הקומדיה הציונית

by

הדבר המפתיע היחיד לגבי מסמכי פלסטין הוא שאין בהם שום דבר מפתיע. כל מי שקרא הארץ או נחום ברנע בשנים האחרונות, יודע שאבו מאזן הוא "פרטנר", שהוא מוכן לקבל גושי התנחלויות, “פתרונות יצירתיים" בירושלים ואפילו שיבה מוגבלת של פליטים. ידוע גם שישראל היא "לא פרטנר", כלומר שהיא מסרבת, לפחות בעשור האחרון, לפתרון מדיני על בסיס מתווה קלינטון.

אז מה, בכל זאת, כל כך מפתיע במסמכי פלסטין?

את אותה שאלה שאל החודש סלבוי ז'יז'ק – לא על מסמכי פלסטין, אלא על הסקנדל הקודם, החשיפות של ויקיליקס. שאל וענה:

The real disturbance was at the level of appearances: we can no longer pretend we don’t know what everyone knows we know

ההפתעה, אם כן, היא לא בעובדות חדשות הנגלות לעינינו, אלא בשיבוש מוחלט ומגחיך של משטר הגילוי והכיסוי עצמו. ז'יז'ק מעדיף, כדרכו, להתמקד בבאטמן, אבל מעניין לחשוב איך התזה הזו מסתדרת עם הרגע הציוני הנוכחי.

הבורגנות הליברלית – והמדינה שיצרה למטרותיה – מבוססת על הפרדה בין שני מישורים של הופעה. ישנו "המרחב הציבורי", שבו מה שנחשף אינו רק ידוע אלא ידוע כידוע, ולצדו מרחב נוסף, נקרא לו "מרחב התחתונים הוורודים”, שבו הדברים ידועים כלאידועים. זה המרחב בו אדון ברקוביץ' — שבמרחב הציבורי ידוע כפרקליט מכובד בחליפה לובש תחתונים בצבע ורוד, או עושה פעם בשבועיים סאדו מאזו. השקר של המרחב הציבורי הוא בדיוק ביומרה שלו לאמת והיחשפות מוחלטת, לשקיפות וקביעות של הקטגוריות החברתיות, בהכחשה של מרחב התחתונים הוורודים. זה שקר הכרחי לתחזוק הסדר הליברליקפיטליסטי, אבל הוא עקר (ולפעמים גם מדכא) מבחינה אישית ופוליטית.

כולם (או לפחות הרבה אנשים) יודעים על התחתונים הוורודים של מר ברקוביץ', אבל העובדה הזו ידועה כלאידועה. היא נידונה רק בשיחות סלון אינטימיות יחסית, בין הולכי רכיל, לעולם לא בעיתון או בבית הספר, לבטח לא בנוכחותו של מר ברקוביץ' או מי מבני ביתו (למרות שגם הם יודעים). אפילו מר ברקוביץ' יודע על התחתונים הוורודים כמה שאסור לדעת, כלומר הוא ממעט לחשוב עליהם, לא מנהל עליהם יותר מדי שיחות עם עצמו, לבטח לא חושב כיצד ניתן לגשר בינם לבין החליפה או לבטא אותם במרחב הציבורי. וקשה להאשים אותו: ביטוי ציבורי יהפוך גם אותם לשקר, יפקיע אותם מהחוויה האישית, המטלטלת, יכפיף אותם לקטגוריות היציבותמדי, למבט הליברלי המחפצן.

ישראל, או הגילום הנוכחי של הציונות, היא מין אדון ברקוביץ' שכזה. כלפי חוץ היא חברה מכובדת במשפחת האומות הליברליות, אבל בבית היא לובשת תחתונים ורודים. "מסמכי פלסטין" הוא ניסיון נוסף, חשוב במיוחד, לבטל את ההפרדה המלאכותית הזו – להפוך את הסרבנות והאתנוקרטיה הישראליות לעובדה ידועה כידועה, לא רק לרכילות שהילרי קלינטון לוחשת לאנגלה מרקל במסדרון. והרי גם להן נוח שהתחתונים הוורודים של ישראל נותרים בארון. יש להן מספיק שלדים משל עצמן, או לפחות שוט וחזיית עור.

החשיפה האינטימית של הפרברסיה הישראלית היא הפרק האחרון בסדרה של רגעים מפתיעים לאמפתיעים. למישהו היה ספק שאלופי צה"ל הם ציניקנים כוחניים ורודפי בצע? ובכל זאת, התצלום של אחוזת גלנט, ולפני כן החשיפה של "מסמך גלנט" – שלא נדבר על המניות של דן חלוץ – הפכו את זה לעובדה שכבר אי אפשר להתעלם ממנה. מישהו חשב שאהוד ברק הוא לא אגומניאק סאדיסטי ורודף שררה? ובכל זאת, למרות שידענו בדיוק מה מסתתר מאחורי המסכה, לפרישה הקומית שלו היה אפקט של הסרת מסכות.

לחשיפות (או ההיחשפויות) האלה יש מימד קומי, והרי בישראל של הרגע הנוכחי הגבול בין מציאות לקומדיה היטשטש לחלוטין. זה הגיע לשיא במסיבת העיתונאים המגוחכת של ברק והפודלית שלו, בוגרת 8200 והרווארד, ד"ר עינת וילף. אפשר היה לשבץ אותה, כפי שהיא, בארץ נהדרת, בדיוק כפי שצ'יקי ויונתן לוי נטלו את ישיבת ועדת הכלכלה על הכנסת והפכו אותה, כפי שהיא, להצגה משעשעת. לאחרונה פעיל פלסטיני שלח לרשימת תפוצה שמאלנית את המערכון הבא מארץ נהדרת. הוא חשב, לתומו, שמדובר בדיווח חדשותי על אירוע חינוכי אותנטי בישראל.


ברק, אסור לשכוח, לא תמיד היה גיבור קומי, וההתפתחות הדרמטורגית שלו היא מפתח להבנת הקומדיה הציונית בכלל. בסוף שנות התשעים הוא היה הגיבור המודרני, התקווה האחרונה של הציונות הליברלית, השפויה. אני עוד זוכר את נחום ברנע, ביום שאחרי בחירות 99' (הייתי אז באופוריה), כותב שהאליטה הישנה, בתגובה ניצחת להתקפות של ביבי, שלחה למנהיגות את "הטוב בבניה". ברק היה אמור לממש את החזון המודרניליברלי: להביא שלום ולאפשר את הקיום הציוני כחלק מסדר עולמי הייטקיסטי והרמוני.

אלא שמהר מאוד הוא הפך לגיבור טראגי. סיפרו לנו שבקמפ דיוויד הוא הלך עד הסוף, אבל מבלי לוותר על זהותו, או הזהות הציונית שהוא ייצג בגופו. והוא שילם על כך, כמובן, מחיר כבד. השמאלנים שונאים אותו, שלא נדבר על הערבים. אפילו הימנים שונאים אותו.

בדומה לברק, ציוניםליברלים רבים אחרים ("אשכנזים עציים” במונחי אילני), החלו לספר לעצמם לפני עשור את הציונות כסיפור טראגי. הסובייקט הציוני, שבעבר קיווה לממש עצמו כחלק מסדר אוניברסאלי, אפילו סוציאליסטי, הפך לגיבור טראגי של חורבן ידוע מראש, אבל מבלי שזה יגרום לו לבגוד בגורלו, בייעודו. גם אם הפצצה האיראנית תשמיד אותנו, אין לנו אלא להיות אנחנו, להגן על האתנוקרטיה שיצרנו כאן. זה הגורל שלנו. לא בכדי השיח האנטיאנטישמי – החיבור המטאפיזי של הגורל הישראלי עם המקוללות היהודית – הפך פופולרי כל כך, אפילו אצל הוגה חילוני לכאורה כמו אילן גור זאב.

מה לעשות שהפאתוס הטראגי אינו משתלב היטב בפינות קפה ברמת החי"ל, ואפילו לא בקוטג'ים ברעננה. זה לבטח לא מתקבל אצל קולגות מחו"ל. לכן הציוניליברל פיתח חיים כפולים: כלפי חוץ הוא ליברל טוב ואופטימי, אזרח העולם ובה בעת לגמרי ישראלי – הוא מגלם בגופו את הקידמה, ההייטק, עמוס עוז ועוד. את התחתונים הוורודים – הגזענות והאגרסיה – אפשר ללבוש רק בישראל, או בקרב ישראלים. כמו פרברסיה בורגנית טובה, אין יותר מדי מה לדוש בה ולדבר עליה. פשוט מתרגלים אותה. מתענגים יחד בשתיקה.

אלא שהמשחק הכפול הזה, כך נראה, עומד להיגמר. הציונות הגיעה לרגע האחרון שלה: השלב הקומי. זה השלב שבו אהוד ברק כבר לא מגלם את הציונות הסוציאליסטית אלא בקושי את עצמו – סדיסט מזדקן ממגדלי אקירוב; ויואב גלנט נחשף כשודד קרקעות לטובתו האישית. אחרי הכל, כבר אמר ניטשה (ולפניו אריסטו) ש"כל פרט באשר הוא הוא פרט הוא קומי, ומשום כך בלתיטראגי".

אבל הכי חשוב – הודות למשט, ההפגנות בבילעין ובשייח ג'ראח ומסמכי פלסטין, הציונות עצמה נחשפת. היא תמיד היתה עירומה, אבל ליותר מדי אנשים היה נוח להלביש אותה בבגדי מלכה חדשים, מודרניים. הם העדיפו להתעלם מהמימד האתני, הגזעני והדתי שלה, ולספר לעצמם שהם רואים דמוקרטיה ליברלית. הם יודעים שזה לא המצב, אבל הם גם יודעים שהם לא אמורים לדעת, שמשרת אותם לא לדעת.

הבעיה, לדעתי, היא לא בדיוק בעובדה שהציונות היא מה שהיא, וכמובן שלא בתחתונים הוורודים של מר ברקוביץ'. מר ברקוביץ' אוהב ללבוש תחתונים ורודים, והציונות היא אתנודתית. זה המצב, ואם זו הבעיה אז החיים הם בעיה. אני מעז לומר שכולנו קצת גזענים, או דתיים, או לובשים תחתונים ורודים (או הכול ביחד). הבעיה היא בהכחשה של העובדות הללו, הדחיקה שלהן למרחב שאינו חשוף לשינוי ולשיחה, למרחב אפוליטי.

אני לא אומר שהכל צריך להופיע במרחב הציבורי – זה ישמר את משטר הגילוי והכיסוי ויותיר את מרחב התחתונים הוורודים על כנו (גם אם יסתתרו בו, כעת, פרברסיות אחרות). האתגר הפוליטי הוא בביטול ההפרדה הזו, באופן שיאפשר ללאומנות והאלימות הגלומות בנו ביטוי פוליטי, ובתוך כך ישנה ויעבד אותן – וזאת מבלי להכניס את הציונות תחת קטגוריה קבועה, מסרסת, כמולאומנות גזענית" או "גזענות לאומנית" (האחר של הקטגוריה "המערב הליברלי”, למרות, כאמור, שגם אצלו יש שלדים בארון).

רק כאשר הציונות הליברלית תתמודד עם הלאומנות והגזענות שלה עצמה – מה שקראתי פעם האחריות שלה לבלגאן – ולא תשליך אותו על "האספסוף" בבת ים, יהיה סיכוי לתמורה פוליטית ממשית.

הגילוי והשיבוש המסמנים את הרגע הנוכחי הם בעיקר מביכים, ולכן גם מצחיקים. וזה גם הפוטנציאל הגלום בקומדיה הציונית החדשה: יש לאלץ את גיבוריה לחשוב, לעשות חשבון נפש, ובשביל זה צריך לבייש אותם. כמה שיותר. וכך גם את מדינת ישראל.

ז'יז'ק, בסוף המאמר שלו, מצטט את מרקס הצעיר. ב-1843 הוא ניתח את השקיעה של המשטר הישן בגרמניה כפארסה – חזרה אירונית על הטרגדיה של נפילת המשטר הישן בצרפת, 50 שנה קודם:

The French regime was tragic ‘as long as it believed and had to believe in its own justification’. The German regime ‘only imagines that it believes in itself and demands that the world imagine the same thing. If it believed in its own essence, would it … seek refuge in hypocrisy and sophism? The modern ancien regime is rather only the comedian of a world order whose true heroes are dead.’ In such a situation, shame is a weapon: ‘The actual pressure must be made more pressing by adding to it consciousness of pressure, the shame must be made more shameful by publicising it.’

הגיבור הקומי, אם כן, רק מדמיין שהוא צודק, בעוד הגיבור הטראגי מזדהה עם הפאתוס שלו לחלוטין. בתגובה יש לחשוף את הפער בין המציאות לדמיון: בין הנטייה של הציונות הליברלית לדמיין עצמה כמודרנית (או ליברלית) לבין המצב בשטח ובחדרי חדרים. במלים אחרות, צריך לבייש את המשטר הישן בישראל, לעשות ממנו צחוק. יש ללעוג לקטנוניות, רדיפת הבצע והחשבונות האישיים של אנשיו, כמו גם להתפתלויות שלהם בתקשורת הבינלאומית, בבואם לדקלם מנטרות שאפילו הם לא באמת מאמינים בהן.

צחוק הוא תגובה פוליטית מושמצת. זעם, כבדות ראש, בכי וזעקה מרה זוכים ליחסי ציבור טובים יותר. ואכן, כיצד אפשר שלא לזעום, שהרי בשקיעתו, המשטר הישן בישראל ממיט וימיט הרבה כאב, לאזרחיו ולאחרים.

עם זאת, מותר גם לצחוק, יותר מזה: חשוב לצחוק. צחוק מתגלגל ומתפרץ. הרבה צחוק. לא כבוש ומבויש, מנסה להסתיר מבוכה, אלא גלוי ומשוחרר, מחולל מבוכה. זה לא רק טוב לבריאות אלא גם אפקטיבי מבחינה פוליטית. ביחד, אולי, זה שילוב מנצח.

תגים: , , , , , , , , , , , , , ,

56 תגובות to “הקומדיה הציונית”

  1. Dena Bugel-Shunra Says:

    הנשק הגרעיני של ישראל הוא גם סוג של תחתונים ורודים, לטעמך?

    או שאולי הסוד שכולם-יודעים-עליו-אבל-אסור-להזכיר-בקול הוא שברקוביץ' הוא בעצם מכור לסמים וימכור את סבתא שלו כדי להשיגם?

    • גל כץ Says:

      האמת שכן. משטר העמימות הוא דוגמא קלאסית למה שידוע כלא ידוע וחבל שלא שלא ציינתי את זה בפוסט.

      אני לא מבין למה את רומזת. שאני חושב שהאלימות הישראלית היא *רק* תחתונים ורודים? כלומר איזו הנאה בלתי מזיקה? זו היתה אנלוגיה שהיתה אמורה לחשוף את המימדים הפחות מובנים מאליהם של הפרברסיה הציונית (ואולי גם של הסיכויים לתיקון שלה). אם את זקוקה למובן מאליו, הנה הוא לפנייך: אני חושב שמנהיגינו הם אנשים מסוכנים, וייתכן בהחלט שמלחמה קטלנית נוספת היא מעבר לפינה. צריך לזעום עליהם ולהילחם בהם. עכשיו את מרוצה?

      נדמה לי שיש מספיק מזה בבלוגוספרה השמאלית, לא? לא מעניין אותי לחזור על דברים שכותבים אחרים. מה גם שאני לא חושב שהדברים שלי סותרים את על זה. הם רק ניסיון להאיר זוויות אחרות. 

      • Dena Bugel-Shunra Says:

        מנהיגיך, גל. איני ישראלית.

        ככל שאני רואה, ישראל מעוותת את יכולתה של נתיניה (ותומכיה) לראות את המציאות וזו הסיבה לאותה מלחמה קטלנית שאת סימניה גם אני רואה.

        מה שאני לא רואה זה שום דרך למנוע את המלחמה הזו, שצפויה לקטול כמה וכמה מהאנשים היקרים לי בכל צידיה של ישראל, כולל הצד הפנימי.

        ומטרת התגובה שלי היתה *בדיוק* מה שהסכמת לו בפסקה הראשונה של התגובה לתגובתי: להצביע על נושא מהותי שבו ראיית המציאות והכרתה אסורה (חוקית ופרקטית) על ידי רשויות מדינת ישראל. העדר בוחן-מציאות מהווה סוג של מחלת נפש, סוג קטלני מאוד.

  2. עמיר Says:

    פוסט חכם ומעניין. אם יורשה לי, השקר הכרחי לא רק לתחזוק הסדר הליברלי-קפיטליסטי, אלא לתחזוקו של סדר חברתי באשר הוא סדר חברתי.

    • גל כץ Says:

      תודה. אני לא בטוח שהשקר הכרחי לכל סדר חברתי באשר הוא, אבל כמובן שזה פותח את השאלה מהו שקר. בגדול, השקר הליברלי הוא בעייתי כי הוא יציב ומציג עצמו כאמת. אני לא חושב שהאלטרנטיבה היא חשיפה מוחלטת. זו פנטזיה בעייתית (וליברלית) באותה מידה. אני מקווה לתנועה דינאמית יותר בין גילוי לכיסוי (וחוזר חלילה) – אבל זה נכון שתנועה מוגזמת, ככזו, נמצאת במתיחות עם כל סדר חברתי. אני רק מאמין שהסדר החברתי הנוכחי הוא הרבה יותר דכאני מאשר מה שבאמת הכרחי כדי לכונן סדר.

      • עמיר Says:

        נראה לי שיש קורלציה בין מידת האי-שוויון שהסדר מתחזק לבין גודל השקר. מה שגורם לי לחשוב שאולי אנחנו צריכים לחשוב על אלו שיש להם כוח כאלו שיכולים להרשות לעצמם לחיות את השקר יותר מאחרים. בכל מקרה, אני שואל את עצמי אם יכול להיות סדר חברתי שאיננו דכאני (ועונה לעצמי בשלילה).

      • גל כץ Says:

        עמיר, העובדה שסדר חברתי דורש הגבלות היא מובנת מאליה. הגבלות הופכות ל"דיכוי" רק כאשר הן לא הכרחיות, והן נחוות כדיכוי רק כאשר האזרח אינו מכיר בהן כהכרחיות. ההנחה של מסורת הנאורות היא שהאזרח יכיר בהגבלות כהכרחיות אם הוא יבין שהן חיוניות כדי שיוכל לממש את חירותו באופן מקסימלי, מבלי לפגוע בזכות השווה של אחרים לממש את חירותם שלהם (וגם זה מתוך הנחה שחברה שבה לא כולם זוכים לחירות מאיימת על חירותם של בעלי הפריבילגיות בטווח הארוך יותר).

        אני לא חושב שאני מסכים עם התמונה האופטימית הזו, בדגש על האידיאל של ההרמוניה והיציבות. אבל זה מה שצריך להתמודד איתו כדי לנסח אלטרנטיבה (אלטרנטיבה שהיא עדיין, נאמר, פרוגרסיבית).

  3. י.ד. Says:

    אתה יותר מידי מושפע מהאשליות המרקסיסטיות על הבורגנות.

  4. י.ד. Says:

    ואם כבר אז עוד מחשבה.
    יש בך משהו שאיריס כבר העירה עליו: אתה יותר מידי ניזון מהבורגנות מכדי שהמרד שלך נגד הבורגנות יוכל להיתפס כאותנטי. אתה שוב ושוב מנסה לשחזר את התנועה הזו של הבורגני הצעיר "להדהים את הבורגנות!". תנועה שלמעשה חוזרת ומשכפלת את הבורגנות. למעשה אפילו הייתי אומר מעלה את ההרהור הכופרני שמא אתה בעצם שליח של המוסד לשכנע את העולם, שיש בישראל בורגנים ליברליים אמיתיים המורדים בהוויה הבורגנית וחושפים את ערוותה…

    לכאורה אתה מהגר, אך אי אפשר להגר מהמקום שהזין אותך וגידל אותך ונתן לך כל כך הרבה כלים ועוצמה. מדוע לא להכיר בכך? מדוע לא להיות מושחת כמו ברק ולהכיר בעוצמה שהמקום הישראלי, התל אביבי נתן לך? האם אתה אמיתי? האם אתה מזויף?

    אולי הגיע הזמן להשתחרר מהמסכות שאתה עצמך עוטה (זכור: הפוסל, במומו פוסל) ולהכיר בעל-אדם שיצרה הציונות. כפי שפוקו חזר והדגיש, הציונות איננה מנוונת. הציונות היא העל-אדם (כמו שהמהפכה האירנית היא העל-אדם, וכמו שכל מהפכה היא העל-אדם). תהיה גאה בעצמך. בעוצמה שלך כמי ששירת ב8200. בעוצמה שלך המאפשרת לך ללמוד באוניברסיטאות הטובות בעולם, ללכת לכל מקום ולהסתכל על כולם מתוך תחושת עליונות (כמו שמתגלה בפוסט שלך על הודו). בלי לחיות בחיטוטי נפש המנוונים של המסורתיים, בקנאה המאכלת של הדתיים לאומיים, בתאוותנות של הערסים. כן אתה העל-אדם. תכיר בכך ותשתחרר מהמצפון הליברלי, שוויוני, של העבדים. חיה כאדון, ואל תתמכר לרגשי הטינה של גזע העבדים.

    • avgadyavor Says:

      לא הייתי נסחף עד כדי להסכים עם י.ד., אבל אני מודה שמשהו בטון של הפוסט נראה כמתענג על האסתטיקה של דימוי התחתונים הורודים יותר מכל דבר אחר.

    • איתמר Says:

      י.ד, במילותיה של מרגול, אתה ממש "שערורייתי".

      אם להתייחס ברצינות לדבריך, דווקא ההקצנה המודעת במעמד ("האדוני" לפי י.ד) של הכותב, יכולה ליצור פרודיה (מבורכת?) עליו.

      מעין פרודיה מתבקשת על אצילות.

    • גל כץ Says:

      י"ד, מזלך שרטוריקה ניטשיאנית עושה לי את זה.

      תשמע, אני חושב שאתה מפספס לגמרי במקום ובזמן, ואפילו באישיות. כמה נקודות:

      א. אולי זה נכון שהציונות הולידה על-אדם. אבל העל-אדם הזה היה בדור הראשון למהפכה – אני מתכוון לאנשים כמו יגאל אלון או משה דיין. בדיעבד אנחנו יודעים שהם היו מגעילים מבחינה מוסרית, אבל זה ממש לא הנקודה כאשר מדובר בעל-אדמים. היה להם ביטחון עצמי בעוצמות שבכלל אינן מוכרות היום, והם אלה שקבעו, בגופם ממש, את הסטנדרטים ליופי, חוכמה ועוד, בתרבות חדשה שעדיין לא היו לה סטנדרטים כאלה. זו, אכן, ההזדמנות שפותחת כל מהפכה.

      ב. אבל כעת אנחנו כמה עשורים אחרי המהפכה, וכל הידבקות למיתוס הזה של האדונים הוא פתטי. מבחינה זו ניטשה יגיד, ברוח "הולדת הטרגדיה" (ממנה ציטטתי בפוסט), שזה הרגע בו הגיבור הטראגי (וכל אדון הוא גיבור טראגי) הופך לקומי. אינני חפץ להיות גיבור קומי. אני מעדיף לכתוב על קומדיות. (וראה גם, בהקשר זה, את השיחה ביני לעפרי שפורסמה פה לפני כמה חודשים, תחת הכותרת "אין יותר שירים של מייקל ג'קסון: שיחה על השמרנות שמעבר לשמרנות"). אגב, אני מניח שמשפחת אלדד, לדורותיה (הסב, הבן והנכדה), לא תסכים עם הפרשנות הזו, אבל ניחא.

      ג. בסיטואציה הנוכחית, הציווי הניטשיאני, אני חושב (ואני נוהג לקחת את ניטשה מאוד ברצינות) , הוא להכיר בעבדותיות שלנו ולהתגבר עליה (מבלי לחשוב שנוכל להיפטר ממנה) – וחלק מזה זה לא לקבל את הפרופגנדה הציונית, לפחות לא את כולה. תכלס אפשר לומר שזה תמיד הציווי הניטשיאני, למי שמחפש ציוויים (שהרי האדון אינו טורח להעסיק עצמו ברפלקסיה ובחיפושים, ומי שרפלקטיבי מדי הוא כבר, לפחות חלקית, עבד).

      ד. לא רק שאנחנו כבר עשרות שנים אחרי המהפכה, אלא שגם אני עצמי לא גדלתי בלב המהפכה. אני לא מעין חרוד מאוחד (כמובן שגם עין חרוד הוא כבר לא עין חרוד של מעלה, בטח סתם קיבוץ כושל – מה שמראה שוב כמה הנאום שלך אינו בעיתו). גדלתי בשכונה מפוקפקת למדי בפתח תקוה, וגם אם יש לי זיקות משפחתיות או תרבותיות ל"עין חרוד של מעלה", זה בטוח לא איזו המשכיות טבעית ומובנת מעליה כמו במקרה של אדון ניטשיאני…

      בקיצור, אני נאלץ לוותר על הכבוד והיקר.

      • נועם א"ס Says:

        שכחת את אריק שרון – העל-אדם הציוני האחרון, שלא ימות לעולם.

  5. רני Says:

    ההנחה המובלעת שבמשטרים פשיסטים (איטליה של מוסוליני) נאצים (ידוע) מלוכניים-תיאוקרטים (סעודיה) תיאוקרטיים (וותיקן) קומוניסטים (סטלין מאו קאסטרו) אין "תחתונים וורודים" שגויה. תופעה זו לא אופיינית לבורגנות או קפיטליזם וודאי לא לישראל. כמו כן בכל המשטרים הנ"ל יש גנרלים רצחניים, סדיסטים, או כל תכונה שתמצא בגנרלים ישראליים-ציוניים. מה נשאר ייחודי לציונות הישראלית ב 2011 ? ה"מהמימד האתני, הגזעני והדתי שלה" אני מצטט אותך. גם זה ואלו מצויים בשפע או בצמצום במשטרים שציטתי ובכל צורות המשטר שהבורגנות הקפיטליסטית המציאה לעצמה. מה שקורה להרבה שמצטטים את את ז'ציק או מרכס זה השכחה או שיכחה שהשניים, והרבה הדומים להם, מתארים מצב כלל אנושי. בשום סקלה שתיבנה לתכונה מגונה שמאפיינית את היהדות הציונית הישראלית ,לדברי בעל הבלוג, ואכן היא ישנה וקיימת באמת; לא נמצא את ישראל בקצה הקיצוני. לא ברצחנות הגנרלים, לא בהתעללות בנכבשים, לא בעושק של פועלים זרים וכ"ו. איני מביא זאת כתירוץ לרוע המצוי בישראל בשפע זה תיאור מצב אנושי כללי, כך הם בני האדם וראה מרקס והרבה אחרים בנידון.
    הרצון הוויכוחי התנצחותי במקרה הטוב וגזענות גסה בוטה במקרה הרע, להביא את ישראל לשיא הרוע הביא לשקרים חצופים. למשל: רעב היא תופעה מוגדרת ומוכרת אוביקטיבית נומרית. אין ולא היה רעב בעזה. אין ולו מחקר אחד או דו"ח אחד על רעב בעזה. אם היה ודאי שהיה מתפרסם, זה המקצוע שלי. יש דוחות של האו"ם האומרים שאין רעב ויש פרסומים עיתונאיים וסוציולוגיים המגבים אמת זו. מצור מטריד ומטפש כן ! רעב? לא! כנ"ל ניצול עובדים זרים ומהגרים, השוווה יחס כל מדינות ערב ואיטליה למהרים חסרי תעודות וישראל, ישראל למרות כל הרוע המובנה יוצאת טוב יותר. הנטיה ליחס לישראל תכונות רעות יחודיות שהן בעצם כלל אנושיות כאשר היא מעל ומעבר ביקורת השוואתית ראויה ורצויה היא כמובן גזענות בוטה. אבל על זה אין מדברים. אלו התחתונים הוורודים של כמה וכמה צדיקים גמורים ומומחים לצדק והומניות.

    • רוזנברג Says:

      מה שיפה בשיראל שהיא לוקה בכולם, ושההפרות הפכו ממשהו ששלטון זה או אחר עושה, למהותו והצדקתו ועקרון קיומו של המשטר עצמו. הכיבוש אולי לא הכי נורא, אבל מדובר באפרטהייד שנמשך בכ"ז כבר 44 שנה. למשל…

    • גל כץ Says:

      כאשר אני מדבר על "תחתונים ורודים" אני מדבר על האופן בו הרצחנות, הגזענות ועוד נמצאים במישור מוסתר-גלוי, על הצביעות המאפיינת את המשטר הליברלי. זה קצת שונה מרצחנות נאצית או מגזענות סעודית, לא?

      תמיד אפשר להקריס את כל התופעות, להגיד ש"הכל אותו דבר". ברור לי שזה מאוד אפקטיבי מבחינה פוליטית (כפי שהסיפא של התגובה שלך מוכיחה), אבל זה מתרחק מאוד מהאמת. אנקדוטה קצרה, ברשותך: יש פרק אחד של "קרובים קרובים" שזכור לי במיוחד בחיבה. בבית הספר של מולי עשו איזו פעילות חינוכית על עדות, וכל תלמיד היה צריך לספר על מנהגי העדה שלו. כמובן שבבית המשפחה התפתח ויכוח סוער בין יורם לליאורה, סביב השאלה האם מולי יגיד שהוא אשכנזי (כמו ליאורה) או ספרדי (כמו יורם). לבסוף הוחלט שמולי יגיד שהוא אסקימוסי.

      המורה (בהופעת אורח מצוינת של רבקה מיכאלי) לא קונה את זה, ומודיעה שהיא תעשה ביקור בית. המשפחה רוגשת ומכינה מופע פולקלור אסקימוסי כדי להוכיח למורה שהם אסקימוסים. בסוף הפרק המורה עוזבת את הדירה (אחרי שצפתה בריקודים הגרועים) ומטיחה בזעם משהו כמו:

      "אני מבקשת שמולי יחליט מהו – אסקימוסי אשכנזי או אסקימוסי ספרדי".

  6. שי Says:

    מאמר מנוסח היטב ומעניין, אך יש לי ויכוח איתך.
    תחת האספקלרה הפוסט-מודרנית, אפשר לזרוק מילים כמו "ציונות", "ליברליזם" או "אתנוקרטיה" ולחשוב שהם נטולי תוכן משל עצמם אלא רק משקפים איזשהו הלך-רוח ארעי, אוסף של קונספציות שההגדרה שלהן משתנה מעת לעת ואולי מעולם לא הייתה יצוקה בתוכן של ממש, ולכן אפשר להשתמש בהן באופן חופשי ובלתי-זהיר.
    אני חולק על הראיה הזאת. ליברליזם, זו אידיאולוגיה מסויימת, תפיסת עולם מסויימת, שמניה וביה איננה חיה בקונפליקט עם לאומנות מודרנית (ומכאן, עם ציונות).
    יש מי שמעוות (כן, מעוות) את המושגים, כך שליברליזם פתאום נהפכת להיות מושג שכפוף לפלורליזם פוסטמודרני (כאשר לאמיתו של דבר, פלורליזם עצמו הוא מושג ריק אם הוא לא מובן תחת מסגרת של ליברליזם), ומכאן שההבנה היחידה של ליברליות במסגרת מדינית היא ההבנה האמריקאית (או הקנדית למשל), של מחיקת החשיבות של הלאום (ובהמשך העדה, המסורת, התרבות, ואפילו הדת והשפה) מהזהות של האינדוידואל. מעין טאבולה ראסה לאומית (כמו ההגדרה "אדם לבן" בארה"ב).
    ההבנה המעוותת הזאת, הופכת את היוצרות, ובמקום שהליברליזם יהפך להיות מנוע לשגשוג ועוצמה של אומות, הוא הופך להיות כלי להיחלשותן החברתית. השיח החברתי הופך משיח של אחריות וסולידריות לשיח של זכויות, כאשר הקבוצות-זכות הן לא יותר מאשר קיבוץ של בעלי אינטרסים ותאגידים.
    ברוב העולם המערבי כיום, דמוקרטיה ליברלית (וסוציאל-דמוקרטית) הוא כלי בידי מדינות לאום להגשים את שאיפות הלאום. במעיוט של דמוקרטיות במערב, ההבנה של דמוקריטה ליברלית היא של משטר שנותן לעשות ביזנס בשקט.
    אז השאלה היא האם ההגדרות הללו הן – מה? קואקסטנסיביות? משלימות? או שפשוט מישהו מהם טועה? אני חושב שהתשובה צריכה להיות ברורה.

    אני בדיעה שמי שסבור שישראל היא מדינה אתנוקרטית פשוט טועה; או בהבנת המושג אתנוקרטיה, או בהבנת ישראל (ויפן, ופינלנד, וגרמניה, ועוד הרבה מדינות-לאום אחרות). מי שמבין או מיישם את הציונות כגזענות, שוב, טועה, ואיננו יודע מהי ציונות (ולא חסר כאלה, מימין ומשמאל) או שאיננו מבין מהי גזענות – תפיסה שנעוצה בהגדרת קבוצת-היחיד כסופרמציסטית זאת לעומת תגובה טבעית לחלוטין של אומה בקונפליקט לאומי (שהוא, אם לא הבנו עד עתה, קונפליקט אמיתי, ללא אשליות, עם דם, ואלימות והאשמות הדדיות). לטעמי, מי שסבור שיש סתירה עקרונית בין הגשמת החזון הציוני להגשמת השאיפות הליברליות של העם בישראל, פשוט טועה, או לא מבין את המושגים.

    • רוזנברג Says:

      הטעות שלך שי היא שאתה סבור ש"ציונות" היא מושג, ולא תנועה פוליטית או אידאולוגיה שלטת. ישראל היא לא "כמו" יפן ופינלנד וג"ו. ראבאק, במשך הרוב הגדול של שנות קיומה ישראל בין שליש למחצית מתושבי ישראל הם ניתנים חסרי זכויות אזרח. אז איזה דמוקרטיה לבירבלית ואיזה נעליים? דומה לפינלנד…נו באמת.

      • שי Says:

        הציונות קודמת למדינת ישראל בכחצי מאה, והן אינן אותו דבר. אפשר לחשוב על ישראל כאופן של הציונות, או כניסיון למימוש החזון הציוני.
        אני לא מתווכח שיש חוסר-שוויון, אבל נראה לי שאנחנו לא מסכימים על הסיבות לחוסר-שיוויון. אני מבין ממך שאת/ה סבור/ה שהבעיה היא אינהרנטית בציונות עצמה, ואילו אני סבור שהבעיה היא קונטינגנטית למציאות הישראלית, מציאות של קונפליקט לאומי אמיתי, קשה, עקוב מדם, עוד מלפני קום המדינה.
        אני סבור שכאשר הקונפליקט הלאומי יבוא על פתרונו, גם הבעיות של חוסר שוויון בחלוקת משאבים, גזענות ממסדית וכיו"ב יבואו על פתרונם.

      • רוזנברג Says:

        לשי:
        לא הסברתי עצמי מספיק, אז עתה באריכות.
        אני לא חושב שאי השוויון או הגזענות "אינהרנטיים" לרעיון הציוני, ואפילו לא הכרחיים לתנועה ההסיטורית הנקראת ציונות. באותה רח, אני לא חשוב ש"היודית" ו"דמקורטית" זו סתירה. מה זאת אומרת? זאת אומרת שקיימת אפשרות לוגית למדינה יוהדית ודמוקרטית, או לציונות לא גזענית.
        אבל
        היהדות כמו שהיא ב"יהודית ודמקורטית", או הציונות או טבע המשפטר השיראלי, הם גזענים. אני מתקשה להבין מה הרבותא בכך שיכול היה להיות אחרת. יכול היה, אבל לא. ודוק: אני לא טוען שישראל יהודית, דמוקרטית, וגם גזענית. אני אומר – שיהודתה של ישראל היא יהדות גזענית, כי יהדותה אינה אלא החוקים, הנוהגים, הפרקטיקות, הדיבור, הנישול, הניחשול….
        ושוב: יכול היה להיות אחרת. זה אפילו טרגי. זה לא היה דטרמניסטי, וודאי לא הכרח לוגי, שהציונות תהפוך לנועת אפרטהייד, אבל זה מה שהיא הפכה להיות (ובתהליכים ותנועות פוליטיות הסוף משליך על ההתחלה).
        ולכן, ישראל אינה מדינת לאום דמוקרטית כמו פינלד + קצת קילקולים. לא שלא תתכן מדינה שכזו. אבל לא ישראל. ישראל היא מדינת לאום-גזענית-אפרטהיידיסטית. כמובן, אם מחר קמה מדינה שניה בגבולות 67 מסתבר שטעיתי, הקדמתי ללכלך, וכיו"ב. מאידך גיסא, אם לא?

    • גל כץ Says:

      שי, הגדרות של מושגים לא נצרבו בעולם האידיאות של אפלטון. הן נתונות לשינויים פוליטיים/היסטוריים. זה לא אומר, מנגד, שהם משקפים "הלך רוח ארעי".

      אבל לגופו של עניין – האופן בו השתמשתי במלה "ליברלי" במאמר לא כיוונה לאיזו תפיסה אמריקאית של ליברליות. אפשר להיכנס לדיון בין ליברליזם לרפובליקניזם, אבל האמת שזה לא כל כך נוגע במאמר.

      באשר לישראל – אני מסכים עם "רוזנברג". אם גזענות היא בתגובה למשהו, אז היא לא גזענות? והאם הגזענות גם לא באה לביטוי ביצירת הרושם שיש על מה להגיב (או יותר נכון, בהגזמת הרושם הזה)? בכל מקרה, הגזענות הציונית היא לא רק תוצאה של הסכסוך, אלא גם גורם בסכסוך. לא היתה ציונות אלא בתוך הקשר קולוניאלי, ולא היה הקשר קולוניאלי ללא הבניה גזענית של הילידים. 

      • שי Says:

        יש לי בעיה עם הרעיון שהמושגים האלו נתונים לשינויים – כי הרי, אז, אנחנו יכולים לדבר עד אין קץ ולעולם לא לגעת אחד בשני (אם כבר בפילוסופיה עסקינן, את "2 דוגמות של אימפיריציזם" של קוויין אתה מכיר?)
        יכול להיות, שההבנה שלך של המושג ציונות כבר כולל בתוכו גזענות, ואילו שלי לא, ולכן לעולם לא נסכים, כי מעולם לא באמת התווכחנו – במקום להתווכח על האקסטנציה של מושג, אנחנו בכלל מדברים על דברים שונים לגמרי.
        כך למשל, ההבנה שלי של המושג אתנוקרטיה היא מיעוט אתני ששולט על רוב אתני אחר. למשל, סוריה היא אתנוקרטיה, כיוון שהמיעוט העלאווי שולט על רוב שאיננו עלאווי.
        אני לא רואה איך בהבנה שלי של המושג אתנוקרטיה ניתן להכליל את ישראל שיש בה רוב יהודי ואכן נשלטת בידי יהודים.

        אני חושב שגזענות היא תופעה פסולה בכל מקרה, אבל אני חושב שגם כאן צריך להבין – אומות בקונפליקט לאומי הם בקונפליקט, וזה מוציא מאנשים דברים לא כל כך טובים. גם לא הייתי רוצה להיות יפני בארה"ב אחרי פרל הרבור או גרמני באימפריה הבריטית בזמן מלחה"ע ה-2. זה סיפור עדין, כי ישראל (הציונית) כן הייתה רוצה שהמיעוטים האתנים שלה יהיו בעלי זכויות שוות, אבל כל עוד הקונפליקט הלאומי נמשך, יש פה בעיה. זו בעיה אמיתית, אבל מכאן ועד ההבנה של ציונות או החברה הישראלית כחברה סופרמציסטית – כמו האפריקנרים בדרא"פ – המרחק רב.

        אני מסתייג מההבנה של ציונות בהקשר "קולוניאלי". סבא שלי לא נשלח לפלשתינה במשימה מטעם אימפריה כלשהי ליישוב הארץ. בכלל, ההבנה של ישראל כמדינה קולוניאליסטית או אימפריאליסטית היא שוב לדעתי טעות בהבנת המושגים. לשם המחשה, ראה איור סרקסטי בלינק: http://www.talyaron.com/wp-content/uploads/2009/01/empire2.jpg

        גם המונח "ילידים" הוא בעייתי בהקשר זה; במשך אלפיים שנות דור היהודים נחשבו לילידים של פלשתינה (עמנואל קאנט כינה את יהדות אשכנז כ"פלשתינאים החיים בתוכנו"), ואילו הכובש המוסלמי הוא בסך הכל האחרון בסדרה של כובשים – זאת אגב, למרות שהתנ"ך מלא בתיאורים של כיבוש הארץ בידי בני ישראל (כך שעל פי האמונה הדתית, היהודים אינם "ילידים" בישראל). אני לא בטוח שניתן להחיל את השיח של "זכויות ילידים" וכל הקשור בזה כפי שהוא מוכר במדינות כמו ארה"ב או אוסטרליה על מה שקרה בישראל/פלשתינה.
        זו הפשטה של הסיפור האמיתי, ובמקרה זה לדקויות ערך רב.

      • רוזנברג Says:

        שי (מבלי להתיימר להשיב בשם גל): "ציונות" היא לא (רק?) מושג. אילו היתה מושג, וודאי תסכים איתי, אזי היה אפשרי שלא היתה תנועה ציונית מעולם (!), משום שהתנועה הנקראת "ציונית" לא מקיימת את ההגדרה (של מי?).
        הקישור בין המשפט הראשון שלך למאמר של קוויין מתמיה משהו, וטענתך שאם יש הבדל בהגדרה אין דיון משונה אף היא. נניח שאתם לא מתווכחים על המשוג, אלא על ףפיסת המושג, עכשיו בסדר (conception vs concept)? (וכן – קויין מערער על תוקף ההבחנ הזו, אבל ודאי שיש אצלו מקום לשינויי משמעות, בדיוק אצלו…)

      • גל כץ Says:

        בנוסף לרוזנברג – אני לא נוהג לחשוב על הציונות כ"תנועה קולוניאלית" ולא סבור שסבתא שלי היתה קולוניאליסטית. אבל אני חושב שהיא לא היתה יכולה להתרחש אלא בהקשר קולוניאלי. זה הניתוח ההיסטורי שלי, וזה לא אומר שהיא פסולה מיניה וביה. אני עצמי מגדיר עצמי כציוני. אני מסכים שהמושג "ציונות" אינו מה שחשוב פה – לא טענתי ש"הציונות היא גזענית" הוא משפט אנליטי.
        באשר לאתנוקרטיה – ההגדרה שלי היא שונה. אתנוקרטיה היא מדינה שבה השלטון נתון לקבוצה אתנית מסוימת. גם אם זה נכון שיש מדינות מערביות שבהן לקבוצה אתנית מסוימת יש פריבילגיות מסוימות, בישראל מדובר (א) בנגישות ייחודית לעמדות שלטוניות, (ב) בפריבילגיות גדולות במיוחד ו-(ג) ביחס מספרי שערורייתי. גם אם היהודים הם עדיין לא מיעוט, הם שולטים על קבוצה הקטנה מהם רק במעט (45% לפחות מהנתינים מורחקים מהשלטון). 

      • שי Says:

        @רוזנברג — הייתי אולי צריך להסביר את עצמי בהעלאה של קוויין, למרות שזה היה במאמר מוסגר. בניתוח פילוסופי של 2 דוגמות, תמיד עולה השאלה האם המפנה הפרגמטיסית של קוויין לגבי החלוקה אנליטי/סינתטי תקפה רק לגבי בני דורו הפוזיטיביסטים, או שהוא בעצם מסכל גם את הפרוייקטים הפילוסופיים של פרגה, קאנט, ואפילו לייבניץ. מהניתוח מתברר שהמושגים שבני דורו של קוויין משתמשים בהם כלל אינם שקולים למושגים שקאנט משתמש בהם וצרים מהם בהרבה (אגב, גם המושגים של פרגה – למרות שהוא ממש אומר שהוא "לא רוצה להתווכח עם גאון" – כלומר לא מתווכח על המושג, אלא רק על האקסטנציה של המושג – למעשה כן משנה את ההגדרה של אנליטי באופן שהוא מהותי ביותר ומחיל בתוכו את הניצוץ שמדליק את המפנה הלשוני בפילוסופיה). כיוון שקוואין משחק במגרש של הפוזיטיביסים, כלל לא ברור שניתן "לתרגם" את המהלך שלו ל"שפה" של קאנט. הנקודה שלי הייתה, ואגיע אליה גם בתגובתי לגל כץ, היא ששימוש לא זהיר במושגים טומן בחובו אי-הבנות וויכוחים חסרי תוכלת.

        @גל כץ – הנה אתה ממחיש את מה שרציתי להעביר; שימוש בלתי זהיר או בלתי-מדוייק במושגים יכול להביא למצב שבו אנחנו בכלל לא מדברים על אותו דבר. השימוש שלך במושג שאני חושב שאני יודע מה פירושו, גורם לי לחשוב שאתה אומר דבר שהוא שקרי (ולכך השלכות, לפחות רגשיות, על יתר התוכן), כאשר לפי ההגדרות שלך למושג יש לך טיעון לא רע למה ישראל היא אתנוקרטית, או שלפחות יש מקום לדבר על זה (אני חושב שיש מקום גם תחת ההגדרה שלך להתווכח על הנקודות שאתה מעלה, וישנן עוד מדינות שע"פ רוב נחשבות דמוקרטיות שכנראה היו יכולות ליפול לפחות ב-2 הקריטריונים הראשונים, ואילו לפי ההגדרה שאני מכיר, אין כ"כ מקום לויכוח, אבל מילא).

        חרף העובדה שאני מחשיב עצמי איש שמאל-מרכז, ובודאי במימד המדיני הנטייה שלי היא שמאלה לגמרי, אני מוצא עצמי מתווכח עם אנשי שמאל אחרים הרבה יותר מאשר עם אנשי ימין לגבי טיבו של הסכסוך והמציאות שלנו. אני חושב שברגע שעושים מכבסה ממילים שיש להן משמעות מסויימת, זה משליך על כל הטעון. עוד דוגמא היא השימוש ב"אפרטהייד" כתיאור של מדיניות או מציאות ישראלית. אני לא חושב שההשוואה לאפרטהייד היא לחלוטין אבסורדית, יש מקום מסויים בו היא יכולה להיות שימושית, ובוודאי היא משרתת את מטרתו של מי שהיה רוצה לראות פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני במודל דרא"פ (ולא פתרון במודל אלג'יר), אבל השימוש ה"זול" והפשטני בביטוי גורם לי להתרחק מהדיון באי-נחת. כנ"ל האשמות של ישראל ב"ג'נוסייד" ועוד ועוד. אני קורא מאמרים של אנשים שאני סבור שהם אינטליגנטים רק שהם פתאום משתמשים באיזה ביטוי אמוציונלי כמו "פשעי מלחמה" לתיאור מעשים של ישראל ובאותה נשימה "הפרות של החוק הבינלאומי ההומנטירי" לתיאור מעשים של חיזבאללה או חמאס (כמובן שהמושגים הללו שקולים לחלוטין מבחינה משפטית, ונבדלים רק במימד האמוציונלי שמצוי באחד מהם) וזה עושה לי בחילה.
        אתה כמובן לא אשם בכל שימוש בלתי זהיר שנעשה אי פעם בשמאל במושגים, אבל חשבתי ששווה לי להעיר על כך לפחות פעם אחת בחיי ואולי אני אעורר איזה דיון וחשיבה על הנושא. גם הימין עושה את זה כשהוא מתעקש לקרוא לגדה המערבית "יהודה ושומרון" וכיו"ב, אבל א) אני חושב שהולך לו פחות, בטח בשיח הבינלאומי וב) יש יותר אמת בקריאה לגדה המערבית "יהודה ושומרון" מאשר יש בקריאה למדינת ישראל אתנוקרטיה או בתיאור מבצע עופרת יצוקה כ"ג'נוסייד".

        אפרופו, נתת פעם את הדעת לעובדה שמי שגר באריאל קוראים לו מתנחל, ואילו מי שגר בקצרין הוא אזרח מהשורה, מלח הארץ, ואולי מתיישב, אבל בטח שלא "מתנחל" (טפו), זאת למרות ששניהם עוברים על אותו החוק הבינלאומי ממש? האג'נדה פה שקופה למדי, אבל זוכה לשיתוף פעולה מצד התקשורת, הציבור, הפוליטיקה וכו' ואולי זה עוד סוג של בגד תחתון ורוד…

      • גל כץ Says:

        שי, אנחנו כל הזמן משתמשים במלים שאנשים מייחסים להן משמעויות מעט (או יותר) שונות. בדרך כלל זה מספיק לצרכינו, למעט פרקטיקות בהן חיוני שהמושגים יהיו מוגדרים היטב (ואז הם אכן יוגדרו כך), למשל במדעים מדויקים. אם מתעוררת שאלה, אז אפשר לברר את המחלוקת באמצעות פנייה למשמעות שכל אחד מהצדדים מקנה למילה, כפי שאכן עשינו פה ביחס למושג אתנוקרטיה. אני אשמח, אגב, אם תגיד מדוע אתה רואה בהגדרה שלך את "אתנוקרטיה" (מיעוט ששולט וגו') כהגדרה הנכונה.

        בכל מקרה, כאשר אדם שואל את עצמו באילו מלים להשתמש בתוך טקסט פוליטי, השאלה מה הטווח הנכון של המושג היא ממש לא כל מה שהוא צריך לקחת בחשבון. ברור שאפרטהייד זו מילה שקיבלה את המשמעות שלה בהקשר היסטורי-פוליטי מאוד מסוים, כדי לציין משטר חברתי מאוד מסוים. מבחינה זו ההחלה שלה על כל משטר בעולם תהיה בגדר מתיחה או עדכון של המשמעות. כאשר אני שואל את עצמי אם להשתמש בה בהקשר הישראלי, השאלה עד כמה יש דמיון בין המצבים היא כמובן רלוונטית (שהרי לא אטען שעץ האלון שבחצר הוא אפרטהייד) אבל גם, למשל, השאלה עד כמה המילה הזו תשרת את מה שאני מנסה *לעשות* עם הטקסט הפוליטי הזה. רוצה לומר שהפוקנציה של טקסטים פוליטיים היא לא רק תיאורית אלא גם פרגמטית ולפעמים אפילו אסתטית (לעתים הפונקציה האסתטית נדרשת כדי לעשות את מה שאני רוצה לעשות). זה כמובן ישנה את המשמעות של המילה, אבל אני לא מבין מה הבעיה – שינוי משמעות של מלים הוא חלק ממה ששחקנים פוליטיים עושים. זה כלי לקידום מטרות פוליטיות.

      • רוזנברג Says:

        שי וגל,
        מדוע לקרוא למשטר השורר בא"י המערבית "אפרטהייד" זה שינוי במשמעות של המושג? אפשר להתווכח אם אמנם שורר כאן אפרטהייד, אבל הרעיון שכל מקרה חדש גורר עמו שינוי משמעות – שהיה משהו קבוע קודם ועכשיו הוא השתנה – זו עמדה פילוספית בעייתית, ומיותרת בהקשר הדיון (בפרט כאמור משום שהיא לא נכונה…).

        שי, לגופו של עניין, אי הנוחות שלך מביטוי זה או אחר לא בהכרח מעידה על חוסר-חריות בשימוש. לפחות לא תמיד. הטענה שהמשטר הישראלי הוא משטר דו-חוקי שיש בו הפרדות ואפליות מגוונות נראיית לי סבירה למדי. ההטיעון היחידי של מתנגדי התאור כאפרטהייד ושנראה לי כטיעון שיכול היה לבסס תשובה, היא שהמשטר הזה במהותו זמני – שתכף קמה עוד מדינה ומדובר בסה"כ בשלב ביניים בין מלחמת ששת הימים לחלוקת לשתי מדינות. אבל אם המצב לא זמני – ואני לא רואה אפילו רמז לכך שהוא זמני – אזי מדוע לא מדובר במשטר אפרטהייד (ובוודאי במשטר שהולך ומקצין ומדייק ומקפיד על הפארטהייד שלו)? אם יימשך כך ובכיוון שזה הולך עוד 5 שנים תסכים שזה אפרטהייד לא לגיטמי? עוד 10? בשנת ה 50 למשטר או-טו-טו? אף פעם?

    • אסף אורון Says:

      שי,

      אני חושב שהשילוב של שלוש התגובות הארוכות שלך כאן עושה שירות נהדר לגל ולמסר שלו.

      אתה מדגים בצורה מתימטית ממש, למה גל התכוון כשדיבר על "אדון ברקוביץ שלובש תחתונים ורודים".

      אתה מוכן לעשות הרבה מאוד שמיניות מילוליות באוויר, ובלבד שנסכים שישראל עדיין חברה במועדון המדינות המהוגנות והנאורות.

      המציאות הפשוטה: היא לא. ולא בגלל שיש אפלייה מכוונת נגד תחתונים ורודים, אלא בגלל ש(כפי שהערתי לגל למטה) האנלוגיה הנכונה היא לא שלשמר ברקוביץ המהוגן שלנו יש תחתונים ורודים, אלא שהוא מחזיק איזה אסיר X במרתף לא מסומן ונטול חלונות מתחת לביתו. אולי הוא גם מכריח את אותו אסיר ללבוש תחתונים ורודים, אבל זה כבר עניין קוסמטי.

      שבת שלום ומבורך.

      • שי Says:

        אם חשבת שמטרתי היא שנסכים שישראל עדיין חברה במועדון המדינות המהוגנות והנאורות (יש מועדון כזה?), אז נראה שלא הבנת (או שמרוב התפלפלות מהצד שלי, המסר לא עבר). יש בעיות בישראל, אני כלל לא מתכחש אליהם. הבעיה שלי היא, שלפחות אני, כשאני קורא תיאורים לא-מדוייקים של ישראל כמדינת אפרטהייד, אתנוקרטיה, ג'נוסיידית וכיו"ב — זה עושה לי אנטי. הרי למה צריך להמציא?? המציאות כי שהיא גרועה מספיק.
        האמת מניפסטית, ומי שקורא לישראל אתנוקרטיה מנסה למשוך את הדיון למקום פוליטי מסויים, שהוא מעבר למה שברור לכל שהוא האמת – וזו המציאות שלנו — אל עבר מחוזות פנטסטיים ואידיאולוגים.
        אני לא מקבל את זה; העוול של הכיבוש הוא רע מספיק ולא צריך להוסיף אליו מעל ומעבר. ישראל וסוריה לא יושבות באותו מעמד אל מול מידות המוסר והשכל הישר. הרי כפי שברור שהכיבוש רע, כך גם ברור שישראל היא עדיין המקום הכי טוב לחיות בו ב-2000 ק"מ רדיוס, אז על זה אני אומר — דיינו.

      • רתם Says:

        שי שלום מתגובתך: "ישראל וסוריה לא יושבות באותו מעמד אל מול מידות…" אולי יותר נכון ' ישראל – ליהודים- וסוריה לא יושבות באותו מעמד אל מול מידות…"

  7. Assaf Says:

    גל,

    אחלה פוסט. הכל בסדר, חוץ מהתחתונים הוורודים. מה יש לך נגד ורוד? אני חושב שתחתונים ורודים זה דווקא מאוד יפה.

    וברצינות, כמו שדינה למעלה כתבה: הלוואי שזה היה רק תחתונים ורודים, שהם (כשגבר בורגני נשוי לובש אותם) רק סמל לגחמה אישית שאינה פופולארית ו"מכובדת" אולי, אבל בעצם לא ממש מזיקה לאף אחד.

    מה שמר ברקוביץ (כלומר, "ישראל הראשונה") באמת מסתיר הוא משהו הרבה הרבה יותר פלילי. ולכן, לחשוף אותו זה לא רק נשף מסיכות, אלא פעולה של אכיפת חוק וסדר למעט טובת הכלל.

    • גל כץ Says:

      תודה אסף. אבל אני חושב שהן התיאור שלך של התחתונים הוורודים (כ"גחמה אישית" ותו לא) והן של ההתנהגות הציונית (כפשע פלילי) נותרים לגמרי על פני השטח. ישראל מבצעת פשעים, זה נכון, אבל זו לא איזו פעולה חיצונית לסוכן, כזו שאפשר לחדול ממנה ושאר הדברים יישארו אותו הדבר. זו פרברסיה שמהותית לסובייקט הזה, ואם אנחנו רוצים לחשוב על תראפיה, צריך לחשוב באיזה אופן ניתן לתת לה ביטוי לגיטימי (כלומר כך שהיא תפסיק להיות "פרברסיה", שהרי עצם התיאור הזה הוא פונקציה של ההפרדה בין שני המרחבים שתיארתי למעלה). באופן דומה, התחתונים הוורודים הם לא "גחמה" (שוב, תיאור שהוא פונקציה של שני המרחבים). בנסיבות הפוליטיות הנכונות הם יכולים לשנות סדרי עולם.

      • Dena Bugel-Shunra Says:

        אם הבנתי אותך נכון (ונדמה לי שהבנתי), אז אתה פשוט מסכים איתי שציונות – מעצם הגדרתה – תלבש תחתונים וורודים מתחת לחליפה ותאיים על הפלסטינים בג'נוסיד (כי אי אפשר להיות ציונות עם עוד עם בבפנוכו של המדינה) ותשמיד את העולם בפצצות גרעיניות (ראה ציטוטי ואן קרייפלד בסרט של ברונר בפוסט הקודם או הלפני קודם, כאן).

        אז בעצם אנחנו מסכימים לגבי העובדות ולגבי ניתוח המצב. המחלוקת היא רק לגבי ההתמודדות עם המצב הזה.

      • אסף אורון Says:

        גל,

        לא לא לא.

        אני מסכים עם הפוסט בכך שיש פה אלמנט של בושה, הסתרה וגיחוך הקשור לעצם ההסתרה ומלכודת השקרים שהיא מייצרת.

        אבל האנלוגיה שלך הפוכה לגמרי למציאות, וחשוב מאוד להבין את זה.

        זה לא ישראל שלובשת תחתונים ורודים. ישראל לא מרגישה שיש לה במה להתבייש, אפילו – אם דוחפים אותנו אל הקיר – אפילו ישראל הבורגנית ה"נאורה" לא באמת מתביישת בכיבוש. להיפך, כמו שיותם פלדמן רמז בפוסט שלו ורוב המגיבים שלו פיספסו, בבוא שעת הכושר ישראל האשכנזית וההייטקית מוכנה גם להתגאות בכך שהצליחה ללכלך את הידיים בכיבוש, דיכוי וכו' וכו', ולצאת נקייה ומוצלחת.

        מי שלובש את התחתונים הורודים הם כל השאר. במיוחד, כמובן, הרשות הפלסטינית שמעמידה פנים שהיא מייצגת ונלחמת למען העם שלה. אבל גם ממשלות המערב למיניהן. מכאן נובעת תעשיית ההסתרה והשקרים בקשר למתרחש בארץ, תעשייה שמקיפה את כל העולם.

        הרשות הפלסטינית רוצה להסתיר שהיא בעצם לא רשות ולא פלסטינית. החמאס רוצה להסתיר שבעצם (בניגוד נניח לחיזבאללה) אין לו שום יכולת לנהל מאבק מזויין במובן האמיתי של המילה. וממשלות המערב (וגם ממשלות ירדן ומצרים) רוצות להסתיר שהן שותפות מלאות למשטר הכיבוש.

        ישראל לא רוצה להסתיר שום דבר מזה, לא באמת. הרי מבחינתנו השותפות של המערב היא הודאה בצידקתנו, שאנחנו יותר טובים מהערבים ובגלל זה משתפים איתנו פעולה. תקרא לנו כיבוש, תקרא לנו אפרטהייד, לא מעניין אותנו כל עוד הממשלה שלכם ממשיכה לתמוך בנו כלכלית ודיפלומטית והעסקים יכולים להימשך כרגיל. והמגזר הבורגני הישראלי, או יותר נכון חלק הארי שלו שמשתף פעולה עם זה, ממלא ברצון וביודעין את חלקו כעלה תאנה וכחוליית קישור נוחה בין ישראל לבורגנות המערב.

        אני לא יודע אם יצא לך לקרוא את הנאום שחיים הררי, נשיא מכון ויצמן לשעבר, נשא ב-2004 בפורום סגור של איזשהי חברה או ארגון בינלאומי.

        http://www.freeman.org/m_online/jul04/harari.htm

        מי שהדליף את הנאום אולי חשב שהוא יחשוף את תחתוניו הורודים של הררי – אבל הנאום מסתובב בעיקר בחוגי הימין כהוכחה לכך שהמערב הוא זה שלובש אותם. כבוגר מכון ויצמן פניתי ב-2004 להררי ישירות לברר אם באמת הוא אמר את הדברים, הייתי בטוח שזו פיקציה. לא. הוא דווקא אישר שזה באמת הוא, שזה קרה איפשהו באירופה, שהוא מצטער שהדברים הודלפו ושהוא לא מבין למה רק הימין מפיץ את זה ברשת, הרי מה שהוא אמר זה "לא ימין ולא שמאל". שלחתי לו חזרה מסמך וורד ארוך שמפרק ומכסח את הניתוח שלו נקודה נקודה, ושחושף – אם תרצה – את תחתוניו הורודים כביכול של הררי כשותף ראשי וכמכבס הכיבוש. כמובן שלא שמעתי ממנו יותר. אבל אני בטוח שהוא לא מתבייש.

        גם בקשר לשחיתות, וזה אגב אופייני לא רק לישראל: הציבור לא ממש נרעש מזה שהפוליטיקאים שלו מושחתים. באיזשהו מקום שחיתות נתפסת כ"עמלה" שהפוליטיקאי לוקח עבור אספקת הסחורה. מה שמוציא אנשים לרחובות הוא כשהסחורה לא מסופקת – הכלכלה מתמוטטת, מעמד המדינה נפגע, הזכויות של יותר מדי אנשים נרמסות יותר מדי. כשזה קורה, השחיתות היא כמו הקש ששבר את גב הגמל. אבל כל עוד ליברביברק מספקים את הסחורה לשביעות רצון רוב העם – כלומר שומרים על "ישראל חזקה" ודופקים את הערבים – אף אחד לא יתרגש מעוד פרשיית שחיתות, או אפילו מעוד 10.

      • גל כץ Says:

        דינה – אני חושב שהמחלוקת בינינו לא נוגעת רק להתמודד עם המצב אלא גם לעמדה הרגשית (קיומית/פוליטית?) שצריך לקחת מולו (הדברים קשורים ביניהם כמובן).

        זה קשור לשני דברים במיוחד: ראשית, אני חושב שהפרברסיה של הציונות הליברלית משותפת גם לחברות ליברליות אחרות. את הפרברסיה האמריקאית אני רואה בעיראק ובאפגניסטאן, וגם כאן ממש. וכתבתי על זה בעבר. כמובן שיש מקום – וחשוב – לעשות הבחנות, אבל אני לא חושב, בגדול, ש"המערב" יכול להטיף לנו מוסר (גם אם אני מזהה את האקפטיביות של זה בהקשרים מסוימים ולכן בעד חלק מיוזמות החרם ולחצים אחרים).

        שנית, ובאופן יותר אישי, אני לא מרגיש שאני יכול לבדל אותי מהמסורת וההיסטוריה הציונית. גם זה קשור לעמדה האנטי ליברלית שלי, ולמחשבה שהאינדיבידואל אינו נולד מן הים. אני יודע שהתרבות והמשפחה שלי מושקעות עד צוואר בכל מה שהיה פה (שם), על הטוב ועל הרע, ויש לי אחריות לכך. אני לא יכול לברוח מזה.

        לפיכך, גם מפני שאני חושב שאין בחוץ איזה מחוז בריחה נקי, וגם מפני שאני אחוז בבפנוכו של הציונות, אני חושב שההתמודדות עם הפרברסיה הזו לא צריכה (וגם לא יכולה) להיגמר בהריגת החולה.

      • גל כץ Says:

        אסף — לצערי קראתי את הנאום של הררי, כי פעם אמא שלי שלחה לי אותו באחת משרשראות האימייל האינסופיות שהיא מקבלת מחברים ומעבירה מייד לאחרים…

        הנקודה היא לא שישראל אינה מתביישת בכיבוש, אלא איך היא מציגה אותו. ואני כן חושב שישראל הליברלית מציגה אותו כהכרח, עניין זמני, ועוד. זה נכון, עם זאת, שיש נטייה גוברת (כפי שבא לביטוי אצל הררי) לכבס את התחתונים הוורודים והמלוכלכים בחוץ, וכך גם במערב בכלל (אצל ליברלים מוצהרים, ראה למשל כריסטופר היצ'ינס ואיסלאמופובים אחרים). לדעתי זו תגובה צפויה ובעצם די משמחת, כי זה אומר שהליברלים – שעד כה הצליחו להפעיל את הדיכוי שלהם באופן שקוף ונקי – חוזרים למשחק הפוליטי המלוכלך ומופיעים כפי שהם. רק עכשיו ניתן באמת להילחם בהם. זה מקביל, במידה מסוימת, להופעה של "השמאל הלאומי", בן דרור ימיני וכל השאר. ראה למשל את הפוסט הבא שכתבתי:

        https://haemori.wordpress.com/2010/04/18/binational/

  8. איתי כ. Says:

    "וּמֶלֶךְ אֲרָם, הָיָה נִלְחָם בְּיִשְׂרָאֵל; וַיִּוָּעַץ אֶל-עֲבָדָיו לֵאמֹר, אֶל-מְקוֹם פְּלֹנִי אַלְמֹנִי תַּחֲנֹתִי. ט וַיִּשְׁלַח אִישׁ הָאֱלֹהִים, אֶל-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, הִשָּׁמֶר, מֵעֲבֹר הַמָּקוֹם הַזֶּה: כִּי-שָׁם, אֲרָם נְחִתִּים. י וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר-לוֹ אִישׁ-הָאֱלֹהִים וְהִזְהִירֹה–וְנִשְׁמַר שָׁם: לֹא אַחַת, וְלֹא שְׁתָּיִם. יא וַיִּסָּעֵר לֵב מֶלֶךְ-אֲרָם, עַל-הַדָּבָר הַזֶּה; וַיִּקְרָא אֶל-עֲבָדָיו, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, הֲלוֹא תַּגִּידוּ לִי, מִי מִשֶּׁלָּנוּ אֶל-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. יב וַיֹּאמֶר אַחַד מֵעֲבָדָיו, לוֹא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ: כִּי-אֱלִישָׁע הַנָּבִיא, אֲשֶׁר בְּיִשְׂרָאֵל, יַגִּיד לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר בַּחֲדַר מִשְׁכָּבֶךָ. יג וַיֹּאמֶר, לְכוּ וּרְאוּ אֵיכֹה הוּא, וְאֶשְׁלַח, וְאֶקָּחֵהוּ; וַיֻּגַּד-לוֹ לֵאמֹר, הִנֵּה בְדֹתָן. יד וַיִּשְׁלַח-שָׁמָּה סוּסִים וְרֶכֶב, וְחַיִל כָּבֵד; וַיָּבֹאוּ לַיְלָה, וַיַּקִּפוּ עַל-הָעִיר. טו וַיַּשְׁכֵּם מְשָׁרֵת אִישׁ הָאֱלֹהִים, לָקוּם, וַיֵּצֵא, וְהִנֵּה-חַיִל סוֹבֵב אֶת-הָעִיר וְסוּס וָרָכֶב; וַיֹּאמֶר נַעֲרוֹ אֵלָיו אֲהָהּ אֲדֹנִי, אֵיכָה נַעֲשֶׂה. טז וַיֹּאמֶר, אַל-תִּירָא: כִּי רַבִּים אֲשֶׁר אִתָּנוּ, מֵאֲשֶׁר אוֹתָם. יז וַיִּתְפַּלֵּל אֱלִישָׁע, וַיֹּאמַר, יְהוָה, פְּקַח-נָא אֶת-עֵינָיו וְיִרְאֶה; וַיִּפְקַח יְהוָה, אֶת-עֵינֵי הַנַּעַר, וַיַּרְא וְהִנֵּה הָהָר מָלֵא סוּסִים וְרֶכֶב אֵשׁ, סְבִיבֹת אֱלִישָׁע. יח וַיֵּרְדוּ, אֵלָיו, וַיִּתְפַּלֵּל אֱלִישָׁע אֶל-יְהוָה וַיֹּאמַר, הַךְ-נָא אֶת-הַגּוֹי-הַזֶּה בַּסַּנְוֵרִים; וַיַּכֵּם בַּסַּנְוֵרִים, כִּדְבַר אֱלִישָׁע. יט וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֱלִישָׁע, לֹא זֶה הַדֶּרֶךְ וְלֹא זֹה הָעִיר–לְכוּ אַחֲרַי, וְאוֹלִיכָה אֶתְכֶם אֶל-הָאִישׁ אֲשֶׁר תְּבַקֵּשׁוּן; וַיֹּלֶךְ אוֹתָם, שֹׁמְרוֹנָה. כ וַיְהִי, כְּבֹאָם שֹׁמְרוֹן, וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע, יְהוָה פְּקַח אֶת-עֵינֵי-אֵלֶּה וְיִרְאוּ; וַיִּפְקַח יְהוָה, אֶת-עֵינֵיהֶם, וַיִּרְאוּ, וְהִנֵּה בְּתוֹךְ שֹׁמְרוֹן. כא וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל אֶל-אֱלִישָׁע, כִּרְאֹתוֹ אוֹתָם: הַאַכֶּה אַכֶּה, אָבִי. כב וַיֹּאמֶר לֹא תַכֶּה, הַאֲשֶׁר שָׁבִיתָ בְּחַרְבְּךָ וּבְקַשְׁתְּךָ אַתָּה מַכֶּה; שִׂים לֶחֶם וָמַיִם לִפְנֵיהֶם, וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ, וְיֵלְכוּ, אֶל-אֲדֹנֵיהֶם." וכו'

  9. joshua Says:

    great text! along the lines of these known knowns and known unknowns, olmert's comb-over hair-do was a true paradox of the public sphere. we knew he is bold, he knew he is bold but we all played a big hairy game… 

    • יונה Says:

      ובהמשך לזה, הרגע הכי חתרני ב"מדריך למהפכה" של צברי היה שהוא ניגש לאולמרט העומד בלשכתו, אולמרט רואה את המצלמה שמצלמת אותו, ועדיין לא יכול להתאפק מלשלוף מסרק ולסדר את ההלוואה וחיסכון שהייתה לו על הראש, תוך כדי חיוך ערמומי ומזוויע.

    • גל כץ Says:

      תודה! עכשיו אנחנו כבר לא יכולים להגיד שלא ידענו.

  10. יונה Says:

    הניקוד הגיע לארץ האמורי. הידד!

  11. razel Says:

    התענגתי על כל שורה. כתיבה מחודדת ורעיונות פילוסופיים כאלו אינם משאירים אותי אדיש.

    בסיכומה של הקריאה הרהרתי לעצמי בצער, שחבל שהזיקה בין המאורעות המדיניים לבין החשיבה המבריקה היא חד-סיטרית: המאורעות מזינים את המחשבה ויוצרים פוסטים מדהימים כאלו, אך לעולם לא להיפך…

  12. צבי ב׳ Says:

    פוסט מענין. גם מצחיק. אבל מדוע צריך להדרש לאדון ז׳יז׳ק בשביל לומר, רק במשפט, שהמבנה המילולי של הציונות מתחיל לקרוס אל תוך עצמו ונמצא בשלב שכבר אין לעצור את התהליך. השאלה היא מה יהיה עם המדינה שהציונות הקימה. זאת לא הולכת בינתיים לשום מקום. 

  13. ישי Says:

    פוסט יפה , מעניין ומעורר מחשבה. ואני חייב שלא להסכים עם מבקרי הצחוק; דווקא כמי שבילה שעות וימים בחייו בארגון עצרות והפגנות למיניהן, והגיע בשלב מסויים בחייו להבנה שלצעוק ולבכות בטקס המוני פעמיים בשבוע על כל זוועה חדשה זה לא לגמרי בריא, אני חייב לציין שמנהיגי הציונות (ומנהיגים בכלל, אבל בואו לא נחליף את הנושא) הרי הורסים מצחוק.

    האנשים האלה הרי מגוחכים לחלוטין! ואני כולל בזה גם את צמרת הרשות הפלסטינית (משום מה אני נזכר תוך כדי ההקלדה במסגרות המשקפיים ההיסטריות של אותו "נושא-ונותן" פלסטיני בעל תפקיד לא ברור, סאעב עריקת; הן הרי הופכות להיות משוכללות ואופנתיות יותר ביחס הפוך להתקדמות "המשא-ומתן" עצמו).

    אני רק מנסה לומר שהפוסט מצביע על תופעה שאני מכיר באופן אישי בקרב חברי הקהילה שלי (לצורך העניין, "אקטיביסטים"); מתישהו חייבים להתחיל להתפקע מצחוק על כל הדברים האלה – כי רובם פשוט באמת מגוחכים. כלומר, פצצות אטומיות זה בהחלט נורא (ובטח ובטח המלחמה המתקרבת עם אירן); אבל מה נותר לעשות לא המלחמה המתקרבת הנשקים המטופשים שלהם – מעוררי אימה ככל שיהיו – אם לא לצחוק?

    אני חייב להסכים עם גל שהצחוק עליהם משמש לא רק כשסתום לחץ – אלא כערעור בגדול על תקפות טענתם ל"נורמאליות" ול"אמת", כלומר על הטבעיות שבה נתפסת ישיבתם איפה שהם יושבים. אם להשתמש בדוגמא ממקומות אחרים, אסור לצחוק על צ'אושסקו עד הרגע שהוא מוטס במסוק ישירות מהמרפסת – ואז פתאום ארבעים שנה של משטר אימה נראות, כאילו, הורסות מצחוק. בין רגע!

    רציתי לבקר דבר אחד במאמר (ואני מתכוון לביקורת במובן של חידוד). ההצגה של "התחתונים הוורודים" או הסאדו-מאזו (מי משתמש בביטוי המיושן הזה בכלל :)?) מצביעה בעיני איכשהו על כך שמניחים שכל הדוברים – מר ברקוביץ' וכל סובביו – סטרייטים. אני מבין שזה נעשה כחלק מבירור הטענה. אבל נדמה לי שדי היה להצביע על רעיון "האפיסטמולוגיה של הארון" – הדיון של קוסופסקי-סדג'וויק על הסוד-הידוע-לכל – והדבר היה מתברר. עכשיו, זה נכון שלא כולם קראו את הספר 🙂 אבל חשוב היה לי להצביע על כך משום שנדמה לי שמבקרי הצחוק לא נותנים לעצמם דין-וחשבון לגבי מי בכלל מורשה בתוך השיח לשבת בתוך עמדה מובנת-מאליה ו"טבעית", ומי מורשה להרים את קולו בצעקה וכולי.

    מחשבה נוספת בהקשר הזה: המונח ארון הוזכר כמה פעמים (בהקשר של "שלדים בארון"), ואני מרגיש שהוא רלוונטי לדיון הזה בהקשר לביקורת קווירית על הציונות. הרגע של הצחוק, בעיני, הוא גם הרגע שבו נחווה החיבור המשחרר בין שתי רמות שיח. אני אסביר למה אני מתכוון: את יודעת שאת לסבית, וכולם מסביבך כבר יודעים שאת לסבית, ואז את "יוצאת מהארון" וכולם חייבים להיות נורא רציניים (ובמקרה הטוב, תומכים); אחר-כך, כשזה כבר משובץ בתוך השיח, אפשר לצחוק על זה (ועליך). וזה כבר בסדר. שתי רמות השיח התחברו.

    נדמה לי שהמאמר מצביע על כיוון דומה בהקשר של הציונות: כולם (מזרחים, ציונים-לאומיים, חרדים ועוד ועוד) יודעים כבר מזמן שהיא לא קיימת; אבל חייבים להמשיך ולדבר עליה כאילו שהיא עדיין כאן. כמה נפלא יהיה זה כשנוכל כולנו להכיר בהתחפפותה לעזאזל (גם אם הדבר גורם למנהיגיה עוויתות אחרונות של לחיצות בלתי-וולונטאריות על כפתורי נשקים); כמה נהדר יהיה לצחוק על סופו של הקשקוש המופלץ הזה! חלקנו, בקיצור, החליטו להיעתר לעוד פיסת קמפ ציוני ("אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום"), ולעשות את זה כבר עכשיו. ובדרך – להציע שלד למאמר בכנס הקווירי הבא! חחחח

    • גל כץ Says:

      ובכן ישי, מזל שאתה לא מפסיק לקרוא את הבלוג מסן פרנסיסקו. אני מקווה שגם תמשיך לכתוב, בקרוב.

      בכל מקרה, תודה על ההערות המאוד מעניינות, ובעצם כבר חיכיתי שמישהו יתייחס לרובד הסקסואלי של הניתוח. נראה לי שאני זורם עם הצעותיך. רק אציין להגנתי שהסאדו-מאזו נבחר במיוחד, כחלק מהסיגנון של אדון בורגני מעידן קצת מיושן. הרי בימינו זה כבר לא משהו במישור התחתונים הוורודים. 

  14. timefrom Says:

    משחק הגילוי כיסוי אינו מתמצה בדמותו הטרגית של ברק , הוא קיים גם אצל ג'ומוס אורון ואצל שולמית אלוני, שתי דמויות אהודות מהשמאל הליברלי, בשניהם טמון שקר גלוי(?)

    שולמית אלוני עם השמאל בחודש שעבר כמדומני מחו בצדק רב נגד הקריאה של הרבנים לא להשכיר דירות לערבים, אני בטוח שאישה אינטלגנטית כמו שולה אלוני יודעת שבכפר שמריהו יש ועדת קבלה שאינה מתירה כניסת ערבים, אותם הדברים נכונים גם כלפי מר אורון או ג'ומוס. שחי לו בקיבוץ שמאז הוקם קיימת בו ועדת קבלה, כל הנאורים קפצו בצדק על הרבנים, שום איש רוח מרכזי או אפילו רדקלי לא קפץ על ההזדמנות לערוך בירור נוקב עם הקיבוץ, עם ועדות הקבלה שקיימות במרחב השמאלי ליברלי, עדיין ההזדמנות לברר את הנושא קיימת, אבל היא בעייתית כנראה יותר מידי וחותרת נגד החלוקה הברורה (?) והצדקנית של הנאורות אליבא לשמאל.

    משחק הגילוי כיסוי מתיר לנו ל"נאורים" לבטא את הקבס כלפי מי שמותרים לפי השקפת עולמם היינו הרבנים עם הפיאות ופסוקי השטן, אין לנו גישה לנאורים לאלה שמעל הבמות הכי רדקליות מטיפים לעולם נאה יותר ופחות גזעני וחוזרים לאחר נאומים מרשימים לקיבוץ או לשכונה עממית כמו כפר שמריהו, יפה ציינת במאמר שבשנת 99 ברק היה שייך למחנה הנאורים, השאלה המתבקשת היא האם משחק ה"נאורים" והנאורות עצמה אינה מושג מפוקפק שיש להזהיר מפניו ולבטלו כליל.

    • גל כץ Says:

      תודה. מהנאורים צריך להזהיר, אני מסכים לגמרי. לגבי הנאורות? נראה לי שההזהרה מפניהם תהיה מהלך נאור. קשה להיפטר ממלים שכאלה. כמו מהמלה "ציונות". ואולי גם לא צריך.

      • אסף אורון Says:

        נכון, אבל הנאורים האלה, שהם אולי המגזר היחיד בארץ שמתאים למשל של גל על "אדון ברקוביץ עם התחתונים הורודים", כבר נחשפו קבל עם ועדה. לא במקרה יש למרצ עכשיו 3 מנדטים ואף אחד כבר לא סופר אותם. במקום זה מתנפלים ישר על בצלם והאנרכיסטים, כי הם לא לובשים תחתונים ורודים, ובכל מקרה לא מתביישים בזה.

        כל שאר עם ישראל מסתובב עם בגדי עור שחורים, מגפים תואמים ושוט. ונהנה מהקטע.

    • דודי Says:

      (תוך הסתכנות בעוד מטח עלבונות שגרתי + אאוטינג) האם טענתך שיש בכפר שמריהו ועדת קבלה, שאינה מתירה כניסת ערבים, נשענת על מידע כלשהו?

      כמובן יש שם סינון אפקטיבי של מי שאינו נמנה עם האלפיון העליון, פשוט כי הנכסים בכפר שמריהו יקרים מאד.

      מרצ המושמצת דווקא פועלת נגד חוק ועדות הקבלה.

  15. יובל Says:

    1. בחרת להתייחס רק לסרבנות הישראלית ולא התייחסת לסרבנות הפלסטינית לוויתורים בנושאים מהותיים מבחינת ישראל (פליטים, שיבה וכו').

    2. אלג'זירה פרסמה את המסמכים במטרה גלויה להשפיל ולהביך את אבו-מאזן והנהגת הרשות. החמאס מנצל את הפרסומים על מנת להתנגח ברשות ולנסות לעורר מהומות כנגד הממשל בגדה. מה שווים הויתורים הפלסטיניים אם אינם מייצגים את השלטון בעזה ומשמשים כדלק כנגד הנהגת הרשות?

    3. אני דווקא מוצא מקום לאופטימיות מהפרסום (בניגוד להנאה שאתה חש לנוח "הבכתו" של הממשל הציוני-ישראלי). בניגוד לאמור בפסקה הקודמת, דווקא לא נראה שמעמדה של הרשות ניזוק בצורה משמעותית, ואלפי פלסטינים לא יצאו לרחובות במחאה כנגד הויתורים. ובישראל כנ"ל – לא התרחשו הפרות סדר משמעותיות, והדיון במרחב הציבורי (כפי שמתבטא בתקשורת המיינסטרים בישראל) דווקא התמקד בסוגיית ההתקרבות בין שני הצדדים. לטעמי עוד מוקדם להגיד האם הפרסום יזעזע קשות את הרשות (הפרסומים המדיניים לא יעשו זאת כנראה, הפרסומים על התיאום הביטחוני הם מסוכנים הרבה יותר), אבל בשלב זה לפחות נראה ששני הצדדים הגיעו להבנה (שאתה מפרש כאדישות) לגבי הקווים הכלליים של הסכם, והאוכלוסיות עדיין לועסות ובוחנות אותן, לראות אם הן מסוגלות לעכל אותן (במידה שווה בשני הצדדים). אם זה יהיה טעים מספיק לשני הצדדים, אולי עוד נראה פתרון שאינו מדינה דו-לאומית, שכן מדינה דו-לאומית היא המתכון הבטוח להגברת האיבה וההרג.

    4. מתקשה להבין איך 8200 קשורה גם לנושא הנ"ל, בצורה שהצריכה איזכור שלה ואף תיוג שלה בהערות של סוף המאמר. אני מתחיל לחשוב שיש לך טראומה אישית כלשהי שקשורה ב-8200, אולי אהבה נכזבת ואולי תסכול מקצועי, שגורמים לך לראות ביח' הזו כחוד החנית של האליטה הגזענית בישראל. וכן, אני בוגר 8200 אז כנראה שאינני אובייקטיבי.

    5. נקודה לסיום – מעניין לראות איך השיח והרטוריקה בפוסט הנ"ל, כמו גם בפוסטים אחרים בבלוג, אט אט תופס מאפיינים דומים לרטוריקה בה משתמשים השונאים הגדולים ביותר של מדינת ישראל. החלפת "ישראל" עם ה"שלטון ציוני", נסיון לתלות את כלל התחלואים באותה ציונות, הצמדת כינויי גנאי לכל אישיות ממשל ישראלית (הפושע גלנט, הפודלית וילף, אם נזכיר רק מעט), שימוש במילה גזענות בכל פסקה ולעיתים אף מספר פעמים בפסקה. מצער אותי ביותר, אבל כנראה שיש בין עורכי הפוסט לבין אחמדי-נז'אד הרבה יותר במשותף מאשר איתי. גם הוא תומך במדינה דו-לאומית, גם הוא סולד ממעמד הבורגנות העלאק-ליברלי העולמי שמנשל ומנחשל את העולם האוריינטלי. גם הוא מתעלם מתהליכים סביבתיים שונים ובטוח שרק בו ובתומכיו טמון ההסבר לכלל ההתפתחויות, כפי שאתם בטוחים בצורה כל כך פטרנליסטית שרק אתם, האוכלוסיה האשכנזית הבורגנית-ליברלית, היא זו שמניעה תהליכים וקובעת הלכה למעשה את סדר היום באיזור שלנו.

    • אריאל Says:

      לא מדובר במו"מ בין שווים. ישראל היא זו שמחזיקה בכל הקלפים, והדיון הוא למעשה בשאלה כמה מהם יורשה לה להחזיק גם לאחר ההסכם. בהקשר זה, התייחסות לסירוב פלסטיני לקבל גם את ההצעות המשפילות והמעליבות ביותר כאל "סרבנות" משולה לביקורת על אדם שוויתר כבר על ביתו ומתעקש לשמור על הבגדים שלגופו.

      לגבי אלג'זירה – צודק, אבל האם השאלה לא צריכה להיות "מה שווים הוויתורים הפלסטיניים אם אינם מובילים להסכם ורק גורמים לרש"פ להיתפס כעושי דברים של הישראלים"?

      לגבי הפוסט – נדמה לי שהכותב יופתע לגלות כמה מעט יודעים רוב הישראלים על מה שידוע לו (ולחוג מצומצם יחסית של ישראלים שאינם ניזונים בלעדית מכלי התקשורת הממוסדים) כלא ידוע. מבחינתו של הישראלי הממוצע, התחתונים הוורודים הם חגורת צניעות, או מוטב – חלציים של מלאך.

    • גל כץ Says:

      1. אני מסכים עם אריאל. השימוש במילה סרבנות, עם הקונוטציות המאוד שליליות שלה, הוא מוצדק רק ביחס לצד החזק פי כמה וכמה. חוץ מזה, יובל, זה הבלוג שלי ואני מחליט למה להתייחס.

      2. נכון. אני מסכים שהוויתורים הללו אינם שבים הרבה, ואני לא חושב שאבו מאזן אכן היה יכול לממש הסכם כזה.

      3. אני אולי אופטימי אבל ממש לא במובן שלך. ההפך – העובדה שאפילו אבו מאזן, הפודל של ישראל וארה"ב, לא הסכים לוותר על מעלה אדומים, אריאל והר חומה, ועמד על כניסה של 100 אלף פליטים לישראל, מוכיחה שלא ייתכן הסדר קבע על בסיס שתי המדינות. עם זאת, אני חושב שפרסום המסמכים יכול להוביל למהלך הדברים הבא: הכרזה פלסטינית חד צדדית על מדינה (מהלך שכבר מתבשל וכעת לאבו מאזן יהיה אינטרס להוביל אותו כדי להסיר מעצמו את תווית הבוגד) —> הכרה רחבה במדינה, עוד ועוד לחץ על ישראל —> עלייה של קדימה לשלטון —> נסיגה מוגבלת בגדה ופינוי של כמה התנחלויות —> כמה שנים של שקט לישראל (כמו בעקבות ההתנתקות. עם זאת, בטווח הארוך יותר זה לא יעבוד, ולכן הסדר דו לאומי הוא בלתי נמנע (ולכן אני אופטימי…).

      4. 8200 ואני? דווקא לא. שום אהבות כוזבות או אכזבות מקצועיות. נשבע לך. חשבתי שזה משעשע שהפוליטיקאית המגוחכת, הצפויה והסופר קונפורמיסטית הזו היא קב"רית לשעבר. זה מוכיח את הנקודה שעלתה בפוסטים קודמים, על הפסאודו ביקורתיות הצופיפניקית של האוכלוסייה הזו (לא כולם כמובן. כמה מחבריי הטובים וגו').

      5. "אט אט תופס"? למה? היינו שונאי ישראל מלכתחילה… וברצינות – אתה מוזמן לקרוא את הבלוג באופן המשעמם והצפוי הזה. אבל קריאה קצת יותר רגישה תגלה גם הרבה אהבה לישראל ואפילו לציונות. שונאים סיפור אהבה. 

      • יאיר poes Says:

        אני דווקא חושב שהמהלך הפלסטיני להכרה ייכשל – יוטל ווטו אמריקאי, אם זה יגיע לשם. זה לא ישנה שום דבר בשטח. ואז יש סבירות גבוהה למהלך פלסטיני לכיוון מדינה אחת. דווקא הציטוטים של עריקאת בכיוון הזה מעניינים מאד: נראה שיש חשיבה קונקרטית איך לעשות את זה מתוך הרשות ובלי פירוק או קריסה. הוא קרא לזה בשיחות עם מיטשל "האלטרנטיבה הכי פחות גרועה", עם איזה ראשי תיבות מוזרים.

  16. דודי Says:

    באמת לא נחשף במסמכים כלום – על הצד הישראלי. הנושאים והנותנים מטעמו אמרו בפומבי שאינם מוכנים לכניסת פליטים, ובמו"מ עמדו על עיקרון זה.

    אמרו בפומבי שהם מוכנים לנסיגה מרוב השטחים וחילופי שטחים – וגם במו"מ הסכימו לכך.

    החשיפה היא בצד הפלסטיני – שמנהיגיו, לאורך השנים, הכריזו על מחויבות מוחלטת לתביעה לשיבת פליטים וצאצאיהם לישראל, ולנסיגה ישראלית מכל ירושלים המזרחית, ובחדרי המו"מ התגמשו במידת מה בסוגיות אלה, למגינת לבם של אוהדיו בשמאל הרדיקלי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: