איך לייצר תדהמה

by

שאול סתר

 חגי אלעד כתב אתמול ש"למכתב 'האמנים הסרבנים' יש פוטנציאל להיות ההצגה הכי טובה בעיר" אבל איזו מין הצגה בדיוק? "הטרגדיה של הכיבוש", מחזה האימה של יובל שטייניץ ("מי שמחבל בכך, אין מקום להעסיקו בישראל", תיאטרון האבסורד של רון נחמן ("לתרבות אין קשר לפוליטיקה") או דרמת המוסר קורעת הלב, רצופת חיבוטי הנפש, של דרור קרן, שרה פון שוורצה ודליה שימקו?

ואולי מה שמתרחש לנגד עיניינו הוא מחזה ברכטיאני, שבבסיסו ניצב, במילותיו של ולטר בנימין, עקרון ה"הפרעה" (Interruption, Unterbrechung): השחקנים הרי הודיעו שלא ייסעו לאריאל ולא יופיעו שם ב"היכל התרבות החדש”; במילים אחרות, שהגיע הזמן שהמחזה לא יוצג, שההצגה לא תעלה על הבמה. בניגוד לתיאטרון האריסטוטלי, שמתארגן סביב ההזדהות עם הגיבור ונוצק מתוך התנועה הרציפה המובילה אל הקתרזיס, מה שנגלה לעינינו בימים האחרונים הוא ארוע תיאטרוני שכולו עצירה, השעייה וסירוב. זהו ארוע שמבקש להפסיק את רצף ההופעות, להפריע לסדירותה של הפעולה. “התיאטרון האפי [הברכטיאני] איננו מייצר אמפתיה אלא תדהמה. בקצרה, במקום להזדהות עם הפרוטגוניסט, על הקהל ללמוד כיצד לחוש תדהמה לנוכח הנסיבות שתחתן הפרוטגוניסט פועל" (ולטר בנימין, "מהו תיאטרון אפי?"). אכן, מעטים אולי מצליחים להזדהות עם "האמנים הסרבנים", אבל רבים נדהמים מפעולתם – פעולה שהיא כאמור אי-פעולה, עצירת רצף הפעולה לטובת חשיפת התנאים והנסיבות שמסדירים את פעולותינו ברגיל. ובאמת אין צורך להזדהות יתר על המידה עם שחקנינו היפים, בבחינת בחורינו הטובים, בקרב במלחמה ובקרב על השלום, באומץ להרוג ובאומץ לסרב. זו פשוט טעות בז'אנר. במקום התענגות קתרטית על פעולתם של הגיבורים, כדאי אולי להישאר עוד רגע עם התדהמה שנוצרת בעקבות ההפרעה לפעולה.

ברכט. על הקהל ללמוד כיצד לחוש תדהמה

איזה רצף של פעולה פורעת החלטתם של השחקנים שלא להופיע באריאל? “האמנים הסרבנים" עשו, בדיוק באי-עשייתם, מה שלא נעשה כבר זמן רב. הם לא יצאו נגד הימין – נוער הגבעות שלוקח את החוק לידיים, או המתנחלים שהורסים את המדינה, או בנימין נתניהו שמביא עלינו אסון – אלא נגד הממלכתיות הישראלית עצמה. לממלכתיות הזו אין פנים, או שם, או מפלגה, היא לא אדם מסוים ששולט ביד רמה או אידיאולוגיה רהוטה שסוחפת את ההמונים; היא התנאים השרירים שמסדירים את חיינו, את חיי כל אלה הגרים בין הים לירדן. הממלכתיות הזו איננה אריאל, אלא מה שמקיים את אריאל, מקיים אותה כיישוב יהודי, כעיר ישראלית, כמקום שנבנה  בו, מבלי משים, מרכז תרבות ושהתיאטראות מוזמנים, אגב אורחא, להעלות בו את הצגותיהם. הממלכתיות היא הנורמליזציה של גזל האדמות המזדחל, של הסגר והמצור המתמשכים, של ההרעבה האיטית, של חוקי ההפרדה האתנית שמאושרים מדי עת. הממלכתיות היא רצף הפעולות השגור שמתנה את הישראליות; היא הלא-ארוע, הנון-איוונט, של חיינו. את הרצף הזה פורעת אי-הופעתם של השחקנים. כארוע של הפרעה, הוא הופך את תנאי החיים, החיים הפוליטיים וחיי התרבות, לארוע כשלעצמו. הוא יוצר תדהמה באשר לנסיבות הפעולה השוטפת, המורגלת, הרציפה, אם לשוב לניסוחו של בנימין.

אריאל היא שהופכת כאן לארוע וכדי ששאון הבלימה של הימים האחרונים יוסיף להדהד, יש להתעקש ולדון בה: באופן שבו הוקמה, באדמות הפלסטינים אותם גזלה, במי השופכין אותם היא מזרימה לסלפית, בכביש האפרטהייד שמוביל אליה. הארוע של האי-הופעה, ההפרעה לקיומה של ההצגה, מאפשר בדיוק את זה. במקום להעלות את ההצגה הוא עוצר אותה על מנת להציג את תנאי ההצגה: כיצד, בידי מי ועבור מי נבנה היכל התרבות החדש באריאל, מי יוכל ומי לא יוכל להגיע אליו, כיצד יש לנסוע על מנת לבוא בשעריו, ממה צריך יהיה להסיט את המבט על מנת לצפות במחזה שיעלה על הבמה. בקצרה, מה היה צריך לקרות, מה עדיין קורה מדי יום ביומו, על מנת שתושביה היהודיים של אריאל יוכלו ליהנות מקצת תרבות. לעיינינו מוצגת הממלכתיות שמקיימת את אריאל כיישוב מן השורה והממלכתיות היא זו שמוצגת כעת כשערורייה.

ברכט והלנה וייגל בצעדת 1 במאי במזרח ברלין. השחקנים לא ביצעו את תפקידם במשחק הפוליטי אלא הפסיקו לשחק

חלק מהמתנגדים ה"מתונים" למהלכם של השחקנים קראו להם שלא לסרב להופיע באריאל, אלא להגיע אליה ושם להשמיע את דעתם. הם דרשו, במילים אחרות, שלא להפריע את מהלכה של ההצגה, אלא להמשיך ולקיימה. אבל "האמנים הסרבנים" לא ביקשו להביע את דעתם הפוליטית; את זה יכלו לעשות בהתוועדויות חברתיות או בריאיונות לעיתונות. בסירובם להופיע הם תבעו בדיוק להפסיק את מיצג השווא של הבעת הדעה – כאילו דעתם של אנשי אריאל, ולא המעשים שמאפשרים את ישיבתם של יהודים באריאל, היא החשובה – ושל הדיאלוג, שתמיד אמור להתקיים בין שמאל לימין, בין תל אביב לאריאל, ובכך מניח, עוד בטרם נאמרה המילה הראשונה, את גבולות הטריטוריה הפוליטית כגבולות ארץ ישראל השלמה וגבולות הקהילה הפוליטית כגבולות האתנוס היהודי. השחקנים לא הביעו את עמדתם אלא סירבו להביע אותה, ובסרוב זה היפנו את הזרקור לגבולות המתנים את הבעתה של עמדה כלשהי במקום הזה במזרח התיכון. הם לא ביצעו את תפקידם במשחק הפוליטי בישראל אלא הפסיקו לשחק, חדלו ממשחקם. ובהפרעתם למשחק ביצעו, באופן פרדוקסלי, את המעשה התיאטרוני הרציני שהתקיים פה מזה זמן רב.

לכן, כששרת התרבות לימור לבנת מצהירה כי “לכל אזרח בישראל קיימת הזכות לצרוך תרבות", היא מבצעת את תפקידה במשחק הפוליטי – לא כאשת ימין, כלומר כעמדה מסוימת בתוך המשחק, אלא כמי שמייצגת את המשחק הפוליטי עצמו ומגוננת עליו, על יסודותיו וחוקיו, על כללי הממלכתיות. אבל הארוע הברכטיאני של ההפרעה עורך דה-פאמיליאריזציה לכל אחד מהמושגים שבהם לבנת משתמשת, מחולל הזרה לכשלים הבסיסיים של הממלכתיות הישראלית: מיהו "אזרח” בישראל, ובמיוחד מיהו "כל אזרח", האזרח הכללי, חסר הזהות הפרטיקולרית; האם קיים בכלל מושג "אזרחות" ישראלית, כזה המבוסס על שוויון בין כל אלה המאיישים אותו? מהי "ישראל", מהם גבולותיה, מה נכלל ומה איננו נכלל בהם (ומה מקומה של אריאל בכל אלה)? מהי "זכות" בישראל, למי היא ניתנת, וכיצד קובע מערך סבוך של זכויות מודולריות ודיפרנציאליות לאכולוסיות השונות המתגוררות בין הים לירדן את מבנה השלטון הישראלי? מדוע דווקא על הזכות ל"תרבות" מגינה לבנת, מה כוללת זכות זו, ומהי דמותה של אותה תרבות? ולבסוף, האם כל מה שניתן לעשות עם תרבות זה "לצרוך" אותה?

סרובם של שחקני תיאטרון מסוימים להופיע באריאל מראה כיצד עמדה אנטי-ממלכתית עוברת כיום בהכרח דרך השאלה האחרונה, השאלה בדבר התרבות. עבור שרת התרבות – ועבור כל המערך הפוליטי, הליברלי והדמוקרטי כביכול – תרבות היא מושא לצריכה, ארוע מוסדר בעל גבולות תחומים היטב, שלשמו יש להתלבש יפה, להתבשם ולצאת, בערבו של עוד יום עבודה, בכדי להירגע בחיקה של מה שנתפש כתרבות האירופית הגבוהה. אבל סרובם של השחקנים לשחק מציע תפישה שונה לגמרי של אמנות, או של מעשה היצירה. האמנות מובנת כאן דווקא כהפרעה, כעצירה, כארוע שאיננו נארג אל תחומי החיים האחרים, כי אם תובע לטלטל אותם, לפגום בהם, להטיל בהם אות. מהלך יצירתי זה איננו מתקיים באולם התיאטרון, לאחר הכנות מדוקדקות הן של השחקנים והן של הצופים, כשתי קבוצות המוציאות זו את זו, אלא יכול להתרחש בכל זמן, בכל מקום, ללא התרעה מוקדמת, ולא תמיד תוך הקפדה על בג"ד כפ"ת בראש כל משפט. לפעמים העשייה היצירתית דווקא מפסיקה את מעשה ה"תרבות", במובנה כחלק מחלוקת העבודה של הממלכתיות: אתם על הבידור ואנחנו על הדם. לפעמים התיאטרון דווקא חוסם את הגישה לאולם התיאטרון, לאולם התיאטרון שבאריאל, לאריאל כמקום עם אולם תיאטרון. לפעמים ברכט מוצג בדיוק ברגע שבו מסרבים להציגו.

 

ברכט מקבל את הפרס הלאומי של מזרח גרמניה. השחקנים יצאו נגד הממלכתיות הישראלית עצמה

לפני ששאון העצירה ייאלם, והארוע של האי-הופעה יישמט ויוגש כולו לידיהם הבטוחות, האחראיות והתרבותיות עד בלי די של סופרינו הטובים – שתמיד מצטרפים באיחור, כמו בכל מחאה כנגד עוד מלחמה, רק בכדי לחנוט את המאבק במתק שפתיים ממלכתיות לעילא ולעילא – כדאי לעצור עוד קצת ולדמיין את הפוליטיקה של האי-הופעה, של הסרוב וההפרעה. לחשוב, למשל, כיצד הסרוב להופיע באריאל יכול דווקא שלא להוביל להעמדתו המחודשת של הקו הירוק כקו המוסר, זה המפריד בין פושעים בעברו המזרחי לחפים מפשע בעברו המערבי. הסרוב להופיע בהיכל התרבות החדש באריאל איננו חייב לעמוד כנגד ההופעה הרוחצת בניקיון כפיה במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב. אחרי הכל, אנחנו יודעים מה ההופעות האלה שוות; כל קשר בינן לבין אמנות מקרי בהחלט.

ברכט אינו מתאים יותר לבורגנות של תל אביב מאשר לבורגנות המתנחלת באריאל, ועדנה מזי"א, ענת גוב ושמואל הספרי אינם בדיוק ממשיכי דרכו (ואגב גם מקליפורניה, שבה כתב ברכט את כמה ממחזותיו המעניינים ביותר, המהפכה הפוליטית/יצירתית כנראה כבר לא תצא). אבל ההפרעה הברכטיאנית שהתרחשה בימים האחרונים פותחת צוהר לפוליטיקה שאיננה בהכרח נשענת על הפעולה והפעולה שכנגד, אלא על הפרעה לרצף הפעולה, על השבתה, קטיעה וחוסר-היעתרות. פעמים רבות מדי הפוליטיקה של הפעולה שכנגד, של האגון המחאתי, מהווה תמונת ראי למיליטריזם הלאומי-ממלכתי ויוצא שהיא משכפלת את הסטרוקטורה הבסיסית שלו ולעתים אף נמסכת אליו כליל בסיכומו של יום. תנועת הסרבנות של תחילת שנות האלפיים (רק קצינים! רק חיילים קרביים!) או תנועת ארבע אימהות (רק אימהות לחיילים! רק ציוניות גאות!) הן דוגמאות לכך. פוליטיקה של הפרעה, לעומת זאת, תובעת לנקב את הסטרוקטורה הממלכתית עצמה ואת מרחב המובנות הפוליטי שהיא מגדירה, דווקא על ידי עצירתה של הפעולה והתנגדות יותר פאסיבית או עמלנית או לא-דרמטית בעליל, למציאות שמידרדרת בעקביות, תמיד בשם הציפייה לדרמה הגדולה (הפצצה האירנית, המתקפה הצבאית הבאה על הפלסטינים) ולמעשה בצילה.

ארגון “מי מרוויח מהכיבוש” הוא לדעתי דוגמה להפרעה מעין זו. לכן אני מציע שלא לווסת את מעשה "האמנים הסרבנים" ולקרוא בו רק "דעה פוליטית" של השמאל הציוני, מעין פרפורי גסיסה של ציבור המבצר את דימויו העצמי כנאור, נאחז ב-1967 כקו פרשת המים ומפנטז ללא לאות על "קץ הסכסוך". שחקנים הבוחרים שלא להציג את ברכט באולם התיאטרון ותחת זאת להפעיל ג'סטה ברכטיאנית בשיח הציבורי יוכלו עוד לערער על הממלכתיות הישראלית כולה.

 

 

26 תגובות to “איך לייצר תדהמה”

  1. ערן Says:

    היי ותודה על הפוסט המרתק.

    לצערי לא הבנתי את השורה הזאת: "אחרי הכל, אנחנו יודעים מה ההופעות האלה שוות; כל קשר בינן לבין אמנות מקרי בהחלט".

    מה הן שוות? אילו הופעות.

  2. עמית Says:

    פוסט מעולה. תודה!

  3. מרב Says:

    נפלא. אולי אפילו מעודד

  4. עומר Says:

    נעמה כרמי מנצלת את האירוע כדי להפנות אצבע מאשימה ומחרימה כלפי תושבי אריאל. היא שוכחת שברובם הם קורבנות יותר מאשר אשמים, וזה מקל עליה לשכוח את ההקשרים המעמדיים והמבניים שיוצרים את מפעל ההתנחלויות, ומאפשר לה להלבין את עצמה (ואת הציונות הממלכתית-שמאלנית המדומיינת שלה) באמצעות השחרת פני חלשים ממנה:

    "נכון: לא מדובר בנוער הגבעות. לא בתפוח ולא בגרעין הקשה של המתנחלים. מדובר באנשים שחיפשו איכות חיים יותר בזול. אבל הם בחרו לעשות זאת בשטח כבוש. אני, למשל, ועוד כמה אנשים בסביבתי, לא קנינו שם דירות, למרות שהן יותר בזול. אז מי שעשו זאת לא יכולים לרחוץ בניקיון כפיהם. גם אם עיקר הטענה צריכה להיות מופנית כלפי ממשלות ישראל לדורותיהן ומדיניותן…"

    http://naama-carmi.com/2010/08/30/%D7%9B%D7%9A-%D7%94%D7%9C%D7%91%D7%A0%D7%95-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%94%D7%AA%D7%A0%D7%97%D7%9C%D7%95%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%9C-%D7%93%D7%99%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%92/

    • האמורי Says:

      אולי היא היתה צריכה לכתוב: "אני, למשל, ועוד כמה אנשים בסביבתי, לא קנינו שם דירות, אבל קנינו דירות בהרבה מקומות אחרים. הרבה דירות. מ-מ-ש הרבה"

      • עמית Says:

        עומר והאמורי, כמה דירות בדיוק יש לנעמה כרמי? בטוח שהיא לא גרה באיזו דירה שכורה צפופה?
        למה בעצם יש לכם צורך להלבין את עצמכם (ואת הרדיקליות-המעמדית המדומיינת שלכם) ע"י השחרת האחר רק בגלל שהוא רחמנא לצלן מרצה/חוקרת/כותבת/עורכת/אחר/ציונית אולי קצת פחות ממתנחלת מאריאל?
        המתנחלים הם קרבנות, יש אמת בכך. אלה באריאל שרצו לשפר את איכות חייהם, אבל גם אלה בתל רומידה שגדלו בבית אבא על "ארץ ישראל לעם ישראל", וגם החיילים שהרגו מאות פלסטינים בעזה אחרי ששטפו את מוחם, גם המהגרים האשכנזים שהתיישבו בקיבוצים שנבנו על אדמות פלסטיניות אחרי השואה, גם המהגרים המזרחים שהתיישבו בבתים של פליטים אחרי שנדחקו חסרי כל ממולדתם, וגם הד"ר לפילוסופיה שבהתאם לחינוכה האקדמי רוצה לחשוב שאנשים, גם פרולטרים כחולי צווארון כמו תושבי אריאל, צריכים לעמוד אישית מאחורי הכרעות מוסריות מסויימות.

      • ofrilany Says:

        אני פשוט לא הייתי כותב "לא קניתי שם דירה", פשוט כי לקנות דירה זאת לא ממש אופציה בשבילי. אני חושב שהמשפט הזה חושף משהו שדי אופייני לחלקים בשמאל (ציוני או לא).
        אבל זאת היתה סתם הערת אגב

      • י.א Says:

        לקנות שם דירה היתה באבו-אבוה אופציה – לכל מי שהתחשק לו דירה.

      • מודיעה בתדהמה Says:

        עמית,
        המזרחים לא "נדחקו חסרי כל ממולדתם", ואם כן, אז בעיקר ע"י פעילי העליה הציונים. אלו שהקימו את הקיבוץ שבו גדלה נעמה כרמי ומהאידיאולוגיה שלו היא לא מסתייגת אלא ממשיכה אותה.
        הענין הוא לא להשחיר אותה, אלא לחשוף את האופן שבו היא מלבינה את עצמה ע" השחרת האחרים.
        עוד מעט יתחילו פמיניסטיות גם להגיד ש"הן לא בחרו להיות זונות למרות שהיו להן הצעות טובות" ולהצדיק בכך אונס של זונות. נו במת.
        כל זה לא בא להגיד כלום על הענין של אריאל, אלא בעיקר על הנרקסיזם של השמאל הציוני, זה שמסתכל במראה כל הזמן, במקרה הזה במראה של אריאל ומספר לעצמו כמה הוא יפה ולבן וליברלי.

      • דודי Says:

        שמאלנות רדיקלית במיטבה.

        הם לא נדחקו בחוסר כל (מה באמת? הם יכלו להמשיך לחיות באלכסנדריה או בגדאד? הותר להם להוציא את רכושם?) ואם הם כן נדחקו, זו אשמת הציונים!

      • עמית Says:

        מודיעה, נכון שבעית האפרטהייד בשטחים לא נובעת מהמתנחלים אלא מהרשויות השלטוניות שתכננו, בנו ומתחזקות את השלטון הזה. במובן זה, באמת לא היה מקום לתקוף את המתנחלים אישית. נכון, נכתבו תלי תלים של חומר על מדינת הרווחה שהממשלות בנו בשטחים כדי למשוך לשם אזרחים.
        יחד עם כל זה, ישנו גם גבול הסבירות למידת תיאורם כקרבנות. ממש -ממש לא כולם (ואף לא רובם) בני אוכלוסיה מוחלשת קלאסית שיצאו זה עתה משכונות המצוקה. רבים מאד הם בני מעמד בינוני שרצו לחיות יותר טוב, יותר מרווח, יותר נקי וכו'. נכון, זה לא פשע, אבל זה עדיין לא הופך אותם לפנתרים שחורים. וגם לא לזומבים שאינם יודעים לאן הם עוברים לגור והאם לשכן שלהם מעבר לגבעה יש ת"ז וזכויות יסוד אלמנטריות או לא.

    • אלי Says:

      נקודה מצויינת, עומר. בשנת 95' דירת שלושה חדרים במעלה אדומים עלתה 115 אלף דולר. עם מרפסת טרסה ענקית ונוף לפארק ירוק ומדושא. למה שעולים חדשים, משפרי דיור מזרחים ועוד לא ייקחו את העסק בשתי ידיים? אין להם הרבה בררות כשהאופציה היא דירת שיכון שני חדרים בקטמונים. במקום לדבר על האחריות המוסרית של התושבים האומללים של "גושי ההתיישבות" אולי עדיף לדבר על התכנון האורגני הפסיכוטי-פוליטי של ירושלים (תכנון בצו אלוף) שדחף אנשים אל מחוץ למארג האורגני הטבעי?
      היום, אגב, אותה דירה, עם השקעה קלה בחציבת חדר נוסף אל תוך ההר נמכרת במליון ומאתיים אלף שקל. אני לא מאשים אנשים חסרי ממון שהולכים על השקעה כזו.

  5. ליאור Says:

    מאמר מבריק, תענוג לקרוא!

  6. רתם Says:

    מזל טוב לפוסט המאה. לא היה עד עכשיו רגע דל בארץ האמורי. שנה טובה לאמוריות ולאמוריים

  7. Aya Says:

    איזה פוסט מעולה ומעניין. בהחלט המאמר העמוק והמרתק ביותר שקראתי על פעולת הסרוב של השחקנים (ואגב, אחד ההסברים הנהירים ביותר לברכטיאניות, ככה על הדרך…)

    תודה רבה.

  8. שאול Says:

    תודה לכל מי שקראה ולכל מי שקראה והגיבה.

    ככל שאני חושב על כך יותר, נדמה לי שהמילה "הפרעה" איננה תרגום טוב ל- Unterbrechung, או באנגלית Interruption. "הפרעה" נשמע יותר מדי נקודתי, מוקטן ובסופו של דבר סתמי (כמו להפריע למורה בכיתה) או פסיכולוגי, פנימי, נפשי (הפרעה נפשית), בעוד אינטרפציה ברכטיאנית/בנימינית היא ארוע אונטולוגי, חיצוני בהכרח, של שבירה, קטיעה, השבתה.

    אז אולי "קיטוע"? (יאיר, אולי תוכל לבוא לעזרתנו כאן?)

  9. גור Says:

    הייתי שמח אם הייתם מבקשים ממני להוסיף את המילים 'הפוסט המאה' – אולי זה היה נראה פחות צהוב וסנסציוני אבל טיפה יותר ראוי לפוסט הזה.

    מזל טוב על ההישג. למרות מה שקוראים מסוימים טוענים, אני חושב שהבלוג הזה מצא שפה נגישה ביותר לאנשים רבים המתעניינים במחשבה ביקורתית, זאת תוך כדי שמירה על רמה עילאית של תוכן. מלבד היותו נקודת מפגש ל'סצנה' מסוימת אני בטוח שנתקלים בבלוג גם צעירים מהפרברים או סטודנטים מהצפון וקוראים דעות אחרות משהם בדרך-כלל שומעים.

    לכן אני סבור שחשוב לשמור על הגישה הפחות נישתית שנקטתם ולא להניח כאילו כל נושא שאתם כותבים עליו ידוע ונטחן עד דק עבור כל קורא.

  10. אהד Says:

    שנה טובה ונהדרת לכותבים ולקוראים.
    דמיינתי לרגע את התיאטרון הלאומי מציג באריאל את ברכט ואז נזכרתי בסיפור שהיו מספרים על מארי אנטואנט שהיתה משחקת משחקי תפקידים של "חיי העניים" בחצר ארמונה.

  11. אלי Says:

    זה הפוסט המאה במלעיל או הפוסט המאה במלרע?

  12. רתם Says:

    לדודי, אם מעניין אותך, כדאי להכיר את הספר של ג'ואל ביינין על פזורת יהודי מצריים. תופתע לגלות מה הציונות עולל לפזורה המרתקת הזו ובמיוחד בפרק שנקרא בעולם פרשת סוזאנה וכאן קראו לו עסק הביש.
    ברובד הראשון, מה שהשולחים הציונים עשו לאותם יהודים משכילים שגוייסו להניח פצצות היה אכזרי, ובחלקו רצחני.
    ברובד השני, מי שעדיין ניסה להשאר במצרים, אהב אותה והרגיש שייך, אחרי הפרשה נסתם הגולל על יכולתו כיהודי להמשיך לחיות במצרים. אמנם רבים הגרו אז לאירופה וקליפורניה, אבל מעניין גם לקרוא את תולדות "הגרעין המצרי" שנקלט בקיבוץ, כאב טיפוס של היחס הציוני למי שבא מארץ דוברת ערבית, לא חשוב כמה השכלה פורמלית היתה לו.

  13. מודיעה בתדהמה Says:

    לעמית ובכלל

    אני מגיבה כאן כי אי אפשר שם…
    אני לא טוענת שתושבי אריאל הם באופן אבסולוטי קורבנות. להיפך: הם התוקפנים של הפלסטינים.
    אבל בהקשר של נעמה כרמי, אקדמאית, לבנה, קיבוצניקית: היא התוקפן והם הקורבנות.
    למתחכם שנכנס באמצע:
    מצריים זה המקום היחיד ממנו גורשו יהודים (קהילה קטנה).
    יהודי עיראק נאלצו לעזוב, אחרי שהנסיונות לשכנע אותם לא הלכו, כי הם לא היו ציונים. לשם כך ממשלת ישראל סגרה הסכם עם ממשלת עיראק, וכבר כשהיא סגרה אותו, תכננו בממשלת ישראל לקזז את רכוש יהודי עיראק עם זה של הפלסטינים שגורשו מפלסטין. כך שזו בהחלט אשמת הסהיוניים, כמו שהעיראקים קוראים להם.

    • רתם Says:

      " מצריים זה המקום היחיד ממנו גורשו יהודים" על מה את מבססת את זה?
      המקורות שאני קראתי מתארים בחישה אינסופית של פעילי עליה בחיי הקהילה שם, ושיאה כאמור מבצע סוזאנה, שאחריו באמת לא נשארה אפשרות ליהודים להשאר שם.

      • מודיעה בתדהמה Says:

        לרתם,

        עדיין, למרות הבחישה של פעילי עליה ציונים בחיי הקהילה, היה גירוש.
        גם במרוקו היתה בחישה כזו וגם בתוניס ובאלג'יר, אבל שם לא היה גירוש.
        במצריים נאלצו היהודים לארוז בחופזה וגורשו.

        חוץ מהציונים היו עוד גורמים שבחשו והשפיעו:
        התפרקות הקולוניאליזם במגרב, שהשאיר אחריו את היהודים במעמד המשרתים של הצרפתים ונתונים לכן לאיום מצד הלא יהודים. התפשטות הלאומיות הערבית.

        היהודים עזבו לכן, גם באופן בלתי תלוי בציונות. מהסיבה הזו אנחנו מוצאים קהילות יהודיות גדולות בצרפת ובקנדה (טורונטו בעיקר, קהילה מרוקאית).

        כל זה לא מעלה ולא מוריד מחומרת הבחישה הציונית, שמטרתה המוצהרת היתה לפרק את הקהילות היהודיות בארצות ערב ומדינות עם רוב מוסלמי. המרוקאים לפחות מודים ומבינים שהם לא שמרו על היהודים שלהם ומקימים היום מוזיאונים לנושא (בניצוחו של פרופ' סימון לוי). המצרים לא רק שלא שמרו על היהודים שלהם, שרבים מהם היו קורבנות לבחישה הציונית, אלא גירשו אותם. כל זה אסור לפי חוקים בינלאומיים וכמו שיש לי ביקורת על גירוש של פלסטינים מירושלים, כך יש לי כזו על גירוש של יהודים ממצריים.
        הנה משהו להתחלה, רתם:
        http://www.kedma.co.il/index.php?id=1638

  14. udi aloni Says:

    מאמר משובח המיוחד אני שולח הלאה בהמלצה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: