Posts Tagged ‘2012’

Nothing left to do but run, run, run

7 באוגוסט 2011

מהרגע שבו התחילה מחאת האוהלים, רבים מאיתנו חיכו בדריכות ובדאגה לרגע שבו יתרחש אירוע כלשהו, שידחק את הנושא מהכותרות ובעקבות כך מהדיון הציבורי. בינתיים התחלף יולי באוגוסט, ובסביבה קרו כמה אירועים – כמו תקרית הירי בגבול לבנון או הרקטות שנורו על חוף אשקלון. אף על פי כן, נראה שהמחאה עומדת היטב במבחן, ורפובליקת האוהלים רק מתחזקת והולכת. והנה, בסוף השבוע הנוכחי נראה שמשהו קורה. אבל המשהו הזה לא בא מהגבול, אל דווקא מלב האימפריה, מטבור העולם – וול סטריט. שלשום נפלו הבורסות בחדות, ומיד אחר כך הודיעה סוכנות S&P על הורדת דירוג האשראי של ארה"ב, בפעם הראשונה בהיסטוריה. על אי-הוודאויות שמתקבצות בתקופה הזאת נוספה גם סיטואציה פיננסית חסרת תקדים, שיכולה כנראה להוביל רק לכיוון אחד: משבר גלובלי חמור יותר מהמשבר של 2008. 2012 תהיה כנראה שנה אפוקליפטית.

מהרגע הראשון, התנופה וחוסר הבושה היו האיכויות העיקריות של מחאת האוהלים. כבר בערב הראשון, כשראש העיר הגיע לביקור, הוא לא התקבל בתשואות אלא בזעם. גם כשראש הממשלה ניסה לזרוק איזו עצם לסטודנטים, אנשי האוהלים לא התקפלו אלא המשיכו בתנופה. לעומת זאת, באותם רגעים שבהם תנועת המחאה התבצרה במקום, התנצלה או נסוגה, נחשפו מיד כל החולשות שלה. לכן יש מקום לשאול בכל רגע מה הפאזה הבאה. אפשר להתאהב בפאזה הנוכחית ולהתגונן בפני הכוחות שמאיימים עליה; אבל ההתבצרות היא מסוכנת. עדיף בהרבה להמשיך בתנופה. מה שאי אפשר היה לדמיין לפני חודש התממש לפני שבוע. לכן צריך להמשיך ולהפעיל את הדמיון.

כמו שעיר האוהלים גלשה במהירות לזירות חדשות – מעבר לכיכר הבימה, מעבר למרכז תל אביב, ומעבר לתל אביב ולגוש דן – השלב הטבעי הבא הוא שהיא תגלוש לזירה הפלנטארית. אלא שכאן אנחנו נתקלים בעובדה מעניינת: מחאת האוהלים כבר גלשה לזירה הפלנטארית. למעשה, ההתפרצות שלה כאן אצלנו היא רק חלק מהגלישה הזאת.

העובדה הזאת ידועה. כולם יודעים שסימני הידיים המפורסמים, אלה שאומצו אפילו על ידי ציפי ליבני, הועתקו מתנועת ה-15 במאי של מדריד. ברור שההשראה של תחריר היתה מהרגע הראשון מהיסודות היפים והאופטימיים במאבק הזה. ובכל זאת, רק לרגעים אנחנו זוכרים שהמאבק הזה הוא חלק מהתרחשות גלובלית עצומה שקורית עכשיו במקומות רבים בעולם, בעצם בכל העולם.

מהסיקור המועט שקיבלה ההתקוממות הזאת בתקשורת העולמית, ביחס לעניין האובססיווי הרגיל בכל התרחשות "פוליטית" שקורית אצלנו, אפשר להסיק כמה מסקנות. אחת מהן היא זו: העובדה שהמחאה לא סוקרה רק מוכיחה כמה הרבה מחאות כאלה יכולות לקרות וקורות בכל מקום בעולם בלי שבכלל נדע עליהן. דור שלם של האנושות למד מהערבים לצאת לרחובות. זהו דור שלם שאין לו בעצם שום אלטרנטיווה אחרת.

והחזית מתחממת. בלילה שבין חמישי לשישי, התרחשו עימותים נרחבים ברחובות מדריד בין המשטרה למפגינים מתנועת ה-indignados  – תנועת האוהלים הספרדית. בסנטיאגו, צ'ילה, נעצרו 874 סטודנטים (!), במחאה שהתחילה בתור kiss-in של סטודנטים לבושים בתלבושות של גיבורי על. מי שמסתכל בדף של ה- indignados  בפייסבוק יכול לראות כמה פעילויות מתרחשות בכל אירופה. אמש, פרצו בטוטנהאם מהומות נרחבות, כולל ביזה של חנויות.

לכאורה, במבט הגלובלי הזה יש כדי להסיט את תשומת הלב מהשאלות החשובות שעולות במחאה הזאת, שנוגעות דווקא לחיים כאן. אבל ההתבשמות ב"הכרזת העצמאות השנייה של ישראל" מציבה אותנו שוב כאי מנותק מהעולם. ובלי מעטפת גלובלית, לא הרבה יכול להשתנות. כדאי לזכור שכל המערכת הכלכלית הנוכחית בישראל מבוססת במידה רבה על שוק הנדל"ן הגואה, והיא בעצם לא ממש יכולה להתנתק ממנו.

יובל שטייניץ ומרב ארלוזורוב כבר מגייסים את "הצונאמי הכלכלי" המסתמן נגד הדרישות של תנועת המחאה. מה שצריך זה עוד קיצוצים, עוד הפרטה, הם אומרים. קולות כאלה רק יתחזקו ככל שהמשבר הכלכלי יתרחב. אם תנועת המחאה תרצה להמשיך לחיות, היא תצטרך לרכב על הצונאמי, ולא להירמס על ידו. אבל במקרה הזה, אפשר להיות אופטימיים. אנחנו גם ככה ברחובות. האוהלים כבר נטויים ומחוזקים. מתוכם, נצטרך להילחם בזאבים שיבואו לזנב בנו בתקופת המשבר, ולקבוע את הסדר העולמי שיבוא אחריו. לפני הימים הטובים עוד יבואו ימים רעים. אבל בסופם, צריך להבטיח שתהיה כאן אנרכיה ולא פיאודליזם.

הקונטקסט הגלובלי המשתנה מלמד משהו גם על שאלת "הדרישות". הדיון הכלכלי בדבר השינויים הנדרשים היה מבוסס עד עכשיו על ההנחה שחלק ניכר מהמשתנים בכלכלת ישראל ישארו יציבים. זה לא המצב. למרבה הצער או השמחה, תסריט של 50 שנות סוציאליזם ממלכתי הוא בלתי סביר במצב הנוכחי. אי אפשר לחזור אחורה לשנות ה-70. אין מצב סטאטי. מסביב יהום הסער. אנחנו חיים בתקופת רבת תמורות, והיא תימשך עוד הרבה זמן. המאבק לא ייגמר – הוא פרמננטי.

מי שמטיל ספק ביכולת של דפני ליף "לשנות משהו", צריך לזכור שתנועות מחאה גדולות ונואשות הרבה יותר, שהפילו משטרים פוליטיים, מתקשות "לשנות משהו משמעותי". אנחנו בתוך מערכת גלובלית. בבוקר שאחרי המהפכה, קרן המטבע עדיין קובעת את גורלך. למעשה, המאבק לא יוכרע רק כאן, הוא לא יכול להיות מוכרע רק כאן.

אני לא יודע מה המשמעות האופרטיווית של כל זה. בשורה התחתונה, ברור שהמאבק צריך להתנהל כאן. אבל כדאי לדעתי להיות מודעים יותר לקונטקסט העולמי. וכאשר חברינו הפזורים בעולם משקיפים בעיניים פעורות לרווחה על ההתרחשויות כאן, אפשר לומר להם: הפיצו את בשורת האוהלים במקום מושבכם!

לכן, הפגנת האוהלים בברלין היא יותר מבדיחה, ומחאת האוהלים מול הבית הלבן היא יותר מפיקנטריה. גם עיר האוהלים שאמורה לקום בוול סטריט ב-17 בספטמבר נשמעת כמו רעיון מלהיב להפליא. כמו שכתבו כאן יואב ליפשיץ וטל מסינג, מם האוהלים נוצר, והזהות החדשה מתפשטת בצורה ויראלית. ישראל היא בסך הכול חוליה. אבל היא יכולה להיות חוליה אסטרטגית. שהרי, ישראל היא פורטל חשוב של הכוח האמריקאי. אם נשיא ארה"ב בא לבקר כאן פעם בשנתיים, אין סיבה שאנשי האוהלים לא יחזירו לו ביקור פעם אחת. ובכלל, לפני שמפילים את ישראל באמצעות הקפיטליזם, למה לא לנסות להפיל את הקפיטליזם באמצעות ישראל? זאת יכולה להיות בשורה טובה שבאה מהמזרח, מערבים ויהודים גם יחד. כמו שאמר לי מישהו בזמן הליכה בשדרה: הים התיכון חוזר למרכז.

*

ניסיתי לשכוח את מה שזכרתי מ"שר הטבעות", אבל יש קטע אחד שאני לא מצליח לשכוח. זה קורה בסוף הכרך הראשון, כשפרודו בורח מפני בורומיר. הוא עונד את הטבעת, נעלם, ונמלט במעלה השביל לפסגת הגבעה. וכאשר הוא יושב שם, הוא מביט למטה ורואה את הארץ התיכונה כולה פרוסה לרגליו –

ואולם, בכל אשר הביט ראה אותותיה של מלחמה. הרי הערפל המו כתל נמלים; אורקים הגיחו מתוך אלפי חורים; תחת צמרות יער אופל נאבקו בני-לילית ובני-אדם וחיות טרף. אש אחזה בארץ בני-ביאורנינג. ענן רבץ על מוריה. עשן היתמר בגבול לוריין.
פרשים דהרו על ערבות רוהאן; זאבים פרצו מאיזנגארד. ספינות מלחמה הורדו למים בנמלי האראד. גברים חמושים יצאו ובאו ממזרח: חוגרי חרב, נושאי חנית, קשתים על גבי סוס וקרונות משא. כל חילו של השר האפל הוזעק. ואז, בפנותו דרומה, ראו עיניו את מינאס תירית.

באותו רגע מבין פרודו שהמשימה שלו תכריע את גורל העולם כולו. כך גם אנחנו צריכים להבין. לא רק אנחנו בסכנה. מינאס תירית בסכנה. העולם בסכנה. ורק אנחנו יכולים להציל אותו.