Posts Tagged ‘True Blood’

ערפדים??! בצבא הגנה לישראל??!

4 ביולי 2010

באחד הפרקים של הסדרה True Blood, מוזמן הערפד ביל קומפטון לדבר בפני חוג של קשישים דרומיים חובבי מורשת קרב מהעיירה בון טמפס בלואיזיאנה. כמו רוב הערפדים, קומפטון נראה צעיר לגילו: הוא בערך בן 170. הוא נולד ב-1835, ולחם במלחמת האזרחים בצבא הקונפדרציה. מול הקהל החשדני, הוא מספר על חוויותיו כקצין צעיר בגדוד ה-28, שהשתתף בקרב ויקסבורג המפורסם, ועל והרגשות הדתיים והפטריוטיות שלו ושל חבריו הלוחמים. זה היה כמה שנים לפני שהפך לערפד, שלא בטובתו.
המאזינים מתרככים בהדרגה, בעיקר אחרי שאחת מחברות החוג הוותיקות מכריזה בהתרגשות שקומפטון הוא "ג'נטלמן מושלם". בזאת, מגיע להשלמתו מהלך היציאה מארון המתים של הערפד הדרומי. מיצור אפל ומעורר בעתה הוא הפך לאזרח מהוגן, אהוד על הבריות.
האם גם החברה הישראלית הייתה בשלה לקבל ערפדים? התלבטתי זמן מה בשאלה הזאת, ובסופו של דבר הגעתי לתשובה די חד משמעית: כן, אם הם יהודים ואם הם שירתו בצבא. רציתי לכתוב על זה פוסט, אבל לפני שהספקתי הגיע לידיי "שמור עליי", הסרט הקצר הזה (חלק 1, חלק 2) שנוצר לאחרונה על ידי מיש. למי שעדיין לא ראה, אני די ממליץ לצפות, אם כי אני לא נושא באחריות לתוצאות.
באופן אישי, די שנאתי ערפדים עד לאחרונה. אולי זה בגלל שבדירה הראשונה ששכרתי בתל אביב היתה לי שותפה קצת מעיקה שהציגה את עצמה כערפדית, אם כי אני לא יודע כמה זה היה אמין. בסופו של דבר, אני מחשיב את עצמי לאדם שמרן, או לכל הפחות Liberal Hawk, והיה לי קצת קשה לקבל את העניין הזה. אבל בחודשים האחרונים שיניתי את דעתי, מכמה סיבות.

קודם כל, אי אפשר להתעלם יותר מהערפדים. הם בכל מקום. לא מזמן קראתי כתבה ב-Foreign Policy (!) [ותודה לעידן] על הזומבים כבעיה ביחסים הבינלאומיים. הכותב הוא פרופסור ליחב"ל בשם דניאל דרזנר. הוא מציין שההתעניינות ביצורים אל-מתים היא התופעה המרכזית בתרבות הגלובלית העכשווית, ואובססיית הזומבים חורג ממדינות המערב גם לברזיל, הודו ומעצמות עולות אחרות. "ההתפרצות הזומבית ראויה להתייחסות רצינית", הוא כותב, וקושר אותה למושג ה-unknown unknowns של דונלד רמספלד. כמקובל בתחזיות גלובליות, המסקנה הסופית היא שאזורים שונים בעולם אמנם יושפעו יותר מאחרים מפלישת המתים החיים, אבל באופן כללי "עם תכנון זהיר וגישה עקיבה, האיום הזומבי הוא ניתן לניהול".
דרזנר אמנם מתייחס לזומבים ולא לערפדים – הבדל של חיים ומוות, אם אפשר לומר ככה בהקשר הנוכחי. אבל המסקנות שלו חלות לדעתי על אל-מתים באופן כללי. נראה לי שלהתעלם היום מהערפדים זה כמעט כמו להגיד שמזרחים, או לחילופין הומואים ולסביות, הם עניין שולי שלא ראוי לתשומת לב.
כאדם שגדל קרוב יותר לים סוף מאשר לים הבלטי, האסתטיקה הגותית היתה תמיד די זרה לי, ונראתה לי קצת מאולצת במקום שבו אנו חיים. אבל כמו שכתבתי פעם, אחד הדברים היפים שקרו לסדרות הערפדים בשנים האחרונות הוא שהן נעשו פחות אימתניות ויותר סוציולוגיות. השאלה הנשאלת היא איזה סיכוי יש לאיש זאב להתקבל לקולג', ואיך הערפד ישרוד את הארוחה המשפחתית – ולא רק את מי הוא יהרוג. ועם זאת, סוד הקסם של הסדרות האלה הוא שגם השאלה השנייה אף פעם לא יורדת לגמרי מסדר היום. כי מה שנפלא בערפדים, ושבא לידי ביטוי בסרט של מיש, הוא שבשונה מיניב ויצמן, דווקא כשהם משרתים בצה"ל ומקימים משפחה, הם נעשים למעשה יותר מסוכנים לחברה.
זאת בעצם הנקודה הפרובוקטיווית במיתוס החדש של "היציאה מארון המתים" או "The Great Revelation". הרגע שבו הערפדים יבואו ויגידו: אנחנו קיימים, אנחנו כאן, ועכשיו תפסיקו לשקשק ובמקום זה תנו לנו זכויות. ב-True Blood, זה קורה בעקבות המצאת הדם המלאכותי, שמאפשר לערפדים להתקיים בלי לרצוח. הם מקימים מפלגה ומתחילים להיאבק על הזכויות שלהם נגד המטיפים האוונגליסטים שאומרים שאלוהים שונא Fangs.

היצירה שבגללה התחלתי לכבד ערפדים היא דווקא הסדרה הבריטית Being Human (שנקראה בעברית "כמעט אנושיים"). אני מאוד ממליץ על הסדרה הזאת, שכמעט מצליחה להיות דרמה בריטית אפרורית על איש זאב יהודי וערפד מנומס ששוכרים דירה בעיר, ועל יחסיהם עם רוח הרפאים האובססיווית שגרה איתם בבית. אפשר לראות את העונה הראשונה כאן בוואלה, ולמי שאין כוח, כדאי לפחות לראות את הפתיח של הפרק הראשון.
שני הגיבורים, מיטשל וג'ורג', מחליטים להפסיק לרצוח ו"להיות אנושיים", כלומר לעבוד בעבודה רגילה (מעין שירות לאומי בבית חולים) ולהתנהג באופן נורמטיווי. גם  ביל קומפטון מ-True Blood מחליט להיות "מיינסטרימי" ולחיות בשלום עם בני התמותה (אני מניח שהוא מצביע לרפובליקנים). היחס של הערפד המרוסן, שעובד ביום וישן בלילה, לבני דמותו האפלים בנוי על היחס של גייז – "הומואים חדשים" מחוץ לארון –  ל"הומואים הישנים" המפוחדים/מפחידים שעושים סקס בגנים ציבוריים (ואף מלה על גל אוחובסקי).
ג'ורג' האיש זאב חי בחרדה עמוקה מהלילה האחד בחודש שבו הוא הופך לזאב. הוא מחשיב את הטרנספורמציה הזאת  למשהו רע, מקולל, ולא מרשה לעצמו ליהנות ממנה. אבל מה בעצם רע בלהפוך מדי פעם לזאב? הרי לכל אורך הסדרה אנחנו רואים שאנשי זאב יכולים להיות סתם בחורים רגילים, אפילו די משעממים. נדמה לי שהתשובה היא שלהיות ערפד או איש זאב זה מדבק. כלומר: ערפדים מתחילים להיות מסוכנים כשהם מנסים להפוך אנשים אחרים לערפדים. וזו הרי החרדה הסטרייטית הנפוצה מפני ההומו שישחית את הנוער, מהיכולת המסתורית של ההומו להפיץ את הנטייה שלו. במלים אחרות, זהו הפחד מיכולת השכפול העל טבעית של מה שלא יכול לשכפל את עצמו באופן טבעי.

ב-Being Human, השאלה הזאת נדונה בפרק (בפסקה הנוכחית יבוא ספוילר) שבו מיטשל בטוח שהשכנים חשפו את הזהות הערפדית שלו, אבל מגלה שהם פשוט חושבים שהוא פדופיל. בהמשך הפרק, הילד של השכנה נפגע בתאונה ומיטשל נדרש להחליט אם לתת לו למות, או למצוץ את דמו כך שהוא יהפוך לאל-מת כמוהו. זה עיסוק אמיץ למדי בפחד של החברה מקרבת יתר בין הומואים לילדים.
בסופו של דבר, יש סיכוי שהערפדים יצילו את ההומואים. כי פרויקט השחרור ההומואי נקלע לסטגנציה ונעשה די משעמם כשהוא מצטמצם, כמקובל היום, לשיח הזכויות. כלומר: השאלה היחידה הלגיטימית היא האם לאנשים ש"עושים משהו אחר בחדר המיטות" יש זכות לחיות. הרגע המשמעותי היחיד הוא הרגע של היציאה מהארון. לעומת זאת, אסור בעצם להגיד שום דבר אחר על הומואים  ולסביות (וגם טרנסים, בי, קוויר, אינטרסקס וקוויר?). זוהי הסכמה לא כתובה של שני הצדדים: ההומואים לא רוצים "שידברו בהכללות", והסטרייטים לא רוצים לשמוע Too Much Information. מרגע שנתנו לכם זכויות, לא רוצים לשמוע עליכם כלום, אולי חוץ מפעם אחת בשנה.
אבל יש המון שאלות אחרות, שהופכות את החיים ההומואים למשהו ששווה לחיות אותו. כמו שאומרת אני: בשביל הערפד, המוות הוא רק התחלת הסיפור.