהוא דרעק, במדינה שנמצאת בעיצומו של הפרויקט הקולוניאלי שלה — הגירה, השתלטות אלימה על הספר, סיפוח וכיבוש – אין את הסטגנציה התרבותית שתצמיח את המיאוס הזה.

  3. אהד Says:

    מרתק

  4. דרול Says:

    מאוד מרגש.

  5. om Says:

    אני רק שאלה — איפה בקטעים המצוטטים מ"קול סכל" מדובר, ולא רק במרומז או במשתמע, על אילוף? לפי הקטעים האלה, אלוהים מחוקק, והאדם בוחר מרצונו החופשי אם לציית.

    חוץ מההמצאה הפרשנית הזו — פוסט יפה וחכם.

  6. אסף Says:

    באמת תענוג. קריאה יפה ורגישה ומעוררת מחשבה. כמובן שתמיד אפשר להעיר שגם לפי קריאתך הפרקטיקה המשחקית הזו אינה אלא בעצם מאשרת את הסדר, כי היא מקור ההתענגות של הריבון, כל עוד היא נותרת בגבולות המותר (והיא תמיד נותרת כך, לא?). אם הקוף לא היה יוצא אל השדרה ומקים בה אוהל, הוא היה מועל הרי בתפקידו.

  7. יאיר ליפשיץ Says:

    Om,
    שאלה מעניינת. הנחתי שאם החיה לפעמים "עושה כמעשה האדם", הרי שהיא מאולפת לעשות כן. יש אפשרות קריאה אחרת כאן? מעניין לחשוב על כך (עכשיו כשאני חושב שוב, אין ספק ש"קול סכל" מדגיש את הרצון החופשי כבסיס להנאה של האל מהאדם דווקא. אז אולי צריך להעמיק יותר במתח בין השניים. הממממ).

    אסף,
    זו אכן בעיה. התחבטתי לגביה במהלך הכתיבה, ואולי משהו מן ההיסוס הזה עוד נותר בפוסט בצורתו הסופית. בין השאר חשבתי על הויכוח בנוגע לקרנבל – האם הוא חתרני באופיו (א-לה באחטין), או שמרני ורק מאשר את הסדר של חיי היומיום שתמיד יבוא אחרי שהקרנבל יסתיים. בהקשר הזה אני תמיד נזכר בעבודה של נטלי זימון-דייויס שהראתה שלמרות שהתפקוד של הקרנבלים אכן שמרני לרוב, יש מקרים בהיסטוריה שבהם הקרנבל גלש לכדי מחאה אלימה של ממש. במילים אחרות, פרקטיקה משחקית יכולה להיות שמרנית "באופן כללי" אבל להכיל בתוכה חומר נפץ שפתאום יפעל במפתיע.
    אני עוד מתלבט על זה.

  8. יונתן Says:

    פוסט מרתק.

    לא השתתפתי במחאה, אני בכלל גר בחו"ל, אבל מחאה חברתית בהרבה מקרים נכשלת. וכדי לשרוד אחרי כשלון צריך לפחות קורטוב של הומור עצמי. ויחד עם זאת, המפגינים צריכים לקחת את עצמם ברצינות. כלומר יש כאן שני קטבים שצריך ללהטט איכשהו ביניהם, וזה בהחלט קשה.
    דבר אחד מבדיל בין משחקו של האדם מול האל, או מול מלך, ובין המחאה הנוכחית: ישראל היא עדיין, במידה מסוימת, דמוקרטיה, ואפשר לזרוק עגבניות רקובות על השליט. לא צריך לנסות לבצע הפיכה, אבל אפשר לעשות בלגאן יצירתי ולזכות באהדת הקהל.

  9. יוסי Says:

    מעניין, תודה.

    יאיר, אין ספק שיחסי הכוח האלו הם תיאור די ריאלי של יחסי שולט-נשלט אנושיים מקובלים. אבל בדו-שיח המפוברק שהכותב העמיד, האם ה"שאגת האריה" מקבל את התפישה הזאת כנכונה לגבי היחסים בין האדם לאל וכתיאור נכון של כוונותיו של האל בבריאה? או שמא תפיסה כוחנית (ודי מוזרה..) זו היא חלק מסכלותו של הכסיל המקיאווליסטי?

    על פניו נראה לי שהגישה ההלכתית המסורתית תראה בנסיון לייחס כוונות מסוימות בבריאה לאל שחצנות וסכלות אנושית, ואולי דברי ההתנגדות של האריה השואג גם עשויים לספק מודל ראוי לכינון יחסים בין אדם לחברו, שאינם בנויים על אילוף.

  10. יאיר ליפשי. Says:

    יוסי,

    עד כמה שזכור לי, ב"שאגת אריה" הוא מתייחס רק לביקורות הישירות של "קול סכל" על ההלכה (שבאות מאוחר יותר בטקסט), אבל אני צריך לבדוק שוב. באופן כללי, השאלה "למה אלוהים ברא את העולם" היא שאלה לגיטימית גם בשיח היהודי היותר מיינסטרימי – ואפילו הדימוי של "עונג" קיים בטקסטים אחרים, אם כי עד כמה שידוע לי לא במונחים כל כך אסתטיציסטיים ונהנתנים.

    יונתן, תודה. כן – אני חושב שהלהטוט הזה הוא אחד האתגרים היותר לא פשוטים, שבעיניי גם איכשהוא מאפיין את השיח הנוכחי.

  11. סו (כן כן) Says:

    יאיר – הייתי בטוחה שיהיה לי ארוך ומשעמם, אבל היה קצר ומרתק! תבורך, אין כמוך. הזכרת לי רעיון לסמינר שהיה לי פעם – השוואה בין העצמי הבא לידי ביטוי בתפיסת העולם הרנסאנסית (כל העולם במה, נניח) לבין תפיסת העצמי הפוסטמודרנית.
    תודה על המבט הרענן על אירועי הקיץ האחרון, ומי יתן וגל החקיקות-אילופים החדשים יכה גלים בדמות התפרצות חייתית מבורכת – המעידה בעיקר על היות הגוף הזה חי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: