הקומדיה הציונית

הדבר המפתיע היחיד לגבי מסמכי פלסטין הוא שאין בהם שום דבר מפתיע. כל מי שקרא הארץ או נחום ברנע בשנים האחרונות, יודע שאבו מאזן הוא "פרטנר", שהוא מוכן לקבל גושי התנחלויות, “פתרונות יצירתיים" בירושלים ואפילו שיבה מוגבלת של פליטים. ידוע גם שישראל היא "לא פרטנר", כלומר שהיא מסרבת, לפחות בעשור האחרון, לפתרון מדיני על בסיס מתווה קלינטון.

אז מה, בכל זאת, כל כך מפתיע במסמכי פלסטין?

את אותה שאלה שאל החודש סלבוי ז'יז'ק – לא על מסמכי פלסטין, אלא על הסקנדל הקודם, החשיפות של ויקיליקס. שאל וענה:

The real disturbance was at the level of appearances: we can no longer pretend we don’t know what everyone knows we know

ההפתעה, אם כן, היא לא בעובדות חדשות הנגלות לעינינו, אלא בשיבוש מוחלט ומגחיך של משטר הגילוי והכיסוי עצמו. ז'יז'ק מעדיף, כדרכו, להתמקד בבאטמן, אבל מעניין לחשוב איך התזה הזו מסתדרת עם הרגע הציוני הנוכחי.

הבורגנות הליברלית – והמדינה שיצרה למטרותיה – מבוססת על הפרדה בין שני מישורים של הופעה. ישנו "המרחב הציבורי", שבו מה שנחשף אינו רק ידוע אלא ידוע כידוע, ולצדו מרחב נוסף, נקרא לו "מרחב התחתונים הוורודים”, שבו הדברים ידועים כלא–ידועים. זה המרחב בו אדון ברקוביץ' — שבמרחב הציבורי ידוע כפרקליט מכובד בחליפה — לובש תחתונים בצבע ורוד, או עושה פעם בשבועיים סאדו מאזו. השקר של המרחב הציבורי הוא בדיוק ביומרה שלו לאמת והיחשפות מוחלטת, לשקיפות וקביעות של הקטגוריות החברתיות, בהכחשה של מרחב התחתונים הוורודים. זה שקר הכרחי לתחזוק הסדר הליברלי–קפיטליסטי, אבל הוא עקר (ולפעמים גם מדכא) מבחינה אישית ופוליטית.

כולם (או לפחות הרבה אנשים) יודעים על התחתונים הוורודים של מר ברקוביץ', אבל העובדה הזו ידועה כלא–ידועה. היא נידונה רק בשיחות סלון אינטימיות יחסית, בין הולכי רכיל, לעולם לא בעיתון או בבית הספר, לבטח לא בנוכחותו של מר ברקוביץ' או מי מבני ביתו (למרות שגם הם יודעים). אפילו מר ברקוביץ' יודע על התחתונים הוורודים כמה שאסור לדעת, כלומר הוא ממעט לחשוב עליהם, לא מנהל עליהם יותר מדי שיחות עם עצמו, לבטח לא חושב כיצד ניתן לגשר בינם לבין החליפה או לבטא אותם במרחב הציבורי. וקשה להאשים אותו: ביטוי ציבורי יהפוך גם אותם לשקר, יפקיע אותם מהחוויה האישית, המטלטלת, יכפיף אותם לקטגוריות היציבות–מדי, למבט הליברלי המחפצן.

ישראל, או הגילום הנוכחי של הציונות, היא מין אדון ברקוביץ' שכזה. כלפי חוץ היא חברה מכובדת במשפחת האומות הליברליות, אבל בבית היא לובשת תחתונים ורודים. "מסמכי פלסטין" הוא ניסיון נוסף, חשוב במיוחד, לבטל את ההפרדה המלאכותית הזו – להפוך את הסרבנות והאתנוקרטיה הישראליות לעובדה ידועה כידועה, לא רק לרכילות שהילרי קלינטון לוחשת לאנגלה מרקל במסדרון. והרי גם להן נוח שהתחתונים הוורודים של ישראל נותרים בארון. יש להן מספיק שלדים משל עצמן, או לפחות שוט וחזיית עור.

החשיפה האינטימית של הפרברסיה הישראלית היא הפרק האחרון בסדרה של רגעים מפתיעים לא–מפתיעים. למישהו היה ספק שאלופי צה"ל הם ציניקנים כוחניים ורודפי בצע? ובכל זאת, התצלום של אחוזת גלנט, ולפני כן החשיפה של "מסמך גלנט" – שלא נדבר על המניות של דן חלוץ – הפכו את זה לעובדה שכבר אי אפשר להתעלם ממנה. מישהו חשב שאהוד ברק הוא לא אגומניאק סאדיסטי ורודף שררה? ובכל זאת, למרות שידענו בדיוק מה מסתתר מאחורי המסכה, לפרישה הקומית שלו היה אפקט של הסרת מסכות.

לחשיפות (או ההיחשפויות) האלה יש מימד קומי, והרי בישראל של הרגע הנוכחי הגבול בין מציאות לקומדיה היטשטש לחלוטין. זה הגיע לשיא במסיבת העיתונאים המגוחכת של ברק והפודלית שלו, בוגרת 8200 והרווארד, ד"ר עינת וילף. אפשר היה לשבץ אותה, כפי שהיא, בארץ נהדרת, בדיוק כפי שצ'יקי ויונתן לוי נטלו את ישיבת ועדת הכלכלה על הכנסת והפכו אותה, כפי שהיא, להצגה משעשעת. לאחרונה פעיל פלסטיני שלח לרשימת תפוצה שמאלנית את המערכון הבא מארץ נהדרת. הוא חשב, לתומו, שמדובר בדיווח חדשותי על אירוע חינוכי אותנטי בישראל.

ברק, אסור לשכוח, לא תמיד היה גיבור קומי, וההתפתחות הדרמטורגית שלו היא מפתח להבנת הקומדיה הציונית בכלל. בסוף שנות התשעים הוא היה הגיבור המודרני, התקווה האחרונה של הציונות הליברלית, השפויה. אני עוד זוכר את נחום ברנע, ביום שאחרי בחירות 99' (הייתי אז באופוריה), כותב שהאליטה הישנה, בתגובה ניצחת להתקפות של ביבי, שלחה למנהיגות את "הטוב בבניה". ברק היה אמור לממש את החזון המודרני–ליברלי: להביא שלום ולאפשר את הקיום הציוני כחלק מסדר עולמי הייטקיסטי והרמוני.

אלא שמהר מאוד הוא הפך לגיבור טראגי. סיפרו לנו שבקמפ דיוויד הוא הלך עד הסוף, אבל מבלי לוותר על זהותו, או הזהות הציונית שהוא ייצג בגופו. והוא שילם על כך, כמובן, מחיר כבד. השמאלנים שונאים אותו, שלא נדבר על הערבים. אפילו הימנים שונאים אותו.

בדומה לברק, ציונים–ליברלים רבים אחרים ("אשכנזים עציים” במונחי אילני), החלו לספר לעצמם לפני עשור את הציונות כסיפור טראגי. הסובייקט הציוני, שבעבר קיווה לממש עצמו כחלק מסדר אוניברסאלי, אפילו סוציאליסטי, הפך לגיבור טראגי של חורבן ידוע מראש, אבל מבלי שזה יגרום לו לבגוד בגורלו, בייעודו. גם אם הפצצה האיראנית תשמיד אותנו, אין לנו אלא להיות אנחנו, להגן על האתנוקרטיה שיצרנו כאן. זה הגורל שלנו. לא בכדי השיח האנטי–אנטישמי – החיבור המטאפיזי של הגורל הישראלי עם המקוללות היהודית – הפך פופולרי כל כך, אפילו אצל הוגה חילוני לכאורה כמו אילן גור זאב.

מה לעשות שהפאתוס הטראגי אינו משתלב היטב בפינות קפה ברמת החי"ל, ואפילו לא בקוטג'ים ברעננה. זה לבטח לא מתקבל אצל קולגות מחו"ל. לכן הציוני–ליברל פיתח חיים כפולים: כלפי חוץ הוא ליברל טוב ואופטימי, אזרח העולם ובה בעת לגמרי ישראלי – הוא מגלם בגופו את הקידמה, ההייטק, עמוס עוז ועוד. את התחתונים הוורודים – הגזענות והאגרסיה – אפשר ללבוש רק בישראל, או בקרב ישראלים. כמו פרברסיה בורגנית טובה, אין יותר מדי מה לדוש בה ולדבר עליה. פשוט מתרגלים אותה. מתענגים יחד בשתיקה.

אלא שהמשחק הכפול הזה, כך נראה, עומד להיגמר. הציונות הגיעה לרגע האחרון שלה: השלב הקומי. זה השלב שבו אהוד ברק כבר לא מגלם את הציונות הסוציאליסטית אלא בקושי את עצמו – סדיסט מזדקן ממגדלי אקירוב; ויואב גלנט נחשף כשודד קרקעות לטובתו האישית. אחרי הכל, כבר אמר ניטשה (ולפניו אריסטו) ש"כל פרט באשר הוא הוא פרט הוא קומי, ומשום כך בלתי–טראגי".

אבל הכי חשוב – הודות למשט, ההפגנות בבילעין ובשייח ג'ראח ומסמכי פלסטין, הציונות עצמה נחשפת. היא תמיד היתה עירומה, אבל ליותר מדי אנשים היה נוח להלביש אותה בבגדי מלכה חדשים, מודרניים. הם העדיפו להתעלם מהמימד האתני, הגזעני והדתי שלה, ולספר לעצמם שהם רואים דמוקרטיה ליברלית. הם יודעים שזה לא המצב, אבל הם גם יודעים שהם לא אמורים לדעת, שמשרת אותם לא לדעת.

הבעיה, לדעתי, היא לא בדיוק בעובדה שהציונות היא מה שהיא, וכמובן שלא בתחתונים הוורודים של מר ברקוביץ'. מר ברקוביץ' אוהב ללבוש תחתונים ורודים, והציונות היא אתנו–דתית. זה המצב, ואם זו הבעיה אז החיים הם בעיה. אני מעז לומר שכולנו קצת גזענים, או דתיים, או לובשים תחתונים ורודים (או הכול ביחד). הבעיה היא בהכחשה של העובדות הללו, הדחיקה שלהן למרחב שאינו חשוף לשינוי ולשיחה, למרחב א–פוליטי.

אני לא אומר שהכל צריך להופיע במרחב הציבורי – זה ישמר את משטר הגילוי והכיסוי ויותיר את מרחב התחתונים הוורודים על כנו (גם אם יסתתרו בו, כעת, פרברסיות אחרות). האתגר הפוליטי הוא בביטול ההפרדה הזו, באופן שיאפשר ללאומנות והאלימות הגלומות בנו ביטוי פוליטי, ובתוך כך ישנה ויעבד אותן – וזאת מבלי להכניס את הציונות תחת קטגוריה קבועה, מסרסת, כמו “לאומנות גזענית" או "גזענות לאומנית" (האחר של הקטגוריה "המערב הליברלי”, למרות, כאמור, שגם אצלו יש שלדים בארון).

רק כאשר הציונות הליברלית תתמודד עם הלאומנות והגזענות שלה עצמה – מה שקראתי פעם האחריות שלה לבלגאן – ולא תשליך אותו על "האספסוף" בבת ים, יהיה סיכוי לתמורה פוליטית ממשית.

הגילוי והשיבוש המסמנים את הרגע הנוכחי הם בעיקר מביכים, ולכן גם מצחיקים. וזה גם הפוטנציאל הגלום בקומדיה הציונית החדשה: יש לאלץ את גיבוריה לחשוב, לעשות חשבון נפש, ובשביל זה צריך לבייש אותם. כמה שיותר. וכך גם את מדינת ישראל.

ז'יז'ק, בסוף המאמר שלו, מצטט את מרקס הצעיר. ב-1843 הוא ניתח את השקיעה של המשטר הישן בגרמניה כפארסה – חזרה אירונית על הטרגדיה של נפילת המשטר הישן בצרפת, 50 שנה קודם:

The French regime was tragic ‘as long as it believed and had to believe in its own justification’. The German regime ‘only imagines that it believes in itself and demands that the world imagine the same thing. If it believed in its own essence, would it … seek refuge in hypocrisy and sophism? The modern ancien regime is rather only the comedian of a world order whose true heroes are dead.’ In such a situation, shame is a weapon: ‘The actual pressure must be made more pressing by adding to it consciousness of pressure, the shame must be made more shameful by publicising it.’

הגיבור הקומי, אם כן, רק מדמיין שהוא צודק, בעוד הגיבור הטראגי מזדהה עם הפאתוס שלו לחלוטין. בתגובה יש לחשוף את הפער בין המציאות לדמיון: בין הנטייה של הציונות הליברלית לדמיין עצמה כמודרנית (או ליברלית) לבין המצב בשטח ובחדרי חדרים. במלים אחרות, צריך לבייש את המשטר הישן בישראל, לעשות ממנו צחוק. יש ללעוג לקטנוניות, רדיפת הבצע והחשבונות האישיים של אנשיו, כמו גם להתפתלויות שלהם בתקשורת הבינלאומית, בבואם לדקלם מנטרות שאפילו הם לא באמת מאמינים בהן.

צחוק הוא תגובה פוליטית מושמצת. זעם, כבדות ראש, בכי וזעקה מרה זוכים ליחסי ציבור טובים יותר. ואכן, כיצד אפשר שלא לזעום, שהרי בשקיעתו, המשטר הישן בישראל ממיט וימיט הרבה כאב, לאזרחיו ולאחרים.

עם זאת, מותר גם לצחוק, יותר מזה: חשוב לצחוק. צחוק מתגלגל ומתפרץ. הרבה צחוק. לא כבוש ומבויש, מנסה להסתיר מבוכה, אלא גלוי ומשוחרר, מחולל מבוכה. זה לא רק טוב לבריאות אלא גם אפקטיבי מבחינה פוליטית. ביחד, אולי, זה שילוב מנצח.

תגים: 8200, אהוד ברק, אחוזת גלנט, ארץ נהדרת, ד"ר עינת וילף, דן חלוץ, הולדת הטרגדיה מרוחה של המוסיקה, המשטר הישן והמהפכה, ויקיליקס, יואב גלנט, כתבי שחרות, מסמכי פלסטין, סלבוי ז'יז'ק, פרידריך ניטשה, קארל מרקס