יונתן יוֹבֵל
גם אני תוצר של מכונת הטראומה:
מכניסים ילדים, יוצאים אזרחים.
בגיל תשע הצטופפתי על ספסל עץ צר
עם עוד שלש מאות ילדים יהודים רועדים
באולם ההתעמלות של גימנסיה רחביה, ירושלים
מביט בבעתה שחורה-לבנה
בערמות של גופות של מה
שלא נראה בכלל כבני אדם, ודאי שלא בני עמי (אני
מכיר אותם, רואה אותם יום יום ברחובות
הם לא נראים כך)
טרטור המכונה, גדרות תיל, כלבים
והקאפו החינוכי
בשתיקה קפדנית
מאחורי גבי מתעסק במכונה
מחליף סרט
אחר סרט
אחר סרט.
תגים: שואה
ארץ האמורי 
18 באפריל 2012 ב- 10:05 |
טראומה של שמאלני מצוי שזכרונות השואה מטרידים אותו ומונעים ממנו להתמקד ב"סבל הפלסטיני".
18 באפריל 2012 ב- 17:37 |
מה נסגר איתך, לא היה מה לעשן בבוקר? איזה "זכרונות", בכלל קראת את השיר? נשבר הטוטא מתגובות קאט אנד פייסט מתנשאות. ולמה אתה לא כותב "סמול" כמו כולם, יא סנוב?
לי האמירה הזו עושה את זה. אז גם אני "מצוי"? איפה נמצאתי ועל ידי מי והרי בכל הומצאתי.
18 באפריל 2012 ב- 19:36 |
מה שמונע ממני להתמקד בסבלותיהם של אחרים הוא דוקא ביזוי הניצולים והניצולות. אז מה אני?
18 באפריל 2012 ב- 22:34 |
זה מין משהו רקורסיבי.
היהודים כואבים.
היהודים כואבים את כאבם.
היהודים כואבים את כאיבת כאבם.
לא ברור לי אם ואיך אפשר להכניס כאן תמיכה ברורה בנאצים (*), אבל אני אופטימי.
(*) לא בנאצים כמבנה עומק שעל כל אדם באשר הוא אדם להמנע ממנו בכל מחיר, אלא בנאצים כמה שבא לו להרוג יהודים כי הוא חושב שהם אויבי המין האנושי, ורואה בעצמו את אביר האנושות והאנושיות.
18 באפריל 2012 ב- 10:05 |
לפעמים אני חושב שמדינת ישראל היא סנטוריום בו אנחנו, פוסט טראומטיים, נשלחנו לאישפוז. בינתיים המצב לא רק שאיננו משתפר, הוא מחמיר.
18 באפריל 2012 ב- 17:29 |
הבן אדם הזה כותב עלי, בחיי. המשיכו עלי את הפרוייקט של הנאצים וככה ויצאתי. מדינת ישראל נגד העם היהודי
18 באפריל 2012 ב- 22:35 |
אני דווקא בעד לחבק את חרדת השואה השנייה ולו כדי שנוכל לצאת מזה, ולו יצטרכו עוד תלמידים לסבול את תהליך ההבנייה האיום הזה שהיטבת לתאר.
כדי לאחות את פצעי הפחד הקמאי, אל נא תאמר לסובל ממנו שהוא מדמיין סכנה פיקטיבית. זה רק יגרום לו לחשוש יותר שהנה לא רק שהסכנה קיימת, יש גם מי שמנסים להרדים אותו מלהתכונן למולה.
21 באפריל 2012 ב- 00:33 |
מצטער יריב, זה לא עובד ככה. "חרדת השואה השניה" היא לא סתם תסביך פסיכולוגי פראנואידי ממנו סובלים אי אלו יהודים ציונים – יש לה, למרבה הצער, הרבה על מה להסתמך במציאות – ועל כן אי אפשר "לרפא אותה" רק עם "חיבוקי ונישוקי". יתרה מזו, בניגוד למה שנהוג לחשוב בחוגים מסויימים (שמדמיינים עצמם לאליטה אינטלקטואלית שיכולה לשבת ולעשות פסיכו-אנליזה לעמך ישראל), היהודים הציונים, הם דווקא הצד היותר מפוכח והיותר מתפקד מבין היהודים – ודרך ההתמודדות שלהם עם זכרון השואה, כמו גם עם סכנות עכשוויות ועתידיות, היא היותר מוצלחת.
כאשר היהודים הציונים מתמודדים עם זכרון האנטישמיות וזכרון השואה הקשה הם מוציאים ממנו לקח מעשי בריא: לשמור על עצמאות לאומית, לשמור על כוח צבאי חזק ככל הניתן (ורצוי גם על כמה מאות ראשי נפץ גרעיניים שיוציאו את החשק לכל מי שמפנטז על השמדתנו), לשמור על כללי זהירות נוקשים ועל שבע עייניים פקוחות ואזניים כרויות כלפי כל מי שממלמל משהו על זה שצריך להרוג יהודים (ועדיין יש הרבה כאלו במציאות), ולהקפיד על זכות ההגנה העצמית ועל הענשת כל מי שמנסה להרוג יהודים בפועל (גם כאלו יש). לעומתם האנטי-ציונים הם בעצם הלומי קרב שסובלים מ"חוסר אונים נרכש" (אי-שליטה נלמדת). בכל אנטי-ציוני כזה מקננת טראומה של יהודון גלותי חלש ומוכה שמפחד להרים יד ולהתגונן פן יבולע לו שבעתיים – ולכן הוא מבכר לחיות את הרגע כשראשו תקוע בחול, ושונא נורא את כל מי ששובר את מנגנון ההדחקה שלו או מעז להזכיר לו שהחיים לא תמיד כל-כך יפים, ושיש מה לעשות נגד זה…
כפי שאלי שמעת, מחקרים מוכיחים שאנשים שנמצאים במצב לחץ אך יש להם מידה של שליטה במצב סובלים הרבה פחות מאנשים שנמצאים תחת אותה רמת לחץ אך אין להם כל שליטה (גלאס וזינגר 1972). יתרה מזו, בעוד שהראשונים מפתחים יכולות למידה בריאות, האחרונים סובלים מחוסר אונים נרכש שמוביל לדכאון ולפיתוח הערכה עצמית נמוכה (על כן אתה רואה הרבה אנטי-ציונים שעסוקים כל היום בביקורת "עצמית" אובססיבית על היהדות והיהודים). זו אולי גם הסיבה שאצל היהודים הציונים ההתמודדות עם זכרון השואה היא מעט יותר קלה מזו של האנטי-ציונים, שאצלם החשיפה לזכרון רק מובילה להסטריה וכעס כנגד השליח שמספר להם על זה ("הקאפו החינוכי" מכנה אותו המשורר לעיל)…
בקיצור, אם אתה רוצה להתמודד עם "חרדת השואה השניה", אינך יכול להסתפק ב"חיבוק", אלא עליך לאמץ את הדרך הפרקטית שבה החליטו ללכת היהודים הציונים כדי למנוע שואה שניה בפועל: מדינה יהודית עצמאית, צבא יהודי עצמאי (עם נשק השמדה המוני, כבר אמרנו), שמירה על זכות ההגנה העצמית, ויד קשה כנגד כל מי שפוגע ביהודים ו-או מפנטז על ביצוע של שואה שניה. כל מי שמנסה להטות את היהודים מדרך זו הוא הוא ה"קאפו".
27 באפריל 2012 ב- 00:54
עודד,
לא אכנס איתך כאן לסוגיית ה-איך-מונעים-שואה-שניה-בפועל. זו שאלה למומחי\ות לביטחון קיומי [לא אותם גנרלים בהכרח, אלא אנשים שיודעים לנהל סיכונים מעשיים באופן חכם ושקול. וחבל שאין ממש מקצוע כזה].
רק מה, הכל טוב ויפה, אלא שהעניין המרכזי הוא לא חיבוקי-נישוקי, אלא לתת מקום לחרדה ולכל הניתוחולוגיה כפי שאתה פרסת כאן, כדי שלאט לאט אולי הניתוח המתיימר להיות קר וראציונלי יישתנה מאליו. אולי יובן שהצורך בבטחון אינו מחייב זיהוי סכנות היכן שהן אינן. המטורף מאיראן מאיים על שורה של עמים ואנשים, וראשית על חלק ניכר מאזרחי איראן. לכן זה לא סיפור של רוצים להשמיד את היהודים, אלא סיפור של – יש מטורף בעולם וצריך לבחון איך מטפלים בכך.
19 באפריל 2012 ב- 01:14 |
19 באפריל 2012 ב- 01:18 |
מה שיותר גרוע מהסרטים האלו שהראו לנו בבית הספר זה החדשות ביום השואה או החדשות בכול יום בכלל
19 באפריל 2012 ב- 13:19 |
נוסח מרוכז שמנכיח את הדומיננטיות המכריעה של מודוס הייצור (והמחשבה) הטכנולוגיים-תעשייתיים, שלא לומר המדעיים, הניצבים בתשתית הייצור של הקטסטרופה המקורית והן בתשתית הייצור של המחשבה על הקטסטרופה הזו כהמשך ישיר של הקטסטרופה עצמה. ובלי לומר כלום על חקלאות שוואבית.
תודה למחבר.
19 באפריל 2012 ב- 16:29 |
אולי זו שאלה חוזרת אצלי, אך מה בבסיס המודוס? הידבקות למה שהכי יעיל, ויהי מה, שיקול קר (מדעי, מתמטי) נטו, או שמתישהו על ציר הזמן מוכרחים להביא מילים אחרות (מתחום רפואת הנפש, למשל) לתיאור משביע רצון? הרי מוכרח להיות שלב שבו כבר אפשר (ואולי אף צריך!) לדבר במונחים של ירידה מהפסים, לא? היכן הגבול בין היעיל למטורף? והיכן יש למקם, בתפישה, את המכונה שאינה צעירה כבר בטווח הזה?
19 באפריל 2012 ב- 18:19 |
טוב, מובן שזה יהיה מופרך לתאר את הנאציזם כחלק מהגניאלוגיה של הנאורות – אבל בהחלט נפוץ ומתקבל על הדעת לתאר אותו כריאקציה דיאלקטית ל"עולם המודרני" (המדעי וכו'): ככזה, הוא לא התנער מאופני הייצור (והמחשבה) המודרניים המדעיים-טכנולוגיים (זה די בלתי אפשרי), אלא ביקש לחלץ מתוכם אלמנט "עמוק" יותר של תשוקה – שהיא הדבר שאותו הם חייבים למחוץ, ומוחצים – ולרתום אותם לאלמנט "העמוק" יותר הזה. בשביל לנסות לתאר את הדינמיקה הזו כבר אכן צריך מילים אחרות מאלו שהאידיאה המדעית מתיימרת להגביל את עצמה אליהן – אבל אני בספק גדול אם "רפואת הנפש" היא שדה סמנטי רלוונטי, לכל הפחות בכל הנוגע לאבחנות של השדה הזה בין "נורמה" ל"סטייה". בשביל לדבר על "ירידה מהפסים" צריך קודם לדבר על פסים שאפשר לרדת מהם ולי לא ידוע על פסים כאלה. הגבול בין היעיל למטורף עובר בעצם מודוס היעילות: זה מטורף להכיל את כל ההוויה לתוך המודוס הזה – אבל אין ברירה אלא לעשות בדיוק את זה כשזה המודוס.
חייב להפנות אם מישהו פספס אל הכותרת הראשית בדה מרקר, נכון לעכשיו (זה לא בלתי-קשור…): http://www.themarker.com/wallstreet/1.1689642
19 באפריל 2012 ב- 20:35 |
נו…והציונים באמת מחזיקים שם בהגה ביד רמה. זו עובדה.
19 באפריל 2012 ב- 22:34 |
המממ…
הכוח שהציונים מהווים בפוליטיקה האמריקאית הוא מספיק משמעותי בשביל שלא יהיה צורך להפריז לגביו… המבחן של חומסקי לגבי זה מקובל עלי – נוכל לדעת שהציונים באמת "שולטים" בפוליטיקה האמריקאית רק כאשר תתקבל החלטה לפי אינטרס ציוני שבאופן מובהק מנוגדת לאינטרס האמריקאי. נכון לעכשיו קשה לפרש איזושהי החלטה של הממשל האמריקאי באופן הזה, ויש כמה דוגמאות שמצביעות להיפך (אולי, קשה לדעת מתוך מיסוך העשן של הספינים על גבי ספינים, כזה הוא מקרה הועידה האחרונה בנוגע למדיניות מול הגרעין האיראני. לא ממש עקבתי אחרי זה). מסיבות מובנות לטעמי, הייתי מעדיף לדבוק בניתוח לפי "הציונות בשירות האימפריאליזם" בניגוד ל"האימפריאליזם בשירות הציונות". את הגלישה החלקה שאתה מבצע מ"ציונות" ל-"יהדות הבינלאומית" אפילו אחמדינג'אד לא עושה. החרם שעפרי הציע פה לא מזמן – חרם ישראלי על אמריקה! – הוא כיוון (לא מציאותי, למרבה הצער) ששווה לפתח אותו. חשוב מכל: מעניין האופן שבו אתה ביד שמאל מאמץ במוצהר רטוריקה (וויזואלית) נאצית (או פרוטו-נאצית) כבמקרה הקריקטורה בדף של OWS, וביד ימין מבקש להצביע על הנאציזם כמקרה היסטורי על "מחלת נפש". היא הנותנת – נותנת בראש.
20 באפריל 2012 ב- 00:45 |
וואו! זה די ברור למה לאנטיציונים נורא קשה עם זכרון השואה…
נכון, לכל בן אנוש נורמאלי יהיה קשה מאוד להיזכר ולחשוב על סיטואציה שבה מליונים מבני עמו הולכו כצאן לטבח תעשייתי מסיבות לא הוגנות לחלוטין – ובמיוחד יהיה קשה לו לדמיין איך הוא עצמו היה ניצוד כארנבת אילו הוא היה חי שם, באותם מקומות ובאותם זמנים… במקרה זה אנשים נורמאלים רבים יעדיפו את ההדחקה ואת ההשכחה על פני נסיון לעכל ולהתמודד עם ההיסטוריה הזו ולהפיק ממנה לקחים – רבים גם יעדיפו לדמיין את הדברים כאילו קרו על "פלנטה אחרת" כדי שיוכלו לטפח אסקפיזם בסגנון "לי זה לא יקרה"…
ברם, עד כמה שקשה יהיה לבני-אדם נורמאלים להתמודד עם קושי פסיכולוגי שכזה, זה בטח עוד הרבה יותר קשה לאנשים שכל חייהם מוקדשים לטענה שזה בעצם היה די בסדר שמליוני יהודים חיו בגולה, ושזה היה (ונשאר) המצב הטבעי אליו היהודים צריכים לשאוף, ושאותם מליוני היהודים שחיו במצב הזה לא היו צריכים לשאוף בשום אופן לחזור ולהתקבץ ב"מולדת" העתיקה שלהם – שהיתה כבר תפוסה על ידי כמה מאות אלפי ערבים שלא רצו שכל מיני יהודים יהגרו לשכונה שלהם ויקנו אדמות וישנו את המאזן הדמוגרפי…
זה ודאי יהיה קשה מאוד לבני-אדם נורמאלים להיוולד לקבוצה שהיתה שנואה בצורה כה קיצונית, על לא עוול בכפה, על ידי כל-כך הרבה אנשים במשך כל-כך הרבה מאות של שנים… אבל זה בטח הרבה יותר קשה לאנשים שגם מורגלים כל חייהם לחפש ולתלות את האשם בשנאה הזו במעשים שלהם עצמם – ובעיקר ב"פשעי הציונות"…
ההתמודדות עם תופעת השנאה האנטישמית וזכרון השואה זה עסק שהוא בהחלט קשה מאוד גם לבני-אדם נורמאלים, שהפיקו את הלקח של אבותיהם שחיו כמיעוט נרדף ומבוזה ונטבח בגולה, ושהבינו שהקמת מדינה יהודית עצמאית, עם ממשלה יהודית וצבא יהודי, וגם נשק גרעיני יהודי, זה בעצם רעיון צודק יפה וטוב שכדאי מאוד להתעקש עליו ולהלחם עבורו – אבל זה בטח עוד הרבה יותר קשה לכל מיני אנשים שמנסים לשלול את הרעיון, ודוגלים בפירוק המדינה היהודית ובהפקרת תושביה היהודים לשלטונם של כל מיני חמאסניקים וג'האדיסטים שנוהגים להתאסף באספות המוניות, לצעוד שם תוך הצדעה במועל יד, ולצטט באמנות שלהם כל מיני קטעים מהפרוטוקולים של זקני ציון לצד פסוקי חדית' הקוראים להשמדת אחרון היהודים (שיתחבא מאחורי עץ או אבן) בטרם יבוא יום הדין…
20 באפריל 2012 ב- 11:38 |
מסכים עם כל מילה. רק חבל על זמנך, להיות אנטי-ציוני זה מועדון היפסטרי של ילדים שלמדו מספר מילים גבוהות.
20 באפריל 2012 ב- 22:00 |
יונתן,
תודה על שיר שמתאר במדויק את הגישה ה"חינוכית" ליום השואה עד לפני X שנים.
אני לא יודע למה כל-כך הרבה מגיבים קופצים ומנופפים בהאשמות על "אנטי-ציונות, סמולנות, זלזול בטראומה" וכו'. אין שום דבר מזה בשיר.
יש רק תיאור מהימן, כנה ורגיש של חוויית יום השואה בבית-הספר בילדותו של המחבר. כל היתר נמצא בדמיונכם הפורה והחולני משהו-משהו.
מניסיוני האישי, יש מעט מאוד קשר בישראל בין דעות פוליטיות לבין זלזול או התעלמות מן השואה. אם כבר, הקשר הוא הפוך. אצלי לפחות, יש קשר עמוק וברור בין ההתעמקות בשואה ובלקחיה, לבין השמאלנות שהתפתחה עם השנים.
להתמודד עם זכר השואה זה קשה מאוד לכל אחד, בטח שליהודים. בישראל, הקושי הזה מוכפל עשרות מונים על ידי הסיבוכים הבאים (רשימה חלקית):
– הצורך להתנער מתווית ה"צאן לטבח", היהודי הגלותי, וכו' וכו'
– הצורך להעלים, להכחיש ולהתעלם מן הקשר הסיבתי הדי ברור בין ההלם הבינלאומי מן השואה לבין התמיכה הבינלאומית הגורפת בהקמת ישראל ובהפיכת הנכבה לעובדה בלתי-הפיכה
– ההחלטה של ממשלות ישראל לדורותיהן להשתמש בשואה כקרדום להכות בו על ראשי כל מי שמעז לנסות להפעיל על ישראל לחץ פוליטי כלשהו
– ההתמודדות הלא-מוצלחת של המדינה והחברה (בלשון המעטה) עם מאות אלפי ניצולי ופליטי שואה שהגיעו לארץ
– התרבות הישראלית בה אנחנו לא בדיוק מתורגלים (שוב בלשון המעטה) לרגישות כלפי הזולת, כלפי נראטיבים שונים, כלפי ניואנסים, וכלפי ראיית הקשרים שלא שמים את מדינת ישראל והצלחתה הכבירה של הציונות במרכז היקום
—– כל אלה מובילים לתרבות הקרנת סרטי השחור-לבן לילדים מבוהלים בני 9 עד מתישהו בשנות ה-80, כמו שהמחבר מתאר, ולתרבות הפטישיזציה והריאליטי נוסח "מצעד החיים", או ההתעלמות המוחלטת – מאז.
אגב התעלמות מוחלטת, כשעבדתי באינטל בסוף שנות ה-90, יום השואה היה היום היחיד בלוח השנה הישראלי-יהודי, שלא הופיע בלוח השנה של אינטל ישראל. כשניסיתי לברר למה, התשובה הראשונית היתה ש"רק ימים שמשפיעים על העבודה באינטל נכנסים ללוח השנה". איכשהו יום השואה היה היחיד שלא עמד בקריטריון הזה. אולי בינתיים זה כן נכנס.
אני לא מעודכן לגבי המתרחש בימינו במערכת החינוך חוץ ממצעדי החיים, אבל לא אתפלא אם הקו השליט הוא זה של התעלמות והקטנת ראש. אשמח לשמוע דיווחים ממגיבים אחרים.
21 באפריל 2012 ב- 00:55 |
נו, ואתה לא מבין למה כל-כך הרבה מגיבים קופצים ומנופפים בהאשמות על "אנטי-ציונות, סמולנות, זלזול בטראומה" וכו'?
23 באפריל 2012 ב- 21:29 |
לא, אני לא מבין.
המחבר לא גולל את הרשימה שמניתי כאן.
הוא תיאר חווייה מאוד אמיתית שעבר כילד – ואני משער, כל הישראלים בני 30+ עברו.
הוא תיאר את תחושת הריחוק, התנערות, אימה לנוכח תמונות הזוועה שנשפכו עליו שנה-שנה ביום השואה, בסביבה הלא-כל-כך מוגנת רגשית של כל ילדי בית הספר ומוריהם מצטופפים באולם ההתעמלות.
כל המשתוללים והמגדפים דילגו על החווייה הזו, על התמודדות איתה. כי הם יודעים שזה באמת מה שקרה.
המילה הפרובוקטיבית היחידה בשיר היא הביטוי "קאפו" שמאשים את המערכת שבחרה לציין את יום השואה כך ולא אחרת, בשיתוף-פעולה בהנצחת הטראומה במקום לעזור לרפא אותה.
המילה הזו מחזירה את הקורא לשורות הפותחות. המסר הוא שה"לקח" וה"החלמה" כביכול של הציונות מן השואה, ה"עוצמה" שאתה תוקע בה בשופר גדול בתגובות שלך – הם חארטה-בארטה.
המערכת הישראלית בעצם מנציחה את תחושת אימת השמד, כדי ליצור ציבור אזרחים מוחלשים ומפוחדים. ציבור שיתמוך במדיניות "חוצביטחון" משולחת רסן, שלא לומר מטורפת – ויראו בה תגובה "נורמלית" ואפילו "חכמה".
גם עם המסר הזה המגיבים העויינים, כמוך, לא ממש מתמודדים.
איך לא עולה בדעתך, למשל, שאולי קיימים ישראלים עבורם הטראומה הגדולה מן השואה היא שחברה נורמלית-כביכול יכולה להפוך למפלצתית ורצחנית לחלוטין תוך שנים ספורות? בלי קשר האם לרודפים קוראים "גויים" ולנרדפים "יהודים" או בשמות אחרים?
לא עולה בדעתך שאולי יש כאן דווקא אומץ ולקיחת אחריות, לנסות ולדאוג שלפחות בדור שלנו, בחברה שלנו, מול העיניים שלנו, לא יקרו דברים כאלה? וגם, לקרוא להסתכלות קצת יותר בוגרת וכוללת על כל מה שקרה שם, ועל כל מה שקרה מאז?
לא, זה לא עולה בדעתך. זו הבעייה שלכם בימין. אותכם לא קשה להבין – אבל אתם משום מה, פשוט לא מסוגלים להבין אותנו. או לא רוצים להבין, שזה אותו דבר.
23 באפריל 2012 ב- 21:34
אני חושש שהבעיה שלך אסף, זה שלא הבנת דבר ממה שאתה מגיב לו. הבעיות שאתה מעלה לגיטימיות בדיוק כמו שמועלות ע"י זה שאתה מגיב לו. ההתניה הפבלובית שלך לסווג אותו ימינה רק ממחישה עד כמה לא הבנת שאין שום סתירה בין שני הדברים. מדינת ישראל נמצאת תחת איום קיומי, בלי שום קשר לניצול הציני שלו ע"י ממשלות. ומדינת ישראל אסור לה לכבוש באכזריות עם אחר. מי שרואה סתירה בין השניים הוא עיוור כמו רבים שמכנים את עצמם בטעות "שמאל" (עכשיו סווג אותי כימני, והתעלם כנהוג בעדותיך)
24 באפריל 2012 ב- 07:27
דורון, אם יוצאים החוצה מגבולות ישראל, מגלים, אולי בהפתעה, שהמון א/נשים חושבים שישראל עצמה היא איום (קיומי? מושג קצת חמקמק, לא?) על שלום שכנותיה הקרובות והיותר הרחוקות, ואה, שכחתי, עם קטן וחסר מנוחה שנבלע בקירבה. כל זה לא בקנטרנות וללא שנאה אבל, האם נתקלת בא/נשים שחושבים כך?
24 באפריל 2012 ב- 07:33
אם יוצאים החוצה מגבולות ישראל נתקלים באנשים שמאמינים שקניבליזם הוא נפלא, שביבי הוא רוה"מ הטוב ביותר שהיה לישראל, שמשיח צדק יבוא על חמור ועוד מיני שטויות. זה טיעון מעט חלש הייתי אומר להתלות באנשים "שחושבים" דברים.
27 באפריל 2012 ב- 04:52
תראה, אסף, עד כמה חדים האינסטינקטים שפיתחו הציונים כתוצאה מצפיה בסרטים וקריאת חומרים העוסקים באנטישמיות ובשואה… אנחנו לא צריכים שהמשורר יפרט וינמק לנו מה דעותיו הפוליטיות ומה דעתו על הציונות ומדינת ישראל. אנחנו אפילו לא צריכים לקרוא איזה מאמר שהדביק פעם על דלת המשרד שלו בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, או את הסיפור שלו על ה"גולם" – במסגרת ספרו "סוס טרויאני" – כדי להבין במה מדובר… מספיק לנו לקרוא את השורות "גם אני תוצר של מכונת הטראומה: מכניסים ילדים, יוצאים אזרחים", ולהבין את רוח הדברים הכללית העויינת את המדינה ועוסקת בשאיפה להשכיח את השואה ולקחיה הציוניים.
ייתכן שזה רק מקרה, אך לרוב יוצא שמי שעוסק באיזה סוג של הכחשת שואה, או בנסיון להמעיט בערכה או להשכיח אותה, הוא גם טיפוס שאח"כ שולל את זכות קיומה של המדינה היהודית ואת הרעיון שליהודים יש זכות להגן על עצמם ולהכאיב פה ושם למבקשי נפשם – וזאת מבלי שיערכו להם דמוניזציה מוחלטת – לפחות כמו לכל עם אחר לאורך ההיסטוריה…
באשר להאשמותיך, כאילו זכרון השואה משמש להצדקת "מדיניות חוצבטחון מטורפת", זה דווקא לא נראה לי… אדרבא, לטעמי, מי שיבחן את מדיניות החוצבטחון שלנו ואת אופן התמודדותה עם איומי הטרור וההשמדה המוחשיים שליוו אותנו מאז ימי חאג' אמין אל חוסייני ועד היום, דווקא יראה מדיניות מתונה ושקולה מאוד – אפילו חסודה ורחמנית מאוד – בהשוואה עם כל מדיניות חוצבטחון של מדינות וממשלות "נורמאליות" אחרות שחיו תחת איומים פחותים בהרבה (ואני לא מדבר רק על מדינות "נורמאליות" דוגמת פקיסטן והטבח שביצעה בבנגלדש, או אירן ועירק ומותם של מליון וחצי איש במלחמה על שפך השאט-אל-ערב, או על מעשי רצח העם שבוצעו בסודן כלפי מיעוטים בתוכה, וכיו"ב… אני מדבר על מדינות כמו צרפת שאחראית למותם של למעלה מחצי מליון איש באלג'יריה, ועל בריטניה וארה"ב שיש להן היסטוריה של הפצצות מרבד והטלת פצצות אטום במלחמת העולם השניה – וגם של מלחמות רחוקות מהבית, כמו זו בויאטנם שבה נהרגו כשלושה מליון איש, או אלו האחרונות בעירק, קוסובו, אפגניסאטן, לוב וכיו"ב, שבהן נהרגו רבבות בני אדם)… ניתן רק לדמיין מה היתה תגובתה ודרך פעולתה "הנורמאלית" של כל אחת מהמדינות ה"נורמאליות" בעולם אילו היתה בנעליה של ישראל, כדי להבין עד כמה המדיניות "משולחת הרסן", שלא לומר ה"מטורפת", של ישראל, היא בעצם דבר שקול ומתון הרבה מעבר שניתן היה לדמיין במקרים דומים….
לגבי שאלותיך אלו שנפתחות במילים "לא עולה על דעתך" -ובכן, דווקא עולים על דעתי הרבה דברים… למשל, כאשר מישהו מנסה לרמוז כאילו המדינה שלי הולכת במשעול של "טירוף פאשיסטי" דומה לזה שבה הלכה גרמניה הנאצית, עולה על דעתי שהבנאדם סובל מליקוי מאורות כלשהו… קודם אני בודק לאחור, לראות כמה גרמנים נרצחו בידי היהודים, וכמה יהודים איימו למחוק את גרמניה מהמפה, לפני שגרמניה נתקפה בטירוף שלה – ולא מוצא כאלו… אח"כ אני משווה את נסיבות מותם של כ-18,000 פלסטינים (רובם לוחמים וטרוריסטים), שנהרגו במאבק האלים שנערך במהלך 65 השנים האחרונות באזורנו, לרצח התעשייתי של מליוני יהודים (כמעט כולם אזרחים, זקנים נשים וטף) שבוצע על ידי הגרמנים באירופה בין השנים – ולא מוצא קשר…
מה לעשות, אחרי שלמדתי את נושא השואה היטב היטב, אני לא מוצא קשר, ואפילו לא "סימבולי", בין חיסול ממוקד של מחבל – ואפילו כזה שנהרגים במהלכו כמה אזרחים – ובין טבח של רבבות יהודים בבאבי-יאר… אני לא מוצא קשר בין תאי הגז באושוויץ ובין כמה פגזים, ואפילו "פגזי זרחן", שנוחתים על שכונה של משגרי רקטות בעזה… למעשה, לדעתי מי שמוצא קשר כזה סובל מאיזו בעיה נפשית קשה, וזקוק לטיפול והשגחה…
אגב, אני לא ממש "אתם שם בימין". אני הרבה יותר "אתם שם במרכז הציוני השפוי"…
29 באפריל 2012 ב- 00:09
תודה אסף.
שתי התגובות של אסף תופסות בדיוק את החווייה של השיר ואת המימדים המכוננים שלה כבורג צרכני במערכת ייצור הטראומה. תודה על ניתוח והקישור. לכל המתגוננים — מנגנוני ההגנה שלכם מדברים מגרונכם. אגב זה ודאי מחובר לפוליטיקה: מי שמצליח להבין מה עושים לו ואיך הקוגניציה שלו מובנית על ידי מכונת הטאומה הקולקטיבית, ומי שממשיך להתעקש שכל זה הבל. כמו המבקרים של הניתוח הצלול הכנה והבלתי-מגויס הזה.
24 באפריל 2012 ב- 17:01 |
בניגוד אלי ואל עודד ישראלי, אל אסף אורון ואל דורון שמייה, סבתא שלי, שברחה ברחובות ברלין בליל הבדולח לבושה בפיג'מה שלה, ואיך היא הצליחה להוציא את סבא שלי מבוכנוואלד ולברוח איתו מגרמניה יישאר סוד שירד איתה לקבר – היא (הייתה) קורבן של הנאצים. לא אני, לא עודד ישראלי או אסף אורון או דורון שמיה הם קורבנות של הנאצים. על איזה "זלזול בטראומה" מדברים כאן כל מני דובריה של "הטראומה" מטעם עצמם, בהקשר של השיר הקטן שמופיע למעלה? זלזול בטראומה של סבתא שלי אין בשיר הזה, באחריות. אולי הזלזול הוא לא בטראומה של סבתא שלי אלא בטראומה של עודד ישראלי? ומהי "הטראומה" הזאת?
בין כל יתר מעשי הנבלה של השלטון הישראלי נמנית, באופן טיפוסי, הלאמת ההשמדה ממשהו שקרה ***לבנות ולבני אדם***, במטרה לנכס אותה מהקורבנות עצמם ולהשפריץ אותה החוצה כמשהו שקרה ל"לאום" – לי, לעודד ישראלי ולביבי נתניהו. זאת "הטראומה". באים עודד ישראלי וביבי נתניהו ודורשים את זכותם על ה"טראומה" – מי שלא מתיישר, "מזלזל בטראומה" של עודד ישראלי וביבי נתניהו. איך אפשר לתאר את המצגת הפורנוגראפית המתוארת בשיר כמשהו שאינו זלזול בקורבנות האמיתיים – זלזול ממוסד, מובנה, תעשייתי, אידיאולוגי, תוך ארגון מסועף של מורים ועובדי ציבור שיניעו את גלגלי השיניים של הטקס הפרוורטי תוך הזלת ריר על עוד סרט ועוד סרט שמייצרים את הקורבנות-העצמית שלנו, שלי, של עודד ישראלי, של הלאום-הקורבן. טקס ש"הכבוד" היחיד שהוא מעניק לקורבן האנושית האמיתית הוא להפוך אותה, את הגוף שלה ואת הנפש שלה שעליהם האסון עצמו התרחש ומתרחש, הגוף המופיע או הקשור ישירות לסרטים האלה – ל(עוד) כלי, לעוד אמצעי, דרכו להשיג עוד כוח, עוד "זכות" לעצמו, לשבט השימפנזות של "הלאום" שלו.
באיזה זכות תובעים לעצמם עודד ישראלי וביבי נתניהו בעלות על "הטראומה" הזאת? באיזה זכות הוכפפו ילדות וילדים ישראליים למופע הפורנוגרפי המתועב של הסרטים האלו? לשתול לתוך הנשמה הצומחת שלהם, חסרת ההגנות, את הרוע הזה? איזה מין הורה עושה דבר כזה לילדה או לילד שלו? הרי זה בדיוק הנאציזם: הפולחן של המוות, ההתענגות הסוטה על הכלום שאותו אפשר להפוך מייצור אנושי. לפני כמה חודשים נתקלתי בצילום מחריד מסוריה: כוחות מורדים שהציבו גופות של ילדים קטנים (7-8) שנרצחו מרובי אסד, והכריחו את חבריהם ובני הכיתה שלהם לבוא ולראות את גופות חבריהם חסרי החיים. האימה והטרור הנוראיים בפניהם הצורחים של הילדים החיים-עדיין, לא השאירה מקום לטעות: זאת מהות הנאציזם. כאן ושם.
לא פחות חשובה מהזכות של עודד ישראלי ושל ביבי נתניהו על "הטראומה" היא המטרה: לשם מה להם, לעודד ישראלי ולביבי נתניהו, הבעלות על "הטראומה" הזאת. זאת הייתה סבתא שלי שהייתה הראשונה שהאיצה בי לקרוא את אילן פפה. אני הייתי בערך בין 20, היא בערך בת 80. "זה חשוב מאוד" היא אמרה לי. הסיבה שהיא חשבה שזה חשוב לא הייתה בגלל "סמולנות" או "אנטי-ציוניות" ולא בגלל היפסטריות או חיבה למילים גבוהות, אלא ההבנה הישירה של מי שהיה קורבן אמיתי, שבניגוד לכל מני חלאות כוחניות שתמיד יודעים לתבוע בעלות על "טראומות" ועל "זכויות", באמת מכיר על גופו איך פועל הרוע האנושי בעולם, – ההבנה שאין שום תקווה לייצור האנושי/ת, שאין בעצם שום ערך לקיומו, ללא הכרה באמת של הקיום של עצמו, בעובדות הישירות של הקיום הזה, וההכרח לקחת עליהן אחריות. בלי זה, בנות ובני אדם אינם אלא קורבנות, ושום הרעלת נשמות ממוסדת עם פורנוגרפיית-מוות או נשק גרעיני ונפנוף בתוכניות של אושוויץ באו"ם לא תשנה את זה, אלא אכן – לשמר את מצב הקורבנוּת, להנכיח את המוות כמרכיב המהותי של החיים וה"זהות", זו מטרתה בדיוק. האם ציינו שטיהור אתני זוחל – אך שיטתי ועקבי – מתרחש בגדה ממש בשעה זאת? לא, לא ציינו. כפי הנראה בדיוק היינו עסוקים במשהו אחר באותו הזמן.
24 באפריל 2012 ב- 18:11 |
קודם כל שמיע, ולא שמייה.
פרט לכך, טיעון מנוסח היטב, ולא רלוונטי בשום צורה לענין.
מדינת ישראל נמצאת בסכנת השמדה. הניסוי המחשבתי הקטן הבא יבהיר את זה. דמיין שמחר נעלם צה"ל באורח פלא, על כל חייליו ונשקו. המשך מכאן לבד.
מדינת ישראל היא מדינה כובשת. הכיבוש משחית. ההוכחות נמצאות בכל מהדורת חדשות, וההתבהמות של החברה הישראלית ברורה וגלויה. את הכיבוש צריך להפסיק.
מנהיגי המדינה (שם שגדול עליהם בכמה מידות) הם פוליטיקאים מושחתים וקטנים. הם מנצלים טראומות כדי להפחיד, אותנו ואת ילדינו במערכת החינוך. אף ילד לא צריך לראות סרטי סנאף.
את ההסטוריה צריך ללמוד גם אם היא לא נחמדה. הטענה כאילו ההסטוריה שייכת למי שהשתתף בה, היא מגוחכת. לפי הטענה הזו כדאי ורצוי לשכוח גם את השנים האחרונות ולעולם אי אפשר להסיק מסקנות ממה שהתרחש כי הטראומה של מלחמת השחרור נשארה רק אצל מי שהשתתף בה.
המסקנה מאוד פשוטה. צריך ורצוי ללמוד מההסטוריה. צריך ורצוי ללמד את ילדינו שאנחנו עדיין בסכנה כי לא מתים עלינו בעולם ולא מתו אף פעם. צריך ורצוי לחנך אותם לדמוקרטיה ולחשיבה אזרחית ביקורתית על השלטון שמנסה לתמרן אותם בהפחדות, ויותר מרצוי לחנך אותם שיש לסיים את הכיבוש. מה שלא צריך זה להכחיש את המציאות על כל מורכבותה.
24 באפריל 2012 ב- 19:40 |
תגובה מרשימה.
"הדיון באשר לאופי האוניברסאלי של זיכרון השואה אל מול הזיכרון הפרטיקולארי-יהודי הוא דיון טעון שהחברה הישראלית נמנעת ממנו באדיקות. הוא דיון תובעני משום שהוא דורש מאיתנו להתמודד עם זכר השואה לא רק מתוך עמדת הקורבן, אלא גם מתוך עמדת התוקפן-בפוטנציה, כפי שכל פרט וכל קבוצה עלולים להימצא בה בנסיבות מסוימות. זוהי תביעה מאיימת לא רק על הנרטיב היהודי ביחס לשואה, אלא על הזהות הישראלית עצמה שעדיין מתקשה להגדיר את עצמה שלא דרך עמדת הקורבן". אורלי נוי – משמעות הזכרון
http://www.haokets.org/2010/04/11/%D7%9E%D7%A9%D7%9E%D7%A2%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%9F/
ועוד תגובה מרשימה: "אולי קיימים ישראלים עבורם הטראומה הגדולה מן השואה היא שחברה נורמלית-כביכול יכולה להפוך למפלצתית ורצחנית לחלוטין תוך שנים ספורות"? – אסף אורון. על כך ראו כאן: עמירה הס | מזל שהורי כבר אינם http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1239571
24 באפריל 2012 ב- 19:57
האמת שמדובר בתגובה מאוד לא מרשימה (פרט אולי לאורכה). הנסיון הדמגוגי לקשור אותי (שמיע אגב), או כל מי שמתנגד לגישה המוצגת כאן לביבי, שלוחיו, או כל משתמש ציני אחר בטראומות הוא טריק פשטני ולא ראוי. הניכוס של טראומת השואה רק למי שהשתתפה בה (סבתא של) הוא מגוחך. באותה מידה אפשר לטעון שאין ללמוד את רצח רבין כי הילדים שנולדו אחרי הרצח לא השתתפו בחוויה ואין לחשוף אותם לטראומה. בוודאי שלא צריך להראות לילדים קטנים סרטי סנאף, אבל מכאן ועד ההגבלות על לימוד ההסטוריה כדי לבצר אג'נדה מכחישנית הדרך ארוכה. זו אותה גברת ליברמן בשינוי אדרת והטיה לשמאל.
העובדות הן, למי שמסוגל להביט למציאות בעינים שישראל היא מדינה שנתקבצו בה אנשים שאינם ממש רצויים ברוב העולם (ולא, זה לא בגלל הכיבוש, זה פשוט ככה מימים ימימה). כמו כן, ישראל גופא נתונה לסכנת השמדה. נסו את הניסוי המחשבתי הבא: עיצמו את העינים ודמיינו שצה"ל נעלם בדרך פלא. המשיכו מכאן לבד.
ישראל היא גם מדינה כובשת שמדכאת עם אחר. זה משחית וצריך להסתיים שלשום.
לישראל ראשי ממשלה ופוליטיקאים שמשתמשים בטראומות העבר כדי לזרוע פחד ושנאה, וכדי להשאר בשלטון.
את הילדים שלנו צריך לחנך על כל הדברים המורכבים המובאים לעיל. לא על הכחשה והתעלמות מהעבר, לא מסכנות ההוה, ולא מעוולות ידינו. הנסיון הנואל לקחת רק "מה שמתאים לאג'נדה" דומה מדי לנסיונות מימין לעשות אותו דבר רק להפך.
ולכן צר לי דרור, לא התרשמתי.
25 באפריל 2012 ב- 02:20
תגובתך האחרונה תמוהה ביותר ואינה עולה בקנה אחד עם המציאות.
"הניכוס של טראומת השואה רק למי שהשתתפה בה (סבתא של) הוא מגוחך", אלא שלא כך נכתב. אין ניכוס טראומת השואה – יש ניצול פוליטי מחפיר בטראומה הזו, ודה לגיטימציה של אנשים המתנגדים לשימוש בטראומה בדרך זו והמעוניינים להפיק מאותה טראומה לקחים היסטוריים, מוסריים ופוליטיים אשר מהווים ביקורת על אותו ניצול פוליטי מחפיר.
"עיצמו את העינים ודמיינו שצה"ל נעלם בדרך פלא. המשיכו מכאן לבד". אותך היה צריך לקשור עם בני גנץ או עם שאול מופז, לא עם נתניהו. עוד ניצול ציני של פוליטיקת ההפחדה חסרת כל הבסיס והגורמת לעוד ועוד מלחמות והרוגים בגלל אינטרסים אמריקניים.
הצבא הציוני לא נעלם באורח פלא. דיון כזה הוא היפותטי ולכן אי אפשר להסיק ממנו שום תובנה. אם כל חייבי הגיוס מחליטים יום אחד (כולם באותו יום) לחתוך משירותם הצבאי אפשר להוסיף למשל כי באותו יום בל"ד הייתה מרכיבה את הממשלה. לא נאמר בשום מקום שלצבא הציוני אין חשיבות כל עוד המשטר עצמו ציוני. נאמר, או לפחות משתמע מהנאמר, כי טוב שיהיו מספיק אנשים אשר לא יטלו חלק בפורענות הציונית ע"מ שאותו משטר לא יוכל לבצע את פשעיו. ואם לא יהיה צבא? ארה"ב תייבא חיילים מנפאל כדי לקיים את המדינה הציונית, אל דאגה. זה מה שהודו עושה כדי לתחזק את הכיבוש בקשמיר.
שמע יום 24 באפריל בתוכנית סדר יום רשת ב' את הראיון עם פרופ' מוטי גולני (80 דק' מהפתיחה בערך). הוא מסביר במדוייק איך הפרופגנדה הציונית המופעלת על הציונים מונעת מהם – ע"י טרור תודעתי – לפתח כל מודעות פוליטית כדי שלא יוכלו לשאול שאלות העלולות להעלות הרהורי כפירה ביושרו של המשטר הציוני. אחת מהסחות הדעת עליו הוא מדבר ראוי לכותרת 'הציונות כתרבות או הפוטנציאל ההרסני של שרהלה שרון'.
27 באפריל 2012 ב- 01:29 |
השלום לך נעם א"ס, וגמר חג עצמאות שמח לכל היהודים שקוראים וכותבים פה.
כפתיחה לתשובתי, להלן שני ציטוטים שחביבים עלי במיוחד מתוך ההגדה של פסח – אותו חג עצמאות קדום שאנו, היהודים, חגגנו לא מזמן – שאולי יבהירו לך, אם ישבו מספיק זמן בחלק האחורי של ראשך, את מה שאני מתכוון להגיד:
א. "ובכל דור ודור, חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שלא את אבותינו בלבד גאל, אלא אף אותנו גאל–שנאמר "ואותנו, הוציא משם–למען, הביא אותנו, לתת לנו את הארץ, אשר נשבע לאבותינו" (דברים ו,כג)".
ב. "רשע, מה הוא אומר: 'מה העבודה הזאת לכם?' – 'לכם', ולא לו… ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעיקר, אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו:"
ובכן,
אין דין הסבתא והסבא שלך, נעם א"ס, שנרדפו בגרמניה כ***בני אדם***, כדין הסבתות והסבים שלי, ובני משפחותיהם שנרצחו ברובם בשואה – אך ורק בשל היותם ***יהודים***. בניגוד לסבים והסבתות שלי ובני משפחותיהם, שנלקחו מעיירות שונות בטרנסילבניה ופולין, והובלו אל בורות הריגה, מחנות כפיה והשמדה, וצעדות מוות למיניהן, על לא עוול בכפם – אלא אך ורק משום שהיו ***יהודים*** – כנראה שהסבתא והסבא שלך היו, כדבריך, רק ***בני-אדם***, ולכן יש להניח שהם עשו משהו אינדיבידואלי שהפריע לנאצים באופן ספציפי – ועל כן הם נרדפו באופן אישי (למרות שהם כנראה השתייכו לאותה כת של "גרמנים בני דת משה", שנסיונות הפיוס והחנופה שלה לגרמנים אף עלו על חנופתו של אילן פפה לערבים)…
עם כל הכבוד לסבלם האינדיבידואלי של הסבים והסבתות שלך כ***בני אדם*** (ואני משוכנע, כמובן, שהם לא באמת עשו איזה פשעים חמורים באמת שהצדיקו את רדיפתם על-ידי הנאצים – ואני אפילו לא שואל כיצד ולמה, ועל חשבון מי, הם הגיעו לחיות דווקא במדינת הלאום של ***היהודים***), לנו היהודים, כקולקטיב פרטיקולרי מובחן, שמתקיים באופן פרטיקולרי ומובחן בתוך כלל המין של הפרימאטים המכונה "הומו-ספיאנס-ספיאנס" בכללותו, לנו ***היהודים*** יש גם לקחים פרטיקולריים, כקולקטיב נבדל במובחנותו, מאותם מאורעות קשים שארעו לעמנו בעת שהיה בגלות תחת שלטון זרים – ועל אחת כמה וכמה מאותה שואה איומה שהותירה צלקות, וגם אי אלו כתובות קעקע, על גופם ובנפשם של הסבים והסבתות הפרטיקולריים והמובחנים שבצילם גדלנו…
אכן, אני מבין איך צפיה בסרטים וסרטונים "קשים" מסויימים יכולה לזעזע קשות אנשים טובים ויפים כמוך, אשר זכו לגדול במדינה יפה וטובה שבה זוועות כגון אלו שהתרחשו באירופה – או גם כאלו שמתרחשות כיום בסוריה – אינן דבר שמתרחש ביום יום ואינן דבר מקובל ומובן מאליו (כמובן שיש צורך לצפות בסרטים והסרטונים בעיון כדי להבין במה נבדלים דברים אלו מדברים אחרים, פחותי חומרה בהרבה, שמחוללת מדי פעם מדינתנו כדי להגן על עצמה)… אכן, אני מבין את הצורך הנפשי של צאצאי הקורבנות להתנער מהזהות היהודית המעיקה שירשו מאבותיהם – ולדמיין לעצמם שהם רק ***בני אדם*** שחיים בעולם של ***בני אדם***, וש***בני אדם*** הם יצורים טובים מטבעם שאינם מחוללים דברים איומים ונוראים (אלא אם כן הם ציונים, כמובן)… אכן, אני מבין את הצורך הילדותי והתמים לעצום עיניים, להדחיק ולשכוח, ולחיות בבועה ורודה ומאושרת של בורות – אבל, מה לעשות, הורים טובים צריכים ללמד את הילדים את עובדות החיים, כדי שיוכלו להתכונן היטב לכל צרה שלא תבוא…
אכן, בניגוד לסבתך היקרה ולאילן פפה, שכנראה שכחו הכל ולא למדו דבר – ועודם ממשיכים בקו של אותם "גרמנים בני דת משה", שהאמינו כי יצילו את נפשותיהם על ידי נחמדות, כניעה, ויתור על הזהות הלאומית הנפרדת, חנופה ואימוץ כנה של הנרטיב של שונאיהם – אני ושאר הציונים למדנו ופיתחנו אג'נדה אחרת. זה לא שויתרנו לחלוטין על "נחמדות", ואפילו לא על ויתורים וכניעות כאלו או אחרות לצורכי השעה, אבל ברור לנו שעם כל הנחמדות וכל הויתורים שאנו מוכנים לעשות כדי שבני-דודינו היקרים לא יחיו תחת שלטון כיבושנו הנאור – ואני, לפחות, דווקא מאלו שמוכנים לוותר פה ושם (אם כי אני לא אופטימי לגבי מידת ההשפעה של זה על רצונם של הבני-דודים להשמידנו) – על שני דברים אנחנו לא מוכנים לוותר: העצמאות הלאומית שלנו ויכולת ההגנה שלנו על עצמנו. דווקא נדמה לנו שלמדנו דבר או שניים על איך פועל הרוטע האנושי ואיך הוא נטפל לחלשים וחסרי ההגנה – וזוהי דרכנו להבטיח לעצמנו שאם ובמקרה הנחמדות והויתורים שלנו לא יעזרו, אז לא נמצא את עצמנו מתרוצצים ברחובות עם פיג'מה ומנסים להוציא את יקירינו מאיזה מחנה השמדה שיקימו עבורם "אדוני הארץ" הערבים (וזה בדיוק מה שהיה קורה אילו היתה תוכנית החנופה של פפה יוצאת אל הפועל והיתה קמה פה מדינה דו-לאומית עם רוב ערבי)…
אגב, למרות חוסר אהדתי לרעיון ההתנחלות והמשך השליטה בשטחים (בעיקר משום שהוא משרת את התכנית של פפה, דווקא), אני חייב לציין שהתאור של המצב כ"טיהור אתני זוחל" הוא מביך בטיפשיותו… הרי עוד לא נולד "טיהור אתני" שבמהלכו האוכלוסיה "המטוהרת" ממשיכה לחיות בשטח – ואף מכפילה את מספרה מ-350,000~ ב-1967 ל-2.6 מליון כיום…
25 באפריל 2012 ב- 04:54 |
שלום דורון
ראשית: סליחה על האיות הגרוע של שמך בתגובה הקודמת.
אותך לא קישרתי לנתניהו וכו' – אלא בטענה שבה לך, לי, לאסף אורון וגם לביבי אין זכות לבעלות על הטראומה ההיסטורית.
כמובן גם שמנגד "הזכות" הזו לא שמורה בלעדית לקורבנות ההשמדה והרדיפה הישירים – לאף אחד אין בעלות עליה, זאת הנקודה. הנקודה הזאת מופנית כלפי מי שתוקף על "זלזול בטראומה" בעודו מתבשם מהפיכתה לפורנוגרפיה לאומנית. אתה בחרת להצטרף להתקפה כזאת, מסיבותך, ולהכליל הכללות מזלזלות ("היפסטרים חובבי מילים גבוהות").
לא נטען שלשואה אין תוכן יהודי ספציפי – יש לשואת היהודים תוכן יהודי ספציפי כשם שלשואת הארמנים יש תוכן ארמני ספציפי. לעמוד כראוי על התוכן הזה לא ניתן בתגובות לשיר בן 15 שורות – אבל בהינתן המורכבות של הנושא, מכאן ועד לבלוע ולהקיא על אחרים תעמולה לאומנית חלאתית כאפשרות לגיטימית יחידה להתייחסות אליו, המרחק גדול. אנטישמיות הייתה ותהיה כל עוד יהיו יהודים – הסיבות לזה מורכבות הרבה יותר ממה שעודד ישראלי רוצה להבין, כי להבין את זה יאיים על זכויות היתר של עודד ישראלי כיהודי במדינת ישראל, ובשביל זכויות היתר האלה עודד ישראלי גם יהפוך את השואה לפסטיגל בחנוכה אם זה מה שיבטיח לו שהן ישמרו. אף אחד לא אמר לא ללמד את ההיסטוריה הזו, להיפך: ללמד אותה – ללמד אותה כמו שמלמדים **היסטוריה**. תנסה את זה פעם אחת ותראה איך כל העכברים – גדעון סער, ביבי נתניהו, עודד ישראלי – יוצאים מהמחילות בגידופים וצעקות. אף אחד לא מכחיש – בשביל זה הבאתי את סבתא שלי עליה השלום – גם היא לא הכחישה, אלא רק דרשה להסתכל על ההיסטוריה בעיניים פקוחות (כן – על ההיסטוריה שלנו). גם השיר הזה לא מכחיש כלום – הוא רק מתאר סיטואציה אישית אחת, ואתה מלביש עליו איום קיומי על מדינת ישראל. כל הכבוד. (הכתפיים של השיר הזה צרות מדי בשביל שאני אגרר איתך לדיון הזה, שאינו משולל יסוד. רק זאת: שום מדינה לא קיימת בפועל אלא כרעיון מופשט שמתבטא דרך הסדרים מעשיים שונים – צבא, מוסדות, גבולות וכו'. "איום קיומי על מדינת ישראל": מה, למעט רעיון מופשט, מאוים בפועל, ואיך?).
יופי שהכיבוש היה צריך להסתיים שלשום. באמת טוב לדעת. חוץ מזה שלא עשינו כלום בשביל שהכיבוש לא יהיה פה גם מחרתיים – עשינו את כל מה שצריך לעשות. מחרתיים נגיד שהכיבוש היה צריך להסתיים לפני שבוע, נפנה עוד כפר מאזור C, (י http://www.mysay.co.il/articles/ShowArticle.aspx?articlePI=aaazer) והעיקר – לא נזלזל בטראומה (יש איום קיומי!). נשפוך על שיר מסכן ארבע פיסקאות של פסיכולוגיזציה מהתחת ונכה בהיפסטרים הקמים עלינו לכלותנו במילים פשוטות שכל ילד שראה את הלהיט "יהודים מתים באושוויץ 2" יכול להבין.
25 באפריל 2012 ב- 07:10 |
נועם, אתה ודרור (טוב דרור פשוט לא מחובר למציאות אז אענה רק לך), מייצרים תגובות אידאולוגיות סדרורות קצת כמו מכונות מקולקלות שהתרגלו להגיב תחת איום (לא קיומי) לדעותיהם. בתור מי שישב אתמול בטקס הזכרון הפלשתיני-ישראלי, וראה מקרוב אנשים שמבינים את הקושי, מבינים את האיומים מבית ומחוץ, מבינים מהו זכרון השואה ומה יש ומה אין לעשות איתו.
מה שאתה מנהל כאן הוא חד שיח של חירש. אף אחד לא רצה להפוך דבר לפסטיגל, אף אחד ובבודאי לא אני לא חושב שביבי וגדעון סער וחברים שלהם הם קריטריון למשהו הגון או נכון. אבל אתה וגם דרור בדרכו הצ'מברלנית תמשיכו להקיא אידאולוגיה סדורה, תגובתית (שלא לומר ממש לכעוס בין השורות על העובדה שמישהו הרשה לעצמו להתנגד באותה נשימה לכיבוש, הרי זה שלכם! ואתם הייתם נגדו קודם!) , ולא קשורה בשום צורה למה שנאמר לכם.
כדי לסיים את הדיון הזה, באופן מעגלי, אפנה אותך לתגובתו הראשונה של עודד ישראלי (שאינני מכיר אגב). אם תשנן אותה מספר ימים יתכן שתראה דרך המילים ששום דבר ממה שאתה מייחס לו, ולי ולכל מי שנתפש אצלך כאיום רעיוני, פשוט לא כתוב שם.
25 באפריל 2012 ב- 10:49 |
נתראה בחגיגות המאה לשחרור אושוויץ בעיירה היהודית המשגשגת ברוכין. אני אישית מתנדב לנאום, בתור מכחיש שואה אנטי ציוני שהתפכח, על "המצב הטבעי" של היהודים – מושג שלמדתי דרך שינון ולמידה קפדנית של הפלא הרטורי מאת עודד ישראלי המסתיר במכמני מילותיו אמיתות גדולות מכפי שמסוגל המוח האנטי-ציוני להכיל (כמו מושג "המצב הטבעי" עצמו, המיוחס לאנטי-ציוני, שאע"פ שזהו מושג ששום מרכסיסט, לדוגמה, לא יעלה על דל שפתיו, הרי שאין זה אלא עוד ביטוי לאופן ההדחקה הפוסט-טראומטי של אנשים "לא נורמליים" – אבחנה חשובה ומקורית נוספת שמופיעה בטקסט המכונן, ומה הקשר לגדעון סער?).
אני אגב אשמח אם גם אתה תנאם לצידי בברוכין – על ההתנגדות החשובה לכיבוש: "דווקא ביום הזה, בו איננו מזלזלים בטראומה שלנו, יש לדרוש בתוקף – בתוקף! – על סיום הכיבוש של הקנטונים הפלסטיניים שכם, ג'נין ורמאללה! הנה ממש פה בברוכין, ביום הקשה הזה, עומדים לצידנו, מאחורי בר הקייטרינג, בני הכפר לשעבר אל-עקבה (http://www.mysay.co.il/articles/ShowArticle.aspx?articlePI=aaazer), שמבינים את הקושי ואת האיומים מבית ומחוץ, שמבינים כי המצב הטבעי של היהודים מחייב מינימום ערבים על מקסימום שטח באזור C, ומקסימום ערבים על מקסימום שולחנות קייטרינג ליהודים. יחד אתכם, תושבי אבו-קייטרינג היקרים, ובעזרת חוק השבות וזכויות ההצבעה ליהודי התפוצות שגם להם יש טראומה, אתם יודעים, אין ספק שיבוא יום ובו יגיע סוף לכיבוש הנאלח של קנטון שכם וקנטון ג'נין במדינה היהודית הטבעית, שהיא – לא נשכח! – זכותו הנצחית של עם מוכה ורדוף על לא פשע בכפו. אם רק נדרוש מספיק, סוף לכיבוש בוא-יבוא – אולי אפילו כבר ביום המאתיים שנה לציון הטראומה שממנה כולנו סובלים ושאותה כולנו מבינים. ובבניין ציון ננוחם".
27 באפריל 2012 ב- 02:26
הקשר שמתקיים בדמיונך בין "ציונות" ובין ההתנחלות ב"ברוכין" – ו-או בינה ובין המשך ההתנחלויות והשליטה הצבאית ברוב השטחים בכלל – הוא רחוק מלהיות קשר מחוייב המציאות. וגם הרעיון לפיו אדם צריך לזלזל במורשת היהודית, בזכרון הסבל של היהודים, ו-או בשאיפתם לחרות לאומית, כדי לקדם את הנסיגה מברוכין, הוא רעיון מופרך לחלוטין…
הנה לפניך דוגמא חיה לשני בני אדם (אם הבנתי נכון את דרור) שהם גם ציונים וגם מתנגדים להמשך מפעל ההתנחלויות – ואף תומכים ברעיון "שתי מדינות לשני עמים"… ולמעשה, לדעתי האישית – ואולי גם דרור יסכים איתי פה – הציונות, ושאיפתה הבסיסית שהיהודים יהיו "עם חופשי בארצו", דווקא מחייבת איזה ויתור נכבד על שטחים בהם חיים כמה מליוני ערבים, כי אחרת, בסוף, העם כבר לא יהיה "חופשי בארצו" אלא יחיה כמיעוט בארץ הנתונה לשלטון רוב של בני עם זר…
זה שאנשים כמוך, שמזלזלים בכל מה שקדוש ויקר וכואב ליהודים כלאום עתיק ולמוד סבל, הם גם אלו שמאדירים ומעצימים את כל מה שקדוש ויקר וכואב לערבים הפלסטינים כלאום צעיר בהתהוות, זה ממש לא עושה לפלסטינים שרות טוב – זה עושה להם שרות דוב. אצל היהודים אתה רק יוצר אנטגוניזם במקום אמפטיה (שגם ככה קשה לאנשים לפתח כלפי אספסוף ג'יהאדיסטי שמפנטז על חיסולם), ואצל הפלסטינים אתה רק נוטע תקוות שווא הרסניות ומעודד גישה של המשך ההליכה עם הראש בקיר עד השיחרור המדומיין של חיפה ויפו – שהרי גם אצלך, כמו אצל החמאס, דין חיפה ויפו כדין ברוכין…
27 באפריל 2012 ב- 02:29
תיקון חשוב: כשתבתי בטעות "דרור" – התכוונתי ל"דורון". כמובן.
27 באפריל 2012 ב- 17:10
אני אהיה מעט פחות מנוסח. נועם. צר לי, אין דרך נעימה להגיד את זה, אבל בתור אדם שראה כמה דברים (ואכל ושתה עוד כמה) אני בהחלט חושב שלפעמים צריך להגיד דברים כהוויתם. נועם. אתה אדיוט. אל תרגיש לא נוח, העולם מלא בכם. לפעמים אתם מסתתרים תחת איצטלה אקדמית, לפעמים מאחורי דוכן חמוצים, אבל כשרואים אחד יודעים. וכשיודעים הצורך להתווכח איתו (או איתה – אינני מפלה) דועך. אחרי הכל, בגילי המתקדם הבנתי שלא אצליח לעזור לכל האידיוטים המסתובבים שם בחוץ. בריאות ואושר.
27 באפריל 2012 ב- 18:09 |
לכבוד 300 תושבי אל-עקבה היקרים (http://www.mysay.co.il/articles/ShowArticle.aspx?articlePI=aaazer), שלום רב
לצערי לא אוכל להיענות להזמנתכם "לבוא לבקר ולחזות במו עינכם בתנאים הקשים שאנו חיים איתם יום יום", מהסיבות הבאות:
1. לאחרונה למדתי כי הקשר בין מותם של שמונת תושבי הכפר מקליעי הצבא הציוני, בזמן שהכפר שימש כ"שטח אימונים" עם אש חיה של הצבא הציוני, לבין ציונות – מתקיים בדמיוני בלבד ורחוק מלהיות מחויב המציאות.
2. עוד למדתי כי הקשר בין הריסתם בפעם השלישית של שני כבישי הגישה לכפר שלכם שבניתם מכספכם ועמלכם בידי המשטר הציוני, לבין טיהור אתני זוחל של אזור C – מתקיים בדמיוני בלבד ורחוק מלהיות מחויב המציאות. עובדה: למרות שהצבא הציוני משתמש בכפר שלכם כשטח אימונים, יורה בכם למוות, אוסר על בנייה, מוציא צווי הריסה למבנים הקיימים, והורס את דרכי הגישה לכפר שלכם – אתם עדיין מתרבים כמו שפנים ארורים.
3. עוד למדתי כי הקשר בין צווי ההריסה שקיבלו רוב מבני הכפר שלכם, לאחר שנדחו 94% מבקשות היתרי הבנייה שהגשתם לשלטון הציוני, לבין ציונות – מתקיים בדמיוני בלבד ורחוק מלהיות מחויב המציאות. עובדה: יש בני אדם שהם גם ציונים וגם מתנגדים להמשך מפעל ההתנחלויות – ואף תומכים ברעיון "שתי מדינות לשני עמים"! לצערי, במקום לשמוח שיש רעיון יפה כל כך, אתם רק עסוקים בבתים ובכבישים האידיוטים שלכם – כן להרוס, לא להרוס – מה זה חשוב?!
4. אנא אל תטרחו לבלבל לי את השכל עם טענות מגוחכות על כך ש"לעולם לא הפגנו אלימות, שום "טרור" לא יצא מכאן, אף אבן לעולם לא נזרקה ואנו עדיין ממשיכים לקרוא לדו קיום ושלום." – תבינו אחת ולתמיד: שישה מיליון יהודים נרצחו בשואה. ושיהיה ברור: הם נרצחו בגלל שהם היו יהודים. אתם לא מבינים מה זה אומר להיות יהודי? לא ראיתם את הסרט? איך אתם מעיזים לבקש ממני להתנער מהזהות היהודית המעיקה שירשתי מאבותיי, כמו החנפנים חברי הכת "גרמנים בני דת משה", עם קישקושי ה"מעולם לא הפגנו אלימות" הג'הדיסטים שלכם?
5. להלן סיבות נוספות שבעטיין עלי לסרב להזמנתכם: הטבח שביצעה פקיסטן בבנגלדש; מלחמת איראן-עירק; רצח העם בסודאן; הקולוניאליזם הצרפתי באלג'יריה; הפצצות המרבד והאטום של בריטניה וארה"ב במלחמת העולם השנייה; מלחמת ויאטנם, הפלישה האמריקאית לעירק, האסונות בקוסובו, אפגניסטן, לוב…
לכן, אנא ממכם, תושבי אל-עקבה היקרים, הניחו לי מכל ההתבכיינות הזאת שלכם: ניכר שאינכם מבינים כלל מהי הציונות, וראוי שתלמדו יותר את הנושא. הפסיקו כבר לזלזל במורשת היהודית, בכל מה שקדוש ויקר וכואב ליהודים כלאום עתיק ולמוד סבל, עם כל כבישי הטרור הג'יהדיסטי שאתם בונים על כל צעד ושעל. למען השם, למען כל מה שקדוש ויקר וכואב: עופו כבר מאזור C. כמה, כמה עוד נצטרך לוותר לכם, אנחנו במרכז הציוני השפוי?! אנחנו מוותרים ומוותרים – ואתם בשלכם, עם הכבישים והבתים ושמונה המתים האידיוטים שלכם. מכל הסיבות הללו ועוד, עלי לסרב להצעתכם, סליחה – לפתיונכם האוריינטליסטי הטיפוסי לרצוח עוד שישה מליון יהודים – ולכן לא תראו אותי, ציוני שפוי שכמוני, ניצב אתכם במאבקכם האנטישמי, ככתוב: "מה העבודה הזאת לכם?' – 'לכם', ולא לו… ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעיקר" – תלמדו משהו עם תרבות לפני שאתם מתבכיינים.
בברכת ידי המושטת לשלום
נועם א"ס
27 באפריל 2012 ב- 18:11 |
מופתי.
27 באפריל 2012 ב- 23:19 |
יפה מאוד – באמת השתכנעתי שיש מדיניות ממשלתית ומנהלית מרושעת ומעצבנת בכל מה שנוגע לכפר אל-עקבה, ואני מאוד מקווה שממשלת ביביהו תעוף כבר' ונזכה לראות במהרה בימינו נסיגה חד-צדדית מרוב שטחי C. ברם, בהנחה שרוב אלו שאחראים על סבלותיו של הכפר אל-עקבה הם גם סטרייטים באותה מידה שהם ציונים ויהודים – שווה לנסות לכתוב את מה שכתבת מחדש, אבל עם "סטרייטים" במקום "ציונים" או "יהודים"…
בוא נראה:
לכבוד 300 תושבי אל-עקבה היקרים (http://www.mysay.co.il/articles/ShowArticle.aspx?articlePI=aaazer), שלום רב
לצערי לא אוכל להיענות להזמנתכם "לבוא לבקר ולחזות במו עינכם בתנאים הקשים שאנו חיים איתם יום יום", מהסיבות הבאות:
1. לאחרונה למדתי כי הקשר בין מותם של שמונת תושבי הכפר מקליעי חיילים סטרייטים, בזמן שהכפר שימש כ"שטח אימונים" עם אש חיה של חיילים סטרייטים, לבין סטרייטיות – מתקיים בדמיוני בלבד ורחוק מלהיות מחויב המציאות.
2. עוד למדתי כי הקשר בין הריסתם בפעם השלישית של שני כבישי הגישה לכפר שלכם שבניתם מכספכם ועמלכם בידי המשטר הסטרייטי, לבין טיהור אתני זוחל של אזור C – מתקיים בדמיוני בלבד ורחוק מלהיות מחויב המציאות. עובדה: למרות שהצבא הסטרייטי משתמש בכפר שלכם כשטח אימונים, יורה בכם למוות, אוסר על בנייה, מוציא צווי הריסה למבנים הקיימים, והורס את דרכי הגישה לכפר שלכם – אתם עדיין מתרבים כמו שפנים ארורים.
3. עוד למדתי כי הקשר בין צווי ההריסה שקיבלו רוב מבני הכפר שלכם, לאחר שנדחו 94% מבקשות היתרי הבנייה שהגשתם לשלטון הסטרייטי, לבין סטרייטיות – מתקיים בדמיוני בלבד ורחוק מלהיות מחויב המציאות. עובדה: יש בני אדם שהם גם סטרייטים וגם מתנגדים להמשך מפעל ההתנחלויות – ואף תומכים ברעיון "שתי מדינות לשני עמים"! לצערי, במקום לשמוח שיש רעיון יפה כל כך, אתם רק עסוקים בבתים ובכבישים האידיוטים שלכם – כן להרוס, לא להרוס – מה זה חשוב?!
4. אנא אל תטרחו לבלבל לי את השכל עם טענות מגוחכות על כך ש"לעולם לא הפגנו אלימות, שום "טרור" לא יצא מכאן, אף אבן לעולם לא נזרקה ואנו עדיין ממשיכים לקרוא לדו קיום ושלום." – תבינו אחת ולתמיד: מליוני סטרייטים נהרגו במלחמות לאורך ההיסטוריה – ורבים מהם אף נרצחו בשואה. אתם לא מבינים מה זה אומר להיות סטרייט? לא ראיתם את הסרט? איך אתם מעיזים לבקש ממני להתנער מהזהות הסטרייטית שירשתי מאבותיי, כמו אותם אסירים החנפנים בכלא שמתכופפים "רק להרים את הסבון" כדי לזכות בהגנה ממי שצריך, עם קישקושי ה"מעולם לא הפגנו אלימות" הג'הדיסטים שלכם?
5. להלן סיבות נוספות שבעטיין עלי לסרב להזמנתכם: הטבח שביצעה פקיסטן בבנגלדש; מלחמת איראן-עירק; רצח העם בסודאן; הקולוניאליזם הצרפתי באלג'יריה; הפצצות המרבד והאטום של בריטניה וארה"ב במלחמת העולם השנייה; מלחמת ויאטנם, הפלישה האמריקאית לעירק, האסונות בקוסובו, אפגניסטן, לוב…
לכן, אנא ממכם, תושבי אל-עקבה היקרים, הניחו לי מכל ההתבכיינות הזאת שלכם: ניכר שאינכם מבינים כלל מהי הסטרייטיות, וראוי שתלמדו יותר את הנושא. הפסיקו כבר לזלזל במורשת הסטרייטית, בכל מה שקדוש ויקר וכואב לסטרייטים, עם כל כבישי הטרור הג'יהדיסטי שאתם בונים על כל צעד ושעל. למען השם, למען כל מה שקדוש ויקר וכואב: עופו כבר מאזור C. כמה, כמה עוד נצטרך לוותר לכם, אנחנו במרכז הסטרייטי השפוי?! אנחנו מוותרים ומוותרים – ואתם בשלכם, עם הכבישים והבתים ושמונה המתים האידיוטים שלכם. מכל הסיבות הללו ועוד, עלי לסרב להצעתכם, סליחה – לפתיונכם האוריינטליסטי הטיפוסי לרצוח עוד מליוני סטרייטים – ולכן לא תראו אותי, סטרייט שפוי שכמוני, ניצב אתכם במאבקכם האנטיסטרייטי, ככתוב: "מה העבודה הזאת לכם?' – 'לכם', ולא לו… ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעיקר" – תלמדו משהו עם תרבות לפני שאתם מתבכיינים.
בברכת ידי המושטת לשלום
נועם א"ס