תחריר, אלכסנדרפלאץ

by

או: להתבונן במהפכותיהם של אחרים

בועז לוין

סטטוס של מָכרה בג'ימייל ריגש אותי בבוקר ה28 לינואר. לב קטן ושחור ולצדו שתי מלים בערבית "ליבי בקהיר". ישבתי בבית קפה קבוע הרחק מכל רוח מהפכנית כשבחוץ זרחה שמש חורפית ואירופית אשר הוציאה את הברלינאים ייגעי החורף אל הרחובות (כמובן שלא בכדי להפגין אלא בכדי לשתות קלובמאטה ובמקרים רדיקליים, ביונאדה). במקום להתרכז במשימותיי רותקתי אל המסך, משוטט בין אתרי חדשות ובלוגים שונים ומלקט דיווחים על המתרחש בקהיר. מדי שעה קפצתי לאמורי, מקווה שמשהו יכתוב במהרה וימלל למעני את המתרחש.

מעט מוזר להתרגש ממהפכותיהם של אחרים ורחוקים. בלבי קיוויתי אולי שאיכשהו באמצעות גמל טועה שיחצה מסיני לנגב, נידבק, או יותר נכון יידבקו, תושבי הארץ בשפעת הפוליטית המשונה שתקפה את שכנינו. אבל האמת היא שטרם ניתן לדעת מה תהיה תוצאת האירועים במצרים. האם זו הפיכה שמצביעה אל עבר עתיד מבטיח יותר? או לחלופין, האם גורלה יהיה אלים וחשוך כשל המהפכה האיסלאמית באירן? מדוע, אם כן, אני בכל זאת מתרגש כשאני קורא דיווחים על נפילתה של אלכסנדריה בידי ההמונים? לעתים נדמה שאנו נמשכים אל כל אותן הפיכות מרוחקות בתקווה ליצוק אל תוך חיינו היבשושיים עניין ותכלית. אינטלקטואלים מערביים מואשמים בכך לעתים תקופות וייתכן שבצדק. בכל דור שוכני האוניברסיטאות מוצאים לעצמם מהפכה אקזוטית עמה להזדהות. לא פעם אותם מאבקים שנראים מרחוק כהתגלמות הצדק מתבררים בדיעבד כסבוכים ביותר במקרה הטוב, וכמרחצי דמים הרי אסון במקרה הרע. האם ניתן בכל זאת להגן על כל אותם אינטלקטואלים שנשבו בקסמי מהפכות מרוחקות ( בחבורה המכובדת נמנים בין השאר ברכט, סארטר, פוקו הארדט ונגרי).

עוד בראשית ימי המהפכות כתב קאנט על המהפכה הצרפתית:

The recent revolution of a people which is rich in spirit, may well either fail or succced, accumelate misery and atrocity, it never the less arouses in the hearts of all spectators(who are not themselves caught up in it) a taking of sides according to desires which borders on enthusiasim and which, since its  very expression was not without danger, can only have been caused by a moral disposition within the human race”.

בניסוח זה חשיבותם של האירועים מותקת ממקום התרחשותם אל מרחב הצפייה בהם. גילומה הממשי של המהפכה, בין אם היא צודקת או לא, ריאקציונית או פרוגרסיווית, הופך משני להתלהבות שהיא זורעת בלבם של צופיה המרוחקים. באמצעות הצופים, אותם שופטים חסרי אינטרס, מקבלת המהפכה משמעות אל-זמנית, חוץ-היסטורית.

טקסט יפהפה נוסף שנכתב כמאתיים שנה מאוחר יותר הוא ?Useless to Revolt של פוקו. הטקסט פורסם כגילוי דעת בלה מונד לאחר הכזבת המהפכה ועליית שלטון האייתוללות באיראן.

פוקו, בדומה לקאנט, טוען שהרגע בו אדם בוחר לסכן את חייו למען חירותו אינו ניתן לרדוקציה או לקיבוע היסטורי. “Revolts belong to history. but, in a certain way, they escape from it. “ האם ניכוס המהפכה בידי שלטון האייתוללות באמת שלל בדיעבד את לגיטימיות מחאתם של אותם המונים משוללי חירות? בנוסף, האם ניתן לומר לאדם שמוכן להקריב את חייו למען שינוי פוליטי שמחאתו, מרידתו, אינם כדאיים משום שהמצב לבטח לא ישתנה? או כפי שפוקו כותב One does not dictate to those who risk their lifes facing a power. ההתקוממות, היציאה אל הרחוב, הססמאות, הפצועים והמתים, כולם אינם נכסיו הבלעדיים של העתיד לבוא. האם רוח ההמון המתקומם אכן חופפת בשלמותה למשנתה של תנועה פוליטית זו או אחרת, בין אם מוסלמית או ליברלית? אני תוהה האם בכלל ניתן למקם את רגע המהפכה במדויק על סקאלה של עמדות פוליטיות. כמובן שאלו שאלות מעט בעייתיות, אולי אף מסוכנות. לו נמשיך עם הגיון זה בעקביות עלולה להיפער תהום של חוסר הבחנה מתחת לאותן הפיכות שונות בתכלית.  האם אני פשוט מתאמץ להצדיק את תגובתי האינטואיטיבית, ותגובתם של רבים כמותי, לאירועים?

מישל פוקו בטהרן, 1979

 

אם לחזור לקאנט יש לשאול, מבלי להתיק כפי שעושה קאנט את מלוא החשיבות מתפקיד הפעילים אל הצופים, האם לא נגלה בכל זאת דבר מה יסודי במהפכה דווקא באמצעות הריחוק ממנה? אירועי השעה מלמדים שאכן המחזה המהפכני מדביק בהתלהבותו לבבות מרוחקים. אמנם רוח השינוי (עדיין?)לא נשבה אל כיוונו (הן בישראל והן באירופה), אך היא עטה מזרחה מטוניס וכובשת המונים ברחבי העולם הערבי בקצב שלא היה מביך את שפעת העופות. קשה להאמין שאותו צעיר מצרי שהעלה עצמו באש לאחר שצפה מרחוק בבן-בריתו הטוניסאי בוער ומשלהב רבבות, עצר לתהות לגבי עתיד המהפכה. הייתכן שמרחוק ניתן לראות דחיפות אנושית בסיסית, יחידה, א-היסטורית ומשותפת, שנמצאת בכל אותן התקוממויות שונות? האם ייתכן שתוצאת המהפכה ואופיה אינה עקרוניים?

שני הטקסטים הללו פועלים באופן דומה אך כמעט מהופך. קאנט מתיק את חשיבות האירוע ממקום ההתרחשות – אלימה, מונעת מאינטרסים, סימן שאלה היסטורי מרחף מעליה – אל מרחבו הבטוח של הצופה המרוחק – מתבונן, שופט, נצחי ובלתי מעורב. באמצעות חווייתו של הצופה הוא שולף את המהפכה מהכרונולוגיה הלינארית אליה היא נדונה. פוקו לעומת זאת מוצא דרך לזכות את המהפכה מפוטנציאל פשעיה העתידים דווקא באמצעות פעילותם של סוכני השינוי. לטענתו המהפכנים פועלים ראשית מתוך תשוקה לחירות ומתוך התנגדות לכוח. היסטוריזציה של מעשיהם לפני המעשה אינה צודקת, היא מסתירה את פשטותם העקרונית של שני הגורמים הללו: כוח והתנגדות. קאנט ופוקו הצדיקו שניהם את ההתבוננות המרוחקת והמשתוקקת במהפכה באמצעות ניתוקה מעתידה ומהקשרה. הטקסט הראשון פועל באמצעות אימוץ עמדת הצופה ואילו השני מתוך עקרון שלא להכפיף את ההתנגדות הפרטית לגורלה ההיסטורי.

לשתי הטיעונים הנ"ל להגנת ההתבוננות המרוחקת ניתן להוסיף אחד נוסף: כישלונה הידוע מראש של המהפכה. מהפכות תמיד נכשלות, לא מפני שהן אינן מביאות לעתים לשינויים מרחיקי לכת, אלא מפני שהן לעד נידונו להתמסד. הניסיונות המגוונים לשימור המהפכה, המהפכה המתמשכת או הנצחית, בין אם של טרוצקי, מאו או ח'ומייני, טרם צלחו. הרצון להנציח את המהפכה, לגונן על אותה תשוקה המונית ובלתי אמצעית, מצביעה וודאי על יסוד שמתאדה תוך כדי מיסודה. חשבו על כל האידאות שנקברו מתחת למוסדות פוסט-מהפכנים מעופשים. כל משטר מסוג זה הוא בסופו של דבר בגדר הבטחה מהפכנית שהוחמצה. דווקא מהפכות כושלות, התקוממויות רגעיות, הן ש"נצלו" מגורל כישלונן ההיסטורי. במובן זה הצבא האדום הציל למעשה את מהפכת פראג (כפי שז'יז'ק טען בעבר בעקבות האבל). הצבא האדום הקפיא את רגע ההפיכה בשיאה המופשט והבלתי מקובע ובכך חסך את בושת כישלונה, הותיר לה נצחיות מתוקה. מקרה דומה הוא מאי 68'. האיגודים שלקחו את המהפכה מ"ידיהם הרועדות" של הסטודנטים, כדבריהם, אפשרו לאירוע להיחקק בזיכרוננו בסימן עתיד מפוספס ואוטופי. כיום דווקא ריחוקנו חושף לפננו בדיוק את אותו רגע טרומי, אותו זמן-אירוע של אפשרות חסרת גבול המצוי בכל אותן מהפכות בנות זמננו.

לבסוף יש לשאול, מה בנוגע למצב בישראל? בעודי כותב את הטקסט הזה הרגשתי מעט מגוחך. המילה הזו, "מהפכה", נראית כה תלושה לנוכח היומיום הישראלי-תל-אביבי. אך האם ההיאחזות בבלוגים הנרגשים, בעיתונים מלאי הדיווחים, בטלוויזיות הרוחשות ומפרשנות ובקוראים שקוראים בשקיקה וצופים בריתוק, אכן תמימה? הייתכן שזו רק פאטה-מורגנה מִדברית? אולי בכל זאת כל שנחוץ לנו הוא גמל טועה?

על משקל אותה אמירה סארטרופילית ישנה, נדמה לי שאני מעדיף להיתמם עם המצרים מלהיות צודק עם ביברמן.

צ'אושסקו בורח במסוק מבוקרשט, 1989

 

תגים: , , , , , , , , ,

24 תגובות to “תחריר, אלכסנדרפלאץ”

  1. רונן א Says:

    תודה על הטקסט.
    כבר כמה ימים אני מתווכח עם אנשים שגם אם "המהפכה תיכשל", בין אם מפלגתו של מובארק תמשיך לשלוט ולדכא או תקום איזה שלטון מוסלמי מדכא כלשהו, עדיין מה שקורא במצרים זה אירוע מרגש שחייבים לתמוך בו. חכים ביי בספרו TAZ מבדיל בין מהפכה שסופו תמיד להיכשל, שאף פעם לא משיגה את החלום של עצמה לבין ה"התקוממות" שהיא זמנית, "רגע הפורץ החוצה מתוך הזמן" שמפירה את החוק של ההיסטוריה – בדומה לפסטיבלים או חגים הם אינן יכולים להתרחש ביום יום אבל הם מעניקים צורה ומשעות לחיים בכללותם. אינך יכול להיות בפסטיבל המדהים בכיכר תחריר לנצח (היה שם שלט נפלא בסגנון – מובארק תעזוב היד שלי מתעייפת) אבל באותם ימים בכיכר נתרחשו כל כך הרבה מהפכים ושינוי לכל כך הרבה אנשים – גם לאלו שצפו בהם דרך אל ג'זירה – שהם ימשיכו בהתקוממות שלהם בקטן ובגדול במקומות ובזמנים שונים. ראו רק איך השפיעה תוניסיה על מצרים…
    ההתקוממות במצרים כבר התרחשה ומתרחשת, החזון האנרכיסטי-דמוקרטי מתרחשת עכשיו מול עינינו. מדהים לחוות את הזמן הזה גם אם הוא ארעי. רגעי אושר הם תמיד ארעים אבל אנחנו נאבקים להגיע אליהם כל חיינו, שרגע כזה קורא עכשיו, בואו נקבל אותה. עמדה יותר מידי מציאותית תדרוש מאיתנו לא רק לוותר על ההמתנה "למהפכה" אלא גם את הרצון בה. נכון, המהפכה סופה להיכשל ולאכזב. אבל זה לא ייאוש אלא התרגשות גדולה לגבי התקוממויות הבאות, כמה שיותר "התקוממויות", עם כל הסכנה של הכישלון – והם יכשלו – אבל הם ימשיכו לפתוח את המפה ולצייר מחדש את הגבולות.

  2. ב.ל Says:

    הי רונן.
    תודה. לצערי העותק שלי של TAZ נמצא הרחק מעבר לים כך שאני יכול להסתמך רק על זכרוני. אני חושב שהתקוממויות ורגעים אוטונומיים ארעיים הם חשובים ובאמת צריך להפנות אליהם תשומת לב. מצד שני יש לי רתיעה מסוימת מביי ובעיקר מניסיונות להמיר את המהפכה בהתקוממות. במילים אחרות, פרימה של היומיום, התקוממויות פרטיות וקטנות, הם חשובים ונחוצים אך מעבר לחזית שכולה עשויה "התקוממות" וזניחה של "התמונה הגדולה" או המהפכה, נשמע לי יותר כסימפטם של זמננו מאשר כתגובה ביקורתית אליו. בעיני (למיטב זכרוני) יש משהו מעט אטומיסטי (כמעט ניאו-ליברלי) מתחת לפני השטח של כתיבתו.

  3. דני Says:

    לרוע המזל "ليبي" בערבית זה לא "ליבי" (הלב שלי) אלא "לובי" (תושב לוב). היא היתה צריכה לכתוב "قلبي في القاهرة". יצא לה "הלובי של קהיר".

  4. ב.ל Says:

    ארור יהיה גוגל טרנסלייט 🙂
    ידעתי שציטוט בערבית בבלוג רווי יוצאי 8200 הוא מתכון לכשלון (לא שאתה בהכרח כזה).

  5. רועי Says:

    לדעתי קצת קשה לקרוא לזה מהפכה, ואני לא מזלזל באומץ ליבם של המתקוממים או בתשוקתם העזה. בעצם המתקוממים כועסים על כך שהם חיים במדינה ענייה וזבלית בשעה שהם רואים ביו-טיוב שאנשים כמוני, או כמו ג'ניפר אניסטון, נהנים הרבה יותר מהחיים. אבל אם תשאל אותם איך להביא את מצרים למצב ג'ניפר אניסטוני, הם לא ידעו מה להשיב. כלומר, בניגוד למהפכות של ממש, איש במערכת המהפכנית המצרית (לאו דווקא ההמון) לא קרא את בנג'מין פראנקלין או ה"פדרליסט" וגם לא את רוסו או מונטסקייה. כלומר, הדיבורים על "חופש" לא נטועים בשום תפישה תאורטית שמגדירה איך הדברים צריכים להראות מאוחר יותר ולפיכך גם סביר להניח שחופש לא יהיה התוצאה של השינוי הנוכחי.
    סתם דוגמא: יותר מהעדר בחירות חופשיות, דבר שמגביל מאוד את חירותם של המצרים ואת התפתחותם הכלכלית הוא השליטה המוחלטת של המדינה בכלכלה על ידי בירוקרטיה מסועפת, קונגלומרטים ממשלתיים וים של פקידים כחול אשר על שפת הנילוס. אי אפשר להפטר מכאלה דברים בלי אמונה ג'פרסונית שהם "רעים". להיפך, הפטרות מהם רק תיצור הרבה פקידים מפוטרים ועניים בטווח הקצר והרי כולם מתנגדים ל"עוני".
    אבל – אם האיסלאם יהיה הכוח הדומיננטי במצרים, זו דווקא כן תהיה מהפכה של ממש: או אז יהיה רעיון גדול מאחוריה (גם אם זה לא מוצא חן בעיני המערב) ולא סתם "חופש" חסר הגדרה.

    • נוח Says:

      אפרופו ניחוח ההתנשאות שהוזכר –
      רועי, לא רק שאתה מניח בהתנשאות ש"איש במערכת המהפכנית המצרית לא קרא את X", אתה אפילו לא מעלה על דעתך שאולי יש הוגים שאתה לא מכיר, מהעולם הערבי, שרעיונותיהם יכולים להיות בסיס למהפכה.

      טוב, אתה לא הראשון.

      • רועי Says:

        זה לא נכון, דווקא אמרתי שאם האיסלאם יהפוך לכוח המרכזי מאחורי השינוי הנוכחי, זו תהיה מהפכה של ממש.

    • ofrilany Says:

      דווקא יש לי הוכחה ישירה שאנשים במערכת המהפכנית קראו את רוסו. במקרה הייתי לפני שלוש שנים בספרייה ציבורית בקהיר, וראיתי שם את הספרים בתמונה, כולל הרדר, פיכטה והאמנה האזרחית של של רוסו, עם חותמות של השאלה.
      לגבי מונטסקייה אני לא יודע, ואולי עדיף שלא יקראו אותו. אני גם מסכים עם נוח שלא באמת צריך לקרוא את רוסו או מונטסקייה כדי לעשות מהפכה
      https://haemori.wordpress.com/2011/02/02/others_revolutio/img_1342/

      • רועי Says:

        זה מסוג הדברים שקשה לכמת. נניח, בספריה של מושב חצבה היה עותק מהוה של "קוו ואדיס", משמע היה מי שהשאיל אותו, אבל קשה לטעון שחצבה היא מוקד שוקק של הערצה לעולם הקלאסי. כל מה שאפשר לעשות זה להתרשם נוכח התבטאויות בעתונות, סדרות טלויזיה מצריות (בהן הגיבור הוא תמיד מין מהנדס ממסדי בחליפה אפורה), ודרך זה די ברור לי שמצרים היא לאו דווקא חברה ברוח ג'ון לוק או תומס ג'פרסון (אולי קצת רוסו, הרי ניתן לפרש את רצון העם שלו בכיוון קצת רודני או סוציאליסטי).
        זה שלא צריך לקרוא אף אחד כדי להתקומם זה נכון, אבל מאחורי כל מהפכה אפקטיבית עומד רעיון גדול שמנחה את מי שמכוונים אותה, או מנסים להשתלט עליה. אני סתם חושב על המהפכה האמריקאית או הבולשביקית או הצרפתית כרגע. זה גם נכון האמת לגבי ה"מהפכה" המצרית הקודמת, זו של נאצר שהביא למצרים את המארקסיזם-נאצריזם הנפוח שלו.

      • ofrilany Says:

        רועי, לגבי חצבה: עובדה שאתה יצאת משם 🙂

  6. ב.ל Says:

    שלום רועי,
    ראשית, תודה על התגובה.
    אני ממש לא בטוח שג'ניפר אניסטון היא המודל שלי לחיים מאושרים, אבל ניחא (יש סיבה שבחרת דווקא בה? משהו שאני לא יודע?). לעניינו, מנין לך שאיש במצרים לא קרא את ג'פרסון, מרקס חכים ביי ושות'? מעבר לבעייתיות שבהנחה זו (אני בטוח שאולי לא התכוונת לכך, אך מדיף ממנה אותו ניחוח התנשאות שהצחין את רבים מעיתוני ישראל) אני לא בטוח מדוע שזה יהיה קריטריון למהפכה.
    בבסיס כל אותן מהפכות מדוברות לא היו מסות ארוכות אלא מילים ספורות: חירות, אחווה ושיוון ואותו חופש חסר הגדרה הן רק כמה מהן (עד כמה שזה נשמע קלישאתי). כותבים כתבו, אכן, אך המונים יצאו לרחובות לא בגלל מילים אלא בגלל מציאות של דיכוי ושאיפה לשינוי. בנוסף, מאז שהרעיונות הללו נכתבו עבר קצת זמן וכיום ניתן לומר די בבטחה שהן לחלק מתפישה רווחת מערבית. אנחנו לא חיים במצב בו מי שלא קרא את מיל אינו יודע חירות מהי (האם אי פעם התקיים מצב שכזה?!)
    מעבר לכך, מה שהעסיק אותי בטקסט הנ"ל, בין השאר, הוא בדיוק אותו פער בין כוחות העל (מיני מוסדות, מפלגות תנועות וכו') לשאיפתם הבסיסית של המתקוממים. ההנחה שהעתיד-לבוא של כל אותן מהפכות הוא התגלמות שאיפתם של המוני המתקוממים תמוהה בעיני.
    ולסיום נדמה לי שמעט מוקדם ומיותר להתנבא לגבי מידת ההצלחה של המהפכה הנוכחית, אך יש לומר שהתפטרותו של מובארק היא כשלעצמה הישג לא קטן.

    • רועי Says:

      1) אני סתם משתמש בג'ניפר אניסטון כדוגמא טובה לאיך החיים צריכים להראות – העדר בעיות קיומיות, שיזוף אחיד והתמסרות לשטויות.

      2) אני בטוח שיש במצרים מי שקראו את מארקס: כמו בהרבה מדינות שנשארו תקועות "מאחור" יש במצרים, כמו בירדן, מפלגות טרוצקיסטיות עבשות ששרים בהן את האינטרנציונל בתרגום לערבית. עם זאת, קשה לי להצביע על ראיות לכך שלתפישת זכויות הפרט הקלאסית של המערב (חיים, חירות ורכוש) יש אחיזה רבה בחברה המצרית.

      3) זה נכון שגם במהפכה הצרפתית ההמונים לא קראו את רוסו, אבל הייתה מערכת אינטלקטואלית שדחפה אותם בכיוון מסויים. כלומר, הסן-קילוטים לא קראו את מונטסקייה אבל מי שניתב את האנרגיה שלהם, נניח רובספייר בתקופה מסויימת, כן.

      4) התפטרות מובארק היא בהחלט הישג ואני בטוח שיקרו עוד הרבה דברים מעניינים. חבל שהדברים לא קורים מהר יותר, כמו בקומדיה רומנטית בת 90 דקות של ג'ניפר אניסטון. 🙂

      • ב.ל Says:

        1. כנראה שבנקודה זו אנחנו חלוקים (סימן לבאות?…)
        2. טוב פה אנחנו באמת חלוקים. "מאחור"? אם חשבת שקשה לכמת את מידת חתרנותם האינטלקטואלית של תושבי חצבה, חכה עד שתנסה לכמת את מידת ה"תקיעות" של אומה שלמה. אני לדוגמה חושב שמצבה של חברה שבראה את ג'ניפר אנסטון וכמה מיליונרים נוספים קצת לפני שנכנסה לחוב לאומי ששווה ל96% מהתוצר הלאומי הגולמי שלה הוא מעט עגום. כמובן שלנוכח הדברים הנ"ל ניתן להניח שמפלגות "טרוצקיסטיות מעופשות" אינן הדאגה הראשונה שלי. חיים, חירות ורכוש ? מה עם שוויון ואחווה? הם חביבים עלי יותר.
        3.טוב כבר הרחבנו על כך…לא ברור מה הקשר בין קריאה והפיכה? לא ברור לי מהי מהפכה אפקטיבית(כאמור ציינת מספר הפיכות שהיו לכאורה אפקטיביות) ? אם כבר לדעתי מידת האפקטיביות של מהפכה צריכה להמדד לפי ההתאמה בין תוצאתה לבין רצון ההמון (מחולל המהפכה) למימוש זכויותיו מאשר רצונם של בעלי השררה ש"מנחים" אותו.
        4. אני גם מקווה שיקרו דברים מעניינים נוספים…אני מניח שזה אכן יקרה. לא יודע לגבי אניסטון…
        5. המשחק הזה של לומר דברים כללים כמו מצרים הם אנשים שאוהבים חליפות אפורות (גם אני, אגב, אוהב חליפות אפורות) הוא לא כל כך כיף. אתה באמת חושב שיש משהו במצרים באשר הם שמונע מהם להיות מהפכנים, איזו גזעיות יבשושית שכזו? חבל…

  7. ב.ל Says:

    אני מסכים (כלומר כבר הסכמתי אבל אני מסכים שוב). אגב מהפכות שאינן יורוצנטריות, כמעט במקביל למהפכה הצרפתית המהוללת התרחשה המהפכה ההאיטית המעט פחות מהוללת בהנהגת Toussaint L'Ouverture. עצם ההנחה שמקור רוח המהפכה המודרנית מצוי בטקסטים של מיני אירופאים לבנים בלבד שגויה ומותנית על ידי היסטוריה שנכתבה על ידי …(הפתעה)לבנים אירופאים.

  8. רותם Says:

    על מי אתם מתנשאים / מגוננים? רועי צודק מאה אחוז. עזבו אתכם ממונטסקייה ורוסו… שיעור הבערות במצרים זועק לשמים (נכון ל 2005: 17% בקרב גברים ו41% בקרב נשים. נכון – שתיים מכל חמש נשים מצריות לא יודעת לקרוא ולכתוב).
    יתרה מזו: מדי שנה מתורגמים לערבית בכל העולם (חוזר: בכל העולם! כלומר, 280 מיליון דוברים ברחבי הגלובוס. לא רק במדינות ערב אלא גם בארה"ב, אירופה וכו') 330 ספרים בלבד מאנגלית. רק כדי שנבין את הפרופורציות, שבכל שנה מתורגמים פי חמישה ספרים ליוונית מודרנית (12 מיליון דוברים).
    הנתון המצמרר הזה, מוגש באדיבות ה- UNDP (לא תגידו שזה איזה ארגון ימני קיצוני אנטי ערבי אלא ארגון או"מי).
    הפרופורציות האלה הן אולי ההוכחה הניצחת ביותר למצב הנחות והמצער שבו נמצא העולם הערבי כיום.

    חשוב מזה – מצבו העגום של העולם הערבי נדון תדיר בעיתונות ובמחשבה הערבית בת זמננו. מי שקצת קורא ערבית יכול להתרשם מכך כמעט מדי יום במאמרי הדעה של העיתונות בשפה הערבית. מזל שלפחות שם יש מישהו שמוכן להסתכל למציאות בעיניים.

    ***

    ועוד הערה קטנה לגבי התשוקה למהפכות וכו'. זה אולי לא כל כך "סקסי", אבל אני אישית משתוקק למצב שבו העולם הערבי יהיה קצת יותר כמו סקנדינביה: חופש ביטוי (ולא סתימת פיות לסופרים שמעיזים, שומו שמיים, לבקר בישראל); שוויון זכויות והעדפה מתקנת לנשים (ולא לאסור עליהן לנהוג… או לתייג אותן כ"פסולות חיתון"); שהחברה האזרחית תצליח לתרגם את המוסדות שלה לאקטיביזם ביקורתי (ע"ע פרשת גלנט).

    אני ממליץ בחום על כתבותיו של צ'יקי ארד בהארץ (ובפרט על מה שקורה במצרים). אני מזדהה עם כל מילה שלו שם.

    ברכות מפאריס

    • ב.ל Says:

      אם לחזור למקור הדיון. אז מה, בגלל שקיימת בערות זו אינה מהפכה (או שלא תיתכן מהפכה)? האם בערות מובילה בהכרח לאותה "תקיעות” עליה רועי דיבר? אני לא כל כך מבין את הטענה…. אם כך, כיצד ניתן להחשיב את המהפכה הצרפתית המהוללת כמהפכה ( שלא לדבר על המהפכה בהאיטי..בסוף המאה ה18 אחוז הבערות היה מעט גבוהה יותר)? בכל אופן איני מתיימר לדעת מה מצב ההשכלה של כלל אומות ערב ולא בכך עסקתי. אני מסכים שייתכן שהסיטואציה שם ממש לא מזהירה. אבל מה בדיוק הקשר בין זה להפיכה (האם מצב-לא-משהו אינו הקרקע הפורייה ביותר להפיכה)? אם מצב המצרים היה כשל הסקנדינבים קשה לי להאמין שהם היו בכיכר ברגעים אלו ממש. רועי לא הציג טענות אמפתיות בסגנון המרקם החברתי הרעוע בחברה המצרית וכו' הוא קבע (בין השאר על סמך חליפה אפורה) שהמצרים לא יבצעו מהפכה, שאין ביכולתם לבצע מהפכה. אולי השאלה הכי טובה היא, מי הוא שיחליט? הרי מהפכות סובבות סביב הזכות להגדרה עצמית.
      אז הנה, אולי רועי לא חושב שהם יכולים…אבל זה לא כל כך משנה בעצם נכון ?
      (בלי להעליב…זה יותר במובן הקוסמי מהאישי).
      לגבי צ'יקי (הוא גם רועי, קרובי משפחה?). כן. אלו באמת רשימות יפות, מלאות אמפתיה וסולידריות. אגב, הוא(ושות') אפילו מארגן הפגנת תמיכה ביום חמישי.

      • יואב Says:

        אני דווקא חושב, ללא שיהיה לי לכך ביסוס אמפירי (וגם לא ניתן למדוד זאת, למען האמת), שככל שהחברה "משכילה" יותר, כך המהפיכה היא יותר קשה. בשביל לעשות מהפיכה ממש – לא מהפיכה חוקתית מבית מדרשו של אהרן ברק, למשל – זקוקים לאבנים ומקלות, לא לטקסטים מורכבים.

        כמו שכבר העירו כאן – הטקסטים שמובילים מהפיכות הם פשוטים, פאנקיסטיים באופיים, רפטטיביים. בקיצור, ססמאות פשוטות להמונים, שלא צריך להיות בוגר מדעי הרוח או החברה על מנת להבין אותן ואת משמעותן. בפראפרזה על דבריו של משורר ידוע, ההמונים אולי לא יודעים מה הם רוצים, אבל הם יודעים איך להשיג זאת.

        והמהפיכה במצרים היא דוגמא טובה לכך, שמתעצמת לנוכח החיפוש העקשני והעקר של התקשורת אחר "דני האדום" המצרי. אין כזה, ואולי לא צריך להיות כזה, וכל האינטלקטואליזציה של המהפיכות מקורה בתפיסה רומנטית, מאוד מערבית. המצרים עדיין לא יודעים מה הם רוצים, אבל יש עוד זמן לכך, קודם כל תנו להם להשיג את האיך – ראשו של מובראק תחילה.

        ואותי באופן אישי זה מרגש.

      • רותם Says:

        ב.ל –
        ציינתי את הנתונים בנושא רמת ההשכלה רק כדי להמחיש כמה מסכנים ומוחלשים הם המצרים. בכוונה מיקדתי את הנתונים לתחום ההשכלה ולא לרמת הכנסה לנפש (אע"פ שגם פה מצבם לא מזהיר). בכל מקרה, מאחר שהדיון עסק בקשר שבין מודעותם ההיסטורית של המפגינים לבין עצם ההפגנה עצמה, מצאתי לנכון לציין את הנתונים האלה. מי שלא יודע לקרוא בכלל, קל וחומר שלא יידע לעכל טקסטים מהפכניים, פשטניים ככל שיהיו.
        אשר לקשר שבין השכלה לבין "רמות מהפכניות". זה ברור, שכשהבטן ריקה – אין מה להפסיד. לכן לדעתי אנחנו לא צפויים לראות המונים יוצאים לרחובות דובאי או כווית. פשוט, כי שם יש יותר מה להפסיד (אני מדבר כמובן על האזרחים הערבים… ולא על העובדים הזרים המגיעים מפקיסטאן ובנגלדש שבדרך כלל עובדים בעבודות דחק ללא תנאים סוציאליים מינימליים).
        מסקרן אותי מה יגידו מי ש"התרגשו" לראות את הימים הראשונים של המהפכה לאור מה שקורה עכשיו במצרים (=אלימות קשה ברחובות ומאבקים בין תומכי ומתנגדי מבארכ).
        בברכה

    • מורן Says:

      אני מסכימה עם רותם וחושבת שעם כל הרצון הטוב חבל ששוב הוגים מערביים לבנים מנכסים את פעולותיהם של הערבים ה"מזרחים" ונהנים מהפנטזיה שהכתבים המערביים האוונגרדים קדמו לכל ומכילים את הכל, חבל שאין התייחסות להוגים ערביים כמו אבן באג'ה ,אבן ערבי או אבן רשד, שכן יש יותר סיכוי שהמיצרים למדו עליהם באוניברסיטה (במקרה הטוב) ולקחו מהם את ההשראה מאשר על תרבות אירופאית שממילא מעולם לא התעניינה בהכרת התרבות הערבית האלימה והפרמיטיבית.

  9. יוסי ב. Says:

    אם כבר יושבים בברלין וכותבים על מהפכות אפשר גם שניה להסתכל ימינה ושמאלה. אתמול בברלין הועלו באש לפחות 10 מכוניות, זגוגיותיהם של עשרות עסקים גדולים נופצו והיו כ5000 איש ברחובות שמחו כנגד הפינוי של הסקוואט בליביךשטראסה. נכון שזה לא מרשים כמו קהיר, אבל בטמפרטורות מתחת לאפס זה גם די מעורר השראה.

    • ב.ל Says:

      צודק. באמת שווה להסתכל אבל הרשימה הקדימה מעט את האירועים בברלין. לצערי לא הספקתי להתעמק בסיפור ולכן טרם גיבשתי דעה לגביו. באופן אישי דנמה לי שרוח הדברים בבלרין קרובה יותר ללבי. אבל אולי זה רק המרחק….

    • דודי Says:

      המהפכנים הקפידו להעלות באש רק מכוניות יוקרה, ולשבור רק זגוגיות של עסקים גדולים?

  10. יונתן ה Says:

    מה הפוסט הזה אומר חוץ מטביעה באיזכורים אונברסיטאיים ותרגום מוזר? אולי לא הבנתי..

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: