הידלדלותה של הרוח בסדום

by

ממצאינו מראים, בין היתר, כי ההומוסקסואל הפסיבי מחפש סיפוק אורלי הרבה יותר מהטיפוס האקטיבי; הוא חש סלידה כלפי גופו, ורצון עז להיבלע על ידי אובייקט האהבה שלו. הוא רדוף מאוד מבחינה מינית, בעיקר משום שאינו יכול להשיג התמזגות מוחלטת זו, ותולה את האשמה לתסכול הבלתי נמנע בבני-זוגו המתחלפים תדירות. סלידתו מפני גופו שלו, בצירוף חוסר-האפשרות למצוא בן זוג קבוע מספק, קשורים לעובדה, שהוא פוחד מהזקנה הרבה יותר מאשר הטיפוס האקטיבי. אצל האחרון, לעומת זאת, לא אובחנה פעילות אורלית מרובה, והוא גילה נטיות לטפח את גופו באופן נרקיסיסטי. עובדות אלה מתיישבות עם תפיסת עצמי כטוב ויפה, בשל הקיבעון האוראלי המאוחר שלו. נמצא, כי הטיפוס האקטיבי מחפש איחוד עם אובייקט האהבה שלו ממש כמו הטיפוס הפסיבי אך ההתמזגות היא בעלת אופי מנוגד: הוא מבקש לבלוע את האובייקט "הרע" ולהכלילו בתוך ה"אני הטוב" שלו. לפיכך, הוא נוטה להשתמש במין למטרות "ענישה" והכנעה של האובייקטים המיניים שלו.

אני קורא את הפסקה הזאת, מתוך הספר "אישיות וסטייה" של שלמה גיורא שהם. באופן מפתיע, הספר הזה פורסם ממש לא מזמן, ב-1995. אני קורא את הניתוחים ואת הדוגמאות, ואני יודע שאני אמור להזדעזע מההומופוביה הבוטה ומחוסר ההתאמה למציאות. ובכל זאת, אני מוצא את עצמי נמשך אל הטקסט כבכבלי קסם. לא כי הוא "נכון", ואפילו לא כי הוא מבריק במיוחד, אלא כי הוא פשוט מדבר על דברים שאי אפשר לקרוא בשום טקסט אחר. אני מוצא את עצמי שואל: למה אין עוד ספרים כאלה?

או ליתר דיוק: למה הומואים כבר לא שואלים שאלות כאלה? התשובה היא שבימינו אסור לכתוב על דברים כאלה. אסור לנסות אפילו לענות על השאלה "מה מחפש ההומוסקסואל?". תלים על גבי תלים של קריאות קוויריות נכתבות ברחבי העולם האקדמי, ואף אחת מהן לא תנסה אפילו לענות על השאלה הזאת. מותר לדבר על ייצוגים, על זהויות וכמובן על דיכוי, אבל אסור לדבר על זה.

לפני כשבע שנים, כשעבדתי בעיתון העיר, צירפו אותי לאיזה גיליון מיוחד שיצא לכבוד שבוע הגאווה, וביקשו ממני להציע נושאים לכתבות. באותו זמן שמעתי מכמה אנשים סביבי שהם קושרים את היותם הומואים לאם דומיננטית ולאב נעדר, בערך בהתאם לתיאוריה הקלאסית של פרויד. הצעתי לעורכת לעשות כתבה ביקורתית על תיאוריית האם הדומיננטית. חשבתי שזה יכול לעניין הרבה אנשים. מתוך התחשבות בלחציה של מחלקת המודעות, הצעתי אפילו גרסה קלילה יותר, שבמסגרתה נשאל סלבריטאים כמו יובל כספין או מיקי בוגנים אם יש להם אם דומיננטית. להפתעתי, העורכת ממש לא רצתה לשמוע על הרעיון. היא אמרה שזה לא מוצא חן בעיניה והיא רוצה יותר כתבות על מסיבות.

אני כותב "להפתעתי", למרות שהיום זה כבר לא היה מפתיע אותי, ולמעשה לא הייתי אפילו מציע נושא כזה. אני כבר מודע לכך שבקהילה הלהט"בית לא רוצים לדבר על דברים כאלה, לא רוצים לנסות להגיד משהו על הומוסקסואליות. בעיתונות כותבים רק על זכויות, על התבטאויות הומופוביות ועל יציאות מהארון. באקדמיה כותבים רק על זכויות, על צורות שונות של דיכוי, וכמובן על אינספור זהויות חדשות שנולדות מדי שבוע ומייד תובעות את עלבונן. שהרי, ה"להט"ב" הפך ל"להטבא"ק", והמהדרין דורשים  "להטבקאק?", ועוד היד נטויה. התיאוריה הקווירית הפכה לתעשייה של זהויות מיניות – אבל כאלה שבמרכזן נמצאת תמיד דיכוטומיה בינארית של מגדר או מיניות, או היעדרה של דיכוטומיה כזו.

למרבה הצער, העיסוק האובססיווי בהיעדר הדיכוטומיות רק מנציח כמובן את הדיכוטומיות. ככל שעוסקים יותר בקוויריות, "הנשי הנצחי" ו"הגברי הנצחי" רק מתקבעים ומתקדשים. לעומת זאת, אף אחד לא כותב על אינספור התופעות שיש בעולם ההומוסקסואלי הממשי: למשל, סתם לדוגמא, הומואים שנמשכים לגלעד שליט.

כמובן שהמאבק בדיכוי הוא חשוב, והתביעה לשוויון ולזכויות היא חשובה. אני מניח גם שעכשיו יבואו גם הטענות שאני מדבר כגבר-הומו-לבן, ומתעלם מהדיכוי שחוות קבוצות אחרות בקהילה. אבל אני לא מתעלם מכלום. אני טוען שאי אפשר לבנות את הקיום רק על מאבק, מלאכותי במקרים רבים, בכל מיני צורות בוטות של דיכוי. הפוליטיקה הקווירית הפכה לפוליטיקה של שלילה ולא של שפיעה, של צד הדין ולא של צד החסד. מי שעוסק רק במאבק על זכויותיו, מגלה בנקודה מסוימת שהוא ריק, שלא נשאר כלום.

פרנסיס בייקון, מתוך Three Studies for a Crucifixion. היום היו קוראים לו הומופוב

אני מנסה, אם כן, לטעון שהדיבור הציבורי על ההומוסקסואל – בתוך הקהילה או מחוץ לה – הפך להיות ריק, כיוון שהוא בנוי כולו על ישות אידיאלית ובו זמנית חסרת תוכן. ככל שאני קורא יותר טקסטים על הומוסקסואליות מהתקופה שלפני "השחרור", אני מגלה כמה הרבה איבדנו מאז. בימינו, הלהט"ב יהיה תמיד התגלמות הקורבנות הצדקנית, או התגלמות החתרנות הצדקנית. אבל אף אחד לא מנסה להגיד משהו על חייו וקיומו של ההומוסקסואל עצמו. בבמות מסוימות, אסור כבר לצטט מז'אן ז'נה או להקרין סרט של פזוליני. רבותיי, בקרוב בני נוער יתחילו להתאבד, אבל לא מפחד אלא משעמום. למעשה, הם כבר עושים את זה עכשיו.

 הדברים הגיעו לשיאם בציורים שתלויים כיום על הקירות של המרכז הגאה בגן מאיר  – מעין ריאליזם סוציאליסטי להט"בי ממש מבהיל – גופים ערומים חלקים-סטריליים של גברים-פיונים מחייכים בדירות מרוהטות היטב, מנופפים בדגל ישראל ודגל הגאווה בעודם יושבים ליד המחשב ומתכננים איזה קמפיין פרסומי. אנחנו חיים באוטופיה מוגשמת.

ההומוסקסואל הפסיבי מובחן על ידי דחייה מסוימת מגופו, ועל ידי נטייה להרס עצמי העולות בקנה אחד עם ערגת הטיפוס הגברי לאיחוד להתבטלות ולהפיכה לחלק מהאובייקט הבולע… כתוצאה מכך, מטרת האקט המיני הוא סיפוק תלות ומיזוג עם האם אצל הטיפוס הנשי, והשפלת בן הזוג והבלטת גבריותו של אצל שלו אצל הטיפוס הגברי.

(שהם, שם)

למעשה, החיים ההומואיים האמיתיים הם הרבה יותר מעניינים ממה שמספרים לנו, ממה שאנחנו מספרים לעצמנו ולאחרים (אני כותב "החיים ההומואיים" כי אני לא רוצה לדבר בשם קבוצות אחרות). אבל אנחנו מבוהלים להחריד, ולא מעזים להגיד את זה. כל דבר מעניין שאפשר להגיד על הומוסקסואליות – אסור בעצם להגיד היום בשום במה ציבורית (אולי חוץ מפורומים באינטרנט), מחשש שתואשם ב"הומופוביה עצמית". ומה שמדאיג עוד יותר הוא שאפילו הספרות והקולנוע נעשו צדקניים, כלומר גויסו למנגנוני ההסברה המשמימה של זכויות הלהט"ב.

טענתי כבר פעם שפוליטיקה קשורה גם לתשוקה; קל וחומר שמיניות היא מעט חסרת טעם בלי תשוקה. בעיניי, המחשבה, הדיבור והכתיבה על השאלות: "מה זאת בעצם הומוסקסואליות? למה הומוסקסואלים משתוקקים, ומה הם עושים?" היא מרכיב שעליו אני לא מוכן לוותר. השאלות האלה הן לגיטימיות לפחות כמו השאלה "למה הומואים זכאים?". אם אסור לדבר על התשוקה ההומוסקסואלית, אין לדעתי הרבה טעם בכל העסק.

למרבה הצער, הפוליטיקה הלהט"בית של שני העשורים האחרונים ייבשה ודילדלה את הקיום ההומוסקסואלי. בד בבד, היא ייצרה למעשה הומופוביה מסוג חדש, הומופוביה גיי פרינדלי. הסטרייטים מגלים סקרנות הולכת ופוחתת כלפי הומוסקסואליות. היחס שלהם הפך להיות: "תעשו מה שבא לכם, אנחנו לא רוצים לשמוע על זה". "תצעדו בשמש כמה שאתם רוצים, אבל Not in my backyard". זאת התחושה שהרגשתי בסביבות מאוד גיי-פרינדלי שעבדתי בהן. אני באמת מוכן שסטרייטים יגידו הכול, רק שלא יתכנסו מאחוריי השתיקות המנומסות, הפאיסיביות-אגרסיביות שלהם.

ב' היה הצעיר בבניהם של הורים מבוגרים למדי… בהיותו תינוק היתה לו אומנת לא נשואה, שאהבה אותו כל כך, עד שבחרה להמשיך ולטפל בו אף לאחר המועד שבו נוהגות אומנות באותה ארץ לעזוב את הבית… היא לקחה אותו עמה לכל מקום, אף לפגישות עם מאהביה, וכך נתפסה פעם אחת בקלקלתה עם התינוק. האב נתפס כחלש ובלתי יעיל. הוא היה איש חולני, ולא יכול היה לעזור לאם בעבודת משק הבית…

(תיאור מקרה מתוך שהם, שם)

ויש לי חדשות מצערות: ההומואיות עברה את השיא שלה. Peak-gay כבר מאחורינו. בפרוס חודש הגאווה 2011 אפשר לומר: ההומוסקסואליות בשקיעה. רק לפני שנה, להט"ב היו ה-נושא, שהמדיה לא הפסיקה לעסוק בו. נראה היה שלשאלה ההומוסקסואלית יש מעמד מכונן באופן שבו בני התקופה שלנו תופשים את עצמם. אבל המומנטום אבד. השנה, מצעד הגאווה כבר לא עניין כמעט אף אחד מחוץ למעגלים מסוימים בקהילה. זה לא מקרי שבפאנל של כוכב נולד שנה שעברה היו שלושה להט"בים, והיום יש בקושי אחד. הומואים זה ההתחממות העולמית החדשה: משהו שכבר לא מעסיק אף אחד. וכבר עכשיו, הרבה אנשים נוטשים את המחנה.

יש מי שיראה באובדן העניין סימן לנורמליזציה. אלא שנורמליזציה זה לא טוב. כדי להתקיים, ההומוסקסואליות חייבת להישאר בעיה. אבל לזה לא תעזור תעשייה אינסופית של זהויות, שלכל אחת מהן מסונף דיכוי תואם. בבסיס, חייבת להיות תנועה כלשהי של התשוקה.

אני מציע שנלמד מהצוענים. הם לא עושים שום מצעד, הם לא עושים כלום. הם קיימים, מתפתחים. מה רוצים להשיג במיליטנטיות? החוקים לא ישתנו באופן משמעותי. דעת הקהל עוינת מאוד מיליטנטיות. היא לא מקבלת תביעות קולניות. כל הדברים המיליטנטיות פועלת בצורה שלילית בכלל… אבל הרי יש נקודה שאדם מרגיש לגמרי לבד, שהוא מגלה את עצמו. וזה היופי. אלה חיים. וברגע הזה, אוי ואבוי לו אם הוא יבין שזה הכול, ששאיפת חייו צריכה להיות לרקוד ב'דום'. שירקוד כמה שהוא רוצה, אבל שינסה להגיד מה יש מעבר לזה… אני מוכרח להזכיר כל הזמן שיש משהו מעבר לזה, שרק מעטים מחפשים, וכתוצאה מכך החיים של רבים כל כך ריקניים. הם יכולים לעשות סקס כמה שהם רוצים, ואף על פי כן זה לא זה. ולמה? כיון שאין שום בסיס רוחני, שלדעתי בלעדיו בנאדם לא יכול לחיות. כל מה שקורה בתחום הפיזי זה רק פיזי. תמיד יהיה חסר, שהוא לא שונה מהחסר של ההומוסקסואל הנשוי לאישה, שלא ישכב עם גבר כל חייו.

יותם ראובני, מתוך ריאיון ל"העיר" עם ע.א.

ההזנחה של השאלות המהותיות, אפילו, כן, מהותניות, של החקירה העצמית בנוגע למבני העומק של התשוקה ושל הקיום ההומוסקסואלי לא מונעת מגורמים עוינים לעסוק בזה במקומנו. כי בינתיים, שלא יהיה ספק: הסטרייטים כבר מתכוננים למלחמה הבאה. הם, מצדם, כבר שכחו מתסביך אדיפוס: היום הם עונים על שאלות כאלה באמצעות בדיקות fMRI. הם כבר המציאו מזמן את "הגֵן ההומוסקסואלי", את "המוח ההומוסקסואלי" ואת "ככה נולדתם" – שלכאורה ענו על כל השאלות ופתרו את כל הבעיות. השלב הבא הוא השלב המעשי, שבו יתחילו להשתמש בידע הזה כדי למחוק את ההומוסקסואליות מעל פני האדמה.

כמו שאומר יותם ראובני – הסכין תישלף. זה היה לפני כמעט 10 שנים , כשהלכתי לראיין אותו, גם ל"העיר". זאת הפעם השנייה שאני מזכיר כאן בבלוג את הריאיון הזה, כי היתה לו השפעה די עמוקה עליי. הוא סיפר לי איך טיפס ביום השואה להר סדום שליד ים המלח, לבוש בכובע אדום ובגדים לבנים, והחליט שהגיע הזמן לשוב. "סדום היא המולדת ההיסטורית של העם ההומוסקסואלי. בסוף לא תהיה ברירה אלא לחזור לשם. יום אחד להומואים יימאס מהזיונים והם ירצו לעשות משהו יותר משמעותי. ואם זה לא יקרה מעצמו, אז כשתבוא המכה תבוא גם התודעה", הוא הסביר.

אפשר לצחוק על ראובני, אבל באופן פרדוקסלי, התביעה התמידית לזכויות קולקטיוויות כבר הפכה את תנועת הלהט"ב העולמית למעין ציונות #2. למעשה, מבחינות מסוימות היא כבר יותר גרועה מהציונות המוקדמת: המון צדקנות, המון שקרים מוסכמים וחוסר התאמה מוחלט בין המציאות לבין האידיאולוגיה הסטרילית שמשווקים כלפי חוץ, שמשתיקה של כל סוג אחר של דיבור, השתאות או תהייה. הלהט"ב הפך לעוד סוג של יהודי פוסט-שואה: קרבן טהור, נטול כל מאפיין מלבד היותו קורבן. אפשר להשוות את הלימודים הלהט"ביים במצבם הנוכחי למחלקה ללימודי יהדות, שבה לא לומדים בכלל על תלמוד או קבלה אלא רק על אנטישמיות ווזכויות משפטיות של ניצולי שואה.

אסיים בציטוט נוסף של יותם ראובני, מתוך אותו ריאיון:

מה שהעם שלנו עושה למען האנושות כבר הרבה זמן, מה שאנחנו אומרים, זה דבר מאוד פשוט: לא זו בלבד שאתם צריכים להניח לנו, אלא גם לנסות כמה שאפשר להיות כמונו. כי אם לא תעשו את זה מרצון לא יהיה כאן עוד מעט מה לאכול, ולא יהיה אוויר. אז או שתעשו את זה בהדרגה, או שלא.

זה פשר הקיום שלנו. להיות דוגמא, והזהרה. ולמרבה הצער אף אחד לא מתייחס לזה. וכל מה שיש להטרוסקסואלים, הדבר היחיד שיש להם להגיד כנגדנו, זה שהם יכולים להוליד. אנחנו מציעים פה אפשרות אחרת, חיונית. לא הבנתם את זה אלף שנים, אלפיים שנה, יבוא האלף השלישי. ואז תצטרכו להבין.

תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , ,

64 תגובות to “הידלדלותה של הרוח בסדום”

  1. avgadyavor Says:

    כתבת "נורמליזציה זה לא טוב. כדי להתקיים, ההומוסקסואליות חייבת להישאר בעיה."

    למה אתה מתכוון שנורמליזציה זה טוב ולמה אתה מתכוון כשאתה אומר בעיה (ושל מי הבעיה הזו)?

    • ofrilany Says:

      כשאני אומר בעיה אני מתכוון משהו שמעורר שאלה, שמעורר קושי ושמעורר התנגדות – פנימית וחיצונית. בכלל, שמעורר משהו. לא עוד איזו "זהות" טהורה חסרת תוכן, שתובעת זכויות רק בשל היותה זהות

      • שחרור יונים Says:

        לא הבנתי. אם הזכויות ההומו-סקסואליות הם לא העניין, מה כן הבעיה ?
        מדבריך (מדד הפופולוריות) אפשר להסיק שיש כאלה שישנו את העדפתם המינית רק בגלל שהטרנד חלף עבר לו.

  2. ד.ר Says:

    הבעיה היא כמדומני, שגם מי שמנסה לאתגר את הקהילה מבפנים, על השיח הפוליטיקלי-קורקט שלה, פשוט מאמץ את אותו שיח אבל ב"אוברקיל". אני מדבר בעיקר על המצעדים האלטרנטיביים עם המאה-אלף פלגים השונים; מה שהם אומרים בעצם זה: אנחנו לא רוצים רק הכרה בתור X, אלא גם בתור Y, Z, W,T וכו' וכו'. אבל העקרון הוא אותו עקרון, אותן זכויות ליברליות שפשוט מוחלות על עוד כמה זרמים. שום דבר שאי אפשר לפתור בפניה לעוד אות במרק האלפבית או בתכניות שיווק מיוחדות של קופת חולים. גם כאן, הכמות לא הופכת לאיכות, והכותרת "ראדיקלית" היא כל דבר חוץ מכזו.

    • ofrilany Says:

      אני לגמרי מסכים. לכן אין כאן במקרה הזה שום שאלה של "המיינסטרים הלהט"בי" מול "הרדיקלים הלהט"בים". בהקשר הנידון שניהם בדיוק אותו דבר

      • אייל גרוס Says:

        בהקשר זה אני חושב שמה שנקרא כיום לעתים קוויר איבד את הקוויריות והרדיקליות שהיא כביכול קווירית בעצם התרחקה מהפוטנציאל הביקורתי של הרעיון הקווירי וריבוי האותיות וניכוס הקוויר כעוד אות היא סממן של זה. (הרחבתי על זה כאן: http://aeyalgross.com/blog/?p=66082)

  3. רני Says:

    איזה יופי !
    אכן, חסד ופליאה ואהבה והשתוממות
    במקום ז….ן השכל על הזכויות, טוב, לא
    במקום שיהיה ליד, לפעמים לפני ולפעמים
    אחרי. הרדוקיצה המוחלטת של הרגע
    הההוא, האחד והיחיד הפתאומי, של מעל
    ומעבר, לביורוקרטיה של זכויות זה מעשה
    רע. צריך לעשות יותר טוב ופחות רע.
    באמת קטע לעניין.

  4. מישמיש Says:

    מאמר מעניין ומאתגר, תודה.
    במהלך הקריאה דווקא חשבתי על באטלר, שעוסקת בין השאר במושג ה- viable life, ואיך כשאוביקט מנסה לקבל לגיטימציה ומשתמש במושגים נורמטיביים להגדרה עצמית, כך תחום האפשרויות שלו מצטמצם בהכרח.
    בהקשר הזה אני חושבת שגם המאמר של סוזן סטרייקר מעניין- היא מנסה להסביר את חווית הטרנסג'נדריות כמפלצת http://www.annelawrence.com/mywords.html
    וסתם אנקדוטה לסיום התגובה הארוכה- בסמסטר הקודם לקחתי קורס על תרבות המיק-אובר ותיאוריה קווירית. ולמרות שהקורס כולו עסק בעיקר בטרנסג'נדריות על פניה ויצוגיה השונים, ולמרות שהמרצה הוא טרנסג'נדר טרי למדי שגם הופיע בטלויזיה וכולנו בקורס ידענו את זה (מגיגול פשוט באינטרנט) הפאן האישי לא עלה אפילו פעם אחת, אפילו שהמדובר היה בקורס עם עשרה משתתפים והקשר עם המרצה המצויין היה מאוד לא פורמאלי. איכשהו, לכולם הרגיש לא מכובד לשאול אותו על חוויתו האישית. אבל בדנמרק תרבות ה ,תעשה מה שאתה רוצה רק על תספר לי על זה' היא אחד ממרכיבי האישיות הבסיסיים ביותר.

  5. איתמר Says:

    אז מה העניין עם גלעד שליט?

  6. עוז Says:

    פוסט מרתק. תודה.

    דיברת בעיקר על ההקשר הישראלי. אתה מכיר שיח בכיוון שאתה מדבר עליו בחו"ל?

  7. ג'ו Says:

    "אני טוען שאי אפשר לבנות את הקיום רק על מאבק, מלאכותי במקרים רבים, בכל מיני צורות בוטות של דיכוי. הפוליטיקה הקווירית הפכה לפוליטיקה של שלילה ולא של שפיעה, של צד הדין ולא של צד החסד"

    זה אולי לא לגמרי קשור אבל מי לעזעזל באמת נאבק בצורות הגלויות של הדיכוי? מי מקשקשני האקדמיה והתרבות טורח לדבר על הדיכוי הממשי של ההומואים הדיכוי מחוץ לתל אביב? על האלימות הרצחנית של הדתיים?

    האלה מה רוצה ההומו אולי חשובה, אבל למה רוצחים להרוג אותו ואיך התרבות ההומואית מתעלמת באלגנטיות ממי שמאיים פיסית על החיים זו שאלה יותר דחופה.

  8. עידו Says:

    עפרי, מאמר מצוין.
    התנועה לזכויות הלהט"ב(ק?) להומואים היא מה שהתנועה הציונית ליהודים – התבוללות קולקטיבית אל תוך הסדר המערבי הליברלי הנאור שמרדד את הכל לגובה של פני השטח. אין יותר שלדים בארון, אין זהות כפולה, אין יהודי בביתך ואדם בצאתך (או להיפך) – הכל מותר אז כלום לא מעניין. השאלה היא מה, חוץ מכל מיני פרקטיקות דתיות או מיניות, נשאר יהודי ביהודים שיצאו מהגלות והומואי בהומואים שיצאו מהארון. את התשובה אני לא יודע.

  9. Eyal Levkovich Says:

    אחד הטורים מאירי העיניים שקראתי לאחרונה.

  10. tomerpersico Says:

    מעניין. בדיוק הרי לאחרונה כתבתי רשימה על התקבלותה האדירה והגוברת של "הקהילה" במערב, ורציתי לכתוב איזה משפט מסכם באיזה פסקה כמו "מה שאתם לא עושים, תמשיכו לעשות את זה", דהיינו יו גו גירל. והנה, אתה מסביר היטב מה אכן לא עושים: לא מדברים על התשוקה עצמה. וכל עוד זה כך, אכן קל לסטרייטים "לקבל" את ההומואים על זכויותיהם וכו'. כלומר אולי זה (גם) מה שמאפשר את אותה אינטגרציה הומוסקסואלית מטורפת בחברה הכללית, שהם הולכים ודומים לחברה הכללית, וזאת משום שהם הולכים והופכים לבורגנים ליברלים לבנים. האם זה טוב או רע, זאת כבר שאלה

    • ofrilany Says:

      תודה תומר, קראתי את הפוסט ההוא שלך ובאמת זה בדיוק מה שחשבתי – שלצערי, מה שהם מקבלים זה לא אותי. הם אולי מקבלים, אבל ההומוסקסואליות גוועת. וזה לא עניין בדיוק של בורגנים או לא. כלומר, אני בכוונה לא בדיוק עוסק כאן בשאלה של ההומו הבורגני מול הקוויר הרדיקלי וכו' וכו', שהיתה מאוד על סדר היום השנה סביב מצעד הגאווה. אני מתכוון פשוט לשאלה של תוכן מול צורה ריקה. אני חושב שדווקא יחסים בין דתות הן ההקבלה הכי טובה לזה. דת כלשהי, נגיד יהדות, רשאית כמובן לדרוש שיגלו כלפיה סובלנות. אבל זה מאוד מצער אם כל מה שנשאר ממנה, כל מה שהיא מחצינה כלפי חוץ זה רק הדרישה שיקבלו אותה פשוט בגלל שהיא משהו אחר, בלי לנסות לדבר על מה שהיא בעצמה ובלי לעסוק ביחסים בין התוכן לצורה – כלומר איך היא בעצמה תופשת (אם בכלל) במושגים שלה את המסגרת של דת ושל יחסים בין דתות. אצל אנשים מסוימים, מה שנשאר מהיהדות זה בעצם סמל ריק – נגיד מגן דוד. לדעתי חלק גדול מההחצנה הלהט"בית שמתבטאת במצעדי הגאווה – דגל הגאווה שהתקדש וכל מיני פרקטיקות שנועדו בעצם בעיקר לסמן קיום – דומה לדגלי ישראל ומגיני דוד אצל יהודים גאים, שאין להם הרבה קשר להלכה, לחגים ולכל דבר אחר שבתוך היהדות.

      • עמיר Says:

        אכן פוסט מעניין ומעורר מחשבה אבל מה היא אותה מהות הומוסקסואלית ששניכם רוצים שתשוב לקדמת הבמה ולמה אתם משוכנעים שהיא בכלל קיימת? האם זו לא פשוט קינה על ההשלכות הבלתי נמנעות של הצלחה פוליטית וקבלה לחיק המיינסטרים?

  11. נטליה Says:

    כרגיל, לא הבנתי מה יותם ראובני רוצה ומה מהות חזונותיו האפוקליפטיים.

    לגבי הרצון להתפלספות – האין מדעי הרוח הגיעו מזמן למסקנה שגם ההטרואים לא יודעים מה הם רוצים בדיוק? מישהו יודע מה הוא רוצה? מהי המשנה הסדורה של הגבר הבורגני שלא רוצה שתעשו מסיבות בחצר האחורית שלו? למה מה הוא עושה שם? מישהו יודע משהו שאני לא יודעת? מישהו פיצח את סודות הקיום? למה אתה מעמיס את זה על גב ההומואים? דווקא מהבחינה ה-ז-א-ת הם מזכירים את היהודים, מהציפיה שהם, בגלל הדיכוי או משהו, יבינו את סודות הקיום, יבינו מה בעצם קורה פה, אחרי מה הם מחפשים. יעלו עם כובע גרב על הרי סדום. זה קצת מתנשא לדעתי. הרי כל ההומוסקסואליות/הטרוסקסואליות, והמיניות בעצמה, הראה מי שהראה, היא קטגוריה של המאה או קצת יותר שנים אחרונות. לפני זה לשכב עם גברים היה משהו שעושים או לא, שדוכא או התאפשר, לרוב דוכא, בהקשרים שונים ומשונים. רק לאחרונה זה השתלט על כל מרחבי הזהות האינד'. איך אתה מצפה מהתוצרים של הדבר הרענן הזה לפצח את מה שהפילוסופיה והפסיכולוגיה של מאות שנים לא הצליחה? למה דווקא אתם ולא הצ'רקסים?

  12. Ron Says:

    מעניין. נראה לי שמדבר בדינמיקה של שיח הזכויות על בסיס זהויות שאפשר למצוא גם במקרים אחרים. מתישהו זה תמיד מגיעל לשם שאסור יהיה לדבר על הזה אלא רק לדאוג למה שיעטוף אותו מבחוץ.
    הרצח בשנה שעברה עשה את שלו לפופולריות של המאבק ההומואי. הפופולריות אמנם דעכה כמו שאתה אומר אבל הספיקה לחזק ולייצב את מעמדו של המאבק ההומואי כמאבק זכויות מיעוטים ליברלי בדיוק מהסוג שאתה מדבר עליו.

  13. רועי Says:

    יופי של מאמר. ההקבלה לקורבנות היהודית מעניינת: כשם שזו מכסה על אלמנטים שליליים בהיסטוריה היהודית ובישראל של היום, כך מכסה הקורבנות ההומואית על כך שהקהילה ההומוסקסואלית היא בסך הכל אחד הקונסטרוקטים החברתיים המטומטמים יותר עלי אדמות. הרי תרבות הגייז וחיי הקהילה שקמפיינים עוצמתיים עושים להם אידאליזציה, מסתכמים במציאות במין קיום די דבילי: סגידה לאלילות פופ כרובין וליידי גאגא, התלהבות מאלכוהול והרבה מאוד סקס. זה כמובן לא רע, זה אפילו כיף, אבל זה לא באמת ראוי לתהילה יותר מאשר אורח חייהם של נהגי משאיות, או שיכורים ממוצא אירי.

    מעבר לזה, קמפיין הזכויות והלגיטימציה מטאטא תחת השטיח תופעה חברתית שעצוב להזניח: המוני ההומואים שנותרים בודדים, מזדקנים, ונפלטים מזירת הסקס, חדרי הכושר והמסיבות. הם מפריעים לדיון בסוגיות נישואין או אימוץ ילדים, כיוון שהם מראים כביכול שעבור רוב ההומואים זכויות כאלה הן ממילא חסרות תועלת.

    בעצם יש המון שאלות שהיה ראוי לשאול, אם אפשר היה לדון בהומוסקסואליות כשלעצמה, ולא כיצור מתגונן. האם זוגיות בין גברים היא בכלל הגיונית? אולי הגיוני יותר ליצור חמולה מינית עם פרטנרים מתחלפים, עם מחוייבות קומונלית מסויימת? למה כל כך הרבה הומואים מציינים שהם מתים על ספורט, למרות שברור שבתיכון הם היו חנונים?

  14. יריב מ Says:

    העמדה על הומוסקסואליות רוחנית (זה מה שנרמז מהציטוטים האחרונים), מזכירה לי קצת את הציונות הרוחנית של אחד העם וקצת את בובר גם. כלומר תנועת זהות שמנסה להיות יותר משבט של פרטים עם איזשהו סממן שטחי מאחד – בין עם זו פרקטיקה מינית או זהות דתית\אתנית (והרי הסממן הזה מאחד לא בשל מהותו אלא בעיקר על דרך ההוקעה וההדרה של החברה סביב את הפרטים המזוהים עמו). תנועת הזהות הרוחנית מנסה למצוא מיתאם בין הסממן השטחי לבין מבנים נפשיים וחברתיים שיש להם מאפייני עומק המנותקים לגמרי מיחס החברה או ממאבק לעומתי.
    אז אולי דרוש פה גיי-בובר שיהיה קצת פארטי-פופר.

  15. יותם Says:

    נדמה לי שהתרוקנות הדיבור הקווירי מאמת ומכוח שכנוע קשורה בעיקר בפוליטיקה של נוסטלגיה, אופן מחשבה די הרסני גם במקרים אחרים (למשל הנוסטלגיה החדשה אצל שנהב). הבעייה עם נוסטלגיה היא לאו דווקא הפאתטיות (מילולית כלומר) שלה, אלא בהתנגשות האכזרית שלה עם המציאות שהיא מנסה להסביר, מציאות שכבר השתנתה. קשה להתגעגע לפוליטיקת זהויות של התנועה האמריקאית לזכויות האזרח, כשנשיא שחור ובן למוסלמי, משמיד מוסלמים אחרים באפגניסטאן, קשה להתגעגע לגן העצמאות כשילדים בני 16 עוברים חניכה מינית בחוגים ממומנים על ידי המועצה המקומית. אני לא יודע אם זה טוב או רע, אבל ברור שהמציאות השתנתה במהירות גבוהה ומסחררת יותר מהמחשבה הביקורתית.
    לכן, קשה לי להשתכנע בהצעות שלך, שגם הן נוסטלגיות באופן עמוק – החזרה לז'נה, לפזוליני או לראובני. נדמה לי שדווקא העיסוק באלה הולך יד ביד עם הציווי להסתבג'טקות של פוליטיקת הזהויות, עם האישי הוא הפוליטי של ההיפים והפוסט-היפים ועם הסתירה המובנה (אך העייפה) שבין הקוויריות שלכאורה קוראת תיגר על זהויות, לבין הלהבאקקקקי"ות שמקשיחה ומאבנת אותן. נדמה לי אגב – בניגוד להבחנה שלך – שלחבר'ה האלה יש עדנה חסרת תקדים.
    העניין הוא שאותן תאוריות על זהות, הן תאוריות של תנאי אפשרות (נשאל מי אתה ו"מאיפה את מדברת" לפני שנשאל מה יש לך להגיד), ולכן הן די מודרניות. המציאות שלנו, לעומת זאתף היא לא כל כך מודרנית.
    הזיוף שבנוסטלגיה קשור בעיקר לכל מה שראה בין ז'נה ופזוליני להיום. אותו כינון של טיפוסים הומואיים אידיאלים חוצי הגבולות, רלוונטית לשאלה מה פסיביות רוצות, בערך כמו הצעה לחוק ידועים בציבור של ניצן הורוביץ (עם כל הכבוד וכיו"ב). אי-אפשר גם לקרוא אותם ולהתעלם מכל מה שקרה ונכתב מאז, למשל עמדתם האוריינטליסטית, והקומית במושגים של היום, ביחס למאבק הפלסטיני.
    אולי, באופן דיאלקטי, המומנט הבא יבוא מכיוון שונה. דווקא מושג הסטרייט, שלא ממש נטל חלק בתאוריה ההומו לסבית, נותר בתולי יחסית ומסקרן. אולי הגיע הזמן לחשוב על סטרייטיות רדיקאלית ועל האפשרויות שהיא מציעה. אולי לא צריך לעבור לסדום, אלא לראשון.

    • adistav Says:

      מעניין אותי מאוד מה שאתה אומר, על סטרייטיות רדיקלית. אתה יכול להרחיב? (כאן, או בכל מקום אחר…)

  16. yossale Says:

    Pardon my french , אבל מה זה השטויות האלה?
    "מה הומוסקסואלים רוצים"? מה זה , סוג חדש של יצור במעבדה? למה אתה חושב שזו מין שאלה שבכלל יש לה קיום , בניגוד ל"מה גברים שחומים רוצים?" ו"מה יהודיות עם עיניים כחולות רוצות?" איזה מין אמירה מפגרת זו?

    המיעוט הזה לא בחר להגדיר את עצמו כמיעוט , אלא נאלץ לחיות כמיעוט . כל מה שהמיעוט הזה רוצה זה לא להיות מיעוט . שהתכונה הזו תהיה בלתי רלוונטית כמו צבע העיניים או אורך השיער. שלא תהיה בכלל משמעות לשאלה "מה הומוסקסואלים רוצים" , אלא מה כל אדם רוצה , כאדם , ואוסף הרצונות הזה יכול להיות גם לאהוב מישהו מאותו מין.

    לשם מה בדיוק הומוסקסואליות חייבת להשאר בעיה? כדי שיהיה מעניין לדבר על כמה זה מגניב? שאנשים יוכלו למרק לעצמם את המצפון החברתי ולהגיד "some of my best friends…" ? איזה מין ניסיון נואל זה , לשטח את כל ההוויה של אנשים להעדפה המינית שלהם? ועוד לטעון שחייבים לשמור אותם מופרדים ? למה? כדי שנוכל מדי פעם ללכת לגן חיות לצפות בהם ולהרגיש תרבותיים?

    נראה שדרך היחידה של הכותב להבין רב גוניות תרבותית וחברתית זה על ידי יצירת קבוצות ברורות ומופרדות . מין אמירה של "אני בקבוצה הנורמלית , ויש כל מיני קבוצות שוליים . אבל תראו כמה אני תרבותי – אני מתעניין בכל המוזרים האלה" . תרבות שוליים מעניינת אפשר לקיים גם כשלא מפלים קבוצות אחרות .

    ובכלל אהבתי את הציטוטים של שלמה שהם , במין הפוך על הפוך . הרי ברור שהם פה כדי להגיד "תראו מה מישהו אמר . אני לא אומר את זה , אבל כמה זה חתרני , ואולי נכון, אהה? "

    בחייאת , אם בא לך קצת להרגיש סדום ועמורה , אתה מוזמן לקפוץ לברלין ולמצוא לך איזה פורקן מוצלח . לא צריך לזהם לנו את האינטרנט.

    • נטליה Says:

      וואו, אתה בול זה שאומר "תעשו מה שאתם רוצים רק לא בחצר האחורית שלי". אתה מופיע בפוסט!

      • אלון Says:

        נטליה, אני לא אומר על yossale שום דבר כי אני לא מכיר אותו – אבל אני ממש לא חושב שהעמדה שלו היא בהכרח הומופובית.
        הרבה גם בתוך הקהילה, כולל אותי, רוצים שבסופו של דבר לא יהיו גבולות. נכון, לומר תעשו מה שאתם עושים ותשתקו זו הומופוביה, אבל זו לא השאיפה. השאיפה היא שבאמת לא יהיו גבולות. שלא יהיה צורך במילה להט"ב או כל אות אחרת. כי פשוט נהיה אנשים.
        ואני אומר את זה באופן יותר בוטה: אני חושב שהמהות של מצעד הגאווה הוא שלא יהיה עוד מצעד הגאווה. או לפחות לא יהיה בו צורך (גם לצוענים מגיע לחגוג מדי פעם).
        אני חושב שמה שאני לוקח מהכתבה זה לא שצריך לדבר באופן ספציפי על "מה הומואים רוצים", למרות שזו שאלה לגיטימית להרהר בה (למרות שהתשובה שהרבה ייתנו היא שיש כל כך הרבה תשובות, והרבה מהן חופפות למה "סטרייטים רוצים" שזו שאלה לא רלוונטית), אלא "מה אנשים רוצים". כי אני לא חושב שחברי הקהילה הם יותר או פחות מעניינים מיתר האדם. אולי פחות בנורמה…

        זה כמו האמנה האירופאית: שיוויון אמיתי אך יכולת לשמור על ייחוד תרבותי.

  17. ayala Says:

    מאמר ממש מעניין אבל נראה לי משונה שאתה מחפש שיח של קבוצה מסויימת על זהות ותשוקה, בתנועה פוליטית רחבה וחסרת גבולות כמו הקהילה הלהט"בית.

    הקהילה הלהט"בית, לפי הבנתי, היא התאגדות של קבוצות שונות בחברה שסובלות מאפליה על בסיס ההגדרה המגדרית והעדפה המינית של חבריה.

    ההתאגדות נועדה לחזק את הדרישה של הקבוצה הרחבה והמגוונת הזו לשויון זכויות ללא קשר למאפיינים מיניים של האדם. קבוצה זו פועלת כלפי חוץ במובן שהיא דורשת מהחברה כולה להשתנות ולהתאים את החוקים והנורמות שלה למצב החדש של הגדרות מגדריות מרובות.

    השיח שאתה מחפש הוא שיח פנימי של קבוצה מסויימת שאתה משתייך אליה. שיח על תשוקה מינית והתפתחות הגדרת הזהות של חברי הקבוצה, לא יכול להתקיים בתוך הקהילה המורחבת שפועלת כלפי חוץ.

    סביר להניח שכל אדם שמאמין שמיניות היא משהו שצריך לחגוג ולא לקבע במסגרות חוקיות ונורמות נוקשות ומפלות, ירצה להשתתף במצעד הגאווה. אך השיח על "מה גברים הומוסקסואלים רוצים?" יכול להתקיים רק בקבוצת הגברים ההומוסקסואלים וכאן יש לשאוף להגדרה מצומצמת ככל האפשר כדי ליצור שיח אמיתי שמדבר בשפה שלך.

    • ofrilany Says:

      תודה אילה. אני לא מצפה שכל הקהילה תעסוק בשיח של הזהות והתשוקה. אבל אני מצפה למשל שהלימודים ההומולסביים והתיאוריה הקווירית, שלא לדבר על ספרות וקולנוע, יעסקו בזה, ויהיו יותר משוחררים אינטלקטואלית ויצירתית. למרבה הצער, לדעתי זה לא קורה

    • ליטל Says:

      למה איילה? אני נגיד לא מאמינה שמיניות זה משהו שצריך לחגוג, גם לא שצריך להתבייש בו, אלא הוא פשוט ישנו לטוב ולרע (ובהקשר הרע אפשר לקרוא את מישל וולבק), ומשפיע עלינו בדרכים שונות ומורכבות. לא מענין אותי לחגוג את המיניות, אבל מאוד יענין אותי למשל לקרוא שיח הומוסקסואלי שחוקר את עצמו. במילים אחרות, זה לא צריך להיות בחוג מצומצם, זה צריך להיות נגיש לכולם ופתוח לכולם וחלק מהשיח הציבורי, בדיוק כמו העיסוק בשאלות דומות לגבי נשים, של ז'וליה קריסטבה למשל.

  18. יהודה Says:

    תודה על רשימה מרתקת. אהבתי את ההשוואה בין מחלקות ללימודי קווירים למחלקות ליהדות בלי לימודי יהדות. אתה מצביע על נקודת תורפה מאוד קשה בתיאוריה הביקורתית לסוגיה, שהתיאוריה הקווירית, כמו גם חלקים גדולים מהפמיניזם, פוסטקולוניאליזם ועוד, צמחו תחת כנפיה ועדיין מושפעים ממנה. הבעיה הזו היא רפיון אינטלקטואלי שנובע מכך שהתמסדה תרבות דיון שבמסגרתה כדי לסתור עובדה אין צורך להציג עובדה נגדית, אלא מספיק להצביע על כך שהדובר ביצע איזה faux pas אינטלקטואלי בלתי-נסלח ולהשתיק אותו.
    העבירה שדינה השתקה ונידוי משתנה משדה לשדה: היא יכולה להיות הומופוביה, סקסיזם, "אוריינטליזם" וכו'. במקום לעורר לדיון וחקירה, המלים האלו משמשות כדי לסגור דיון ופוטרות מדיון מבוסס-אמפירית. כמו בדוגמא של שהם שאתה מביא: הרבה יותר מעניין להתווכח איתו באמצעות דוגמאות-נגד ועובדות, מאשר באמצעות הדבקת תוויות . לדעתי, יש מקור אחד לכל תבנית השיח הבלתי-קונסטרוקטיבית הזאת של התיאוריה הביקורתית: השיח המרקסיסטי, שבו האשמת הצד השני ב"בורגנות" מבטיחה ניצחון אוטומטי בכל דיון, ומותירה את המתייג המשתיק בעמדת המוצא שלו – צדקן ובור. ככל שמחקר על קווירים ישתחרר מהמבנה הזאת, כך הוא יהיה מעניין יותר. (אגב, הפמיניזם הוא הכי פחות נגוע במרקסיזם ביקורתי מכל הגישות האלה, ולא במפתיע הוא גם הכי מקורי ומעניין)

  19. דניאל Says:

    מאמר יוצא מהכלל (כהרגלך בקודש יש לציין). יותם ראובני איש יקר.

  20. יובל Says:

    אפשר ביאור לציטוט האחרון של ראובני? מדובר באזהרה אפוקליפטית שאם אחוז ההומוסקסואלים לא יעלה (או אפילו יהפוך לסטנדרט מחייב) אזי שמשאבי כדור הארץ יתדלדלו ויאזלו?
    אם זאת הכוונה – זה מאוד פוגעני כלפי כסטרייט. הוא הופך את הקיום הטבעי שלי לבעיה עבור כדור הארץ. ממש כפי שהומוסקסואלים מתלוננים שעושים להם.

    בלי להזכיר כמובן שאת אותו האפקט המדובר אפשר להשיג גם בהגבלות על הילודה….
    יש פירוש אחר לפסקה?

  21. רוני Says:

    אני חייבת להודות שהשאלות שכל כך חשוב לך לשאול: "מה זאת בעצם הומוסקסואליות? למה הומוסקסואלים משתוקקים, ומה הם עושים?" מזכירות לי את אותן השאלות שנשאלו במשך זמן רב יותר בהיסטוריה על נשים, בבחינת "מה זאת בעצם נשיות? למה נשים משתוקקות, ומה הן עושות?" – שאלות, אגב, שהולידו אין-סוף תיאוריות וטקסטים שרחוקים מהמציאות של נשים מרחק שנות אור.

    הטקסט של שהם, שממנו הבאת ציטוטים, הוא אכן טקסט הומופובי וחסר שחר. אך זהו טקסט שנולד בדיוק מהמקומות של השאלות הכה-מקובעות הללו, כאילו יש דרך לאפיין קבוצה שלמה של בני אדם על פי נטיותיהם המיניות. ברור כי אין תשובה אחת – וגם אלף אין – לשאלה "מה אישה רוצה?", ואלף תשובות ואף יותר לא יענו על שאלותיך שלך אודות הומוסקסואליות. אני חושבת שבשנת 2011, לפחות חלקנו מבינות ומבינים שעל מנת לדבר על נשיות, צריך לנטוש שאלות מעין אלה – מכלילות ומשטיחות – השאלות האלה אינן רלוונטיות לבניית זהות, כי לעולם לא נוכל לייצר תשובות חכמות, שקרובות לאמת של מיליוני אינדבידואלים שונים בתכלית השוני, על אף שייתכן שהם נמשכים כולם לגברים. כיום, אף טקסט שעוסק ברצינות בנשיות, למשל, לא שואל את עצמו את השאלות הללו כהנחת יסוד לתשובות מעמיקות באמת.

    מהו השיח שחסר בעיניך כיום? אני חושבת שבאמת ובתמים לא הבנתי מהפוסט. אני מסכימה שיש עוד מקום רב לשיח על תשוקה ועל מיניות שיש בה תשוקה. עם זאת, אינני מסכימה שהשאלות המנחות שלך הן בסיס טוב לבחון אלמנטים נוספים של זהות קוויריות, שטרם נבחנו.

    בשבועות האחרונים, וודאי חלקכם לפחות קראתם, התחילו להיות דיונים ערים על הגדרתו של "אונס" מחדש, מנקודת מבטן של נשים בחברה שלנו, שעוברות חוויות מיניות שונות, שחלקן נופלות לתחומים "אפורים", מה שמייצר חוויות שקשה לתת להן שם. אני כבר זמן מה חושבת על כך שמעבר למאבק הפמיניסטי הציבורי על אונס וניסיונות החינוך החברתי ("לא זה לא"), נשים צריכות לפתח שיח פנימי של עצמן בנוגע לתחושותיהן בנוגע לחוויות מיניות שונות שהן חוות במהלך חייהן. זה אספקט, לדוגמה, שנשים טרם מדברות עליו מספיק וטרם חוקרות לגבי עצמן מספיק. אני יכולה לחשוב על אין-סוף דוגמאות מקבילות בנוגע לחוויות הומוסקסואליות שאינן מדוברות עדיין, אבל כאמור, השאלות האלה, עפרי, לא יקדמו אותנו לדעתי לשום מקום.

    הייתי שמחה לשמוע על נושאים שהיה מעניין אותך לראות התעמקות בהם.

    • ofrilany Says:

      אבל אנחנו הרי עושים הכללות כל הזמן. למה מותר, נגיד לפרויד, לשאול מה התינוק רוצה ולהשיב שהוא רוצה לשכב עם אמא שלו ולהרוג את אבא שלו?
      וגם לשאול, נגיד, למה הצבר/הגבר הציוני מנסה למחוק את הנשיות/גלותיות של עצמו? הרי יש להניח שיש כל מיני צברים וכל מיני גברים ציונים.
      אני חושב שהתשובה היא, שמותר לעשות הכללות רק על קבוצות חזקות, כאלה שהן "הסובייקט". בעניין זה יש לי חדשות משמחות: הומואים מערביים הם כבר הרבה זמן קבוצה חזקה.

      • גיל אנגלשטיין Says:

        מסכים ומחזק את רוני, יותם ונטליה. אני חושש שאחרי יותר מכמה קריאות עדיין לא הצלחתי לרדת לסוף דעתך, ואני לא יודע אם האשם בי או בטקסט.
        נקודה למחשבה: נקודות המבט שאתה מציג כאן בתור מודל לחקירה נועזת או מעניינת יותר, יש להן מאפיין בולט משותף: הן נקודות מבט פתולוגיות. ז'אן ז'נה, יותם ראובני.. זה מזכיר לי את בני ציפר שמשתוקק שההומואים יהיו אומללים ומנודים שוב כדי שיחזרו לכתוב ספרות מעניינת.
        אני מזדהה עם סנטימנט אחד שזיהיתי בטקסט והוא הרתיעה מהמוגבלות של השיח הליברלי. אבל כמו שיותם כתב, לחזור לדיון של ראובני וז'נה זו חזרה נוסטלגית. הם דיברו על סיטואציה שונה באורח יסודי – כפי שאתה חוזר ומדגיש (ההומו הוא סובייקט חזק לעומת הנרדפות של פעם). התחושה שעולה מהטקסט היא שזו היתה סיטואציה יותר טובה, וזו עמדה מקוממת מפני שיש פה העדפה גורפת של הספרות על החיים. לא יותר מעניין לראות איך החוויה ה*נוכחית* של הומואים מתרחשת בעולם? ויש מקומות שבהם זה נכתב בצורה מעניינת, כמו בגליונות המוקדמים של Butt למשל, שהציגו מבט מעניין על מיניות ויחסים וגם קצת גזע וקפיטליזם, אבל בדלת האחורית.
        ברוח התגובה של רוני, לדעתי כיוון הרבה יותר מעניין למחשבה ולכתיבה הוא לאו דווקא ללכת למטא-שאלות האלה שלא באמת שואלות כלום, 'מה רוצה ההומוסקסואל', כאילו יש דבר כזה, והוא רוצה משהו שאתה יכול להצביע עליו. מוטב לשאול 'מה עושים הומואים', או יותר טוב, 'מה עושים יצורים ממוגדרים'.

      • ofrilany Says:

        הבאתי את הציטוטים יותר כדי להראות איזה סוגים של טקסטים ושאלות אסור לשאול היום. אתה צודק לגמרי שהיום, אי אפשר להקים לתחייה את ז'נה אלא לדבר על החוויה הנוכחית שהיא שונה לגמרי. אבל למרבה הצער למיטב התרשמותי עושים את זה מעט מאוד. המקום שממנו הטקסט יוצא הוא הפער העצום בין דברים שנאמרים בעל פה בסביבות חברתיות שאני מכיר, או נכתבים למשל בפורומים לא מחייבים באינטרנט, לבין העולם שמתארת תעשיית התיאוריה הקווירית. יש הרגשה שאלה שני עולמות שונים לגמרי, ואולי בגלל זה התיאוריה הקווירית מעניינת למעשה די מעט אנשים.
        לגבי יצורים ממוגדרים – אין לי מושג מה זה אומר. אבל האמת שזה גם לא מעניין אותי. במובן זה שאני מתרחק מהמלים האלה, הן מקפיאות לי את הדם.

      • נועם א"ס Says:

        אני ממליץ בחום לבדוק את "פורנוגרפיה" של וויטולד גומברוביץ' (ואם נבדק כבר, אז אולי לבדוק שוב) – יכול להיות שמהפולני הוותיק הזה הגיע משהו שדווקא עשוי להאיר לא מעט על החוויה הנוכחית, אפילו לגבי יצורים ממוגדרים

      • ofrilany Says:

        אני איתך בעניין! זה אחד הספרים הכי אהובים עליי. אבל אתה יכול להסביר באופן יותר ספציפי מה אתה מתכוון?

      • נועם א"ס Says:

        הו… אכן אחד הגדולים.
        זה היה לפני שנים, ואין לי לצערי את הספר איתי..
        אני בעיקר זוכר מין התפתחות פרקטאלית מטורפת של מתח שלא מגיע לשום פתרון על מין משולש בין נעורים (להלן: "תשוקה"), מציצנות (להלן: "שיח") ושני גברים (להלן: "הומואים"). מין פסיכיות שבעצם הניסיון לייצר "זהות" דרך האינטראקציה וההשתקפות שלך במישהו אחר… יותר מזה, כרגע, אני לא זוכר (חוץ מזה שכאמור, זה ספר מדהים).

    • ליטל Says:

      הי רוני, את צודקת כשאת אומרת שהכללות או נסיונות לאמוד את טבעו של משהו לא יכולים לקלוע, ובכל זאת יש להשיב להם באמצעות טענה נגדית ולא באמצעות סתימת פיות.
      וזה ממספר טעמים:

      1. כמו שאפשר לראות יפה במאמר המענין למעלה. הדיון כרגע ממילא מכליל, פשוט נבחרו ההכללות הכי קורקטיות נקיות ו"בלתי מתערבות" ורק בהן מותר להשתמש ורק להן מותר להאמין. ההכללות ה"נכונות" אינן בהכרח נכונות, הן נבחרו מסיבות פוליטיות, הן משיבות להומופוביה בהיפוך הטענות שלה. מצב כזה הוא בפירוש סוג חדש של הצרת מרחב התמרון גם אם בתום לב.

      2. המחשבה האנושית מטבעה מכלילה, לעיתים גם בתום לב. כשלא מוכנים כלל לבוא בדיון עם אדם שמחזיק בדעה קדומה אז הוא בפשטות ימשיך להחזיק בה ולהפיץ אותה ואפילו ישתמש בהתנפלות עליו כאישור לצדקתו.

      3. בטווח הרחוק הדיון בהכללות, בניגוד למאבק לזכויות, מייצר מאגר של זהויות עם עומק, של אפשרויות, הפמיניזם בחלקו מחזיק דוגמה מציונת לתהליך צמיחה שכזה. הכותבות הפמיניסטיות ייצרו הלכה למעשה מעין הרחבה של הארכיון התרבותי (השלמות לפסיכואנליזה, השלמות להיסטוריה של הספרות, השלמות להיסטוריה של האמנות, השלמות לתיאורה ולביקורת וכו'). הן יצרו שיח ודיון שגם אם בתוכו יש הרבה אי הסכמות או אפילו שגיאות הוא עדין שם את האישה על המפה כייצור מורכב וחושב וגם מייצר כלים חדשים ומעניינים לחשוב על אישה ועל נשיות.

      • ארך אפיים Says:

        הערה של מתימטיקאי: זה לגיטימי לנסות לאפיין קבוצות (כמו גברים הומוסקסואלים), כל זמן שמכירים בזה שמדברים על עקומת פעמון, ותמיד יהיו לא מעט אנשים שרחוקים ממרכז האיפיון. כמו שכתבתי במקום אחר, אם מחקר ימצא מתאם בין שער כתום לנדיבות לב, אז העובדה שעדיין יש המון ג'ינ'ג'ים קמצנים לא הופכת את האבחנה לחסרת ערך – כל זמן שזוכרים כל הזמן שלא מדובר כאן באיפיון קשיח של כל האינדיבידואלים בקבוצה. יש כמובן סכנה בדיון כזה, כי תמיד יהיו אנשים שכן יכלילו.אבל הסכנה שבמניעת הדיון מלכתחילה יותר מסוכנת.

  22. ליטל Says:

    זה מויקיפדיה בערך "על החירות".

    ניתוחו של מיל מעלה ארבע סיבות למתן ההרחבה אותה הוא דורש לחופש הביטוי:

    1. דעה מושתקת עשויה להיות נכונה. מי שמכחיש זאת מניח שהוא חסין מפני טעות. מיל מדגיש כי איש אינו חסין מפני טעות, ויתרה מכך, גם קבוצת אנשים או אומה או דור שלם אינם חסינים מפני טעות. ההיסטוריה מלאה באמיתות שהושתקו, והשתקתן מנעה את התקדמות המין האנושי במשך מאות שנים.

    2. הדעה המושתקת עשויה להיות בחלקה שגויה, אך בדרך כלל יש בה מרכיב של אמת. משתיקי הדעה אף הם יכולים לטעות. השתקת הדעה מביאה לכך שהאמת של המשתיקים אינה מתעמתת עם האמת של בעל הדעה המושתקת, ומונעת מן המשתיקים את האפשרות להשלים את מרכיב האמת החסר בדעתם, הנמצא בדעה המושתקת.

    3. גם אם הדעה המושתקת כולה שקרית ואין בה כל מרכיב של אמת, הרי שהשתקתה תמנע את העימות שבין האמת שבדעה הרווחת והשקר שבדעה המושתקת. דעה המתקיימת ללא מתנגדים וללא דיון של ממש, הופכת עד מהרה לאמונה תפלה, לדעה שמחזיקים בה רק כמס שפתיים, או למוסכמה שאין מאחוריה דבר.

    4. דעה שבה מחזיקים ללא התנגדות מאבדת את משמעותה, ומונעת כל הכרה אמיתית באמת הנובעת מחשיבה ביקורתית ותובנה אישית.

  23. רוני Says:

    עפרי, ראשית כל, אנחנו חלוקים בעניין ההומוסקסואלים כקבוצה חזקה. כן, אני מודעת היטב לשיפור הניכר במעמדם של חברי קבוצה מסוימים שהפכו, עם השנים, לחלק קיים ונוכח בחברה המערבית. עם זאת, אני חושבת שמדובר במעט מאוד סובייקטים ביחס לקבוצה שלמה של הומוסקסואלים רבים שחיים בדיכוי ובהדחקת זהותם, כן – גם בחברה המערבית הפתוחה והמקבלת יותר של ימינו. זה קצת כמו לומר שבתל אביב הומואים יכולים לחיות חיים חופשיים עם זהות הומוסקסואלית ידועה לכל, ולשכוח להביט על אזור התחנות המרכזיות, בהם מסתובבים נערים רבים שמוכרים את גופם לזנות כי נזרקו / ברחו מביתם בדיוק בגלל אותה זהות, ואין להם לאן לפנות. שלא לדבר על מצבים "קריטיים" פחות של כאלה שפשוט נשארים בארון מחמת הבושה. זה עדיין גם קיים ונוכח.

    אני מסכימה עם גיל שהתיאוריות המכלילות הן פתולוגיות ומאפשרות זהות מכלילה ולא מדויקת. זה ש"לפרויד מותר" (כבר מזמן, אגב – הרי פרויד נידון בביקורתיות רבה לאורך השנים, לצד הכרה בעבודתו), זה לא אומר שצריך ללכת בדרכו. ברור שמותר להכליל עד מחר, אבל למה שנרצה בכך? אני עדיין תוהה.

    מאבקים לזכויות, אגב, משקפים מרכיבי זהות רבים. זוהי לא קליפה ריקה כלל ועיקר. מאבק על נישואים חד מיניים – מעיד על הרצון של חברים מסוימים בקהילה להינשא. מצעד רדיקאלי – מעיד על רצון של חברי קהילה מסוימים להשתלב בחברה מבלי להצטרך להתפשר על זהות קווירית שאינה מתקבלת בעין יפה. והמאבק בין אנשי ואנשות המצעד הרשמי לבין אלה של המצעד הרדיקלי – גם הוא מעיד על זהויות שונות ומורכבות, שבבסיסן רצונות שונים שאפשר לדבר עליהם בהרחבה. מאחורי כל מאבק כזה עומד שיח שלם של זהות ושל רצונות ומאוויים. בלי שיח כזה, מאבקים ודרישת זכויות, לא היו באים לאוויר העולם. כך שאם אחזור לטענתי העיקרית, אני חושבת שהשאלות שלך לא ייצרו מבנה עומק, כי אם מבקשות ליישר קו, שיכאב לי מאוד אם אכן יישרו אותו.

    אם ברצוננו להגיע לעוד תשובות ותובנות אודות הומוסקסואלים, לסביות, נשים, גברים ועוד ועוד (אני חושבת שמגיע לכולן/ם, ושכל אחד יחקור את מה שחשוב לו ביותר), עלינו להמשיך במלאכת הדקויות והבחינה הרגישה של מצבים אנושיים וממוגדרים שונים, ולא להתפשר על כך כדי לייצר תיאוריות שיעלו בקנה אחד עם הכללות פרוידיאניות שהרלוונטיות שלהן בעולם שלנו כיום, היא חלקית בלבד.

    • ofrilany Says:

      רוני, אמרת שאת לא אוהבת את פרויד אמרת הכול. אנחנו לא מדברים באותה שפה. אני מאמין בכתיבה עם ערך אינטלקטואלי, אסתטי וליבידינאלי. אם את לא נהנית לקרוא את פרויד את כמובן לא חייבת. אבל אותי כן מעניין לשאול שאלות על מיניות כמו ששאלו בתולדות הפסיכואנליזה, ולא על תיבות כמו "רצון של חברי קהילה מסוימים" או "זהויות שונות ומורכבות". מה לעשות רוני, שאני שומע את זה מספיק לאחרונה, למעשה הרבה יותר מדי. אם את מאמינה בשיח הזה – זה ממש סבבה, הרי אין ואי אפשר לגנות אותך על זה. את נורא צודקת.
      אבל תרשי לי לומר: אני חולק על האופטימיות שלך. הדרך שהתיאוריה הקווירית הולכת בה עכשיו כדי "להגיע לעוד תשובות ותובנות" וכו' וכו' פשוט תייבש אותה. הדיסציפלינה הסכולסטית הזאת לא תשרוד במצבה הנוכחי יותר משנים בודדות נוספות, וההתרשמות הזאת די מבוססת.
      איש לאוהליך ישראל.

      • רוני Says:

        1. לא אמרתי שאני לא אוהבת את פרויד, יש הבדל בין לא לאהוב לבין להבין את המקום של התיאוריה שלו ביחס לנקודת הזמן הנוכחית, וביחס לביקורות על הפסיכואנליזה הקלאסית, שכבר קשה מאוד לדון בזהות בלי להתייחס גם אליהן ברצינות. קראתי את פרויד באופן נרחב ונהניתי מאוד, זה באמת לא קשור.

        2. אם השיח כפי שהוא מתנהל כיום נדון לכישלון, אני באמת תוהה איך הבלוג שלנו מייצר עוד ועוד תובנות שחדשות גם לנו – הכותבות והכותב – וגם לקוראים וקוראות. האמנם יבשה הבאר כאשר השיח עוד חי, בועט, ואנחנו בעצמנו ממשיכים ללמוד ולהשכיל כל הזמן?

        3. על סמך מה אתה קובע שהתרשמותך מבוססת – בנוגע לכך שהדיסציפלינה, כפי שהיא כיום, לא תשרוד?

      • רוני Says:

        4. גם אני מאמינה ב"כתיבה עם ערך אינטלקטואלי, אסתטי וליבידינאלי". לא רק פרויד כתב כך במהלך המאה השנים האחרונות, לשמחתנו הרבה. אלה הגדרות שאפשר להכיל על טקסטים שונים בצורתם, בנקודת המוצא שלהם ובתפיסת העולם שגלומה בהם, ממה שפרויד עצמו מבטא. לכן, אין כל ערך להנגיד את מה שאתה מעריך למה שאני מעריכה.

      • ofrilany Says:

        אם כל כך טוב לך עם "השיח כמו שהוא מתנהל היום", ואת מרגישה בו כל כך בבית, אני בטח לא אתווכח איתך. בעיניי זאת אמירה קצת תמוהה מבחינה אינטלקטואלית. מה לעשות שאני לא מרגיש ככה, אני מרגיש שהרמה של הפרסומים בתיאוריה קוויריות הולכת ויורדת, שהכול הולך בסיבובים וכבר מזמן לא היה רעיון באמת חדש, זה נעשה תחום מאובן וסכולסטי ובעיקר צדקני להפליא, ושבמידה מסוימת הפך לפרודיה על פוליטיקת זהויות.
        אגב, לא התייחסתי בכלל לבלוג שלכן, שאני דווקא אוהב בדרך כלל.
        מצטער אם יש טון תוקפני במה שכתבתי, אבל הוא נבע מהתחושה שהתגובה הקודמת שלך מלאה בביטויים ובאמירות שלא מעוררים חשיבה אלא משתיקים חשיבה ונועדו בעיקר לגרום לכותב (במקרה זה לי) להרגיש שהוא נורא לא בסדר. זאת הרוח ששולטת בכנסי המגדר: רוח שאומרת לך שאתה צריך ללכת על קצות האצבעות כדי לא לעשות איזו טעות שיחנית. אז בכל זאת, אני כמה שנים באקדמיה ובחוגים האלה, פחדתי מזה מספיק ושמעתי את זה מספיק. אבל ברור שכל הנחת היסוד של הפוסט הזה הוא לנסות לנפץ את זה, להגיד את הדברים שהכי לא ייכנסו לשיח הזה ולשאול למה בעצם.
        כשאמרתי שאנחנו מדברים באותה שפה, התכוונתי שמה שבעיניי משמעותי הוא שהחשיבה תהיה פרובוקטיווית ומעוררת, ולא צודקת-משפטנית, כאילו שאני מנסח דברי סיכום לאיזה מפגש קהילתי שלא יעליב חס וחלילה אף אחד.

      • רוני Says:

        אם לאורך כל הדרך פירשת את התגובות שלי כשאיפה להישאר עם אותו השיח, לעמוד במקום, ולהשתיק שיח חדש, הרי זה ממש מגוחך. וזה באמת תמוה מבחינה אינטלקטואלית, רק שזה – שוב – לא מה שאמרתי. לגרום לך להרגיש לא בסדר? רק שאלתי שאלות שהן בעיניי חשובות להבין לאן אתה הולך עם כל הרצון לשבור כיוון. כתבת פוסט ארוך מאוד, אך מעבר להצהרת "צריך ללכת הלאה כי עכשיו השיח רק הולך ומידרדר," לא הבנתי מה קונקרטית אתה מציע לבחון, ובאילו כלים, ועדיין אינני מבינה על מה יש לך ביקורת. כאמור, השאלה "מה הומוסקסואל רוצה?" היא לא שאלה שמישהו יניח כשאלת מחקר רצינית בבואו לכתוב טקסט כלשהו, בכל תחום באקדמיה. זו שאלה שגם אם מסכימים שיש לשאול אותה (ועל כך אני עדיין תוהה), היא גדולה מדי. לכן אני שואלת – מה לא טוב בעיניך כיום? מה היית רוצה לשנות? מהו אותו כיוון שיש לך ביסוס חזק שהוא לא יוביל לשיח פורה בעתיד הקרוב?

        הנה, לדוגמה, מה שאתה כותב:
        "…זאת הרוח ששולטת בכנסי המגדר: רוח שאומרת לך שאתה צריך ללכת על קצות האצבעות כדי לא לעשות איזו טעות שיחנית. אז בכל זאת, אני כמה שנים באקדמיה ובחוגים האלה, פחדתי מזה מספיק ושמעתי את זה מספיק. אבל ברור שכל הנחת היסוד של הפוסט הזה הוא לנסות לנפץ את זה, להגיד את הדברים שהכי לא ייכנסו לשיח הזה ולשאול למה בעצם."

        לאור האמור לעיל, ניכר כי שמעת את "זה" מספיק; היית מספיק בחוגים "האלה" (מגדר? פילוסופיה? משפטים? סוציולוגיה-אנתרופולוגיה? ספרות? היסטוריה? אולי כולם?); הנחת היסוד של הפוסט היא לנפץ את "זה"; ואתה רוצה להגיד את הדברים שלא ייכנסו לשיח ה"זה."

        את כל "זה" לא הבנתי.

      • רוני Says:

        אגב, נזכרתי בפוסט של חגי שעוסק מאוד בזהות להט"בית וההנאה שגלומה בה, הכיף שבמיניות והפוליטיקה כאחד (כחלק מעוד הרבה מאוד דברים):
        http://meandiscourse.wordpress.com/2010/12/29/between_politics_and_pleasure/

        אני חושבת שאנחנו לגמרי מסכימים בהרבה מאוד מובנים שיש לפתח את השיח במקומות מסוימים, ולכן פתחתי בדיון הזה, מתוך רצון להבין מה אתה מציע. מה שכתבת בפוסט לא גרם לי להבין. איכשהו, הדיון סטה והשאלות שממש רציתי לקבל עליהן תשובות התקבלו על ידך בתוקפניות. אולי אם נתחיל מחדש, נצליח.

      • ofrilany Says:

        אוקיי. אז קודם כל, אני מדבר על זה שנקודת המוצא של "חפש את הדיכוי" היא לדעתי עקרה. טענתי שהשיח הזה מידלדל, עקב אידיאליזציה של הלהט"ב, ובחסות תפישה טהרנית וסטרילית של הלהט"ב כקורבן/חתרן נצחי. ההקבלה שנתתי בסוף היא מאוד פשוטה: אני חושב שהתיאוריה הקווירית היום היא יותר חקר האנטישמיות והתפלפלות משפטית על נכסי ניצולי שואה מאשר מדעי היהדות. נדמה לי שזה מספיק ברור. אז מה זה מדעי ההומוסקסואליות? אני לא יכול באמת לפרט את זה עכשיו, זה כמו לשאול אז מה זה יהדות. אבל אני כן חושב שיש אפשרות להתכוונן לשאלה מה זה יהדות, ולא רק לשאלה מה זה אנטישמיות.
        בנוסף, מה שניסיתי להגיד הוא שיש דברים מסוימים שמותר היה לדבר עליהם פעם ואסור לדבר עליהם היום – לדוגמא, הדברים שהבאתי בציטוטים. טענה שנייה היא שהולך וגדל המרחק בין התיאוריה הקווירית והפוליטיקה הלהט"בית לבין התופעות שמתגלות בחיים עצמם של כל בנאדם שחי בתוך העולם ההומוסקסואלי (כלומר: צורות שונות של זוגיות, תופעות שקשורות לאתרי היכרויות, כל מיני זהויות סוציולוגיות שבכלל לא נמצאות על הסקאלה שמסומנת בראשי התיבות להט"ב).
        קראתי בזמנו את הפוסט של חגי. אם מה שהוא אומר זה שיש דברים שהוא עושה בשביל הכיף והם לא קשורים לפוליטיקה – אז זה לא מה שהתכוונתי. בעיני אין הבחנה בין הפנטזיות המיניות למשל לבין השאיפות והתביעות הפוליטיות.

      • רוני Says:

        כמובן שזה לא מה שחגי אומר.

      • ofrilany Says:

        רצית דיאלוג לא? רצית שאני אסביר מה אני מתכוון?
        אז אולי תסבירי מה הוא מתכוון –
        "אפשר להנות מסופ"ש בצימר עם בן זוג בצפון, ואפשר להנות ממסיבת זימה בוילה ברמת השרון. אולי שתי הפעולות האלה הן גם פוליטיות, אבל הן לא רק פוליטיות. הן גם לעשות מה שבא לנו לעשות, מה שעושה לנו טוב".

      • רוני Says:

        אני מצטערת, אבל אני חשה הרבה יותר מדי עוינות כדי להמשיך את הדיאלוג הזה. לא באתי ברע, באמת, להיפך. מקווה להמשיך את הדיון בקרוב בהקשרים שונים.

      • חגי Says:

        היי

        אני לא יודע מה בדיון שלכן הקפיץ לכם את הפיוז, כי אני חושב שהעמדות שאתן מציגים לא כל כך שונות.

        אני חושב שהתחושה שאתה מתאר לא מנותקת מהמציאות, אבל היא מאוד רומנטית. זאת הפנטזיה של "פעם היה יותר טוב", "העניים שמחים יותר" (תשאל את ברברה אנרייך מה דעתה) "התרבות המזרחית יותר עשירה בגלל שהאשכנזים רודפי בצע מנוכרים". אני חושב שהמונח רדיקליות אצלך לא ברור לי ולכן קשה לי להתייחס אליו. למה שמישהו ירצה להיות רדיקאל? מה זה רדיקאל? מה הרדיקאל רוצה? האם יש גן רדיקליות?

        בכל מקרה, אולי אתה פשוט קצת יותר מידי שקוע בתוך הטקסטים אז את מרגיש אותם נובלים לך מול העיניים, ויכול להיות ש"פעם" כשקראת אותם בפעם הראשונה, הם שינו לך את העולם (או שלא).

        לגבי הפוסט שלי, אני חושב שהוא הכי מתכתב עם פרויד, ומנסה לטעון שגם בתוך השיח לפעמים מותר לנו להנות קצת, למרות שזה פוליטי. למצוץ יכול להיות היבלעות אל האוביקט המדומיין או מה שהשהם הזה אומר, אבל יכול להיות גם סתם משהו שנחמד לעשות או שלא נחמד, או שלפעמיים כן ולפעמים לא או שתלוי אם מי.

        אז מה אני מנסה להגיד? לא הרבה. אני מנסה להגיד שוואלה, היה מגניב לחיות בעבר או בעתיד, אבל תכלס, אולי לא היה מגניב, ואין לנו שום דרך לדעת את זה, אנחנו סתם מתרפקים על פנטזיות שמוכרים לנו ביותר מידי מדיומים.

      • ofrilany Says:

        היי. אני גם כבר לא יודע. קשה לי להסביר עכשיו. בכל מקרה – no hard feelings!

  24. zazu Says:

    היה שווה לקרוא את הפוסט המעניין הזה ולו רק בגלל השורה:

    "Peak-gay כבר מאחורינו"

    פרצתי בצחוק. תודה.

  25. אילן Says:

    רוני,

    פרויד הראה שאנחנו סובלים מהמובן דווקא. מהגדרה עצמית שאינה גמישה מספיק על מנת לארח מצבים נפשיים משתנים. זה הכי פשוט שניתן לגשת אליו, בהקשר של הגדרת זהויות קוויריות והפנטזיה הנוירוטית שהיא מספקת – האמונה שניתן לייצר הבדל אולטימטיבי שיאפשר יחס מיני (קבוע).

    זו תמיד פנטזיה מרנינה, אבל עבור לא מעט אנשים זו אינה שיחה מעניינת כי מטרתה אינה מנוסחת באופן שמייצר הזדהות. אם אין אפשרות מבנית להתנגד לקבוצה, אין אפשרות לייסד את הקבוצה הראשונה, בדיעבד. שיח על דיכוי הוא דבר הכרחי, אבל שיח שמדחיק את אפשרות הדיכוי הטבעית המגולמת בדיבור, לא יכול לייצר נוגדנים לדיכוי. היעדר ההכרה באפשרות הדיכוי היא ההפך מחינוך עצמי של "עם מתגבש". השיח הופך לדיכוי, והתנועה הפמיניסטית עשויה להיות דבר מדכא, לפרקים.

    לטעמי, זה מקום לא נבון להגיע אליו, בשיח שנועד לקבץ. ואישית, אני יכול להבין חוסר עניין מופלג בשיחה כזו, כשהיא מתנהלת כך.

    • רוני Says:

      היי אילן,

      למען הסר ספק, בשום שלב של הדיון הזה לא קראתי להשתקת שיח חדש שעשוי להתפתח. להיפך. אני מבינה את הרצון לפתח דיונים סביב זהות קווירית שאינם יחסיים לזהות אחרת, אלא בזכות עצמם עומדים. אני פשוט חושבת שעשויות להיות לכך מכשלות רבות, כמו שציינתי קודם – אפשרות הנפילה אל תוך דיון פתולוגי בזהות, כזה שאינו מאפשר את הגמישות אליה שואפים.

      לכן, שאלתי מספר שאלות שאני חושבת שיש לתת עליהן את הדעת מבחינה מתודולוגית, אם ברצוננו לגשת למלאכה. מעין נורות אזהרה, בעיניי. וגם נקודות שאני חושבת שחשוב להעלות – כמו, האם ישנם טקסטים שכן מקיימים שיח כזה כיום? האם יש דברים שניתן להניחם בתור דוגמה לבאות? מן הסתם הטקסטים שהובאו בפוסט (של שהם וראובני) אינם בדיוק הדוגמה לכך.

      אני חושבת שאכן, התנועה הפמיניסטית עשויה להיות דבר מדכא לפרקים, אבל גם מקום מאפשר, ולכן, אשמח לקרוא בעתיד טקסטים שיתפתחו לפי נקודת המבט של עפרי, כפי שהסביר אותה פה, ולהבין אולי טוב יותר במה דברים אמורים.

  26. Oren Says:

    This may help. In "What Do Gay Men Want?", David Halperin explores the question of gay male subjectivity, and, in particular, the question of why gay men have unsafe sex in time of HIV/AIDS. Halperin argues that since early gay liberation movements understood their struggles to be directed against psychological repression and political oppression, and since later the focus has been shifted to social constructionism, this pivotal question, which some see today as anachronistic and essentialist, was neglected.

  27. אוננות אינטלקטואלית Says:

    מאמר משובח מתחילתו ועד סופו!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: