Bi-national, Bi-sexual

by

ליותם

אחד ההישגים המרשימים שכבר השיגה המדינה הדו-לאומית – הידועה גם בשם "המדינה האחת" או פשוט "המדינה" או "הרפובליקה"  – הוא הפתח שהיא פתחה לניסויים מחשבתיים ולרעיונות פוליטיים יצירתיים. שמעתי פעם הרצאה שבה הוצע שהמדינה הדו-לאומית תהיה טבעונית ואנרכיסטית; והצעה אחרת שהיהדות, האיסלאם והנצרות ייאסרו בה ודת המדינה תהיה הדת המואבית. אני לעומת זאת רוצה להציע הצעה ריאלית יותר, שנוגעת דווקא לתחום המיניות: המדינה הדו-לאומית תוגדר על פי חוקתה כמדינה בי-סקסואלית, והסטרייטיות וההומוסקסואליות יוצאו בה מחוץ לחוק. בפשטות, אפשר להעניק לחזון הזה את הכותרת "מדינה בי-לאומית".

מה שנאמר עד כה נשמע אולי תלוש, או אירוני בצורה קיצונית. אבל אין שום דבר תלוש בחזון הזה. להיפך: נראה לי שהוא מאפשר להתגבר על אחת ההתנגדויות הגורמות לרעיון הדו-לאומי להישמע דמיוני ותלוש. הרבה אנשים, וגם כאלה שאין להם דרכון רומני, מעדיפים כבר להגר בכל דרך מאשר לחיות במדינה מזרח תיכונית שתהיה דמוקרטית יותר, ולכן יהיה בה כנראה ביטוי גדול יותר לקבוצות דתיות מאשר במדינה ה"יהודית-דמוקרטית". הפחד הזה מבוסס על הערכה שאינה חסרת בסיס, על פיה המדינה האחת תהיה פחות מערבית, פחות ליברלית ופחות חילונית. כי כל הרעיון במדינה האחת, שבלעדיו העניין הוא קצת חסר טעם, הוא שהמרחק החברתי והתרבותי בין תל אביב לשכם יתקצר משמעותית. וגם בהנחה שהקולקטיב היהודי בכללותו יהיה מוגן בהסדרים מסוימים, ברור שתל אביב הדו-לאומית לא תהיה תל אביב היהודית, האשכנזו-ליברלית.

וכך, אחת השאלות שעולות בשנים האחרונות בחוגים ליברליים-פרוגרסיוויים בתגובה לכל הצעה לביטול מדינת ישראל היא: "ומה יעשו ההומואים?". לא מעט אנשים מוכנים לוותר ברצון על הדגל הכחול לבן, על ההמנון, על חוק השבות ואפילו (קצת פחות ברצון) על אינספור הפריווילגיות המוענקות ליהודים בישראל. אלא שהם נהדפים מרעיון המדינה האחת ברגע שעולה החשש לשינוי באורח החיים המערבי (עם או בלי מרכאות) שלהם, שהליברליזם המיני הוא הדגל המרכזי שלו בעידן הנוכחי. המערך הזה מתגלם למשל בדמותו של גידו וסטרוולה, שר החוץ של גרמניה וההומו החזק בעולם, שהוא מנהיג מפלגת הימין הליברלית FDP ומסתדר ממש טוב עם איווט ליברמן.

ציור של פול קדמוס. ההומואים (לשעבר) ירוויחו הרבה

זה מוזר, כי פתאום מתברר שאחד היסודות המרכזיים כיום של הציונות ושל זכות הקיום של מדינת ישראל הוא הגנת ההומו – עיקרון שלמיטב זכרוני לא מופיע בשום סעיף במגילת העצמאות. אבל זהו אחד המאפיינים של שלטון הליכוד הנוכחי – משטר שלכמה מקודקודיו יש לפחות ילדה לסבית או ילד הומו אחד בבית. הליכוד החדש של ביבי השני כרת ברית עם הממסד ההומואי, והוא בתמורה מבטיח את נאמנותו. כידוע, הנקודה ההומו-לסבית גם משחקת היום תפקיד לא מבוטל בתעמולה הישראלית במערב, מה שמתבטא למשל בקליפ המחריד הזה. באופן כלשהו, המערך הקולוניאלי של ההפרדות, המחסומים, החומות והחוקים המפלים ממוצב כיום כאילו הוא נועד בסופו של דבר להגן על ההומו היושב בקפה לנדוור מפני האיסלאם הפונדמנטליסטי והחשוך. יש המרחיקים לכת וטוענים שישראל (שבה, להזכירכם, בכל זאת טובחים בהומואים) היא גם הכוח המגן של ההומואים הפלסטינים (למשל המאמר הנלעג הזה), ואולי של כל אוחצ'ה נרדפת מהמפרץ ועד האוקיינוס.

התפנית המוזרה הזאת ביעדיה של הציונות מעלה כמה שאלות מטרידות. למשל: האם אפשר להחזיק תחת דיכוי עם שלם, ועוד כמה עמים נוספים תחת מערך המשת"פים של ההגמוניה הציונית-אמריקאית במזרח התיכון, רק כדי שאני וחבריי נוכל להמשיך להיות "גייז" בלב המזרח התיכון? נדמה לי שהתשובה שלילית. אבל לא צריך להסיק מכך שהומואים יצטרכו להגר כשהציונות תקרוס. הם יוכלו פשוט להפסיק להיות הומואים.

בדיוק ככה: להפסיק להיות הומואים. הקטגוריה "הומו" היא לגמרי לא קדושה. כידוע, היא נוצרה בנקודה מסוימת במאה ה-19 בהקשר רפואי-קליני דכאני, ואחר כך אומצה כזהות שנושאיה נלחמים על זכותה להתקיים. אבל אף אחד לא אמר שבכל קונסטלציה תרבותית ופוליטית, קיומם של גייז הוא אידיאל שחייבים למות למענו (דרך אגב, זה נכון גם לגבי קיומם של יהודים). משהו בתשוקה הזאת דווקא נוטה לפשוט וללבוש צורה, ולא להתקבע בזהות מוגדרת כלשהי. נשים שכבו עם נשים וגברים אהבו גברים גם לפני שפתחו את המרכז הגאה או שיניב ויצמן סיים קורס קצינים. זה נשמע קיצוני, אבל אני יכול להבטיח שב-30 השנים הקרובות יקרו כמה תמורות קיצוניות הרבה יותר, למשל חזרה לתקופת האבן. כדאי להתחיל להתרגל לשינויים.

2.

"זה פשר הקיום שלנו. להיות דוגמא והזהרה. ולמרבה הצער אף אחד לא מתייחס לזה. הדבר היחיד שיש להטרוסקסואלים להגיד כנגדנו זה שהם יכולים להוליד ואנחנו לא. אבל אנחנו מציעים פה אפשרות אחרת, חיונית. לא הבנתם את זה אלף שנים, אלפיים שנה, יבוא האלף השלישי ותצטרכו להבין. ובדיוק בגלל זה, כשאני שומע על הומואים שרוצים להתחתן או לגדל ילדים באיזו דרך זה נראה לי ממש מגוחך. זה הרי חיקוי של השונאים אותנו. הם רוצים להידמות אליהם. הם אומרים: 'אנחנו נהיה יותר סטרייטים מכם, ואז אתם תקבלו אותנו'. אבל הסכין תישלף! ולא יעזור להם. הם לא מודעים לזה שהסטרייטים, החברים הכי טובים שלהם, ירצחו אותם בסוף. יקרה להם בדיוק מה שקרה ליהודים בין שתי המלחמות. הם קיוו שהחברים הכי טובים שלהם יעזרו להם, אבל הם לא פצו פה".

(הסופר יותם ראובני בריאיון לע. א., "העיר", דצמבר 2002)

לכאורה, נשמע כאילו אני מצפה מההומואים לוותר על הכול בלי לקבל כלום. אבל ההומואים (לשעבר) דווקא ירוויחו הרבה מאוד מכינון המשטר הבי-לאומי. כי המשטר הבי-לאומי הוא לא משטר סטרייטי. הוא מבוסס על הרעיון של ביטול קטגוריית הנטייה המינית – ומבחינה זו, חזרה לעידן הטרום מודרני שבו הומואים פשוט לא היו קיימים, וכך גם סטרייטים. אף אחד לא יהיה הומו, ולכן אף אחד לא יהיה סטרייט.

אחד היתרונות הוא שאפשר יהיה להתחיל עם כולם. אף אחד כבר לא יצביע על איזה עלם חיוור ויגיד: "הוא? הוא דווקא בכלל סטרייט". כי לא יהיו סטרייטים. כולם יהיו בי. שלא לדבר על זה שההומואים (לשעבר) יוכלו לשכב גם עם בחורות (!), ולהיפך.

בנוסף, נדמה לי שאפשר לנסח את האידיאולוגיה הזאת גם בכותרת "beyond Uchovskism". שהרי, אידיאולוגיית הגיי הצמיחה גם כמה מוסדות ומנהיגים רבי עצמה, שמדכאים בעיקר את הלהט"בים עצמם. הרבה אנשים שאני מכיר פוחדים מגל אוחובסקי הרבה יותר משהם פוחדים מאסמאעיל הנייה או מעובדיה יוסף. אפשר לומר שהלסביות, ההומואים, הבי והטראנסים הם כיום אוכלוסייה הנתונה תחת משטר די עריץ, במידה שעשויה להצריך בקרוב התערבות חיצונית.

ציור של וינצ'נזו איוזה. למעשה, הערבים מעולם לא היו סטרייטים

רק כדי למרוד במשטר האוחובסקיסטי (שהוא כמובן לא משטר פוליטי במובן המסורתי, וזה דווקא סוד הכוח שלו), שווה לעשות תפנית קיצונית למדי ולנטוש את פוליטיקת הגאווה. אם דורשים מאיתנו לצאת מהארון, ניכנס לארון בחזרה כדי לעשות דווקא. ברור, עם זאת, שמי שיצא מהארון כבר לא יכול בדיוק להיכנס. הדלת תתקשה להיסגר. זה גם הרעיון של המשטר הבי-לאומי: שהוא מעלים את הפולטיקה הלהט"בית אבל גם מביא אותה לתכליתה, לטלוס שלה. הישגים מסוימים של המאבק הלהט"בי לא יוכלו להימחק.

הרעיון הזה מתקשר לתפישות שונות שצומחות כיום בשיח התיאוריה הקווירית, ומנסחות תביעה לגאול יסודות מסוימים של הקיום ההומו-לסבי מלפני עידן היציאה מהארון. החוקרת הת'ר לאב, למשל (שהרצתה לפני כמה חודשים בכנס "סקס אחר" באוניברסיטת תל אביב), כתבה על זה ספר מעניין בשם Feeling backward. היא טוענת שם שאי אפשר להתייחס לכאב ולבושה של החיים בארון בתור איזו תופעה היסטורית שדינה להיעלם עם ההתקבלות המוחלטת על ידי החברה הסטרייטית, כיוון שהכאב והבושה האלה היו ונותרו המרכיבים המכוננים והמעניינים ביותר של התרבות ההומו-לסבית.

טענה פרובוקטיווית יותר מובאת על ידי החוקר הפלסטינו-אמריקאי ג'וזף מסעד מאוניברסיטת קולומביה, בספרו מעורר המחלוקת Desiring Arabs שיצא ב-2007, ובכמה מאמרים אחרים. בקווים כלליים, מסעד טוען שהקולוניאליזם האירופי כפה על הערבים, שבקרבם מין חד-מיני היה נפוץ, את התפישות המודרניות הקליניות בדבר הומוסקסואליות ואת "המשטר ההטרוסקסואלי" המבחין בין הומו לסטרייט. בעשורים האחרונים, כאשר משטר השיח במערב השתנה והומוסקסואליות זכתה ללגיטימציה, השתנתה האסטרטגיה של האימפריאליזם המערבי, והנחשלות הערבית קושרה דווקא לדיכוי של הומואים.

While the premodern West attacked the Muslim world’s alleged sexual licentiousness, the modern West attacks its alleged repression of sexual freedoms. Representations of the Arab world in the discourse of the Gay International… range from the horrific to the splendid, the latter on account of the availability of Arab men willing to engage in insertive anal intercourse with Western (read white) gay men. In the context of an Arab anticolonial nationalism or the more recent Islamism seeking Western technological modernization while preserving its version of cultural or religious authenticity, the Gay International is correctly perceived as part of Western encroachment on Arab and Muslim cultures. The fact that the Gay International relies on the same organizations (e.g., the U.S. State Department, the U.S. Congress, U.S.-based human rights organizations, the American media), practices, and discourse that advance U.S. imperial interests is certainly a cause for suspicion. .

מסעד, שכבר הואשם בהומופוביה, מפנה אצבע מאשימה אל "ההומואיות הבינלאומית" (Gay International), העומדת לטענתו מאחורי מהלך מיסיונרי של כפיית החלוקה הבינארית הומו/סטרייט על תרבויות שבהן היא מעולם לא התקיימה. הקטגוריות הומו ולסבית הן לטענתו לגמרי לא אוניוורסליות, ולכן לטענתו יש להיאבק בניסיון האינטנסיווי לנטוע אותן במזרח התיכון. יותר מכך: הכפייה הזאת גורמת למעשה להטרוסקסואליזציה כפויה של הערבים ה"לא הומואים", שמעולם לא היו הטרוסקסואלים במובן המקובל במערב. היא גם גורמת לתגובת נגד הומופובית מצד ארגונים אסלאמיים ואחרים. הוא טוען שגם ממשלות ערביות, למשל ממשלת מצרים, "אינן מדכאות פרקטיקות של סקס חד-מיני אלא רק את ההזדהות הסוציו-פוליטית של אותן פרקטיקות עם זהות ה-gayness המערבית". הוא מסכם בטענה –

When the Gay International incites discourse on homosexuality in the non-Western world, it claims that the “liberation” of those it defends lies in the balance. In espousing this liberation project, the Gay International is destroying social and sexual configurations of desire in the interest of reproducing a world in its own image, one wherein its sexual categories and desires are safe from being questioned.

לא חסרות נקודות בעייתיות בתזה של מסעד. גם לא חייבים כמובן לקבל כפשוטו את החזון של ביטול הגיי. אבל בסופו של דבר, טרנספורמציה רדיקלית יכולה להיות אתגר או הרפתקה לקהילה הלהט"בית כאן, אם חבריה מעוניינים להשתלב במרחב ולא לדחות אותו. כי התבצרות בכמה רחובות בתל אביב היא ממילא לא ברת קיימא לטווח הארוך. עדיף בהרבה שאנחנו נוביל את המהלך הזה משיכפו אותו עלינו.

תגים: , , , , , , , , , , , , , , ,

32 תגובות to “Bi-national, Bi-sexual”

  1. דלית באום Says:

    השותפות בין סוג מסוים של פוליטיקה הומולסבית לבין ההסברה הציונית היא, כמובן, מראית עין תקשורתית ותו לא. אבל גם בתרגיל המחשבה שמוצע במאמר יש התעלמות חמורה מהקשר שבין שחרור מיני/ מגדרי לחירות אזרחית.

    כל דמוקרטיה בין הירדן לים שתבטיח לאזרחיה חירות פוליטית תהיה חייבת להבטיח אותה גם לאזרחיותיה הנשים. חירות מינית ומגדרית היא דרישה רדיקלית גם בישראל דהיום, ושעבוד של בני אדם לתפקידי מין ומגדר הוא הנורמה – אין צורך להשליך אותה על הפלסטינים. אז כולנו נהיה "ביסקסואלים" – מה זה אומר לגבי המיניות של נשים?

    פשרה בין הפטריארכים שתבטיח את המשך שילטונם על החמולות היא לא פתרון דמוקרטי או צודק. חירות מינית איננה רק הזכות לחיי מין חופשיים, היא גם החובה להתנער מזכויות יתר של שירותים מיניים וממוגדרים הניתנים לי.

    • ofrilany Says:

      דלית, אני לגמרי מסכים שפשרה בין פטריארכים היא לא פתרון דמוקרטי או צודק. אבל לצערי אני לא לגמרי מסכים שהשותפות בין ההסברה הציונית לפוליטיקה ההומולסבית (ובפרט למרבה הצער ההומואית) היא "מראית עין". אם חלק גדול מחברי/ות הקהילה תומכים בשותפות הזאת, וחלק גדול מהממסד של הקהילה תומך בה, מה נגיד להם? שזאת תודעה כוזבת? בכלל, סליחה על הפוסטמודרניזם, אבל נראה לי שבימינו לא כל כך קל להפריד בין המציאות לבין מראית עין. אני מסתכל על אנשים מסביבי, ורובם מנהלים את חייהם לפי דרישותיה של מראית עין כזו או אחרת. את יכולה להגדיר גם דת כמראית עין ובכל זאת דתות הן ישויות עם כוח די חזק.
      צריך להיות כנים ולהתרגל לעובדה שחלק ניכר מהפוליטיקה הלהט"בית היום, ולא רק בישראל, קיבלה אופי ריאקציונרי למדי.
      ולגבי שירותים מיניים – לא ראיתי שהטפתי כאן לשירותים מיניים מכל סוג שהוא.

    • מרב Says:

      השחרור המיני או החירות המינית, המטרות אותן את רואה לנגד עינייך, הן לפי מיטב הבנתי בדיוק הערכים המקודשים שעליהם עפרי מנסה לערער או לכל הפחות לנסות להשתמש בהם בהקשרים אחרים, שלא במסגרת השיח הליברלי. בכלל, אחרי כשני עשורים פורים יותר ופחות של שיח ומחשבה קווירית אני מעדיפה להכניס את השחרור המיני למרכאות – "שחרור מיני". זהו, ככה ה הרבה יותר טוב. בנוסף, הקישור המיידי, שלא לומר הזיהוי, בין "חירות מינית" ל"זכות לחיי מין חופשיים" הוא די תמוה.אני לא יודעת למה, אבל לנוכח העמדות השכיחות בקהילה, לפעמים נראה לי שהמחשבה הקווירית היתה פה רק איזו אפיזודה טרנדית חולפת שלא באמת קנתה אחיזה ממשית בלב ובמחשבה. ג'ודית באטלר למשל היא לא רק אייקון לסבי שכיף להזכיר היא גם אחת מהפילוסופיות החשובות שיש ומה שנתפס אולי כמו קלישאות בתאוריה קווירית כאילו נשכח לחלוטין לטובת השאיפות הליברליות שלא מפסיקות לפעם פה. אז רק כי אולי שכחנו ורק כי באמת,עדיין, אולי יותר מתמיד, מדובר במחשבה ששינתה את פני המחשבה: "השאלה איננה אם להודות בקטגוריה לסבית או גיי או להתכחש לה. השאלה היא מדוע הקטגוריה הפכה לאתר של בחירה "אתית" כזו?"

  2. גיל Says:

    זה שהקטגוריות הנוקשות של הומו/לסבו/טרנס תופסות משמעויות שונות על פי התרבות, זה אנחנו כבר יודעים. אני נזכר בשיחה שהיתה לי עם חבר ברזילאי, שסיפר שכשיצא מהארון כהומו בפני אביו, מאצ'ו מבוגר שגדל במשפחה פרולטרית, האבא לא הבין מה הוא רוצה ממנו. עבורו 'הומואים' היו הזונות הטרנסיות מהשכונה, איתן היה שוכב מבלי לחשוב שזה הופך אותו ללא-סטרייט. את השיער הורוד של הבן הוא הבין כרוח נעורים פאנקיסטית.

    אבל בנוגע לטענות של מסעד: זה לא בעצם חוזר לעימות הבסיסי בין רב-תרבותיות לזכויות אדם (כפרויקט אוניברסליסטי-לבן-טפוי גועל נפש)? אחת מטענות היסוד שחוזרות אצלכם בבלוג הוא ההתעקשות להנכיח את המודרניות והעכשוויות של מה שנתפס כלא מודרני, כמו למשל ברשומות על הודו. גם אם הטענה של מסעד היא שגישות הומופוביות במרחב האיסלאמי (גישות שבמקרים מסוימים מתממשות באלימות שלטונית, ע"ע איראן) הן אפקט ולא מקור, האם זה אומר שאפשר לחזור אחורה, לאותן גישות סובלניות יותר שהתקיימו לכאורה טרם הקולוניאליזם/מודרניות? האם מה-שאנו-מגדירים כ-הומו/לסבו/טרנסים במדינות האלה צריכים פשוט לוותר על ה-gay rights, כי כמו זכויות אדם הן עוד מוצר מיובא מהמערב, ולנסות לקבל את המקסימום שהם יכולים מתוך האיסלאם?… זה נשמע לי כמו מקרה שבו התאוריה לא מגיעה מנסיון החיים של האנשים שהיא מבקשת לשחרר, אלא מנסה להתאים אותם לרעיונות שלה.

    נ.ב. אגב איראן, ראיתי לא מזמן סרט תיעודי על טרנסיות באיראן. הסמכויות הדתיות במדינה נתנו לגיטימציה הלכתית (ובעקבות כך, גם סיוע נרחב מהמדינה) לטרנסקסואליות M2F, לצד דיכוי רצחני כלפי הומואים/לסביות וחשוב מכך – טרנסג'נדרים/קוויריות. אפשר להבין זאת כתגובה איסלאמית שצומחת מלמטה לגירוי של ה-gay international: אבל האם זה שהיא תגובה שבאה מאיראן ולא נכפתה על ידי הומואים אימפריאליסטים מהמערב הופכת אותה לטובה יותר עבור הומו/לסבו/טרנסים?

    • ofrilany Says:

      גיל, תודה על התגובה. ברור שמה שאתה כותב נכון. אבל השאלה כאן, כמה שזה נראה מוזר, היא לא לגמרי תיאורטית אלא באמת שאלה של איך אנחנו רואים את עצמנו שורדים כאן עוד 30 שנה. אם אנחנו רוצים להאמין במדינה אחת, דמוקרטית ומזרח תיכונית, אפשר להתייחס לזה בשתי צורות: אפשר להגיד שהתשובות ידועות מראש: שזאת חייבת להיות מדינה חילונית, סוציאליסטית, פמיניסטית, הומופילית וכו' וכו', והתפקיד של הפעולה הפוליטית הוא לשכנע את כל תושבי המרחב שבין הים לירדן לדבוק בעקרונות האלה. אבל מה לעשות שזה קצת אוטופי? והעניין במדינה האחת הוא שזאת דווקא לא בדיוק אוטופיה, אלא משהו שבאמת כנראה צפוי לקרות, באופן כזה או אחר. אז נראה לי שאם אנחנו רוצים להמשיך להיות כאן, אנחנו צריכים גם לחשוב איך אנחנו משתלבים באוכלוסייה המקומית, ולא רק איך האוכלוסייה המקומית משתלבת באידיאלים שלנו.
      כן, עשוי להיות רגע שבו האתגר יהיה לשרוד, או ליתר דיוק: לשרוד בלי לסבול יותר מדי. המודל הבי-לאומי נשמע לי כמו הצעה לאופן שבו אפשר לעשות את זה.

      • נדב פרץ Says:

        אני חושב שהמסקנה, במיוחד בעקבות הדברים שלך כאן, היא שלא צריך לנסות ולחזור לאיזה עבר, מדומיין או לא, פרה-מודרני ופרה הומופובי. הפרוייקט צריך להיות לנסות ליצור מתוך שתי התרבויות הרלוונטיות – המערביות האמריקאית והתרבות האסלאמית-ערבית-מזה"תית, איזושהי סינתזה.

        זה נראה לי בהחלט פרוייקט ראוי. מצד שני, אני בכלל לא בטוח שהוא פשוט יותר מאשר גישת 'התשובות ידועות מראש' שאתה מתאר כאן.

      • ofrilany Says:

        אני מסכים איתך. מה שאני בעיקר רוצה להגיד הוא שאין סיבה שאנחנו ההומואים לא נשתנה. הרעיון של המדינה האחת הוא שלא יוצרים הפרדה אלימה בין זהויות קיימות (שזה העיקרון של שתי המדינות) אלא מניחים את כל הקלפים על השולחן ומגיעים להסדרים חדשים, שמפרקים ובונים מחדש זהויות. המדינה האחת דורשת ויתורים מהמון קבוצות. למשל, היא דורשת משני עמים לוותר על ההגשמה הנורמלית של הפרויקט הלאומי שלהם. במצב כזה, ובהנחה שמה שאתה מקבל זה היפתחות למרחב ושחרור מאימת הכובש ועוד לא מעט דברים אחרים, נראה לי שיש מקום לדבר על ויתורים גם במרחב הציבורי. ברור שבסיטואציה הנוכחית, שהיא מעין משחק סכום אפס בין הקהילות השונות בארץ, לא הייתי מוותר על מצעד הגאווה. אבל במצב שיהיה שונה לגמרי, אני מוכן לוותר על מצעד הגאווה ועל הפוליטיקה הגאה בכלל, בהנחה שאני מקבל לא מעט דברים בתמורה.
        זה בערך מה שאני מנסה לטעון. ברור שזה לא פשוט, ושלפעמים נראה שקל יותר לחזור למשחק הקיים ולהיאחז בזכויות שכבר יש לנו. אבל נראה לי שזה יותר מעניין.

  3. יותם Says:

    תודה על הפוסט,
    אני חושב שהשאלה העיקרית שהפתרון הבי-לאומי מתעלמת ממנה, היא שאלת המשפחה ובעיקר שאלת הילודה אם יש עניין אחד שיש עליו קונצנזוס מן הים ועד הנער, מדן גולדברג ועד עבד אל-עזיז רנתיסי, הוא הצורך להביא ילדים. בשנים האחרונות, הציווי ללדת הפך עניין אשכנזי לא פחות משהוא מזרחי וערבי – מספיק להיכנס לבית קפה תל אביבי ביום שישי בצהריים כדי להיווכח. זה, כמובן, כמו גם שירות צבאי מלא+קבע, המסלול לנורמליזציה של הומואים.

    לכן, חוששני, שהמלחמה לא תהיה בין סטרייטים לבין הומואים, וגם לא בין ליבראלים לבתר-ליבראלים וקדם-ליבראלים, אלא בין רווקים לבין בעלי משפחות+ילדים. לא צריך להיות דה-לה-פרגולה, כדי להבין שבמלחמה הזו אנחנו לא בצד הנכון של הדמוגרפיה.

    • נדב פרץ Says:

      הביטוי 'בשנים האחרונות' קצת מוזר לי כאן. אם מסתכלים על הנתונים היבשים בלבד, המגזר היחיד שיש אצלו עלייה בפריון הוא החרדים – אצל כל השאר יש ירידה מתמשכת, עקבית במשך 50 שנה. על הפן התרבותי קצת יותר קשה לדבר, אבל גם כאן נראה לי שאפשר להגיד, די בשקט, שהחברה היא פחות ופחות נטליסטית (ע"ע מענקים ליולדות ילד עשירי של בן גוריון, מול שיח 'משפחות מרובות ילדים=עוני ונחשלות' של אסכולת שטרסלר את ביבי.

      מעבר לכך, אני חושב שאתה יוצר כאן מאבק שלא באמת קיים, בין רווקים לבין הורים (אגב, שים לב שיש עוד אופציה באמצע). אין כאן מאבק, כמו שאין מאבק בין הומואים לסטרייטים (אלא בין הומופילים להומופובים).

      • יאיר poes Says:

        נדמה לי שהנתונים היבשים מטעים..הוריי (שנולדו באמצע שנות הארבעים בארץ) זוכרים מסביבם משפחות של ילד אחד או שניים. זה לא נתפס כמשהו מוזר, שאנשים מסתפקים בילד/ה אחת. היום אין דבר כזה – למעט חד הוריות. אני טועה?

        הדוגמה הכי בולטת לפן הנטליסטי של החברה הישראלית הוא שמשפחות מהגרים מחבר העמים עלו מממוצע של 1-2 לכזה של 2-3 – כלומר התאימו עצמם לתרבות הילודה המקומית.

    • אורן טיר Says:

      אני מסכים עם העמדה של יותם. המרכזיות של המשפחה בכל התרבויות כערך שתכליתו הבאת ילדים לעולם, היא לא משהו שיכול להתערער בעתיד הנראה לעין לדעתי. לא משנה מה יקרה ואפילו אם הציונות תקרוס, קשה לי להאמין שאפשר לבטל את מוסד הנישואין. תמיד יהיו מי שישאלו אותך אם יש לך ילדים או מתי כבר יהיו לך…

  4. יוסי Says:

    מעבר לבידור, הפוסט ממחיש היטב למה מדינה דו-לאומית פירושה הגירה המונית של אשכנזים ומשתכנזים מישראל לאירופה וארה"ב. יתכן שההומאים עוד ישרדו, אבל מה לגבי הנשים? הרי גם עכשיו המצב לא ממש מזהיר בשביל נשים בישראל, והתחזקות השמרנים בפרלמנט הדו-לאומי, ובאופן כללי בחברה הדו-לאומית, תדרדר אותן מטה אף יותר. לא נעים לומר, אבל גדי טאוב וחבריו צודקים. האפשרויות העומדות בפנינו: היפרדות לשתי מדינות, שואה פלשתינית, או גלות של אשכנזים ומשתכנזים.

    • ofrilany Says:

      ומה תעשה כשיהיה בישראל רוב דתי-חרדי? תקים מדינה שלישית?
      אני באמת חושב שאפשר לפחות לנסות לחשוב על אופציות אחרות.

  5. איריס Says:

    סופסופ פוסט קווירי שלא מפחיד נשים.

  6. דני Says:

    אפרופו מדינה אחת – מישהו יודע איך החברה הדרום-אפריקאית מתייחסת היום לנושא ההומוסקסואליות? אני מתאר לעצמי שמצב ההומואים בתקופת האפרטהייד היה די מחורבן. משהו השתפר?

  7. יאיר poes Says:

    עוד פוסט מרתק ומאתגר מבית היוצר של האמורי.

    קודם כל הערה בשוליים: יש סצינת גייז בלבנון ואפילו בעמאן הפרובינציאלית, לכן אני לא רואה למה היא תצטרך להעלם בישראל-פלסטין.

    אני חושב שאם חושבים בצורה לא תיאורטית אז די סביר שהעניינים בארץ יתגלגלו בכיוון בסגנון בוסניה, כלומר: מלחמת אזרחים מסלימה ואז הסדר דו-לאומי כפוי שבנוי על הסתגרות ולא היפתחות. המתכונת הדו-לאומית עצמה לא מבטיחה כלום, ויכולה גם יכולה להיות בנויה על הפרדה אלימה וביצור זהויות לאומניות, וזה בעצם מה שקרה בבוסניה נדמה לי. כמובן שיש הבדלים חשובים בין בוסניה לארץ אבל הנקודה היא שדו-לאומיות עצמה יכולה להיות רק ברירת מחדל, תוצאת כשלון רעיון החלוקה, ולא הרבה יותר מזה.

    אני לא בטוח כמה אפשר יהיה להשפיע על מהלך העניינים ולמנוע תסריט כזה, אבל כדי להשפיע צריך יהיה חזון חיובי מעורר השראה (כפי שכתבתם, תשוקה). מדינת ש"ס חמאס לא עושה לי את זה, גם אם אני מקבל שהחיים לא ייפסקו בה. גם ברור לי שיש הרבה מאד פלסטינים – כנראה הרוב – שלא רוצים מדינה כזאת.

    אני כן חושב שאפשר יהיה להגיע להסכמה על עקרונות יסוד פרוגרסיווים, מתוך הבנה שהם יעבדו בצורות שונות במקומות שונים. דרום אפריקה היא דוגמה טובה לכך שהמשא ומתן על הסדר לא הוליך למכנה המשותף השמרני ביותר אלא דווקא לחוקה פרוגרסיווית מאד. זה בפירוש לא הפך את דרום אפריקה למדינה הכי מתקדמת בעולם ויש מספיק גורמים ריאקציונרים (ראו http://www.pambazuka.org/en/category/features/63117) – אבל זה כן מקור כוח למי שרוצה להאבק על הדברים האלה. ותמיד שאני קורא על דרום אפריקה אני מתרשם שהבעיות שם יותר גדולות מבארץ, אבל תשוקה פוליטית ואופטימיות יש בשפע.

    • ofrilany Says:

      בוא לא נגזים. לא הייתי בלבנון אבל סצינת הגייז בעמאן היא בעיקרה בית קפה אחד של תיירים ואנשי בוהמה, שנמצא בתוך חנות ספרים עם אינספור מאבטחים. דרך אגב – אני מאוד ממליץ על העוגת גבינה שם, זה שילוב מנצח של המטבח הקווירי והמטבח האוריינטלי.
      השאר זה בעיקרו של דבר מה שמסעד מתאר – כלומר יש כמובן מין בין גברים, אבל אי אפשר (ואין סיבה) לקרוא לזה סצנת גייז.
      ותקנו אותי אם אני טועה.

      • יאיר poes Says:

        כשאני הייתי שם לפני חמש ושש שנים לא היו מאבטחים בכלל. ואי אפשר היה להשיג קפה ערבי (צחקו כשביקשתי). אולי זה מוכיח מה שכתבת. אבל עמאן פרובינציאלית ובכל זאת (סליחה על המהותנות) ירדן היא חברה מוסלמית כמעט לחלוטין וכמובן שיש לזה השפעה. הנוכחות של מיעוטים היא תמיד תירוץ טוב להיות ליברלי. מנזרים נוצרים היו איים של מתירנות מסוימת בעיראק של המאה התשיעית. ראה "ספר הנוכרים" לעבד אלפרג' אלאספאהאני, "גרפיטי בערבית מימי הבינים בנושא נוסטלגיה", בתרגומם של פטרישיה קרון ושמואל מורה. מומלץ בחום. אביא קטע קצר עבור קוראות וקוראי האמורי:
        מפגש בקרבת שוק העבדים: "איני רחב מספיק בשביל עבה כמו שלך, הוא אמר. -אתה מענה אותי, בשם אללה, בהשתהותך, עניתי. -אז הוא נשכב תחתי, קטן וגונח כמו פטר גמלים. אחרי שגמרתי להגיר את אשר בורידי, הוא קם ואמר: אבוי, ראה מה קרה לחולצתי הנאה!.

        בבירות אני שומע שהסצינה יותר רצינית. אני זוכר תיאורים של חבר שהיה שם בתחילת העשור, וקראתי שמאז נפתחו עוד כמה מקומות. אני מניח שה"גייז" המודעים לעצמם עדיין מיעוט בקרב הגברים שעושים מין עם גברים.

  8. שאול Says:

    תודה על הפוסט. הוא הזכיר לי את הרגע מתוך Raspberry Recih של ברוס לה ברוס שבו מנהיגת התא המהפכני דורשת מחברי התא לקיים יחסי מין זה עם זה: "ההומוסקסואליות פשיסטית", היא אומרת להם, "אבל הביסקסואליות מהפכנית". ובאותו כיוון ניתן לומר: והסטרייטיות היא ליברלית, במקרה הטוב. השאלה היא האם המהפכנות הזאת יכולה להתקיים בתוך מסגרת של מדינה. למעשה, אני מניח שברוס לה ברוס מצטט בסרט שלו, בקריצה, את הלך הרוח הביסקסואלי שרווח בחוגים מסוימים באירופה של שנות השבעים, שבעקבות שנות השישים ניסו דווקא שלא למצק זהויות מיניות פרטיקולריות – שכעת יכולות לטעון לאמנציפציה-אסימילציה – אלא לגרום לשידוד מערכות מיני-חברתי כללי. אבל האם ויליאם רייך, שגם לאורו הלכו כמה מהם, יכול לעמוד בבסיסו של אישזהו רייך? או בקיצור – למה ליברליזם לא ומדינה דווקא כן?

  9. עוד יוסי Says:

    עופרי, לדעתי המחשת ברשימה הזאת היטב את חוסר המוסריות העמוק שברעיון המדינה האחת: רעיון שמבוסס לא רק על שלילת זכות ההגדרה העצמית של הלאום היהודי אלא גם על שלילת כל זכויות האדם שמסוגלת להבטיח מדינת הלאום המערבית, כולל זכויות להומואים, נשים, חופש ביטוי וכו'.

    • מתן Says:

      "עוד יוסי" – נראה לי שאתה מפספס את הרעיון: הקטע הוא שמדינת הלאום המערבית לא מצליחה לקיים את ההבטחה לזכויות אדם, ולעומת זאת יש לא מעט דברים שבני אדם צריכים שהיא בכלל לא מבטיחה (לפחות בגרסה העקרונית, הבסיסית שלה), בעיקר בתחום של זכויות קולקטיביות – בניגוד לזכויות אינדיבידואליות – של קבוצות מיעוט (בין היתר קבוצות המיעוט שתיארת).
      ואמשיך מכאן עם הערה לעופרי: פוסט מדליק, דה-קונסטרוקציה אנטי-מהותנית עם מסקנה פוליטית לפנים. אבל – מהפוסט שלך עלול להשתמע שעבור מרבית ההומואים, ה"אוחובסקיזם" באמת מאפשר היטמעות במיינסטרים היהודי-אשכנזי-ליברלי.
      האמת היא שלא; שכמו לגבי שיוויון לנשים, ההגמוניה הנ"ל מאפשרת שיוויון רק לפלח מאוד קטן באוכולוסיה הזאת – אותו מיעוט שמצליח להתברג לחברה הנכונה בתל אביב. אפילו את המיעוט הזה מעמידים מפעם לפעם במקום באמצעות דקירות או יריות או אלימות מינית בוטה – שמבצעיהן לרוב לא מורשעים או אפילו לא נתפסים. אבל רבים רבים אחרים נשארים מאחור, קורבנות לקהילות עניות ושמרניות, לתעשיית מין והשפלה ועוד.
      אז למרות שאני מסכים בגדול עם האבחנה בדבר החיבוק של הממסד השמרני/ליברלי, סטייל ליברמן וגדעון סער וציפי לבני ופרס, לסוג מסוים ודכאני בעצמו של גייז, בתור ניסיון להדגיש את הדמוקרטיות של האתנוקרטיה היהודית, זה עדיין חיבוק שטחי ואינסטרומנטלי מאוד. בוא נזכור שכגברים (יהודים) ההומואים נמצאים מראש בעמדה שמאפשרת להם הרבה יותר זכויות מאשר רוב השאר, ואפשר לפתח את זה גם לגבי לסביות אשכנזיות מהמעמד הבינוני (מי ההורים שלהן?). בקיצור, לדעתי, את ההצלחה היחסית של הומואים במונחים סוציו-אקונומיים-תרבותיים צריך להבין גם במונחים של מיקום גבוה יחסית במדרג של אפליה, ולא רק כמי שמשמשים כעלה תאנה של דמוקרטיה-עאלק, ובטח שלא במונחים של פתיחות וזכויות אדם.
      אחרי הסיבוב הזה, אני צריך שוב להגיד שאני לגמרי מסכים שצריך לפרק את השקר שאפשר להגדיר אותו "פתיחות מינית-שמאפיינת-את-המדינה-היהודית-כדמוקרטיה-מערבית-ליברלית". מדינה דו-לאומית – שצריך אולי לחזור ולהזכיר שהיא לא איזו אוטופיה, אלא היא המצב הקיים היום (האוטופיה היא החלוקה) – יכולה להיות הרבה דברים. למשל מדינת אפרטהייד שעוסקת באופן שיטתי בריכוז המשאבים בידי מיעוט שהולך וקטן, בשלילת זכויות ומחיקת וכפיית זהויות על נתיניה בדרך לעוד טיהור אתני, ומלבינה את זה על ידי פתיחת מרכז לגייז ותמיכה כספית במצעד שלהם פעם בשנה בתל אביב. היא יכולה וצריכה להיות הרבה דברים אחרים, טובים יותר, ועל זה, יחד עם מרבית האוכלוסיה כאן, צריך לחשוב ולהיאבק.

      • איתמר Says:

        מחזק את דבריו של מתן. הפריבילגיות הניראות של הומואים ולסביות הושגו ואופשרו כפועל יוצא מהמעמד הכלכלי העצמאי של הוריהם ושלהם.

        ראשית "ההומואיסטים" נמצאים במעמד כלכלי וסימבולי גבוה המאפשר טיפוח ופיתוח מושגים של חירות. רק לאחר מכן המיניות שלהם תהפוך להישג משמעותי, פוליטי וליברלי, כמעט רק בעבורם.

        בשל הנראות הגבוהה שלהם בתככי האליטות, נראה הדבר כבשורה. למרות שאין מדובר בהכרח בבשורה עבור העם המדוכא תחת קטגוריות בינאריות לא הכרחיות, כפי שמובא פה בבלוג.

        אפשר אולי להסיק ש"ההומואיסטים" הם הסוכנים החדשים של הדת האשכנזית הגוססת.

        אחד מהישגי "הליברליות של האליטה" יכול להיות רשת זנות של זכרים:

        http://www.elpais.com/videos/sociedad/Desarticulada/red/prostitucion/masculina/elpvidsoc/20100831elpepusoc_1/Ves/

  10. צ'ארלס ארתור ג'יימס Says:

    אני לא רואה פסול בחלוקה להומו/סטרייט, למרות שהיא כמובן אף פעם לא מדוייקת. זה נכון שמיניות היא דבר נזיל, אבל בכל זאת כשאני יוצא למועדון אני אוהב לדעת עם מי אני מתחיל ומה אני מקבל.
    החלוקה להומואים וסטרייטים נועדה להיות קלה יותר לשני הצדדים, משום שעד כמה שאני יכול להעיד על עצמי אני מעדיף בנים ולא בא לי להתחיל לחשוב על הגברים שמסביב אם הם בקטע של נשים או של גברים. מי שחושב שבמדינה עתידית כל הגברים יהיו ביסקסואלים צריך להוכיח על סמך מה הוא מבסס את טענתו.

    • ליטל Says:

      אם החלוקה אף פעם לא מדויקת – מדוע ליצור אותה באופן מלאכותי? המיניות נזילה ולכן אינה נזקקת להגדרה מובחנת. אם אתה רוצה לצאת למועדון ולמצוא גברים – לך למועדון שבו אפשר למצוא גברים שמחפשים גברים, בדיוק כפי שאם תחפוץ במוזיקה מסוימת תדע לאן ללכת, אין צורך להחיל את ההעדפה הזאת על כל הזהות של האדם.

  11. עומר Says:

    רוצה רק להזכיר שבשביל להתחיל עם סטרייטים או לשכב עם נשים לא צריך לחכות למדינה הבי-לאומית. כמאמר הסטיקר: אין דרך לתשוקה, התשוקה היא הדרך (הקשה).

  12. אייל גרוס Says:

    הרעיון של אוטופיה קווירית כמדינה הדו-לאומית מעניין אבל תחליט אם אתה רוצה ביסקסולאיות ובילאומיות או קוויריות ביחס ללאומיות ומיניות כי זה לא בדיוק אותו הדבר. גם ביסקסואליות היא זהות שמוגדרת על פי המין של אוביקט התשוקה אם כי נכון שהיא גם מערערת על הבינאריות. אולי מדינה פאנסקסואלית ופאנלאומית? אבל זה כבר פירוק של מדינת הלאום והמיניות שג'ון לנון מישל פוקו ואחרים אולי היו אוהבים אבל לצערי אנו די רחוקים ממנו.
    לגבי מאסאד- הוא מזעזע בעיני. תפיסת ה"גיי אינטרנשיונל" שלו זה ממש הפרוטוקולים של זקני ההומואים/ציון. אין לו שום תפיסה של גלובליזציה, כלומר של תקשורת, תיירות, הון וכו' שמייצאים את הזהות הגיית. בעיני זה רק הפרויקט האוניברסליטי של ארגוני זכויות האדם שישבו והחליט לייצא את הזהות הזו. הוא גם מחזיק בבינאריות בעייתית ולא מסתכל על המפגש המורכב של זהויות גלובליות וזהויות "ילידיות". כתבתי על זה איזה משהו שכבר פורסם (אקדמי) ויהיה עוד…

    • ofrilany Says:

      תודה אייל. האמת שאתה צודק בסך הכול שהתפישה של מסעד היא שטחית, אם כי יש לציין שבמאמר ובספר הוא כן מתייחס לתיירות למשל, ובכל מקרה הניתוח שלו לגבי ההיסטוריה של התפישות בעולם הערבי עצמו בדבר מיניות הוא מעניין ולא טריוויאלי. הבאתי אותו קצת כפרובוקציה, אבל שבכל מקרה מעלה שאלות מסוימות.
      איך קוראים למאמר שכתבת על זה? זה מסקרן אותי.

  13. אייל גרוס Says:

    צ"ל כמובן "בעיניו" ולא "בעיני".

  14. אייל גרוס Says:

    עפרי
    יש כמה ממה שכבר התפרסם הכי רלבנטי ודן במסעד
    Aeyal M. Gross, Queer Theory and International Human Rights Law: Does Each Person Have a Sexual Orientation, American Society of International Law, Proceedings of the 101st Annual Meeting (2007), 129-132
    אשלח לך אותו במייל, וגם אשלח לך גרסה ארוכה יותר שטרם פורסמה. אני גם נוגע בשאלות ב:
    Aeyal M. Gross ,Sex, Love, and Marriage: Questioning Gender and Sexuality Rights in International Law, 21 Leiden Journal of International Law 235-253 (2008) .
    למרות ששם לא כתבתי ישירות על מסעד

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: