Posts Tagged ‘1967’

הדור שלכם

14 במרץ 2011

(דברים שנאמרו בכנס תרבות הצעירים בשנקר)

"מהי תרבות הצעירים העכשווית? האם היא באמת שטחית ופסיבית?" כך שואלת הההזמה לכנס תרבות הצעירים בשנקר, תוך התייחסות למאמרו של גדעון עפרת על "הזן החדש של הצעירים". גם אני, כמו אנשים אחרים לפניי, רוצה לנסות להשיב למאמר. אבל בשונה מהנימה האפולוגטית שהיתה לכמה מההרצאות של נציגי הדור הצעיר עד כאן, אני רוצה ברשותכם לעבור להתקפה. בשביל להבין את דור הצעירים, צריך לדעתי להחזיר מבט, כלומר להסב לרגע את המבט אל דור האם, דור ההורים – זה שמסתכל עלינו.
אני רוצה להתחשבן עם הדור הזה, באותו אופן שבו נהוג להתחשבן בתרבות שלנו עם דור הסבים.

כיוון שההגדרה של "הצעירים" היא מאוד רחבה, אני אשתמש לצורך העניין בהגדרה רחבה לא פחות של דור האם. אני מתכוון לאנשים שנולדו משנות ה-50 עד שנות ה-70, ואולי בניסוח אחר – אלה שהגיעו לבגרות ממלחמת 67' עד מלחמת לבנון הראשונה, וקצת אחריה.

אני מפנה את הדברים לדור של גדעון עפרת, ולכן אקרא לקבוצה הזו "הדור שלכם".

מה זאת אומרת להתחשבן עם דור ההורים שלנו כמו שמתחשבנים עם דור הסבים? זאת אומרת, שבשני העשורים האחרונים, התרבות הישראלית מרבה להתעסק בחיסול חשבונות עם הסוציאליזם, ההסתדרות, הקיבוצים וכו' – מפעלים שהוקמו על ידי דור הסבים או הדור שלפניו. היחס לרעיונות ולמוסדות של אותו דור נע בין התעלמות או זלזלול קנטרני, לבין התחשבנות תוקפנית יותר.

הביטוי המוחשי ביותר לכך הוא התלונות החוזרות ונשנות על הלינה המשותפת בקיבוצים, ועל החיים הקיבוציים בכלל. התלונות האלה לא באות מהדור הצעיר. הן מין המנון של דור האשכנזים שנולד אחרי הקמת המדינה, ושעזב את הקיבוצים ואת ישראל הסוציאליסטית בכלל. הפונקציה שלהן הוא לאשרר את המערך החברתי הנוכחי, ולהראות שכל אפשרות אחרת וכל עולם ערכים אחר הם מסוכנים ו"לא טבעיים".

באותה מידה, ואם להיות כנים, אפשר לומר את זה גם על ההתחשבנות מצד שמאל עם דור תש"ח. קל להאשים את דור תש"ח – אנשים שרובם מתו, או שנתמכים על ידי מטפל פיליפיני – בגירוש הפלסטינים ב-48'. אבל בפועל, חלק גדול מהמתחשבנים חיים בעצמם בבתים או ביישובים שבהם חיו פלסטינים לפני 48', ולא היו מוכנים בשום מחיר שאותם פלסטינים יחזרו לבתים האלה. עם זאת, קל יותר להינות מהשלל, ובו זמנית לחשוב "זה לא אנחנו עשינו".

אנחנו חיים בתקופה של רגישות עזה, ולפעמים די מסרסת, לפגיעה ברגשות של קבוצות שונות. אבל נראה לי שפגיעה ברגשות של דור שלם לא נכללת בדברים שצריך להימנע מהם. בכל מקרה, המטרה היא לא  לפגוע במישהו – ממילא מדובר במיליוני אנשים מקבוצות שונות שלמזלם או חוסר מזלם נולדו בתקופה הנידונה – אלא לנצל את הדיון הדורי כדי להעלות נקודות למחשבה.

