Posts Tagged ‘תשוקה’

שיבה

23 ביולי 2012

הגר קוטף

אחרי הטקסט היפה שכתבה פה איריס חפץ, מישהו (דניאל) הגיב:

"אם הגרמנים גזענים בשביל שיהיה לי טוב זה בסדר, אבל אם זו אני שצריכה ללכלך את הידיים למען זכותי הבסיסית להגדרה עצמית זה לא בסדר? את מעדיפה תחושת זרות שמלווה בחוסר אחריות על תחושת זרות מדומיינת שמסירה ממך אחריות ובו בזמן מאפשרת לך להפגין כנגד אלה שאת לכאורה חלק מהם?"

הפוסט הזה הוא במידה מסויימת תגובה לתגובה הזו.

***

לפני מספר שבועות נסעתי לניו יורק דרך לונדון. במעבר בין המטוס מת"א למטוס מניו יורק מצאתי את עצמי במעלית עם אישה בחיג'אב. דלתות המעלית נסגרו ומייד נוכחנו לגלות שהכפתורים של המעלית אינם מסומנים. לא היה לנו מושג על מה עלינו ללחוץ. הסיטואציה הזו הולידה שיחה קצרה, שהייתה משועשעת ונעימה למדי. השיחה התנהלה כולה באנגלית, ולמרות שהיה די ברור ששתינו הגענו בטיסה מת"א, הרשנו לעצמינו להיות זרות—באות משום מקום ונוסעות לשום מקום. מין פרובילגיה כזו של שדות תעופה. לא היה כוח כובש או מדכא שצמוד לאחת מאיתנו לגב, ולא כיבוש או אפליה שאותם נושאת האחרת. אלו בדיוק הרגעים המשחררים שמאפשרת "תחושת הזרות שמלווה בחוסר אחריות" עליה מצביע דניאל. אלו הרגעים שהחיים בחו"ל—לפחות במקומות מסויימים—מייצרים על בסיס יומיומי. מין פריווילגיה כזו של מטרופוליטנים גדולים. הזרות שאותה תיארו פה חלק מהמגיבים לאיריס ולגל בעקבותיה—לשפה, למנהגים, למקום—היא גם הזרות לרוע. זה לא שאין רוע במקומות אחרים, או גזענות ואפליה וכיבושים מכיבושים שונים, אבל בחו"ל הפשעים של הארץ בה אני חייה נעשים שלא בשמי ולא באחריותי. הזרות הזו היא, לכן, בעיני, הפריווילגיה המשמעותית ביותר של החיים בחו"ל. ובאמת, כפי שציינו פה חלק מהמגיבים לפוסטים האחרונים, מדובר בפריווילגיה. ויכול להיות שאיתמר צדק, והפריווילגיה הזאת מלווה בפוטנציאל לעשייה פוליטית משמעותית. שנים חשבתי ככה ועדיין אני חושבת ככה לפעמים, אבל בסופו של דבר חשוב לזכור, במיוחד בימים האלו, שמדובר קודם כל בפריווילגיה. ועל הפריווילגיה, לכן, אני רוצה לכתוב. ככל פריווילגיה, כמו גם ככל סוגיה של מקום ומיקום, יש לה מטען פוליטי, אבל בשונה משלושת הפוסטים הקודמים כאן לא הייתי רוצה לעסוק בצדדים של ה"עשיה" שבאה (או לא באה) לצידה, אלא בחוויה (שאולי בעצמה, כפי שטען פה גל מספר פעמים בדרכים שונות, היא בעלת משמעויות פוליטיות)

בלונדון התיישבתי בפאב. ליידי התיישבה משפחה: אמא, אבא, וילדה קטנה. הם נראו מאושרים למדי, אם כי אינני יודעת עליהם כלום. אחד מהדברים הבודדים שאני כן יודעת הוא שצבע עורם היה שחור. מוזיקת הרקע בדיוק התחלפה והילדה התחילה לרקוד לייד השולחן. היא הייתה בערך בת גילה של בתי שנשארה בבית ושוב לא יכולתי לנשום – כי הבאתי את בתי לגדול במקום שבו התרחשויות מעין אלו אינן אפשריות. מקום שבו אנשים נרדפים ומרוכזים במחנות בשל צבע עורם (ולא- זו לא "השוואה"; זה פשוט שימוש מילולי במונח).

לפני מספר חודשים חזרנו. אחרי כמעט שבע שנים בארה"ב ארזנו את המזוודות, ואת הילדה שנתווספה לנו שם, והיגרנו חזרה לישראל. לאורך כל הזמן הזה בחו"ל לבן זוגי היה קשה להיות מיעוט – להיות חסר את הפרווילגיות והבטחון אותם איריס מתארת. לא להיות לגמרי בטוח איך להתנהל בתוך המרחב הציבורי, להפוך אותו לשלו (לכבוש אותו, לשלוט עליו). כמעט שבע שנים הוא הרגיש כמו דג שהוציאו אותו מהמים (למרות—ואולי בגלל—שכבן למהגרים ואפילו קצת מהגר בעצמו, הוא היה צריך להלחם על התחושה התחושה שכאן אכן אלו המים "שלו".) אני חושבת שבגלל זה חזרנו. מבחינתי (שבניגוד אליו, שייכת למעמד אותו תיאר ומתאר כאן גל: סבתא שלי הצילה בגופה את מפקד ההגנה בשבת השחורה, סבא היה ב"מפלגה," ולמרות שזה מעולם לא התבטא בטובין חומריים, תמיד ידעתי לדבר נכון, והכרתי את השירים הנכונים, והיה לי את צבע העור הנכון—כל כך נכון שלקחו לי שנים להבין שגם בישראל צבע עור משנה משהו מעבר לשאלה כמה מהר נשרפים בשמש במסגרת הניסיון התמידי להשתזף), מבחינתי, חוסר האפשרות הזו—הזרות הזו—היא מה שאיפשר לי לנשום.

בהתחלה נסענו לקצת זמן. אחר כך זה נהיה יותר זמן. אחר כך התחלנו לגלגל ביננו לבין עצמנו את הבדיחה המפורסמת שאנחנו כבר על המזוודות—רק הילדה (בת הארבע) תגמור את הקולג' ואנחנו חוזרים. לפעמים זו לא הייתה לגמרי בדיחה ואותי זה הרגיע. את בן זוגי זה הפחיד. אני חושבת שגם בגלל זה חזרנו. בכל מקרה, לחזור הנה היה לחזור "הביתה". כל כך "הביתה" שלפעמים, כשאני יושבת פה על המרפסת נדמה לי שכל מה שהיה "שם" יכול להמחק בשנייה. כאילו אף פעם לא הייתי בשום מקום אחר, כאילו אי אפשר להיות ממש בשום מקום אחר. פעם, כשרק עברנו לקליפורניה, אמרתי לחבר שבסופו של דבר השורשים שלי הם כאן. הוא אמר שלאנשים אין שורשים; יש להם רגליים. אז זה נראה היה לי קצת עצוב. לחיות בלי שורשים. אחר כך למדתי עד כמה זה משחרר—האפשרות להשהות כל שייכות, כל זהות, גם אם אף פעם אי אפשר לוותר עליהן לגמרי- גם אם תמיד אקרא הארץ לפני שאני פותחת את הני-יורק טיימס; גם אם תמיד אחוש יותר אחריות לעוול שנעשה רחוק ממני כשאני שם (בהתחלה כשהיו שואלים אותי מאיפה אני הייתי אומרת "מישראל" ותמיד רוצה להוסיף "אבל…"; אחרי כמה שנים למדתי איך אפשר להשאר רק עם ה"אבל". היום הגרסא החביבה עלי לאותו פתגם היא שלאשים אין שורשים; יש להם מטוסים). ובכל זאת חזרנו "הביתה". אלא שזה בית שאליו, ואל ביתיותו—אני מתכחשת כל הזמן (או אולי יותר מדויק: בית אליו הייתי מעדיפה להתכחש.) דווקא בגלל שפה הכל כל כך שלי, זה בית שבו אני מתקשה לחיות. מהבחינה הזו, זה בית שיותר דומה לבית כלא. כמובן, קודם כל, הוא בית כלא של אחרים—בית כלא בו אני אינני אסורה אלא סוהרת. זו אמנם צורת כליאה פריבילגית למדי, אבל לפעמים גם בתוך עמדת הסוהרת מרגישים מחנק.

גדלתי ברמת הגולן, לייד בתים הרוסים של כפרים סוריים. כילדים, הבתים הללו שימשו כמעין מגרשי משחקים ואנחנו קראנו להם "עתיקות". כילדים, זה כל מה שידענו על מבני האבן שהיו פזורים מסביבינו. עד כמה שאני זוכרת, אף אחד מעולם לא תיקן אותנו. שתי הפרקטיקות הללו—המשחק וההזחה בזמן—שמשו על מנת למחוק את העובדה שאלו בתים שננטשו לפני זמן לא רב. בתים שעל חורבנם נבנה ביתנו. בניו יורק גרתי ב-Morningside Heights, בבית שאותו סיפקה לי בנדיבותה הרבה אוניברסיטת קולומביה. היכולת של קולומביה להיות נדיבה ולספק בתים מותנה גם הוא בגירוש של מאות אנשים מבתיהם. בימים אלו מתנהל פרוייקט ענק שמבוסס על פינוי בלוקים שלמים מדיריה המקומיים של הארלם כדי שקולומביה תוכל להרחיב את הקמפוס שלה, כמובן ללא פיצוי הוגן או אפילו הליך הוגן. השאלה, שבאיזשהו מקום עולה פה כל הזמן בדרכים אחרות, היא מה קורה כאשר ביתה של מישהי—שיבתה של מישהי הביתה—הוא חלק ממערך שלם שמנשל אחרים מבתיהם או מונע מהם שיבה. נדמה לי שבסופו של דבר, זהו האופן בו שאלת הפריווילגיה צריכה להיות מנוסחת כשאלה שהיא בה בעת אתית ופוליטית. אז נכון. השאלה הזו עולה בניו יורק לא פחות משהי עולה בישראל (אם כי אחרת—גם מבחינת הטווח ההיסטורי וגם מבחינת אופיין של הפרקטיקות ההוויות), ובכל זאת, הזרות הופכת את תחושת האחריות למעיקה פחות, לכבדה פחות. כאמור, זוהי הפריווילגיה שבאה עם חוסר השייכות.

לכן השאלה של הבית, שהיא תמיד גם שאלה של המדינה, המעמד והמגדר, היא לא רק שאלה של חומר (למי יש ולמי אין ולמי יש יותר) וזכות (זכות סוציאלית כמו גם הזכות לתפוס מקום בלשונה של ארנט, הזכות להגדרה עצמית ו/או למרחב פוליטי או הזכות—והאפשרות—לעזוב את הבית), אלא גם שאלה של תשוקה, של געגועים, של רצון לקחת חלק—אבל גם של התחושה שאת כבר, תמיד, חלק. יש שיר ילדים שלא עוזב אות בהקשר הזה (אני חושבת שהוא מפרפר נחמד): "בית זה בסך הכל קופסא שגרים בה/קופסא ולא יותר/אבל על הקופסא הזו אני אף פעם/לא אסכים לוותר." בית (כך טוען השיר, וכך גם אני כתבתי פעם) הוא פונקציה של תחושת שייכות. מה שהופך מקום לבית איננו היותו קופסא אלא זה שאני מרגישה שייכת אליו, זה שדרכו אני מתכוננת כמי שהוא שלי, בה בעת שהוא מתכונן מתוך התחושה הזו (שלי) של שייכות (אליו). אך האם מקום מסויים נותר בית גם אם הוא אינו אלא אובייקט של מאמץ מתמשך של וויתור? והאם הוא אכן נותר בית בדיוק כי המאמץ הזה מתגלה כל הזמן כבלתי אפשרי? האם, אם כן, תחושת השייכות אינה עצמה אלא סוג של מאסר? או שאולי בעצם הוויתור כן אפשרי? ומה קורה—לבית, לשייכות, לאחריות—אם אנחנו מצליחים להשתחרר מתחושת השייכות הזו? האם חיים במקום אחר בהכרח מייצרים בתים אחרים ואיתם אחריויות חדשות? או שאולי אפשר לחשוב על חיים בלי בית, שאינם—כפי שרמזו פה חלק מהתגובות—חיים נטולי זהות ומשמעות, אלא חיים שמאפשרים יצירת אפיקי זהות והזדהות אחרים?

השאלה פה, לכן, היא לא רק אודות הקריאה האתית והפוליטית לפעולה (הגירה, לכאן או לשם), אלא גם אודות הקריאה האתית והפוליטית לתשוקה (הרצון לחיות כאן; לחיות שם; לאהוב את החיים כאן או שם; לאהוב אנשים כאן או שם; אולי אפילו להתחתן שם, לעשות ילדים לא ישראלים—או לא יהודים). אן סטולר כתבה שהקולוניה "הופכת ללא-בית בשביל כל אלו עליהם היא נכפית, כמו גם בשביל כל אלו להם היא מוצעת כמתנה גנובה. אין בית [או תחושת ביתיות] בקולוניה," היא טענה. "רק ציפייה מעורערת למשהו אחר." האם זוהי הצהרה על סדר הדברים? ואם כן, איך אפשר ליישבה עם כל הטקסטים והתגובות שהתפרסמו פה בשבועות האחרונים? או אולי בדיוק ההפך: אולי בגלל שהקולוניה מתפקדת רק בזכות תחושת הבייתיות שהיא מספקת ליושבים בה (ואחרת—למה שישארו? עם כל האבק, והיתושים, והאלימות, והדחיפות בתור, והצעקות) הטקסט של סטולר צריך להקרא כציווי: כדרישה, מחד, לזכור את המחיר שאחרים משלמים בשביל שנוכל להרגיש—בדיוק—בבית, ובמקביל, כקריאה להתחיל ולצפות למשהו אחר.

"סלח לי, האם יש לך רגע להפגנת שמאל?"

18 באוגוסט 2010

 עודד נעמן

עפרי אילני טוען שאם השמאל רוצה לחזור לימי הזוהר עליו להתייחס ברצינות לבעיית החשק – לשמאלנים רבים אין חשק להפגין. הבעיה היא לכאורה בעיה מעשית: מה צריך לקרות כדי שמי שתומכות בהפגנות באופן עקרוני תואלנה גם להשתתף בהן? יש אמנם שמאל ישראלי אקטיביסטי, שמאל פעיל וקודח שראוי לשבח, אבל חלק בלתי מבוטל מהשמאל הישראלי הוא – בהעדר מילה קולעת יותר – פסיביסטי.

מזה שנים שהשמאל הישראלי קורא לאנשיו הפסיביסטים לצאת להפגין באמצעות צקצוק הלשון, באמצעות נזיפה. הפיתרון המקובל לבעיית החשק הפוליטי הוא להאשים את התומכת-חסרת-החשק בצביעות או חולשת רצון. לרוב ההאשמה מובלעת בשאלה רטורית בגוף שני: "אם אתה מסכים ומזדהה איתנו, למה אתה לא מצטרף אלינו?" והתשובה המשתמעת היא: או שאתה לא באמת מסכים איתנו או שאתה חלש אופי.

עפרי מזדהה כפסיביסט (כמי שאין לו חשק ללכת להפגנות) ואף מודה שיתכן שתחושת האשמה הפסיביסטית מוצדקת, שהוא חוטא בחולשת רצון. אבל בין אם רגש האשמה מוצדק ובין אם לאו, עם רגשי אשמה לא בונים תנועה עממית. עפרי מפציר בנו להודות שנזיפות לא יביאו את הפסיביסטים להשיל מעליהם את הטרנינג ונעלי הקיפי ולהחליפם במשקפי שמש וחולצת שייח-ג'ראח שחורה. בין אם נייחות השמאלנים ראויה לגנאי ובין אם לאו, כדי שהשמאל הישראלי החדש ימשיך להתקיים ולצבור תנופה עליו להפסיק להזין בתומכיו רגשי אשמה מסרסים ולהתחיל לעורר בהם תשוקה. השמאלנים יצטרפו לשמאל רק אם השמאל ישחרר אותם.

ראוי להתעכב רגע על שיטת הנזיפה שעפרי מציע לזנוח. כמו שיטות אחרות, גם שיטה זו זוקקה בארה"ב ליסודותיה המניפולטיביים ביותר. בכל איזור הומה בערי ארה"ב, תתקל עוברת האורח בנציגים של ארגונים וחברות שונות המתחרים על תשומת-ליבה ועל כספה. במרכזים אקדמיים, שמתאפיינים בעוברי אורח בעלי השקפת עולם ליברלית, אורבים בכיכרות נציגי ארגונים שהליברל הממוצע רוצה בטובתם. הבולטים שבהם הם נציגי Greenpeace  ונציגי ארגונים הפועלים לזכויות להט"ב (להלן: גייז). נציגי ארגוני הגייז נוהגים לפנות אל עובר האורח בשאלה מנומסת: "אדוני/גברתי, האם יש לך רגע לזכויות גייז?"

"Sir, do you have a moment for gay rights?" 

שאלתם של נציגי ארגוני הגייז – "האם יש לך רגע לזכויות גייז?" – מוצגת כשאלה רטורית. השואלים מניחים שעוברי האורח הם ליברלים ושכל ליברל שפוי יענה בחיוב לשאלה. אלא שאם הנשאלת מעדיפה שלא לפתוח בשיחה עם נציגי הארגון נדמה שתשובתה לשאלה היא שלילית, נדמה שאין לה רגע פנאי לזכויות גייז. וכאן מכה ההאשמה: או שאת צבועה ואינך דואגת לזכויות גייז או שאת חלשת אופי ובוגדת במחויבותך לזכויות גייז. שאלה קצרה מספיקה כדי שהליברל האמריקאי יזדעק לגונן על חפותו המוסרית ויקדיש רגע לנציג ארגון זכויות גייז באמצע הרחוב. זוהי תמציתה הבוטה אך היעילה (כנראה) של שיטת הנזיפה.

אלא שהמניפולציה לא תמיד עובדת. להט"ב צעיר שעייף מלהתקל בשאלתם של נציגי הקהילה פעמיים ביום, סיפר לי פעם שכשהשאלה ניטחת בו בהולכו ברחוב הוא נוהג לנעוץ בנציג המתחנחן מבט מבועת ולפטור בבוז: "גייז?! איכס!" לרוב הנציגים המנומסים נדהמים. הם לא מעלים על דעתם שאם הנשאלת אינה מכבדת את זכויות הגייז השאלה הרטורית שהם מציגים מאבדת את כוחה. השאלה מאבדת את כוחה גם במקרה ההפוך, למשל כשהנשאל השקיע את מיטב שנותיו במאבק למען זכויות להט"ב. למעשה, מהעובדה שלנשאלת אין פנאי לשוחח עם נציגי הגייז לא משתמע דבר באשר לפעולותיה לקידום זכויות גייז. השאלה "האם יש לך רגע פנאי לזכויות גייז?" כלל אינה שאלה רטורית, היא שאלה אמיתית ולה תשובות אמיתיות, בין אם עוברי האורח בוחרים לנקוב בהן ובין אם לאו.

באופן דומה, נדמה לי שזו טעות לחשוב על העדר החשק ללכת להפגנות כבעיה מעשית – כאילו כולנו מסכימים באופן עקרוני מה צריך לעשות ונותר רק למצוא דרך להרים אותנו מהכורסא. ההסכמה עם המפגינים אינה עניין של מה בכך. השאלה היא רצינית: מה הם/אנחנו בעצם עושים שם, בשייח-ג'ראח (למשל)? עד כמה באמת חשוב לי להיות חלק מהפעולה הזו? מהתנועה הזו? יש לשאול ברצינות, על מנת למצוא תשובה: "אם אני מסכימה ומזדהה עם המפגינים, למה אני לא מצטרפת אליהם?"

ובאמת, בתגובות לרשימה של עפרי התעוררו לבטים ושאלות באשר לטבען של הפגנות בכלל ושל הפגנות השמאל היום בפרט. בעיקר הדהדה מן התגובות השאלה: מדוע אנחנו הולכים להפגנות? האם אנחנו באמת מאמינים שיש לנו סיכוי להשפיע על מישהו? לשנות משהו? וגם אם יכולנו, אנחנו, להביא לקץ הכיבוש, מה אז? נדמה שגם אחרי שהכיבוש יגמר יהיה רע. כל עוד אין תכנית מתאר לסדר עולם חדש רק טבעי שנהסס להחריב את העולם הישן, המוכר. מגיבים אחרים התעקשו שערכה של ההפגנה, של הפעולה הפוליטית, הוא בעצם קיומה, בעצם ההתנגדות. אבל האם מי שהשתתפה בהפגנה ולא חשה בערכה הפנימי של ההתנגדות תוכל להאמין בקיומו של ערך כזה? והאם האמונה שערך כזה קיים תספיק כדי לחלץ אותה מהספה כל יום שישי?

העדר החשק ללכת להפגנות אינו סימן לחולשת אופי. להפך, העדר חשק הוא תוצאה טבעית של תהיות אודות ערכן של ההפגנות. למה שנשתתף בפעילויות שטיבן סתום בעינינו? כדי ללכת להפגנה לא מספיק לדעת שצריך ללכת להפגנה; כדי ללכת להפגנה יש להבין מדוע צריך ללכת להפגנה. הרשימה של עפרי נועזת וכנה לא משום שעפרי מודה בחולשת הרצון שלו אלא משום שעפרי מודה שהוא לא לגמרי מבין מה אנחנו עושים שם, בשייח-ג'ראח ובכל שאר המקומות.

הבעיה איננה העדר תמריצים. עפרי לא מבקש שנמנה עבורו את כל הדברים הטובים, המעניינים, המסקרנים והסקסיים בפעולות השמאל. הוא לא מבקש שנמכור לו אקטיביזם. כדי שהפגנות השמאל יהפכו לתנועה פוליטית של ממש הן צריכות להיות יותר ממוצר. ההפגנות בשייח ג'ראח הן לא אלטרנטיבה לג'יי-דייט, לטיול של החברה להגנת הטבע או למפגש חברתי של החוג לפילוסופיה. איני מכחיש שההפגנות יכולות להיות כאלו. בהחלט – רבים מתייחסים אליהן ופוקדים אותן מטעמים כאלו. אלא שכל עוד ההפגנה תהיה מוצר היא לא תהווה כוח פוליטי. או, ליתר דיוק, במידה שלהפגנות השמאל היום יש כוח פוליטי, מקור כוחן אינו בעליונות השיווקית שלהן. אדרבא, כוחן של ההפגנות בכך שהן מציעות סדר עדיפויות ערכי שונה מזה המקובל. בשייח ג'ראח מפגינים תפיסת עולם שאין לה מקום בחיים הישראליים של היום. נותנים קול לתשוקה שהחיים בישראל משתיקים. ברשימתו, עפרי לא מכחיש את קיומה של תשוקה כזו, הוא מאיץ בנו לנסח אותה.

אז הנה ניסיון לנסח במילים ובקיצור נמרץ את התשוקה שהשמאל הישראלי משמיע היום בשייח-ג'ראח, בסילוואן, בבילעין, בדרום הר-חברון, באל-עראקיב, בדהמש ובמקומות אחרים:

החיים בישראל היום מציבים בפני ישראלים וישראליות בחירה: או שרק חיי יהודים הם בעלי ערך בעיניכם או שאינכם ישראלים. אם בוערת בך התשוקה להתנגד, לבחור באפשרות שלישית, אם את נחושה להשאר ישראלית ולהכיר בערך חייהם של בני-אדם בכלל, את אקסטיביסטית.

יש תשוקה בעיר כבושה

8 באוגוסט 2010

 בשבוע שעבר, פירסמה נילי לנדסמן פוסט בבלוג המאבק בשייח ג'ראח, שנפתח במלים האלה:

ראיתי את עומר גולדמן מתהלכת בשדירות רוטשילד לפני שבוע בערך, עוצרת נשימה, במכנסיים קצרים וחולצת טריקו שחורה, עם הדפס “תשוחרר שיח ג’ראח”. השרוולים של החולצה נגזרו כך, שאפשר היה לראות מתחת חזיית תחרה שחורה. זה היה סטייטמנט מדוייק, שהראה כמה סקסי יכול להיראות האקטיביזם.

נדמה לי שהמטרה של הפתיחה הזאת היא לעורר פרובוקציה – ואכן היא הצליחה לעורר את זעמם של כמה מהמגיבים והמגיבות בבלוג. אפשר לטעון שטקסט כזה מציג את קונספט האקטיוויזם באור קצת מגוחך: קשה לפנות ברצינות לציבור ולהסביר שהמאבק בשייח ג'ראח מבוסס על סולידריות עם פלסטינים מפונים או נועד למנוע את טרפודו של הסדר שלום, ובד בבד לא להסתיר שאמת המידה שלך היא קו התחרה של אקטיוויסטית כזו או אחרת.

קשה, ובכל זאת אפשר. כי עם כל קלות הדעת התל אביבית שעולה מהפתיחה, הפוסט הזה עוסק למעשה בשאלה די חשובה: למה לא באים יותר אנשים לפעולות והפגנות של השמאל? הדגש כאן הוא לא על תודעה, אלא על פעולה; לא על השאלה למה אנשים לא מחזיקים בעמדות של השמאל, אלא למה הם לא יוצאים מהבית.

לאורך ההיסטוריה האנושית נעשו כל מיני ניסיונות לענות על השאלה הזאת, אבל בסופו של דבר נראה לי שהתשובה די פשוטה, לפחות לגבי תקופתנו: רוב האנשים לא הולכים להפגנות כי לא מתחשק להם.

ראיתי פעם מערכון של שי ודרור שבו שתי הנשים הבורגניות הסבירו אחת לשנייה למה הן לא מתנדבות בוויצ"ו. הראשונה אומרת: "באמת, הייתי נורא נורא רוצה, אבל פשוט אין לי זמן", והשנייה עונה לה: "הייתי נורא נורא רוצה, אבל פשוט אין לי חשק". התשובה השנייה די מוצלחת, ואני מודה שהיא נכונה במקרים רבים גם לגבי עצמי. הייתי בשנה האחרונה רק פעם אחת בבילעין, ופעמים בודדות בשייח ג'ראח. יש כל מיני סיבות שבגללן אני לא יכול ללכת להפגנות ביום שישי, אבל כנראה שהסיבה העיקרית היא שפשוט אין לי חשק. כשאני קם בבוקר, אין לי תשוקה לעלות להסעה ולנסוע לשם.

קוזמה פטרוב-וודקין, לרחוץ סוס אדום

אולי ארגיז את חבריי האקטיוויסטים, אבל זאת האמת, אמת שאי אפשר להתווכח איתה. אפשר כמובן להטיף לי מוסר, לנופף מולי באצבע ולהאשים אותי שאני נרפה או צבוע. בדרך כזו, בהחלט אפשר לגרום לי ללכת להפגנות מתוך אשמה, או מתוך חובה. אני אלך לכמה הפגנות כמי שכפאו שד. אבל זה עדיין לא ייצור בי תשוקה, אלא דווקא ידכא את התשוקה שעוד הייתה בי. זאת אולי נשמעת כמו קלות דעת, אבל אני כותב את כל זה ברצינות ואפילו בכאב.

המודל של פעילות פוליטית על בסיס אשמה הוא די חזק בתקופתנו – יכול להיות שזאת הסיבה העיקרית שאנשים מחוץ לגרעין הקשה של השמאל הולכים מדי פעם להפגנות. זה חשוב שלאנשים יהיה מצפון, אבל הבעיה היא שכאסטרטגיה פוליטית יש עם המצפון קצת בעיה. במקרה הטוב, השיטה הזאת הופכת את ההפגנה לסוג של טקס או פרקטיקה דתית של היטהרות, שמופנית בעיקר פנימה ולא החוצה. אני זוכר שבמלחמת לבנון השנייה הלכתי להפגנה ברחוב קינג ג'ורג', אבל כמה חברים שראו אותי חשבו שעברתי שם במקרה. זה גרם לי לשאול את עצמי האם כשמישהו עובר במקרה בהפגנה, למשל בשדרות רוטשילד, הוא בעצם עשה פעולה פוליטית בלי שאפילו רצה בכך. אני מניח שכן.

במקרה הפחות טוב, "הפגנה מתוך אשמה" היא לא כל כך פרקטיקה דתית אלא עוד צורה של שיפור עצמי: עוד אחת מהפעולות שעושה הבורגני במסגרת עיצוב הגוף והנפש שלו, כדי לעמוד בדרישות הסביבה. תקופתנו היא עידן השיפור העצמי, והפעילות הפוליטית משתלבת בתוך זה, כחלק מלייפסטייל של מעמדות מסוימים (מצומצמים מאוד בישראל). אבל המרוץ לשיפור עצמי לעולם אינו נגמר, והוא מתנהל באינספור חזיתות. וכשהמטרה היא שיפור עצמי ושלמות אישית, אפשר להמיר את ההפגנות בצורות אחרות של סגפנות. למשל: "קראתי היום את גדעון לוי מהתחלה עד הסוף, אז אני לא אלך להפגנה בגינת לווינסקי". או אפילו: "היום התאפקתי ולא אכלתי עוד פרוסה של העוגה, אז אני לא אלך לשייח ג'ראח".

יותר מכך: הרבה אנשים מוּנעים "לעשות משהו" על בסיס האמירה "שאני אוכל להגיד לעצמי / לילדים שלי שלא שתקתי כשהפאשיזם עלה". אני מעז לומר שזאת סיבה די דחוקה לפעולה פוליטית. כשיבוא הזמן, אחרי אסונות רבים, תמיד תוכל למצוא סיבה לסלוח לעצמך, ואפילו לאנשים אחרים יהיו דברים יותר טובים לעשות מלהזכיר לך איפה היית בצהרי 6.8.2010. רוב האנשים עושים בחייהם פשעים גדולים מלהישאר במזגן כשיש הפגנה. מה עוד שעמדה פוליטית היא לא המרכיב היחיד במאזן הכולל של אדם, וזה נכון אפילו לגבי מקרים קיצוניים כמו נאצים (לדוגמא, אני אוהב את לואי פרדינן סלין ואת ארנסט יונגר ולא ממש מפריע לי שהם היו נאצים. לעומת זאת, כנראה שאתייחס די בזלזול לסופר שנלחם ברזיסטנס אבל כתב ספרים טרחניים וגרועים).

כנראה שאין תחליף לתשוקה.

2.

יותר מכל דבר אחר, פוליטיקה שמבוססת על אשמה ועל התגברות, דחייה והדברה של תשוקות (ומבחינה זו להישאר בבית זו גם תשוקה) היא לא מוסרית. אם המטרה של השמאל היא לגרום לאנשים לפעול בניגוד לתשוקות שלהם, עדיף שלא יהיה שמאל. השמאל ינצח רק אם הוא יצור תשוקות חדשות: לא מבחינה זו שזה יבטיח שהוא ירכיב את הממשלה, אלא מבחינה זו שהוא בכלל יהיה. כי חושך הוא בסך הכול היעדר אור. פוליטיקה שמבוססת על דיכוי התשוקות "הלא נכונות" פשוט מצמצמת את סך כל התשוקה (או מעוררת תשוקות נגד ריאקציוניות), אבל בסופו של דבר היא נשארת חסרת כוחות. אונטולוגית, היא כלום.

ב-1984, אחרי הבחירות שבהן השיגה החזית הלאומית של לה פן את הישגה הגדול הראשון, כתב פליקס גואטרי מאמר קצר של שני עמודים בשם "La Gauche comme passion processuelle" (מומלץ לקרוא כאן באנגלית, אם כותבים  בתיבת החיפוש "The left as processual passion"). הוא כותב שם – 

What is it that separates the left from the right? Upon what does this essential ethico-political polarity rest? Fundamentally, it is nothing but a processual calling, a processual passion. There is no Manicheism in this division, because it does not involve the niceties of cut and dried sociological distinctions. (There does exist a deep-rooted conservatism, in the soil of the left, and sometimes a progressivism in that of the right.)

At issue here is the collective recapturing of those dynamics that can destratify the moribund structures and reorganize life and society in accordance with other form of equilibrium, other worlds.

אם נעזוב את צרפת (שבה תחזיותיו של גואטרי על התעצמות הפאשיזם וזחילה שלו אל השלטון התגשמו לחלוטין) ונביט לישראל, אפשר לאפיין את מפת התשוקות בערך ככה: הקפיטליזם מייצר תשוקה; המתנחלים מייצרים תשוקה; התנועה האסלאמית מייצרת תשוקה; גם הצבא מייצר תשוקה, והגנרלים מייצרים תשוקה עצומה לכוח. השמאל מייצר מעט תשוקה – זאת לא ביקורת, זאת הערכה כמותית.

"כל העולם יהיה שלנו", כרזה סובייטית מ-1935

למה היום השמאל מייצר מעט תשוקה? אולי כי הוא בכלל לא מנסה לייצר. המתנחלים סמוקי הלחיים שראיתי ביום שישי בשייח ג'ראח היו מלאי תשוקה. כשהלכתי להשתין בתחנת הדלק הם צעקו לעברי משפט פשוט ונכון – "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל". המשפט הזה נכון במובן זה שהוא לא משקר לגבי האמת שלהם. לעומת זאת, אם נתעכב רגע על מה שכתוב על הצד האחורי של החולצה שלבשה עומר גולדמן, נראה שם את המשפט "אין קדושה בעיר כבושה". אני יודע שקל יותר לבקר מאשר לעשות (זה מה שאני טוען בפוסט הזה בעצם), אבל המשפט הזה הוא פשוט שקרי. כל הקדושה של ירושלים בצורתה הנוכחית, הלאומנית-משיחית, נובעת מכך שהיא עיר כבושה. הכיבוש הוא מצווה, והוא מייצר תשוקות טרנסגרסיוויות עצומות – זו התשוקה שביסודה של מלחמת קודש. אפשר לתעב את הקדושה הזאת, ולנסות להתנגש איתה, אבל לטעון שהיא לא קיימת זה מוזר. במקום להטיל ספק בקדוּשות ובתשוקות של אחרים, עדיף להציע תשוקות משל עצמך.  

המשפט הזה, "אין קדושה בעיר כבושה" הוא גם די סימפטומטי, כי השמאל מתפקד בימינו כמסרס הלאומי. כמו בקבלה, השמאל הוא צד הדין: רוב מה שהוא מנסה לעשות זה להזדעזע ולגנות תשוקות עזות של קבוצות אחרות בישראל. אבל כאמור, החמצת פנים לתשוקות של אחרים לא יוצרת הרבה. היא עשויה רק להוכיח שאין לך תשוקה. יותר מכך: הסירוס מופנה בעיקר לתוך המחנה. חלק גדול מהשמאל בנוי על חמיצות, היטהרות עצמית והפגנת עליונות מוסרית בסגנון קלוויניסטי. בזמן האחרון יש נטיות הולכות ומתחזקות לכיוון הזה בשמאל, בקבוצות שונות בתוכו. אלה קמפיינים שהינם מכונות סירוס מהלכות, ואומרים בעיקר אילו תשוקות ופעולות הן לא נכונות. אף אחד לא נקי מזה, גם לא הבלוג הזה. למרבה הצער, הסירוס הזה הוא לא מאוד אפקטיווי – ככל שמתאמצים יותר להגשים את "והיה מחננו טהור" מגלים שהמחנה פחות ופחות טהור. אבל גם אם תסרסו ותבלמו את כל התשוקות הבעייתיות או הלא מדויקות, אולי תמצאו אפיק נכון יותר, אלא שלא ישארו בו הרבה מים חיים. יהיה בו רק טפטוף חלוש של כמה אקדמאים ואקטיוויסטים צודקים תמיד (עד שיתברר שיש להם דירה במעלה אדומים או פרשייה פדופילית מתקופת השירות הצבאי).

נראה לי שזה מה שעומד בבסיס עניין נוסף שקשור לשייח ג'ראח: הוויכוח בשאלת הלבוש הצנוע. אבל הנחת היסוד של הטענות נגד הבקשה ללבוש צנוע היא תמוהה. הרי אף אחד לא הכריח מישהי או מישהו לבוא להפגנות. יש כאן מאבק בשכונה פלסטינית, שנעשה מתוך סולידריות עם הפלסטינים שחיים במקום. אם לא בא לך לבוא להזדהות עם אנשים שלא רוצים שתלבשי גופייה – פשוט אל תבואי! ואני בכלל לא אומר את זה בזלזול. אין שום חוק שאומר שחייבים ללכת לשייח ג'ראח.

חיילים ומתנחלים. יש תשוקה, כנראה

ושוב, לדבר על תשוקה ולא על הריסת בתים יכול להישמע פלצני או מתפנק. אבל זה לא נכון. אי אפשר לעשות כלום בלי תשוקה. זה נכון שהקפיטליזם הוא היצרן העיקרי של תשוקות בתקופתנו, אבל זה לא אומר שתשוקה ביסודה היא דבר קפיטליסטי. ברור שהשמאל ייִצר פעם תשוקות הכי חזקות שאפשר לדמיין. אפשר למשל לראות את זה בספרים של אנדריי פלטונוב. אבל כנראה שהתשוקה ההיא גרמה לטראומה די חזקה, עד כדי כך שקשה עכשיו לשחזר אותה.

אני בכלל לא טוען שכל פעילות של השמאל צריכה להיות מגניבה, מצחיקה, סקסית וכיפית. זאת בעיניי הטעות של נילי לנדסמן. כי תמיד יש דרכים יותר יעילות להיות מגניב וסקסי מללכת להפגנות. גישה כזאת מניחה מראש שהתשוקה הפוליטית היא לא מספיק חזקה, והיא צריכה לרכב על תשוקות אחרות. ואכן, חלק גדול מהשמאל רוכב היום על תשוקות אחרות. למשל, תשוקה "לא להיות כאן", להשתלב בסביבה הגלובלית. למישהו יכולה להיות תשוקה למשרה אקדמית, וכיוון שהוא נמצא בחוג לספרות או להיסטוריה הוא יכתוב בגלל זה על קולוניאליזם. אבל בסופו של דבר, התרמית היא שקופה לכל מי שעיניו בראשו.

אני לא מתכוון לנסח כאן מה התשוקה שכן צריכה להיות. אני יכול לומר לזכותה של תנועת השחרור הלהט"בית שלפחות במקורה היתה בה אמת מאוד גדולה: תשוקה שרוצה לפרוץ ובד בבד להסיר את המחסומים שהונחו עליה. יש שממליצים להשתלב בתשוקה הלאומית הפלסטינית, או לחשוק ברפובליקה העתידית הדו-לאומית. אישית, אחד הדברים שמפעילים אותי הוא שנאה לצבא. בכלל, כמו שכתב כאן גל, שנאה יכולה להיות תשוקה מאוד חזקה (ושנאה זה דבר שונה מאוד מסירוס והחמצת פנים) אם כי לא נטולת סכנות.

אבל גם לחצות את הכביש זה מסוכן.