Posts Tagged ‘8200’

מדינת ערוץ 2

30 בינואר 2013

בועז לוין

עלייתו של יאיר לפיד זוכה בימים אלו לאי אלו פרשנויות. רובן מתמקדות בשאלת מליון הדולר: כשהעם אומר מרכז, למה הוא מתכוון? הפרשנים מנסים לקרוא מבעד לבלוריתו הכסופה והמוקפדת של המקרר של המדינה – העם אמנם בחר מרכז, אך המציאות, אבוי, דורשת החלטות שנמדדות במונחים של ימין ושל שמאל. בשלב זה מדובר לרוב בספקולציות ולא יותר, שערכן שקול לקריאה בתה: האם הצהרות העבר מעידות על עמדות ההווה? סימפטום נאום בר-אילן הוא כנראה העדות המוחצת ביותר לכך שהמילה "מצע" הפכה זה מכבר לכלי טקטי לכל היותר, מציאות מקיווליסטית שמייתרת את עבודתם של הפרשנים הפוליטיים (שהם שייריו של עידן אידיאולגי) כמעט לחלוטין. או לחלופין, כיוון שכל תוכן אידיאולוגי התאייד מהשיח הפוליטי הרווח, כל שנותר לנו לעשות זה להתענג על טוריהם הפרשניים של יוסי ורטר ודומיו שמציעים סימולציה (בהיעדר מילה טוב יותר, לא רוצה להשמע כמו בודריאר), או צל חיוור, של הפוליטי.

בכל אופן, לא זו הפרשנות שארצה להציע. מה שנדמה לי מעניין בתוצאות הבחירות הללו, לפחות בשלב זה, זה האופן בו הן משקפות תמורת עומק שעברה החברה הישראלית בעשורים האחרונים. למעשה, ארצה לטעון (וכמובן שזו טענה ספקולטיבית למדי), שבחירתו של יאיר לפיד היא שיאו של תהליך מתמשך לקראת תקומתה של מדינת ערוץ 2.

לידתה של אומה

זרעי לידתו של ערוץ 2 טמונים, באופן סימפטומטי למדי, במהפכה החברתית-פוליטית שקדמה לו: מהפכת 77 שסימנה את עלייתו של הימין הפוליטי והכלכלי ושקיעתה של מפא"י. כך, כבכל טרגדיה טובה, ניתן לומר שהליכוד, והעומד בראשו, משמשים כאב הרוחני של אותו בן סורר שבבוא היום יביא לנפילתם. ב-78 הממשלה בראשות בגין הקימה ועדה לבדיקת סוגיית ההקמה של ערוץ טלוויזיה נוסף. באותה שנה הוחלט גם על מעבר מהלירה לשקל. העשור שחלף מאז היה מטלטל עבור הכלכלה הישראלית, אשר חוותה היפר אינפלציה שבשיאה היה ערכו של השקל כ-1500 שקלים לדולר. השקל החדש הושק בינואר 1986 וכמעט במקביל עלו לאוויר שידוריו הניסיוניים של הערוץ השני. בחודשיו הראשונים הוגבלו שידורי הערוץ למספר שעות ביום. תחילת עלייתו של הערוץ, חדירתו הראשונית אל לב הקונסנזוס הישראלי, התרחשו רק כשנה מאוחר יותר. ב-87, בעת שעובדי הערוץ הראשון שבתו למען שיפור תנאיהם, קיבל הערוץ השני אישור להרחיב את שידוריו ובהמשך אף לשדר בתדרים של רשות השידור. כך, לידתו של הערוץ השני תווכה על ידי שני אירועים מכוננים בהיסטוריה הקצרה של החברה הישראלית: חדירתו של השקל החדש וחלחולה של מדיניות ההפרטה (הן מצד ממשלות הימין, והן על ידי מה שכונה לאורך השנים "שמאל"), וערעורה של הגמונית מפא"י שלוותה בפרימתם של רבים מהנרטיבים הציוניים שביססו אותה.

אירוע מכונן שלישי, עליו כבר ניתן לומר שהיה תוצר של פרדיגמת ערוץ 2 לא פחות משכונן אותה, הוא רצח רבין. דבריו של אהרון (אהרל'ה) ברנע באותו הערב, שקשרו באופן הדוק בין האירוע לבין הדיווח עליו, הפכו עם השנים לחלק מהקאנון התרבותי הישראלי, כמו גם מנגינת agnus dei של באך שהתנגנה לה בערוץ 2 כליווי לתמונות מחיי רבין. על אף שמקור הערוץ בעלייתו של הליכוד, רצח רבין – ראש ממשלת השמאל – וסיקורו, סימנו את תחילת עלייתה של הגמוניית ערוץ 2 ונספחיה, את המצאתו של הצופה החדש שלצורך העניין נקרא לו "הישראלי", ואת גילומה של אותה ישות פוליטית מסתורית וחמקמקה המכונה "המרכז הפוליטי". לא ארחיב כאן על השינויים השונים שעברה החברה הישראלית (עלייתה של תרבות המקומנים, האינתיפאדה הראשונה, אוסלו וקמפ דיווד) ועל הגורמים הרבים שאחראים להם, אך מומלץ לקרוא את מאמרו של חברי האמן אדם קפלן שעוסק בנושא בהרחבה. כפי שקפלן כותב, בעקבות גדי טאוב, "אותו דור, כמבטא את שיא תקופת המיאוס במאפיינים הביטחוניסטים הישראליים, דורש משהו אחר מהטון החונק של צבא וחדשות, משהו קליל יותר ומחייב פחות" – “מרוב ניתוק נוצר צמא לישראליות".

שנות התשעים הארוכות

מאז חלפו להם כמעט שני עשורים והדור שינק את תכני טלעד, קשת ורשת וקרא את טוריו של לפיד במקומונים (של מעריב) ולאחר מכן בידיעות, הגיע סופסוף לבשלות. לפיד מזקק במובנים רבים את עיקרי התהליך הזה. שאלתו הנצחית "מהו ישראלי בעיניך" שהפכה מזמן לפרודיה של עצמה, היא כמובן שאלה פרפורמטיבית לא פחות מאנליטית, שהופכת את הישראלי לכזה, שאוצרת את תוכנו ומורה עליו. אם להיעזר במונחים תיאורטיים הרי שהשאלה מגלמת אסטרטגיה מחוכמת יותר של מה שלואי אלתוסר כינה "אינטרפלציה" – כינון הסוביקט הפוליטי על ידי מנגנוני השלטון והאידיאולוגיה.

אז מהו הישראלי החדש בעינינו? בראיון שערך ב"עובדה" מגדיר לפיד את הישראלי החדש על דרך השלילה ושוב בצורה מחוכמת למדי "אנחנו מצפים מהפוליטיקאים שלנו שיהיו משעממים, שתהיה להם ביוגרפיה נכונה. נגיד לנתניהו יש ביוגרפיה מצוינת שכוללת שירות בסיירת מטכ"ל, אוניברסיטה מצוינת באמריקה (…) אצלי זה לא ככה". אצלו זה לא ככה, משמע, בעצם, זה לא מה שאנחנו מצפים מפוליטיקאים. אלו שהם "ככה" הם אותם פוליטיקאים שמעוררים כיום אנטגוניזם בחלק רחב מהציבור הישראלי, הם שיירי הפרדיגמה הישנה. המשפט הזה גם רומז על ההבדל התהומי שקיים בין בנט ללפיד. רבים מהפרשנים נוטים לאחד את הזוג לכדי תופעה חדשה יחידה – פוליטיקאים צעירים ומבטיחים שמתבססים על רשתות חברתיות וכו' – אך למעשה, לא כך הדבר. על קהל היעד של בנט לא ארחיב אך ניתן לומר, כפי שיוסי ורטר כתב, שבנט הוא תוצר ישיר של "מדינת נתניהו"; הוא מייצג פוליטיקה שאולי מדברת אל קהלו הדתי-לאומי, אך משחזרת דפוסים שאותו "ישראלי ממורכז" זנח.

מספיקה בחינה קצרה של הביוגרפיה של הזוג בנט את לפיד תוך התמקדות בשירותם הצבאי שהיה ונותר, לצערנו, נייר הלקמוס של החברה הישראלית: בנט הוא מטכ"ליסט והייטקיסט מהזן הביביאי, ואילו לפיד‫ הוא זן חדש "אקלקטי יותר" כפי שהגדיר זאת בעצמו. אך למעשה אין טיפת אקלקטיות ב-cv שלו. מדובר בז'אנר, אמנם חדש יחסית, אך מוכר היטב לכל ילידי שנות השמונים ומעלה. לפיד שירת ב"מחנה" ולאחר מכן עבר לכתיבה במקומונים, עיתונים ועבודה בטלוויזיה. אלו הן פני האליטה החדשה, שמעדיפה לשלוח את ילדי המעמדות הנמוכים לחזית, בעוד היא מכשירה את ילדיה – באמצעות יחידות עלית תקשורתיות ודיגיטליות (דו"צ, 8200, במחנה וכו') – למעבר חלק אל תוך כלכלת האינפורמציה החדשה (גל כץ כתב על זה פעם תחת הכותרת החיילים של רמת החי"ל).‬ אין עדות טובה יותר לכך מאשר גיוסו של היורש, יאיר נתניהו, לדובר צה"ל (לאחרונה אבנר רואיין גם הוא בדרך לדו”צ). בנוסף, רבים כבר הפנו את תשומת הלב לעובדה שמספר חסר תקדים של עיתונאים לשעבר עתידים להצטרף לכנסת – תסמין נוסף לשינוי התודעתי שחל: מביטחוניסטים לעיתוניסטים. אך זוהי גם פרדיגמה אזרחית יותר, שהאידיאלים שלה, כמו ה-cv (והשאיפות שמאחורי קורות החיים, השורה התחתונה), שונים באופן מהותי מאלו של קודמיהם. ניתן לומר, בהיסוס, שזו פרדיגמה אזרחית-בורגנית יותר. החלטתו של לפיד לעבור מב.מ.וו לג'יפ קולעת לטעם של קהל היעד שלו. דור של יאפים עם ג'יפים שסופסוף תופס את המושכות (יושב מול ההגה). דור פרגמטי, אבל לא פחות נצלני או גזעני מקודמיו.

עדות נוספות לחילופי הפרדיגמה המתרחשים מתחת לאפנו ניתן למצוא בתכניתו של בנק ישראל להחליף את המטבע פעם נוספת ולקרוא לו "שקל ישראלי" (והמקהלה שואלת “מהו ישראלי בעיניך?”). כפי שטוען דני גטווין, הפעם חילופי המטבע אינם באים בתגובה למשבר כלכלי, אלא כניסיון ייצוב פוליטי-אידיאולוגי, צעד מנע נגד חזרתן של המחאות החברתיות של הקיץ שעבר. ‬

לאור כל הנאמר לעיל, אם יש מסקנה מתבקשת הרי היא שעלייתו של לפיד לשלטון היא תופעה אנטי-מהפכנית מובהקת. לפיד, כמו המטבע החדש וכמו הישראלי המיתי המלווה אותו, הם תופעות שצמחו מתוך המעבר לכלכלת שוק דורסנית ושתפקידם לשמור על אותו סטטוס קוו חדש שנוצר עמם. באופן אירוני למדי, הצבעות המחאה נותבו בדיוק אל עבר אותו כוח שגויס להיאבק בה (במחאה) ולשמור על האינטרסים נגדם היא פנתה. מובן שגם המחאה עצמה היתה לתופעה רבת פנים, ולפיד הוא אכן ביטוי אותנטי ומהימן לפן אחד מתוכם, אך בכל זאת ניתן לשער שלא לכך פללו (לפחות באופן מודע) רבים ממצבעיו.

כיצד תראה ישראל של הישראלי? האם תדמה לערוץ שתיים הניסיוני, או שמא לרוני דניאל? כיצד הממלכתיות ההומוגנית שמייצג ערוץ שתיים תתמודד עם אתגרים חיצוניים וסתירות פנימיות? האם הנטייה לפרגמטיות והיחלשותו של השיח הבטחוני יגברו על הגזענות המובנת והנצלנות המעמדית?

כל זאת ועוד נגלה בפרדיגמה הבאה. היא כבר כאן.

*

דימויים: שתי עבודות וידאו של אדם קפלן.

מדרש גזען

29 במאי 2012

הוא לא גזעןאני עוקב אחריו וקורא אותו"

גזענות היא עוד מילה. אפשר לעשות איתה כל מיני דברים. הכל תלוי בהגדרה. אבל האמת שאני מתקשה לראות איך אפשר שלא להיות גזענים במקום שבו אנחנו חיים. זה מזכיר לי שפעם שאלו את פרופ' חנן חבר (אני מקווה, לא הייתי שם, זה מפי השמועה): חנן, אתה ציוני? בתגובה הוא אמר שהוא ציוני כפי שהוא קפיטליסט, והוא ודאי קפיטליסט, כי קולה הוא קונה ושותה לפעמים, ועוד המון דברים אחרים.

אנחנו חיים במערך גזעני שעיצב ומעצב את הזהות, התרבות והפוליטיקה שלנו. המוזיקה שאנחנו אוהבים, המיתוסים, דימוי העבר וכיצד אנחנו מדמיינים את העתיד – הכול הן (גם) דרכים לסמן אותנו כטובים יותר או פחות מאחרים, כזכאים ליותר או פחות (או כמעט לכלום), כרשאים לעבור (או לא), לעבוד (או לא), להצביע (או לא), לכתוב שירה כזו או אחרת.

כשגדלתי בפתח תקוה, היו לנו שכנים שהיו ממש כמונו. האמא, כמו אמא שלי, עבדה במשרד הפנים, האבא עבד ב"דן" (אבא שלי ב"אגד”), לשתי המשפחות היו שלושה ילדים ואותה כמות (קטנה אך מספקת) של רכוש. ובכל זאת, אני והאחים שלי "התקדמנו", הפכנו לחלק מהמעמד הבינוני הגבוה, בפועל או בפוטנציאל. הם, לעומת זאת, נאבקים בקצה התחתון של המעמד הבינוני, אם לא הנמוך, דור המשך ב"דן", שהיא עכשיו כבר לא קואופרטיב אלא חברה מופרטת ונצלנית.

לעתים אני שואל את עצמי: מה קרה? התשובה שלי די פשוטה: הם היו עיראקים. כשאחי הגדול שמע פינק פלויד, הם שמעו מוזיקה מזרחית (גם שלמה ארצי, אגב), כשאחותי הסתובבה עם מגניבים מכפר גנים (הכי קרוב לצפונים שיש בפתח תקוה), הם נאלצו להישאר בשכונה. אני הרגשתי שהכל פתוח בפניי, דיברתי נכון, היו לי עיניים כחולות, ידעתי שסבא וסבתא שלי היו חלוצים וצודקים ויפים, והחל מגיל מסוים אנשים הניחו שההורים שלי הם אינטלקטואלים מרחובות. הייתי אחד מתוך 90% אשכנזים שחבשו את ספסל הקורס היוקרתי של אמ"ן, ואז אחד מהרבה מאוד אשכנזים שהתאספו בקפיטריה בגילמן. הייתי ציוני כשצריך, ושמאלני כשצריך. גזען הייתי תמיד.

אנחנו תמיד גזענים. אי אפשר לצאת מזה. לא רק אשכנזים, אגב, גם מזרחים, וגם כל מי שבאמצע, ומי שאפילו לא במשחק (ערבים או מהגרים, שעליהם רק מדברים. לרוב הם לא ממש נוכחים).

אפשר כמובן לנסות להתמודד עם זה באופן קונסטרוקטיבי – אבל עדיף להימנע מהאשליה שאפשר להתכוון לא להיות גזענים. גזענות היא לא עניין אישי אלא בראש ובראשונה חברתי ותרבותי. כבר כתבתי בעבר שכוונות הן פריבילגיה. אנחנו עוסקים בעולם הפנימי של חלקים מאוד ספציפיים באוכלוסייה, בארץ או בעולם, של מי שמורשים לדבר על העולם הפנימי שלהם, ויש להם את המלים לגעת בעולם הפנימי של אנשים אחרים מסוגם. לכן העובדה שמישהו לא מתכוון להיות גזעני, שאני מכיר אותו וברור לי שהוא לא גזעני – זה לא ממש רלוונטי. מה שמשנה זה המבנים החברתיים והתרבותיים שבהם אנחנו פועלים. אם כבר, פרקטיקות של ביקורתיות עצמית הן היום אסטרטגיה מובהקת של לובן, של אשרור ההבדלה התרבותית בין יפי נפש שמאלנים, תמיד לבנים, וכל השאר.

מנגד, אפשר לשבש את המערך מבפנים. להפתיע את הכוח בחיבורים בלתי צפויים. שמאלנים, יהודים, מוסלמים, מהגרים, הומואים, בי-לאומיים, בי-סקסואלים, אפילו מתנחלים. אבל בשביל זה צריך להפסיק לשנוא את כל מי שאינו מגלם איזה אידיאל ליברלי עבש בסגנון עדות ג'ורג' אורוול (כתבתי על זה כאן). וכן, גם להפסיק להתעסק בעד כמה אנחנו לא גזענים, ועד כמה אנחנו נגד אלימות (תמיד של אחרים, שהרי אנחנו לא אלימים בכלל).

מה שמוביל אותי להיגד הבא.

 

צריך להתייצב לצד הקרבןלא לצד האלימים"

 אולי להתעסק קצת פחות בכוונות הטהורות שלנו? למי אכפת לצד מי בלוגר כזה או אחר "מתייצב"? כאילו כולם מחכים למוצא פיו של איזה גורביץ (או גל כץ, לצורך העניין).

 לאור העובדה שאיש לא קורא את הטקסטים הללו חוץ מכמה מאות אנשי שמאל, ההתעקשות הזו לתת ציונים לתושבי שכונת התקווה היא די פתטית, ואני מתקשה להבין את הפונקציה שלה – מלבד, אולי, איזה סוג של אישור עצמי. היא משכפלת את המבנה הגזעני שאני מדבר עליו, ודאי לא מנסה לשבש אותו. היא שבה ומבנה את דרום תל אביב כמחוז אפל של נחשלות ושמרנות, כמו דרום ארה"ב.

אני מסוייג מעיסוק יתר בחיה המדומיינת הזו המכונה "תושבי דרום תל אביב". רוב קוראי הבלוג הזה מעולם לא פגשו אותה, והעיסוק בה – לחיוב או לשלילה – מייצר אנתרופולוגיה בגרוש. מי שבאמת בעניין של לשנות משהו, מוזמן להתעסק, לשם שינוי, בו עצמו, באינטרסים שלו, ולא באחרים. אנחנו צריכים להבין שהזהות שלנו גוזרת עלינו מגבלות אפיסטמיות מסוימות, שלא לומר פוליטיות. העובדה שאני אשכנזי שסבא וסבתא שלו היו חלוצים לא הופכת אותי למנהיג פוטנציאלי של כל מה שיזוז כאן. כנראה ההפך. תנו מקום לאחרים.

כמובן, להתעסק באינטרסים שלנו זה לא אומר בהכרח איש איש לביתו. אני לגמרי בעד לנסות לחשוב מחדש על האינטרסים שלנו באופן שיחבר אותנו עם קבוצות אחרות, כפי שקבוצות פוליטיות מסוימות כבר עושות עכשיו. אבל שוב, גם בשביל זה מוטב להפסיק לחלק לקבוצות אחרות ציונים על מידת נאורותן.

וכן, גם איסלאמופוביה היא בעייתית בהקשר זה.

גזענות כלפי אשכנזים"

לא כל יריבות בין קבוצות זהות היא דבר רע. אם תרצו, אין לי בעיה לקרוא לזה גזענות (שׁהרי הכל עניין של הגדרה, ואני אימצתי הגדרה רחבה למדי), ואז אני טוען: לפעמים גזענות היא חשובה. היא מכשיר של העצמה ושינוע פוליטי. כמה מהמנהיגים הבולטים של הקהילה השחורה באמריקה אמרו דברים מאוד קשים על לבנים, וזה היה מאוד חשוב להיסטוריה של השחרור הפוליטי. גזענות, אם כן, יכולה להיות משחררת, אפילו פרוגרסיבית.

חבריי האשכנזים הרגישים, אני מפציר בכם: תשתחררו. הומור עצמי הוא חלק מהמורשת שלנו. כאשר ישימו אשכנזים במעברות, או לפחות ישלפו את הראשון מהבאצ'ו, אני אהיה הראשון שאתייצב לצד הקרבן. כאן בארץ האמורי. אני מבטיח. בינתיים אפשר להירגע.

"ליל הבדולח"

יש הרבה דברים שיש רק בישראל. סכנת מלחמה גרעינית. אפרטהייד. אבל גזענות והפגנות נגד מהגרים מאפריקה דווקא יש בהרבה מקומות אחרים. זה לא מפחית כמובן מעוצמת העוול שנעשה. יש להיאבק בו. אבל אולי זה מזמן סוג של פרופורציה. לשם שינוי אנחנו כמעט כמו באירופה, וכמו שם – זה מאבק ארוך. זה לא רק מאבק פוליטי במובן המצומצם אלא מצריך גם שינוי תרבותי וזהותי מעמיק.

השמאל התגבש מבחינה היסטורית בחברות הומוגניות יחסית, ואילו כעת מי שבאמת אינם יכולים לסבול את המצב הקיים, הם האחרים של החברות הללו. מוסלמים, אפריקאים, ערבים. הם מנועי השינוי באירופה – וגם פה.

אשכנזים, במוצא או בהזדהות, יכולים כמובן לקחת חלק בשינוי, ואפילו חשוב שייקחו. אבל ההשוואה של דרום תל אביב לגרמניה של 1938 היא כל כך מופרכת, שהיא מעלה חשד ששינוי הוא לא בראש מעייננו, אלא התבשמות בהווה (מדומיין) ובעבר (אמיתי) של קרבנות טהורה.

איך כתב השבוע פעיל שמאל פופולארי (לקול מצהלות הפייסבוק)?

בעוד עשרים שנה הילדים שלנו יקראו על התקופה הזו ויוכלו להתגאות שאבא ואמא שלהם היו בצד של הטובים.

 נו שוין. עוד סיבה לעשות ילדים.

*

סרטון: "443" מאת מאיה ידיד (מומלץ לצפות).

הקומדיה הציונית

25 בינואר 2011

הדבר המפתיע היחיד לגבי מסמכי פלסטין הוא שאין בהם שום דבר מפתיע. כל מי שקרא הארץ או נחום ברנע בשנים האחרונות, יודע שאבו מאזן הוא "פרטנר", שהוא מוכן לקבל גושי התנחלויות, “פתרונות יצירתיים" בירושלים ואפילו שיבה מוגבלת של פליטים. ידוע גם שישראל היא "לא פרטנר", כלומר שהיא מסרבת, לפחות בעשור האחרון, לפתרון מדיני על בסיס מתווה קלינטון.

אז מה, בכל זאת, כל כך מפתיע במסמכי פלסטין?

את אותה שאלה שאל החודש סלבוי ז'יז'ק – לא על מסמכי פלסטין, אלא על הסקנדל הקודם, החשיפות של ויקיליקס. שאל וענה:

The real disturbance was at the level of appearances: we can no longer pretend we don’t know what everyone knows we know

ההפתעה, אם כן, היא לא בעובדות חדשות הנגלות לעינינו, אלא בשיבוש מוחלט ומגחיך של משטר הגילוי והכיסוי עצמו. ז'יז'ק מעדיף, כדרכו, להתמקד בבאטמן, אבל מעניין לחשוב איך התזה הזו מסתדרת עם הרגע הציוני הנוכחי.

הבורגנות הליברלית – והמדינה שיצרה למטרותיה – מבוססת על הפרדה בין שני מישורים של הופעה. ישנו "המרחב הציבורי", שבו מה שנחשף אינו רק ידוע אלא ידוע כידוע, ולצדו מרחב נוסף, נקרא לו "מרחב התחתונים הוורודים”, שבו הדברים ידועים כלאידועים. זה המרחב בו אדון ברקוביץ' — שבמרחב הציבורי ידוע כפרקליט מכובד בחליפה לובש תחתונים בצבע ורוד, או עושה פעם בשבועיים סאדו מאזו. השקר של המרחב הציבורי הוא בדיוק ביומרה שלו לאמת והיחשפות מוחלטת, לשקיפות וקביעות של הקטגוריות החברתיות, בהכחשה של מרחב התחתונים הוורודים. זה שקר הכרחי לתחזוק הסדר הליברליקפיטליסטי, אבל הוא עקר (ולפעמים גם מדכא) מבחינה אישית ופוליטית.

כולם (או לפחות הרבה אנשים) יודעים על התחתונים הוורודים של מר ברקוביץ', אבל העובדה הזו ידועה כלאידועה. היא נידונה רק בשיחות סלון אינטימיות יחסית, בין הולכי רכיל, לעולם לא בעיתון או בבית הספר, לבטח לא בנוכחותו של מר ברקוביץ' או מי מבני ביתו (למרות שגם הם יודעים). אפילו מר ברקוביץ' יודע על התחתונים הוורודים כמה שאסור לדעת, כלומר הוא ממעט לחשוב עליהם, לא מנהל עליהם יותר מדי שיחות עם עצמו, לבטח לא חושב כיצד ניתן לגשר בינם לבין החליפה או לבטא אותם במרחב הציבורי. וקשה להאשים אותו: ביטוי ציבורי יהפוך גם אותם לשקר, יפקיע אותם מהחוויה האישית, המטלטלת, יכפיף אותם לקטגוריות היציבותמדי, למבט הליברלי המחפצן.

ישראל, או הגילום הנוכחי של הציונות, היא מין אדון ברקוביץ' שכזה. כלפי חוץ היא חברה מכובדת במשפחת האומות הליברליות, אבל בבית היא לובשת תחתונים ורודים. "מסמכי פלסטין" הוא ניסיון נוסף, חשוב במיוחד, לבטל את ההפרדה המלאכותית הזו – להפוך את הסרבנות והאתנוקרטיה הישראליות לעובדה ידועה כידועה, לא רק לרכילות שהילרי קלינטון לוחשת לאנגלה מרקל במסדרון. והרי גם להן נוח שהתחתונים הוורודים של ישראל נותרים בארון. יש להן מספיק שלדים משל עצמן, או לפחות שוט וחזיית עור.

החשיפה האינטימית של הפרברסיה הישראלית היא הפרק האחרון בסדרה של רגעים מפתיעים לאמפתיעים. למישהו היה ספק שאלופי צה"ל הם ציניקנים כוחניים ורודפי בצע? ובכל זאת, התצלום של אחוזת גלנט, ולפני כן החשיפה של "מסמך גלנט" – שלא נדבר על המניות של דן חלוץ – הפכו את זה לעובדה שכבר אי אפשר להתעלם ממנה. מישהו חשב שאהוד ברק הוא לא אגומניאק סאדיסטי ורודף שררה? ובכל זאת, למרות שידענו בדיוק מה מסתתר מאחורי המסכה, לפרישה הקומית שלו היה אפקט של הסרת מסכות.

לחשיפות (או ההיחשפויות) האלה יש מימד קומי, והרי בישראל של הרגע הנוכחי הגבול בין מציאות לקומדיה היטשטש לחלוטין. זה הגיע לשיא במסיבת העיתונאים המגוחכת של ברק והפודלית שלו, בוגרת 8200 והרווארד, ד"ר עינת וילף. אפשר היה לשבץ אותה, כפי שהיא, בארץ נהדרת, בדיוק כפי שצ'יקי ויונתן לוי נטלו את ישיבת ועדת הכלכלה על הכנסת והפכו אותה, כפי שהיא, להצגה משעשעת. לאחרונה פעיל פלסטיני שלח לרשימת תפוצה שמאלנית את המערכון הבא מארץ נהדרת. הוא חשב, לתומו, שמדובר בדיווח חדשותי על אירוע חינוכי אותנטי בישראל.


ברק, אסור לשכוח, לא תמיד היה גיבור קומי, וההתפתחות הדרמטורגית שלו היא מפתח להבנת הקומדיה הציונית בכלל. בסוף שנות התשעים הוא היה הגיבור המודרני, התקווה האחרונה של הציונות הליברלית, השפויה. אני עוד זוכר את נחום ברנע, ביום שאחרי בחירות 99' (הייתי אז באופוריה), כותב שהאליטה הישנה, בתגובה ניצחת להתקפות של ביבי, שלחה למנהיגות את "הטוב בבניה". ברק היה אמור לממש את החזון המודרניליברלי: להביא שלום ולאפשר את הקיום הציוני כחלק מסדר עולמי הייטקיסטי והרמוני.

אלא שמהר מאוד הוא הפך לגיבור טראגי. סיפרו לנו שבקמפ דיוויד הוא הלך עד הסוף, אבל מבלי לוותר על זהותו, או הזהות הציונית שהוא ייצג בגופו. והוא שילם על כך, כמובן, מחיר כבד. השמאלנים שונאים אותו, שלא נדבר על הערבים. אפילו הימנים שונאים אותו.

בדומה לברק, ציוניםליברלים רבים אחרים ("אשכנזים עציים” במונחי אילני), החלו לספר לעצמם לפני עשור את הציונות כסיפור טראגי. הסובייקט הציוני, שבעבר קיווה לממש עצמו כחלק מסדר אוניברסאלי, אפילו סוציאליסטי, הפך לגיבור טראגי של חורבן ידוע מראש, אבל מבלי שזה יגרום לו לבגוד בגורלו, בייעודו. גם אם הפצצה האיראנית תשמיד אותנו, אין לנו אלא להיות אנחנו, להגן על האתנוקרטיה שיצרנו כאן. זה הגורל שלנו. לא בכדי השיח האנטיאנטישמי – החיבור המטאפיזי של הגורל הישראלי עם המקוללות היהודית – הפך פופולרי כל כך, אפילו אצל הוגה חילוני לכאורה כמו אילן גור זאב.

מה לעשות שהפאתוס הטראגי אינו משתלב היטב בפינות קפה ברמת החי"ל, ואפילו לא בקוטג'ים ברעננה. זה לבטח לא מתקבל אצל קולגות מחו"ל. לכן הציוניליברל פיתח חיים כפולים: כלפי חוץ הוא ליברל טוב ואופטימי, אזרח העולם ובה בעת לגמרי ישראלי – הוא מגלם בגופו את הקידמה, ההייטק, עמוס עוז ועוד. את התחתונים הוורודים – הגזענות והאגרסיה – אפשר ללבוש רק בישראל, או בקרב ישראלים. כמו פרברסיה בורגנית טובה, אין יותר מדי מה לדוש בה ולדבר עליה. פשוט מתרגלים אותה. מתענגים יחד בשתיקה.

אלא שהמשחק הכפול הזה, כך נראה, עומד להיגמר. הציונות הגיעה לרגע האחרון שלה: השלב הקומי. זה השלב שבו אהוד ברק כבר לא מגלם את הציונות הסוציאליסטית אלא בקושי את עצמו – סדיסט מזדקן ממגדלי אקירוב; ויואב גלנט נחשף כשודד קרקעות לטובתו האישית. אחרי הכל, כבר אמר ניטשה (ולפניו אריסטו) ש"כל פרט באשר הוא הוא פרט הוא קומי, ומשום כך בלתיטראגי".

אבל הכי חשוב – הודות למשט, ההפגנות בבילעין ובשייח ג'ראח ומסמכי פלסטין, הציונות עצמה נחשפת. היא תמיד היתה עירומה, אבל ליותר מדי אנשים היה נוח להלביש אותה בבגדי מלכה חדשים, מודרניים. הם העדיפו להתעלם מהמימד האתני, הגזעני והדתי שלה, ולספר לעצמם שהם רואים דמוקרטיה ליברלית. הם יודעים שזה לא המצב, אבל הם גם יודעים שהם לא אמורים לדעת, שמשרת אותם לא לדעת.

הבעיה, לדעתי, היא לא בדיוק בעובדה שהציונות היא מה שהיא, וכמובן שלא בתחתונים הוורודים של מר ברקוביץ'. מר ברקוביץ' אוהב ללבוש תחתונים ורודים, והציונות היא אתנודתית. זה המצב, ואם זו הבעיה אז החיים הם בעיה. אני מעז לומר שכולנו קצת גזענים, או דתיים, או לובשים תחתונים ורודים (או הכול ביחד). הבעיה היא בהכחשה של העובדות הללו, הדחיקה שלהן למרחב שאינו חשוף לשינוי ולשיחה, למרחב אפוליטי.

אני לא אומר שהכל צריך להופיע במרחב הציבורי – זה ישמר את משטר הגילוי והכיסוי ויותיר את מרחב התחתונים הוורודים על כנו (גם אם יסתתרו בו, כעת, פרברסיות אחרות). האתגר הפוליטי הוא בביטול ההפרדה הזו, באופן שיאפשר ללאומנות והאלימות הגלומות בנו ביטוי פוליטי, ובתוך כך ישנה ויעבד אותן – וזאת מבלי להכניס את הציונות תחת קטגוריה קבועה, מסרסת, כמולאומנות גזענית" או "גזענות לאומנית" (האחר של הקטגוריה "המערב הליברלי”, למרות, כאמור, שגם אצלו יש שלדים בארון).

רק כאשר הציונות הליברלית תתמודד עם הלאומנות והגזענות שלה עצמה – מה שקראתי פעם האחריות שלה לבלגאן – ולא תשליך אותו על "האספסוף" בבת ים, יהיה סיכוי לתמורה פוליטית ממשית.

הגילוי והשיבוש המסמנים את הרגע הנוכחי הם בעיקר מביכים, ולכן גם מצחיקים. וזה גם הפוטנציאל הגלום בקומדיה הציונית החדשה: יש לאלץ את גיבוריה לחשוב, לעשות חשבון נפש, ובשביל זה צריך לבייש אותם. כמה שיותר. וכך גם את מדינת ישראל.

ז'יז'ק, בסוף המאמר שלו, מצטט את מרקס הצעיר. ב-1843 הוא ניתח את השקיעה של המשטר הישן בגרמניה כפארסה – חזרה אירונית על הטרגדיה של נפילת המשטר הישן בצרפת, 50 שנה קודם:

The French regime was tragic ‘as long as it believed and had to believe in its own justification’. The German regime ‘only imagines that it believes in itself and demands that the world imagine the same thing. If it believed in its own essence, would it … seek refuge in hypocrisy and sophism? The modern ancien regime is rather only the comedian of a world order whose true heroes are dead.’ In such a situation, shame is a weapon: ‘The actual pressure must be made more pressing by adding to it consciousness of pressure, the shame must be made more shameful by publicising it.’

הגיבור הקומי, אם כן, רק מדמיין שהוא צודק, בעוד הגיבור הטראגי מזדהה עם הפאתוס שלו לחלוטין. בתגובה יש לחשוף את הפער בין המציאות לדמיון: בין הנטייה של הציונות הליברלית לדמיין עצמה כמודרנית (או ליברלית) לבין המצב בשטח ובחדרי חדרים. במלים אחרות, צריך לבייש את המשטר הישן בישראל, לעשות ממנו צחוק. יש ללעוג לקטנוניות, רדיפת הבצע והחשבונות האישיים של אנשיו, כמו גם להתפתלויות שלהם בתקשורת הבינלאומית, בבואם לדקלם מנטרות שאפילו הם לא באמת מאמינים בהן.

צחוק הוא תגובה פוליטית מושמצת. זעם, כבדות ראש, בכי וזעקה מרה זוכים ליחסי ציבור טובים יותר. ואכן, כיצד אפשר שלא לזעום, שהרי בשקיעתו, המשטר הישן בישראל ממיט וימיט הרבה כאב, לאזרחיו ולאחרים.

עם זאת, מותר גם לצחוק, יותר מזה: חשוב לצחוק. צחוק מתגלגל ומתפרץ. הרבה צחוק. לא כבוש ומבויש, מנסה להסתיר מבוכה, אלא גלוי ומשוחרר, מחולל מבוכה. זה לא רק טוב לבריאות אלא גם אפקטיבי מבחינה פוליטית. ביחד, אולי, זה שילוב מנצח.

ישראל 2021

13 בינואר 2011

גיא רולניק ויציר כפיו, עיתון דה מארקר, העמידו עצמם בשנתיים האחרונות בחזית המאבק נגד "הריכוזיות במשק". את תשובה וה"טייקונים" רולניק משווה לברונים השודדים של סוף המאה ה-19 ובמקום נוחי דנקנר הוא מעלה על נס כל מיני יזמי הייטק יצירתיים ודמויות מופת בחיי העם היהודי.

רולניק הוא כותב אינטיליגנטי, אין ספק, והטייקונים הם ודאי רשעים. אבל מבעד למלחמת בני האור בבני החושך שהוא מארגן לנו – הכל לטובת קידומה של אימפריית דה מארקר – צץ ראשה המכוער של הצביעות. הנה למשל אימייל שנשלח בימים האחרונים לאלפי בוגרי יחידה 8200, עליו חתומים רולניק ואלוף משנה (במיל') ניר למפרט, לשעבר מנכ"ל ערוץ 10 (והיום מנכ”ל “דפי זהב”):

שלום רב,

אנו מתכבדים להזמינך להשתתף בכנס ישראל 2021 כאורח שלנו. הכנס יתקיים בתאריכים 12-13/01/2011 ימים ד'-ה' בבנייני האומה ויעסוק בסוגיות המרכזיות הניצבות על סדר היום הלאומי במשך העשור הקרוב. ההזמנה אינה כרוכה בתשלום ומיועדת לבוגרי 8200בלבד.

איך עושים את זה:

מימוש ההזמנה אפשרי באמצעות אתר הכנס: http://2021.themarker.com

בעמוד הראשי של האתר ללחוץ על כפתור להרשמה

להתעלם מעניין העלויות

למלא את כל שדות החובה

יש שדה שבו יש להקיש את הקוד.

להשלים את התהליך על ידי לחיצה על "המשך" למטה.

נתראה בכנס,

ניר למפרט

יו"ר עמותת בוגרי 8200

גיא רולניק

עורך ראשי ומייסד דהמרקר, סגן מו"ל הארץ

אל"מ ניר למפרט (תצלום: עדו קינן)

בחזון של דה מארקר אין כנראה מקום ליצחק תשובה אבל יש פריבילגיות לבוגרי חוד החנית של המודיעין הישראלי. הם יכולים להתעלם מהעניין המוזר הזה של "העלויות" (400 שקל בשביל פשוטי העם).

מי הם האנשים האלה? בקורס הטרום צבאי שעשיתי לפני עשור (במסגרת “חמ”ן תלפיות”), היו 16 וחצי מתוך 18 חניכי הקורס אשכנזים, כלומר יותר מ-90%. רובם ככולם היו בוגרי קבוצה נבחרת של תיכונים, בהם הליד"ה ו"מדעים ואומניות" בירושלים, עירוני ד' בתל אביב, או הריאלי וליאו בק בחיפה. שלא במפתיע (וכפי שכבר כתבתי בעבר), זה היה גם הרכב האוכלוסייה בקרב עורכי החדשות בעיתון "הארץ" או ב"תכנית הבינתחומית למצטיינים" באוניברסיטת תל אביב – לשם התגלגלתי מייד לאחר הצבא. כך גם במגזר ההייטק הפורח, המבוסס במידה רבה על החידושים וההמצאות שנרקחו נגד אויבינו, ועובדיו נשכרים מתוך הרשתות החברתיות שנוצרו בגלילות ובקריה.

רולניק ודאי יעדיף לתאר את החזון שלו כמריטוקרטיה – שלטון האיכות והמידה הטובה – אבל אין לטעות: זה לא מקרי שה"איכותיים" הם תמיד אשכנזים מרעננה. זו אליטה לבנה, מבוססת גזע, שאוהבת ללהג על ה"אספסוף" המזרחי שהפגין בבת ים נגד ערבים רק כדי לשלוח את ילדיה לחזית הכיבוש הישראלי (כלומר ל-8200). את העבודה המלוכלכת עושים מתנחלים, מזרחים ורוסים, ואילו הילדים הרכים יכולים להרגיש בנוח ליד מכשירי ההאזנה המשוכללים שלהם. שם הם יכולים לדבר בגאווה צופיפניקית על "תרומה למדינה", בזמן שהם מבטיחים לעצמם מושב רווחי ואגואיסטי בכנס "ישראל 2021”.

לערבים כמובן אין שום סיכוי במערך הגזעני הזה. על מקומם בחזון של דה מארקר אפשר היה ללמוד מכתבה שפרסמה השבוע מירב ארלוזרוב, אחת החיילות הנאמנות של רולניק. קשה להאמין שהטקסט הגרוע והמדומיין הזה התפרסם בשנת 2011, אבל כנראה שנמשיך לראות טקסטים כאלה גם ב-2021.

ארלוזרוב אינה מדברת עם בני אדם, ואפילו לא עם ערבים, אלא עם "נכבדי הכפר" טייבה שבעמק יזרעאל, המצוטטים בכתבה בגוף רבים. מסתבר שמדובר בכפר נאמן – הם חלבו את הפרות של קיבוצי העמק במלחמת יום כיפור – ובתמורה, יש להם כבישים ומדרכות. תכף היא תספר לנו שהם העבירו מידע לש"י או שסירבו להאכיל את צבא קאוקג'י ב-48'. אחרי הכל, כשמדובר בכפר ערבי, לא רק קיומן של תשתיות דורש הסבר, אלא קיומו ממש.

כמו תמיד, ארלוזרוב מביאה מידע בלעדי ומפגינה כושר אנליטי. הסכיתו ושמעו: לדה מארקר נודע שנכבדי הכפר מתנערים מבת "החמולה" המקומית, חנין זועבי, המוציאה את דיבת הכפר רעה. העובדה שרוב התושבים הצביעו לבל"ד בבחירות לא עושה רושם על הפרשנית המלומדת. היא גם יודעת למה נכבדי הכפר מתגעגעים לרבין – הרי “הוא נהג בהם בכבוד". הם אפילו בעד שבועת הנאמנות של ליברמן.

מה חסר להם בחיים? ניחשתם נכון – "הייטק".

קבלת פנים למושל הצבאי בכפר קרע, 1949 (מתוך "סדק" 1, באדיבות עבד אלראוף קורבי)

החזון המודרני וההייטקיסטי של דה מארקר מנוגד לכאורה לחזון האתנודתי של הימין. אליטת 8200 מבינה היטב שישראל זקוקה ללגיטימציה בינלאומית ולכן מוכנה לוותר על שליטה ישירה בשטחים – לפחות אחרי שיבוטלו עוד כמה הופעות של הפיקסיז.

אבל מתחת לקוסמטיקה הזו, חזון דה מארקר הוא מדינת אפרטהייד, עם מספר קאסטות מובחנות: למעלה האשכנזים המובחרים שהיו ב-8200 ועמוק למטה תושבי השטחים, נשלטים בקבלנות משנה על ידי מדינה פלסטינית קיקיונית. בתווך נמצאות שתי קאסטות "צבעוניות": מזרחים, שנועדו להגיש קייטרינג ברמת החי"ל והרצליה ולשרת בצבא המדכא את הקאסטה התחתונה, ו"ערביי ישראל". לא בכדי ארלוזרוב מעדיפה להדגיש את השייכות הכפרית והחמולתית של בני שיחה, כי רק דהפוליטיזציה כזו יכולה להסביר כיצד הם מוכנים להסתפק ב"הייטק" ותו לא. בפועל, כמי שלא שירתו ב-8200 וגם לא ישרתו בה, הם ייאלצו להסתפק בפירורים.

למערך הזה, כקאסטה "צבעונית" נוספת, עשויים להצטרף גם מהגרי העבודה וצאצאיהם, שהרי רולניק וחבריו הם אנשים נאורים, והם מבינים היטב כיצד ההגירה משרתת את הנאוליברליזם שלהם. היתרון של המהגרים הוא שהם גם יכולים לשרת בצבא, ולהפוך בשר מבשרו של העם הלאערבי.

ישראל 2021 – שהיא ישראל 2011, כלומר ישראל 2001 – של למפרט, רולניק וארלוזרוב היא אי של קרתנות וצביעות ליברלית בלב האוריינט, שבה אפשר לערוך עשרות "דיוני שולחן עגול" על הסיבות לאישוויון במקום להביט מתחת לפנס, כלומר על עצמם. באתר הכנס מפנים לכתבות בדה מארקר על הפערים הגדולים (והקבועים) בהשכלה בין הפריפריה למרכז או על אפליית אתיופים בשוק העבודה. “מסתכלים על צבע העור שלי ולא על הכישורים", מספרת מעיין בלטה בת ה-21.

צודקת.

לפרקים הקודמים בסיקור של ארץ האמורי את תמנון המודיעין הישראלי:

החיילים של רמת החי"ל

מפקד הפקולטה למדעי הרוח

החיילים של רמת החי"ל

20 במרץ 2010

1.

השבוע, בהאנגר 11 שבנמל תל אביב, התקיים "כנס הנטוורקינג השני" של בוגרי 8200. אני אמנם אינני בוגר היחידה המיתולוגית, אבל התשוקה האנתרופולוגית שלי גרמה לי להירשם לאירוע, גם ללא כוונה לקחת חלק ב"תחרות חברות ההייטק" או ליהנות מהמופע של אדיר מילר (גם הוא בוגר היחידה). לבסוף נאלצתי לוותר על ההשתתפות אבל הסיקור האוהד בדה מארקר, יומיים אחרי, העביר היטב את האווירה.

כל המשרות שבהן החזקתי היו קשורות בצורה זו או אחרת ביוצאי היחידה", מספר אלעד פרנקל, “מעולם לא גוייסתי בדרך השגרתית, שבה שולחים קורות חיים לחברה, ואז מזמינים אותך לראיון". פרנקל, העומד בראש חברת אקווייז, “חברת קלינטק המפתחת טכנולוגיות טיהור מים", מצטרף לאסתי פשין, מנכ"לית שדולת ההייטק בכנסת ושותפה בקרן ההון סיכון Destino Ventures. לטענתה, “יזמים ששירתו ביחידה נמצאים בסיטואציה שבה הם יכולים בשנייםשלושה טלפונים להגיע לכל אדם בעל השפעה – בין שהוא לקוח פוטנציאלי, רגולטור או ספק רלוונטי". פשין לפחות מפגינה שמץ מודעותעצמית: “זה יכול להישמע מרתיע, אך זו המציאות".

אכן, זו המציאות. בשנות התשעים האליטה האשכנזית דיללה את נוכחותה ביחידות הלוחמות והיה נדמה שהיא מתרחקת מההוויה הביטחונית, כנראה בהשפעת האינתיפאדה הראשונה ותהליך אוסלו. אבל כמו תהליך אוסלו, התברר שההתרחקות לכאורה רק מסייעת להעמקת המשטר הקולוניאלי בין הים לנהר. את יפי הבלורית החליפו ביחידות הלוחמות יותר ויותר מזרחים, דרוזים ומהגרים מרוסיה ומאתיופיה. אלה לא התקשו להבחין שההון הסימבולי שנלווה בעבר לשירות הקרבי הולך ואוזל, ועובר ליחידות המודיעין והטכנולוגיה. הגדיר זאת היטב הסוציולוג יגיל לוי, שבספרו "צבא אחר לישראל" כתב שהכניסה של ישראל השנייה לדרגים הלוחמים היתה "עלייה במעלה המדרגות הנעות היורדות".

ההתרכזות של ילדי האליטה בחיל המודיעין העמיקה את משטר הכיבוש בלפחות שתי דרכים. ראשית, פחתה נגישותם של נותני הטון בתקשורת ובתרבות הישראלית למתרחש בשטחים. ילדיהם (או הם עצמם) פחות ופחות רואים זקנים מדדים ונשים הנאלצות ללדת במחסום ומסתפקים בדיווחים מתורגמים מערבית על מסך המחשב שלהם בקריה או בגלילות. גם יחידות "מובחרות" ממש, שלא נדבר על טייסינו המצוינים – ביניהם האליטה עדיין שומרת על נוכחות מאסיבית – אינם נאלצים להתעמת עם מציאות הכיבוש באופן יומיומי. את העבודה השחורה הם מותירים לחטיבת "כפיר" ולמג”ב, רק כדי לצקצק בלשונם כשסגן אדם מלול המרוקאי מרביץ לפלסטינים.

שנית, בשנות התשעים (בתהליך שהתחיל עשרים שנה קודם) נוצרה התרכובת המיוחדת לישראל בה חוברים היחידות הטכנולוגיות של הצבא, התעשיות הביטחוניות וההייטק הפורח. בוגרי 8200 זוכים עם שחרורם למשכורות אסטרונומיות ברמת החי"ל וסביבותיה ובהמשך נעזרים בקשרים הנכונים – ובטכנולוגיות שנהגו בצבא – כדי להפוך את ישראל למעצמת סטרט אפ. כך נולדה הקפיצה הכלכלית של שני העשורים האחרונים והתגלתה התועלת הגלומה בתחזוק וטיפוח ההוויה הביטחוניסטית המוכרת לכולנו. לכן חשוב לקחת בעירבון מוגבל את הנהי בשבילי רמת החי"ל, לפיו המתנחלים מפריעים לנו להיפטר מהכיבוש. הכיבוש כאן כי הכיבוש מועיל, לא רק לגוש עציון אלא לתל אביב והרצליה פיתוח.

למען הגילוי הנאות, אספר קצת על עצמי. נולדתי וגדלתי בפתח תקווה, אמנם אשכנזי למהדרין אבל רחוק, באופן יחסי, ממוקדי הכוח הישראלים. למזלי, אותרתי לאחד מקורסי העלית במסגרת מה שכונה פעם "חמ"ן תלפיות" (והיום “חמ”ן בשחקים” או משהו סקסי מעין זה). מתוך 18 חניכים בקורס שלי, אגב, רק אחד וחצי (אולי שניים) היו מזרחים. אחרי הצבא (בו שירתתי באמ”ן מחקר) הגעתי ל"תכנית הבינתחומית למצטיינים" באוניברסיטת תל אביב, בין השאר בעזרת אחותו של חבר טוב מהצבא, גם היא יוצאת חיל המודיעין, שיכלה לספר לי איך נראים הראיונות ולמה בדיוק אני צריך לצפות. שנה לאחר מכן התחלתי לעבוד בדסק "הארץ", הודות למדריך שלי בקורס שעבד בעבר כעורך בעיתון והמליץ עליי בחום. מיותר לציין שגם בדסק וגם ב"תכנית" היו יוצאי מודיעין רבים (וכמובן, גם יוצאי יחידות אשכנזיות אחרות כמו גלי צה"ל, דובר צה"ל וכדומה).

כל אלה סיפקו לי הרבה יותר מפנקס טלפונים שימושי. הם יצרו את הרשת החמימה והבלתינראית הגורמת לך להרגיש כחלק מקבוצה – הקבוצה של מי שיכולים, מי שראויים לשלטון, להון, לעיתון, להייטק ולאקדמיה. אחר כך מתפלאים למה אין ערבים בהייטק (או כמעט בכל מקום אחר).

כשהייתי בצבא סיפרו לנו כמה אנו אינטיליגנטים, נוןקונפורמיסטים וביקורתיים. כך העיד השבוע גם אורי גושן, מייסד "חברת ההזנק Tawkon”. לדבריו, “הטיפוס של 8200 הוא טיפוס יזמי. מדובר באנשים עם ראש גדול ויכולת חשיבה ואנליזה". בפועל, היינו ברגים קטנים במערכת עצומה המייצרת באופן יומיומי את הדימוי החביב על ראש אמ"ן לשעבר, אהוד ברק – “וילה בג'ונגל". הערבים הם פרימיטיביים, אלימים ודתיים. על שלום אין על מה לדבר. מדי פעם גם הכרענו, לחיים או למוות, גורלם של אנשים. בערב הלכנו לסינימטק התל אביבי וישבנו ב"מתוקה". בשום שלב לא נשאלה השאלה – שהרי אנחנו במודיעין, ועוסקים ב"אויב" בלבד – כיצד ישראל או מדיניות הכוח הציונית קשורים לכל הסיפור. רק חיכינו להשתחרר ולנצל את ההון הסימבולי שהרווחנו כדי להמשיך ולבצר את הווילה – זו הלאומית וזו הפרטית שעוד נבנה.

2.

חשבתי על זה השבוע גם מפני שאפרת, חברה שלי, חזרה מסדנה שהעבירה מטעם "זוכרות" לקבוצה של יודבתניקים מפנימייה כפרית יוקרתית (לא נציין את שם המוסד לבל יבולע למדריך. כידוע, אנו בתקופה לא פשוטה). מהר מאוד התרחקה השיחה מהנכבה והתמקדה בשאלה שבאמת הטרידה את התלמידים – השירות הצבאי המתקרב. רוב הבנים מתכוננים לשירות קרבי, וכבני האליטה הליברלית הם כמובן מבטיחים להקפיד על טוהר הנשק. "חשוב שדווקא אנשים כמונו יהיו שם", הם הדגישו. אחד אף נשבע ש"אם יגידו לי לירות בחפים מפשע, ברור שאסרב".

היה רק בחור אחד שאינו "הולך לקרבי" (הבנות, אגב, בקושי דיברו). כמי שממתיק סוד ובגאווה בלתי מוסתרת הוא סיפר שהתקבל ל"יחידה מובחרת של המודיעין". הוא שמח על כך, לדבריו, מפני ששם, רחוק מה"שטח", יהיה לו יותר חופש להחליט מה מתאים לו לעשות ומה לא. הוא יוכל לממש את הביקורתיות שלו.

הסיטואציה המייצגת משקפת היטב את סוג הביקורתיות הנפוץ בחוגים הללו. אפשר לשחק בביקורתיות, לדבר על הטבח בכפר קאסם ולדמיין – כמעט לקוות – שיום יבוא ואוכל לסרב בגבורה ל"פקודה בלתי חוקית שדגל שחור מתנוסס מעליה". אבל זה הרי לא עובד ככה. השאלה המוסרית והפוליטית אינה מתחילה בהחלטה מה לעשות בסיטואציה נתונה, אלא בשאלה כיצד לתאר את הסיטואציה, כיצד לא לקבל את הסיטואציה כפי שניתנה. איש לא יגיד ליודבתניק החביב לירות בחפים מפשע. מן הסתם יקראו להם מחבלים, או אזרחים המסתירים בביתם מחבלים, או אזרחים התומכים במחבלים, או אזרחים התומכים באזרחים המסתירים בביתם מחבלים.

ביקורתיות ממשית נמדדת ביכולת לפרוץ את מסך הבערות והשקר המיוצר, במידה רבה, במערך המודיעין הישראלי, ולתאר אחרת את המצב בארץ האמורי (ומעבר לה). החייל והמפקד בשטח נתקלים בסיטואציה שכבר הומשגה ותוארה במעלה ההירארכיה הצבאית. מגדירים בשבילם מי אויב ומי אוהב, ועד כמה מעשיהם, הרצחניים לעתים, הם אכן עניין של חוסר ברירה. את הגנרלים הציניים בקריה מזין תמנון מודיעיני ענק, שבו כל אחד מאלפי החיילים תורם את תרומתו להכחשת המציאות.

אם מישהו מקווה להיות ביקורתי בחיל המודיעין, בסדיר או במילואים, הוא משלה את עצמו. חיל המודיעין וגרורותיו הם המקומות בהם הביקורת מתגלית כסוג של פוזה, "ראש גדול", שיחד עם שורה של סימנים אחרים (שלובן יחסי הוא אחד מהם), הופכים את הנכנס בהם לחלק מהקבוצה הנכונה. אלה חדרי החדרים בהם נוצק ההוןשלטוןביטחון הישראלי, עד שהוא נחשף במלוא כיעורו בהאנגר 11.