אני לא טוען באמת ש"הדור שלכם" הוא יותר גרוע או יותר טוב מכל דור אחר. מה שמייחד אותו, זה שתמיד הוא זה שישפוט את האחרים. בני הדור שלכם הם הסובייקט הקולוניאלי של החברה הישראלית: הם שופטים את האחרים, אף אחד לא שופט אותם.

זה דור שמתחשבן עם כולם, אבל אף אחד לא מתחשבן איתו, בגלל שהוא מחזיק בעמדות שמהן אפשר להתחשבן. גם הילדים שלכם לא ממש מתחשבנים איתכם –  זה לא כל כך מעניין אותם. מסיבה זו, הדור הזה הוא הדור השקוף ביותר – כיוון שהוא נמצא בכל מקום, לפעמים לא זוכרים שהוא קיים.

אחרי ההקדמה הזאת, אחזור למאמר של גדעון עפרת.

התלונה הגדולה הראשונה של עפרת על הצעירים נוגעת לשפה שלהם.  גדעון עפרת כותב בין השאר:

"שפתם דלה להפליא, עתירת שגיאות, לקונית וחסכנית כמידות האֶס אֶם אֶס… קריאה? ספרייתם היא תמציות הוויקיפדיה האינטרנטית. מכאן הם דולים עיקר מידעם הכללי. לא, אל תבקשו בשפתם אחר רובדי לשון, רב משמעות, קונוטציות, מטפורות, אָלוזיות לספרות הקלאסית או האחרת.

והוא ממשיך:

וכי מדוע יידרשו לשפתנו המורכבת, העשירה והמסורבלת יותר? אין הם זקוקים לה. משהו בהם אומר אי צורך בתקשורת אנושית מהסוג המוּכר לנו. הן הם כלואים בעולמם הווירטואלי, אוזניות ה"אַי פּוֹד" והטלפון הסֶלולרי אטמו אותם בבועה. עולמם הרגשי ניזון מסנסציות זוטא מציצניות מסוג ה"יוּ טיובּ".

הקטע הזה מזכיר לי כתבה שראיתי באיזה יום שישי לפני כעשר שנים, אולי ביומן של ערוץ 1, שעסקה בש"ס. בכתבה ראיינו את נתן זך. זך התלונן שש"ס מחנכת לבערות, ומחריבה את כל ההישגים של היהדות החילונית והתרבות המערבית. בסוף הוא אמר שהוא לא מבין איך אפשר לקרוא לעצמך בן תרבות בלי שקראת את היגל ושופנהאוור.

כידוע, כשכשבנאדם יוצא לרחוב בתל אביב, כל האנשים מסביבו מתווכחים על היגל ושופנהאוואר.

להזכירכם, היצירות העיקריות של היגל בכלל לא תורגמו מעולם לעברית, וכך גם שופנהוואר. אני מעריך שיש בישראל לכל היותר כמה עשרות אנשים שמחזיקים בבית את "העולם כרצון וכדימוי" של שופנהוואר. כשהסבים מתים, הדור שלכם נוהג להוציא את הספרים האלה ולזרוק אותם לרחוב.

מתי נזכרים בהיגל ושופנהאוור? נזכרים בהם כשמדברים על ש"ס. פתאום הם "שלנו". אבל זה מאוד נוח לזך לעשות איזו אידיאליזציה של "היהדות החילונית" שאליה הוא משתייך.

אותה תופעה ניכרת ביחס של הדור שלכם לצעירים.

רק כשאתם מדברים על הצעירים, פתאום מטריד אתכם ש"הם לא יודעים כלום". אבל מה אתם יודעים? רק כשמדברים על הצעירים, אומרים שהם לא קוראים ספרים. ואתם קוראים ספרים?

מה הדור של גדעון עפרת קורא?

נדמה לי שהוא קורא את דה מרקר.

הטענה השנייה של גדעון עפרת היא שהדור הצעיר "לא טעם מטעם התמימות הנהדרת של האידיאליזם".

הוא ממשיך וכותב:

"אולי במפעל חיינו הגדול – הרס האוטוריטות (הורים, ממסדים, שלטון – מסורת שנות ה-60) – שיבשנו את מבנה הנפש של ילדינו. גידלנו אותם בהיתרים בלתי מוגבלים, והטמענו בהם את אי האמון שלנו בסמכויות".

אז השורה התחתונה היא כמובן: יותר סמכות לדור שלכם – שגם ככה מחזיק כמעט בכל הסמכויות. אבל לפני המסקנות, בואו נסתכל על ההנחות של הטענה הזאת. האם "הרס האוטוריטות" הוא מפעל חייכם הגדול? איפה ראיתם בישראל הרס של אוטוריטות?

איפה ראיתם בישראל את מסורת שנות ה-60?

על מה מדבר גדעון עפרת?

הוא כותב:

"[זהו] דור שלא ידע תמימותם של אהבה, אמונה ושאר ערכים. דור שהתפכח מכל אלה עוד בטרם חווה אותם".

מה שעולה מהמשפט הזה הוא קצת לא הוגן: הדור שלנו מואשם שהוא נטש את הערכים לפני שחווה אותם, כי הוא לא יכול היה בכלל לחוות אותם. אתם, לעומת זאת, נטשתם את הערכים למרות שכן חוויתם אותם, או לפחות יכולתם לחוות אותם. אבל כדי להצדיק את מצבכם הנוכחי, אתם קוראים לתהליך שעברתם "התפכחות".

קראתי בסוף השבוע האחרון מאמר של יצחק לאור על המשורר אברהם שלונסקי. לאור שואל מדוע שלונסקי נשכח בתרבות העכשווית, וקובל על "הפיכת הבערות לדגל". הוא מסכם ש"באמת הכול נשטף בלא-כלום. העולם ששלונסקי השתתף בבנייתו נעלם".

נכון שאחד המאפיינים הבולטים של התרבות העכשווית בישראל היא שהיא חסרת זיכרון. אבל השכחה של העולם ששלונסקי השתתף בבנייתו היא לא הפרויקט שלנו, אלא שלכם.

לאור גם לא לגמרי צודק בטענה שאין בקרב הצעירים אנשים שמנסים להתעניין בהיסטוריה של חברתם. דווקא יש צעירים שמנסים להתעניין. אבל לטוב ולרע, אנחנו לא מסוגלים להבין מה שהיה כאן לפני שנות ה-80. אנחנו כאילו לא יודעים את השפה. נולדנו בארץ שבה השפה הזאת כבר לא דוברה. אתם לעומת זאת נולדתם בארץ שבה השפה הזאת דוברה, אבל שכחתם אותה.

לא מזמן, נתקלתי בבית אריאלה בכרך של "מעריב" משנות השישים. דפדפתי למאי 68', לראות איך מהפכות הסטודנטים בפאריס ובאירופה הוצגו בעיתונות הישראלית.

ובכן, שליח מעריב בפאריס היה אורי דן, כתב החצר של אריאל שרון. בכתבה נרחבת, הוא מתאר בזלזול את עצרות הסטודנטים ומגיע למסקנה שמדובר בחבורת ליצנים, שלדבריו, "חיים בכוכב אחר".

לצידו מתפרסם מונולוג מאת דב ינאי, שכיהן באותו זמן כיו"ר התאחדות הסטודנטים בישראל. ינאי מסביר למה הסטודנטים הישראלים הם היחידים במערב שלא מצטרפים לתנועה המהפכנית העולמית. הוא טוען שהסטודנטים בישראל פשוט לא צריכים לצאת נגד הממסד.

"הסטודנטים במדינות רבות מוכנים ומזומנים לקעקע את המימסד, בעוד שהסטודנט הישראלי המצוי אינו מעוניין להרוס, הוא רוצה כי הממסד ישמע אותו. לי נדמה, שאם יש למישהו אצלנו עודף מרץ, הרי אחרי חודשיים על יד גשר דמיה [בשטחים (ע"א)], שוב אין לאף אחד רצון וכוח להפגין ברחובות! לאור מצבנו המיוחד מקבלות הרבה בעיות הנראות חשובות נורא – ממדים גמדיים".

בהערת אגב מעניין לציין שכיום דב ינאי הוא מהבעלים של קבוצת ג'נסיס לייעוץ ניהולי בארץ ובעולם ושל מכון אדם מילוא לגיוס כוח אדם ומיקור חוץ, וגם מבעלי השליטה ב"אינטגרה אמינות עובדים בע"מ", חברה המספקת מבדקי אמינות ממוחשבים ושירותים אחרים שנועדו למנוע עבריינות תעסוקתית במקום העבודה".

אז זהו, שהדור שלכם באמת הושפע ממה שקרה בעולם מאז שנות ה-60, ובאמת למד הרבה מהעולם:

הוא למד להשקיע בבורסה.

הדור שלכם הוא הדור הקונפורמיסטי ביותר שהיה כאן. זה דור שמצד אחד עבר גלובליזציה, והתחיל בגיל צעיר לנסוע לפאריס ולניו יורק, ומצד שני האופקים שלו צרים יותר מכל דור אחר.

זה דור שהכניס לשפה את הביטוי "זה לא עניין פוליטי" ו"אני לא בנאדם פוליטי".

הוא הדור של המצב הקיים, הוא לא מכיר שום דבר חוץ מהמצב הקיים, והוא גם יפול יחד עם המצב הקיים.

איזה דמויות מרדניות או חתרניות יש בדור הזה? הרבה פחות מאשר בדור הפלמ"ח למשל. אין לו מקסים גילן, אורי אבנרי, גם לא ס' יזהר. אפילו לא שמעון פרס.

המעשה האמיץ ביותר שאנשים בדור שלכם העזו לעשות הוא לחזור בתשובה.

בדור שלכם מי שגילה שמץ של מרדנות נדחק מהר מאוד לשוליים. יותר מזה: חנקתם גם כל רעיון מרדני שהגיע מהדור שלפניכם או מהדור שאחריכם. לעומת זאת, אימצתם את כל צורות הקונפורמיזם של הדור שלפניכם – ושל הדור שאחריכם.

אני לא מדבר רק על דור המנהיגות שהצמחתם – נתניהו, ברק, חיים רמון, משה שחל – דור מנהיגות שהוא אולי העלוב ביותר מאז המלך רחבעם. והוא עוד ממשיך להידרדר.

הדור שלכם אוהב להתלונן על אבדן הערכים. אבל הוא שכח כל צורה של אידיאל שהדור שלפניו ידע, אבל לא למד שום דבר חדש. חוץ מדבר אחד: לקנות בתים.

ביקרתי פעם חבר בשוהם. אבא שלו, בן 55 בערך, ישב איתנו והתחיל לגולל את השקפת עולמו. קודם כל, הנאום נפתח כמובן בזה שכל המשפחה של ההורים שלה קבורים בערמה בטרבלינקה.

ככה הדור שלכם מעגן בשואה את כל ההוויה שלו, למרות שהוא לא הריח מימיו ריח של משרפה.

משם הוא התקדם הלאה, אבל העצה העיקרית שלו לחיים היתה אחת: לקנות בתים. היו אמר לי: הדור שלכם לא יודע לקנות בתים. בגילכם כבר קנינו בתים והתחלנו לשלם משכנתא.

ואכן, הדגל האמיתי של הדור שלכם הוא לקנות בתים.

אם הביטלס שרו על דור הפרחים את השיר "She's leaving home bye-bye", עליכם היה צריך לשיר: "She's buying home, bye-bye".

אני לא טוען שלא עבדתם: בוודאי שעבדתם, וכל העבודה שלכם הפכה לבתים. מבחינה זו הנוף הבנוי, ובעצם הנוף בכלל של ישראל העכשווית הוא כולו העבודה של הדור שלכם. אבל בתים, גם אם הם נראים יציבים, הם בני חלוף.

בסוף כותב גדעון עפרת:

"הם מתגוררים עם הוריהם עד גילאי השלושים, רבים ממשיכים להיתמך כספית על ידי הוריהם, אך בינם לבין הוריהם אוקיאנוס של אחרות, זואולוגיה אחרת".

אני מבין קצת בזואולוגיה, אבל אני לא כל כך יודע על מה הוא מדבר. אנשים שאני מכיר סביבי עבדו קשה מאוד כל שנות ה-20 לחייהם.

בנוסף, לא נעים להגיד, אבל הדור שלכם הפריט את מדינת הרווחה שממנה הוא נבנה. הזרמתם אותה לכיסים שלכם, לבתים שלכם בראשון או בשוהם או ברמת השרון. עכשיו אתם מתלוננים שהצעירים "ממשיכים להיתמך כספית על ידי הוריהם".

לסיום:

ראיתי פעם סרט גרמני קצר, שבמרכזו עמדה זקנה נרגנת שישבה באוטובוס העירוני והתלוננה על המהגרים שמסביבה. היא היתה מוצגת באופן מאוד שלילי, וגם הצעירים התייחסו אליה בחוסר כבוד מופגן.

חשבתי על זה שהגרמנים, בזכות ההיסטוריה שלהם, פטורים מלרכוש כבוד לזקנים. זאת עמדה מוזרה, שלא ממש מוכרת לנו.

כשאתם תהיו זקנים, אני מאמין שדווקא נקום לכם באוטובוס. אבל למעשה, אין לכם מה לדאוג. אתם לא תסעו באוטובוס:

יש לכם אוטו.

"תביעות תאולוגיות": החיים הדתיים במדינה האחת

9 במאי 2010

גיא בורק

הקריאה בספרו של יהודה שנהב "במלכודת הקו הירוק" נחוית בימים אלה בעיקר כתרגיל אינטלקטואלי. בימים בהם אפילו השמאל הציוני נדרש להצטדק מידי יום על כך שהוא דואג לשלום מדינת ישראל, קשה לראות איך רעיון המדינה האחת יכול לשמש כאלטרנטיבה פוליטית ממשית החורגת מתרגיל שכזה. ובכל זאת, מדובר בספר חשוב ומאתגר המצריך דיון. אחרי הכל, כפי ששנהב עצמו מדגיש, מדובר בראש ובראשונה במסה פוליטית שאפשר שבשלב כלשהו (ייתכן שאף די בקרוב) תתורגם לאלטרנטיבה קונקרטית לחזון שתי המדינות, ככל שגובר הייאוש בקרב רבים מהפלסטינים ואולי אף מקרב הישראלים מהאפשרות שחזון שתי המדינות אי-פעם ימומש באופן שלא יהווה ארגון מחדש של הכיבוש המתמשך, או לחלופין – מימין – מתוך תביעה של מתנחלים ותומכיהם להמשיך ולהתגורר בשטחים גם במחיר של מדינה דו לאומית.

זוהי איננה סקירה שיטתית של הספר, אלא מספר מחשבות בעקבות הקריאה בספר על דת, דתיות, וחילון ועל תפקידם של אלה במסגרת "זמן 48". ייאמר כבר עכשיו: המטרה איננה לקעקע את החזון שמציע שנהב אלא להסב את תשומת הלב למספר סוגיות בספר שראויות לדיון ולהבהרה נוספים, שהרי הם במידה רבה אחד היסודות המרכזיים עליהם נשען החזון כולו.

הרצל (איפשהו באמצע) וחבריו מבקרים בירושלים. מה מבדיל בין תיאולוגיה פוליטית לתיאולוגיה "רגילה"?

הנה הטיעון בקצרה: עד כה השמאל הציוני הליברלי שדבק בפרדיגמת 67, אותה מנסה שנהב לערער, גיבש תפיסה של הסכסוך היהודי-פלסטיני הרואה ב-67 את שורש הבעיה ועל כן מניחה ששיבה לגבולות 67 תביא להסדר. מעבר לכך, 67 מהווה גם נקודת מבנה, לשיטתם של דוברי ה"שמאל הציוני הליברלי", בה השתלטה על ישראל כמעט באחת קנאות לאומנית ואמונית שהדיחה את הליברליות החילונית שכביכול אפיינה את ישראל עד אז. מכאן מוביל שנהב מהלך ביקורתי כפול – שלילת הטענה ששורשי הסכסוך נטועים ב-67 והעתקת שורש הסכסוך ל-48, וערעור על קיומה של ישראל ליברלית וחילונית בשנים שקדמו ל-67. שני המהלכים הביקורתיים (המוצלחים) מובילים את שנהב לניסוח קווים כלליים לפיתרון הסכסוך (או ליתר דיוק, הסכסוכים) במסגרת 48.

במיוחד מעניין בהקשר זה התחליף שמציע שנהב לחזון הליברלי החילוני של ה"שמאל הציוני הליברלי החילוני". הצורך בתחליף נובע מכך ש"פרדיגמת 1967…מחמיצה את העובדה שהרוב הגדול של האוכלוסייה בין הים עד הירדן, היהודית והפלסטינית, אינו "חילוני" ואינו מסתפק בפתרון מכני של ריבונות שאין בו תוכן תיאולוגי". לכן שנהב בוחר להתמודד עם מרכזיותה של הדת "בזירה הציבורית ופוליטיקת האזרחות של המדינה" ועם "[ה]שילוב [ה]חזק בין דת לחילוניות בחברה המודרנית, הן במערב והן במזרח". לפיכך, שניים מתוך שלושת המודלים שמציע שנהב במסגרת "זמן 48" – "המודל השוויוני בחלוקת הריבונויות שנתן ביטוי לזכויות לאומיות ודתיות מלאות לשני העמים" והמודל המציע דמוקרטיה הסדרית "של שותפות, המניח זכויות לאומיות ודתיות של העמים" – אמורים לתת מענה למאוויהם הדתיים ול"תביעות התיאולוגיות" של היהודים והערבים (המסלמים והנוצרים). לשם כך, מדגיש שנהב, יש צורך שמנהיגים דתיים ולא רק פוליטיקאים ידונו ביניהם ויחפשו "פתרונות יצירתיים", שאינם זוכים לפירוט בספר.

באופן מפתיע, למרות מרכזיותם של "התכנים התיאולוגיים" ושם התואר "תיאולוגי" המופיע בספר למכביר, הם אינם זוכים לדיון שיטתי. על כן לא ברור לחלוטין מהם בדיוק אותם תכנים תיאולוגיים ומהם ההנחות האפיסטמולוגיות המעצבות אותם. עולות, אם כן, מספר שאלות:  מהו "התוכן התיאולוגי" עליו מדבר שנהב? איזה תפקיד מייעד שנהב לדת ודתיות בחזונו וכיצד אותו תוכן תיאולוגי אמור להשתלב במסגרת "זמן 48"? ולא פחות חשוב, מהם התנאים הדרושים על מנת שתיווצרנה דת ודתיות שיתאימו למסגרת "זמן 48"?

השאלה בנוגע לאופי "התביעות התיאולוגית" וניסוחן איננה זוכה, כאמור, לתשובה מפורשת. נדמה ששנהב קושר בין התביעות הללו וזכויות פוליטיות של יהודים על הארץ. כך, למשל, מצטט שנהב בהסכמה מדבריו של מרטין בובר מ-1921:

כשם שאין להפחית אף כשערה מזכויותיהם הצודקות של הערבים, כך מן ההכרח להכיר בזכויות היהודים להתפתח במולדת הישנה בלי הפרעה על פי עצמאותם הלאומית ולשתף בהתפתחות זו מספר גדול מאחיהם עד כמה שאפשר.

על כך מוסיף שנהב, מתוך חיבור מאת אמנון רז-קרקוצקין, ש"רק בהקשר דו-לאומי ניתן לדבר על קיום יהודי במושגים של דמוקרטיה".

המשפט האחרון של רז-קרקוצקין (באימוצו של שנהב) מצביע על ההנחות שהיהודים, "חילונים" ודתיים כאחד, אמורים לאמץ לצורך הגשמתו של החזון. הם אמורים לעצב את דתם כך שתתאים למסגרת דמוקרטית. ניתן להניח ששנהב ייתבע גם מהערבים המאמינים שייעצבו את דתם כדי שתתאים אף היא למסגרת זו. אלא שבכך מגביל שנהב את הדיון לגרסא מסויימת של דת ודתיות, כזו הכפופה למסגרת חוקתית דמוקרטית אשר בבסיסה היא חילונית. בזמן הקריאה, תהיתי אם שנהב אינו מעתיק את המודל האמריקאי – חוקה חילונית דמוקרטית (ושמרנית למדי) המשמשת כמסגרת פוליטית בתוכה פועלות קבוצות שונות, אשר בחלקן הגדול הן דתיות. כלומר, מודל שבו הדתיות נוכחת במרחב הציבורי (ובמידה מסויימת הפוליטי, במשמעותו הצרה) מבלי לאיים, לפחות תיאורטית, על המסגרת החוקתית. הבעיה היא שבכך שנהב משעתק שורה של הנחות מסויימות (שאולי ניתן להגדירן כתוצר של הפרוטסטנטיות) בנוגע לפעולתה ופעילותה של הדת והדתיות במרחב הציבורי והפוליטי.

אין זה אומר שהשאיפה למודל כזה פסולה מעיקרה, אבל נדמה שאי אפשר לנתק את המודל הזה מהקשריו ההיסטוריים הקונקרטיים שעצבו פראקטיקות ותפיסות דתיות ייחודיות למדי. טיעונים דתיים אחרים אינם מתיישבים בקלות עם החזון שניסח שנהב. במאמר מוסגר, ייתכן שזוהי אולי מגבלה של השיח הליברלי בכלל בנסותו להכפיף את הדת או את "הסובייקט הדתי" למסגרת אפיסטמולוגית שהינה בבסיסה חילונית וליברלית. לעניינינו, האתגר שמציבה המסגרת הזו הוא בחוסר יכולתה להתמודד עם כל קשת הטיעונים הדתיים על גילוייה השונים במלוא הרצינות. לא ברור איך המודל של שנהב אמור להכיל, למשל, את האמירה הבאה (מהאתר של "אם תרצו"):

זכותו של העם היהודי למדינה בארצו גוברת על טענת הזכות של יושבי הארץ. בסוגיה זו חשוב להבהיר כי שאלת מימוש זכות היא שאלה נפרדת אך הנחת המוצא בשאלה כיצד יוכרעו שאלות טריטוריאליות בארץ ישראל היא שלעם היהודי זכות היסטורית מוסרית על הארץ הגוברת על טענות מתחרות.

מובן שניתן לחשוב על אמירות דומות, המוציאות זו את זו, הנאמרות מדי יום הן על ידי מאמינים הן בקרב היהודים והן בקרב הערבים (בעיקר המסלמים) החולקים את הארץ. זוהי "תביעה תיאולוגית". תביעה שאינה זוכה להתייחסות רצינית בספר.  אולם מכיוון שאמירות מהסוג הזה נוכחות כל כך בעיצובו של הסכסוך כיום, חזון שיסרב להתמודד איתן הינו בהכרח חסר.

מעבר לכך, נדמה שיש תיאולוגיות שמטרידות את שנהב יותר מאחרות. כך, למשל, מבקר שנהב בצדק רב את התיאולוגיה הפוליטית העומדת בבסיס הציונות. אבל בדיוק בנקודה הזו ניתן לשאול מה מבדיל תיאולוגיה פוליטית מתיאולוגיה "רגילה" כאשר באים לבחון את האפשרות להכיל אותה באחד מהמודלים ששנהב מציע בספר. איך אפשר להצדיק את הנתק שבין הביקורת של שנהב על הציונות לבין היעדר הביקורת בנוגע לטיעונים דתיים? כלומר, איך ניתן להסביר את ההירארכיה של התיאולוגיות: מדוע לאומיות נתפסת כאי-רציונלית בזמן שתביעות תיאולוגיות של דתות זוכה להשלמה מפוייסת? האם אין כאן התנשאות על המאמינים או לחלופין ציפייה שאיננה מוצדקת מתיאולוגים-פוליטיים ציוניים?

אין לי תשובות לכל השאלות הללו. אבל ברור שהשאלות חייבות לזכות למענה ב"זמן 48" כזה או אחר. חשוב מכך, יש צורך להבהיר מה המחיר שנתבע, לפי המסגרת ששנהב משרטט, מאנשים הדבקים בתיאולוגיות, פוליטיות ואחרות.