חיל ורעדה

by

כדאי להישאר דרוכים: אם המהפכה במצרים לא תיעצר, האירועים הבאים עשויים להתרחש במהירות. כמו הנפילה של האימפריה הסובייטית במזרח אירופה, כך גם הנפילה של האימפריה האמריקאית במזרח התיכון עשויה לקרות כמעט בבת אחת, אולי תוך כמה חודשים או שנים בודדות. וכמו ששנת 1989 הגדירה את הפרק השני בחיים שלנו כמו שהם נראים מאז ועד היום, כך גם שנת 2011 מגדירה את הפרק השלישי. אפשר לומר שהחודש התחיל פרק חדש לא רק בהיסטוריה של מצרים, אלא גם בחיים של כל אדם שחי במזרח התיכון.

מה שקורה במצרים הוא כל כך מפעים ומכונן, שקשה אפילו לשפוט אם הוא טוב או רע במובן שאנחנו מכירים. מה שאפשר להגיד זה שהמהפכה היא משמחת, והיתה צריכה לקרות – לטוב או לרע. אבל צריך לזכור שהסכמי קמפ דיוויד, כלומר האפשרות לנסוע לקהיר ולשתות קפה בזמאלק, הם במובן מסוים חלק ממשטר מובארכ, ומשטר מובארכ הוא חלק מהם. המשולש הוא: ברית עם ארה"ב = תמיכה אמריקאית במשטר הדיכוי של מובארכ = שלום עם ישראל. כאשר צלע אחת קורסת, הצלעות האחרות קורסות יחד איתה, או צריכות להגדיר את מקומן מחדש. אבל לא רק הן: מיותר לציין שגם הפיאדיזם ברשות הפלסטינית הוא חלק מאותו מערך שקורס עכשיו. מי שחושב שהוא בעצמו, ועצם הקיום שלו כאן, הוא לא חלק מהאימפריה האמריקאית במזרח התיכון, שירים את היד.

כך שמבחינת האזור כולו, מה שמתרחש לעינינו הוא משחק חדש, התארגנות חדשה של הכוחות ושל הקטבים הפוליטיים. מהמקום שבו אנחנו נמצאים, אפשר יהיה לשפוט את המערך החדש רק אחרי שהוא יתממש. התנועה וההתרחשות היא מלהיבה ואפילו מרוממת, אבל לגמרי לא ברור איפה נהיה בסופה, אם בכלל.

 

קהיר, 2007

אפשר לצחוק על התקשורת הישראלית שמשקשקת בפחד מול ההמון המצרי, אבל במקרה הזה היא דווקא משקשקת בצדק. גם הטענות של התקשורת על אובמה, ש"הפקיר את מובארכ", מבוססות על אמת מסוימת: הסבטקסט שלהן הוא שאמריקה תפקיר את ישראל בדיוק באותה צורה – וגם זה נכון. בקיצור, השקשוק הוא תגובה טבעית. זאת אולי תגובה יותר סבירה מהתגובה הנינוחה של גדעון לוי, שכתב:

סופו של משטר שנשען על כידונים – ידוע מראש. זה יכול להימשך שנים, והנפילה באה לעתים ברגע הפחות צפוי, אבל סופה שתקרה. לא רק דמשק ועמאן, טריפולי ורבאט, טהראן ופיונגיאנג, גם רמאללה ועזה מועדות לטלטלה… היום מצרים ומחר פלסטין; אתמול תוניס ומחרתיים עזה. לא רק שלטון הפתח ברמאללה ומשטר החמאס בעזה מועדים ליפול, אלא אולי גם, יום אחד, הכיבוש הישראלי, שבוודאי עונה על כל הקריטריונים של רודנות פשע ומשטר רשע.

הדיאגנוזה אולי נכונה, אבל הפרוגנוזה מוסרנית ודי אינפנטילית: הצדק מנצח, הדמוקרטיה הליברלית תשלוט, ושלום נצחי ישרור מפיונגיאנג ועד עזה. מתבקש להמשיך ולהגיד ששליטים נאורים דמויי גדעון לוי ימשלו בצדק בכל האומות. גם יוסי גורביץ, האיש שמגדיר את עצמו "איסלמופוב", משחק אותה גבר שלא מפחד, ופורס גרסה בורגנית-ויגית של ההיסטוריה, שבה המלך פארוק היה מין מגן הדמוקרטיה, נאצר חיסל את המורשת הזאת, ועכשיו תבוא המהפכה ותחדש את "העבר ה"חצי דמוקרטי" של מצרים. הוא לא מזכיר שחופש העיתונות בתקופה של פארוק היה רלוונטי בערך לתושבי שכונה וחצי בקהיר ובאלכסנדריה, ושנאצר היה זה שחיבר אלפי כפרים מצריים לחשמל. ובאותה רוח, מתבקש להמשיך ולהגיד שפארוק היה בעצם בלוגר ליברל, שגלש בשעות הפנאי בפורומים של משתמשי לינוקס.

הבעיה בעמדה הזאת, שאופיינית למשקיפים ליברלים שמביטים על שינויים פוליטיים דרמטיים מהמהפכה הצרפתית והלאה, שאחרי האופוריה תמיד בא השלב של "האכזבה". פתאום העם, או השליט הכריזמטי שהוא המליך על עצמו, לא מתנהג כמו שמצפים ממנו, ואז מתחילים לשאול איפה טעינו. נראה לי שעדיף לתת למהפכה במצרים להחליט לאן היא רוצה להוביל – כולל שלטון של האחים המוסלמים –  ואז לארגן אחורה את המסלול ההיסטורי שהיה צריך להוליך לשם. ונראה לי שעדיף להכיר בכך שלמצרים יש רצונות משלהם, שלא חופפים בהכרח לרצון של יוסי גורביץ (או של עפרי אילני).

ועוד הערה: גורביץ כותב ש"מחליא לראות איך הקונסנסוס הישראלי קובע שכאשר הערבים חושבים על עתידם, הם צריכים לדמיין מגף ממוסמר רומס את פניהם לנצח". אבל האבחנה הזאת לא כל כך מדויקת. אפילו מי שהסתכל על הטוקבקים ב-Ynet בימים האחרונים, יכול היה לראות שבישראל דווקא לא היה קונסנסוס, אלא תגובות מגוונות ומעניינות למתרחש במצרים – גם אם לא בדיוק התגובות שמוצאות חן "בעינינו". למשל התגובה הזאת:

בקרוב אצלנו ,נגד האליטות האשכנזיות האנטישמיות ,בעד סודנים

וערבים ונגד העם היהודי .בית השפט העליון החונטה ששולטת בעם עושקת גונבת גוזלת .דורית בייניש יושבת ראש הערב רב  . (27.01.11)

או זאת:

בישראל 3% שמאל שולטים בעליון בפרקליטות ובתקשורת (לת) (27.01.11)

או זאת:

2012

מלחמת גוג ומגוג בשער

(משה, תל אביב, 25.01.11, נשלח מהסלולרי)

וגם זאת:

אלוהים ישמור,רק לא חזרה 1973,,,,,,מזה פחדתי תמיד

(אברהם פרנקל, תל אביב, 26.01.11)

,

הוא צודק: אפשר להגיד שהנפילה של משטר מובארכ היא הכרחית ומשמחת, ובד בבד להודות שיתכן שהתוצאה שלה תהיה מלחמה כוללת. ואז, יכול להיות שהמלחמה הכוללת תביא תבוסה צבאית, שתביא לנפילת הציונות בצורתה הנוכחית – אבל לפני נפילת הציונות יש את השלב של התבוסה הצבאית, על כל המשתמע מכך.

בקיצור, אפשר לקפוץ כמו פרעושים על פיל שמתעטש. אישית, את תחושתי אל מול התמונות ממצרים הייתי מנסח בשתי המלים שבכותרת: חיל ורעדה.

ובינתיים, הרבה איחולים והערצה לעם המצרי.

תגים: , , , , , , , , , , , , , , ,

35 תגובות to “חיל ורעדה”

  1. yoash \/ יואש Says:

    אל תחמיר עם הפרעושים, עפרי. טבעם לקפוץ, במיוחד בפייסבוק!

  2. נועם שיזף Says:

    ציטוט טוקבקים משנמך את הטקסט.

    • ofrilany Says:

      יכול להיות נועם, אבל רציתי להראות שה"מי נגד מי" כאן הוא לא ברור ולא מוכתב מראש, ולדעתי הטוקבקים האלה ואחרים ביטאו את זה די טוב

      • נועם שיזף Says:

        אפשר לתמוך בכל דעה בעזרת ציטוט סלקטיבי של טוקבקים. הטיעון היה מבוסס גם ככה, ובכלל, אני מתגעגע לימים שבהם כותבים הסתמכו על תחושת הבטן שלהם ולא על מחקר אמפירי בגוגל.

        וגורביץ הוא לדעתי ליברל, אבל לא איסלמופוב (למרות הטקסט המדובר).

        חוץ מזה הכל סבבה.

    • יריב מוהר Says:

      נועם, "איסלמופוב" זה די עדות עצמית שלו. ראה רשימתו על הנושא. אפשר להתווכח אם זה טוב או רע, אבל זו העמדה.

  3. מתן Says:

    מצטרף להתרגשות מהימים האחרונים, ותודה על הפוסט היפה; אבל באמת למרות הטוקבקים המעניינים שציטטת, הרבה מאוד עוד יצטרך לקרות עד שהקבוצות המדוכאות השונות מאוד זו מזו בישראל/פלסטין יתחברו לכדי מסה קריטית שתצליח לערער את המשטר בצורה כל כך יסודית כמו מה שאנחנו רואים במצרים. זו יכולה להיות אחת התוצאות של תבוסה צבאית, אבל לתבוסה כזו יכולות להיות גם תוצאות אחרות, הרבה פחות משמחות. כל תסריט שאני מעלה בדעתי מזכיר יותר את לבנון מאשר את מצרים.

    מה שכן, אין ספק שעל רקע הסטטיות של המצב בעשורים האחרונים, מאז שגלי ההדף של ההתמוטטות האחרונה של אימפריה שקעו, כל שינוי בסדר גודל כזה מעורר תקווה למעבר לתקופה חדשה – שתהיה לפחות שונה, גם אם לא בהכרח טובה יותר.

  4. יובל Says:

    טקסט קצת מוזר, עפרי, ואני לא משוכנע שהפעם אני מסתדר היטב עם המוזרות שלו.

    ראשית, אני לא מבין מה זה אומר "מי שחושב שהוא בעצמו, ועצם הקיום שלו כאן, הוא לא חלק מהאימפריה האמריקאית במזרח התיכון, שירים את היד" וזה נשמע לי פשטני במידה רבה. אני אפילו אומר שאני אהסס וארים את ידי, לא כי אני חושב שהקיום שלי כאן *מנותק* מקיומה של האימפריה האמריקאית, אלא כי אני חושב שעצם קיומי -וגם קיומך (וגם קיומו של צרפתי אלמוני בפרברי פריז) – הוא משהו מורכב יותר ממערך פוליטי עולמי מסוים. אפילו במובן הצר מאוד, שיתכן שאליו התכוונת, של "קיומה של חברה ליברלית-מערבית בישראל הוא חלק מהאימפריה האמריקאית במזרח התיכון" ההנחה הזו נשמעת לי פשטנית. חלק מהמפגינים במצרים הם בעצמם ליברלים מערביים (שגם מתפללים במסגד – אחד הדברים היפים הוא שאפשר לשלב ביניהם!) ואני אתקשה לקבל שהם מפגינים נגד עצמם (בעוד שבהחלט יתכן שבעתיד הם יצאו מהמפכה הזו וידם על התחתונה, אנחנו עוסקים כרגע במהפכה עצמה). למערכים תרבותיים-חברתיים יש נטיה לקיום עצמאי, וגם אם מחר כוחה של ארה"ב באזור יקרוס באחת עדיין תהיה כאן קבוצה שהיא ליברלית-מערבית (כפי שגם באיראן יש קבוצה כזו כיום). כוחה הפוליטי והכלכלי יפגע, ובוודאי שהיא תעבור שינויים מהותיים, אבל עצם קיומה הוא פשוט עובדה.
    גם הטיעונים לגבי "משטר מוברק" (ושיזדיינו כללי התעתיק, אם יורשה לי) סובלים לדעתי מאותה פשטנות. הרי משטר מוברק הוא לא רק יצירה אמריקאית (שווה לזכור שהוא חלק ממערך פוליטי בעל היסטוריה אנטי-אמריקאית). הוא גם מאוד מצרי, ואני מנחש שגם ביום שאחרי ההפיכה יהיה מוברקיזם במצרים. החלוקה הזו כאילו יש איזה אלמנט זר החיצוני לגמרי למדינה היא מפתיעה כאן. מוסדות כל כך גדולים הם תמיד גם חלק מהעם. ובכלל כדאי לזכור שגם האליטות הן חלק מהעם ומהחברה (משהו שבאופן כללי אני חושב שבזמן האחרון נוטים להתעלם ממנו כאן בבלוג.)

    אני מסכים איתך שיש משהו מאוד אירופוצנטרי בנטיה לחלק את סוגי המשטר האפשריים במצרים לשניים: או דמוקרטיה מערבית-ליברלית בסגנון דנמרק או דיקטטורה איסלאמית. אני חושב שיש המון אופציות אחרות שיכולות להתקיים, ובוודאי שעבור חברה בה האסלאם הוא חלק כל כך מרכזי זה מופרך לצפות שהוא לא יהיה חלק מהמערך הפוליטי ביום שאחרי המהפכה. ואני מסכים שההתרגשות מהמחזה בו מאות אלפי אזרחים לוקחים אחריות על הפוליטיקה שלהם היא מנותקת מהתהיות לגבי מה יהיה שם ביום שאחרי. אבל אני לא מבין כיצד אתה יכול למצוא בטוקבקים שציטטת או בתגובת התקשורת הישראלית משהו מהעומק ומהמגוון שאתה טוען למצוא בו. התגובות הן ברובן פשוט תגובת מראה לטור של לוי שאתה לועג לו.

    • ofrilany Says:

      כן יובל, אני חושב שמה שקורה כאן מבחינה גיאופוליטית הוא לפחות גם מהפכה נגד המשטר הפרו-אמריקאי והשליטה האמריקאית במזרח התיכון. רק כשהייתי במצרים הבנתי כמה המשולש הזה הדוק: שלטון מובארכ=אמריקה=ישראל. אולי משטר מובארכ משייך את עצמו למסורת של נאצר, אבל מאז קמפ דייוויד זה בעצם משטר אחר שמבוסס על הסיוע האמריקאי.
      יכול להיות שחלקנו משוחררים מאמריקה, אבל מדובר בחלק קטן מאוד. בסך הכול, כמעט כל הטווח הפוליטי בישראל מבוסס על גישות שונות בתוך היחסים עם ארה"ב. אולי בשמאל יש חלקים שהם לא כאלה, אבל גם הם ישטפו בשיטפון כשהוא יבוא

      • יובל Says:

        אני לא חושב שיש אנשים ש-"משוחררים מאמריקה" כמו שאין אנשים שמשוחררים מהממשלה או משוחררים מהכלכלה. אפשר לחשוב שיש "שטפון" שיגיע וישטוף את כולנו, אבל מלבד העובדה שזו מחשבה מפחידה (לא עצם קיומו של השטפון, אלא העובדה שאתה מייחל לו) היא נשמעת לי מופרכת. מערכים פוליטיים לא משתנים כל כך מהר, וביום שאחרי שמוברק ילך מצרים תשאר עם חלק גדול מהבעיות שהובילו למהפכה הזו – ביניהן משטר פוליטי מסואב ומושחת. אתה חושב שמחר לא יצטרכו לפנות את הזבל בקהיר או שיחליפו את כל מפקדי הגדודים בצבא המצרי? כמו שבתוניסיה לא הכל פורח ומלבלב ברגע שזין בן-עלי ברח, וששדרת הפקידות שם היא אותה שדרת פקידות, נכון לעכשיו.
        אמת – מוברק לא שייך למסורת של נאצר כמו שביבי לא שייך למסורת של ז'בוטינסקי. אבל שניהם שייכים למערך פוליטי שהוא גם מאוד מקומי. ובזה שהוא מקומי אני לא מתכוון לזה שהוא "משוחרר מאמריקה" אלא לזה שגם הציבור המקומי קשור לאמריקה אבל לא *רק* לאמריקה.

      • ofrilany Says:

        מי אמר לך שאני מייחל לשיטפון? זה ממש לא מה שכתבתי
        זה שמצרים תישאר עם חלק גדול מהבעיות (כולל למשל פיגועים נגד קופטים) זה גם חלק מהעניין
        בכל מקרה לגבי האמירה שמערכים פוליטיים לא משתנים כל כך מהר – אז לפעמים לא ולפעמים כן. לא חסרות דוגמאות לאפשרות השנייה.

      • יובל Says:

        אני אתקן ואבהיר רגע: מערכים פוליטיים במובן הרחב. לא במובן הצר של הזהות הפרסונלית של האנשים שמקורבים לשלטון אלא במובן של כיצד הבירוקרטיה מתנהלת, כיצד הכח מחולק וטבען של האליטות. שינויים מהירים אפשריים במדינות כמו רוסיה של 1919 או איראן של השאה, אבל במדינות מודרניות יחסית המתבססות על בירוקרטיה רחבה ומסועפת (כמו ברית המועצות או צ'ילה של אחרי פינושה) התהליכים הללו הם ארוכים בהרבה ומורכבים בהרבה. כך לפחות אני חושב.

      • ofrilany Says:

        יכול להיות שאתה צודק, אבל אני כבר לא יודע אם זה נוגד או תומך במה שטענתי. בכל מקרה אבהיר את טענתי: אם מה שקורה כאן הוא נפילת האימפריה האמריקאית במזרח התיכון, ואם זה מקביל לנפילת האימפריה הסובייטית, יש לזה משמעויות מאוד עמוקות, שכוללות שינויים מבניים, שינויים במנטליות, ירידה של אליטות ועלייה של אליטות אחרות, הגירה של קבוצות מסוימות שכבולות לאימפריה ועוד.

  5. אסף אורון Says:

    עופרי,

    פוסט מצויין ומעורר מחשבה. הדיאגנוזה שלך שזו נפילת האימפריה האמריקנית במזה"ת, מבריקה ומדוייקת. תחילת הסוף היתה הפלישה לעיראק והתוהו ובוהו שחוללה, אבל תוניס-מצרים-והבאים בתור הם ללא ספק כבר המסמרים שמחברים את ארון הקבורה.

    בכל מקרה, טוב שיש עדיין עמים במזרח התיכון שבאמת רוצים דמוקרטיה, כי עם כל הכבוד ליחצ"נות המדהימה של מדינת ישראל – זה ממש לא הצד החזק שלנו.

    כך שמעבר לחיל ורעדה, כן כדאי גם לשמוח קצת על כך שיש עוד מישהו שיש לו כוח ורצון לעזור לנו – ו"אנחנו" הכוונה לכל מי שרוצה לראות מזרח תיכון טוב יותר. שאנחנו לא רק בידיים של איווט ליברמן וג'ו ליברמן, וידידיהם אחמדניג'אד ונסראללה, עד סוף כל הדורות.

    ושה"מישהו" הזה הוא לא איזה מנהיג שאח"כ צריך להיות אסיר תודה ומעריץ שלו ולהעלים עין מסירחונותיו – אלא פשוט עם.

  6. יאיר poes Says:

    זה בינתיים הפוסט הכי טוב שראיתי על המהפכה במצרים. אני חושב שהדיאגנוזה על נפילת האימפריה האמריקנית במזה"ת מוגזמת ומוקדמת (גם אם האחים המוסלמים ירכיבו את הממשלה – וזה לא סביר בעיני – אני רואה אותם בבית הלבן בעוד כמה חודשים). הסדר הזה מתערער, נחלש, לובש צורות חדשות, אבל רחוק מליפול.

    אבל חוץ מזה – שיעור בדיאלקטיקה. כל הכבוד.

  7. avgadyavor Says:

    נראה שכותבים רבים מרגישים שמצב ללא מהפכות הוא מצב של רגרסיה מתמדת, ורק מהפכות הן תקווה למשהו טוב יותר. משהו בסגנון "צריך שיהיה רע לפני שיהיה טוב" הישן והטוב.
    כך גם בפוסט הזה, כך אצל גורביץ, כך אצל גדעון לוי. כל שינוי איטי הוא תמיד התדרדרות במדרון החלקלק, אבל מהפכה עם המון הרוגים, ביזה ברחובות והרס, זו תקווה לעתיד טוב יותר.
    רק משקף.

    • אסף אורון Says:

      לא יודע.

      10000 הרוגים בישראל פלסטין ולבנון ב-10 השנים האחרונות, רובם המכריע אזרחים, דווקא נראו לי כמו משהו רע מאוד שלא הביא לשום דבר טוב. לא שבישראל מישהו התרגש במיוחד והציע לנסות דרך אחרת לטפל במזרח התיכון.

      ההרוגים המצרים עכשיו זה דבר לא טוב. אף אחד מהכותבים שאתה מונה לא אמר שההרג והביזה הם דבר טוב. הירי לעבר מפגינים הוא נפשע (בדיוק כמו שחיסול מפגינים ממרחק 1.5 ק"מ עם רובי צלפים בפלסטין בסתיו 2000 היה נפשע וגם הרה אסון), אבל נראה שהעם המצרי מוכן לשלם את המחיר כרגע.

      אני מנחש (גם על פי כותרות הכתבות) שהספין של התקשורת הישראלית על העסק הוא שזו הפיכה יזומה של האחים המוסלמים, ושאירועי הרס וביזה מככבים בדיווחים בארץ. אגב, הרקורד של התקשורת בארץ בהבנת וחיזוי המאורעות במצרים בינתיים לא ממש מזהיר.

      לאל-ג'זירה, לעומת זאת, יש אנשים בשטח והם מדווחים שהלילה ישבו 200 איש בכיכר תחריר (כיכר השחרור), לא ישנו כל הלילה וקראו שירה. ההמנון של המהפכה הנוכחית בתוניס ובמצרים הוא השיר "לעריצי העולם"

      http://en.wikipedia.org/wiki/Ela_Toghat_Al_Alaam

      http://blogs.aljazeera.net/middle-east/2011/01/30/live-blog-311-egypt-protests

      • אסף אורון Says:

        התקווה לעתיד טוב יותר היא לא בגלל שיש אלימות ברחובות. התקווה לעתיד טוב יותר היא בגלל שנפער סדק במציאות הבלתי נסבלת של המזרח התיכון, ונראה שאל הסדק הזה מתכנסים עכשיו כוחות חזקים מספיק כדי לגרום לשינוי אמיתי – ובנוסף לכל, יש גם תקווה סבירה שהכוחות האלה יוכלו לכוון את השינוי בכיוון טוב.

      • עבגד יבאור Says:

        אני חולק עליך בקשר לסבירות שהכוחות יכוונו את השינוי לטובה, אבל בכל זאת – מהפה שלך לחבר הדמיוני.
        ואם להזכיר, המהפכה האיראנית התחילה בטונים דומים, ואף אופטימיים הרבה יותר. שיעים, פמיניסטיות, מרקסיסטים, אנרכיסטים, כולם נלחמו ביחד בשאה הרשע.
        קצת אחר כך, מי שהיה לו פחות אלוהים (או יותר אלוהים, תלוי איך מסתכלים על זה) בעט את האחרים הצידה והשתלט על העניינים.
        אין סיבה אינהרנטית שמהפכה אלימה תוביל לדמוקרטיה ליברלית או שום דבר קרוב לזה (כבר אמרתי את זה איפשהו באינטרנטים). למעשה אם כבר, אז ההיפך הוא הנכון.

  8. איתי כ. Says:

    הוֹי הָאומְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חושֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחושֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר׃ הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבונִים (ישעיהו פרק ה).

    וכן –

    "הוֹי הַמִּתְאַוִּים, אֶת יוֹם יְהוָה: לָמָּה זֶּה לָכֶם יוֹם יְהוָה, הוּא חשֶׁךְ וְלא אוֹר. כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי, וּפְגָעוֹ הַדּב; וּבָא הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל הַקִּיר, וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ. הֲלא חשֶׁךְ יוֹם יְהוָה, וְלא אוֹר; וְאָפֵל, וְלא נגַהּ לוֹ" (עמוס פרק ה').

    • נועם א"ס Says:

      מה הנקודה שלך?

    • נועם א"ס Says:

      אני אמקד את השאלה שלי:
      באיזה אופן הטאוטולוגיה התנ"כית המאוד יפה הזו שאתה נהנה לזרוק על כל צעד ושעל קשורה למצרי ולמצריה שהחליטו שנמאס להם לאכול את החרא של המשטר הרודני והמושחת שלהם (כן – יש והיו גרועים ממנו), ושהם מעוניינים ומסוגלים לקיים שלטון עצמי צודק והוגן יותר?

      • איתי כ. Says:

        הציטוט הראשון קשור לשמחה על "הנפילה של האימפריה האמריקאית במזרח התיכון".
        והשני לתאבי מהפכות בכלל.

      • נועם א"ס Says:

        תודה על ההבהרות.
        שאלה 2: האם היית מייחס באותו האופן את דברי הנביאים הללו לשמחה על "הנפילה של האמפריה הסובייטית במזרח אירופה" ו"לתאבי המהפכות בכלל" של אותה העת?

      • איתי כ. Says:

        לא.

      • נועם א"ס Says:

        למה לא?

  9. דודי Says:

    אל תלעג לגרסה הבורגנית-ויגית של ההיסטוריה.

    ראשית, זה הנראטיב שלנו, הבורגנים-ויגים, ולא יפה ללעוג לנראטיבים. שנית, יש בו ממש. הן בגרסתו המקורית, בהיסטוריה של בריטניה (שדרכה אל הדמוקרטיה הייתה איטית עד כאב, אבל עם הרבה פחות ראשים כרותים מאשר בצרפת) והן, אולי, בגרסתו המצרית. המילה נראטיב, במקרה המסוים הזה, אינה נאמרת בלעג. זה באמת סיפור שמספרים, ואפשר לספר אחרת – אבל יש לו עוגנים במציאות.

    אני לא מבין איך החשמל שהביא נאצר, ברוב חסדו, לכפרי מצרים, שולל את הטענה שניצנים של דמוקרטיה (כמו עיתונות, או מערכת משפט עצמאית ומקצועית) הופיעו במצרים בתקופת המלוכה. הטענה הזו מוכרת לי מפרק מצוין על מצרים ב"ארמון החלומות של הערבים" של פואד עג'מי. (אגב, גם ברית המועצות נהנתה מתנופה של חשמול בעשורים הראשונים לקיומה. מה זה אומר על מידת הדמוקרטיוּת של משטרהּ או של משטר קרנסקי קצר-הימים שהפילה? ממש כלום). גם אם חופש העיתונות היה מוגבל לקבוצות קטנות באזורים מסוימים, והפרלמנט היה צעצועי – זה בכל זאת שינוי גדול לעומת מצב, שבו אין עיתונות כלל. זו בכל זאת התחלה.

    הלא זו עצם צורת ההסתכלות הוויגית – הדמוקרטיה כתהליך מתרחב והולך, בהדרגה ובאיטיות.

    קשה לי להבין איך הביקורת שבפסקה הבאה קשורה לטקסט של גורביץ, ולוויגישיזם בכלל:
    >>>
    "הבעיה בעמדה הזאת, שאופיינית למשקיפים ליברלים שמביטים על שינויים פוליטיים דרמטיים מהמהפכה הצרפתית והלאה, שאחרי האופוריה תמיד בא השלב של "האכזבה". פתאום העם, או השליט הכריזמטי שהוא המליך על עצמו, לא מתנהג כמו שמצפים ממנו, ואז מתחילים לשאול איפה טעינו. נראה לי שעדיף לתת למהפכה במצרים להחליט לאן היא רוצה להוביל – כולל שלטון של האחים המוסלמים – ואז לארגן אחורה את המסלול ההיסטורי שהיה צריך להוליך לשם. "
    >>>
    אם כבר, האופוריה היא נחלתם של הרדיקלים יותר שבינינו. גורביץ (כמוהו כפואד עג'מי) רק אמר, שאין הכרח שמצרים תהפוך להיות תאוקרטיה, אלא שיש אפשרות להתפתחות בכיוון דמוקרטי יותר – אפשרות שא. נתמכת בעברה של מצרים. ב. טובה יותר, בעיניו של גורביץ. ברור לכל, שאין לנו בררה אלא לתת למהפכה להחליט לאן היא רוצה להוביל, אבל זכותנו גם להשתעשע בניחושים מלומדים על כיוון הזרימה – כפי שגם נעשה בפוסט.

  10. רתם Says:

    חפד'ו עלא מצר!
    גם ממני איחולים והערצה, גם לארץ האמורי, לא רק למצרים.
    אני ממליצה על סרטון היוטיוב

    פורסם גם בהעוקץ, מקווה שהקישור ייפתח
    אני חושבת, שבאופן לא מפתיע, וגדי נוגע בשאלת האפשרות לגלות שכותבי ומגיבי האמורי מרבים לענות בה. נדמה שהוא גולה בבריטניה והנה איך שהוא חי את "הבית". מעבר לכך האנושיות שלו כל כך נוגעת ללב, והאומץ.

    • cohenro Says:

      סרטון היוטיוב הזה הוא בהחלט אחד החזקים שראיתי בשבוע האחרון ובכלל.

      [דרך אגב- ואפרופו הוידאו המרגש של רתם – מתברר שהמצרים זוכים בקרב אחיהם הערבים לסופרלטיבים על כך שהם רגשניים ונוטים לדרמות ולחגיגות מכל סוג: אחד מחבריי העריך בתחילת השבוע שעבר שהמפגינים יתחילו באיזשהו שלב לרקוד לצלילי איהאב תאופיק ושבכך יגיעו ההפגנות לקיצן…]

      מה שקורה בימים אלה במצרים הוא באמת מרתק ואפילו קצת מרגש לעקוב אחרי המתרחש שם, מנקודת מבט אוניברסלית – עם ובלי קשר לזה שאני יהודי, ישראלי, ציוני, דמוקרט ושוחר-שלום.

      מבט קצר על לוחות הפייסבוק של חבריי הערביים במקום שבו אני לומד מגלה התרגשות לא אופיינית. הכמות והאיכות של ההפגנות מראות שהפעם, בשונה מבעשרות ההתכנסויות האחרות של האחים, הפעם זה רציני.

      התייחסות קצרצרה לסוגיית ההבדלים בין הדמוקרטיה הישראלית לבין המשטרים השונים בעולם הערבי: אני לא כל כך חושב שיש מקום להשוואה, מאחר שבישראל – ויסכימו על זה גם חבריי הביקורתיים ביותר לבלוג זה – גבולות חופש הביטוי הם באמת מהרחבים ביותר שיש בעולם כולו. מאחר שכך, ומאחר שבישראל – WHETHER YOU LIKE IT OR NOT – הפרלמנט באמת משקף את דעת הקהל, לא קיים הפער האדיר הזה שקיים במשטרים שסביבנו. אני באמת לא חושב שיש איזשהו ישראלי שיכול לדבר בפאתוס ובהתרגשות שנראה בסרטון היו טיוב הזה, בעיקר מאחר והסרטון הזה משקף שינוי קו אחרי שנים של דיכוי, של ייאוש, של פסימיות. אצלנו, תודה לאל, הפער הזה פשוט לא קיים.

      והערה אחרונה בסוגיית הפאקס-אמריקאנה: להזכירכם- ישראל והרעיון הציוני התקיימו הרבה לפני שבמחלקת המדינה לימדו איפה נמצאת שכונת אלמאעדי. יהדות ארה"ב אמנם סייעה בצורה מכרעת להמשך שיגשוגה, אבל אף אחד לא אומר שמוניקה לווינסקי לא תתקבל בברכה בנתב"ג. היה כיף איתך – אמריקה, BYE BYE AMERICAN PIE, ותודה על כל הדמוקרטיה וחופש הביטוי שלך. תודה על מדונה ומייקל ג'קסון, על ילדי הפרחים וילדות ה-MTV, תודה על בוורלי הילס 90210, ליידי גאגא, ג'ו-עין-הכותנה, קלינט איסטווד וכל הג'אז הזה. נתגעגע מאוד.

      עם מבט לעתיד- דווקא קטנותה של ישראל והעובדה שהיא ריכוז כה יוצא דופן של יצירה ויצירתיות יעמדו לזכותה בשעה שהאימפריה הסינית עולה כפורחת. תום פרידמן כתב מתישהו שהסינים יחליפו את כל מכולות הנפט של העולם הערבי בארגז אחד של צ'יפים מתוחכמים מישראל. אמן כן יהי רצון.

      עוד נקודה אופטימית לסיום ("היופי הוא בעיני המתבונן"…)- עכשיו סוף סוף יבינו ב"רחוב הערבי" (אני מת על הביטוי האורינטליסטי הזה) ששנאת ישראל היתה לא יותר ממכשיר בידיי הפרעונים השונים, ושהשד הציוני לא רע כל כך.

      אולי באמת ביום שבו תתפשט בעולם הערבי הדמוקרטיה (רצוי בנוסח ה"דני", בבקשה ולא התפלץ האנרארכו-פוליטי שיש בלבנון) אפשר יהיה סוף סוף לעשות שלום אמיתי, קונקרטי, עם השכנים שלנו. אותי מעניין לא רק לנגב חומוס בדמשק (שוב, אוריינטליזם) אלא לבקר בבית הקברות בתימן שבו קבורים הסבא והסבתא ז"ל של הסבא והסבתא שלי יבדל"א.

      ד"ש מפאריס

      • איתמר Says:

        גם בקמפוס בירושלים (וכמובן גם בפייסבוק) אפשר להרגיש את "הדיבורת הערבית" על מה שקורה במצריים אם זה המנקה שמדבר עם מוכר הקפה על הת'וורה\מוזהאראת\אינקילאב ועל השעב המסרי, על גיבורים ואבטאל (בעצם על אבטאל דיברנו בבית).

        סבי נולד במצריים הלוואי ואוכל ללכת לראות את מקום שבו בילה רבות- בעצם גם יכולתי לפני אבל רציתי לכתוב גם משהו מתרפק גם כי כתבת כל כך יפה. ( :

      • רחל Says:

        האימפריה הסינית עולה כפורחת?
        בדוק כמה אירועי התעמתות עם השלטון היו בסין בשנה האחרונה, כמה מהם אלימים, המידע נמצא ברשת.
        בדוק מה מדד הגיני בסין.
        בדוק מה הסינים אומרים על השחיתות הממשלתית אצלם.
        או בקיצור: אל תהיה כמו פרידמן, שמבקר בסין כל שנה ואף פעם לא מוציא את האף ממעבדות ההייטק של בייג'ינג. בסין קורים דברים גדולים, אבל יש גם המון אי נחת ושלטון שמהלך על חבל דק. בכלל לא בטוח שהם לא הבאים בתור.

  11. רועי Says:

    לדעתי יש בכל זה יסוד די מצחיק. זוכרים, נניח, את ימי אופוריית אוסלו שהיה נורא מגניב להיות כוסית שמאלנית בחולצה גזורה? הרי אם היית אומר אז שאנשים כמו ערפאת, מובארק, המלך חוסיין ואחרים הם רודנים, לאף אחד לא היה אכפת. אבל פתאום רודנות היא דבר "רע" וכולם נורא מכים על חטא על כך שבמשך עשרות שנים הם השלימו עם רודנויות כאלה ואחרות. הרי גם כשנחתם הסכם השלום עם מצרים, מדינת הנילוס לא הייתה רודנית פחות או זבלית פחות עבור תושביה, אבל אז פרישת חסות המערב על הרודנות המצרית הייתה שיא הנאורות.
    בעצם זה מדגים עד כמה חלול קוד הערכים של המערב: כשהילידים שמחים תחת הרודן, רודנות זה בסדר. כשהילידים עושים צעקות אז רודנות זה רע וברור שלכולם מגיע "חופש". מבחינה זו העובדה שלקח לארצות הברית זמן ליישר עמדה עם ההתקוממות במצרים היא בעצם דבר מאוד יפה בסמליותו – המערב מחכה לילידים שיחליטו עבורו מה טוב ומה רע.

    • תום קליין Says:

      הכל נכון חוץ מהשורה האחרונה – ארה"ב לא "חיכתה" בשילוב ידיים שהילידים יחליטו מה הם רוצים, אלא פעלה באופן אקטיבי לחיזוק המשטר הקיים – בין היתר ע"י סיוע צבאי וכלכלי ישיר. משול הדבר לאדם המבקש להחליף את הימורו על סוס מס' 5 לסוס מס' 3 , כמספר שניות לפני ההגעה לקו הסיום.
      כמו כן גם הקביעה שהילידים היו אי-פעם באמת "שמחים" באופן אותנטי תחת הרודן (אפילו רק למראית העין) כלל אינה מובנית מאליה – ולהבנתי היא אפילו שגויה.

  12. רועי Says:

    אני מסכים שארצות הברית חיזקה את משטר מובארק, זו עובדה. מה שמעניין הוא איך האופנה משתנה, לא רק ברמת המדיניות, אלא ברמת דעת הקהל או ברמת הקונצנזוס השמאלני-ליברלי. כלומר, אם מביטים ב-CNN בימים אלה, גלריה שלמה של פרופסורים מהרווארד מתראיינת ומספרת כמה מובארק רע ועד כמה ההתקוממות המצרית היא סבבה. אבל הרי תואמיהם של אותם פרופסורים ב-77' השפיכו על הגאונות של חיבוק מצרים על ידי המערב (ובתוך כך תמיכה במשטרה העריץ).
    לכן בעצם אני בכלל לא קונה את רטוריקת ה"חופש" שאנשים במערב פתאום נושאים על שפתותיהם. לדעתי הם בכלל לא יודעים למה הם מתכוונים.

כתיבת תגובה