גזע זה שאינו אחד

by

רוני הירש

אכן ימים רצופי הפתעות. מי חשב שספרד תפסיד לשוויץ? מי האמין שמקסיקו תנצח את סגנית אלופת העולם? מי יכול היה לדמיין שכותבי הנאומים של ציפי לבני יטעו? ייתכן כי אמנם שרויה אני בחלום בלהות, אשר בו מאותתת המציאות בהבהובים קלושים מבעד לצעיפי שינה (4-1 לארגנטינה, בכל זאת, וגם הייתי בעד מקסיקו), אך נדמה לי כי זו הפעם הראשונה והסנסציונית שבה לבני לא רק הטעתה, אלא גם טעתה. אולם, כבפעמים קודמות, תופשת טעות זו עולם ומלואו, מעין עולם חילוני-ליברלי-ציוני, אשר משתקף בטעות זו כבמונדה לייבניציאנית. כמו ששרטטה בנאום הניצחון שלה את מתווה השמאל-הלאומי ("ארץ ישראל לא שייכת לימין כפי שהשלום לא שייך לשמאל"), גם כאן עלולה הטעות הלבנאית לצייר מפה מהימנה של חלוקת השטח. יצאנו לשטח לבדוק הכצעקתה.

"העובדה שבסוף נדרשה הכרעה של בג"ץ למנוע אפליה היא תעודת עניות להנהגה של השנים האחרונות, שלא הצליחה לייצר תוכן ערכי משותף (…) בג"ץ הוא לא של חילונים ואסור שיהיה מצב שיהיה מי שרוצה לקבל את ההכרעות שלו ומי שלא (…) אסור להגיע למצב שבו נצטרך לבחור בין הקבוצה לבין בית המשפט (…) הרבה שנים פוליטיקאים קידשו את הסטטוס קוו והוא זה שהוביל להתנגשות. ניתן למנוע את ההתנגשות הערכית הזו וליצוק תוכן למילים יהודית ודמוקרטית. זהו המבחן של המנהיגות בישראל". (ציפי לבני במכללה להנדסה בבאר שבע, הארץ, 17.6.10

טענת היסוד של לבני היא כי העתירה לבג"ץ ב"פרשת עמנואל" היא בסופו של דבר תוצאה של מחדל ארוך ומתמשך, הזנחה פושעת של שני אלמנטים נבחנים בחברה האורתודוקסית – אי כיבוד החוק מחד, ואפליה שיטתית מאידך. כבר כאן ברור, כמדומני, שלא מדובר באלמנטים נבחנים כלל, אלא בשני יסודות חשובים של המשטר הדמוקרטי (ולבני אמנם מציינת, במידה בלתי מבוטלת של תושיה, שחסר לנו "תוכן ערכי משותף" יהודי ודמוקרטי – שימו לב – היא אמרה דמוקרטי). אך ישנה חשיבות רבה להבנתם והצגתם כנבחנים, וכאן עיקר המקור למבוכה.

גדולי ישראל (במרכז: הרב בא גד). היהדות היא מערכת היררכית

שני דברים עוררו בי אתמול תהייה ואף גירוד מצח: (1) האם ייתכן שמאה אלף אנשים, אמנם דומים במקצת, הפגינו בעד הפלייתן והשפלתן של ילדות, ו-(2) האם ייתכן שמדינה (וליתר דיוק – מדינת ישראל) תפעיל אלימות פיסית כלפי פרטים בשם השמירה על השיוויון. אלא שקריאה מעט מפוזרת ואף נמהרת באתרים חרדיים ואזרחיים כאחד הבהירה לי במהירות מספקת יחסית שלא פה קבור הכלב (שהלא אלו קבורים היו באשקלון). אז לא, מדינת ישראל אינה באמת מנסה לאכוף שיוויון בלב התנחלות (אני מקווה). מדינת ישראל נתקלה בבעיה מהותית באופן ניהולה את שלטון הגזע היהודי, בגלותה לתדהמתה כי גזע זה אינו אחד. לא סתם אינו אחד, אלא הוא היררכי. מבנה העומק של ההבנה העצמית האורתודוכסית, הוא מבנה היררכי, בו שמים וארץ מתערבים בריבוא ריבואות שילובים ודרגות של שלמות. אין כאן דיכוטומיה סתם, אלא היררכיה. אבל שלטון הגזע היהודי הוא, כידוע, שלטון חוק דמוקרטי. ככזה הוא אינו יכול לסבול היררכיות, שכן עליו לפעול בשווה על הכל (או לסלקם לאלתר), אחרת הוא אינו פועל כלל. אחת מהיררכיות היסוד אשר הניעו רבבות אנשים לצאת להפגין היתה עליונותה של התורה על "ערכאות" חיצוניות, וממילא כל יתר ההיררכיות אשר זו קובעת בין אדם לאדם, אותן סיכם יפה מגיב 5 מ. בן משה: "לפי רמתם הרוחנית", וקצת פחות יפה מגיב מספר 8 משה: "עם מומים כבדים כמו נכות".

מערכת הספירות (במרכז: ספירת תפארת). היהדות היא מערכת היררכית

וכאן אנו מגיעים למהפכה הקופרניקנית. העתירה לבג"ץ לא היתה הסוף, ברירת המחדל, המפלט האחרון ועל כן תעודת עניות, כפי שקובעת לבני. העתירה היתה הסיבה הראשונה. מאה אלף אנשים התאספו היום משום שאיש מתוכם "הלך לערכאות". המדינה, אנשי הציבור, הפוליטיקאים והמנהיגים הרוחניים אינם אחראים למחדל מתמשך של הזנחת האפליה במגזר החרדי (שכן הם האחראים הישירים של טיפוחו בפועל). הם אחראים למחדל המהפכני שבו במקום לרתום את המדינה למבנה ההיררכי הדתי ולפרנסו בכספים וחקיקה, הם אפשרו לאיש המגזר להכפיף את אותו מבנה היררכי למדינה. מחדל זה קרה ממש מתחת לאפו של השר המכהן אלי ישי אשר פוסל מכל וכל הליכה לערכאות, לערכאות המדינה שבה יושב הוא בתפקיד הסלקטור הראשי של שלטון החוק הדיכוטומי. אלי ישי, בגנותו את העתירה לערכאות, הצהיר בריש גלי כי הוא אמנם נמצא מעל החוק אותו הוא משליט בכח רב מדי יום.

המחדל הזה מהווה את קריסת שני העולמות בהם מתקיימים במקביל אלי ישי וש"ס בכלל. בעולם אחד מקפיד אלי ישי לשלוח את ילדיו לבתי ספר אשכנזיים ולהעלותם במדרגות השלמות, כפוף לחוק אחד ויחידי – חוק התורה. בעולם השני הוא פועל כנציג נבחר ואף רשות מבצעת הדנה אלפי אנשים לגירוש ושוללת מהם את זכויותיהם הבסיסיות בחסות שלטון החוק. מחדל יום כיפור של החברה החרדית הוא זה שאפשר לשדולה חרדית להגיש עתירה לבג"ץ ולזכות בה.

הסכר האמיתי שנפרץ היום אינו זה ששחרר לרחובות אלפי אנשים בשחור, אלא זה שהוליד דיון המדיף ניחוח עבודה זרה בשאלת האפליה במגזר החרדי. אפשר למצוא את הדיון הזה בעשרות תגובות באתרים חרדיים המגנות את התנהלות האדמו"רים, את התנהלותה של ש"ס, המגנות בזעם את האפליה המתמשכת, את תפישת העולם ההיררכית בכלל [כאן יש אמנם להבחין בין התגובות השונות – חלקן שמרניות במידה רבה – הן אינן מבקרות את ההיררכיה עצמה ואף מבקשות להעמיק את הסגרגציה. אך הדיון בהן ובעתירה עצמה, מרמת הטוקבק ועד להצהרתו של הרב עובדיה יוסף כי הוא "מתנגד נחרצות לאפליה בלימודים על רקע עדתי" חורג בהרבה מכוונה זו].

ציפי לבני וכותבי נאומיה טעו. בדרך תמוהה למדי, דרך נס אפילו, שנים של השחתת מידותיו של שלטון החוק בישראל הצליחו לנטוע בלב התשתית הערכית היהודית תפישת עולם דמוקרטית ואפילו, רחמנא ליצלן, שיוויונית. לבני מבקרת את השמירה ארוכת השנים על הסטטוס קוו. דווקא אל מול ההתלהמות הלאומנית של החודשים האחרונים כנגד החרדים (שעסוקה בעיקר בשיקולי רווח ותועלת מלובים בשנאה), נדמה כי את הצעד הראשון והמשמעותי להפרדת והכפפת הדת למדינה צעדו החרדים עצמם.

השאלה היא עד כמה נניח למדינה לדכא בדרכה האלימה את גילוייה השונים של התעוררות זו – דיכוי אשר נוח מאוד להפנות אותו כלפי "קבוצה" המוצגת במתכוון כהומוגנית ואחידה, תוך כדי התעלמות פושעת מהצהרותיהם ומעשיהם של נציגיה הפוליטיים, אשר משמשים את המדינה בתפקיד כפול (חיוני לדיכוי זה עצמו). אולי אם נפסיק לפחד ונתחיל לאהוב את הפצצה, תהיה היא הנקודה הארכימדית ממנה נזיז ממקומו את שלטון האפרטהייד הישראלי (גם אם זה ריאלי בערך כמו ניצחון של שווייץ על ספרד), או לפחות נחליף את שומרי הסף, בדרך מיהודית לדמוקרטית.

תגים: , , , , , ,

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: