Posts Tagged ‘BDSM’

נתזים: אם רומני מנצח אני יורד מהארץ

3 בנובמבר 2012

אנה מרי קוקס משרטטת קווים לדמותה של פוליטיקת הקטסטרופה: כניסתו של ההוריקן סנדי למשחק הפוליטי מזכיר לנו שיש מרכיבים במציאות שאינם נמדדים על ידי סקרים. היא מחזירה את האזרחים לשאלה הבסיסית, שקודמת לאסטרטגיות ולדפי המסרים: על מי הם יכולים לסמוך ולמי הם יכולים לפנות כאשר לא נשאר להם כלום. לכן הם יפנו ל-community organizer ולא ל-CEO

מאז שנבחר לנשיאות אובמה עובר תהליך רוחני והופך לאוונגליסטי או לפחות Born Again Christian. הוא אפילו מצטט את המטיף בילי גרהם

איזה מוסיקה אובמה שומע באייפוד? סטיבי וונדר, בוב דילן, אמינם ו-Jay-Z

אל מול הפלוטוקרטים של וול סטריט, זמרי הקאנטרי והמטיפים הדתיים שתומכים ברומני, אובמה הנשיא ההיפסטר הצליח לבנות אליטה חדשה של תומכים, המורכבת מ"אליטות המידע" – ברוני דת הקהל של עידן המידע והרשתות החברתיות, שעוסקים בתעשייה של עיצוב הנפש האנושית וניתוב ואריזת מידע. וגם זה מסוכן, טוען ג'ואל קוטקין

סידני סמית, שמאלני שחי ב-swing state וירג'יניה, מצהיר כי יצביע דווקא לג'יל סטיין, מועמדת הירוקים לנשיאות. כאשר הוא מספר על כך לחבריו תומכי אובמה, ניכר על פרצופם שהם היו רגועים יותר אם היה מזיין את ה-Easter Bunny מול הילדים שלהם. ואנדרו לוין מתנגד לגישת ה-lesser evil של מצביעי אובמה השמאלנים, וטוען שדווקא ניצחון של רומני יעורר לחיים את תנועות ה-occupy שהורדמו על ידי השלטון הדמוקרטי

ניצחון של אובמה הוא חסר ערך אם ליברלים לא יתגייסו אחרי הבחירות ויספקו גיבוי למדיניותו ולחץ מלמטה, כותב מייקל קזין ב-Dissent

מה תהיה ההשפעה של ניצחון רפובליקאי על חיי המין של האמריקאים, ובכלל? העיתונאית ננסי כהן, מחברת המאמר השנוי במחלוקת  Say Goodbye to Your Sex Life If Things Go South in November טוענת שהמין יחזור 60 שנה אחורה

כולם מדברים על gay marriage, אבל מה יש לאובמה ורומני להגיד על נושאים כמו bdsm? זה העניין, שכלום

וביל מאהר טוען: רומני לא יודע מה זה מציצה

פול ראיין הוא אמנם חנון אבל אוהב להצטלם ליד חובבי נשק וציידים. ובינתיים כולם מתעניינים בתמונה שלו בלי חולצה

האם מיט רומני יהיה נשיאם של האוונגליסטים ומתנגדי ההפלות? פרשני הניו יורק טיימס סבורים שלרומני אין ממש אופי, אבל שהוא ינקטו במדיניות שמרנית מתונה, בערך כמו ג'ורג' בוש האב

קרל ברנסטיין, לעומת זאת, מזכיר שהמפלגה הרפובליקנית פנתה בחדות ימינה, ומעולם לא היתה קיצונית יותר במאה השנים האחרונות. לטענתו, רומני רק נראה ונילה, אבל למעשה הוא יממש בהתלהבות את רעיונותיהם המטורפים של אנשי מסיבות התה

מאמר די אנטישמי, ועם זאת מעניין, על הנאמנות הכפולה של רומני המורמוני לסודות הכמוסים של הכנסייה המורמונית

ובכל מקרה, אם רומני ינצח, תצטרכו להתרגל לאנגלית המורמונית המיושנת והמשונה שלו, עם ביטויים כמו "smitten" “Good grief,” “flippin’

לא רק לבוש: גם לרומני יש רומני האב

פרשן בחדרי חרדים על עשרת הדברות של מיט רומני

מה משותף למיט רומני וג'יי אר יואינג? החיוך!

אמצעי תקשורת רפובליקניים מזהירים ממהומות שיפרצו ברחבי ארה"ב אם אובמה יפסיד,

וטוענים שאוהדיו ינסו לשרוף את הבית הלבן. ועוד 50 דברים שתומכי אובמה מאיימים לעשות אם הוא יפסיד

עמדות המועמדים שואפות יותר ויותר למרכז.Foreign Policy  מציג חידון: האם תצליחו לזהות מי אמר מה – אובמה או רומני?

החבר הדמיוני, ריצ'רד דוקינס ומיזוגניה: מאמר מעניין על סקסיזם בחוגי החנונים האתאיסטים

למה הרפובליקנים צריכים לחשוש מניצחון של רומני? כי מדיניות החוץ האגרסיווית תצריך יותר ויותר תקציב, מה שיביא את נשיאותו לכדי קטסטרופה

ומה יקרה אם אובמה ינצח בהפרש זעיר? האם הקדנציה השנייה שלו תהיה אסונית כמו זו של וודרו וילסון, שניצח גם הוא בסיטואציה דומה?

אם אמריקה היא האימפריה, אז כל אזרחי העולם צריכים להצביע בבחירות לנשיאות. או שאמריקה תתקפל

שינוי האקלים לא הוזכר אפילו פעם אחת בשלושת העימותים הנשיאותיים. כאשר הסיכוי לשינוי פוליטי סביבתי פוחת והולך, מדענים ופילנתרופים כמו ביל גייטס תולים את יהבם בגיאו-אנג'ינירינג. נעמי קליין מתנגדת, וטוענת כי לא ניתן לקיים הליך דמוקרטי לצורך קבלת החלטה בנושא מכלל האוכלוסיות שיושפעו ממנו

העיתונות הישראלית חוגגת את העובדה שישראל הוזכרה עשרות פעמים בעימות בין אובמה לרומני. אבל ג'ונתן פרידנטל מזהיר: אמריקה שוכחת שיש עולם חוץ מישראל ואיראן. עוד מעט לאמריקה תהיה רק מדיניות פנים (של ישראל)

אובמה לא צריך להיות מודאג מהגרעין האיראני, אלא מהסכנה של המאה ה-21: ההתרחבות הבלתי מבוקרת של טכנולוגיות הרובוטיקה הצבאיות

דימויים מתוך: ברק הברברי

הלקאה עצמית! כן! עוד הלקאה עצמית!

26 במרץ 2011

זהר ויימן-קלמן

בפוסט מלפני כמה ימים, ישי דיבר על הלקאה עצמית כחלק מחוויית היסוד של הפוליטיות הרדיקאלית בישראל, ואין לי אלא להסכים איתו. אני רוצה להתייחס לשליליות הנרמזת במושג "הלקאה עצמית", בדומה נגיד ל"אוננות אינטלקטואלית", עוד פעילות חביבה שמשויכת, על מנת להעליב, כמובן, לאותם "שמאלנים יפי נפש". כשם שיש לי ויכוח עם אותם אנשים הממעיטים מערך האוננות, אינטלקטואלית ואחרת, גם לגבי הלקאה עמדתי היא אחרת, שכן הלקאה זו מגלמת בתוכה פוטנציאל למעבר בין תפיסת הקורבנות העצמית היהודית להכרה בקורבנות שפשע הכיבוש הישראלי ייצר וממשיך לייצר. יש על מה להרגיש רע, וכדאי מאוד להרגיש את זה.

השליליות המיוחסת להלקאה נובעת מהעונג הנרמז בהלקאה זו, ואכן הלקאה היא אחת ממגוון הפעילויות המכאיבות  שמטרתן לגרום הנאה בקהילת הבדס"מ (BDSM). בתוך קהילה זו, האלימות השוררת בעולם מתורגמת לסט של פרקטיקות בין אישיות שמבוססות על הגדרה מחודשת של "הסכמה". הסכמה זו היא הקובעת את מרחב הפעולה (או ה"משחק" כפי שהוא נקרא בתוך הקהילה) כמרחב בטוח, בתוכו יש לכל המשתתפות את הזכות ואפילו החובה למקם את עצמן בתוך מערך הכוחות המתהווה. סוג הפעולה והכאב שהיא תביא עימה איננו מוכתב מראש, אלא נקבע בין המשתתפות בתקשורת החותרת להבטיח את ביטחונן וטובתן של המשתתפות.

תקשורת זו היא קריטית בדיוק על מנת לאפשר מרחב בו משתנים הכללים הנורמטיבים. כך, ה"לא", שהפמיניסטיות של שנות ה-70 נאבקו להבטיח את מעמדו, את זכותה של כל אישה להגיד "לא" (ועל כך אני ובנות דורי אסירות תודה) במשחק בדסמ"י אינו דווקא מובן כ"לא", ובמקומו נבחרות מילות מבטח (safe words) חלופיות. בתוך המשחק שימוש במילת בטחון באה במקום ה"לא" החד משמעי, והיא תמיד מסמנת "סוף משחק", את היציאה מהמרחב הבדסמ"י והשיבה אל יחסי הכוחות השיוויונים שכוננו את המשחק עצמו. שימוש במילת מבטח אלטרנטיבית מאפשר התנגדות שהיא בתוך תחום התשוקה לכאב, שהיא למעשה חלק ממימוש הכאב שבהסכמה, הסכמה שבלעדיה לא נכיר את הגבול הקדוש בין "די" ל"עוד".

ללכת עם ולהרגיש בלי

השמאל הרחב (בשורותיו נמניתי בגאוה בנעורי ועוד נמנים בו רבים ממכרי), זה הנהנה כבר זמן רב מהלקאה עצמית, שימש מאז אוסלו (ואולי אפילו לפני) כפנים הנאורות של ישראל, כהוכחה בעולם שישראל באמת באמת רוצה שלום. אבל אם יש משהו אחד שהשנים האחרונות הוכיחו, זה שישראל באמת באמת לא מוכנה לעשות מאומה למען השלום הזה, במיוחד לא משהו שחס וחלילה יכאיב לה. והרי למה לה? כך קריאות ה"די לכיבוש" הפכו לחלק מהתדמית הישראלית שאפשרו, בטוויסט אירוני, דווקא את המשך הכיבוש.

סתירה זו מקיימת את לב הלוגיקה הפטישיסטית. לפי פרויד, הפטישיסט הוא זה שדוחה את ההכרה במציאות כואבת (נגיד של הכיבוש, או במקרה של פרויד, מציאות העדר הפין של האם) ומוצא סיפוק בתחליף שהוא בהכרח 'לא הדבר עצמו' (שיח של שלום במקום כיבוש, תחתוני נשים במקום העדר הפין). פרויד מצביע על כך שלבעל הפטיש אין שום רצון או אינטרס להרפא, משום שהירפאות משמעותה אובדן: הכרה בהעדר, וויתור על הפטיש שכיפר על העדר זה. כזה הוא מצבו של השמאל, שנאחז בשמאלנותו כהיאחז הפטישיסט בתחתוני אימו. ורבים בעולם נאחזים גם כן ב"שמאל" זה, כאות לרצון טוב ישראלי, גם כשהעובדות בשטח חושפות מציאות קשה פי כמה.

השמאל יכול לזעוק "די" ו"לא" בלי שום חשש לשינוי אמיתי, בלי שישתנו הכללים. שמאל זה כואב את הכיבוש, כואב את ההלקאות והסטירות, אך זהו כאב נשלט ונסבל, וכן, אולי, אפילו נעים לפרקים. זה סוג כאב שקל להסכים לו, ולמעשה השמאל לא נדרש באמת לתת לו את הסכמתו, וכך נשאר יחסית בנעימים במיטה עם שאר חברי המפה הפוליטית, עד כדי כך בנעימים שאפשר לחשוב שמדובר בזיון די פרווה (המקבילה ל"ונילה", בניגוד למין בדסמ"י).

אבל אם נעבור להגיון בדסמ"י, אולי יסתבר שמה שקורה איננו פרווה כלל ועיקר, והגיע זמן להכיר במשחק, ומתוך כך לבחון מקרוב את כלליו, ולהבין כיצד אפשר להשתמש בהם ולשבור אותם. כך נוכל להבין בדיוק למה אנחנו נותנים "הסכמה", ומה נמצא מעבר לקו האדום (או הירוק). הכרה זו היא שתיתן לשמאל "מילת מבטח" שתוכל אולי לסמן את סוף השתתפותו בסצנת המשחק הספיציפית הזו, על מנת לכונן (או לפחות לדמיין) מערך כוחות חדש וצודק בישראל/פלסטין.

B D S וגם M / בפשיזם נלחם

אני רוצה להציע את תנועת הבד"ס (Boycott Divestment and Sanctions) כאופק חדש דרכו נוכל לחשוב על התנגדות, סרוב ויציאה מהמשחק, בה בעת שהוא מזמין סוג חדש של כאב בהסכמה. זהו, אם כן, בד"ס בסדמ"י, חרם שבהסכמה, שמזמין את הכאב מבית ומחוץ, תוך קבלה מודעת של העונשים הממשלתיים והבינלאומיים. החרם על ישראל מאיים לשנות את כללי המשחק, ולמעשה גם החרם וגם חוק החרם שאושר בקריאה ראשונה משתתפים בכינון משחק חדש שבו עלול לכאוב באמת. זהו רגע קריטי שבו ישראלים עשויים להתחיל לשלם את מחיר הכיבוש וכן את מחיר ההתנגדות לכיבוש. בנקודה זו השמאל (ובהגדרה מעורפלת זו כוונתי בגדול לאוכלוסייה תומכת שלום אך מתנגדת לחרם, עוד הגדרות יתקבלו בברכה) נמצא איפשהו בין הפטיש לסדן, שכן מתוקף היותו ישראלי הוא נמצא בסכנת חרם בינלאומי, אך בהתנגדותו לכיבוש אין לדעת מתי חוק החרם הישראלי יחול גם עליו.

הקריאה הישראלית לחרם, שתומכת גם ביוזמה הפלסטינית וגם בביצועה הבינלאומי מכירה סוף סוף במציאות הבלתי אפשרית של הכיבוש. קיומנו כאן במזה"ת תמיד יהווה סתירה, ובכך אולי לא נתגבר על הפטיש, אבל נוכל אולי להתחיל להבין ולהשתמש בו. כך, אותן "סטיות" כמו התחתונים הורודים שהוצגו למטרת השפלה בפוסט אחר בבלוג זה, הופכות בקהילת הבדס"ם לעוד פרקטיקה לגיטימית שחוגגת שונות וסתירות במקום להוקיע אותם. אפרופו סתירות, אני רוצה גם להכיר במידה שבה קריאה לחרם יכולה להוות הון תרבותי, כפי שנידון גם בבלוג זה. מזל שבתוך הגיון הפטיש אין ברירה אלא להעמיד בו זמנית דבר והיפוכו, ובתוך פרקטיקה בסדמי"ת אנחנו יכולים גם ליהנות מכך, וללבוש בגאווה את הסוד הגלוי של תחתונינו הוורודים, של שאיפתנו להיות גם ישראלים גם צודקים.

המעבר מהעמדה הפוליטית שאפשר הכול, גם כיבוש וגם שלום, בלי לשלם על כך מחיר קשה, הוא עצמו מעבר כואב, וייתכן שהלקאה עצמית לא תספיק לכך. ייתכן שמה שנחוץ זו הלקאה טובה מבחוץ, וזה מה שמציע החרם. בתור פיתרון  (פחות דרמטי מהפתרון שפרויד מציע בעקיפין לפטישיסט, שהוא לפנות לאהבה הומוסקסואלית, וכך למצוא באובייקט התשוקה את הפין האבוד של האם. אגב, אין אצל פרויד אישה שיש לה פטיש, אבל זה כבר דיון אחר), כדאי לו, לשמאל, לוותר על שאיפתו לנישואי אושר ועושר וסקס פרווה עם שאר מדינת ישראל, בלי להכיר באלימות שמתקרבת אל נקודת שבירה, בדיוק משום שאין לה מילת מבטח או הסכמה בדסמי"ת.

החרם, במידה שהוא באמת יזיק לישראלים, יקרב אותם למציאות הפלסטינית, המציאות שבה אי אפשר לתת לכיבוש להמשיך. הקריאה הישראלית נחוצה כדי לגייס עזרה מבחוץ לסיום הכיבוש, בדיוק משום שהסיסמאות של השמאל כבר מזמן הפכו לכלי רטורי בשיח הפשיסטי, לחוד החנית של הדחקת הכיבוש. הקריאה הישראלית היא זו השוברת את הלבנת הכיבוש בשיח של שלום. הקריאה הקווירית הישראלית לחרם מהווה צעד עוד יותר חשוב במאבק ב"הוורדה" (pinkwashing) של הכיבוש בעזרת שיח זכויות להטב"י (זוהי גם נקודת המפגש הברורה ביותר בין "BDS וגם M" ואכן סיסמא זו לקוחה מהבלוק הטרנסי הרדיקאלי במצעד הגאווה בירושלים ב- 2010). זוהי זעקה ישראלית לעזרה מבחוץ, שתאפשר התגייסות נרחבת של הקהילה הבינלאומית שעוד מהססת לצדד בבד"ס פן תראה אנטישמית.

וכן, יש פעילי בד"ס אנטישמים, ובכלל פעילים, כמו אלו שישי מציג, שפשוט לא כואב להם, וזה מדאיג פוליטית. לא ברור לאן החרם יוביל, ואיך ייראה אזורנו, במקרה הטוב או במקרה הרע, אם הוא ישיג את מטרותיו, אבל אני נמשכת לחרם פשוט מתוך הכרה נואשת שמשהו חייב להשתנות, כדי ש"די" יהיה "די" ולא "עוד". אני רוצה לקוות שהוספת הקול היהודי-ישראלי, שכבר "מרגיש רע" אבל מוכן להתמודד עם הכאב שבשינוי אמיתי, יעזור להפוך את הבד"ס לתנועה משמעותית. זאת בעצם ההזדמנות שלנו לקחת אחריות על ה"לא" שלנו, ואם נקבל עלינו בהסכמה מודעת עול חדש של כאב, מתוך אחריות יתרה על הכאב שאנו גורמים, אולי זה יעשה, בסופו של דבר, טוב לכולם.

נ.ב – זה פוסט מפחיד לכתוב, בתור יהודיה נודדת הנהנית מהפריוולגיה של הגלות והזוהר של ההתנגדות, אך מסתכנת בהדרה הן מהשיח הפנים-ישראלי ממנו באתי והן מהשיח היהודי-אמריקאי בתוכו אני חיה. כוונתי לפתוח שאלות ולעורר פה דיון מתוך התשוקה והכאב, על כל פניהם.

אזרחי ישראל, כלכלתנו לא קרסה. עדיין

2 בינואר 2011

שיר חבר

בעקבות אחד הפוסטים האחרונים של עפרי בבלוג התעורר בתגובות דיון מעניין במצב הכלכלי האמיתי של ישראל, נושא שכבר רציתי לכתוב עליו לבלוג מזה זמן, וזו הזדמנות מצוינת להתחיל.

המצב הכלכלי בישראל הוא נושא שנוי מאוד במחלוקת, ואין בו עמדת אמצע. הטענה שישראל היא במצב דומה לממוצע העולמי פשוט אינה נשמעת בשיח הכלכלי. או שנטען שישראל היא נס כלכלי מדהים, או שנטען שהיא במשבר עמוק. לדעתי המרחק בין שתי העמדות נובע מהפער בין התבוננות בנתונים המאקרו-כלכליים של ישראל שנראים מצוין (ייצוא, תמ"ג, אבטלה) לבין הנתונים החברתיים (עוני, חינוך, בריאות) ששם המשבר גלוי לעין.

בדומה ליוון, איסלנד ואירלנד, ישראל אימצה דימוי של "נמר כלכלי" בצמיחה מהירה. הסיבות לכאורה ברורות – מדינות בפריפריה הכלכלית של אירופה נמצאות בהשוואה מתמדת ליבשת העשירה, ונמצאות במרדף "לסגור את הפער" מול העולם המפותח. זה נושא שקוסם לאזרחי המדינות הללו (שרוצים לראות את עצמם בפסגת העולם המפותח) וגם אמצעי לפוליטיקאים לקדם את עצמם באמצעות מדיניות אגרסיבית לעידוד צמיחה. גם אם האמצעים הם שיתוף פעולה עם תאגידי-ענק, קיצוץ במדיניות הרווחה ואמוק של הפרטה, הכל נעשה במסגרת ההבטחה שבסוף זה ישתלם לכולם. הדימוי של ה"נמר" עוזר למשוך הון זר של משקיעים.

אבל המדיניות הזו, שאמורה לעודד צמיחה, נראית טוב על הנייר אבל נוטה להפוך את ה"נמרים" לנמרים של נייר. צמיחה מהירה שנובעת מהשוק הפרטי נוטה ליצור עושר עצום בידי כמה בודדים, למשוך את המדדים המאקרו-כלכליים מעלה (כשהשכר הממוצע למנכ"ל חברה בישראל הוא 2.5 מיליון שקל בשנה, כפי שפרסם בנק ישראל, זה מושך את ממוצע השכר במשק כלפי מעלה). אבל בתהליך הזה נגרם נזק למרקם החברתי: הפרטות רבות מתגלות כאמצעי סחיטת מזומנים מהציבור, ובינתיים השלטון מפחד להודות שיש בעיה, כי אז הדימוי הנמרי יפגע, והמשקיעים יברחו.

התוצאה היא שיוון, איסלנד ואירלנד חוו קריסה כואבת מאוד. הן הגיעו לנקודה בה לא היה אפשר לשלם את החובות. התוצאה דומה בשלושתן – ירידה חדה ברמת החיים, קיצוצים כואבים וחשש לעצמאות הכלכלית של המדינות הללו, שמתחילות להבין (איסלנד ראשונה) שהן בעצם נפלו קרבן לתרגיל עוקץ מתוחכם של בעלי הון שהפילו על האזרחים את הסיכונים וגרפו לעצמם את הרווחים. עוד לא ראינו את המערכה האחרונה בסיפור הזה.

ישראל, עם זאת, לא קרסה עדיין. יש לכך סיבות רבות, למשל התמיכה מארצות-הברית ומקהילות יהודיות בעולם, אך יותר מכל, הסיבה היא שבישראל למשבר הכלכלי יש גם מימד פוליטי שנעוץ עמוק בחרדות של הממשלה ושל מרבית הציבור. לאליטה הכלכלית והפוליטית יש אינטרס חזק להתעלם מסימני ההזהרה, ולהגביר את הווליום של מכונת הפרופגנדה ("הסברה") שצועקת שהכל נפלא.

הודאה בעומק התלות הכלכלית של ישראל בקהילה הבינלאומית תשמוט את הקרקע מתחת למדיניות החוץ של ביבי וליברמן. לכן בשקט יחסי הם יצאו להנפקת החוב הזר הגדולה בהיסטוריה של ישראל במרץ 2010. זאת לאחר שב-2009 הממשלה גייסה סכום שנתי של 102 מיליארד ש"ח (שיא של כל הזמנים). העמקת החוב עוזרת לדחות את הקריסה, לא למנוע אותה, ועוד לא התחלנו לדבר על החובות הגדולים באמת של ישראל (שבהם הממשלה לא מודה) – לפלסטינים הכבושים, לפליטים הפלסטינים וללבנון. פטנט התקציב הדו-שנתי הוא דוגמה נוספת לדרכה של הממשלה לברוח ממה שבאמת מפחיד אותה – דיון במצב הכלכלי האמיתי בישראל. משום כך הממשלה עשתה שמיניות באוויר כדי להתקבל ל-OECD , מבלי להתייחס לאף אחת מהעצות של ה-OECD בדבר רפורמה דחופה במערכת החינוך, הרווחה והתעסוקה בישראל.

בואו נבחן את הטיעונים שהמצב הכלכלי בישראל טוב, ונראה מה עומד מאחוריהם:

צמיחה: לישראל היתה צמיחה גבוהה יחסית אחרי שוך האינתיפאדה השניה, אך בעצם הצמיחה הזו הקבילה לשיעורי הצמיחה בעולם, והיתה אף נמוכה יותר מהצמיחה במזרח התיכון. מדהים לראות שבזמן מלחמת לבנון של 2006, ישראל רשמה צמיחת-שיא. האם שיתוק המפעלים בצפון לא משפיע על הצמיחה? ודאי שהוא משפיע, אבל צמיחה מודדת גם דברים שליליים וגם חיוביים. משפחות שנמלטו לדרום ועברו לגור במלון הוציאו המון כסף בזמן המלחמה. חברות ביטוח הוציאו המון כסף וגם הממשלה הכניסה את היד עמוק לכיס. כל הדברים הללו, שבעצם מעידים על שחיקת המשאבים הכלכליים כתוצאה מהמלחמה, נרשמו כצמיחה במשק. קיימת גם צמיחה ברמת החיים – אבל רק של העשירון העליון (ראו את פרסומי מרכז אדווה שמראים את זה יפה). רוב האוכלוסיה עומדת במקום מבחינת ההכנסות הריאליות.

אבטלה: שיעור האבטלה בישראל הגיע לשיא בשנת 2003 של כמעט 11%. הוא ירד מתחת ל-7% ואז עלה שוב בעקבות המשבר לכ-7.5% ב-2010. זה לכאורה לא גבוה יחסית למדינות אחרות, אך צריך לשים לב לכך שכשהאבטלה ירדה, סך שעות העבודה במשק כמעט ולא עלו (ואף ירדו בכמה מהשנים). מה שקרה זה שמובטלים רבים איבדו את דמי האבטלה ונאלצו להסתפק בעבודות חלקיות בלבד. רבים נאלצים להסתפק באבטחת הכנסה, ואינם נרשמים כמובטלים כי הם מוגדרים כ"סרבני עבודה" שאינם נכללים ב"כוח העבודה." למשל, מרגע שאמהות חד-הוריות איבדו את הזכות לסרב לעבוד במשרה מלאה עד שילדיהם יגיעו לגיל 7, וכעת יכולות לסרב רק עד שהילדים בני שנתיים, "יצאו" בדרך נס עשרות אלפי אמהות חד-הוריות ממעגל האבטלה (ונכנסו, בשקט בשקט, למעגל "סרבניות העבודה" המשולל כל זכויות). עמותת "מחויבות לשלום ולצדק חברתי" ערכה מחקרים על מימדי האבטלה האמיתיים בישראל, שהראו נכון ל-2006 שהאבטלה בישראל גבוהה כמעט פי שלושה מהנתון הרשמי. למרבה האירוניה העצובה, עמותת מחויבות התפרקה מחוסר תקציב.

פנסיה ודיור: שוק הנדל"ן בישראל מצוי במצב של בועה (ועל כך יש הסכמה די רחבה) מסיבות רבות, גם תרבותיות, שכן הדיור שיחק תפקיד מפתח בשימור הפער בין אשכנזים ומזרחים בישראל, אבל זה נושא לפוסט אחר. הבועה נובעת מכך שמחירי הדירות הולכים ומתרחקים מהשכר במשק ונעשה פחות ופחות ריאלי שיהיו משפחות עם אמצעים לגור בכל דירות היוקרה שמוקמות על-ידי קבוצות רכישה ומשקיעים שכבר מדמיינים רווחים של עשרות אחוזים מההשקעה. גם לא מעט משקיעים זרים בוחשים בקלחת ומחממים את שוק הנדל"ן עוד יותר, אף שאין להם כוונה לגור בישראל בעצמם.

אך מה שלא זוכה להרבה דיון בתקשורת הוא משבר הפנסיה בישראל. למרות חוק הפנסיה החדש, שחל רק על שכירים, קיימים בישראל הרבה אנשים שאין להם פנסיה, או שהפנסיה שלהם נמוכה יותר ממה שהם חושבים. הפנסיה גם מושקעת בבורסה ולכן חושפת את החוסכים לעוד סיכונים. מדי שנה יוצאים לפנסיה עשרות אלפי ישראלים וחוטפים שוק, כשהם מגלים שרמת החיים שלהם צריכה לרדת מאוד כדי שיוכלו לחיות מהפנסיה שלהם. לחיות מקיצבת ביטוח לאומי זה קצת אוקסימורון, כי זו קיצבה שמספיקה למזון בסיסי או לטיפולים רפואיים, לא לשניהם, וצריך את שניהם כדי לחיות. הרבה ישראלים חוששים להשקיע בבורסה, לא יודעים לבנות לעצמם תכנית פנסיה ונחרדים מהמחשבה על כמה עליהם לחסוך מדי חודש כדי לשמור על רמת החיים אחרי הפרישה (זה לא חישוב מסובך כל-כך, אבל אני לא מכיר הרבה אנשים בגילי שמעזים לעשות אותו). לכן הרבה ישראלים רואים בדירה סוג של קרן פנסיה. בגיל פרישה אפשר למכור את הדירה ולחיות מהכסף, לא? עכשיו חישבו מה יקרה כשמאות אלפים ינסו למכור את הדירות שלהם כדי למממן את הפנסיה, ואז תבינו למה בועת הנדל"ן היא בעצם גם בועת פנסיה.

היי טק וחינוך: כעת כדאי להתייחס לדימוי של ישראל כמעצמת היי-טק. זהו דימוי מפוקפק, גם בגלל שכמעט כל הגידול בערך מניות ההיי-טק הישראליות בעשור שמאז משבר הנאסד"ק נמחק במשבר האחרון, גם בגלל שחברות ההיי-טק המצליחות ביותר עושות "אקזיט" תרתי-משמע, ופשוט עוברות (עם הצוות או בלעדיו) לחו"ל, כך שהחברות שנשארו בישראל הן החברות הפחות רווחיות (ואלו שמקוות יום אחד להימכר ולעזוב). אך הבעיה העיקרית עם ענף ההיי-טק היא שהוא נשען על מערכת החינוך בישראל. ככל שהכיתות נעשות צפופות יותר, המורים מיואשים יותר, ככל שהתקנים מתמעטים מהאוניברסיטאות ושהמכללות הופכות לבתי דפוס לדיפלומות – כך הסיכוי של עוד דור היי-טק מוצלח דועך במהירות.

עם זאת, צריך לציין גם את המרכיבים יוצאי-הדופן בכלכלה הישראלית. חברות היי-טק רבות בישראל הן למעשה חברות ביטחון, שמפתחות נשק או אמצעי מעקב ואבטחה. זהו שוק משגשג וצומח וכאן ישראל אכן ידועה בכל העולם במוצריה. מערכת החינוך לא נחוצה כאן, כי העובדים מקבלים את הכשרתם בצבא, ויכולים לספר ללקוחות שהם "מומחים למלחמה בטרור," כי יש להם נסיון נרחב בטרטור פלסטינים במחסומים. הרווחים של החברות האלה אמיתיים, אך זהו בכל-זאת ענף של כ-4-2 מיליארד דולר בשנה (בהערכה נדיבה), ממש לא מספיק כדי לקיים מדינה שלמה.

החרם העולמי: ועכשיו להיפופוטם שמתחבא מתחת לשולחן. מי שעוקב אחרי הסיפור של החרם העולמי על ישראל (BDS – Boycott, Divestments, Sanctions) שמקדמים ארגונים פלסטינים, יודע שאת החדשות בנושא אפשר לקרוא באנגלית, אך לא בעברית. כל שבוע מתחיל קמפיין חדש, כל יום יש הפגנות, לחץ אדיר מופעל על תאגידים בינלאומיים וכבר לא מעט תאגידים החליטו למשוך את השקעותיהם מישראל. בתקשורת בישראל מדווחים בקושי על אחוז אחד מכל אלה. גם יצא לי לפגוש ישראלים שעובדים בחברות שספגו נזקים כבדים מתנועת החרם, אך מעדיפים לשמור את זה בסוד.

הרי דיון רציני בתנועת החרם ובנזקיה יחייב גם דיון בסיבות לחרם. בניגוד ליוון, איסלנד ואירלנד – הציבור בישראל פיתח אובססיה מתמדת לשאלת "עצם קיומנו כאן." האירים והיוונים לא חושבים שבגלל המשבר אירלנד ויוון יפסיקו להתקיים. לעומת זאת, כל מי שקורא לישראל לצאת מהשטחים הוא בעצם "קורא להשמדת מדינת ישראל" ואחרי שטוחנים את השקר הזה מספיק זמן, מתחילים להאמין בו. לכן מפחדים לדבר על זה, הדחקה היא מפלטו האחרון של מי שאין לו דרך להתמודד עם הבעיה עצמה.

החרם מסכן את שוקי היצוא של ישראל, את תקציבי המחקר של האוניברסיטאות, את התיירות ואת המערכת הפיננסית. כמעט כל ישראלי כבר נפגע מהחרם, גם אם הרוב לא יודעים את זה – למשל כתוצאה מהתרסקות הערך של אגרות החוב של אפריקה ישראל, שנקלעה למשבר חובות כי מוסדות פיננסים בינלאומיים החליטו למשוך את השקעותיהם ממנה בעקבות הבניה של החברה בשטחים הכבושים. כמעט לכל קרן פנסיה, קרן השתלמות, ביטוח מנהלים או קופת גמל היו השקעות באפריקה ישראל.

אז לסיכום, נראה שהתמונה הנכונה יותר של הכלכלה הישראלית לא מתקבלת מהתבוננות בנתוני המאקרו, אלא מקריאה בין השורות. המשבר הכלכלי כבר כאן, אבל העוצמה המלאה שלו מושהית בגלל שמדחיקים את הבלתי-נמנע. המשבר עדיין לא נקלט בתודעה ובשיח הכלכלי. כשזה יקרה, זו תהיה רעידת אדמה פוליטית, ולא רק כלכלית.

נתזים (21): מוח עגל במיכל וחתול מתובל

16 באוגוסט 2010

ברכות לעם הסיני הידיד: הבוקר נודע שסין חלפה על פני יפאן והיא כעת הכלכלה השנייה בגודלה בעולם. התחלופה הקודמת היתה ב-1968, אז עברה יפאן את גרמניה המערבית. לאמריקאים יש עוד בערך עשרים שנה ליהנות מהפסגה.

הפרסומים על שיתוף פעולה בין ממשלת פקיסטאן לטליבאן באו בתזמון קטלני מבחינתם של מיליוני פקיסטאנים: בשונה מהאיטי והצונאמי, המערב לא מוכן לפתוח את הארנק בשביל מוסלמים.

ב-1804 זכתה האיטי בעצמאות מצרפת אחרי מרד עבדים מוצלח, אבל בתמורה נדרשה לשלם פיצוי לבעלי העבדים – 150 מיליון פרנקים זהובים. השבוע פרסמו נועם חומסקי, נעמי קליין, אטיין בליבאר ואחרים מכתב פתוח לסרקוזי: החזר להאיטי ההרוסה את הפיצוי הבלתי חוקי, השווה כיום 14 מיליארד אירו.


לפחות 200 אלף צרפתים קראו את העדות שפרסם "מוחמד", מהנדס מרוקאי בן 25 שעוזב את צרפת בגלל "האקלים הגזעני" בעידן סרקוזי. יש המצביעים על היתרונות: בלימה של "בריחת המוחות" מהקולוניות לשעבר.

לא תמיד "דוקטרינת ההלם" של נעמי קליין היתה בשימוש: ספר חדש מתאר כיצד גל חום קטלני בניו יורק, ב-1896, הוביל לתקופה הפרוגרסיבית ביותר בתולדות ארה"ב.

דו"ח ממשלתי בריטי צופה שב-2050 נאכל בשר מלאכותי שגודל במיכלים. וגם: היפוך דיאלקטי הפחמן הדו חמצני העודף באוויר, חלק מההתחממות הגלובאלית, יסייע להגדיל את תנובת השדות בעולם.

תושב ניו יורק נתפס כשבמשאיתו חתול חי מתובל ומומלח לקראת אכילה. הוא הסביר שהחתול היה "רכושני וחמדן", ולכן החליט לאכול אותו. מה שמעלה את השאלה: האם זה בלתי חוקי לאכול את החתול שלך?

סשה אובמה כמודל אופנה לילד הרבתרבותי החדש.

המיליונרים האמריקאים מעולם לא היו ליברלים כמו עכשיו, טוען ספר חדש. האם זה נכון?

לאובמה יש סיכוי להיבחר שוב רק אם ירוץ עם הילרי בתור הסגנית, טוען טונקו ורדרג'אן בדיילי ביסט.

לאובמה יש סיכוי להיבחר שוב רק אם מישל תלמד שיעור מאסמא אלאסד, טועןFw:‬ הסורי.

מדוע בעידן שבו האמנות השילה מעצמה את הדרישה ליופי במובנו המסורתי, נתון הגוף האנושי תחת רודנות של אידיאל אסתטי קלאסי?

קכלמן. סקס לא נורמאלי

ירג קכלמן, מגיש תחזית מזג האוויר הפופולרי של ערוץ ARD הגרמני, נעצר לפני כמה חודשים בחשד שאנס את בת זוגו. בינתיים הוא שוחרר ממעצר, אך במקביל נחשפו פרטים נוספים על הפרשה והתברר שבני הזוג נהגו לקיים בקביעות סקס ‪BDSM‬. עכשיו, משמשת הפרשה בסיס למתקפה שמרנית נגד פרקטיקות מיניות "לא נורמליות". טלפוליס יוצא להגנת החופש המיני.

הספורט העממי החדש בגרמניה: לנחש מי בנבחרת הוא הומו. וכבר כתבנו על הבעיה כאן.

מאו קרא רומאנים מהמאה ה-18; לינקולן התעמק בוולט ויטמן; המנהיגים של היום לא קוראים ספרות יפה, וחבל.

ספר חדש ומדובר מאת מארק טיילור, פרופ' לדת באוניברסיטת קולומביה, מציע לבטל את הקביעות האקדמית ולהשתית את האוניברסיטאות על תוכניות "מוכוונות מטרה" במקום על מחלקות ההתמחות הקלאסיות (היסטוריה, מתמטיקה וכדומה). בריאן לייטר, אחד האנשים החזקים בפילוסופיה האמריקאית, זועם, ומאשים את טיילור ב"פוסטמודרניזם" לצד, אבוי, היותו "מעודדת של דרידה".

גברים ממאדים, נשים מנגה? לא. תלוי איך חינכתם אותם. הבדלים מגדריים הם לחלוטין נרכשים, טוענים הרבה מדענים. זה נראה כמו תנודה נוספת בנדנדה, אבל בכיוון המועדף על מערכת האמורי.

אמילי חנוכוביץ', הסטודנטית האמריקאית שרימון גז הוציא את עינה במחסום קלנדיה, מבטאת את רגשותיה בשיר.