Posts Tagged ‘תשוקת השמאל’

"סלח לי, האם יש לך רגע להפגנת שמאל?"

18 באוגוסט 2010

 עודד נעמן

עפרי אילני טוען שאם השמאל רוצה לחזור לימי הזוהר עליו להתייחס ברצינות לבעיית החשק – לשמאלנים רבים אין חשק להפגין. הבעיה היא לכאורה בעיה מעשית: מה צריך לקרות כדי שמי שתומכות בהפגנות באופן עקרוני תואלנה גם להשתתף בהן? יש אמנם שמאל ישראלי אקטיביסטי, שמאל פעיל וקודח שראוי לשבח, אבל חלק בלתי מבוטל מהשמאל הישראלי הוא – בהעדר מילה קולעת יותר – פסיביסטי.

מזה שנים שהשמאל הישראלי קורא לאנשיו הפסיביסטים לצאת להפגין באמצעות צקצוק הלשון, באמצעות נזיפה. הפיתרון המקובל לבעיית החשק הפוליטי הוא להאשים את התומכת-חסרת-החשק בצביעות או חולשת רצון. לרוב ההאשמה מובלעת בשאלה רטורית בגוף שני: "אם אתה מסכים ומזדהה איתנו, למה אתה לא מצטרף אלינו?" והתשובה המשתמעת היא: או שאתה לא באמת מסכים איתנו או שאתה חלש אופי.

עפרי מזדהה כפסיביסט (כמי שאין לו חשק ללכת להפגנות) ואף מודה שיתכן שתחושת האשמה הפסיביסטית מוצדקת, שהוא חוטא בחולשת רצון. אבל בין אם רגש האשמה מוצדק ובין אם לאו, עם רגשי אשמה לא בונים תנועה עממית. עפרי מפציר בנו להודות שנזיפות לא יביאו את הפסיביסטים להשיל מעליהם את הטרנינג ונעלי הקיפי ולהחליפם במשקפי שמש וחולצת שייח-ג'ראח שחורה. בין אם נייחות השמאלנים ראויה לגנאי ובין אם לאו, כדי שהשמאל הישראלי החדש ימשיך להתקיים ולצבור תנופה עליו להפסיק להזין בתומכיו רגשי אשמה מסרסים ולהתחיל לעורר בהם תשוקה. השמאלנים יצטרפו לשמאל רק אם השמאל ישחרר אותם.

ראוי להתעכב רגע על שיטת הנזיפה שעפרי מציע לזנוח. כמו שיטות אחרות, גם שיטה זו זוקקה בארה"ב ליסודותיה המניפולטיביים ביותר. בכל איזור הומה בערי ארה"ב, תתקל עוברת האורח בנציגים של ארגונים וחברות שונות המתחרים על תשומת-ליבה ועל כספה. במרכזים אקדמיים, שמתאפיינים בעוברי אורח בעלי השקפת עולם ליברלית, אורבים בכיכרות נציגי ארגונים שהליברל הממוצע רוצה בטובתם. הבולטים שבהם הם נציגי Greenpeace  ונציגי ארגונים הפועלים לזכויות להט"ב (להלן: גייז). נציגי ארגוני הגייז נוהגים לפנות אל עובר האורח בשאלה מנומסת: "אדוני/גברתי, האם יש לך רגע לזכויות גייז?"

"Sir, do you have a moment for gay rights?" 

שאלתם של נציגי ארגוני הגייז – "האם יש לך רגע לזכויות גייז?" – מוצגת כשאלה רטורית. השואלים מניחים שעוברי האורח הם ליברלים ושכל ליברל שפוי יענה בחיוב לשאלה. אלא שאם הנשאלת מעדיפה שלא לפתוח בשיחה עם נציגי הארגון נדמה שתשובתה לשאלה היא שלילית, נדמה שאין לה רגע פנאי לזכויות גייז. וכאן מכה ההאשמה: או שאת צבועה ואינך דואגת לזכויות גייז או שאת חלשת אופי ובוגדת במחויבותך לזכויות גייז. שאלה קצרה מספיקה כדי שהליברל האמריקאי יזדעק לגונן על חפותו המוסרית ויקדיש רגע לנציג ארגון זכויות גייז באמצע הרחוב. זוהי תמציתה הבוטה אך היעילה (כנראה) של שיטת הנזיפה.

אלא שהמניפולציה לא תמיד עובדת. להט"ב צעיר שעייף מלהתקל בשאלתם של נציגי הקהילה פעמיים ביום, סיפר לי פעם שכשהשאלה ניטחת בו בהולכו ברחוב הוא נוהג לנעוץ בנציג המתחנחן מבט מבועת ולפטור בבוז: "גייז?! איכס!" לרוב הנציגים המנומסים נדהמים. הם לא מעלים על דעתם שאם הנשאלת אינה מכבדת את זכויות הגייז השאלה הרטורית שהם מציגים מאבדת את כוחה. השאלה מאבדת את כוחה גם במקרה ההפוך, למשל כשהנשאל השקיע את מיטב שנותיו במאבק למען זכויות להט"ב. למעשה, מהעובדה שלנשאלת אין פנאי לשוחח עם נציגי הגייז לא משתמע דבר באשר לפעולותיה לקידום זכויות גייז. השאלה "האם יש לך רגע פנאי לזכויות גייז?" כלל אינה שאלה רטורית, היא שאלה אמיתית ולה תשובות אמיתיות, בין אם עוברי האורח בוחרים לנקוב בהן ובין אם לאו.

באופן דומה, נדמה לי שזו טעות לחשוב על העדר החשק ללכת להפגנות כבעיה מעשית – כאילו כולנו מסכימים באופן עקרוני מה צריך לעשות ונותר רק למצוא דרך להרים אותנו מהכורסא. ההסכמה עם המפגינים אינה עניין של מה בכך. השאלה היא רצינית: מה הם/אנחנו בעצם עושים שם, בשייח-ג'ראח (למשל)? עד כמה באמת חשוב לי להיות חלק מהפעולה הזו? מהתנועה הזו? יש לשאול ברצינות, על מנת למצוא תשובה: "אם אני מסכימה ומזדהה עם המפגינים, למה אני לא מצטרפת אליהם?"

ובאמת, בתגובות לרשימה של עפרי התעוררו לבטים ושאלות באשר לטבען של הפגנות בכלל ושל הפגנות השמאל היום בפרט. בעיקר הדהדה מן התגובות השאלה: מדוע אנחנו הולכים להפגנות? האם אנחנו באמת מאמינים שיש לנו סיכוי להשפיע על מישהו? לשנות משהו? וגם אם יכולנו, אנחנו, להביא לקץ הכיבוש, מה אז? נדמה שגם אחרי שהכיבוש יגמר יהיה רע. כל עוד אין תכנית מתאר לסדר עולם חדש רק טבעי שנהסס להחריב את העולם הישן, המוכר. מגיבים אחרים התעקשו שערכה של ההפגנה, של הפעולה הפוליטית, הוא בעצם קיומה, בעצם ההתנגדות. אבל האם מי שהשתתפה בהפגנה ולא חשה בערכה הפנימי של ההתנגדות תוכל להאמין בקיומו של ערך כזה? והאם האמונה שערך כזה קיים תספיק כדי לחלץ אותה מהספה כל יום שישי?

העדר החשק ללכת להפגנות אינו סימן לחולשת אופי. להפך, העדר חשק הוא תוצאה טבעית של תהיות אודות ערכן של ההפגנות. למה שנשתתף בפעילויות שטיבן סתום בעינינו? כדי ללכת להפגנה לא מספיק לדעת שצריך ללכת להפגנה; כדי ללכת להפגנה יש להבין מדוע צריך ללכת להפגנה. הרשימה של עפרי נועזת וכנה לא משום שעפרי מודה בחולשת הרצון שלו אלא משום שעפרי מודה שהוא לא לגמרי מבין מה אנחנו עושים שם, בשייח-ג'ראח ובכל שאר המקומות.

הבעיה איננה העדר תמריצים. עפרי לא מבקש שנמנה עבורו את כל הדברים הטובים, המעניינים, המסקרנים והסקסיים בפעולות השמאל. הוא לא מבקש שנמכור לו אקטיביזם. כדי שהפגנות השמאל יהפכו לתנועה פוליטית של ממש הן צריכות להיות יותר ממוצר. ההפגנות בשייח ג'ראח הן לא אלטרנטיבה לג'יי-דייט, לטיול של החברה להגנת הטבע או למפגש חברתי של החוג לפילוסופיה. איני מכחיש שההפגנות יכולות להיות כאלו. בהחלט – רבים מתייחסים אליהן ופוקדים אותן מטעמים כאלו. אלא שכל עוד ההפגנה תהיה מוצר היא לא תהווה כוח פוליטי. או, ליתר דיוק, במידה שלהפגנות השמאל היום יש כוח פוליטי, מקור כוחן אינו בעליונות השיווקית שלהן. אדרבא, כוחן של ההפגנות בכך שהן מציעות סדר עדיפויות ערכי שונה מזה המקובל. בשייח ג'ראח מפגינים תפיסת עולם שאין לה מקום בחיים הישראליים של היום. נותנים קול לתשוקה שהחיים בישראל משתיקים. ברשימתו, עפרי לא מכחיש את קיומה של תשוקה כזו, הוא מאיץ בנו לנסח אותה.

אז הנה ניסיון לנסח במילים ובקיצור נמרץ את התשוקה שהשמאל הישראלי משמיע היום בשייח-ג'ראח, בסילוואן, בבילעין, בדרום הר-חברון, באל-עראקיב, בדהמש ובמקומות אחרים:

החיים בישראל היום מציבים בפני ישראלים וישראליות בחירה: או שרק חיי יהודים הם בעלי ערך בעיניכם או שאינכם ישראלים. אם בוערת בך התשוקה להתנגד, לבחור באפשרות שלישית, אם את נחושה להשאר ישראלית ולהכיר בערך חייהם של בני-אדם בכלל, את אקסטיביסטית.