איך לייצר תדהמה

שאול סתר

 חגי אלעד כתב אתמול ש"למכתב 'האמנים הסרבנים' יש פוטנציאל להיות ההצגה הכי טובה בעיר" אבל איזו מין הצגה בדיוק? "הטרגדיה של הכיבוש", מחזה האימה של יובל שטייניץ ("מי שמחבל בכך, אין מקום להעסיקו בישראל", תיאטרון האבסורד של רון נחמן ("לתרבות אין קשר לפוליטיקה") או דרמת המוסר קורעת הלב, רצופת חיבוטי הנפש, של דרור קרן, שרה פון שוורצה ודליה שימקו?

ואולי מה שמתרחש לנגד עיניינו הוא מחזה ברכטיאני, שבבסיסו ניצב, במילותיו של ולטר בנימין, עקרון ה"הפרעה" (Interruption, Unterbrechung): השחקנים הרי הודיעו שלא ייסעו לאריאל ולא יופיעו שם ב"היכל התרבות החדש”; במילים אחרות, שהגיע הזמן שהמחזה לא יוצג, שההצגה לא תעלה על הבמה. בניגוד לתיאטרון האריסטוטלי, שמתארגן סביב ההזדהות עם הגיבור ונוצק מתוך התנועה הרציפה המובילה אל הקתרזיס, מה שנגלה לעינינו בימים האחרונים הוא ארוע תיאטרוני שכולו עצירה, השעייה וסירוב. זהו ארוע שמבקש להפסיק את רצף ההופעות, להפריע לסדירותה של הפעולה. “התיאטרון האפי [הברכטיאני] איננו מייצר אמפתיה אלא תדהמה. בקצרה, במקום להזדהות עם הפרוטגוניסט, על הקהל ללמוד כיצד לחוש תדהמה לנוכח הנסיבות שתחתן הפרוטגוניסט פועל" (ולטר בנימין, "מהו תיאטרון אפי?"). אכן, מעטים אולי מצליחים להזדהות עם "האמנים הסרבנים", אבל רבים נדהמים מפעולתם – פעולה שהיא כאמור אי-פעולה, עצירת רצף הפעולה לטובת חשיפת התנאים והנסיבות שמסדירים את פעולותינו ברגיל. ובאמת אין צורך להזדהות יתר על המידה עם שחקנינו היפים, בבחינת בחורינו הטובים, בקרב במלחמה ובקרב על השלום, באומץ להרוג ובאומץ לסרב. זו פשוט טעות בז'אנר. במקום התענגות קתרטית על פעולתם של הגיבורים, כדאי אולי להישאר עוד רגע עם התדהמה שנוצרת בעקבות ההפרעה לפעולה.

ברכט. על הקהל ללמוד כיצד לחוש תדהמה

איזה רצף של פעולה פורעת החלטתם של השחקנים שלא להופיע באריאל? “האמנים הסרבנים" עשו, בדיוק באי-עשייתם, מה שלא נעשה כבר זמן רב. הם לא יצאו נגד הימין – נוער הגבעות שלוקח את החוק לידיים, או המתנחלים שהורסים את המדינה, או בנימין נתניהו שמביא עלינו אסון – אלא נגד הממלכתיות הישראלית עצמה. לממלכתיות הזו אין פנים, או שם, או מפלגה, היא לא אדם מסוים ששולט ביד רמה או אידיאולוגיה רהוטה שסוחפת את ההמונים; היא התנאים השרירים שמסדירים את חיינו, את חיי כל אלה הגרים בין הים לירדן. הממלכתיות הזו איננה אריאל, אלא מה שמקיים את אריאל, מקיים אותה כיישוב יהודי, כעיר ישראלית, כמקום שנבנה  בו, מבלי משים, מרכז תרבות ושהתיאטראות מוזמנים, אגב אורחא, להעלות בו את הצגותיהם. הממלכתיות היא הנורמליזציה של גזל האדמות המזדחל, של הסגר והמצור המתמשכים, של ההרעבה האיטית, של חוקי ההפרדה האתנית שמאושרים מדי עת. הממלכתיות היא רצף הפעולות השגור שמתנה את הישראליות; היא הלא-ארוע, הנון-איוונט, של חיינו. את הרצף הזה פורעת אי-הופעתם של השחקנים. כארוע של הפרעה, הוא הופך את תנאי החיים, החיים הפוליטיים וחיי התרבות, לארוע כשלעצמו. הוא יוצר תדהמה באשר לנסיבות הפעולה השוטפת, המורגלת, הרציפה, אם לשוב לניסוחו של בנימין.

אריאל היא שהופכת כאן לארוע וכדי ששאון הבלימה של הימים האחרונים יוסיף להדהד, יש להתעקש ולדון בה: באופן שבו הוקמה, באדמות הפלסטינים אותם גזלה, במי השופכין אותם היא מזרימה לסלפית, בכביש האפרטהייד שמוביל אליה. הארוע של האי-הופעה, ההפרעה לקיומה של ההצגה, מאפשר בדיוק את זה. במקום להעלות את ההצגה הוא עוצר אותה על מנת להציג את תנאי ההצגה: כיצד, בידי מי ועבור מי נבנה היכל התרבות החדש באריאל, מי יוכל ומי לא יוכל להגיע אליו, כיצד יש לנסוע על מנת לבוא בשעריו, ממה צריך יהיה להסיט את המבט על מנת לצפות במחזה שיעלה על הבמה. בקצרה, מה היה צריך לקרות, מה עדיין קורה מדי יום ביומו, על מנת שתושביה היהודיים של אריאל יוכלו ליהנות מקצת תרבות. לעיינינו מוצגת הממלכתיות שמקיימת את אריאל כיישוב מן השורה והממלכתיות היא זו שמוצגת כעת כשערורייה.

ברכט והלנה וייגל בצעדת 1 במאי במזרח ברלין. השחקנים לא ביצעו את תפקידם במשחק הפוליטי אלא הפסיקו לשחק

חלק מהמתנגדים ה"מתונים" למהלכם של השחקנים קראו להם שלא לסרב להופיע באריאל, אלא להגיע אליה ושם להשמיע את דעתם. הם דרשו, במילים אחרות, שלא להפריע את מהלכה של ההצגה, אלא להמשיך ולקיימה. אבל "האמנים הסרבנים" לא ביקשו להביע את דעתם הפוליטית; את זה יכלו לעשות בהתוועדויות חברתיות או בריאיונות לעיתונות. בסירובם להופיע הם תבעו בדיוק להפסיק את מיצג השווא של הבעת הדעה – כאילו דעתם של אנשי אריאל, ולא המעשים שמאפשרים את ישיבתם של יהודים באריאל, היא החשובה – ושל הדיאלוג, שתמיד אמור להתקיים בין שמאל לימין, בין תל אביב לאריאל, ובכך מניח, עוד בטרם נאמרה המילה הראשונה, את גבולות הטריטוריה הפוליטית כגבולות ארץ ישראל השלמה וגבולות הקהילה הפוליטית כגבולות האתנוס היהודי. השחקנים לא הביעו את עמדתם אלא סירבו להביע אותה, ובסרוב זה היפנו את הזרקור לגבולות המתנים את הבעתה של עמדה כלשהי במקום הזה במזרח התיכון. הם לא ביצעו את תפקידם במשחק הפוליטי בישראל אלא הפסיקו לשחק, חדלו ממשחקם. ובהפרעתם למשחק ביצעו, באופן פרדוקסלי, את המעשה התיאטרוני הרציני שהתקיים פה מזה זמן רב.

לכן, כששרת התרבות לימור לבנת מצהירה כי “לכל אזרח בישראל קיימת הזכות לצרוך תרבות", היא מבצעת את תפקידה במשחק הפוליטי – לא כאשת ימין, כלומר כעמדה מסוימת בתוך המשחק, אלא כמי שמייצגת את המשחק הפוליטי עצמו ומגוננת עליו, על יסודותיו וחוקיו, על כללי הממלכתיות. אבל הארוע הברכטיאני של ההפרעה עורך דה-פאמיליאריזציה לכל אחד מהמושגים שבהם לבנת משתמשת, מחולל הזרה לכשלים הבסיסיים של הממלכתיות הישראלית: מיהו "אזרח” בישראל, ובמיוחד מיהו "כל אזרח", האזרח הכללי, חסר הזהות הפרטיקולרית; האם קיים בכלל מושג "אזרחות" ישראלית, כזה המבוסס על שוויון בין כל אלה המאיישים אותו? מהי "ישראל", מהם גבולותיה, מה נכלל ומה איננו נכלל בהם (ומה מקומה של אריאל בכל אלה)? מהי "זכות" בישראל, למי היא ניתנת, וכיצד קובע מערך סבוך של זכויות מודולריות ודיפרנציאליות לאכולוסיות השונות המתגוררות בין הים לירדן את מבנה השלטון הישראלי? מדוע דווקא על הזכות ל"תרבות" מגינה לבנת, מה כוללת זכות זו, ומהי דמותה של אותה תרבות? ולבסוף, האם כל מה שניתן לעשות עם תרבות זה "לצרוך" אותה?

סרובם של שחקני תיאטרון מסוימים להופיע באריאל מראה כיצד עמדה אנטי-ממלכתית עוברת כיום בהכרח דרך השאלה האחרונה, השאלה בדבר התרבות. עבור שרת התרבות – ועבור כל המערך הפוליטי, הליברלי והדמוקרטי כביכול – תרבות היא מושא לצריכה, ארוע מוסדר בעל גבולות תחומים היטב, שלשמו יש להתלבש יפה, להתבשם ולצאת, בערבו של עוד יום עבודה, בכדי להירגע בחיקה של מה שנתפש כתרבות האירופית הגבוהה. אבל סרובם של השחקנים לשחק מציע תפישה שונה לגמרי של אמנות, או של מעשה היצירה. האמנות מובנת כאן דווקא כהפרעה, כעצירה, כארוע שאיננו נארג אל תחומי החיים האחרים, כי אם תובע לטלטל אותם, לפגום בהם, להטיל בהם אות. מהלך יצירתי זה איננו מתקיים באולם התיאטרון, לאחר הכנות מדוקדקות הן של השחקנים והן של הצופים, כשתי קבוצות המוציאות זו את זו, אלא יכול להתרחש בכל זמן, בכל מקום, ללא התרעה מוקדמת, ולא תמיד תוך הקפדה על בג"ד כפ"ת בראש כל משפט. לפעמים העשייה היצירתית דווקא מפסיקה את מעשה ה"תרבות", במובנה כחלק מחלוקת העבודה של הממלכתיות: אתם על הבידור ואנחנו על הדם. לפעמים התיאטרון דווקא חוסם את הגישה לאולם התיאטרון, לאולם התיאטרון שבאריאל, לאריאל כמקום עם אולם תיאטרון. לפעמים ברכט מוצג בדיוק ברגע שבו מסרבים להציגו.

 

ברכט מקבל את הפרס הלאומי של מזרח גרמניה. השחקנים יצאו נגד הממלכתיות הישראלית עצמה

לפני ששאון העצירה ייאלם, והארוע של האי-הופעה יישמט ויוגש כולו לידיהם הבטוחות, האחראיות והתרבותיות עד בלי די של סופרינו הטובים – שתמיד מצטרפים באיחור, כמו בכל מחאה כנגד עוד מלחמה, רק בכדי לחנוט את המאבק במתק שפתיים ממלכתיות לעילא ולעילא – כדאי לעצור עוד קצת ולדמיין את הפוליטיקה של האי-הופעה, של הסרוב וההפרעה. לחשוב, למשל, כיצד הסרוב להופיע באריאל יכול דווקא שלא להוביל להעמדתו המחודשת של הקו הירוק כקו המוסר, זה המפריד בין פושעים בעברו המזרחי לחפים מפשע בעברו המערבי. הסרוב להופיע בהיכל התרבות החדש באריאל איננו חייב לעמוד כנגד ההופעה הרוחצת בניקיון כפיה במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב. אחרי הכל, אנחנו יודעים מה ההופעות האלה שוות; כל קשר בינן לבין אמנות מקרי בהחלט.

ברכט אינו מתאים יותר לבורגנות של תל אביב מאשר לבורגנות המתנחלת באריאל, ועדנה מזי"א, ענת גוב ושמואל הספרי אינם בדיוק ממשיכי דרכו (ואגב גם מקליפורניה, שבה כתב ברכט את כמה ממחזותיו המעניינים ביותר, המהפכה הפוליטית/יצירתית כנראה כבר לא תצא). אבל ההפרעה הברכטיאנית שהתרחשה בימים האחרונים פותחת צוהר לפוליטיקה שאיננה בהכרח נשענת על הפעולה והפעולה שכנגד, אלא על הפרעה לרצף הפעולה, על השבתה, קטיעה וחוסר-היעתרות. פעמים רבות מדי הפוליטיקה של הפעולה שכנגד, של האגון המחאתי, מהווה תמונת ראי למיליטריזם הלאומי-ממלכתי ויוצא שהיא משכפלת את הסטרוקטורה הבסיסית שלו ולעתים אף נמסכת אליו כליל בסיכומו של יום. תנועת הסרבנות של תחילת שנות האלפיים (רק קצינים! רק חיילים קרביים!) או תנועת ארבע אימהות (רק אימהות לחיילים! רק ציוניות גאות!) הן דוגמאות לכך. פוליטיקה של הפרעה, לעומת זאת, תובעת לנקב את הסטרוקטורה הממלכתית עצמה ואת מרחב המובנות הפוליטי שהיא מגדירה, דווקא על ידי עצירתה של הפעולה והתנגדות יותר פאסיבית או עמלנית או לא-דרמטית בעליל, למציאות שמידרדרת בעקביות, תמיד בשם הציפייה לדרמה הגדולה (הפצצה האירנית, המתקפה הצבאית הבאה על הפלסטינים) ולמעשה בצילה.

ארגון “מי מרוויח מהכיבוש” הוא לדעתי דוגמה להפרעה מעין זו. לכן אני מציע שלא לווסת את מעשה "האמנים הסרבנים" ולקרוא בו רק "דעה פוליטית" של השמאל הציוני, מעין פרפורי גסיסה של ציבור המבצר את דימויו העצמי כנאור, נאחז ב-1967 כקו פרשת המים ומפנטז ללא לאות על "קץ הסכסוך". שחקנים הבוחרים שלא להציג את ברכט באולם התיאטרון ותחת זאת להפעיל ג'סטה ברכטיאנית בשיח הציבורי יוכלו עוד לערער על הממלכתיות הישראלית כולה.